שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ז
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן ז ~
ב"ה
שלו' וכט"ס אל כבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב יראת ה' היא אוצרו כש"ת מוה"ר שרמה ברוך פראגער נ"י האב"ד דק"ק פעטראוואסעללא יצ"ו.
אחדשה"ט כמשפט, מכתבו הגיעני בדבר השאלה שאירע בביהמ"ד דת"ת בקהלתו בשעת גלילת ס"ת שנשתלשלו היריעות למטה מעץ החיים ולא היה באפשרי לגוללו, לזה רצה המגביה לסייע שיוכל הגולל לגלול והניח מידו לד א' על ברכיו שיוכל בידו להגבי' את היריעות, וגס הגולל הניח אח"כ את הצד מידו כדי להגביה את היריעות, ועי"ז נפל אותו צד לארץ על עץ החיים ואולי גם היריעות נגעו בארץ.
והנה כבר ראו עיניו דברי האחרונים ז"ל בזה, דהמג"א בסימן מ"ד הביא מהמשפטי שמואל (סימן י"ב) שכתב סמך להתענות אף בנפלו תפילין מידו, ודברי המשפטי שמואל המה מהא דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע צריך שתי קריעות (מ"ק דף כ"ו ע"א) כמו ס"ת שנשרף ר"ל, ותמהו כולם דאין ראיה משם דהלא מבואר בהדיא בגמרא דאין זה אלא בזרוע וכמעשה שהי' לא באונס. ובכפות תמרים סוכה דף מ"א כתב סמך מהא דאיתא שם בגמרא לא יאחוז אדם ס"ת ותפילין בידו ויתפלל וכו', ופי' רש"י ז"ל דחיישינן שמא יפלו מידו לארץ, הרי דהוי זלזול נפילה לארץ ולכן נכון להתענות, אמנם גם בזה הקשו כולם דאין ראיה משם אלא למי שנפלו מידו, אבל למה שנהגו להתענות כל העם שהו בביהמ"ד אין ראיה משם. ובשו"ת אמרי אש סימן ו' כתב סמך מהירושלמי דסוטה (פ"ז ה"ד) עה"כ (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת אלא זה החזן, וכתב הרמב"ן בחד פירושא לפרש זה החזן דהיינו המתעסק בביהכנ"ס שאינו מקים ס"ת להעמידו כתיקונו שלא יפול, ולפי"ז מי שהעמיד הס"ת שלא כתיקונו ועי"ז נפל לארץ אפילו בשוגג הרי הוא בכלל ארור ח"ו, לזה מתענין שיצא מכלל ארור ויבוא לכלל ברוך, ולכן מתענין כולם כי כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ ולקיימו כתיקונו.
ובשו"ת דברי חיים סימן נ"ט הביא דברי האמרי אש הנ"ל, וכתב דגם משם אין הוכחה שיצטרכו כולם להתענות, ולזה כתב הוא ז"ל טעם המנהג ממסכת תענית (דף ט"ז ע"א) שאמר כלי צנוע הי' ננו ונתבזה בעוונינו, הרי שעוונות גורמין לבזיון התורה, ואם ח"ו נקרה סיבה לבזיון התורה וודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר. וזקני זלה"ה באבני צדק סימן קי"ז קלסי' להאי טעמא, וכן ראיתי שהגאון מהרש"ק בשנית חיים הל' תפילין סימן נ"ה העיר ג"כ מראיה זו דמס' תענית דמשמע דבזיון התורה בא ע"י עונם.
ובעניי לא זכיתי להבין ראיה זי, דהלא שם בו י דאי היה כל הסיבה ע"י עונם דהרי היה עצירת גשמים ולא נענו בתפילתם ולזה התענו ואמרו להם דברי כבושים להחזירם בתשובה ולהזכירם מעשה נינוה, וכל עשייתם שעשו אז התענית והתפילות שברחוב העיר ככל היה בסיבת עונם, ואילו היה בהוצאת התיבה איזה הוספת חטא או הוראה על העון לא היו עושין זה בשעת הזעם, ואדרבה הם עשו זה שיהיה מליצה טובה על עונם לומ ר שדי להם בצרתם שהצטערו על עוונותיהם עד שכ"כ גרס החטא שגם הכלי צנוע נתבזה, ועל ידי זה ירחם השי"ת ויאמר די לצרתם ויהיו נענים בתפילתם, אבל האיך נשמע מזה שאף כשאין לנו שום ידיעה מאיזה סיבה בא בזיון התורה שיהיה ראיה שהוא בעון אנשי העיר. גם כל החילוקים שכתבו על הראיות המובאים לעיל יש גם בזה, דמה שמחלקים דאין ראיה מס"ת שנשרף בזרוע דאין זה אלא בזרוע לא כשנעשה באונס, לפי"ז יש לחלק גם בזה דהלא שם הוציאו התיבה ברצון ונשאם נפש דהוי בזיון יוסר מדבר הנעשה באונס. גם מה שכתבו דאין ראיה מהא דאמרו בגמרא לא יאחוז אדם ס"ת ותפילין בידו אלא למי שמידו נפל אבל לא לשאר העם שהיו שם, ובד"ח כתב גם אראיית האמרי אש מהירושלמי בארור אשר לא יקים דאין ראיה לשאר הרואין, לפענ"ד יש לחלק בזה גם מהא דמסכת תענית דשם נעשה הוצאת התיבה בהסכמת כל הקהל וכל העם רואין בבזיונה ואין מי שיאספה הביתה, שפיר יש לומר דהוא בחטא כולם, אבל כאן שאר העם אין להם שום חלק בדבר, ונעשה הכל באונס וברגע אחד והקימו תיכף ומאי הוה להם למיעבד, ואך זה שנפל מידו י"ל שהוא גרם בדבר שלא היה השמירה כראוי.
גם יש לחלק דאף אם נימא דהתם בתענית הוא ראיה שהוא בעון העיר אין ראיה לכאן, דהרי גם בנהרג אום ח"ו בתוך העיר אם לא נודע מי הכהו צריכין כל העיר כפרם דלזה מביאין עגלה ערופה ומבקעים ככר לעמך ישראל ונכפר להם הדם, אבל כשנודע מי שהרג בין שהיה ההריגה ברצון או בשגגה ואונס כל העיר פטורין ולא מצינו שיצטרכי לבקש אז שום כפרה, וביומא דף כ"ג בהא שהיו רצין ועולין בכבש שאמר ר' צדוק על מי להביא עגלה ערופה סרוך שם והא לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי התהו, ובסוטה דף מ"ז מפרכי הרוצחין בטלה עגלה ערופה שאינה באה אלא על הספק, ופירש רש"י ז"ל בשביל שנודע ההורגין מי הם, ובשבת פרק האורג דף ק"ה מדמה יציאת נשמת האדם לס"ת שנשרפה, וא"כ כמו שיש חילוק בהריגת אדם בין היכא שלא נודע בשל מי נעשית הרעה הזאת דיש לתלות בעון כל העיר להיכא שנודע אצל מי נעשית דכל העיר פטורין, כמו כן יש לחלק גם בזה דשם בהוצאת התיבה שגרמו במעשיהם לא נודע להם מי גרם כל המעשים האלה לכן נקרא הכל על שמם שס כל העיר שצריכים כולם כפרה, אבל כשנודע ונראה לנו אצל מי שנעשה הסיבה מה"ת לתלות גם בשאר העם שהיו שם.
והנה במ"ש הדברי חיים על האמרי אש דאין ראיה מהירושלמי להאחרים שהיו שם, הנה האמרי אש הרגיש בזה וכתב לתקן דבריו דהאחרים כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב הי' יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ, וכפי הנראה לא נראה זה בעיני מרן ז"ל בד"ח לחייב את האחרים בשביל חשש זה דאולי אם הי' משגיח היעב, דלא הוה לי' לאסוקי אדעתי'. ולפענ"ד יש להסביר עוד, עפ"י מה שכתבו בתוספות בבא מציעא פרק המקבל דף ק"ו על הא דאמר התם מסיב ר"ש רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא 'אב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל וכו' ואמאי נימא לי' אי הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך, ופריך בתוס' שם ד"ה מתיב אמאי לא פריך ממתניתין דתנן הארי הוה נלחם הדוב וגו', גבורה אין והדוב הרי זה אונס, ואמא נימא לי' אילו בהם הוה מקיים בי' גם את הארי ואת ותירץ דכיון שהיה שם ולא בא לו רוח יכול לומר דהוה מקיים בי' אבל הבא שלא היה שם דלמא אי הוה התפ הי' בו רוח גבורה ודעת להלחם והוה מקיים בי' גם את הארי וגו' יעיי"ש, ונשמע מזה דאף מה שא"א להיעשות אלא בדרך נס להציל מן הארי ומן הדוב, מי שראוי לעשות על ידו נס כזה ההכרח שיבוא לו דעת ורוח גבורה להלחם ולהציל, וכיון שהיה שם ולח בא דעת ורוח גבורה לזה בוודאי אינו ראוי להתקיים בו קרא הזה גם את הארי וגו'.
ומעתה י"ל, דהנה כתב רש"י ז"ל בכל הארורים הנאמרים שס בפ' כי תבא פתחו קודם בברוך, וא"כ אמרו ברוך אשר יקים, ולפי הפי' שבירושלמי בארור אשר לא יקים דקאי על מי שאינו מעמיד הס"ת כתיקונו שלא יפול, ממילא דברוך אשר יקים הפי' הוא דמי שמעמידו כתיקונו ומח יקו שלא יפול הוא בהלל ברוך, וא"כ אלו שהיו שם ולא בא להם דעת ורוה גבורה להחזיק הס"ת שלא יפול לא זכו לעשות מעשה להיות בכלל ברוך, וחששא הוא שמא אינם ראוים לכך כיון דמי שהוא ראוי לדבר בא לו דעת ורוח גבורה לבך, ולזה מתענין לזכות להיות ראוי לבוא לכלל ברוך.
עוד יש ליתן איזה סמך, ע"ד שכתב המג"א בסימן תר"ב מהבאר שבע (סנהדרין דף נ"ה ע"א) והוא גם בתשובת מהרי"ו (סימן קכ"ה) ושאר פוסקים, דמי ששלא שליח ונהרג בדרך צריך כפרה, והוא מהגמרא דפרק חלק (שס) שאמר הקב"ה לדוד על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דזאג, ונענש על הדבר אף שלא עשה מאומה כיון שעל ידי שעשו הכהנים עמו טובה נהרגו נקרא גם הוא גורם והוצרך לכפרה, ולמדו מזה על כל שליח שהלך לטובת המשלח וניזק בדרכו שצריך המשלח כפרה. והנה הס"ת הזאת ניתן לנו לתועלתינו וחבה יתירה נודעת לנו שניתן לנו כלי חמדה, וא"כ כל אותן הבע"ב אשר הוא להם למורשה ולשמירה מעולה בכל עת ובכל רגע כמאה"כ (משלי ו, כב) בשכבך תשמור עליך, ואם אירע לה איזה מקרה ובזיון לא גרע משליח בו"ד בעת עסקו לטובת המשלח אשר המשלח צריך כפרה במה שיארע לו. עוד אפשר לומר, מ"מ'ד שאמרו במתניתין (ברכות פ"ה מ"ה) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. וי"ל דמקרה כזה בעת עוסקו בס"ת להוציאו ולהביאו או לגוללו גרע מטעות התפלה שאין שם שום בזיון, ואולי הוא ח"ו סימן רע לשולחיו, ובאמת שמירת הס"ת הוא מוטל על כל אנשי הקהל שלא יבוא לידי אדם שיוכל לבא לידי בזיון ח"ו וגם שלא לטלטלו בחנם, ומי שנתמנה על כך או לוקחו בעצמו לצורך הציבור הוי שליח ציבור כמו שארי שלוחי ציבור בתפלה וכדומה ושלוחו של אדם כמותו והוי הוראה לשולחיו, לזה מתענין שיהיה סימנא טבא להם ולכל ישראל.
והנה לפי תשי בת דברי חיים ח"א ביו"ד סימן נ"ט צריכין להתענות אף אותן שלא היו שם בביהכ"נ אלא כל אנשי החברה אשר הש"ת הוא שלהם, אבל יש סתירה גדולה בדבריו שבא"ב בחו"מ סימן ל"ג כתב בנגנב הס"ת שאין חטא לשום אדם אלא להשמש שפשט ולא סגר שערי ביהכ"נ, וכבר נתקשה בזה בתשובת בית היוצר בסימן ט"ו וכתב הרבה תירוצים וכולם אינן מוכרחין כלל להמעיין בדבריו הקדושים בד"ח בשני המקומות ואין להאריך. ואולי בשביל שלא הי' שס הבזיון כ"כ לכן הקיל, כאשר הזכיר גם זה שכתב ובפרט כי כפי הנראה לא היה הבזיון כ"כ, ואף דמשמע דנמצא מוטל בארץ, כי התנצל בעד המוצאים אותי שאינם חייבים, ואילו לא היו מוצאים אותו בארץ אינם צריכין המוצאים יותר התנצלות מאחרים, אולי לא היה מונח כל כך בבזיון, ובחלק ראשון הי' המעשה שנמצא מונח באשפה, ולפי זה הי' מקום להקל בנירונן שלא הי' הבזיון כל כך. אמנם באמת גם זה אין נראה כלל, דשם במקום שהקיל הד"ת ז"ל נראה מלשונו ברור שהקיל גם בלא"ה שאין שום חטא, וכתב רק לרווחא דמילתא שלא הי' הבזיון כל כך, ונחלק ראשון שהחמיר נראה שהחמיר אף בכל מה שנקרא בזיון, דהלא הוצאה התורה לרחוב בוודאי אינו בזיון יותר, וסתירת דבריו צריך עיון גדול ליישב.
והנה היה מקום להקל יען כי כפי הנראה ממכתב י אינו אלא ספק שמא נגעה היריעה בקרקע ויוכל להיות שלא נגע בקרקע אלא העץ חיים, אמנם כבר כתב הר' יונה ז"ל (ריש ברכות) דספק עבירה חמור מוודאי עבירה, וגס בנפילתו על העץ, אולי לפי מש"כ המג"א דבס"ת אף אם נפל בנרתיקן צריך להתענות וחמור מתפילין שאינו צריך להתענות אפ נפל בנרתיקן, ולזה אולי גם בנפל על העץ חיים הוא כן. ומה שלא היה רק צד אחד וצד השני נשאר בידו, כבר מבואר בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סימן קס"ה ממסכת עירובין (דף צ"ז ע"ב) דלענין בזיונא אין נפקא מינה.
ובמספר התעניתים, כתבו הדברי איים והא"צ להתענות בה"ב ומי שקשה לו התענית יפדה עצמו בממון כפי יכלתו. אמנם וודאי המגביה והגולל שמיום נעשה המעשה צריכין כפרה יותר, ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סימן כ') הביא משיורי ברכה (יו"ד סימן רפ"ב אות ד') להתענות ג' הפסקות מב' ימים, וכתב שבתשובות רבותינו האחרונים הקילו הרבה יותר שבאמרו אש ובדברי חיים כתבו רק להתענות בה"ב. והנה בדבריהם לא נתבאר שום קולא אלא אדרבה הם החמירו על דברי שיו"ב, דמה שכתב בשיו"ב להתענות ג' הפסקות הוא מיירי ממי שנפל הס"ת מידו כי לבארו הקהל כתב הוא שם בפירוש שאין צריכין להתענות כלל, אמנם בשו"ת אמרי אש מיירי משארי הקהל ועליהם כתב להתענות בה"ב, וזה חומרא מבעל שיו"ב שפוטרם לגמרי, ולזה שעלה שם לספר שעל ידו הי' הסיבה שנפל, סתם הדברים ולא כתב מספר התעניתים אך כתב וז"ל והעולה עליו מוטל יותר כבוד התורה בכל אשר לאל ידו לעשות, הנה כתב שהוא צריך לעשות יותר אך סתם הדברים ולא פירש כמה, ובתשו' ד"ת היה המעשה שבאו גנבים בלילה וגנבו הס"ת ולא נפל מיד שום אדם שבביהכ"נ אלא מיד הגנבים ולדעת השיו"ב כולם פטורים כי לא חייב אלא מי שמידו נפל, ולזה לא ידעתי אנה מצא בדבריהם קולא מבעל שיו"ב. אמנם הבעל שיו"ב בעצמו בספרו חיים שאל סימן י"ב הביא גם כן דברי הרמ"ז האלו שכתב להתענות למי שמידו נפל ג' הפסקות של ב' ימים שעולים לפ"א תעניות, וכתב עליו דכל כי הני מילי דמר הם מילי דחסידותא, והא אשכחן דר"ה התענה מ' תעניות על דאתהפיכא ליה רצועה דתפילין (מו"ק כ"ה), אבל להורות לרבים וודאי לא אמרה הרב ז"ל. הרי שגם הוא ז"ל כתב דאין להורות כן לרבים, ובפרט בדור חלוש בוודאי אין להחמיר בתעניתים ויצא שכרו בהפסדו. ועכ"פ בממון יפדו עצמם המגביה והגולל יתר התעניתים יותר משארי סקהל, והמגביה והגולל אם יפדו עצמם הכל בממון, מהראוי שעל כל פנים יום א' לא יסמכו על הפדיון ויתעלו דוקא, אמנם יען שאיני מכיר איתם ואולי הם תשושי כח, לזה לא אוכל להחליט ועת"ה נ"י לפי יודעו ומכירו אותם יחוה להם.
והעיקר הוא מהיום ולהלאה ליתן כביד לתורה, ועיקר כבוד התורה לעסוק בה בטהרה כי זה חפצה ורצונה זה כבודה, ומהראוי לקבוע עתים לתורה ברבים ולהגות בה בציבור, ולהשגיח על התלמוד תורה בעינא פקיחא, בפרט כי זה קרה אצל החברה תלמוד תורה בודאי צריך איזה תיקון בצרכי הת"ת שיהי' יסוד מוסד יותר לילדי בנ"י על דרך התורה והיראה, ושלא לשוח בביהמ"ד בשעת התפלה וקרה"ח, וז' זלה"ה כחב שס לגמור תהלים בציבור בכל שבוע וזה תיקון גדול, ויעשו זה באשמורת ליל שישי, או בבוקר בעש"ק קודם התפלה, ואם אין להם פנאי אז, יהיה ביום אחר, והוא רחום יכפר עון, ורעה אליהם לא יאונה ת"ו, ויזכו להיות בכלל ברכה, להתברך ברכת שמים מעל ויעלו מעלה מטלה, ויצליחו בכל דרכיהם. ה״ו, וי{כו להיוח בכלל ברכה, להתנרך גרכת שמיס מע" ויעלו מעלה מעלה, ויצליחו בכל דרכיהם.
א״ד ידידו דושת׳׳ה באהבה רבה מברכו בכל עניניו
הק' יואל טייטילכוים