דברי יואל על התורה/במדבר/במדבר

מתוך אוצר מהרי''ט
גרסה מ־20:25, 19 ביולי 2025 מאת Be69455 (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "{{ניווט|דף_ראשי=דברי יואל על התורה/במדבר|תווית_דף_ראשי=חומש במדבר|הבא=דברי יואל על התורה/במדבר/נשא|תווית_הבא=נשא|תווית_קודם=בחוקותי|קודם=דברי יואל על התורה/ויקרא/בחוקותי}} == '''~ ויקרא ~''' == === מאמר א === בפתיחה לתלמידי הישיבה זמן הקיץ התשל"ב לפ"ק במדרש ילקוט (פר...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< בחוקותי • חומש במדבר • נשא >>

~ ויקרא ~

מאמר א

בפתיחה לתלמידי הישיבה זמן הקיץ התשל"ב לפ"ק

במדרש ילקוט (פרשה זו רמז תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות סתם פיהן הקב''ה ואמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשם שבני מביאין וכו'. וצריך ביאור להבין מה טענה בפיהם של האומות מה ראה להתקרב להם לישראל יותר מן הכל, אחרי שהקב"ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון ולא חפצו בה כמו שדרשו ז"ל (ספרי פ' ברכה) עה"פ וזרח משעיר למו, ומה להם עוד כי נזעקו לבא בטענה אם הם עצמם מאסו בתורת ה' ולא נתרצו לקבלה.

ב) גם יל"ד בל' הילקוט בשעה,,שקבלו" ישראל את התורה, וכי טענתם היתה על מה שקבלו ישראל את התורה, הלא קנאתם וגם שנאתם היו על שנתנה להם הקב"ה, והול"ל בשעה שנתן הקב''ה את התורה לישראל.

ג) צריך להבין אומרו סתם פיהם הקב"ה, דממשמעות הלשון מוכח דבאמת אין תשובה זו מספקת לתרץ שאלתם של אומות העולם, אלא שדחאן הקב"ה בגילא דחיטתא, וסכר פיהן שלא יקטרגו וצ"ב שהרי תשובתן בצדן הביאו לי ספר יוחסין שלכם, ומדוע לא תספיק תשובה זו לדחות טענתם מכל וכל.

ד) גם במה שהשיב להם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין יש לדקדק, דלכאורה מה שייך מעלת היחוס לקבלת התורה, וכי בעבור שאין האומות מגזע היחס כבני ישראל אינם ראויים לקבל את התורה כמותם, והלא חזינן דלאו הכי הוא שהרי החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון, הרי דאין קבלת התורה תלויה ביוחסין.

ונראה כי הנה כאשר בחר בנו ה' מכל העמים אשר על פני האדמה, להיות לו לעם סגולה לשמור תורתו ומצוותיו, הבטיח לנו הקב"ה מתנה יקרה וחביבה יחד עם התורה הקדושה אשר נתן לנו, והיא הבטחת ירושת הארץ הקדושה, שהרבה מצוות בתורתנו הקדושה תלויות בביאתנו אליה, ולא נוכל לשמרם בהיותנו בגלות, כמ"ש כמ"פ כי תבואו אל הארץ וכו', דמצוות שהם חובת קרקע אינן נוהגות אלא בארץ. וגם ההבטחות הטובות אשר הועיד ה' לעם סגולתו אם יקיימו מצוותיו כראוי הבטיחן הקב"ה שיהיו מתקיימין בהם בבואם אל הארץ, כדכתיב ארץ זבת חלב ודבש וכיו''ב הרבה. ומה גם שעיקר התורה והמצוות הם בהיות ישראל בא"י, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס"פ אחרי כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה', ומה שנצטוינו במצוות בגלות הוא כדי שלא יהיו חדשים עלינו כאשר נחזור לארץ כמאה"כ הציבי לך ציונים וכו'. @33 אמנם מתנת הארץ היתה מיועדת לישראל בלבד, משא''כ שאר האומות אף אילו היו מתרצים לקבל את התורה כאשר החזירה הקב''ה עליהם, מ''מ מעולם לא מצינו שהזכיר לנו הקב''ה שאם יקבלו את התורה יזכו לרשת את הארץ. וזה היה שורש טענת אוה''ע וקנאתם בישראל מה ראו להתקרב יותר מכל האומות, שהבטיח להם הקב''ה לתת להם זאת הארץ לגבולותיה, שזהו חלק מחלקי התורה, וכל התורה כולה תלויה בה, כמבואר בדברי הרמב''ן הנ''ל. והיתה תלונתם כי אילו היו מודיעים להם מראש הבטחת הארץ, היו אף הם מתרצים לקבל את התורה. @33 וזה שרמז המדרש בדבריו בשעה,,שקבלו'' ישראל את התורה, כלומר ויחד עם קבלת התורה קבלו אף את הארץ הקדושה, אז באו אוה''ע בטענה מה ראו להתקרב להם יותר מן הכל, מדוע לא הציע הקב"ה לנו את הארץ כאשר החזיר עלינו את התורה, הלא אם חפץ ה' בנו להביאנו אל הארץ הטובה היינו אף אנו מקבלים אותה. @33 ובאמת טענה זו צריכה לפנים, למה לא הבטיח ה' אף להם את הארץ כאשר הציע להם לקבל את התוה''ק, ומדוע לא הודיעם מהטובות הרבות המיועדות לבא על מקבלי תה''ק בבואם אל הארץ. אמנם הנה נודע מפי ספרים וסופרים עוצם מעלת ארץ ישראל ותוקף הפלגת קדושתה, ולרוב מעלתה איננה סובלת עוברי עבירה כלל וכלל, וכידוע מ''ש הרמב"ן ז"ל בפ' וירא כי משפט סדום הקשה היה למעלת ארץ ישראל, וגם הכותים לא נענשו אלא בבואם אל הארץ. וכ"כ הרשב''ם ז"ל בפ' עקב כי הארץ טובה היא מכל הארצות לשומרי מצוותיו, ורעה מכלם ללא שומרם (ועיין מה שכ' בזה בספרי ויואל משה מאמר ישוב ארץ ישראל מסי' קס"ב). ולזאת לצד גודל מעלת הארץ הקדושה בהכרח היה שתפול זאת הארץ בנחלה לפני בני ישראל הקדושים בני א-ל חי, ולא יירשוה עובדי זרים בני בליעל האומות הטמאים זרע עשיו וישמעאל, שהם רעים ומושחתים מצד שורשם ויסודם, כי מוצאם ממקור הטומאה, ואינם ראויים לרשת ארץ ישראל ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה''א בה וגו'. שאילו ח''ו היתה הארץ נופלת בידם לנחלה היו מטמאים אותה במעשיהם הרעים בתועבותם ובעלילותיהם כמעשה ארץ כנען תושבי הארץ מקדם שהקיאתם הארץ מפני רוע מעשיהם. על כן לא הבטיח הקב''ה לאוה''ע מתנת הארץ בשעה שהציע להם לקבל את התורה, כי מתנה זו מושללת מהם בהכרח שאין הם ראויים אליה. @33 אמנם לא רצה ה' לומר להם טעם זה בגלוי, משום שאז היו האומות קמים לערער בטענות שונות, על כן דחאן הקב"ה בקנה לסתום פיהם שלא יבואו בטענה באמרו להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כדרך שבני מביאין, כלומר שארץ כנען מוחזקת לבני ישראל, שהרי אחוזת נחלתם היא מצד אבותיהם הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ולהם משפט הבכורה לזכות בארץ יותר מכל האומות. ואף אוה''ע עצמם הודו בכך ולא היה להם עוד פ"פ לקטרג דבר. אכן תשובה זו היא רק לסכור פיהם, דבאמת בלאו הכי מן הנענע היה לתת את ארץ כנען לאוה"ע, שאין הם ראויים לה מצד שורשן הרע, דלא זו בלבד שלא היו מקיימין מצוות בתלויות בה, אף היו מטמאין את הארץ בתועבותיהם כמו שנתבאר. @33 ובזה מבואר על נכון המדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה, הכוונה על ירושת הארץ שהיא סיבה גדולה רבה ונכבדה לקיום התה"ק בשלימות, ואילו לאומות העולם לא הציע הקב"ה מתנת הארץ שהיא חלק מן התוה''ק אם יתרצו לקבלה, לפיכך נתקנאו בהם אוה"ע ואמרו מה ראו להתקרב להם יותר מן הכל, לתת להם ארץ ישראל יחד עם התוה''ק, מה שלא קדם להציע לפניהם, סתם פיהן הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין, שהם מתיחסין על אברהם יצחק ויעקב שהבעיח להם הקב"ה לנחול את הארץ. אמנם העיקר הוא כטעם הנ"ל וזו אינה אלא תשובה לסתום פיהם שלא יערערו.

מאמר ב

ה' תשב"ך במססיבה להחזקת המוסדות הקדושים " יטב לב" בא"י @33 וידבר ה' וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם וגו'. במדרש ילקוט (רמז תרפ''ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה''ע מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות סתם את פיהם הקב''ה וא''ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשם שבני מביאין שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. והקושיא ידועה וכי מפני מה נתקנאו בהם או''ה והרי אף עליהם החזיר הקב''ה את התורה והציע להם לקבלה ולא אבו לקחתה, ומה טענה יש בפיהם כשקיבלוה ישראל. גם צריך להבין מה שהשיבה הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם, וכי קבלת התורה תלויה ביחוס, אתמהה.

ב) הגנו עומדים כעת בג' ימי הגבלה. השי''ת צוה למשרע''ה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ופירש"י ז''ל בית יעקב, אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו האנשים תדבר אליהם דברים הקשין כגידין. וידוע מה שהקשו בזה דלא מצינו בפרשה זו שני סוגי דבורים. גם אין כאן לכאורה רמז ורמיזה לדברים קשים כגידין, אדרבה ענין הפרשה היא דברים רכים וערבים לשומעיהם, שהבטיחן הקב"ה והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ואין לומר שנצטוה משרע''ה מפי הגבורה להוסיף ולומר להם דברים קשים מלבד הדברים הנאמרים בענין, שהרי סיום הפרשה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ודרשו במכילתא לא פחות ולא יותר, הרי שהוא מוזהר ועומד שלא להוסיף ולא לגרוע דבר מכל האמור בפרשה.

ג) במדרש (שה"ש רבה פ"א כ''ד) עה''פ משכני אחריך נרוצה איתא מאמר פלאי וזה תוארו, א"ר מאיר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה אמר להם הקב''ה וכו' אני נותן לכם את התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם, אמרו לפניו רבש''ע אבותינו ערבים לנו, אמר להם אבותיכם צריכים ערבים, למה''ד לאחד שהלך ללות מן המלך וכו' והביא לו ערב אחד א"ל ערבך צריך ערב וכו', הלך והביא לו ערב שני, וא''ל וכו' כיון שהביא לו ערב שלישי אמר תדע כי מפני זה אני מלוה לך. כך אמרו ישראל אבותינו ערבים אותנו אמר להם הקב"ה אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו שנאמר (בראשית פט"ו) במה אדע כי אירשנה, יצחק יש לי עליו שהי' אוהב לעשיו ואני שנאתיו וכו', יעקב שאמר (ישעי' מ') נסתרה דרכי מה', אלא הביאו לי ערבים עובים ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבש''ע נביאנו ערבים לנו אמר להם יש לי עליהם שנאמר (ירמי' ב') והרועים פשעו בי, וכתיב (יחזקאל י"ג) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו וכו'. אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הקב"ה הא וודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם הה''ד (תהלים ח') מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ואין עוז אלא תורה. וכו' בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפש, לא הערב וכו'. @33 והמדרש הזה הוא הפלא ופלא וצריך ביאור ליישבו. חדא ראוי להתבונן במה שהשיבו ישראל על מה שא''ל הקב''ה הביאו לי ערבים טובים אמרו לפניו אבותינו ערבים לנו. ולכאורה מהו ענין הערבות הלזה שאבותינו ערבים בעדנו, והלא ענין הערבות הוא שהערב מקבל על עצמו שאם לא יהא ביד הלוה לפרוע חובו, ישלם הוא במקומו, וזהו גם ענין הערבות שמביא המדרש במשל לא' שהלך ללות מאת המלך והביא לו ערב וכו', משא"כ הכא איך יהיו האבות מתחייבים אם ח''ו לא ישמרו ישראל את התורה, וכי מה יש בידם לעשות בתורת ערבות למען קיום התורה.

ד) גם צ''ב להבין מה שלא רצה הקב''ה לקבל ערבות האבות הקדושים, משום אותם החטאים שמונה אברהם אמר במה אדע וכו', האם בעבור כן שוב אינם יכולים להיות ערבים בעדינו.

ה) ותו שאם לא רצה הקב''ה לקבל ערבות האבות הקדושים כמו שאמר יש לי עליהם, מה טעם שיאמרו ישראל נביאינו ערבים לנו, וכי עלתה על דעתם שיתרצה הקב"ה בנביאים לקבלם בתורת ערבים אחרי שלא רצה לסמוך על ערבות האבות הקדושים, וכי סברו ישראל שתהי' ערבות הנביאים בטוחה ומתקבלת לפני המקום ב''ה יותר מערבותם של האבות, שלא נתרצה בה הקב''ה, באמרו ערבך ערבא צריך.

ו) צריך להבין מה שהשיב הקב"ה לישראל שאינו רוצה לקבל ערבות הנביאים משום שיש לו עליהם, שנאמר (ירמי' ב') והרועים פשעו בי (וסיפא דקרא והנביאים ניבאו בבעל) וכתיב (יחזקאל י"ג) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו. וקשה שהרי מה שהציעו ישראל שיהיו הנביאים עריבים בעדם נתכוונו על נביאי האמת, ומה מביא ראי' שיש בנביאים פגם ממקראות הללו שנאמרו על נביאי השקר המסיתים את ישראל לעבוד לבעלים, והרי ישראל לא נתכוונו לקחת לערבים אלא את נביאי האמת, ועליהם בלבד אמרו נביאינו ערבים בעדינו, ומדוע לא תתקבל ערבותם של נביאי האמת. ועל מה ולמה יהיו נביאי האמת אשמים בעבור רועי האליל ונביאי השקר אשר פשעו בהקב"ה. שלא תועיל עוד ערבותם.

ז) עוד צריך להבין מה שמסיים המדרש אמרו ישראל בנינו ערבים אותנו, וקיבל הקב"ה ערבות הבנים ואמר הא וודאי ערבים טובים. דלכאורה מה ענין ערבות הוא זה שיהיו הבנים נענשים בגלל חטאי אבותיהם, וכי יש בעונש זה תשלומין למה שהאבות חייבים בשמירת התורה. ואיזה דמיון בין ערבות זו לערבות דעלמא, שהלוה מביא ערב בעדו שאם לא יהא בידו לשלם יהא המלוה בטוח שישתלם החוב ע"י הערב, דלכאורה אין ערבות הבנים דומה כלל לזה, שהרי הכא האב מחוייב בשמירת התורה, ואם חיסר וגרע משמירתה במה ישתלם חובו אם יהיו בניו נענשים להיות נתפסים במקומו. אדרבה ע"י שהבנים נענשים כביכול גדול יותר צערו של הקב''ה, כדאי' במדרש התם שהקב''ה מתאונן מי יאמר בתורה לפני ברכו את ה' המבורך. וכו' יעיי''ש. וא''כ מה ערבות היא זו מה שהבנים נענשים ח"ו, אחרי שאין ביד האבות לשלם חובותיהם להקב''ה, הרי אף הם אין בידם לשלם בעד עוונות אבותם, ולא עוד אלא שיוגדל הצער פי כמה. ותו דאם נאמר שהערבות כאן הוא מענין פריעת חוב, צ"ע במה הבנים ראויים שיהיו נפרעים מהם החובות יותר מן האבות בעצמם, והלא הבוי''ת בידו נפש כל חי, ונפשות האבות והבנים גם יחד הם ברשותו לעשות בהם כחפצו וכרצונו, ומדוע יותר נקל להשתלם החוב בעונש הבנים ח''ו, כמו"כ בידו להפרע אותו פרעון מן האבות עצמן, ולהעניש החוטא על רעתו אשר עשה.

ולפי חומר הנושא נראה לבאר המדרש דמונח בו כוונה אחרת, ומלבד ההבנה הפשוטה שהערבות היא ע"צ העונש, עוד יתבאר המדרש שערבות הבנים הוא ע"צ הטובה. דהנה הבורא ית' כאשר בא לתת תורה לעם סגולתו צפה והביט מראש עד סוף כל הדורות, ולפניו נגלה המצב השפל של הדורות האחרונים בעקבתא דמשיחא. והנה במעמד הנבחר נמצאו והיו כל נשמות ישראל העתידים להבראות, כדאיתא במדרש רבה פ' יתרו (פכ''ח ד') ודריש ליה מדכתיב בפ' נצבים כי את כל אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום, דקאי על הנשמות העתידות להברא שהיו באותו מעמד.

והשלה"ק בעש''מ (מאמר השני דף מ''ד ע''ב) כתב ליישב קושיית בעל העקידה ז''ל היאך חלו האלות והשבועות שהשביע הקב''ה את ישראל במ''ת על הדורות הבאים, ואף שהיו שם הנשמות, מ''מ המצוות חובת הגוף הם וכיון שלא היו הגופים שם כיצד חלה השבועה עליהם. והשיב השלה"ק על קושייתו דכשם שהיו שם הנשמות של כל הדורות, כך הי' שם גם המרכז והפנימיות של הגופים. וכיון שהי' שם המרכז והפנימיות שזהו השורש של קיום כל הגוף, דינו כאילו היו הגופים בעצמם שם וחלה השבועה. יעיי''ש באריכות דבריו. (ועי' בזה בספרי ויוא"מ מאמר ישוב א''י סי' קכ"ט).

ומכיון שהיו במעמד הנבחר כל הדורות העתידים, רצה הקב''ה להבטיח שיהי' קיום לתוה"ק אף בשפל המצב של הדורות האחרונים, ולכן אמר אני נותן לכם תורתי הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה וכו'. וענין הערבות כאן פירושו שתביאו לי כח חזק שעליו אתם םמוכים ובטוחים שתהי' התורה מתקיימת בידכם לעולם בכל הדורות ובכל המצבים. ואף שכבר הבטיח הקב"ה (דברים פל''א) כי לא תשכח מפי זרעו, מ"מ הבחירה חפשית ביד האדם לבחור בא' מב' הדרכים, אלא שהקב''ה הבטיח שתהי' סייעתא דשמיא למי שיבחר להחזיק בדרך התורה. אבל מאין תהי' איזו הבטחה חזקה וברורה כי לא תמחה ח"ו לגמרי בדורות השפלים, מה הוא הכח והזכות שעליו ישראל בטוחים שלא תמוש התורה מהם לעולם. ועל כך השיבו ישראל כי כח האבות הקדושים וזכותם הגדולה יהיו מגינים וסוככים עליהם, שתהא התורה מתקיימת בידם לעולם.

ועל כך השיבן הקב"ה אבותיכם יש לי עליהם וכו', כלומר שאין לכם להשען על כח האבות הקדושים בלבד, ולסמוך לגמרי על זכותם הגדולה שתהא התורה מתקיימת בידכם, שהרי האבות בעצמם היו יראים פן לא יהיו לבניהם זכויות די הצורך, כמו שאמר אברהם אע"ה במה אדע כי אירשנה, ופירש''י באיזה זכות יתקיימו בניו בא''י. הרי שהי' חושש שמא לא יהי' לישראל זכות. ומזה ראי' שלא היה אאע"ה יכול לקבל ערבות שיהיו זכויות בבני ישראל שהרי הבחירה חפשית, ואין בזה הבטחה שתהא התורה מתקיימת בקרב ישראל. וכן יצחק אע''ה ראה ברוח קדשו שפלות דורות הבאים, שעל כן סיבב הקב"ה שיבואו הברכות בדרך עקלתון, ע''י שירמה אותם יעאע''ה מעשו, כמבואר בזה"ק פ' תולדות באורך שלטעם זה גלגל הקב''ה שיאהב יצחק את עשיו וירצה לברך אותו ויקח יעקב אותם מידו. (עי' במה שכתבנו בזה לעיל פ' תולדות). וא''כ אף על כחו של יצאע''ה לא די לכם לסמוך, שהרי אף הוא פחד מפני השפלות של דורות האחרונים.

וגם יעקב אע''ה אמר נסתרה דרכי מה', כלומר שיבואו עתים שתהי' הסתרת פנים גדולה, כמבואר בדבריהם ז"ל, דכל מה שהי' יעקב אע''ה מתיירא מעשו לא היתה היראה מחמת עצמו, שהרי הוא הי' מובטח מהקב''ה ושמרתיך בכל אשר תלך אלא שהי' ירא מחמת הדורות העתידים. ועל כן ביקש רחמים ואמר הצילני נא מיד אחי מיד עשיו, ואי' במד''ר שם שביקש הצל נא את בני לעת"ל מיד בני בניו שבאו עליהם מכוחו של עשיו. וכן כל הפרשה שם רומזת על דורות העתידים, וא''כ אכתי אין כאן ערבות והבטחה חזקה שתהי' התורה מתקיימת בישראל, דאף יעקב אע"ה בעצמו התיירא מכך.

אמרו ישראל נביאנו עריבים לנו, פי' הנביאים שעמדו לישראל בכל הדורות הם ערבות ובטחון שתתקיים התורה בישראל, ע''י שיעמדו בשער להוכיח את ישראל, וילמדו אותם ליראה את ה'. והשיבם הקב''ה שאף בתוכחות הנביאים לא סגי להיות ערבון בטוח שתתקיים התורה בישראל דאף שיהיו הנביאים הק' מייסרים ומוכיחים אותם, מ"מ הרי לעומתם יקומו גם נביאי שקר ורועי אליל אשר יסיתו את ישראל לרע, ויהיו מייפים להם מעשיהם הרעים, באמרם שלום לכם אל תיראו, וכמו שנאמר והרועים פשעו בי וגו' שהמנהיגים ידיחו את ישראל מדרך התורה. ועוד כתיב קרא לאמר כשועלים בחרבות נביאיך ישראל, וכיון שיעמדו נביאי שקר מסיתים ומדיחים לנגד נביאי האמת, אי אפשר להיות בטוחים בכח נביאי האמת והצדק, דאף אם יהיו הנביאים אומרים דברי תוכחה לישראל, מ''מ אם הדור שפל ורבו בו נביאי הבעל והרועים הפושעים בה' הם מחלישים כוחם של נביאי האמת, ומי יערוב בעד הדורות הללו שתתקיים התורה והיהדות בישראל.

עד שאמרו ישראל בנינו ערבים אותנו, אמר הקב"ה הא וודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. וביאור הדבר כי באמת עמון בכל אדם מישראל כח הקדושה אשר ירושה היא לנו מאבותינו הקדושים, והוא הקרוי בספה"ק אהבה מסותרת והאריך בזה הרב בעל התניא זלה"ה בלקוטי אמרום, והיא העומדת לנו שעדיין נשארו מעט יהודים שמתקיימים ומחזיקים מעמד. אמנם הנה השפלות גדול מאד ואין בכחנו לעשות מצוה בשלימות, ואף כשעושין איזה מצוה בשפל המצב הרי מלאים עבירות. ודא עקא שאף המצוות שעושים ח"ו הולכים שבי לפני צר, כדאי' בזה"ק בכמה מקומות (הובא בבאה"ט או"ח סי' תקע''א) שבזמן שמלוכלכים ח"ו בעבירות נוטלת הסט"א אף את המצוות לחלקה. (ועי' בספרי מאמר ישוב א"י סי' מ''ז). ואנחנו אנה אנו באים לשלם לממ"ה הקב"ה עכ"פ מעט מזעיר מן החובות הגדולות שאנו חייבים לו, כדאי' במד''ר (ר''פ תשא) אמר הקב"ה חייבים לי ישראל. ואיתא במד"ר (פ' אחרי פכ''א ד') עה"פ בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כ"ד) אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצוות וכו'. ומה נעשה ואין בידינו תשורה להביא חבילות חבילות של מצוות, לקדם בהם פני מלכנו אדוננו, דאף אם רוצים ומשתדלים לעשות מצוה כמאמרה, אבל הנסיונות גדולים מאד מצורף לזה השפלות השוררת בעולם וכוחות היצר המתגברים ומהותו הכללית של העולם הם היו בעוכרינו, והם השולטים על האדם ומפריעים בעדו מלגמור מעשהי בשלימות, ולרש אין כל מצוות ומע''ע בשלימות להקריבם לפני כסא כבודו יתברך, שיהיו לנחת רוח לפניו ית''ש שאמר ונעשה רצונו.

אמנם דבר אחד עדיין יש בידינו שבכוחנו לעשותו בשלימות הגמור בלי שום שינוי ממה שהי' בדורות הראשונים (אריגינאל), והוא מה שאמרו ז"ל (שבת קי"ט ע"ב) אר"ל משום ר"י נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהן של תנוקות של בית רבן אמר ליה ר"פ לאביי דידי ודידך מאי, א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ע"כ. חזינן מזה עד כמה גדול כח תורתן של תשב"ר, לפי שהוא הבל שאין בו חטא, וכחו יפה אפילו מכח התורה של האמוראים הקדושים שהיתה עבודתם בדעת נשגב מאד, אפ"ה אינו דומה וכו' להבל שאין בו חטא. וא''כ כח זה עדיין מסור הוא בידינו בשלימות, הוא כח תורתן של תשב"ר הבל שאין בו חטא, שהרי אף בימים קדמונים אין כחם של תשב"ר אלא מה שהוא הבל שאין בו חטא. @33 ולזאת אמרו ישראל בנינו ערבים אותנו, כי זהו הערבות היחידי הבטוח שיכולים לתת אף בזמן שיהיו בשפלות נורא, וכח התורה וכח העבודה ירוד מאד, ומצב היהדות בכללה דל ושפל. עכ"פ הבטיחו ישראל שיגדלו את בניהם לתלמוד תורה ויחנכו אותם חינוך טוב שזהו ערבות ובטוחות חזק איתן לקיום היהדות, ובזה משתלם מקצת החוב שאנו חייבים לו ית', ולדברים אלו הסכים הקב"ה ואמר הא וודאי ערבים טובים.

ומה שמסיים המדרש בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם נתפס הערב וכו', דמיניה משמע שהערבות הוא ע"צ העונש ח"ו, אין זה סותר לפירושינו דבאמת הא בהא תליין, דכיון שעיקר קיומו של הדור הוא על כח התשב''ר, ע"כ לפעמים כשאין הדור ראוי הרי הם נענשים ח"ו, אבל עיקר הערבות אינו ע"צ העונש, אדרכה להיפוך קיום התשב"ר הוא הערבות שתתקיים התורה והיהדות בקרב ישראל. וזהו שסיים המדרש, על ידיהם אתננה לכם, ומייתי ראי' מקרא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, שע''י הבל פיהן של תשב"ר שהוא הבטחה וערבון שתתקיים התורה בישראל נתן הקב"ה תורתו לנו, וזש"ה "מפי" עוללים ויונקים יסדת עוז, כלומר בכח הבל היוצא מפיהם הטהור הבל שאין בו חטא, שהוא מעמיד כח התורה בישראל, נתן הקב''ה לנו את התוה''ק הקרויה עוז. היוצא לנו מזה שבקיום ובהחזקת חינוך תשב"ר מונח כח קבלת התורה, ולפיכך צריכים להתאמץ להעמיד חינוך התשב"ר שיהי' בשלימות, ולהתעמל בעבור זה בכל הכוחות.

אכן הכתוב צווח ואומר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. פירוש לפי שכח התשב"ר היא שהביאה לקבלת התורה, והיא הנקודה העיקרית שעליה סובב קיומו של כלל ישראל ברוחניות ובגשמיות, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, על כן מתגברים צוררי ישראל אויביי ומתנקמיו לבטל ח''ו כח התשב''ר מישראל שהרי קיום התורה וכח התשב"ר הוא המשבית כח שונאי ה', על כן הם עומדים עליו לבטל כח זה. ובפרט בא"י שם גברו מאד כוחות הטומאה בעוה''ר כידוע, וצריכים למסנ"פ גדול שיוכלו להתקיים. וכבר דברנו מזה במקרא (עי' לעיל פ' ויצא ע' י"ד) עד היכן גדול חיוב החזקת ת"ת, ושם הבאתי דברי השטה מקובצת (כתובות דף נ') דהא דתיקנו חכמים באושא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש היינו לעניים דוקא, אבל לתלמוד תורה אין לו שיעור למעלה, ודייק כן מרש"י ז"ל, יעו"ש. ובאמת מבואר כן להדיא בתנחומא פ' צו (סי' י"ד) כי יש חיוב באדם לתת "כל ממונו" ללמד תורה לעצמו ולבניו.

ומהכא חזינן עד היכן הדברים מגיעין ועד כמה צריך להשתדל במסנ"פ לגדל בניו לת"ת, שזהו קיום היהדות. ועוד שע''י שמחזיקין ת"ת ממקורות כשרים גורמיו להשבית אויב ומתנקם, שלא יהא בכוחם לקלקל, וכמו שנתבאר דלפי שחינוך התשב''ר הוא יסוד הכל על כן מתגברין מאד מפירי התורה לבטלו, ע"י שהם נותנים ממון הרבה לסייע לת"ת, וזה מביא לקלקול ולהירוס ח"ו, כי ע"י שמקבלים מהם תמיכה נמשכים אחרי דיעותיהם והשקפותיהם.

ובבחינה זו ביארתי הא דאי' במד"ר (רות רבה פ"ד) עה"פ אל תלכי ללקוט בשדה אחר, ע''ש לא יהי' לך אלהים אחרים. דלכאורה אינו מובן שהרי היא הלכה ללקות מתנות עניים השייכות לה עפ"י הדין לקט שכחה ופאה, ומה ענין להזהירה בזה לא יהי' לך אלהים אחרים. ואמרתי דהוא אמת כפשותו, דאה תלך ללקוט לקט שכחה ופאה בשדה שבעליה עובד ע"ז, או נתפס בדעות נפסדות חלילה, אזי עלולה היא להיות נתפסת ברשת הע"ז ח"ו, דלפי שהשפעת הפרנסה תבוא ממקור טמא יש לחוש שישפיע עליה לרע. ע"כ הזהירה אל תלכי ללקות בשדה אחר ע"ש שנא' לא יהי' לך אלהים אחרים, כדי שלא תתפסי ח''ו לע''ז.

אי לזאת מותלת החובה על היהודים המועטים שעדיין מחזיקים בדרך התורה, להחזיק את החינוך הטהור הכא והתם מבית ומחוץ. והבוכ"ע יעזור וישפיע לבנ"י ותהי' להם הרחבת הדעת, שיהי' ביכלתם להחזיק מוסדות התורה שלא יוצרכו להנות ממקורות הזרים ח''ו שעי''ז נופלים, וזהו יסוד הכל והנקודה העקרית שנוכל להחזיק מעמד ולהתקיים, שהרי כח תשב"ר היא יסוד קיומנו וכל הכח שעדיין נותר לנו.

וכדי לבא לביאור הילקוט המוצג בפתח דברנו, נקדים לבאר מאה''כ כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ופירש,'י אמירה רכה לנשים ודבור קשה כגידין לאנשים, וקשה דאין כאן ב' מיני דבורים בפרשה, ואיך תהי' כאן אמירה רכה לאלו ודבור קשה לאלו (קושיא ב'). ויתבאר עפי''מ דאי' במד''ר (יתרו פכ''ח ב') על הך קרא כה תאמר לבית יעקב וגו', למה לנשים תחלה ואח''כ לאנשים כדי שיהי' מנהיגות בניהם לת''ת. ולכאורה קשה שהרי החיוב מועל על האב לחנך בנו לת''ת דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ולמדתם אתם (ופירש''י האב עצמו מחויב ללמדו מדכתיב ולמדתם אתם חסר וא''ו) הרי דעיקר החיוב מוטל על האב בעצמו, אלא דאחר שראו שח''ו יכולה תורה להשתכח התקין ר"י בן גמלא שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות וכו' בכל עיר ועיר, אבל מעיקרא דמילתא חיובא רמיא על האב גופיה ללמד את בנו תורה, משא"כ הנשים אינם מצוות על כך, וכיון דעיקר חיובא רמיא על האנשים א"כ אדרבה היה ראוי להקדים את האנשים לנשים בקרא כדי שיהיו האנשים זריזין להנהיג בניהם לת''ת. וביארו המפרשים כוונת המדרש כי לצד שהנשים מצויות בביתם תמיד, דכל כבודה בת מלך פנימה, יש להם פנאי לגדל בניהם לת"ת יותר מן האנשים שהם טרודים בעמל הפרנסה, לפיכך הקדים הכתוב נשים תחלה לזרזם להשתדל בחינוך בניהם להנהיגן לת''ת.

אכן אכתי קשה שהרי באותו זמן היו האנשים פנויים ממלאכה שהיו אוכלים מן ושותים מי באר, ושעתם פנויה ללמוד תורה ובאופן כזה וודאי החיוב מוטל על האנשים בעצמם ללמד את בניהם תורה, ולמה הקדים הכתוב נשים לאנשים. אמנם דבר זה שיהיו ישראל פנויים מכל מלאכה ועוסקים בתורה תלוי בכך אם הם עושי רצונו של מקום בשלימות הגמור, כדתניא בברכות (דף ל"ה ע"ב) בזמן שישראל עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר (ישעי' ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ולכן הקדים הכתוב נשים לאנשים, לרמוז להם בזה שיבואו זמנים אשר לא יהיו ישראל עושין רצש''מ ויהיו צריכים לעסוק במלאכתן בעבודת שדה וכרם, ולא יהא להם פנאי ללמד תורה לבניהם, אלא יהי' עיקר עול החינוך רובץ על צוארי הנשים, וזירזן הכתוב במה שהקדימן לאנשים דכתיב כה תאמר לבית יעקב והדר ותגיד לבני ישראל, כדי להזהירן ולעוררן שיהיו מנהיגות בניהם לת''ת, בזמן שיהיו בעליהן עסוקים במלאכתן ולא יהי' סיפק בידן ללמד תורה לבניהם.

ובזה נבין גם מאמר הגמ' בברכות (דף י''ז ע"א) א"ל רב לר''ח הני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונתרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. ולכאורה למה הוצרך לומר תרוייהו, ולא סגי ליה בחד מינייהו, או באקרויי בנייהו לבי כנישתא או באתנויי גברייהו בי רבנן. ולדרכנו שני דברים נפרדים נינהו, ואין הכוונה דהני נשי קא זכיין בתרוייהו אלא הא או הא קאמר. דהנה החיוב ללמד הבן תורה מותל על שכם האב, ובאמת אם האב עוסק בתורה חייב הוא עצמו ללמד בנו תורה, ואין האשה זוכה לאקרויי בנה בי רבנן, שהרי האב בעצמו עוסק בו. אך אם בעלה עוסק בתורה יש בידה זכות אתנויי גבריהו בי רבנן ונטרן לגברייהו וכו', משא"כ מי שאינו עוסק בתורה והוא טרוד כל ימיו על המחי' על הכלכלה, א"כ אין לאשתו שכר אתנויי גברייהו וכו', ולעומת זאת הרי אין האב מלמד את בנו תורה שהרי הוא טרוד במלאכתו, ואז יש בידה זכות שמוליכה בנה לבי כנישתא, והבן.

ועתה מובן היטב מה שאמה"כ לשון אמירה רכה בנשים ודבור קשה באנשים, דממה שהקדים נשים לאנשים כדי לזרזם להנהיג בניהם לתורה, נודע להם שיבואו זמנים שלא יהיו הגברים פנויים לת"ת אלא יהיו טרודים בצרכי פרנסתן. והיה בדברים אלו אמירה רכה לנשים, שיהיה בידם שכר אקרויי בנייהו לבי כנישתא, משא"כ לאנשים היו אלו דברים קשים כגידין, שנודע להם שיפלו ממדריגתן ולא יהיו בחי' עושין רצש''מ, ומחמת כן יוצרכו לעסוק במלאכתן, ולא יהי' בידם לגדל בניהם לת"ת, אלא יהי' הדבר מוטל על הנשים.

וא"ש דבאמת לא הגיד להם ב' סוגי דבורים, ולא נאמר להם אלא הדברים הנאמרים בפרשה, וכדרשת המכילתא הנ"ל אלה הדברים וגו' לא פחות ולא יותר, אלא שבאמרו כה תאמר לבית יעקב, תחלה, ואח''כ ותגיד לבני ישראל זה בעצמו הי' להם אמירה רכה ודברים קשים.

ועתה נחזור לביאור המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע, דהנה אף שהקדמנו לעיל מדברי המד''ר שרצו ישראל לתת את האבות הק' ערבים שתתקיים התורה בישראל, ולא רצה הקב''ה בערבותן עד שהביאו את בניהם לערבון, מ''מ כדי שיוכלו להעמיד תשב"ר יראים ושלמים כראוי הוא רק בכח האבות הקדושים. דהנה אמה''כ (בפ' וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו', ודקדק כ''ק אבא מארי זלה"ה בספרו קדוי"ט דתיבת אחריו יתירא לכאורה (יע''ש מ"ש בזה). ואפ''ל שהכתוב משמיענו שלא הסתפק אברהם אע"ה במה שציוה את בניו בלבד לשמור דרך ה', אלא שהשריש בהם כח קדושה שיהי' קיים בהם, ואף ינחילו כח זה לבניהם אחריהם בכל דור ודור. ועל פי זה יהי' ביאור הכ' ע"ד מאה"כ השבע השביע ודרשו ז"ל (מד"ר פרשת בשלח) השביעם שישביעו לבניהם, וה"נ אברהם אבינו ע"ה הדריך את בניו ואת ביתו, ומלבד זאת הכניס בקרבם כח שימשיכו שלשלת הקדושה, וזהו "אחריו" הם הדורות הבאים אף בהם יתקיים כח זה הבא מכחו של אותו זקן אאע''ה. וא"כ נמצא דגם כח תשב"ר שהוא הערבות שקבל הקב"ה מישראל שתתקיים בהם התורה, הוא נמשך ובא מכוחם של האבות הקדושים, שהשרישו כח הקדושה לדורות עולם, וכח זה הוא המקיים תשב''ר.

וזהו ביאור הילקוט, דהנה בשעה שקבלו ישראל את התורה מחמת שהיו בידם ערבים טובים שתהי' מתקיימת בידם, באו אומה''ע בטענה מה ראו אלו להתקרב להם יותר מן הכל דהנה אף שהחזיר הקב''ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, היינו משום ששיערו בנפשם שלא יתכן שתהי' התורה מתקיימת בידם, דאף אם ישמרו האומות שבאותו הדור את התורה, אבל מאן ערב בדבר שישמרו בניהם אחריהם את התורה ולפיכך מיאנו לקבלה, אבל כשראו אוה''ע שישראל קבלו את התורה ויש להם ערבון בטוח שתתקיים התורה בידם באו בטענה מה ראו להתקרב יותר מן הכל, מדוע לא זכינו אף אנחנו לכך, הלא אם היינו בטוחים בערבות הבנים היינו מקבלים את התורה גם אנחנו. ועל כך השיבם הקדוש ברוך הוא תשובה ניצחת הביאו ספר יוחסין שלכם וכו', שהרי מה שהתינוקות של בית רבן הם ערבים טובים לישראל, הוא רק בכח קדושתן של האבות הקדושים, שהורישו כחם לבניהם אחריהם, משא"כ אתם שאין בידכם כח זה, שאבותיכם מקורם מכוחות הטומאה, מה תועיל ערבות של בניכם, הרי אם אין להם כח זה לא תוכל התורה להתקיים בהם.

הבוכ"ע יעזור בזכות אבותינו הקדושים שיהי' לנו קיום והעמדה עם התינוקות של בית רבן, שע"י יתמשך שלשלת תורה בקדושה ובטהרה. ומי שיש לו חלק בהחזקת כח התורה של תשב"ר יש לו חלק בערבות, שאין שום דבר בעולם המבטיח קיום כח התורה בישראל כערבות הבנים, שהבוכה''ע קבלה מאתנו, ופשיטא שאנו יכולים לבטוח בערבות זו, שמה שעושים לקיום תשב''ר היא חיינו ועל ידם תתקיים התורה. ובפרט בדור הזה, שאנו מצפים לראות שיעמדו מהם דורות בקדושה ובטהרה, וזכות זה יהי' לנו למגן שנוכל לעמוד בנסיונות הגדולות בשפלות הדור ברוחניות ובגשמיות. ומי יודע גודל חבלי משיח שצריכים לעבור עוד בזמנים אלו ימי עקבתא דמשיחא, עדי נזכה לגאולה השלמה. והשי''ת יעזור שזכות זה יגן עלינו, ובפרט לכל הנוטל חלק בזה שהיא מן הדברים שפירותיהם נאכלים בעוה''ז והקרן קיימת להן לעוה"ב. והשי''ת יעזור שכל המסייעים לכך יוושעו בכל משאלותם, ויזכו להרבות מצוות ומע"ט בקדושה ובטהרה, ולהמשיך דורות ישרים מבורכים עד סוף כל הדורות. והשי"ת יעזור שנזכה לקבל התה''ק בשמחה ובנחת, ובמהרה נזכה לישועה השלימה לקבל פני משיח צדקנו בשמחה ובנחת בהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם וגו'. במדרש (ילקוט רמז תרפ''ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות סתם פיהן הקב''ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר הבו לה' בני אלים כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם לכך מנאן בראש הספר הזה אחר אלה המצוות, אלה המצוות אשר צוה ה' את משה בהר סיני ואח''כ וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש וגו', שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן, ע"כ. ודברי המדרש הללו תמוהין וכבר נאמרו בו פנים מפנים שונים בספרי המפרשים, חדא צ"ב מה טענה היתה בפי האומות שהקשו לשאול מה ראו להתקרב יותר מן האומות, והרי הקב''ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון והם מיאנו לקבלה, כי קירבת הבוי''ת לא יחפצון, ורק ישראל קדושים ששו לקראתה, ובאו בברית יחד לאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומה להם צדקה ולזעוק עוד אל המלך כי משוא פנים יש בדבר, וכי ישראל זכו להתקרב יותר מן הכל.

ב) יל"ד בלשון המדרש בשעה "שקבלו'' ישראל את התורה, שהיה ראוי שיאמר בשעה שנתנה תורה לישראל, שהרי לא על ישראל תלונתם שנתרצו לקבל את התורה, כי אם על הקב"ה שנתן תורה לעמו ישראל.

ג) צריך ביאור להבין תשובת הקב"ה על טענת האומות, הביאו לי ספר יוחסין, דכי האם קבלת התורה ביחוס תליא, והרי ממה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון משם ראיה חותכת שאין התורה נקנית ביחוס.

ד) שאו את ראש כל עדת וגו', במד"ר (פ"ז ז') איתא אמר הקב"ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם לכך נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דה"י א' כ"ט) לך ה' הגדולה כך לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש לכך נאמר שאו את ראש לקיים מה שנאמר (תהלים קמ"ח) וירם קרן לעמו וכה"א ונתנך ה"א עליון על כל גויי הארץ. וצ"ב מה נשיאות ראש יש במנין בני ישראל. ותו מאי האי דקאמר דמיתי אתכם לי, וכי האם במה שישראל נמנין הם דומין בצד מה כביכול אליו יתברך, הלא הקב"ה יחוד ומיוחד בתכלית היחוד, ולא יצוייר אצלו ענין המספר כלל ועיקר, וא''כ לאיזה ענין דימה הקב''ה את ישראל אליו באמצעות המנין, ומה רבותייהו דישראל במה שהם נמנם.

ה) בדעת זקנים מבעהתו"ס כתבו בטעם שנאמר לגלגלותם בראובן ושמעון ולא בכל השבטים, לפי שקנטרם יעקב כאשר בירך בניו והוצרכו לכפרה, ובשקלים הבאים לכפרה כתיב בקע לגלגלת, ע"כ. ולכאורה טעם זה צריך ביאור מדוע רמז הכ' אצל ראובן ושמעון דוקא כפרה זו של מחצית השקל בקע לגלגלת, ולא שאר דברים הבאים לכפרה על חטא.

ונראה לבאר הענין בשנקדים מ''ש בספר בית שמואל אחרון (הו"ד בישמח משה פ' שמות) לפרש הגמרא (שבת ל''א ע"א) באחד שבא לפני הלל וא"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת וא"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה, וכו'. והדקדוקים מבוארים מה ראה אותו גר לשעות כזה שילמדהו כל התורה כשהוא נצב על רגלו אחת. ופי' דאיתא בספרים כי כל אחד צריך לקיים כל תרי''ג מצוות, ואם לא זכה לקיימן כולם בגלגול אחד יתחייב לבא בגלגול שנית עד שיקיים כולם. ודבר זה מבואר בארוכה בספה"ק שערי הקדושה להרח''ו זלה"ה, כי רמ''ח מצוות עשין הם כנגד רמ"ח אברי האדם ושס"ה ל''ת נגד שס"ה גידין כל אבר מכוון לעשה א' וכל גיד לל''ת א', ואם האדם מחסר איזה מצוות נחסרת ההשפעה הרוחנית הצריכה לאותו אבר או גיד המכוון נגד מצוה זו, וא''א להיות אדם השלם זולתי בקיום המצוות כולם על מתכונתן, ע''כ.

אכן דבר זה לא יתכן שיהיה האדם מקיים בפועל בגלגול א' רמ''ח עשין ושס"ה ל''ת אחד מהם לא נעדר, שהרי כמה מצוות יש שאינם נוהגות בכל אדם כגון יבום חליצה ומצוות כהונה וכיו''ב הרבה. והנה יש תקנה לדבר עפי''מ דאיתא בספה''ק דמי שמקשר עצמו עם כל אחד מישראל באהבה אחוה וריעות ונפשו קשורה בנפשותם והיו לאחדים, אזי נחשב הוא כגוף אחד עם כל ישראל, וכל מה שמקיים אדם מישראל יחשב לו כאילו קיים אף הוא. וא"כ גם מצוות אשר אין לאל ידו לקיימם בפועל כנ''ל, יחשב לו כאילו קיימם גם הוא, דמכיון שנמצאים אנשים מישראל המקיימים מצוות אלו בפועל מעלה עליו כאילו אף הוא עשה אלה המצוות, שהרי כגוף אחד יחשב עם כל ישראל וידם כידו.

אמנם ענין זה לא שייך אלא בישראל דוקא, כי שורש נשמות ישראל חד הוא שהם נצר מטע האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, על כן בהתקשרם יחד בקיום מצות ואהבת לרעך כמוך יחשבו לגוף אחד, שהרי מוצא נשמתן ממקור ישראל וממקום אחד חוצבו, על כן יתכן שיתחברו והיו לאחד. וכמ''ש בספר עוללות אפרים על מאמרם ז''ל (ת''כ פ' קדושים) זה כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך, כי קיום כל התורה תלוי במה שהאדם נמשך אחרי נשמתו החצובה ממעל, וממאס בתאות הגופניות שיסודן מן החומר הכלה והנפסד. ולפיכך מצות ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול לכל התורה, כי הנה כן הוא בישראל שהגופים פרודים ורק הנשמות מקושרות בשרש אחד, וכיון שהוא מקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, הרי הוא כמורה באצבע שהוא מחשיב מאד את כוחות הנפש שלו, שהרי מטעם זה הוא אוהב לחבירו מצד הנשמה הטהורה שבה הם אחוזים ומקושרים, דאילו מצד הגוף יתפרדו, ולפיכך זה כלל גדול בתורה, שבהגברת הכוחות הנפשיים על כוחות התאווה הגופניים תלויה כל התורה.

ויובן ביתר ביאור עפ''י מה שכתבו הקדמונים שכל אחד מישראל נפשו קשורה בשרשה באות אחת מאותיות התורה, ורמזו זאת בתיבת "ישראל" שהוא ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, ולפיכך כיון שמקור ושורש נפשות ישראל אחוזים ומקושרים בתורה הקדושה, שכל אחד מהם אחוז באות אחת מאותיותיה, בדין הוא שתהא נחשבת להם התקשרותם יחד כאילו קיימו כה"ת בפועל, אף אותם שלא יכלו לקיימה בפועל, דכיון שנתקיימה ע"י אחד מישראל וכולם ענפים משורש אחד ומקורן מס"ר אותיות התורה שכולם מחוברים יחד יתאחדו ולא יתפרדו עד סוף כל הדורות, הרי הם מקושרים בקשר אמיץ בשורש נשמתן ששורשו מאותיות התורה.

עכ"פ מבואר דלא שייך ענין התקשרות הנשמות אלא בבנ''י שמשורש אחד מוצא נשמותיהן, ע"כ יתכן שיתחברו ויתקטרו בחד קעירא, משא"כ האומות שהם משורש עלמא דפרודא אין להם קשר ושייכות בנפשותם איש אל רעהו. ולזאת אמר אותו נכרי גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת, כי אכתי לא היה יודע ומשיג ענין זה שתתכן אחדות והתקשרות בין נשמות ישראל, ואף נשמות גרים מינן הוו ואידחו, והיה ירא לנפשו פן יוצרך לבא בגלגול עוד, לצד שלא יהא בידו לקיים כל המצוות בזה הגלגול. וזה שאמר גיירני ע"מ שתלמדני וכו' על רגל א', דרגל ל' פעם, כלומר בפעם אחד אקיים כל המצוות, ולא אצטרך לחזור בגלגול, ועל כך השיבו הלל דעלך סני לחברך לא תעביד זו כל התורה, והכוונה כמ"ש לעיל דתקנה יש לדבר שיוכלו ישראל לקיים כל המצוות בגלגול א', דאף מצוות דלא שייכו בהו בפועל ניתן לקיימם ע''י התחברות, ומכיון שיתגייר גם הוא כישראל יחשב, ויוכל להתאחד ולהתקשר בנשמתו עם כללות נשמות ישראל באמצעות מצות ואהבת לרעך כמוך, ויוכל לקיים כל המצוות בגלגול אחד.

ברם הנה תקנה זו שיש ביד ישראל לקיים כל המצוות בגלגול אחד ע''י התקשרות לא תתכן אלא בזמן שע"י הצטרפות כל ישראל מתקיימים כל התרי''ג מצוות, דאף מצוה שלא יכול כל אדם מישראל לקיים בפועל יוכל לקיימה ע''י התקשרות, משא"כ בזמן הגלות שחסרים לנו רוב המצוות ואין לאל ידינו לקיימם בפועל, א''כ לכאורה אזדא לה תקנה זו, שהרי אף ע"י ההתקשרות עם כל ישראל לאו סגי להשלים כל חלקי הנפש השייכים לרמ''ח אבריו ושס"ה גידיו בגלגול אחד, וא''כ חזרה החששא למקומה פן תצטרך הנפש לשוב ולרדת לעולם השפל בסבה זו.

אמנם ישנה תקנה גם לזאת, שיהיה האדם משלים כל חלקי נפשו בעוה''ז, אף אם לא יתכן לקיים מצוות אלו בפועל בזמן הגלות, והוא ע''י שמקשרין את עצמן אל הדורות הקודמין שזכו לקיים כל התרי''ג מצוות על מתכונתן, יחשב גם לנו כאילו קיימנום, וזה שייך גם באותם מצוות שנמנע מאתנו לקיימן בזמן הזה, דמכל מקוה כיון שהולכיה בעקבות הראשוניה ואין זזים מדרכה דרך הקדש מתקשרים עמהם ומעלה עלינו כאילו קיימנו אף אנו כל אותה המצוות שקיימו המה, שהרי אנו אסוריה עמהם בקושרות. ולפעמים יש אשר איש ישראל עושה מצוה בשלימות וישנה צדיקים הנמצאים כבר בעולם העליון ובחייה חיותה לא היה בידה לקיים אותה מצוה אזי אותם הצדיקים באים ומתדבקים בנשמת איש זה שקייה עתה אותה המצוה בבחינת עיבור כדי שיהיה גם להם חלק באותה מצוה ויש תועלת גם לאיש הזה דע''י שנתעברו בו נשמות צדיקים מן העולם העליון הם מסייעים לו לעבודת השי''ת.

עכ"פ יש התקשרות בין נשמות ישראל בכל הדורות מתחלת בנין אומה הישראלית ע"י אאע''ה עד סוף כל הדורות והה מועילים זה לזה ומסייעים זה לזה להשליה קיום כל המצוות. וסייעתא לדברינו מהא דאיתא בילקוט פ' יתרו (רמז רע''ו) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ראוי היה לומר נשמע ונעשה אלא אמרו ישראל להקב"ה רבון כל העולמים עד שלא שמענוה קיימנום אנכי קיים יעקב שנאמר (בראשית ל"ה) ויאמר יעקב הסירו את אלהי הנכר וגו' לא תשא קיים אברהם וכו', זכור קיים יוסף וכו', עיי"ש. ולכאורה צריך להבין כוונת דרשה זו, שהרי "נעשה'' הוא לשון עתיד שמקבליה ע"ע לעשותה, ואיך דרשו מיניה עד שלא שמענום קיימנום, דא''כ הול''ל "עשינו'' ולא "נעשה''.

ולפי מה שביארנו יבא על נכון, דישראל קדושים בשעה שאמרו נעשה ונשמע קבלו על עצמה בלב שלם להתקשר בדרכי האבות הקדושים ולא יזועו מינייהו אף זיז כל שהוא. שבזה יחשב עליהם משעת קבלה בלב כאילו הם עשו את כל המצוות האלה, כמבואר דבמה שקיימו וקבלו עליהה לצאת בעקבי פסיעות הראשונים הרי הה מתקשרים עמהם וכאילו קיימוה בעצמה. וזהו מה שאמרו נעשה קודה לנשמע, דכוונתה בזה היתה לקבל עליהה לשמור דרכי אבות הקדושיה ע"כ אמרו נעשה כלומר נלך בדרכם הקדושה, ממנו אין לגרוע ועליו אין להוסיף, לשנות מדרכם אפילו כקוצו של יו''ד, ועי"כ יחשב לנו כאילו קיימנו כל המצוות. וז''ש המדרש אמרו ישראל להקב''ה וכר עד שלא שמענום קיימנוה אנכי קיים אברהם וכו' דע''י התקשרותנו עמהם כאילו קיימנו אנחנו אותה המצוות שקיימו האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב.

המורם מדברנו דכל ענין גלגול הנשמות שאחרי התפרדות נפשו של אדם מן הגוף להתהלך בארצות החיים יגזר עליו בב''ד של מעלה לשוב אל העולה השפל, הוא לצד שלא השלים האדם חלקי נפשו במה שפגם באחד מאברי נשמתו אם יחטא ואשם לאחת מאלה, או שחיסר לקיים מצוה מן המצוות עד שובו אל האדמה אשר לוקח ממנה. ודבר זה נשמע מהא דאיתא במםכת עבודה זרה (דף ד' ע''ב) דאי לא הוו חטאי ישראל במעשה העגל לא הוו מייתי שנאמר (תהלים פ''ג ) אני אמרתי אלקים אתם וגו'.

אמנם כאן מצאה החקירה מקום לנוח, דלכאורה אילו לא היו מתים כלל וכלל א''כ לא היה שייך אצלם ענין גלגול הנשמות, שהרי הנשמה חוזרת להתגלגל בזה העולם בסבת החטא בלבד, אם בסבת חטאי עצמה או בעבור חטא הדור, דלפעמים צריכים צדיקים לחזור ולבא בגלגול כדי לתקן דורם, משא''כ כשהדור בשלימות לא שייך ענין הגלגול, וביותר בשעת מ"ת שהיו ברום המעלה לא היה שייך גבייהו ענין הגלגול כלל אילו היו נצבים על מעלה זו תמיד. וכיון שכן יש לשאול כיצד היו מתקיימים אז כל המצוות שלא יתכן שיהיו מתקיימים בפועל ע''י כל אחד מישראל, כדאמרן דאיכא כמה מצוות דלא שייכו בכולהו, ויש כמה מצוות דלא הוו שייכו בשום אדם אילו לא היו מתים כמצות יבום חליצה וכיו"ב.

ועל כרחך לומר שהיו מתקיימין כל המצוות ע''ד שביארנו, דהיינו באמצעות התקשרות בין כלל ישראל באהבה ואחוה, שבזה יחשבו להם כל מצוות שאחד מישראל מקיים, וגם ע''י התקשרות אל דורות הקודמין בקבלה גמורה בלב שישראל מקבלין עליהם ללכת בעקבותם ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, שבזה מעלה עליהם כאילו זכו הם עצמם לקיים כל אותם המצוות, שהרי כגוף אחד יחשבון.

ועד"ז אמרנו ליישב קושיית הרש''ש ז''ל בחידושיו מהא דאיתא בגמרא (ב"מ ק"ז ע"ב) עה"פ ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך וכו' כשם שביאתך לעולם בלא חטא כך יציאתך מן העולם בלא חטא, ע''כ. וכתב הוא דמכאן סתירה קצת לדעת בעלי הגלגול (כוונתו דמדדרשו מיניה כשם שביאתך לעולם בלא חטא וכו', מוכח דלא יתכן שתהא ביאת האדם לעולם מלוכלך בעוונות דאל"כ מה זה שהחליט דביאתך לעולם בלא חעא הלא אם בא עתה בגלגול פעם שנית מאי פסקא דביאתו לעולם בלא חטא). אמנם לפי"מ דאמרן לא קשה מידי, דהנה הברכות הכתובות בפרשה זו מיועדות להתקיים בישראל אם יהיו משמרים תורה ומצוות בשלימות, וידוע מ''ש הרמב"ן ז''ל בפ' בחקתי כי לא השיגו ישראל כל הברכות בשלימותן לא הרבים ולא היחידים, שמעולם לא היו בבחינת השלימות שיתקיימו בהם הברכות בשלימותן. וכיון שכן אף יעוד הכתוב ברוך אתה בבואך וגו' קאי על אותו זמן שיהיו ישראל בשלימות הראוי שתחול עליהם ברכה זו. וכשיזכו ישראל להיות בשלימות הראוי, אזי שפיר ניתן לדרוש בהם כשם שביאתך לעולם בלא חטא וכו', שהרי אז ודאי שתהי' ביאתן לעולם בלא חטא דלא יהיה נוהג בהם ענין הגלגול כלל, והבן.

ועפי"ז יש לתת טעם במה שאמה''כ גבי ראובן ושמעון לגלגלותם מה שלא אמר כן בשאר השבטים, דהנה היה בהם פגם חטא שבעבורו קנטרן אביהם כמ''ש בעהתו''ס הנ"ל (קושיא ה'), ולזאת בא הכתוב לרמוז ענין זה שעליהם הדבר מוטל לתקן לגמרי רושם אותו הפגם, שאם ח''ו לא יתקנו זאת יצטרכו לבא בגלגול שנית לעוה''ז, וזהו שרמז באומרו "לגלגלותם'' לזרזם על תיקון חטאם שלא יוצרכו להתגלגל.

ואפ"ל בדרך זה מה שכתבו בעהתו''ס שרמז להם הכתוב בתיבת לגלגלותם שיביאו כפרה על חטאם בקע לגלגלת, והקשינו דמדוע רמז כפרה זו דוקא ולא ענין כפרה אחרת, אכן לפי מה שביארנו דהכתוב בא להזהיר על תיקון אברי הנשמה בעוה"ז כדי שלא יבוא בגלגול שנית א''ש, דהנה ידוע מה שכתב האלשיך הקדוש דענין מחצית השקל שנתנו בני ישראל לכפר על נפשותם הוא לרמוז דכל אחד מישראל בפני עצמו אינו אלא חצי שהוא נעדר השלימות, ולא ישיגו שלימותם אלא בהצטרפם יחד, וזה רמז הרומז על חשיבות מצות ואהבת לרעך כמוך המביאה שלימות לנפש הישראלי. והנה פרשה זו מיירי מענין קבלת התורה כדאיתא במדרש ילקוט הנ"ל, דבסוף הספר הקודם מסיים אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בנ''י בהר סיני ואח''כ וידבר ה' וגו' במדבר סיני, על כן רמזה לנו תורה בכאן שכדי להגיע לקיום כל המצוות אחת מהן לא נעדרה הכרח הוא להקדים מדת האחדות בין איש לרעהו, דבלא''ה לא יתכן שיקיים כ''א בפועל כל המצוות, דא''א שיהיו כל המצוות שייכות בכ''א מישראל, וע''כ שצריך לקיימן ע"י התקשרות עם כל ישראל. והיינו שרמזה לנו תורה הכא ענין מחצית השקל בחיבת לגלגלתם, כמ"ש בעהתו"ס דמחצית השקל הוא בקע לגלגלת, דלפי שבמלת לגלגלתם רמוזה אזהרה על ענין הגלגול הבא בסיבת החטאים, בזה מונח גם הרמז על ענין האחדות וההתקשרות בין בני ישראל, שבאמצעות כן יזכו לקיים כל המצוות בצירוף כלל ישראל ולא יצטרכו לבא בגלגול עוד.

וכזה נבוא אל הביאור בדברי הילקוט שטענו אוה"ע מה ראו להתקרב להם יותר מן האומות, ומה שהשיבן הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו'. דהנה מבואר מכל זה דלצורך קיום תרי''ג מצוות נחוצה מאד התקשרות ואחדות, אכן לא יתכן דבר זה אלא בבני ישראל בלבד לפי שנפשם משורש אחד, על כן יש להם שייכות והתקשרות בהתאחדם משא"כ באוה"ע לא שייך כלל ענין ההתקשרות שאין ביניהם חיבור ושייכות כלל, וא''כ אף אילו היו אוה"ע מקבלים את התורה לא היו בידם אלא אותם מצוות שקיימו בעצמן בפועל, משא''כ מצוות של אחרים לא יתכן שיהיו נקראים על שמם, דלא יתכן ענין ההתקשרות בגוייהו, ועאכו"כ דאין לאוה''ע שום חיבור ושייכות עם אבותיהם, עד שנאמר כי אותם מצוות שלא יתכן לקיימם בפועל כגון מצוות דלא שייכו באותו זמן והיה ביד אבותיהם לקיימו בדורות הקודמים שיהיו נחשבים עליהם מחמת התקשרותם עם אבותיהם, דלא שייך למימר הכי שאין להם שום חיבור ושייכות עמהם כלל.

וזו היתה טענתן של אוה''ע מה ראו להתקרב להם יותר מן האומות, והכוונה על מעלתן היתירה של ישראל שאפשר להם לקיים כל המצוות בגלגול אחד ע''י חיבור והתקשרות, משא''כ אוה''ע אף אילו היו מתרצים לקבל את התורה לא היה באפשרותם לקיים כל המצוות בגלגול אחד, ועל כך השיב להם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, כלומר דלא יתכן ענין ההתקשרות אלא בישראל שיש להם יחוס ושרש נפשם אחד ונשמותיהם אחוזות ומקושרות בתוה"ק לפי שהם בני א-ל חי זרע קדש מחצבתם, משא''כ אוה"ע הם מעלמא דפרודא ואין להם שום קישור עם אבותיהם ולא אחד עם חבירו שכולם ממזרים דלית להו חיים, וגם אבותיהם היו ממזרים כמ"ש רש"י ז''ל בפ' וישלח כשמנה הכתוב יחוסן של בני עשיו וישמעאל, שמתחלת לידתן ממזרים היו. ולפיכך אין להם שום דביקות והתקשרות, ואי אפשר להם לקיים כל התורה על רגל אחת כ"א ע''י גלגול, ובזה סתם הקב"ה את פיהם שלא יהיה להם פ''פ לטעון עוד על התקרבותם של ישראל.

ובזה יתבאר גם המד''ר (קושיא ד') עה''פ שאו את ראש כל עדת בני ישראל אמר הקב"ה לא חבבתי בריה יתירה מכם ודמיתי אתכם לי. עפ"י מה שנתבאר דבתיבת לגלגלותם רמז הכתוב ענין הגלגול אם לא יקיימו ישראל כל המצוות או יפגמו בא' מן הלאוין, אמנם ממקרא זה עצמו למדנו שאין הכרח שיחזור האדם להתגלגל בעוה"ז שנית, דאם מקיימין תורה ומצוות בשלימות אף אם אין בידו לעשותן כולן בפועל יתכן לקיימן ע''י התקשרות בין ישראל. וראיה דלא רמז הכתוב ענין הגלגול בכל שבט, דלא כתיב לגלותם בכלהו אלא בראובן ושמעון דייקא, להזהירם לתקן הפגם שלא יצטרכו לבא בגלגול. וע"כ דניתן לקיים כל המצוות ע"י ההתקשרות והחיבור בין בנו ישראל, כמבואר בארוכה. והנה באמצעות קיום המצוות דומין ישראל כביכול אל הקב"ה, שהרי המצוות קרויין רמ''ח אברין דמלכא כדאיתא בזה"ק וע"י שהאדם זוכה לקיים המצוות שהם אברין דמלכא בשלמותן הריהו דומה לקב"ה, כי בצלם אלקים עשה את האדם.

וזהו ענין הגדולה ונשיאות הראש בישראל שרמזה תורה בתיבת שאו את ראש, דלא יתכן ענין זה של התקשרות המביא לקיום כל המצוות אלא בישראל ולא באוה"ע. וז"ש המדרש נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי וכו' לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו, וכה''א ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. דע"י קיום תרי"ג מצוות כביכול ישראל דומין להקב''ה, וע''י כן הם מתקשרין אל הקב''ה, וכמ"ש הכתוב (תהלים ו') כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, ופי' דהנה המלאכים המקבלים שפע מן הקב"ה בהיתי לאסתכולי באפיה, דזהו ענין נהמא דכסיפא, וכמו שהאריך בזה בשפע טל בהקדמתו, משא''כ ישראל המקיימין תרי''ג מצוות לא בהיתי לאסתכולי באפיה, כי בדין הם נוטלים שכרן. וזהו ישר יחזו פנימו. הרי שהמצוות מקשרין את ישראל לאביהן שבשמים, וזהו נשיאות ראש האמור בכאן.

ואפ"ל עוד עפימ''ש בזוה"ק פ' פנחס (דף רל''ז ע"ב), דהציווי שאו את ראש כל עדת בני ישראל נאמר אחרי שהפרידו והבדילו את הערב מביניהם, שלא היו הערב רב בכלל המנין, אלא ישראל קדושים ההולכים בתורת ה' תמימה המה בלבד נמנו. והנה כל זמן שהע''ר נמצאים בקרב ישראל הם גורמים להחטיאם ולהכניס בהם מחשבות רעות ולהשביתם מקיום מצוות ה', ובעבור זה אין ישראל יכולים להתדבק אליו יתברך ולהתקשר כביכול אליו, שהרי ההתקשרות תתכן רק באמצעות קיום המצוות שהם אברין דמלכא בשלימות כנ''ל, מה שאין כן כשהערב רב מפריעים את ישראל הם גורמים ח''ו שלא יהיו אסורים בקושרות אליו יתברך, ורק אחרי שהפרידו את כתות הערב רב למיניהם מבין ישראל, אז קיימו ישראל מצוות ה' בשלימות, ויהי הקשר אמיץ בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו ענין הגדולה ונשיאות הראש לישראל שהפרידו את הערב רב מתוכם, כמבואר בזהר הקדוש, וע''י כן נתקשרו אליו יתברך, שע''י כן יתייחס לומר עליהם נתתי לכם תלוי ראש מן הע''ר, וע''י כן דמיתי אתכם לי, ע''י התקשרות ישראל לאבשב"ש, והבן. וצריך לדעת ולהשכיל מזה עד כנוה צריך להתרחק מן המינים והכופרים, שהם הגרועים ביותר מן הה' כתות שבערב רב. לכן צריכין בני ישראל שומרי תורה ומצוות להפרד ולהתבדל מהם, ולא יהיה לבני ישראל חלק ונחלה עמהם בשום פנים ואופן, ואין לנו אלא לעמוד ולצפות לרחמי שמים שהשי''ת יאיר עיניהם של ישראל ורוח הטומאה יעביר מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שד-י, ויתוודע ויגלה לעיני כל כי אין דבר אחר בעולם זולתי האמונה השלימה בה' ובתורתו הקדושה.

ועפ"י האמור לעיל מצינו טעם נכון על שקורין לעולם פרשה זו בשבת שלפני חג מתן תורתנו, דהנה בפ' זו כתיב שאו את ראש וגו' למשפחותם לבית אבותם ובמקו"א נאמר להיפוך לבית אבותם למשפחותם, להורות על כך כי כדי לזכות לקיום התורה והמצוות בשלימות זקוקים להתקשרות בין נשמות ישראל בכל הדורות, ולזאת אמר לבית אבותם למשפחותם, כלומר המצוות שקיימו בית אבותם הקדושים בדורות הקודמין יחשבו למשפחותיהם הם כאילו קיימו הם בעצמם, וכן להפוך למשפחותם לבית אבותם, דכאשר יחסר לאבותיהם איזה מצוה שלא קיימוה ישלימו מצוה זו ע''י שיקיימו בניהם אחריהם לדורותם אותה מצוה, וע''י ההתקשרות עמהם יחשב להם כאילו קיימו אף הם מצוה זו, וזה למשפחותם, המצוות שמקיימין משפחותם יחשבו לבית אבותם הצדוקים שבעולם העליון.

ועל כן קורין אותה לפני קבלת התורה, כי ע''י התקשרות באבות הקדושים יכולים ישראל לקבל התוה''ק בשלימות, וגם אותה מעלה עליונה שזכו לה ישראל במעמד הנבחר היה הכל בכחם ובזכותן של האבות הקדושים שהתקשרו עמהם, וכח זה הוא נצחי וקיים לעד.

וזה טעם אומרם ז"ל (שבת נ"ה ע''ב) ברית אבות לא תמה, כי התוה"ק נקראת ברית כמאה"כ (ירמי' ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וע''י שמתקשרין בתורת האבות מחזיקין מעמד שזה כח נצחי, ואפילו בדורות השפלים הללו הקב"ה מצוי בקרב ישראל בזכות שמתקשרין בדרכי אבותינו הקדושים. ונזכה בשפל המצב הזה להיות דבוקים בדרכי אבותינו הקדושים כמו שהיה במעמד הנבחר שעמדו שם כל נשמות ישראל יחד עם האבות הקדושים, וכולם כאחד קבלו תוה"ק בהתקשרות, ונזכה בימי השבועות הבאים לקראתינו לקבל השפעה אמיתית ולקבל התוה''ק באמת באור פני מלך חיים. הקב"ה ירחם על עמו ועל ארצו בכללות ובפרטות, ונזכה לאורה ולשמחה אמיתית ולהיות דבוקים בדרך האמת ובקיום התוה''ק בקדושה ובטהרה, וע''י זה נזכה במהרה לראות בישועת ישראל, ונזכה לראות בהתרוממות קרן התורה וישראל, בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ג

שגת התשי"ג לפ"ג

או יאמר לבאר המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה''ע אמרו מה ראו להתקרב להם יותר מכל האומות סתם פיהם הקב"ה וא''ל הביאו לי ספר יוחסין וכו' כדרך שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם וכו', ע''כ. וצ"ב מה טענו האומות, הלא הקב''ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון וסירבו לקבלה. גם איך נתקררה דעתן באמור להם הביאו ספר יוחסין, והרי אין קבלת התורה תלויה ביחוס כלל.

ב) במד"ר (פ''ב י"ב) איתא שאו את ראש כל עדת בני ישראל הה''ד (הושע ב') והיה מספר בני ישראל א''ר ברכיה הכהן והיה מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם שכך נאמר להם ע''י משה ברוך תהיה מכל העמים, וצריך ביאור.

ג) במדרש הובא ב ישמח משה פ' זו שאו את ראש וגו' זש"ה (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וצריך להבין שייכות מקרא זה לכאן.

ונראה בהקדם מה שמצינו בדברי הקדמונים ז''ל שחתרו למצוא טעם על קריאת לשוננו בשם לשון הקדש, וכי מה קדושה יש בו בלשון. ה רמב''ם ז"ל בספר המורה כתב אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאוותינו או לטעותינו, אבל הוא כי זה לשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאברי המשגל וכו' רק בכינוי. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בפ' תשא שאין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא, משום שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו, והוא הלשון שבו הקב''ה מדבר עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים וכו', והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו וכו', עכ''ד הרמב''ן ז"ל, יעיי''ש.

ומרן החת"ס זלה''ה בספר תו"מ פ' שמות (בדרוש לכבוד התורה) השיב על דברי הרמב"ן ז''ל, דאפ"ל דמפני שהמקבלים דברו בשפת עבר משו''ה נאמרה באותו הלשון, ואילו היו המקבלים ישמעאלים או אדומים אפשר היה מדבר עמהם בלשונם. וכתב הוא ז"ל דהנה ספר התורה שלנו מעט הכמות, אך א"א להשיגו מבלתי ידיעת כל החכמות, ומאין נדע כל אותם החכמות הצריכים לתורה ואין שום זכר למו בתורה והספר קטן וקצר מהכיל, אבל דע והאמן כי אם הוא זרתיים ארכו וזרתיים רחבו ארוכה היא מארץ מדה ורחבה מני ים, ואין לך חכמה בעולם ומה למעלה ולמעה לפנים ולאחור שלא נרמז במלותי' ובאותיותיה, ובלי ספק כי בפ' החדש הזה לכם רמוזה כל חכמת קדוש החודש וכו', דכיון שבתוה''ק ברא הקב''ה את העולם מההכרח שיהיו כל שרשי החכמות מושרשים בה, ויותר מהמה מה שרמוז בסתרי תורה מה שלמעלה מהשכל. וזהו החילוק בין לה"ק לשאר לשונות, דבהיות התורה כתובה בל' שנאמרה מפי הקב"ה למשה הרי היא כפעיש יפוצץ סלע וכל פסוק סובל פירושים שונים, וע"כ של ישראל ישמעו לדברי חכמים וחידותם וכהנה וכהנה מה שדרשו חז''ל רוב גופי הלכות מן הלשונות, משא"כ בהעתק התורה ללשון לעז אי אפשר לבחור כי אם כוונה פשוטה אחת ולכתבה באותה הלשון, כי אין לשונות העמים סובלים ככה. ועל כן כשהעתיק תלמי המלך את התורה יוונית נעשה ג' ימים חשך בעולם, כי אז החלו בנ"י לטעום טעם פשוטו של מקרא, ומאז החלה האפיקורסות להתנוצץ ולא אבו שוב שמוע לקול דחז''ל ולפירושיהם וכו', עכת"ד הקדושים, עיי"ש באורך.

והנה מה שהשיג הוא ז''ל על מה שכתב הרמב''ן ז''ל, דאין ראיה ממה שניתנה תורה בלה''ק, דאפשר משום שהמקבלים דברו בלשון זו משו"ה נאמרה באותו לשון, קושיא זו ליתא. כי יש להביא ראיה מכ''מ שלא היו מדברים ישראל בלה"ק בלבד כ''א היו יודעים שאר לשונות, דהנה כתב החכם הכוזרי במאמר השני (אות ס''ח) שהיה אברהם אבינו ע"ה מדבר בשתי לשונות. העברית לשון מיוחדת ללשון הקדש והארמית לשון חול, והובאו דבריו בספר מגדל עוז להגריעב"ץ ז"ל. ויותר מזה כתב היפה תואר ז''ל (ב''ר פמ''ב י''ג) על דברי המדרש ויגד לאברם העברי וכו', ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ומשיח בלשון עברי, דלשון עברי לאו היינו לה"ק אלא לשונם של בני עבר הנהר דומיא דכתב עברי דהיינו כתב של בני עבר הנהר כדמשמע בסנהדרין פרק כה''ג, ע"כ. וכוונתו פשוטה דכשם שהכתב קרוי עברי ע''ש האומה הדרה בעבר הנהר, כמו"כ הלשון יקרא עברי ע''ש האומה הדרה שם, והאומות ודאי שלא דברו בלה"ק, כי האומות נתפלגו לשבעים לשון בדור הפלגה.

הדי דאברהם אע''ה וביתו היו מדברים גם בלשון אחרת, והטעם כי קדושת לשון הקדש גדולה ועצומה מאד, ואין ראוי שיהיו מדברים בה דברי חול פן יבואו להשתמש בה דברי נבלה וקלות, שאז הדבור בזה בלה''ק גרוע ונמאס יותר מבשאר לשונות, וכמ''ש הרמב"ם ז''ל בפירוש המשניות (אבות פ''א מי''ז) כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין א' וכו' מחלק הדבור הנמאס וכו' שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה, ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והא' ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות, ע''כ. הרי כי כשם שמעלת הלשון גדולה מאד אצל אותם שכל לשונם בקדושה, כן לעומת זאת לאותם החוטאים בלשון הוא בזוי ונמאס ביותר אם הוא מדבר בלה"ק. ולזאת לא היה אאע''ה מדבר כל דבריו בלה"ק כדי שכל האנשים אשר עמו הם הנפש אשר עשו בחרן שלא היו נפשותיהם מתוקנים כראוי ממנו יראו וכן יעשו שלא יכשלו בלשונם, אם יהיו מדברים בלה"ק דברים אשר לא כדת.

וחזינן דאף בזמן הש''ס לא היו מדברים בלה"ק וכמ''ש ב ספר חסידים (סי' תשפ"ה) שהיו מכירין בל' ארמית יותר מלה"ק, וע"כ נסדר התלמוד בלשון ארמי. וכן מצינו בכל הדורות שלא הנהיגו לדבר בלה"ק, והיו מדברים כל דבריהם בלשון משובש, וצ"ל דהיינו טעמא כדאמרן דמחמת שראו הדורות מתמעטין והולכין חששו שידברו בלשון הקודש דברים פחותים ונמאסים, ע"כ מוטב נמנעו מלהשתמש בו מאשר יכשלו בו (ועיין מה שכתבתי מזה בארוכה ב ספרי ויואל משה מאמר לה"ק מסימן י''ד ואילך). ומזה ברור דמה שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון, לא היתה הכוונה אלא ליתנה להם בלשונם ובשפתם בלבד, ולא היו זוכים אליה בלה''ק אף אם היו מתרצים לקבלה. וכמו שאמרו ז"ל בסוטה (דף ל"ה ע''ב) שכתבו את התורה ע''ג האבנים בע' לשון כדי שלא יהיה להם פ''פ לומר אילו שמענוה בלשונינו קבלנוה ועל דבר זה נתחתם דינם לבאר שחת שהיה להם ללמוד ולא למדו, ע''כ. והטעם דאין הם ראויים להשתמש בלה''ק לגודל קדושתו, ששרשן רע והם עלולים להשתמש בו לדברים פחותים ונמאסים, ומוטב שישתמשו בשאר לשונות.

וממה שנתן הקב"ה תורה לעם סגולתו בלה''ק הרי זה מוכיח ועד שהקב"ה קירבן וחבבן ביותר, שהרי אף הם היו מכירין בלשון אחרת ומאז ומקדם היו משתמשים בלשון ארמית לדברי חול כמ''ש הכוזרי הנ"ל. וע"כ לא מחמת שלה"ק היא שפת בני ישראל נתן הקב"ה תורתו להם בלה"ק, אלא מפני שבה טמן הקב"ה הרבה גופי תורה התלויים בלשון, כמ"ש החת"ס ז''ל הנ"ל, משא"כ האומות גם אילו היו מתרצים לקבל התורה היתה ניתנת להם בלשונם, והיו חסרים מהם הרבה גופי תורה התלויים בלשון, כי לא יתכן שיהיו האומות המזוהמים משיגים פנימיות לשון הקדש שקדושתה גדולה מאד.

ובזה אפ''ל מה שאמר יוסף לאחיו והנה עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם פירש"י בלשון הקדש. והקשה הרמב"ן ז"ל מה הוכחה יש שהוא אחיהם הנאבד ממה שהוא מדבר בלה''ק, והלא ארץ מצרים סמוכה לארץ כנען ששם דרו האבות הקדושים המדברים בלה"ק, ושמא מחמת כן הוא מכיר בלה"ק. אלא ודאי דלשון הקדש לאמתו אין יכול ללמוד ערל וטמא, כמו שמצינו בפרעה שהיה יודע כל ע' לשון ואילו בלשון הקדש לא מכיר, ואף שרצה יוסף ללמדו לה''ק לא יכול (סוטה ל''ו) מפני שא"א לקבל לה"ק לאמתו בשרשו וביסודו כי אם ישראל עובד ה' באמת. ולזאת מכיון שהשבטים הקדושים היו מכירים אמתיות לשון הקדש הוכיח להם יוסף צדקת דבריו ממה שהוא מדבר לה"ק באמת, ומכאן ראיה כי כנים דבריו והוא יוסף הצדיק, והבן (ועיין בדברנו לעיל פ' וישב ע' תי''ג).

ובזה נבוא לביאור הילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה''ע וכו', כי בראותם שהקב''ה נתן תורה לעמו ישראל בלשון הקדש שמעלתו גדולה מאוד, באו בטענה מה ראו להתקרב להם יותר מכל האומות, כי לכל האומות לא רצה הקב"ה לתת את התורה בלה"ק, אלא הציע לכל אומה ולשון לקבלה בלשונה ובשפתה, ונמצא שאף אילו היו מתרצים לקבלה היו חסרים להם הרבה גופי תורה התלויים בלה''ק הרמוזים בקראי כנ''ל, ומדוע נתקרבו ישראל ביותר שניתנה להם תורה בלה''ק, וזכו לכל הסודות הרמזים וההלכות הטמונים בתוה''ק.

אכן טענת האומות המתקנאים בישראל שזכו ללה''ק מאליה היא דחויה, דהנה איתא בפרקי דר''א (פכ''ד) ר''ש אומר קרא הקב''ה לע' מלאכים הסובבים כסא כבודו ואמר להם בואו ונבלבל לשונם לשבעים גויים ולשבעים לשון, והפילו גורלות שנא' בהנחל עליון גוים, ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו שנאמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו והנחיל להם לה''ק וכו', ע"כ. וא''כ נמצא דלה''ק שייך לישראל ובדין הוא מגיע להם, כי על פי הגורל נחלקו כל האומות ללשונותם לארצותם, ונפלו ישראל לגורלו של הקב''ה, וזכו בלה''ק, משא''כ שאר אומות שנפלו תחת ממשלת השרים, קבלו כ''א לשונו ע''י השר הממונה עליהם, ומה טענה עוד בפיהם. אמנם לכאורה אכתי הם באים בטענה נכוחה, דמאחר שבדור הפלגה לא היה עדיין לאברהם אע"ה זרע, והקב''ה הנחיל לו ולזרעו לה''ק, א''כ כל הנולדים לאאע''ה זכאים לירש מתנה זו, ואף עשיו וזרעו הבאים מיצחק בדין הוא שיותן להם לה''ק.

אך אין בטענתם ממש דהנה ה מהרי"ט ז"ל בתשובותיו (ח''ב סימן ו') כתב על מה שיש מפקפקין שאין לומר בתפלת ר''ה ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור משום שאף עשיו הוא בכלל זרע יצחק, דאף שאמר הקב''ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו דווקא שאין עשיו קרוי זרע אברהם, אבל זרע יצחק מקרי (עיין מג''א תקצ''א ס''ק ז'). ותירץ המהרי"ט דכיון שעשיו וזרעו נשאו נכריות ונתערבו בגויי הארצות, תו אין בניהם הנולדים מן הכנעניות מתייחסים אחרי יצחק אע"ה, דבנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה. עכת''ד ז''ל. והשתא שוב אין לזרע עשיו טענה שמגיע להם לה''ק מצד שהם מזרע האבוה''ק, דכיון שנתערבו בגוים ונתחתנו עמהם ונוהגים בחוקותיהם שוב לא מקרי זרע אברהם יצחק ויעקב.

וכיוצא בענין זה כתב בחידושי מ הרצ''א מהגה"ק בני יששכר זלה"ה במה שדרשו ז"ל על הכתוב וישמע הכנעני יושב הנגב וגו' שלא היו כנעניים אלא עמלקים ומתוך ששינה לשונו ומלבושו ללשון כנען נקרא כנען. והקשה דבתה''ק הכל אמת ואין נמצא בה דבר שקר ח''ו, וא''כ מדוע כתבה תורה וישמע הכנעני ולא היה אלא עמלק. ותי' דכיון ששינה לשונו ומלבושו ללשון ומלבוש הכנעניים שוב אין הוא קרוי עמלק אלא כנען, דנשתנה עצם בחינת מהותם מעמלק לכנען, מאחר שמדברים בשפתם והולכים בלבושם, ע''כ. וא"כ מה להם לזרע עשיו כי נזדעקו לזכות בלה"ק מצד שהם מזרע אברהם יצחק ויעקב, אחרי ששינו כל מהותם ונתערבו לגמרי באוה"ע שוב אינם מכונים זרע אברהם יצחק ויעקב כלל, ואין בדין שתנתן להם תורה בלה"ק, אלא באותו לשון שניתן להם בדור הפלגה ע"י השר הממונה עליהם. וזו תשובה השיבן הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין, דכיון שכבר נתערבו בשאר אומות אין הם מתיחסין עוד אחרי האבות הקדושים, ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה לרשת לשון הקדש, ודוקא ישראל קדושים. המתיחסים אחרי האבות הקדושים הם יקחו חלקם, כי חלק ה' עמו, והוא נתן להם לה''ק לנחלה.

ואפ"ל עוד באו''א קצת בביאור המדרש ילקוט הנ"ל, ויבוארו גם יתר המדרשים (קושיא ב' וג'), עפ''י מ"ש ה פני יהושע בחידושיו למס' קידושין (דף ל') על מה שמצינו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל אותיות התורה הם ששים רבוא, ודורשי רשומות אמרו ישראל נוטריקון י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה, דכל אחד מישראל נאחז בשורשו באות אחת מאותיות התורה, ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם ונזכר בזוה"ק ובשלה"ק במקומות הרבה, ועמדתי משתומם ומתפלא דלפי חשבון נמצאו בתורה רק חצי המספר הזה לערך ל"א רבוא אותיות, עד שראיתי בספר חסד לאברהם שהרגיש בזה וכתב שנמצא דאותיות התורה וכו' במילואיהן ומילוי דמילוי מגיע לחשבון הזה. עוד נ"ל לפרש בענין יותר מרווח שכל אות מאותיות התורה יש לה ב' בחינות קדושות ממש, ענין הכתיבה, וענין קדושת הקריאה שדיבר הקב''ה עם משה וכו', עיי"ש. ולפי"ז נמצא דדוקא בלה"ק מכוון החשבון של ששים רבוא אותיות, משא''כ בשאר לשון לא היה חשבון זה מכוון דבלשון שאר האומות אין מספר האותיות מגיע לחשבון זה. ובפרט לפי"ד הפנ"י ז"ל דהחשבון מכוון רק בהצטרף קדושת הקריאה שדבר הקב"ה למשה שבזה נשלם חשבון ס"ר אותיות, דאילו בכתב אין אלא חציין, ופשיטא דלא יתכן ענין קדושת הקריאה שבעל פה באומות, שהרי הקב"ה מדבר רק בלה''ק, ואילו היו האומות מקבלים את התורה בלשונם לא יתכן שהיתה נאמרת מפי הקב''ה, אלא היתה נמסרת ע"י שליח, והיה נחסר הרבה מחשבון האותיות, וא"כ אף אילו קבלו אוה''ע את התורה לא היו מגיעים להתקשרות נשמותיהם באותיות התורה.

ועל כן באו בטענה מה ראו ישראל להתקרב יותר מכל האומות שנתנה להם תורה בלשון הקדש, ויש להם התקשרות ודביקות בתורה הקדושה, שכ"א מישראל שרש נשמתו באות אחת מאותיותיה, ואילו האומות לא היו זוכים לכך אילו נתנה להם תורה בלשונם, והשיב להם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין וכו' כדרך שמביאין בני, דאין לה"ק שייך אלא לישראל שהם זרע אברהם יצחק ויעקב, והם עם ה' ונחלתו השייכים לחלקו ולגורלו, משא''כ אוה"ע שאינם מתיחסים אחרי האבות משום שהתערבו בגוים ונטמעו ביניהם אין שייך להם לה''ק כנ''ל.

והשתא שייך שפיר מה שנתקנאו אוה''ע בישראל שקבלו את התורה לפרשה זו, דכיון שנמנו ישראל ונודע לאוה''ע שמספרן ס"ר, ויש לכ''א מהם אחיזה באות מאותיות התה''ק, אז נודעה להם מעלת ישראל שקבלו תורה בלה"ק, ומכאן נצמחה טענתם על שלא הציעו להם לקבל את התורה אלא בלשונם.

ויובן בזה המד''ר והיה מספר בני ישראל וגו' והיה מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם, כלומר דמספר בני ישראל שהם ששים רבוא ע"י והיה מספר הסופר שסופרים אותיותיה של תורה יחד עם קדושת הקריאה שנאמרה מפי הקב"ה למשה, כמספר התורה נתבקש להם יגיע מספרם של ישראל כמספר התורה במכוון שהוא ס''ר, וכל נשמות ישראל במשך כל הדורות כלולה נשמתן בנשמות אותם הס''ר, והם אחוזים באות א' מן התורה. ומסיים המדרש שכך אמר להם ע"י משה ברוך תהיה מכל העמים, שנתברכו ישראל בכך שיהיו מקושרים בנשמותיהם אל אותיות התוה"ק ע"י שנתנה להם התורה בלה"ק, משא''כ שאר אומות שלא היו זוכים במעלה זו.

ובזה מבואר ע"נ גם המדרש המובא ב ישמח משה זש"ה כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, שהרי קנאת האומות בישראל שמחמתה ציוה הקב''ה על ישראל להביא ספרי יחוסיהן הוא משום שזכו ישראל במעלה זו שיהיו ס"ר נשמותיהן מקושרות בס"ר אותיות התורה. ולכאורה תקשה שלא מצינו בתורה כי אם לערך שלשים וא' רבוא אותיות, וכיצד מכוון חשבון ס"ר, לז''א המדרש זש"ה כי ה' יתן חכמה, כלומר שנתן לנו את התוה''ק בכתב שעליה יתייחס לשון נתינה דעל דבור בע"פ ל"ש לשון נתינה, ומלבד זאת "מפיו" דעת ותבונה היא קדושת הקריאה שאמר הקב"ה בפה למשרע"ה, שגם זה יחשב למספר האותיות. ובהצטרפות התורה שבכתב עם מה שנאמר מפי ה' למשה יש ששים רבוא אותיות לתורה, כמ''ש הפנ"י ז"ל, כנגד ששים רבוא נשמות ישראל המקושרים ואחוזים בתוה"ק, ולפיכך נתקנאו בהם אוה"ע שזכו להתקשר בתוה"ק, וציוה הקב"ה ליחסם על משפחותם לבית אבותם.

ולדרכנו יש להוסיף נופך על מ"ש מרן הגה''ק בעל דברי יחזקאל זלה"ה בטעם שקורין תדיר פ' במדבר לפני חג השבועות זמן מתן תורתינו, כדי לקשר נשמות ישראל אל התוה"ק. ועפ"י מ''ש לעיל יובן היטב, שהרי ס"ר אותיות התורה הם כנגד ס''ר נשמות ישראל שהיו במעמד הנבחר, ולפי שבפרשה זו נמנו כל ישראל לבית אבותם למשפחותם, שבהם כלולים כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, ע"כ קורין פרשה זו בטרם קבלת התורה כדי לקשר ס"ר נשמות ישראל בס"ר אותיות התורה. ונזכה לקבלת התורה ולהיות דבוקים באמת ובתמים בדרך התוה"ק, ונזכה לישועת כל ישראל בקדושה ובטהרה ולהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם וגו'. במדרש ילקוט (רמז תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות סתם פיהן הקב''ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר (תהלים כ"ט) הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם, עכ''ד הילקוט. והקושיא נודעת מה ענין מעלת יוחסין לקבלת התורה דבשביל שנעדרה מן האומות מעלת היוחסין אינם ראויים לקבלה ולא מצינו כזאת בשום מקום שתהא קבלת התורה תלויה ביחוס. אדרבה, איפכא מצינו בדבריהם ז''ל וכמו שאמרו כתר תורה מונח כל מי שירצה יבא ויטול (עי' רמב"ם רפ''ג מהלכות ת"ת).

ב) גם צריך להבין לשון המדרש סתם פיהן הקב''ה, מה כוונתו בזה, אם לומר שדחה טענתן, היה ראוי שיאמר השיב להן הקב"ה וכדומה, מאי האי לישנא דסתם פיהן דנקטיה הכא.

והנראה בזה על פי מה דאיתא בגמרא (תענית כ''ז ע''ב) א''ר אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ (פירש''י אלמלא מעמדות, עסקי קרבנות שישראל עושין היו הן כלין בחטאן ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין) שנא' (בראשית ט"ו) ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה. אמר אברהם רבש''ע שמא ישראל חוטאים לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכו' אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו' (בזכות הקרבנות) א"ל תינח בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהן א"ל כבר תיקנתי להם סדר קרבנות בזמן שהם קורין בהם לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם, ע''כ. היוצא מזה דבזמן הגלות שחרב בית מקדשנו בחטאינו ואין לנו מזבח ולא קרבן לכפר בעדינו עולה קריאת ולימוד סדר הקרבנות כאילו הקרבנו אותם בפועל ובזכות לימוד תורת הקרבן הקב"ה מוחל לעוונות עמו בית ישראל, ובזה יש קיום לעולם כשם שהי' מתקיים בזמן שביהמ"ק הי' קיים בזכות הקרבנות.

אמנם במדרש רבה פ' תצוה (פל"ח ד') איתא עה''פ וזה הדבר אשר תעשה להם לטהרם הה''ד (הושע י''ד) קחו עמכם דברים וגו' וכו' לפי שישראל אומרים רבון העולם וכו' עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות אמר להם דברים אני מבקש שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואני מוחל על כל עוונותיכם ואין דברים אלא דברי תורה וכו' אמרו לו אין אנו יודעין, אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו', עיי''ש דמייתי כמה מקראות שפדה הקב''ה את אבותינו הקדושים בזכות התפלה, ומסיים המדרש הוי איני מבקש לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו', עכ''ד המד''ר. ולכאורה משמע מדברי המד"ר דבאם אין ישראל יודעים ולא מבינים לעסוק בלימוד סדר הקרבנות סגי להו בבכי ובתחנונים לפני הקב"ה ויעלה להם כקרבן, דכשם שלימוד תורת הקרבנות עולה כאילו הקריבו אותם בפועל כן התפלה והבכיה לפני השי''ת חשובה ומקובלת ומרוצה כקרבנות.

אך הנה היפה תואר שם הקשה על דברי המדרש שהם נראים כסותרין להדדי דברישא אמר אין דברים אלא דברי תורה, ואח''כ חזר ואמר בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו' איני מבקש וכו' אלא דברים, דמשמע מזה דדרש קחו עמכם דברים אתפלה ותחנונים. וקשה במאי מיירי קרא, אי בדברי תורה או בדברי תפלה וכיצד ניתן לדרוש תרוייהו מהאי קרא. ועיי"ש מה שכתב לתרץ בזה, דבאמת דברים פירושן דברי תורה, אלא דיליף מסיפא דקרא דכתיב אמרו אליו כל תשא עוון וגו' ונשלמה פרים שפתינו דקאי על התפלה שהיא במקום קרבן דתפלות במקום תמידין תיקנום, יע"ש.

ואפ"ל בהבנת דברי המד''ר פ' תצוה הנ"ל בדרך אחר קצת דלעולם אימא דאין דברים אלא דברי תורה וכדיליף במסכת תענית הנ"ל דלימוד סדר הקרבנות חשוב ומקובל ומרוצה כאילו הקריבוהו בפועל אלא דהא דקאמר המד"ר א''ל בכו והתפללו לפני ואני מקבל, היינו שאם לא זכה האדם להבין ולהשיג בתה"ק, כמו שאמרו ישראל לפני הקב''ה אין אנו יודעים, אזי תקנה יש לו להתחנן ולשפוך שיח בבכי יבא ובתחנונים לחלות פני אבינו האב הרחמן שייאיר עיניו ויפקח שכלו להשכיל בתה''ק. ובאמת כאשר נתבונן בדבר יפלא בעינינו כיצד יוכל האדם אשר הוא קרוץ מחומר גשם עכור לבוא למדריגה גבוהה כ''כ להשיג בתורת ה' דברי אלקים חיים וכל התורה שמותיו של הקב''ה חמדה גנוזה היא לו שבה נסתכל וברא עולמו ומלאכי רוח משרתי אש נתאוו וחמדו לזאת התורה ובאו בעענה תנה הודך על השמים ואיך יזכה אדם שפל להשיג אמיתיות התוה"ק לולא שהקב''ה בעזרו ותומך בידו להאיר מאור עיני שכלו בתוה"ק. ועל כך צריך האדם להרבות בתחנה ובקשה לפני הבוית"ש שיחוננהו דעת להבין ולהשכיל בתורת ה'.

והשתא הא דקאמר הקב"ה בכו והתפללו לפני ואני מקבל היינו דמי שלא בא לידי מדה זו לעסוק בתוה''ק בסדר הקרבנות שהם קיומו של עולם יבכה ויתחנן לפני בעל הרחמים שיפקח עיני שכלו ויזכה להשיג בתה''ק. וא''ש הא דקאמר המד"ר אין דברים אלא דברי תורה דהא דקאמר בכו והתפללו לפני אינו אלא הכשר והכנה שיזכה ללמוד בתורה ולהשכיל ע"ד אמת, והבן.

ובדרך זה אפ"ל הא דאיתא בגמרא (עירובין ס"ה ע"א) שמעתא בעי צלותא כיומא דאיסתנא, ופירש רש''י ז"ל צלותא, דעת צלולה ומיושבת. ולפי"מ דאמרן יתכן שהכוונה דלהבין שמעתא על בוריה ובפרע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכה בעי "צלותא,' צריך להתפלל ולבקש רחמים ממי שהחכמה שלו שיאיר עיניו להשיג האמת בתה"ק. (וכיו''ב יתבאר גם במגלה (דף כ"ח ע"ב) בעובדא דרבא ששם הובא ג"כ מאמר זה שמעתא בעי צילותא יעיי"ש, דעיילינהו לבי כנישתא ואמר להו העעם משום דשמעתא בעי צילותא. וצריך לומר כנ"ל לפי שבהכנ"ם הוא מקום קבול התפלות דאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכנ"ס על כן עייל לבי כנישתא להתפלל לפני הקב''ה שיתן לו דעה צלולה והשגה נכונה ואמתית להשיג האמת).

ונקדים עוד מ"ש אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט פ' נשא לפרש מאה"כ (תהלים מ"ד) כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בעננו קומה עזרתה לנו וגו' עפ"י מ"ש בסה"ק בני יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ב' סי' כ"ט) לפרש אמרינו בתפלה עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור דהנה החילוק בין עזרה לישועה הוא שלשון עזר יצדק על העזרה מבלי בקשה תחלה מאת הנעזר, ותשועה היא כשמושיע המושיע עפ"י בקשת הנושע ע"ד צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה. והנה אבותינו שהיו צדיקים גדולים הנה היית עזרתם גם בערם התפללו אליך אבל בניהם אחריהם עכ"פ אחר התפלה יש לנו ישועה. וזהו "עזרת" אבותינו אתה הוא מעולם בערם יקראו מגן "ומושיע" להם ולבניהם שלבניהם לא היית אלא בבחינת מושיע עוד הם מדברים ואני אשמע, אלו תו"ד הבני יששכר זלה''ה.

וכתב עליו אאמו"ר זלה"ה וזלה"ק, והנה אנן יתמי דיתמי תש כוחינו וחלש שכלנו בעבודת השי''ת עד שאין בנו התגברות אפילו כדי להתפלל ולשפוך שיח לבקש ממנו הישועה ומכ"ש שאין אנו יכולים לעלות ולהגיע למדריגת אבותינו הקדושים שהשי''ת יעזר לנו בבחינת עזרה בלא בקשה, וא"כ מה יעשו איזובי קיר באיזה אופן נוכל להוושע מאתו יתברך כי באמת לא תמנו ולא כלו חסדיו המרובים גם מאתנו ומההכרח הוא שהשי"ת יפן ברחמיו אלינו ויושיענו בבחינת אבותינו טרם שנקרא יעננו אף בלא בקשה ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדנו הגם שאין אנו ראויים לכך. ולפי"ז נמצא דע"י שאנו במדריגה התחתונה כ''כ שאין אנו יכולין אפילו להתפלל ולשפוך תחנונים היא הנוחנת שנוושע בבחי' עזר. וזה פירוש הפסוק כי שחה לעפר נפשנו ואין בנו יכולת להחפלל כי דבקה לארץ בטננו, היינו לארציות וגשמיות ועי''ז אנו נשפלים כ"כ, ע''כ מההכרח קומה עזרתה לנו וגו', היינו שבע''כ תושיענו בבחי' עזר אף בלא בקשות ותחנונים, עכ"ד אאמו"ר זלה"ה.

והנה לפי שנתבאר לעיל בדברינו שגם ללימוד התורה יש צורך להקדים תפלה לחנן ולשפוך שיח לפני רבון כל העולמים שנזכה להבין ולהשכיל בתה''ק, א''כ מה נענה ומה נאמר בדורות השפלים הללו שאין בנו כח וגבורה לעמוד ולהתפלל לפני בוראינו האב הרחמן ית''ש, וכמו שמתאונן אאמו''ר זלה"ה כנ"ל שתש כחנו וחלש שכלנו עד שאין בנו התגברות אפילו להתפלל ולשפוך שיח. וא"כ כיצד נוכל להשכיל עד אמת בלימוד התה''ק שהיא יסוד קיום העולם ואלמלי העסק בתה"ק שהיא במקום קרבן לא נתקיימו שמים וארץ. ועל כרחך לומר כי גם בשפלותנו ובדלות מצבנו ומעמדינו לא עזבנו יוצרנו יתברך שמו אלא ישלח לנו עזרו מקדש בטרם נקרא אליו יעננו להאיר עינינו להבין ולהשכיל בתה"ק גם מבלי שנקדים תפלה ותחנונים לפניו ית"ש.

ולפי שקיום כל הבריאה תלוי בעסק התורה שהיא במקום קרבנות בעל כרחך לומר דעוד בתחלת הבריאה כאשר ראה קורא הדורות מראש הצופה ומביט עד סוף כל הדורות שעתיד לעמוד דור חלש כזה שאין ביניהם מי שיעורר רחמים ויבקש מלפניו ית' על עמו כך עלתה במחשבה לפניו לחון אותנו בני הדור השפל הזה בבחינת אבותינו הקדושים, דהיינו בחי' עזרה בטרם נקרא אליו יעננו בכח ובזכות האבות הקדושים שהיו במדריגה זו. אכן אחרי שישלח לנו הקב"ה "עזרו'' מקדש לפקוח עיני שכלנו במאור תורתו הקדושה ויטע בלבנו אהבתו ויראתו אז כבר יהי' בכוחנו לעמוד ולשרת לפניו וגם להטיף אמרות נכוחות דברים הראויים לאמרם לפני הבוית"ש והוא ברחמיו יאזין לקול שועתינו ויעתר לנו בתחנתינו וחפצינו ובקשתינו ימלא ברחמים.

ולדרכנו יהי' שיעור הכתוב והי' טרם יקראו ואני אענה וגו' עז''ה, דמכיון שלא יהיה לנו פה לדבר ולשפוך שיח לפני יוצרנו יתעלה בדברי תפלה ובקשה על כן יהיה בטרם יקראו ואני אענה בזכות אבותינו הקדושים שהי' הקב"ה עונה להם בעת צרתם בבחינת "עזרה" בטרם קראו ומאחר שיענה לנו השי"ת מבלי שנקדים להתפלל אליו ויאיר עינינו להשיג האמת אזי "עוד הם מדברים'' פירוש מיד נזכה שיושפע לנו שפע קדש לדבר לפני השי''ת דבורים קדושים אמיתיים והקב"ה יקשיב שוועתינו וישמע ויאזין לקול תחנתינו ויאיר עינינו באור תורתו שהיא קיום כל העולם.

היוצא לנו מזה כי כל כוחנו וקיומנו בדורות השפלים הללו הוא בזכות אבותינו הקדושים שזכו לבחי' עזרה מבלי שיקדימו להתפלל על צרכיהם ומכוחם זכינו גם אנחנו שבטרם נקרא אליו יתברך יעננו. ולולא זאת ח"ו איך נפתח פה ואיככה נשא עין להתחנן לפני שוכן מרומים הלא דבר אין בפינו ובלשוננו מלה להתפלל ולשפוך שיח לפני בוראינו יתברך ויתעלה, אלא שזכות אבותינו עומדת לנו שהקב"ה עוזר לנו בטרם נקרא כשם שענה את אבותינו בעת צרתם ובזכותם הקב"ה משפיע לנו דבורים אמיתיים לאמר לפניו וע"י תפלתנו אנו זוכים להבין בתה"ק שהיא קיום העולם.

ובזה נבוא לביאור המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע מה ראו להתקרב יותר מן הכל וכו', דהנה מצינו לשון קורבה שהוא מורה על קיבול תפלות כדכתיב בפרשת ואתחנן (פ"ד ז') כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו ותרגם אונקלוס ארי מן עם רב די ליה אלהא דקריב ליה לקבלא צלותיה בעדן עקתיה כה' אלקנא בכל עידן דאנחנא מצלין קדמוהי, ע"כ. הרי דלשון קורבה פירושו שהקב"ה קרוב לקוראיו ומאזין ומקשיב תפלות עמו ישראל ברחמים ומושיעם מכל צרותיהם.

והנה כשהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון מיאנו בה ולא רצו לקבלה כי ידעו וגם הבינו שכל קיום העולם הוא על עסק התורה בפרשת הקרבנות כנ"ל דאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכדי להבין ולהשכיל בתה''ק יש צורך להתפלל ולשפוך שיח לפני הקב''ה שיפתח לבם להבין בתה''ק ובלאו הכי לא סגי דאיך יזכה האדם אשר הוא עפר מן האדמה להשכיל בתורת אלקים חיים זולתי בסיוע אלקי ממעל, והמה ידעו גם השיגו שאין בכוחם לפתוח פה ולהתפלל לפני הבוכה"ע על כן לא רצו לקבל את התורה דאין בכוחם להשיגה. אכן מכיון שראו כי ישראל קבלו את התורה נודע להם כי אכן יש אלקים בישראל הקרוב לעמו בכל עת שהם קוראים לפניו ולא עוד אלא דבשעה שאין בהם כח ויכולת להתפלל ולשפוך שיח אזי ה' עוזר להם וממלא חפצם ובקשתם בטרם יקראו אליו יענה אותם, אז נזעקו אומות העולם לבא בטענה מה ראו ישראל "להתקרב" יותר מן הכל פירוש מדוע זכו לבא לידי מדה זו שעוד בטרם יקראו הקב"ה קרוב להם ומבין ומאזין כל צרכיהם ובקשותיהם והוא עוזר להם להאיר עיניהם ולבם ולזכות לומר דברים אמתיים לפניו ית"ש ואח"כ עוד הם מדברים ואני אשמע ומדוע לא זכו האומות לכך שיענה להם הקב''ה בטרם יקראו.

"סתם פיהם" הקב"ה. נקט סתם פיהם ולא אמר השיב להם הקב"ה, משום דסתימת הפה ירמוז שאין תפלתם נשמעת ולא בקשתם של אוה''ע מתקבלת במרום ולא יתכן שיהיו נושעים בבחי' עזרה בטרם יקראו, ומפרש והולך הטעם הביאו ספר יוחסין כשם שבני מביאין, כלומר דלא יתכן שיזכו לכך אלא ישראל קדושים המתייחסים אחרי אבותיהם הקדושים שהיו נענים בבחי' עזרה בטרם יקראו ומכוחם וזכותם זכו בניהם אחריהם לפיכך ראויים הם לקבל את התורה שאין כוחם אלא בפה להתפלל ולשפוך שיחם לפני הקב"ה, משא''כ אוה''ע פיהם סתום ולא יוכלו להתפלל ואין להם לקוות לעזרה בטרם יקראו דאין להם יחוס לזכות לכך, והבן.

וזה אפשר לומר גם בביאור הכתוב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם שציוה הכתוב לייחס כל אחד מישראל אחרי משפחתו כנ''ל במדרש הביאו לי ספר יוחסין שלכם וגמר אומר "לבית אבותם" פי' דאף אותם שאינם ראויים ואינם יכולים להתפלל ולשפוך שיח יענה להם הקב"ה בטרם יקראו בזכות אבותיהם הקדושים.

מאמר ד

במסיבה להחזקת המוסדות הקדושים "יטב לב" בארץ ישראל

באופן אחר יתבאר המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם מה ראו להתקרב יותר מן האומות סתם פיהן הקב"ה א''ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם וכו'. וידועה הקושיא מה טענה היתה בפיהם מה ראו להתקרב יותר מכל אוה"ע, הלא הקב"ה רצה לתת להם את התורה ולא רצו לקבלה.

ב) וכן יל"ד בלשון המדרש מה ראו להתקרב וכו', דכי האם על ישראל טענתם שהתקרבו אל הקב"ה, הלא כלפי קב"ה כביכול המה טוענים על שקירב את ישראל אליו יותר מכל האומות, וא''כ הול''ל מה ראה לקרבם יותר מן הכל.

ג) ותו מה תשובה השיבן הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם, האם קבלת התורה ביחוס תליא, הלא ראינו שהחזיר הקב''ה את התורה על כל אומה ולשון, דלא תליא קבלת התורה ביחוס.

ד) במדרש (הובא בישמח משה) שאו את ראש כל עדת בני ישראל זש"ה (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וצ"ב.

ה) בהפטרת הפרשה, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב. בגמרא (יומא כ"ב ע''ב) ארשב''נ ר''י רמי כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים (אלמא אית להו מספר) וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר, ומשני לא קשיא כאן בזמן שישראל עושים רצש''מ כאן בזמן שאין עושין רצש"מ, ע"כ. והקשו המפרשים דכיון שיתכן שיעשו ישראל תשובה ברגע אחד, וכדאיתא בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, וא"כ אם יהיו ישראל בחינת שאין עושי רצש"מ ויהיה להם מספר, וישתנו לטוב ויתהפכו בבת אחת להיות עושי רצונו של מקום, כיצד יתכן שישתנו מיד לאלתר להיות רבים בלא מספר, וכבר נאמרו בזה תירוצים שונים בדברי המפרשים. וה רחיד''א ז''ל כתב דבזמן שעושין רצונו של מקום אזי כל אחד מישראל שקול כנגד כמה וכמה, וקשה דא''כ אינם מרובים במספר אלא בחשיבות, ובקרא לא כתיב לא ימד ולא יספר משמע רבוי בפועל.

ונראה לבאר הענין עפ''י מה דאיתא במד''ר פ' יתרו (פכ''ע ג') א''ר לוי ב' דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו וכו' צפה הקב''ה שהן עתידין לעשות ע''ז שלא יהו אומרין אילו הראנו את כבודו לא היינו עושים ע''ז וכו'. גם נודע הא דאיתא במכילתא עה''פ וכל העם רואים את הקולות, רואים את הנשמע, דהיינו שראו בעיניהם את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים. והנה להתגלות גדולה כזו לראות הקולות והדבורים בראיה מוחשית ממש לא זכו כי אם בני ישראל בלבד, משא''כ הע"ר שלא היו ראויים לא זכו לכך, וכ''ש אומות העולם ודאי לא שמעו ולא ראו זאת. ואף שכל האומות שמעו את הדברות בלשונם, כמ''ש ז"ל (שבת פ''ח ע''ב) שדיבורו של הקב"ה נחלק לע' לשונות, מ"מ זה לא היה דבורו של הקב"ה בעצמו, כי אם ע''י התלבשות שנתלבשה השפעת הדיבור של הקב"ה בע' לשון אבל לשמוע הדבור כהווייתו מפורש יוצא מפי הגבורה בלי שום התלבשות לא זכו אפי' הערב רב, וכ''ש אומות העולם, ורק בני ישראל בלבד היו מיוחדים במעלה זו.

וזה שפענו האומות מה "ראו'' אלו להתקרב יותר מן הכל, כלומר מדוע ראו אלה בעיניהם את הקולות, ולפי שזכו להתגלות גדולה כ''כ היא שגרמה להם להתקרב אל הקדושה ולקבל את התורה, ומדוע לא זכו האומות למעלה זו לראות במו עיניהם את הקולות, דאף מה ששמעו היה ע"י התלבשות ואמצעי. ועל כך השיבם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם, דלא יתכן לזכות להתגלות כזו בלתי השראת השכינה דתליא ביחוס, כאמרם ז''ל (קידושין ע' ע''ב) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, ולפיכך לא זכו לכך אלא בני ישראל שהם מיוחסים זרע אברהם יצחק ויעקב ההולכים בדרכי אבותיהם הקדושים באמת ולא זזים ממנו, אז זוכים להתגלות גדולה ונפלאה, משא"כ באוה"ע דלא שייך כל זה דאינם מיוחסין, ע"כ לא יתכן שיראו את הקולות, ואף אם יראו אותם לא יזכו להתכוון אל האמת, כי מי שאינו הולך בדרכי אבות יש לו עינים אחרות ורואה את הדבר באופן אחר מאותם ההונכים בדרך האבות. וכן הוא בכל דור ודור אף שהכל טמון ומכוסה כ"כ שאין רואים כלום מגודל ההסתרה, אפ"ה גם כל הכתוב בתוה''ק רואים באופן אחר כל אלו שאינם רוצים לזוז מדרך הקודם, וגם השאר הנוטים מן הדרך אומרים שרואים כתוב בתוה''ק אחרת, אבל לא ראו היטב כי שגו ברואה ועינים להם ולא יראו האמת, כאשר רואים אותם הרוצים לילך בדרך האמת.

ובדדך זה ביארתי מאה"כ בפ' חקת יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל וגו', וקשה מדוע היה נצמח קידוש ה' יותר אילו היו מדברים אל הסלע מאשר ע"י הכאה, הלא גם הוצאת מים ע"י הכאת הסלע הוא נס נפלא כמו אילו היו מוציאים ממנו מים ע''י הדבור. אכן הנה ידוע מדבריהם ז''ל דמשרע"ה היתה השכינה מדברת מתוך גרונו. והנה כשם שבדיבורו של הקב''ה היו כל העם רואים את הקולות שראו את הנשמע ממש, כמו''כ אילו היה משרע''ה מדבר אל הסלע לעיניהם, היו רואים את הקולות בעיניהם, והיה נצמח מכך קידוש שם שמים יותר. ולפיכך הקפיד הקב''ה עליהם יען לא האמנתם בי להקדישני "לעיני" בני ישראל, דאילו הייתם מדברים אל הסלע היו כל העם רואים את הקולות, והיה קידוש ה' "לעיני'' בני ישראל בראיית הדבורים ממש.

ובזה יבואר גם המדרש שהובא ביש"מ הנ''ל (קושיא ד'), דהנה מבואר בילקוט המובא בתחלת דברנו כי ממה שנסמך יחוסן של בני ישראל האמור בפ' זו לאלה המצוות דכתיב בס"פ הקודמת למדנו שלא קבלו ישראל את התורה אלא ע"י היחוס, ולכאורה תקשה כנ"ל הלא התורה אינה תלויה ביחוס, אלא ע''כ דקאי על בחי' דוכל העם רואים את הקולות, שלא יתכן שתהיה מעלה זו אלא באמצעות היחוס כמו שנתבאר מטעם דאינה באה אלא ע"י השראת השכינה. וז''ש שאו את ראש כל עדת בני ישראל שהוא מעלת היחוס שע''י זכו לקבל את התורה, ומפרש המדרש זש''ה כי ה' "יתן'' חכמה, פי' כי התורה שקבלו ישראל לא היה בדבור בעלמא אלא שהדבור ניתן אליהם בנתינה דבר שיש בו ממש שראו אותו בפועל, והטעם "מפיו'' דעת ותבונה לפי שבאו הדברים אל ישראל מפי הקב''ה בלי שום התלבשות, ע"כ היה בבחי' עליונה זו.

ואפ"ל עוד לענינינו בביאור המדרש שטענו האומות מה ראו להתקרב להם מכל האומות, בהקדם לבאר דבריהם ז"ל במאה"כ והיה מספר בני ישראל והדר אמר אשר לא ימד ולא יספר, ומשני כאן בזמן שעושין רצש''מ כאן בזמן שאין עושין רצש"מ (קושיא ה'). דהנה ידועים דברי הפרשת דרכים (דרוש ד') שכתב להוכיח ממדרשי חז''ל שהקב''ה ברוב טובו וחסדו דן את האדם לטובה על שם העתיד שמצרף לזכותו את המצוות ומע''ט שהוא עתיד לעשות או זרעו אחריו בדורות הבאים, אבל לרעה אין הקב"ה דן על שם העתיד אלא באשר הוא שם, יעיי"ש בארוכה. ולכאורה קשה וכי משוא פנים יש בדבר, ממ"נ אם ראוי לצרף גם העתיד לחשבון מעשיו של האדם א''כ אף לרעה יצטרפו, ואם אין בדין להקדים ולחשב את העתיד להיות, ולדון על פיהם, א"כ גם לטובה לא יצטרפו.

אכן נראה דהנה כתיב (איכה ג') מפי עליון לא תצא הרעות, ובאם הקב"ה גוזר רעה הרי זה נעשה באמצעות שלוחים הממונים להעניש את האדם ולייסרו כחטאתיו. והנה השלוחים אינם יודעים במכוון מה שעתיד להיות, דאין נודע להם רק מה שמגלים להם ותו לא, ע"כ לא יתכן שיהיה האדם נדון לרעה ע''ש העתיד, דאין בכח השלוחים הדנים את האדם ומענישין אותו לדעת בבירור איך יהיו מעשיו של האדם להבא, משא''כ לטובה שהקב''ה בעצמו דן את האדם לטובה ולפניו ית' נגלו כל תעלומות ואין נסתר לפני כסא כבודו, ואצלו עבר הוה ועתיד הכל ברגע אחד, על כן הקב''ה דן לטובה ע''ש העתיד, והבן.

והשתא נחזי אנן, הנה לפי ראות העינים כוחו וטבעו של מין האנושי הוא מוגבל בגבול ובמדה, עד להיכן יגיעו מעשי האדם ופעולותיו, כי כך הטביע יוצר בראשית בטבע הברואים להגביל כחם ויכלת מעשיהם, ולא יתכן שיעשה האדם מעשים בלי גבול ומדה. אמנם כ"ז אם הדברים נעשים בכוחות האדם עצמו, אז פעולותיו מוגבלים ומצומצמים, כי מה כוחו ומה גבורתו ובמה נחשב הוא, אבל כשהקב"ה עוזרו ומסייע בידו אזי בסייעתא דשמיא אין הכח מוגבל ומצומצם, כי השפעת הבוכה"ע היא בלי גבול ומדה. ולזאת בזמן שאין עושין רצונו של מקום שאז מעשיהם ופעולותיהם אינם לתכלית טוב, ע"כ "והיה מספר בני ישראל'', כי כח האדם מוגבל ויש לו תחום ומדה, ולא יתכן שיהא בלי מספר, אבל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, שאז כיון שמעשיהם לטובה הרי הם מושפעים מאת הקב"ה בעצמו, והבוכה"ע הצופה ומביט עד סוף כל הדורות יודע מה שעתיד לצאת מפעולות ומעשים אלו שכל יהודי יתכן שיצאו ממנו דורות שלמים נאמנים לתורת ה', א' היה אברהם שיצאה ממנו אומה הישראלית, ולא יתכן להעריך ולמדוד עד היכן מגיע כח מעשי בני ישראל בזמן שהם עושים פעלים לתורה ולקדושה, ומעמידים יסודות לכבוד שמים לתורה וליהדות, שלפי הנראה לעינים יש לו מספר, אבל הבוכה''ע מביט ורואה מה שעתיד לצאת מזה, עתיד כל הדורות, שמעשים אלו הם בבחינת זריעה העתידה להצמיח פירות כמא"ה זרעו לכם לצדקה, ואמרו ז"ל (מכילתא בשלח) שלעת"ל יהיו לכ"א מישראל ס' רבוא בנים כיוצאי מצרים שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך, ולפיכך הבוכה''ע מקדים ומחשב לדון אותם לטובה ע"ש העתיד, ומה שעתיד להיות מכח מעשים אלו עד סוף כל הדורות הם "אשר לא ימד ולא יספר'', כי זהו בלי גבול ותכלית, ולא ניתן להאמד ולהספר ולהעריך, לפיכך כשעושין רצון הבוכה"ע, ישלח עזרתו מקדש סייעתא דשמיא בהשפעה מרובה שאין לה גבול ומדה.

ובזה יתבאר המדרש הנ''ל באופן אחר קצת, בשעה שקבלו ישראל את התורה טענו אוה"ע מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, וכמו שנתבאר שישראל זכו להתקרב ולראות במו עיניהם את הדבור מפורש יוצא מפי הקב"ה, דכתיב וכל העם רואים את הקולות, ואילו האומות לא זכו להגיע לידי מדה זו. אבל באמת אין זו טענה כלל, כי לא יתכן נמדוד ולהעריך כוחם וזכותם של בני ישראל לעתיד, ואפילו מלאכי מעלה אינם רואים ומשיגים, ורק הקב"ה רואה גבוה מעל גבוה, ולפניו נגלה שעושים רק למען כבוד שמים, להרחיב גבולי הקדושה להרבצת תורה ולחנך דורות לתורה וליהדות, ולא יתכן לשער ולהגביל עד היכן מגיעים מעשיהם הטובים של בני ישראל, עד היכן כחן גדול לקיים העולם, ומה כמות ההשפעה והפירות של דרך התורה, שאין זה דבר הנראה לעינים שיתכן למנותו ולמדדו בפלס, כי זהו בחי' אשר לא ימד ולא יספר. ולפיכך לא יתכן שיהיו האומות טוענים ומתאוננים על שזכו ישראל למעלה גדולה, כי אין בכחם וביכלתם לדעת ולהשיג כח וזכות מעשיהם הטובים של ישראל, ומה שעתיד לצמוח ממנו לעתיד.

וזה שהשיבן הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, כי אין לכם להתדמות לבני ישראל, ולדרוש ממני להתקרב כמותם, כי אינו בסוג דמיון והשוואה כלל, דמעשיכם הטובים כאין נחשבו לעומת מפעלות בני ישראל, כי ישראל כשמקימין יסוד לתורה וליהדות הרי זה יסוד קבוע וקיים לדור דורות עד אין שיעור וערך, כי בניהם מתיחסים אחרי אבותיהם הולכים בדרכיהם, ואינם זזים ממנו, משא"כ אתם שאין לכם חיים, ובניכם אינם מתיחסין אחריכם, אין לכם אלא מעשיכם שבאותה שעה, שזהו דבר בעל גבול ומדה קץ ותכלה, והבן.

ולדרכנו אף אנו נאמר, הנה כל יהודי מתאמץ לפזר מממונו לצדקה כפי כוחו ויכלתו, אבל עם כל זאת הריהו נותן במספר ובמדה, ואין בכך די, כי צריכים ממון רב לצורך קיום התורה. אכן הנה אדמו''ר הקדוש בעל דברי חיים זלה''ה פירש במאה''כ (דברים ט''ו) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך וגו'. כי הנה לפעמים כאשר נותנים צדקה לעני, ידוה ויכאב לב הנותן בקרבו לאמר וכי במעט הכסף שנתתי היתה לו הרווחה ונושע, הלא הוא זקוק להרבה מאד, ואמר הוא ז"ל כי העצה היעוצה לכך הוא שמלבד הממון שנתת לו תעניק לו גם זכות המצוה שלך, כי הנה כח וזכות המצוה הוא להשפיע ברכה מרובה, ומאחר שהענקת לו גם זכות מצות הנתינה יתברך העני המקבל בברכה מרובה ויהיה לו הרבה מאד.

וזהו ביאור הכתוב נתון תתן לו, פי' שתתן לו את ה"נתון'', כלומר זכות מצות נתינת הצדקה, ובאמצעות כך "ולא ירע לבבך בתתך לו", כלומר שלא יכאב עוד לבך לומר כי לא נתת לו די הצורך, שהרי "בגלל הדבר הזה" כלומר מצות הצדקה "יברכך ה' אלקיך", וכיון שנתת לו זכות המצוה גם ברכת ה' הבאה בזכות המצוה נתנה לו למנה, ושוב אין לך להצטער, שהרי כבר נתת לו הרבה מאד, עכדה"ק.

וזאת אפשר לרמז בדברי הכתוב "והיה מספר בני ישראל" כלומר שנותנין מעט לצדקה במספר, וצריכים הרבה מאד לקיים ולהחזיק מוסדות התורה והחינוך, אמנם אם נותנים במדה גדושה טוב עין הוא יבורך, שמשתלחת הברכה בנתינתו, ונעשה מזה "אשר לא ימד ולא יספר", וכמו שנתבאר דהשכר שהקב"ה משלם בעד המצוה הוא ברכה מרובה מאד, ונמצא דאף שהיתה נדבתו במספר, ע"י ברכת הקב''ה נתרבתה ונעשתה אשר לא ימד ולא יספר.

ואפ"ל בפשטות, דהנה האמת לאמתה הוא שבכח ובזכות תשב"ר ששם השכינה הקדושה שורה התקיימו כל הדורות משנים קדמוניות, ודבר זה למדנו ממה שאמרו ז"ל (ילקוט ריש רות רבתי) למה נקרא שמו אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות אמר אם אין גדיים אין תיישים אם אין תיישים אין צאן אם אין צאן אין רועה אם אין רועה אין עולם כך היה אחז סבור אם אין קטנים אין גדולים וכו' אין חכמים וכו' אין זקנים וכו' אין נביאים וכו' אין רוה"ק ואין בתי כנסיות ובתי מדרשות ואין הקב"ה משרה שכינתו בעולם, ע"כ. וזה כלל מסור בידינו מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ואם ע"י ביטול תשב"ר רצה להרוס ולסתור קיום כל העולם, א"כ החזקת תשב"ר הוא יסוד כל העולם, ואנו צריכים לסייעתא דשמיא שנוכל להחזיק ולקיים תורה ויהדות בקדושה שיהיה קצת חיזוק כתריס בפני הפורעניות ואין לנו אלא לעשות מה שבכוחנו וביכלתנו להחזיק מעמד ולהתקיים בזכות זה, והשאר יעזור כבר הבורא כל העולמים בהשפעות מרובות אשר לא ימד ולא יספר. כי באמת אין יודעים ומשיגים בשכל מה שעושין ומקימים, שהרי האדם חושב ומתבונן ומעריך מפעלו לפי השגת דעתו בלבד בחי' והי' מספר, והאמת הוא שזוכים ומקימים בזה אשר לא ימד ולא יספר, שלא יתכן לדעת ולהעריך עד היכן הדברים מגיעים, ומה רבים ועצומים הם הפעולות והמעשים שעושין ופועלים לתורה ולקדושה.

הבוכה"ע יעזרנו שנלך בדרכי אבותינו הקדושים זיע"א שבכח זה שמשרישין תורה וקדושה בדרך אבותינו זוכים להביט ולראות בתוה''ק בעינים טהורות ומשיגים בה השגות אחרות מאשר רואים אותם ההולכים בדרכים עקלקלות. הבוכה''ע יעזור שנזכה להרחיב גבולי התורה והקדושה ולהעמיד דורות ילדי ישראל תשב"ר שתתקיים התורה והקדושה בישראל לנחת רוח לפניו יתברך, ובכוחם ובזכותם נוושע במהרה בכל מיני ישועות טובות, וננצל מכל מיני פורעניות שבעולם. הבוכה''ע יעזור ויושיע את ישראל בזמן ובמעבר שצריך עדיין להיות עד ביאת המשיח, שיאיר עיני ישראל, וננצל מכל צרה וצוקה, ונזכה לקבל פני משיח צדקנו באמת בשמחה ובנחת בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

או יאמר באופן אחר לבאר הא דאיתא בגמרא (יומא כ''ב ע''ב) א''ר שמואל בר נחמני ר' יונתן רמי כתיב (הושע ב') והיה מספר בני ישראל כחול הים (אלמא אית להו מספר ומנין) וכתיב (שם) אשר לא ימד ולא יספר ומשני לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. והקשו המפרשים (הובא בעץ יוסף שם) עפ,'י מה דאיתא בקדושין (דף מ''ט ע''ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אעפ"י שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, הרי כי בזמן מועט ביד האדם להשתנות ולהתהפך מרשע לצדיק, וא''כ קשה דאם יהיו ישראל בבחי' שאין עושין רצונו של מקום שאז יש להם מספר ובזמן מן הזמנים יעבור עליהם רוח טהרה וישתנו למעליותא, כיצד יהיה הדבר שישתנו מיד כרגע מוהיה מספר לאשר לא ימד ולא יספר.

ב) ועוד יש להקשות, דלפי מאי דמשני הגמרא נמצא דרישא דקרא דכתיב והיה מספר מיירי בזמן שאין ישראל עושין רצש''מ, ואילו סיפיה דכתיב אשר לא ימד ולא יספר מיירי בזמן שעושין רצש"מ. ולכאורה היה ראוי שיאמר הכתוב איפכא שיתחיל דבריו במדה טובה שאם יזכו ישראל לעשות רצון קונם יהיו אשר לא ימד ולא יספר, ואם לאו והיה מספר, ולמה הקדים הכתוב והיה מספר שהוא מדת פורענות ברישא.

ג) עוד יל''ד דהנה ידוע מדבריהם ז"ל (פתיחתא דאסתר רבתי) אין והיה אלא לשון שמחה, וא''כ מדוע כתיב קרא והיה מספר בנ"י, וכי לשמחה מה זו עושה שיהיו בני ישראל בבחי' אין עושין רצש"מ ויהיה להם מספר.

ונראה דהנה הרמ''ע מפאנו זלה''ה בעשרה מאמרות (הובא בילקוט ראובני פ' זו) כתב לפרש הכתוב כל זכר לגלגלותם וז"ל, משרע"ה היה צופה ברוה''ק מנין טיפין שבראש כל אחד ואחד ויותר מזה וכו' אף זו היה מביט כמה פעמים יתגלגל כל אחד וזה רז נגלה במלת לגלגלותם פי' מלשון עיבור וגלגול, עכ''ל. וכן בספה"ק נועם אלימלך ביאר תיבת לגלגלותם דקאי על גלגולי נשמות.

והנה היעוד הנבואי שבני ישראל יהיו רבים אשר לא ימד ולא יספר מרוב נראה דקאי אלעתיד לבא, והוא עפ"י מה שאמרו ז"ל (שבת דף ל' ע"ב) עתידה אשה שתלד בכל יום ק"ו מתרנגולת. וכיוצא בזה איתא במכילתא (הובא בילקוט תהלים רמז תשנ) עה''פ תחת אבותיך יהיו בניך וז''ל, רבי אליעזר בנו של ריה"ג אומר מנין אתה יודע שכל אחד מישראל עתיד להיות לו בנים כיוצאי מצרים שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך וכו' א''ר אבהו אל תתמה הדא תרנגולתא ביומא רבה ילדה שני ביעי וביומא זוטא חדא ביעתא וכו' ע''כ. הרי כי נבואת אשר לא ימד ולא יספר עתידה להתקיים בזמן הגאולה העתידה, שאז יהיו בני ישראל בבחי' עושי רצש"מ בשלימות הגמור, וכן ירבו וכן יפרוצו עד אשר לא יוכל איש למנותם מעוצם הריבוי.

ולפי המבואר מדברי הרמ"ע ז''ל הנ''ל דמשרע''ה צפה והביט בכל הגלגולים של כל אחד מישראל עד סוף כל הדורות, נמצא כי עיניו חזו שני הבחינות גם יחד, הן בחי' והיה מספר והן אשר לא ימד ולא יספר, מחד גיסא ראה בעני ישראל שפלותם ודלותם בזמן הגלות, שאז יהיו כבחינת והיה מספר, משום שלא יזכו להיות בחי' עושי רצש''מ בשלימות, ובתוכם ראה והביט בשפלות הנורא בדורות הללו בעקבא דמשיחא אשר ישארו ממש מעט מן המעט בני ישראל כשרים עובדי ה', לא היה עדיין בעולם דור שפל כזה. וע''ד שפי' מרן ה חת''ס זלה''ה ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה, שיהיו נותרים רק מתי מספר מבני ישראל אשר ינהג ה' אותם, דהיינו שתהיה הנהגת מעשיהם כרצון הבוי"ת, אבל רובא דרובא דעלמא תהיה הנהגתם עפ''י הסע''א. והוא ז''ל אמר כן בדורו ברוח קדשו כי בדורו עדיין לא היה המצב כך אלא שעיניו הבדולחים צפו מצב הדור האחרון הזה אשר בעוה''ר לא נותרו כ''א מתי מספר המנהיגים עצמם בדרכי השם ית'. ולאידך גיסא הביט וראה משרע''ה עד סוף כל הדורות הוא זמן הגאולה העתידה, שאז יהיו ישראל רבים כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב.

ובזה מובן שפיר מה שהקדים הכתוב אומרו והיה מספר (קושיא ב'), כי הנה לפי שבמקרא זה רמוזים ב' הבחינות הללו, דבתחלה יהיה מספר בני ישראל שלא יזכו בזה''ז אל השלימות הגמור, ורק באחרית הימים כאשר יגיע קץ גלותינו ותחלת גאולתינו, אז ישובו ישראל בתשובה שלימה ויהיו בבחי' עושי רצש''מ בשלימות, אזי לא ימד ולא יספר, על כן בדין הוא שיכתוב והיה מספר ברישא, שהרי הוא מוקדם בזמן דקאי על זמן הגלות הבא תחלה, ורק אח''כ יהיה אשר לא ימד ולא יספר.

ובזה אפ"ל גם מה שהקשו המפרשים הכיצד יתכן שישתנו ישראל ברגע אחד מבחי' והיה מספר לבחי' אשר לא ימד ולא יספר (קושיא א'), דבאמת מיירי קרא בב' זמנים נפרדים כמו שביארנו, דוהיה מספר קאי על זמן הגלות שאין ישראל עושי רצש''מ בשלימות, ואומרו אשר לא ימד ולא יספר קאי על לעת''ל. אלא דהכתוכ כוללן יחד לפי שמשרע"ה ראה כל אלו בראיה אחת, כמ''ש הרמ''ע ז''ל שראה והביט כל הגלגולים של כני ישראל עד סוף כל הדורות שיש בהם ב' בחינות אלו, בזמן הגלות והיה מספר, ולעת''ל יתרבו ישראל עד אשר לא ימד ולא יספר, והכן.

ולבאר מה דנקע קרא והיה מספר שהוא לשון שמחה ולכאורה שמחה זו מה טיבה (קושיא ג'), נראה עפ''י מה דאיתא בזוה''ק (שמות קפ''ח ע''כ) דאומות העולם מחרפין ומגדפין את ישראל כזמן הגלות ואומרים להם אי-ה אלקיכם יכא ויושיעכם, ואיה כל הטובות שאתם אומרים שהם מזומנים לכם, וישראל הולכים לכתי מדרשות ופותחים ספרים ומסתכלין בתורה ורואים כתוכ כל אותם טובות שהבטיח להם הקב"ה שלהם הם מחכים, ובזאת הם מתנחמין ומתחזקין ומתעודדים בגלותם, ואלמלא כל אותם טובות שהם מחכים ורואים כתוב בתורה לא היו יכולים להתקיים ולסבול כובד הגלות, עכדה"ק. ונקדים עוד מ''ש אא"ז זלה"ה בישמח משה לפרש מאמרם ז"ל (אסת''ר כפתיחתא) כ"מ שנאמר ויהי לשון צער והיה שמחה, דהנה תיבת ויהי הוא לשון עבר, דהיינו שככר היה, ומה שכבר היה ועבר על ישראל הוא צער ויסורין, ועדיין לא היתה לישראל שמחה כשלימות, אבל כאשר מתכוננין כמה שעתיד להיות ורואים כל הנחמות והיעודים הטובים המובטחים לנו מפי נביאי ה', אזי שמחה היא לנו, שאז תהיה שמחתנו שלימה, אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה וגו היינו שמחים, ולכן "והיה'' שהוא לשון עתיד הוא שמחה.

ובזה יובן מה שאמה''כ והיה מספר לשון שמחה, כי הנה בזמן הגלות שיש מספר לישראל, ונפשם של ישראל מרה עליהם על גודל שפלותם, שלא זכו לעשות רצון הבוי''ת כשלימות, ונותרו מתי מספר, וזאת נחמתם בעניים בהשיבם אל לבם כי קרב ואתא זמן הגאולה השלימה, ואז יקיצו וירננו כל שוכני עפר, ויעמדו לתחיה דור המדבר ומשה ואהרן עמהם, משה ינחנו ואהרן ירענו בשובנו לירושלים. השי"ת יזכנו לראות בעינינו בישועת כל ישראל, ואז נזכה להתחמם לאור קדושתו יתברך, ולהיות דבוקים בדרך האמת. לזאת בעת שהתנבא הכתוב לישראל בשורה קשה זו כי יהיה מספר לבני ישראל, קדם לפתוח להם בנחמתא באומרו "והיה'' מספר בני ישראל, כי בזאת יתנחמו ישראל ויתחזקו בזמן הגלות והעוני בשמחתן הגדולה לעתיד לבא.

מאמר ה

שנת התרצ"ו לפ"נ

באופן אחר יתבאר והמדרש ילקוט (פ' זו רמז תרפ''ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה''ע אמרו מה ראו להתקרב יותר מכל האומות מיד סתם פיהם הקב''ה א''ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם לכך מנאן בראש הספר הזה אחר אלה המצוות וגו' ואח''כ וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש וגו' שלא זכו ליעול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם, ע"כ. וצריך להבין מדוע רמז לנו הכתוב דרשה זו בכאן, ואין זה מקומה לכאורה, אלא בפרשת יתרו דמיירי בקבלת התורה שם ראוי שישמיענו טענתם של האומות כלפי ישראל בשעה שקבלו את התורה.

ב) ועוד תמיהה רבתי איכא בדרשה זו, דלכאורה אין כאן שמץ טענה בפי אומות העולם האומרים מה ראו להתקרב יותר מן כל האומות, שהרי הקב''ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה.

ג) יל"ד במה שהשיבן הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם "כשם שמביאין בני", דלשון זה נראה כמיותר לכאורה, והיה סגי שיאמר הביאו ספר יוחסין שלכם, ותו לא מידי.

ואפ"ל בהקדם מ''ש הטור (או"ח סימן נ"ג) בשם אביו הרא"ש ז"ל דמי שהוא ממשפחה בזויה והוא בעצמו צדיק טוב למנותו לשליח צבור, דטוב לקרב מזרע רחוקים. והב"ח שם הביא בשם ה מהרש''ל דאף שאמרו טוב לקרב מזרע רחוקים מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחם קודם לשאינו מיוחס. אכן הט''ז חולק עליו שם וכתב כי אף בששניהם שוים ראוי יותר להעמיד ש"ץ ממשפחה בזויה לפי שתפלתו רצויה יותר לפני המקום ב"ה שאין לבו גס עליו מפאת יחוסו השפל שמוצאו ממשפחה בזויה, ע''כ.

אמנם נראה דשיטת המהרש"ל דמיוחס קודם הוא משום דמאידך גיסא איכא סברא איפכא דמי שהוא בעל תורה ובא ממשפחה בזויה יש לחוש יותר פן ירום לבו ויבא לידי התנשאות, כמו שאמרו ז"ל (בב"מ דף פ"ה ע"ב) בלב נבון תנוח חכמה זה ת"ח בן ת"ח ובקרב כסילים תוודע זה ת"ח בן ע''ה (פירש''י בקרב כסילים תוודע מודיע לכל ומתפאר בתורה) אמר עולא היינו דאמרי אינשי איסתירא בלגינא קיש קיש קריא. פירוש כשיש רק דינר א' בכלי הוא מקשקש ומשמיע קול משא"כ כשהדינר בתוך כלי מלא דינרין אינו משמיע קול כמו''כ ת"ח בן ע"ה מקשקש ומתפאר בתורתו. ומהא סייעתא לשיעת המהרש"ל דטוב למנות צדיק בן צדיק יותר ממי שבא ממשפחה בזויה, דאדרבה יותר יש לחוש שיתגאה ויתפאר זה הבא ממשפחה בזויה שהוא גדול ומעולה מכל משפחתו, דאיסתירא בלגינא קיש קיש קריא.

והנה זה מבואר בדברי חכז''ל (עיין סוטה ה' ע''ב) שעל כן ניתנה תורה על הר סיני הנמוך מכל ההרים להורות שאין התורה מתקיימת אלא במי שמחזיק עצמו עניו ושפל רוח. והכי איתא בגמרא חולין (דף פ"ט ע"א) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט אמר הקב"ה חושקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפני נתתי גדולה לא"א אמר ואנכי עפר ואפר וכו' אבל עכו"ם אינן כן נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר וגו', ע"כ. היוצא מכל זה דמעלת כלל ישראל שבעבורו זכו להתקרב אליו יתברך ולקבל את התוה''ק הוא מה שהם מקטינים עצמם, ואפילו בשעה שמקבלים התנשאות וגדולה הם שפלים ונמוכי רוח.

וזה יהיה ביאור המדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם אמרו מה ראו להתקרב יותר מכל האומות, דהן אמת נכון הדבר שהקב''ה הציע את התורה גם לאוה''ע והם לא רצו לקבלה, ועל דבר זה לא היה להם שום פ''פ, אלא שטענתם היתה על מה שקירב הקב''ה את ישראל אליו וקרא אותם בכל לשון חיבה כאשר נגלה עליהם לתת להם תורה ומצוות, שהבטיח להם והייתם לי סגולה וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, משא''כ כאשר החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון לא נדבר אליהם בדבור של חיבה. וזו היתה תרעומתן של האומות מה ראו "להתקרב'' להם יותר מן כל האומות, דטענתן היא על ההתקרבות היתירה שקירב הקב''ה את ישראל בהבטחות טובות ובכל כינוי של אהבה וחיבה.

סתם פיהן הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו', פי' דמה שקירב הקב''ה את ישראל וכינה אותה בכינויי חבה וגדולה, היינו משום דאין לחוש שמחמת הגדולה והרוממות שנתן להם הקב''ה יבואו לידי התנשאות וגיאות, שהרי הם מתיחסין אחרי האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב שהיו גדולים במעלה יותר מהם, ואין להם מה להתגאות אם גם הם זכו למעלה קצת, דעדיין לא יגיעו למעשה אבותיהם הקדושים, משא''כ באוה''ע שאין להם חיים עלולים הם לבא לידי התנשאות אם אתן להם גדולה, דאיסתירא בלגינא קיש קיש קריא (וכמו שנתבאר לדעת הב''ח והמהרש''ל) ואם יתגאו לא יתכן שיזכו לקבלת התורה שאינה מתקיימת אלא בענוים ושפלי הרוח.

ואף לשיטת הט''ז החולק עליהם וס''ל דטוב לקרב מזרע רחוקים משום שהוא שפל רוח ביותר בזכרו מקור מוצאו שהיא משפחה בזויה, מ''מ הכא אף איהו מודה ואזיל כיון שכבר נגלה בעליל שהאומות מתגאים ומתנשאים בשעה שפוסקים להם גדולה, כמבואר בגמרא חולין הנ''ל דעכו''ם אינם כן, וצא ולמד מנמרוד וכו', וא"כ לכו''ע לא יתכן שירומם וינשא הקב"ה את אוה"ע ויכנה אותם בכינוי חבה, דאדרבה מחמת כן הם עלולים יותר לבא לידי התנשאות.

וזו תשובה השיבן הקב''ה לאוה"ע הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין וכו' דכיון שאין לכם יחוס עלולים אתם ביותר להתגאות ולהתפאר וכבר היה כן לעולמים באבותיכם שכשנתתי להם גדולה באו לידי גאוה וגבהות הלב ואין התורה מתקיימת אלא בשפלים ע''כ לא יתכן לרומם ולנשא אתכם, משא''כ ישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב הקדושים אין להם להתגאות במעלתן אדרבה הם מוחזקין מאבותיהן דכאשר אני נותן להם גדולה הם ממעטין עצמן, ע"כ בדין הוא שיהיו ראויים להתקרב להם לפארם ולרוממם ולעשותם עם סגולה ואין לחוש שיבואו ליוהרא.

ועד"ז יתבאר גם מה דמייתי המדרש ראיה ממקרא שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, בהקדם דברי ק"ז זלה"ה ב ייטב לב פ' נח לפרש הכתוב אלה תולדות נח נח וגו' והקושיא ידוע דפתח אלה תולדות נח וחזר לספר בנח עצמו ולא בתולדותיו. אכן יובן עפי"ד הת''כ על הפסוק אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם א"ר חנינא בר פפא אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאילו אתם עושים עצמכם הה''ד ועשיתם אתם (אתם חסר וא"ו), וז"ש הכתוב אלה תולדות נח כשבא למנות התולדות שהוליד פתח ואמר "נח'' דאף נח עצמו היה מתולדות נח שבאמצעות מעשיו הטובים העלה עליו הכתוב כאילו עשה את עצמו.

וזה יהיה גם ביאור הכתוב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, דהנה מדת הענוה היא יסוד ועיקר לכל המדות הטובות, והשלם במדה זו בקל יזכה להשיג שאר המדות, וכמאה''כ (משלי כ''ב) עקב ענוה יראת ה'. ובא הכתוב להשמיענו כי בני ישראל השלימו עצמן במדת הענוה, והיו משפילין עצמן כאיזוב, ומאחר שהשלימו עצמן במדת הענוה העלה הכתוב עליהם כאילו הולידו את עצמן. וזה שיעור הכתוב "ויתילדו'' על משפחותם, כלומר שהולידו את עצמם באמצעות כשרון מעשיהם, ואב לכולם מדת הענוה והשפלות בתכלית, שהיא השער לשלימות המדות, שבאמצעות כן מעלה הכתוב עליהם כאילו עשו את עצמם כנ''ל. ובא הכתוב כמבאר מהיכן זכו לזה, הלא היה מקום למיחש פן יבואו לידי התנשאות מחמת יחוסן, לזאת אמר על בית אבותם כי חזקה היא להם מאבותיהם הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר היו ממעטין עצמן אפילו בשעה שפסקו להם גדולה. וגם בניהם אחריהם תפסו אומנות אבותם להשלים עצמם במדת הענוה המשובחת, כאשר הכתוב מעידן ויתילדו וגו', וע''י כן הוכנו ונעשו ראויים לקבל את התורה הקדושה שחינה מתקיימת בזחוחי הלב וגסי הרוח, אלא בשפלים ונמוכים בעיני עצמן. משא"כ אומות העולם שהם מוחזקים מאבותיהם לבא לידי גבהות הלב בזמן שפוסקין להם גדולה, אין הם ראויים לקבל את התורה הקדושה, שאינה מתקיימת בגסי הרוח.

והשתא יובן ע''נ שייכות דרשה זו לפרשת במדבר סיני, דהנה המדבר הוא מורה על הענוה וההתבטלות, כמו שדרשו ז''ל (ילקוט יתרו רמז רע''ג) למה נמשלה תורה למדבר שכל המפקיר עצמו כמדבר התורה מתקיימת בידו. והר סיני אף הוא מורה על מדת השפלות, שהוא נמוך מכל ההרים. ומכאן תשובה לסתום פי האומות, שלא יבואו בטענה על שנתקרב הקב''ה לישראל יותר מכל האומות, שהרי המדבר והר סיני שניהם מוכיחים שהתורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי הרוח כנ"ל. וזהו שהשיבן הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם "כשם שבני מביאין'' דייקא, דספר היוחסין של בני מוכיח עליהן שאינן מתגאין כלל, שהרי הם מוחזקים במדת הענוה מאבותיהם הקדושים. ומייתי ראיה שקנו ישראל מדת הענוה בנפשן בשלימות, ממה שאמה''כ ויתילדו על משפחותם, וכנ"ל דמעלה הכתוב עליהם כאילו הולידו את עצמן, בעבור שקנו בנפשם מדת הענוה שהיא ראש לכל המדות הטובות. ממילא נסתתם פי אומה"ע, שהרי אין בידם מדה טובה זו, אדרבה יחוסן מוכיח עליהם להיפוך, שהם שחצנים וזחוחי הלב, ובעלה טענתם מכל וכל, והבן.

באופן אחר אפ"ל המדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם אמרו מה ראו להתקרב יותר מן הכל סתם פיהם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו'. ולכאורה צ''ב דמאי שייכא קבלת התורה ליחוס.

ב) במד"ר פ' שמיני (פי''ג ב') עה''פ זאת החיה מדד הקב''ה כל האומות ולא מצא אומה הראויה לקבל את התורה אלא ישראל בלבד. וצ''ב דמה שייכא דרשה זו דמיירי בקבלת התורה לפ' זאת החיה.

ג) עוד איתא במד''ר (שם ) עה''פ זאת החיה א''ר תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחר לחיים ואחד למיתה אמר לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמר כל דבעו הבו ליה. כך עכו''ם שאינם לחיי העוה"ב כתיב בהם כירק עשב נתתי לכם את כל, אבל ישראל שהם לחיי עוה''ב זאת החיה אשר תאכלו, וצ''ב.

ויבואר הענין עפ''י מה דאיתא במד''ר התם (פי"ג ג') א''ר יודן ברבי שמעון כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעת''ל וכו' כיצד הם נשחטין בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בםנפיריו ונוחרו וחכ'א זו שחיטה כשרה (בתמיה) ולא כך תנינן בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה וכו' א"ר אבין בר כהנא אמר הקב''ה תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא, עכ''ד המדרש. וכבר תמהו כל חכמי לב שהרי זה עיקר מםור בידינו שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא ית"ש, וא''כ מהו שאמר חידוש תורה מאתי תצא.

אמנם הנה איתא בחולין (דף כ''ז ע''ב) דרש עובר גלילאה קמיה דרב חםדא בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים דגים שנבראו מן המים הכשרן בולא כלום עוף שנברא מן הרקק הכשרו בםימן אחד, ע''כ. וכתב ה מהרש'א ז''ל יראה לפי דעת החוקרים שכל יםוד היותר רחוק מן הגלגל הוא יותר גשמי וחמרי, והארץ יםוד התחתון הוא יותר גשמי מיסוד המים שעליו, ולכן הבהמה אשר נפשה מן האדמה מחומר הגס יצטרך לזכך להעלות חומרה לאכילת נפש אדם שהוא נברא ג''כ מחומר הגם מן האדמה, ובב' הסימנים שנשחטו יזדכך חומר הבהמה שהוח יותר גס וכו', חבל הדגים אשר בריאתן מן המים מחומר היותר דק מתעלה נפש האדם מאכילתן כמו שהם באסיפה בעלמא, ולזה עופות שנבראו מהרקק צריכין זיכוך בסימן אחד וק''ל, עכ''ד המהרש''א ז''ל.

ועפ"י הסבר זה אמרתי לפרש טעם פלוגתתן של יוסף והשבטים כאמרם ז"ל (ב''ר פפ''ד ז') עה''פ ויבא יוסף את דבתם רעה חל אביהם שהיה מגיד לאביו שהם אוכלים אבר מן החי. ובאמת הענין תמוה דהא פשיטא שיוסף הצדיק לא בדה ח"ו שקר מלבו, אלא היה לו בזה שיטה עפ''י התורה, וגם השבעים הקדושים היתה להם שיטה שהותר להם באכילה וצ''ב במאי פליגי. וידועים דברי הפר"ד דפליגי אי דינן כישראל או כבני נח, ואף אנן נימח בה מילתא.

ואפ"ל טעם מחלוקתן, דהנה רש"י ז''ל בפ' ויצא הביא דרשת המד"ר עה"פ ויצג את המקלות וגו' בשקתות המים ויחמנה בבואם לשתות ר''ה אומר המים נעשים זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, ע''כ. מבואר מזה כי צאנו של יעקב היה טבעם משונה מטבע שאר בהמות דעלמא, שהרי סתם בהמות ברייתן מן העפר ואילו בהמותיו של יעקב תחלת ברייתן מן המים. וא''כ אף אנו נאמר דהשבטים הקדושים הוה סברי להלכה שישתנה דינן של צאן יעקב מדין בהמות דעלמא, דכשם שהדגים אין טעונין שחיטה בעבור שיצירתן מיסוד המים שהוא החומר היותר דק, כמו"כ צאנו של יעקב שאף הם נוצרו מיסוד המים הכשרן בולא כלום, ושפיר היו מותרים לאכלן בלא שחיטה, אבל יוסף הצדיק פליג עלייהו להלכה, דסבר כמ''ד התם דאף עופות נבראו מן המים ולא מן הרקק ואעפ''כ גזרו חכמים עליהם חיוב שחיטה משום שהם נזונין מגדולי קרקע וחומרן מתעבה ומתגשם כמותן, וה"נ צאנו של יעקב אף שנוצר מיסוד המים יתחייב שחיעה מחמת שהוא ניזון מגידולי קרקע. ועל כן הביא דבתם רעה אל אביהם שהם אוכלין אבר מן החי, דלשיטתו דין אבר מ"ה עליהם שהם עעונים שחיטה.

ובד"ז אפ"ל גם מה ששלח יעקב אע"ה לומר לעשיו ויהי לי שור וחמור וגו', ופירש"י ז"ל אבא ברכני מעל השמים ומשמני הארץ זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, והקשו המפרשים שהרי שור וחמור קרויים גדולי קרקע, ומהו שאמר לו שאינה לא מן השמים ולא מן הארץ, אכן לפימ"ש ניחא דצאנו של יעקב אע"ה היה בריה בפנ"ע דמן המים נבראו שזו היא בריאה בדרך נס, שנעשה בה הויה חדשה שלא כדרך הטבע. וז"ש "ויהי" לי שנעשה בעבורי הויה חדשה שור וחמור וממילא אינה לא מן השמים ולא מן הארץ דבנס נבראו (ועיין לעיל פ' וישב ע' ש''ג).

ובדרך זה יתבאר המדרש הנ''ל תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא, דהנה מבואר במדרשי חז"ל דשור הבר הקרוי בהמות, בריה משונה היא, שאף המלאכים מתיראים ממנו (עיין תנחומא שמיני סימן ז' ובמד"ר פ' אחרי ספכ"ב מ''ש בזה) ובזוה"ק פ' פנחס (ר"מ ע"ב) איתא דבהמות בהררי אלף שדרשו חז"ל שהוא אוכל אלף בהמות בכל יום היינו בהמות שהם מאש, דאל"כ אין לך בהמה אוכלת בהמה. עכ"פ חזינן מכל הנ''ל דמשונה טבעו ויצירתו של שור הבר מטבע ויצירת בהמות דעלמא, אף אין הוא ניזון מגידולי קרקע, כי אם ניזון מיסוד האש הדק והמזוכך, ולפיכך מכיון שמשונה ברייתו וחומרו דק וזך ביותר, ע"כ לא יהא טעון שחיטה כלל (ועי' בתולדות יעקב יוסף פ' שמיני שכ' כעי"ז יעו"ש).

ועפי"ז נבא לביאור המדרש ילקוט בפרשתן (קושיא א') דהנה התה"ק כולה רוחניות ואיך יתכן שתהא התוה"ק נקנית ע"י בני אדם עכורי החומר הגס אשר מעפר יסודם, אכן האדם המזכך חומרו ומצרפו ומלבנו בעבודת הבוי"ת מהפך את החומר לצורה ונעשה זך ומזוכזך כעצם השמים לטוהר (עי' בדברינו לעיל פרשת תזריע ע' רפ"ב ועיין אוה''ח הק' ר"פ חיי שרה מ"ש בזה) ולזאת מכיון שהאבות הק' אשר עבדו את השי"ת עבודה שלימה ותמה זכו לטהר חומרם ולהפכו לצורה, זכינו אף אנו מכוחם ומזכותם, כי בני אברהם יצחק ויעקב אנחנו וקבלנו מהם מאותו כח קדוש, וע"י כך נעשינו ראויים לקבל את התורה. משא"כ אוה"ע אשר שורשם ממקור הטומאה איך ביכלתם לזכות אל התה''ק שכולה רוחניות, והבן.

והם הם דברי הילקוט שטענו האומות מה ראו אלו להתקרב להם מכל האומות, מדוע אין האומות זוכים לקבל התה''ק ולהשיג נועם הדר זיוה אלא ישראל בלבד, והשיב להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כדרך שבני מביאין, שהם בני בחוני זרע אוהבי האבות הקדושים, שזככו עצמם וטהרו נפשם וגופם עד שהגיעו להיות זכים ומצוחצחים בכל מיני טהרה, ומכחם זכו אף בניהם אחריהם, ע"כ הם ראויים להתקרב ולהשיג את התוה"ק.

וזה גם ביאור המד"ר הה"ד עמד וימודד ארץ ודריש מיניה שמדד הקב"ה כל האומות ולא מצא אומה הראויה לקבל את התורה אלא ישראל, כלומר שמדד הקב"ה טבע האומות ותכונתן עכירות חומרן וגסות נפשותיהם, וראה שאינם ראויים לקבל את התורה אלא ישראל בלבד. ושפיר שייכא דרשא זו דמיירי בקבלת התורה לפרשת זאת החיה, שממנה למדנו ענין זה דהכל תלוי במהות החומר מאיזה יסוד הוא, לפי גסות החומר יצטרך תיקון הרבה, ולפי זכות החומר ימעט תיקונו, וכדחזינן בשור הבר דלפי שחומרו זך אינו טעון שחיטה ותיקון כלל, להכי סמך לכאן דרשה זו שמדד הקב"ה ולא מצא אומה הראויה לקבל את התורה אלא ישראל, דאין האומות ראויין לה לצד עביות חומרן וגשמיותו.

ומבואר גם אידך מדרשא משל לרופא וכו' לזה של חיים זה תאכל וזה לא תאכל ושאינו לחיים אמר כל מה שהוא מבקש תנו לו כך עכו"ם וכו' כירק עשב נתתי לכם את כל שהתיר להם שקצים ורמשים אבל ישראל שהם לחיים זאת החיה אשר תאכלו. ולפי"מ שנתבאר מובן היטב דחד טעמא הוא עם מה דאמרן, דכיון שהעכו"ם חומרן גס ועכור, ע"כ לא תזיק להם אכילת השקצים והרמשים, משא"כ ישראל בני א-ל חי זרע אברהם יצחק ויעקב שזיככו חומרם הזהירן לבל ישקצו נפשם, וישמרו עצמם מכל טומאה, לפי שהם חיים הדבוקים באלקים חיים.

מאמר ו

במסיבה להחזקת הישיבה

עוד יתבאר המדרש ילקוט (רמז תרפ"ד) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העולם מה ראו להתקרב יותר מן הכל סתם פיהם הקב"ה וא''ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כדרך שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. והקושיא מפורסמת מה היתה טענתן של האומות, הלא הקב"ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון והם מיאנו בה ולא רצו לקבלה. גם מה שהשיבן הקב"ה הביאו ספר יוחסין שלכם צ"ב, שהרי מתחלה הציע להם הקב"ה את התורה אף שלא היו מיוחסין, הרי דלא תליא קבלת התורה ביחוס, ומה תשובה היא זו לדחותן בטענת היוחסין.

ב) ויהיו בני ראובן בכר ישראל תולדותם למשפחותם לבית אבותם במספר שמות לגלגלתם וגו'. בדעת זקנים מבעלי התוספות כתב למה נאמר לגלגלותם בראובן ושמעון יותר מכל שאר השבטים, לפי שקנטרן יעקב כאשר בירך בניו והוצרכו לכפרה, וגבי שקלים הבאים לכפרה כתיב בקע לגלגלת, ע"כ. ולכאורה מדוע רמז אצלן הכתוב כפרה זו של מחצית השקל דייקא, ולא שאר עניינים הבאים לכפרה, כקרבנות וכיו"ב, שהי' הכתוב יכול להטמינן ברמז גבי מנין ראובן ושמעון, ומה ענין כפרת מחצית השקל בקע לגלגלת לענין חטאם של ב' שבטים הללו.

ולבא לביאור הענין נראה דהנה איתא בגמרא (שבת פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר א''ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם מקבלים אתם את התורה מוטב וכו'. והקשו התוספות (בד"ה כפה) ואע''פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע ומה הי' צורך עוד לכפות עליהם הר כגיגית ותירצו דשמא יהיו חוזרים בהם כשיראו האש הגדולה וכו', עכ''ד התוספות. והנה תירוצם תמוה, דאדרבה הסברא נותנת להיפוך, דכשיראו ישראל הדר יקר תפארת תה''ק וזיו כבודה, שהאש הגדולה מלהטת סביבותיה יגדל חשקם ותתרבה אהבתם ותשוקתם לזכות בה. וחזינן בתפלת ר"ה שדבר זה נמנה בין שבחי מעלות ישראל, וכמ"ש אתה נגלית בענן כבודך וכו' ותשמיעם הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש. ומדוע יהי' זה סיבה להם שיחזרו בהם ממה שקבלו על עצמם ואמרו נעשה ונשמע.

ואפשר ליישב קושיית התוספות באופן אחר והוא עפ''י מה שכתבתי בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות סימן ל"ה) מה שחקרו הקדמונים במה שאמרו ז''ל שכל ישראל מושבעין ועומדים על קיום המצות ממעמד הר סיני וכדרך שמצינו בכ''מ מושבע ועומד מהר סיני (יומא ע''ג ע"ב), דלכאורה היאך חלה שבועת התורה על כל הדורות העתידים שלא היו עדיין בעולם, וידוע מה שאמרו ז''ל במאה"כ (דברים כ"ט) את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום, שכל נפשות ישראל שעתידין להבראות עד סוף כל הדורות היו במעמד הר סיני ובשעת קיום הבריתות והאלות.

אמנם בעל העקידה ז''ל בספרו פ' נצבים שער צ''ע לא הונחה דעתו בזה, דאכתי קשיא ליה דכיון שלא היו שם אלא הנשמות של הדורות העתידין להבראות כיצד חל השבועה עליהן, והלא המצוות אינן אלא חובת הגוף והגופים לא היו שם וקיי"ל אין חבין לו לאדם שלא בפניו, וגופא וודאי בהפקירא ניחא ליה, והי' צריך הגוף להיות שם כדי שיקבל עליו. ועיי''ש מ"ש הוא ז''ל בזה שאין זו שבועה כי אם הכרח הוא שיהיו דורות העתידין מקיימין את התורה, שהפורש ממנה כפורש מן החיים, וזה ענין חמור מן השבועה, יע''ש שהביא משל נעים על זה. והשלה"ק בעשרה מאמרות מאמר ב' הביא דברי העקידה באורך, וכתב עליו שבאמת דבריו מתוקים לחיך, אך בדברי רבותינו ז''ל מבואר שהיתה שבועה ממש, עיי"ש שהביא ראיות לזה ומשיג על דברי העקידה. וכתב השלה"ק לתרץ קו' העקידה דכשם שהיו שם כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, כך היו שם המרכז והפנימיות של הגופים עד סוף כל הדורות, והאריך שם עובא לבאר מציאות האופן הזה.

עכ"פ כל דורות ישראל העתידין לעמוד היו ונמצאו במעמד הר סיני בנשמותיהם וגם מרכז הגופים שלהם וקבלו עלהם שבועת התורה. אמנם בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע שזה הי' לפני קבלת התורה לא נמצאו שם אלא ישראל שבאותו הדור בלבד, ואכתי לא היו שם נשמות ישראל שבדורות העתידין רק במעמד הנבחר ולא קודם לכן, וא"כ מובן שפיר דבאמת לא הי' צורך בכפיית הר כגיגית בעבור אותו הדור, שהרי כבר אמרו נעשה ונשמע, וקיימו וקבלו עליהם את התה"ק. אמנם בשעת מתן תורה שהיו שם כל הדורות העתידין, ונמצאו בהם כאלה שלא רצו לקבל את התורה ברצון, לפיכך הוצרכו לכפיית ההר כגיגית בעבור אותם הדורות שלא יתרצו לקבל את התורה ברצון.

ואפשר לומר עוד להעמיס כל זה בתירוץ התוספות הנ''ל דשמא בראותם האש הגדולה היו חוזרים, והוא עפ"י מה שנתבאר דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע לא הי' שם אלא אותו הדור בלבד, שהיו להם נשמות קדושות גבוהות מאד, וקבלו ברצון נפשם ובחפץ לבם עול תורה ומצוות. אמנם כאשר עמדו רגליהם לפני הר סיני, שאז נקבצו ובאו שם הנשמות, וכדברי השלה"ק אף מרכז הגופים של כל הדורות העתידים, אז ראו בני ישראל מה יהיה מצב הדורות הבאים, ואיזה דורות שפלים עוד עתידין לעמוד, ומכך היו ישראל יראים מאד, היאך יוכלו לקבל את התורה ולהיות ערבים על הדורות הבאים שיקיימו את התה"ק אחרי שיהיו ביניהם דורות שפלים כ''כ.

ועפ"י זה תהי' כוונת דברי התוספות ז"ל הנ''ל ע"ד מה שאמרו ז"ל (ב"ק דף ס, ע"א) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר (שמות כ"ב) כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצויים לה וכו'. עכ"פ מבואר דאש מורה על אש הסט"א שהרשעים מבעירים והבערה ללהב יוצאה ומלהטת כל סביבותיה ומכלה כל חלקה טובה (ועי' מ''ש בזה לעיל פ' משפעים עמוד קמ''ט). ויתכן שז"ש התוס' דשמא בראותם האש הגדולה יהיו חוזרים בהם, דאין המכוון על האש הגדולה שבמעמד הר סיני, אלא על אש הנסיונות שהרשעים שבדורות הבאים מבעירין, וממשיכים ומטעים אחריהם ורבים טעו ונלכדו ברשתם. ולכן כשראו בני ישראל במעמד הנבחר את כל הדורות, והביטו והתבוננו מה יהיה המצב בדורות אחרונים היו יראים מחמת האש הגדולה שעלולה להתפשט ולאכול גדיש וגם קמה, ומחמת יראתם היו עלולים לחזור בהם, והוצרכו לכפיית ההר כגיגית, כדי שיקבלו עליהם ועל זרעם עד סוף כל הדורות עול תורה ומצוות.

ודאתאן להכי יתכן לומר כי אומות העולם ידעו היטב מה שיהיה מצב הדורות הבאים שלהם, ולא רצו לקבל את התורה, דאף אם יקבלו אותו הדור את התורה, לא יהיה לתורה קיום אצלם בדורות הבאים שלא ירצו בניהם לקיימה. אמנם כאשר נודע להם דכשנתנה תורה לישראל עמדו שם כל הנשמות העתידים עד סוף כל הדורות, שהובאו כולם למעמד הנבחר כדי להשביען ולכפותם לקבל עליהם עול תורה ומצוות אז נזעקו האומות לבא בטענה מה ראו להתקרב להם יותר מן הכל, שהביא הקב"ה למעמד הר סיני את כל הדורות העתידין, ואילו כשחזר הקב''ה על האומות והציע להם לקבל את התורה לא דיבר עמהם כלל מן הדורות העתידין שלהם, ולטעם זה לא נתרצו לקבלה, ואילו היו מביאים לשם את הדורות שלהם העתידין, ומשביעין אותם, היו גם הם מסכימים לקבל את התורה. סתם הקב''ה את פיהם ואמר להם הביאו ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם, פירוש דמה טענה יש לכם שיביאו את הדורות הבאים שלכם, הלא אין בידכם לייחס את עצמכם אחרי אבותיכם, ועאכו"כ דלא שייך לייחס בניכם ודורות הבאים אחריכם, משא''כ ישראל שהם מתייחסין למשפחותם יתכן להשביע דורות הבאים שלהם.

ועתה נחזור לבאר דברי הבעהתו"ס הנ"ל בטעם שנאמר בראובן ושמעון לגלגלותם משום שקנטרן אביהם והיו צריכים לכפרה לפיכך רמז על השקלים הבאים לכפרה שנאמר בהם בקע לגלגלת (קושיא ב'), דהנה השבעים הק' הללו הי' להם איזה פגם שמחמת כן קנטרן אביהם, והיו צריכים לתקן הפגם, והעצה היעוצה לתקן הפגם הוא להעמיד דורות ישרים וקדושים שבהם יהיו בטוחים שתתקיים הקדושה, וע''ד שאמרו ז''ל (בראשית רבה פכ"ט) א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים ומנין שהקב''ה עושה חסד עם הראשונים בזכות האחרונים שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' אלה תולדות נח, באיזה זכות בזכות תולדותיו, עכ''ד המדרש. וכתב בנזה"ק דהכוונה שניצול בזכות הצדיקים העתידים לעמוד מזרעו. וכן איתא במד"ר פרשת תולדות (פס''ג ג') ר"ש בר יצחק אמר אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב. משל לאחד וכו' כך אברהם יצא דינו מלפני נמרוד לשרוף וצפה הקב,'ה שיעקב עתיד לעמוד ממנו אמר כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו של יעקב הה"ד לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. ועיי''ש ביפ''ת מה שביאר בכוונת המדרש.

עכ"פ חזינן מזה כמה גדול כח וזכות הדורות הבאים להגן ולהציל על אבותיהם, וא''כ כפרה מעולה היא זו על מה שפגמו האבות אם הם מעמידין יסודות נאמנים להמשיך שלשלת הקדושה שתתקיים ותהי' נצחית. והנה כדי שיוכלו הדורות העתידים להתחנך ולהתקיים בדרכי התורה והיראה יש צורך לתמיכה ממקורות כשרים שיוכלו להתקיים, וידוע שהשקלים רומזים על הצדקה (בבא בתרא דף י"ב ע"ב) על כן לפי שהיו שבט ראובן ושמעון צריכים תיקון על מה שקנטרם אביהם, רמז הכתוב בתיבת לגלגלתם שענין השקלים שיתנו להחזקת ולקיום הדורות הבאים הם כפרה להם, שע"י כן יעמוד להם זכות הדורות הבאים וזה יהיה תכלית התיקון.

באופן אחר יתבאר המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע מה ראו להתקרב יותר מן הכל סתם פיהם הקב''ה וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני וכו'. ולכאורה מה תשובה השיבם הקב"ה לאוה''ע על טענתם באמרו הביאו לי ספר יוחסין, וכי קבלת התורה תלויה ביחוס.

ב) במד"ר (פ''א ז') איתא ד''א וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש אמר הקב''ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם לכך נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם וכו' כך לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש לקיים מה שנאמר (תהלים קמ"ה) וירם קרן לעמו וכה"א ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ע"כ. וצ''ב מ''ש המדרש דמיתי אתכם לי, וכי יצוייר לדמות יציר ליוצרו באיזה צד ואופן, אתמהה.

ואפ"ל עפ''י מה שכתב בספר הקדוש נועם אלימלך פ' זו לבאר הא דמקשו חז''ל (יומא כ''ב ע"א) על המקרא והי' מספר בני ישראל וגו' ורמי קראי אהדדי דמתחילה אמר והי' מספר ולבסוף מסיים אשר לא ימד ולא יספר ותירצו בגמ' כאן בעושין רצונו של מקום כאן כשאין עושין רצש"מ. וכתב הוא ז''ל בכוונת הגמ' דבעושין רצונו של מקום יש לישראל מספר, וטוב והגון הוא לסופרם, וכשאין עושין רצונו של מקום אז אסור למנות אותם. וכתב לבאר הדבר וזלה"ק, דהנה כתיב בתורה כי אתם המעט מכל העמים וח"ו שלא יהי' המיעוט בטל ברוב, ולכן הנכון שלא למנות את ישראל שלא יהי' להם מספר, כדי שלא יתבטלו בין האומות. אך כשישראל הם טובים ועושים רצונו ית' אין מזיק להם המספר, וממילא מצוה למנותם וכו', והוא כשעושים רצונו והם דבוקים בהבורא ית"ש ובשו"ע (יו"ד סי' צ''ב) פסקינן בדבר הדבוק צריך הביטול נגד כל הדבוק, וכשאנו דבוקים בו ית''ש אינם יכולים לבטל אותנו. וזהו שתירץ כאן בעושין רצונו וכו', ואז יכולים למנותם ומצוה למנותם ואין מזיק להם, מחמת שהם דבוקים ולא יתבטלו, אבל כשאין עושין רצונו כו' אז ח''ו מזיק להם המנין, ואז אשר לא ימד ולא יספר. וזהו שפירש"י ז"ל מתוך חבתן מנאן, כי הם דבוקין בו יתברך והם חביבים עליו למנותם כדי לקרבם אליו ית''ש ויתעלה אמן, עכלה''ק. והמורם מדברי קדשו כי אף שאוה"ע הם מרובים מאתנו במספרם אין אנו בעלים ביניהם, לצד שאנו דבוקים בהקב"ה וצריך ביטול כנגד כל הדבוק, וכל הגוים כאין נחשבו נגדו ית''ש.

ובזה נבא אל ביאור הילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה וכו', דהנה הקב''ה הציע את התורה לכל האומות ולא רצו לקבלה, ולא חשו לכך שמא יקבלו ישראל את התורה ויהיו רמים ונישאים מהם, שהיו סוברים בין כך ובין כך לא מהני להו מידי, דאעפ"י שיקבלו את התורה מכיון שהם מועטים מכל האומות יתבטלו ברוב אומות העולם. אכן כאשר ציוה הקב''ה למנות את ישראל כמאה"כ שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו', אז נתעוררה מחדש קנאת האומות על ישראל, כי הבינו ממה שציוה הכתוב למנותם דדין דבוק יש להם, שהם דבוקים בקב''ה דאילולא כן לא הי' הכתוב מצוה למנותם מחשש שיהיו בטלים ברובא בין אוה"ע. ולפיכך מייתי הילקוט דרשה זו לפרשת חומש הפקודים שציוה הכתוב שאו את ראש וגו', דאז חזרה ונתחדשה קנאת האומות על ישראל, ובאו בטענה מה ראו להתקרב להם יותר מן הכל, שהם דבוקים בו יתברך מכל האומות שהרי מטעם זה אין ישראל בטלים ביניהם. ועל כך השיבם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין וכו' כשם שבני מביאין, דבני שהם מיוחסין זרע אברהם יצחק ויעקב ראוי והגון למלך מלכי המלכים הקב"ה שיהיו מתדבקין בו כביכול, משא"כ האומות שאין להם חיים אין הגון שיהי' המלך מתדבק עמהם.

ועתה מבואר המד''ר (קושיא ב') על נכון, שלא תתמה על מה שאמה''כ שאו את ראש כל עדת בנ"י שנצטו למנותן, הרי ע"י המנין יוודע שישראל מועטין מכל האומות וח''ו יהיו בטלים ברוב, לז"א אמר הקב"ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם וכו' ודמיתי אתכם לי, פי' שהקב"ה אהב וחבב את ישראל חבה יתירה נודעת להם מאתו ית', שהם דבוקים בו כביכול, ובזה הם דומים אליו כביכול שאין להם ביטול כדברי הנוע"א זי''ע דדבר הדבוק אין לו בטול. וזהו שנתן המדרש טעם ונמוק לדבריו שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם וכו' כך לכם עשיתי תלוי ראש, שהם נודעים ונכרים ולא יתבטלו ברוב, לכך נאמר שאו את ראש וגו', דאין לחוש שע"י המנין יתוודע שהם מועטין, דאין מיעוטן מזיק להם, דלא יתכן שיהיו בטלים ברוב מחמת שהם דבוקים בהקב''ה. וז''ש לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו וכו, לא עשה כן לכל גוי, דבישראל בלבד ישנה מעלה זו להיות דבוקין בהי''ת משא"כ בשאר האומות. הקב"ה יעזור שנהי' דבוקים אליו ית' בלב ונפש, ונקבל את התורה באנפין נהירין, ונזכה להתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות לבוד שמים עלינו בב"א.

באופן אחר יתבאר המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע אמרו מה ראוי להתקרב להם יותר מן הכל מיד סתם את פיהם הקב"ה א"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין וכו'. וקשה מה טענה היתה בפיהם שישראל נתקרבו יותר מן הכל הלא הקב"ה החזיר עליהם את התורה והציע להם לקבלה ולא רצו. עוד יש להבין איך סתם הקב"ה את פיהם באמור להם הביאו ספר יוחסין שלכם וכי מה תלויה קבלת התורה ביחוס, והרי חזינן שהקב"ה רצה לתת להם את התורה אף שאינם מיוחסים.

ונראה בהקדם מה שפירש רש"י ז''ל בפרשת יתרו עה"פ ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני להקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני מה ביאתן לסיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. ולכאו' צ''ב דהא גופיה מנא לן דביאתן למדבר סיני בתשובה ולא מצינו דבר זה מפורש במקרא. וצריך לומר דהא מילתא דפשיטא שמיד בר''ח סיון כאשר הגיעו ישראל להר סיני עשו תשובה שלמה כדי שיזכו אל המעמד הנבחר, כי בלא תשובה כהוגן לא יתכן לזכות למעמד נבחר קדוש ונורא זה, אשר עד ביאת הגואל שוב לא יזכו ישראל לבחינה גבוהה זו, ש לגמרי והיו קדושים ועהורים כמלאכי השרת. וע"כ לומר שעשו תשובה שלמה בבואם לסיני, ושפיר יליף מינה בהיקש שאף נסיעתם מרפידים היתה בתשובה.

והנה כאשר האדם שב בתשובה שלמה על חטאיו הריהו כאילו נתהפך לאדם אחר לגמרי, וכמ''ש הרמב""ם ז''ל (בפ"ב מהלכות תשובה הל"ד) וז''ל, מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד וכו' ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן שהן לטובה וכו', ע"כ. וכ"כ שם בפ"ז ה"ו התשובה מקרבת הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום ב"ה וכו' והיום הוא אהוב ונחמד וכו', עיי"ש שהאריך. ולפיכך אחר שהיו ישראל משוקעים זמן זמנים טובא בעומק טומאת מצרים היה הכרח בדבר שיקדימו לעשות הכנות גדולות בתשובה שלימה לטהר ולזכך עצמם מטומאת מצרים, ונעשו כבריות חדשות, וקבלו צורה אחרת ובחינה אחרת, וזה גרם להם שנתרצו לקבל את התורה הקדושה באמת ובלב שלם.

והנה התשובה מביאה לידי קירוב לבבות ישראל לאביהם שבשמים, כדאיתא בגמ' (ברכות ל''ד ע"ב) שלום שלום לרחוק ולקרוב למי שהיה רחוק ונתקרב. והיינו בעלי תשובה שהיו רחוקים ממנו ית"ש ע"י מעשיהם הרעים כמאה''כ (ישעי' נ"ט) כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, וע"י התשובה חזרו ונתקרבו אל השי"ת. ולכן ע"י התשובה שעשו ישראל לפני קבלת התורה זכו להתקרב אל השי"ת ולהתרצות לקבל את התורה בכל לבם ונפשם. וזו היתה טענתם של אוה"ע מה ראו "להתקרב'' להם מן האומות, דאף שגם להם הציע הקב"ה את התורה ולא רצו לקבלה, אך לא היתה להם שום הכנה מוקדמת להסיר חלאתם ולהתם טומאת נפשם ע"י תשובה, ועל כן לא רצו לקבל את התורה, בהיותם טבועים ומשוקעים בטומאה. ולזאת באו בטענה כי אילו היו גם הם זוכים להתקרב ע''י תשובה בטרם כל היו גם המה מתרצים לקבל את התורה, ומדוע איפוא השפיע הקב"ה התעוררות תשובה על בני ישראל בלבד עד שנתקרבו לעבודתו, ואליהם לא השפיע התעוררות מלמעלה, ודין גרמא שעוד טומאתם בם שמאסו בתורה הקדושה.

אמנם באמת יש תשובה לדבר לדחות טענות האומות ותכל תלונותם מעל בני ישראל, דאיתא בתנחומא פ' האזינו דלא מהניא תשובה אלא בישראל אבל לא באוה"ע, דאף אם הם רוצים לעשות תשובה אין מקבלים אותם. וא''כ לא היה באפשרי שתקדים תשובתן של אוה''ע לקבלת התורה, דאף אם רצונם לשוב אין תשובתם מתקבלת למעלה, וכיון שאין תשובתם מרוצה ומקובלת למעלה לא מהניא מידי.

ובהך מילתא דלא מהניא תשובה אלא בישראל ולא באוה''ע נאמרו טעמים הרבה, וחד מהני טעמי הוא משום דישראל קרויים בנים למקום ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל אוה"ע הם בבחי' עבדים וקיי''ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (עיין בני יששכר מאמר ימי הגבלה אות ה' טעם ד'). אכן גם בטעם זה לכאורה יש לערער דמה ראו ישראל לזכות למעלה זו שיהיו נקראים בנים למקום שע"י כן מועלת להם תשובה ולא אוה''ע. וצריך לומר כי אוה''ע לא יתכן שיהיו נקראים בנים למקום, דאף לאבותיהם אינם בחי' בנים דאין להם חייס, ובנים זרים ילדו, ועאכו"כ דאין הם יכולים להיות בנים למקום ב''ה, משא''כ ישראל שלידתם בקדושה ובטהרה והם מתיחסים על אבותיהם ע''כ נקראו בנים למקום.

ובזה מבואר ע''נ המשך דברי המדרש שטענו אוה"ע מה ראו להתקרב להם יותר מכל האומות, כדאמרן שנתקרבו אליו ית' ע"י התשובה שהיא מסייעתן ומכשרתן להיות ראויים לקבלת התורה, משא"כ האומות שלא נתעוררו לתשובה. וצ"ל דהיינו טעמא לפי דלא מהניא תשובה אלא בישראל שהם בחי' בנים למקום משא''כ באוה"ע שהם בחי' עבדים מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אך גם על זה יבואו האומות לטעון מדוע יגרעו הם להקרא עבדים ולא בנים כישראל, וכדי לסתור תלונותיהם מיד סתם הקב"ה פיהם הביאו לי ספר יוחסין כדרך ש"בני'' מביאין, כי בני ישראל מיוחסין אחרי אבותיהם על כן נקראו "בני'', ותשובה מועלת להם, משא"כ אתם שאין לכם חייס אינכם ראויים להקרא בנים אלא עבדים ולא מהניא לכו תשובה.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' יל"ד מה לו להשמיענו שהיה במדבר סיני, הלא ידוע דאוה"מ היה במדבר סיני, ובתחלת פ' ויקרא כתיב ויקרא אל משה באהל מועד, ולא אמר במדבר סיני ומדוע נשתנה כאן.

ב) במד"ר (פ''א ס''ט) אמר הקב"ה לישראל לא חיבבתי בריה יתירה מכם לכך נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי, שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם וכו' כך לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש לכך נאמר שאו את ראש לקיים מ''ש וירם קרן לעמו וכה"א ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ ע"כ, וראוי להבין מהו החשיבות האמור כאן, שהפליגו חז"ל בה שישראל יש להם תלוי ראש על כל גויי הארץ, אם כוונו אל המספר האמור כאן, שישראל נמנין ואין האוה''ע נמנין, איך שייך לומר ע"ז דמיתי אתכם לי, הרי בחי' המספר לא שייך אצלו ית' כלל, כי הוא אחד בתכלית האחדות, וצ''ב.

ג) עוד במד''ר (ס"ה) וידבר ה' אל משה במדבר סיני זש"ה לא עשה כן לכל גוי וכן וירם קרן לעמו, משל למלך שנשא אשה ראשונה ושני' וכו' ולא כתב לה כתובה וכו' ראה עני' יתומה בת אבות וכו' אמר לשושבינו אל תנהוג בה כראשונה זו בת אבות וכו' כתוב לה כתובה באי זו שבוע באיזו שנה באיזו חדש בכמה בחדש וכו' כך כיון שעמדו ישראל אמר הקב''ה למשה איני נוהג באלו כאותן הראשונים אלו בני אבות הם אברהם יצחק ויעקב, לך כתוב להם באיזה חדש בכמה בחדש וכו' לקיים מ''ש לא עשה כן לכל גוי, ומה עשה וירם קרן לעמו, וראוי להבין דמהו גודל החשיבות הזה שנכתב להם זמן החודש וזמן השנה, ובשביל זה נתעלה מדריגתם ונתרומם קרנם על כל העמים וצ''ב הכוונה בזה.

ד) במדדש הובא בישמח משה וידבר ה' אל משה במדבר סיני, זש"ה כי יתן ד' חכמה מפיו דעת ותבונה וצ''ב.

ה) איתא בילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהן ואמרו מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב''ה א"ל הביאו ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם, לכך מנאם בראש הספר הזה, אחרי שנאמר אלה המצות בסוף תו''כ, שלא זכו ליטול התורה אלא בשביל היוחסין שלהם עכ"ל. וצ''ב דמה היה תלונתם של אומה"ע הלא רצה הקב''ה ליתן גם להם התורה ולא נתרצו לקבלה. גם צ''ב איך דחה אותם הקב"ה בטענת היחוס, הלא רצה הקב''ה ליתן להם התורה אף שאין להם יחוס.

ואפשר לבאר הענין ונקדים מ''ש בשבת (פ"ח ע''א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית וכו' אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא, ופירש''י שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם וכו' יש להם תשובה שקבלוה באונס, אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו'. והקשו בתוס' דלמה הוצרכו לכפי', והרי הקדימו נעשה לנשמע ועיי''ש מה שתירצו. ובאמת מתורץ קושיא זו בתנחומא פ' נח (סימן ג') ופלא מה שלא הביאו התוס' תירוצם כאן ובכ"מ הביאו התוס' בדבריהם מאמרי התנחומא. וז"ל התנחומא, ואם תאמר על התושב"כ כפה עליהם את ההר, והלא כבר אמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התושבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות וכו', ועוד אמרו שם לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא התושבע"פ וכו', עכ''פ מתורץ קושית התוס' בפשטות דהכפיה היה על תושבע"פ.

ועפ"י דברי התנחומא הנ''ל יתורץ קושית הרמב"ן ז''ל על מ''ש מכאן מודעא רבה לאורייתא דיכולין ליפטר בטענת אונס, דא''כ למה נענשו ישראל בחורבן בית ראשון קודם אחשורוש, ועדיין היה להם מודעא וטענת אונס, ועיי"ש מה שתירץ. ולפי דברי התנחומא לא קשה, דטענת אונס לא היה מעיקרא רק על תושבע"פ דקבלוה באונס, אבל תושב"כ קבלו ברצון ואמרו נעשה ונשמע, ובית ראשון נחרב בעון ע''ז, ועל תשב"כ לא היה להם טענת אונס.

ולכאורה ראוי להבין דגלוי וידוע לפניו ית' שיהיה להם טענת אונס ע''י הכפיה, א"כ לאיזה צורך היה הכפיה על תושבע"פ, ולמה לא נתן להם הקב"ה הכל בכתב מפורש שיהיו מרוצים לקבלה בחפץ ובתשוקה להקדים נעשה לנשמע. אמנם מבוארים הדברים, במד''ר שמות (פמ''ז ס''א) כתב לך את הדברים האלה הה"ד אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא משנה תלמוד ואגדה שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה, אפי' מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב''ה למשה באותה שעה, וכו', א''ל רבש''ע אכתוב אותה להם, א"ל איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעכו''ם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם וכו', אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עכו''ם וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם ע''כ.

ואיתא בילקוט (הושע ח') א''ר יהודה בר שלום בקש משה שתהא המשנה בכתב, וצפה הקב''ה שעתידים עובדי אלילים לתרגם את התורה, ולהיות קוראים בה יונית ואומרים אף הם ישראל, אומר הקב"ה לאומות מה אתם אומרים שאתם בני, איני יודע אלא למי שמסטירין שלי בידו הוא בני, ומהו המסטירין זה משנה, שאם היתה המשנה ביד האומות א"כ כמו זר נחשבו, ע''כ. ובירושלמי פ''ב דפאה א''ר אבין אלו כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו, מה בינך לבין אומה"ע, אלו מוציאים ספריהם ואלו מוציאים ספריהם, ר' חגי ב''ר שמלאי אמר כתיב כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית, הדא אמרה אותם שבפה הם חביבים ע"כ. עכ"פ מבואר מכל הלין דתושבע''פ היא חביבה לפני הקב"ה, ולא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תושבע''פ, ונקראת מסטורין דמלכא, ועי"ז נקראים ישראל בנים למקום כמ"ש בילקוט הנ"ל בשם המדרש, שאמר הקב"ה למי שהמסטירין שלי בידו הוא בני, ומעתה א''ש תועלת הכפיה על תושבע''פ, ואע''פ שיהיה להם טענת אונס, אבל עי"ז ישראל נקראים בנים למקום, ומובדלים מן העכו"ם כמ''ש במד''ר הנ''ל. והא דהתירו אחר כך לכתוב תורה שבעל פה, משום עת לעשות לה', שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל, כמו שכתב הרמב''ם ז"ל בהקדמתו לס' היד, שראה רבינו הקדוש שהתלמידים מתמעטים והונכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור גדול אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח עכלה"ק. וע''כ היה החששא יותר קרובה שאם לא יכתבו תושבע"פ, יבואו להוסיף עליו ולגרוע ממנו, וישנה הקבלה לגמרי, וראה רבינו הקדוש ברוח קדשו שיש לחשוש בדורות האחרונים שיתלו כל תועבותם ר"ל בתורה שבע',פ ובקבלה, עד שישתנה ח"ו לגמרי, ע''כ התירו לכתוב תושבע"פ, ומעתה א"א לחלוק עליו ולא להוסיף ולגרוע, ולא לשנות דבר מכפי שנשנית בימי רבי, ונשארה הקבלה אמיתית, ומסטורין דמלכא ביד ישראל, ובזה ניכרים ישראל שהם בנים למקום, ומובדלים עי''ז מכל האומות.

ואפ"ל עוד פעם על הכפיה דתושבע"פ ואע"פ שיהיה להם טענת אונס עי"ז, כקושיתנו לעיל, ויבואר בהקדם מ''ש ק''ז הישמח משה זללה''ה בפ' אמור (דף ל''ד ע''ב) להסביר דברי הרא''ש ז''ל בסוגיא דצרורות חצי נזק (ב''ק י''ז ע''ב) מ''ש דידוע וקבלה בידינו דהלכה למשה מסיני בא לגרע ולהקל (עיי''ש באריכות), וכתב ק''ז זללה''ה דיובן עפ''י המבואר בכתבי האר''י זצוק''ל דתורה שבכתב הוא דין, ושבע''פ הוא רחמים, ולכך כפי הכתוב הוי חומרא והוא כפי שורת הדין הגמור, אבל תושבע''פ מצד רחמים, וע''כ הלכתא להקל בא, עכדה''ק. ובזה א''ש דרצה הקב''ה לזכות את ישראל ליתן להם התושבע''פ שהוא ממקור החסד והרחמים, והם נתייראו מלקבלה כמבואר בתנחומא הנ''ל, ע''כ נתנה להם בכפיה, ולא לאומה''ע, ואע"פ שיהיה להם טענת מודעא, אבל עכ''פ אם יקיימו אותה ועוסקים בה יהיה להם זכות והשפעת רחמים על ידה.

ומעתה יתבארו דברי הילקוט הנ''ל (בקושיא ה') בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומה''ע, ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות, וקנאתם היה על תושבע"פ, שהשיגו שהיא רחמים גמורים, וגם שעי''ז יתקרבו ישראל שיקראו בנים למקום כמבואר במדרש הנ"ל, וז''ש מה ראו אלו להתקרב יותר שניתנה להם תושבע"פ ולא לנו. והשיב נהם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' והגם שרצה הקב''ה ליתן להם תושב"כ בלי ספר יחוס, אבל תושבע''פ דהוא מסטורין דמלכא וזה סימן שישראל בנים למקום כמבואר לעיל, אין ראוי שינתן כ"א לזרע האבות, כי הם לבד ראויים להיות בנים למקום ולא האומה"ע, וזה שסיימו בילקוט הנ"ל, דע"כ נסמך שאו את ראש בנ''י למשפחותם לבית אבותם, לאלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בנ"י הנאמרה בסוף תו''כ, שע''י יוחסין זכו ישראל לקבלת תושבע"פ כנ''ל.

ועפי"ז יתבארו דברי המדרש רבה (קושיא ב') אמר הקב"ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש וכר לכך נאמר שאו את ראש, והכוונה ג"כ על מעלת ישראל במה שקבלו תושבע"פ הנרמז בפסוק זה שאו את ראש וכו' לבית אבותם בסמיכת אלה המצוות כנ"ל, וז"ש לקיים מ''ש ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ, דעי"ז נתגדל מעלתם על כל האומות, שנקראו בנים למקום, ע''י תושבע"פ כנ"ל, וז"ש דמיתי אתכם לי, דתושבע"פ היא מסטורין דמלכא ושורש הרחמים והחסד כנ"ל.

ויבואר המדרש הנ''ל (קושיא ד') זש"ה כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, והכוונה על תורה שבע"פ, כמ"ש בירושלמי הנ"ל על פי הדברים האלה על תושבע"פ, וכוונת המדרש להסמיך דרשת הפסוק זה אל מ"ש שאו את ראש וגו', דזה היה הנשיאות ראש של ישראל, במה שזכו לקבלת תושבע"פ. ואפשר דע"כ נאמר במדבר סיני בפרשה זו, להורות דבמדבר סיני זכו לנשיאות ראש הזה, ע"י קבלת תורה שבע''פ וע"י כפיית ההר כנ''ל, ויובן ג''כ המדרש הנ''ל (קושיא ג') זש"ה לא עשה כן לכל גוי ומבואר במדרש חשיבותן של ישראל במה שמייחסם הכתוב באיזה שנה באיזה חדש בכמה לחדש, ואפשר ג''כ לכוונה הנ"ל דעיבור השנה ועיבור החדש לא נמסרה אלא לישראל בלבד, ואמחז''ל כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זה חישוב תקופות ומזלות, וחשבין הגיבור מחלק תושבע"פ הוא ומסודות התורה כמבואר בדברי רז"ל, וזהו יחוסם של ישראל שנתגדלו בה על כל העמים, וע"כ כאן בפסוק שאו את ראש וכו, שמבאר הכתוב מעלתם של ישראל במה שקבלו חורה שבע"פ, חושב הכתוב באיזה יום ובאיזה חודש ובאיזה שנה, להורות שכל אלו לא נמסרו רק לישראל לבד, ולא עשה כן לכל גוי, ומה עשה וירם קרן לעמו שרומם קרנם למעלה מכל האומות ע''י שנתן להם תורה שבע"פ.

עוד יאמר לבאר הילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע וכו' מה ראו אלו להתקרב יותר מן הכל וכו'. דלכאורה צריך להבין אומרו בשעה שקיבלו וכו', דהול''ל בשעה שנתנה תורה לישראל, שהרי תרעומתם לא הי' על ישראל שקבלוה, אלא שפענו מדוע לא ניתנה תורה להם.

ב) עוד יל''ד בלשון בהשאלה "מה ראו'' להתקרב וכו', דאם סיבת קנאתם הי' על שזכו ישראל להתקרב אליו ית"ש יותר מכל האומות, הול''ל למה נתקרבו יותר מן הכל, ומה הכוונה באומרם "מה ראו'', וכי איזה ענין ראייה שייך בכאן. גם צריך להבין אומרו סתם הקב''ה פיהן דמשמע שאין זה עיקר התשובה על טענתן ואינו אלא לשתק טענותיהם.

ג) במדדש (הובא ביש''מ ז''ל) עה''פ שאו את ראש כל עדת בני ישראל זש"ה כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וצ''ב.

ויתבאר דהנה כאשר עמדו ישראל לפני הר סיני נתעלו כולם למדרגה גבוהה מאד שהושוו כלם להיות להם לב אחד לאביהם שבשמים, כמאה"כ ויענו כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה, ואי' בתרגום ירושלמי שם וענו כל עמא כחדא בלבא שלימא. והכי איתא במכילתא פ' יתרו עה''פ ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, לא ענו בחנופה ולא קבלו זה מזה אלא השוו כלם פה אחד ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ע"כ. וכתב ה אוה''ח הקדוש בפ' יתרו שם שבדיבור זה הראו ישראל עוצם אחדותם והשוואת רצונם באלקינו, כי ס' רבוא אמרו בהשוואה דבור אחד ולא קדם אחד לחבירו ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר.

והנה מה שנתעלו ישראל למדרגה גדולה כזו שיענו כולם בבת אחת כאיש אחד בלב אחד אותו דבור עצמו בהסכמה גמורה מבלי שיקבלו זה מזה, לא הי' דבר טבעי, אלא שזכו לכך בעזר אלקי בסייעתא דשמיא גדולה שהאיר הקב''ה את עיניהם ונתן בלבם דעת ותבונה להשכיל ע''ד אמת, ולראות בעין שכלם ראייה זכה ואמיתית. וכמו שכתב בס' צרור המור פ' יתרו בטעם שלא נתנה תורה לישראל מיד כשיצאו ממצרים, לפי שהיו טבועים במצרים ביון המצולה של דיעותיהם הנפסדות, הוצרך השי"ת בראשונה להסיעם מדעותיהם ולזכך שכלם בענין שיהיו מוכנים לקבלת התורה וכו', ולזה נתכוונו חז''ל במאה"כ וכל העם רואים את הקולות, מנין שלא הי' בהם סומא, שנאמר וכל העם רואים וכו', לרמוז שלא הי' בהם שורש פורה ראש ולענה ללכת אחרי שרירות לבו ומראה עיניו, ולא פוסח על שתי הסעיפים כנביאי הבעל. אלא כולם ראו ראיה שכלית זכה וברורה, אז נתן להם הקב"ה את התורה, עכת"ד. עכ''פ מבואר שהי' לבני ישראל עזר מאת הקב"ה להאיר עיניהם ולבם שיהיו ראויים לקבל את התורה. ואף שאמת נכון הדבר שבני ישראל התעצמו בכוחות עצמם להתעלות בקדושה ולפרוש מדרכי הטומאה, מ''מ בלי סייעתא דשמיא לא היו יכולים להגיע למדרגה זו, להזדכך עד שיהיו ראויים לקבל את התורה. וכן הוא בכל הדורות אשר איש הישראלי החפץ להתקרב לעבודת הבוי"ת ולדבקה בו צריך לייגע את עצמו בכל כוחו להתעלות במעלות הקדושה, ועם כל זה זקוק הוא לסייעתא דשמיא, ובלא"ה לא סגי כאמרם ז''ל (קידושין ל' ע"ב) אילמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו.

ועד"ז כתב ק"ז זלה"ה ב ישמח משה פ' חיי לפרש אמרי נעים זמירות ישראל (תהילים ס"ב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי וזלה"ק: כי בכל הדברים יש ג' חלקים ראש תוך וסוף, והנה המתחיל הוא עיקר גדול והמסיים ג"כ עיקר גדול דאינה נקראת אלא על מי שגומרה והכל הולך אחר החתום. אבל האמצעי אינו רק מסייע וקיי''ל מסייע אין בו ממש וכו'. והנה בכל דבר הוא ית"ש המתחיל כמ''ש מי הקדימני ואשלם ואין לנו כח להתחיל זולתו יתברך, והמסיים וגומר ג"כ הוא ית''ש, כמאמרם ז''ל אלמלא הקב''ה עוזרו לא יכול לו, וא''כ האדם אינו רק קצת ממוצע בבחירתו, ואין לו רק חלק דק וקלוש והוי רק כמסייע, ועל דבר זה אין מגיע לו שכר, רק מצד החסד משלם הקב"ה לאדם כאילו הוא היה עושה כולה, והם הם דברי הפסוק וכו' יע''ש. מבואר מזה שלא יתכן להגיע אל שלימות הלב וזכות המחשבה אלא בסיוע הקב"ה. אשר ישלח עזרו אל האיש הנלבב החפץ לדבקה בו. ולכן בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני, ועשו מה שבכוחם לטהר עצמם מתועבות מצרים, ולזכך עצמם מכל עון וחלודה, האיר הקב''ה עיניהם והשפיע בהם שפע קדש ממעון קדשו. עד שבאו לידי ראיה ברורה ואמתית, מבלי שום מחשבת חוץ או פניה המכהה מאור שכלו של האדם ומחשיכה דעתו לנטות אחרי השוחד, שלא יוכל לכוון אל האמת, כמאה"כ כי השוחד יעוור עיני חכמים וגו'. וכדברי הצרור המור הנ''ל וכל העם רואים את הקולות, שבאו כל ישראל באותו מעמד לידי ראיה זכה וצלולה ואמתית מבלי מחשבת חוץ או פניה.

והנה הגם שלא יתכן להגיע לידי מדה זו אלא בעזר השי"ת ולא בכוחות עצמו יגבר איש לעלות מעלות רמות אלו, מ"מ לא יכלו להגיע למדריגה זו אלא ישראל קדושים שיש להם תשוקה עזה ועצומה מעצמם לעשות רצון הבוי"ת באמת אלא שאין בכחם להשיג בעצמם מעלת השלימות, משום ששאור שבעיסה מעכב על כך כיון שהקב"ה אשר הוא תוכן לבות ולפניו נגלו כל תעלומות רואה עוצם תשוקתם לעשות רצונו, הריהו מםייע בידם להתגבר על עכירות חומרם, ולהגיע לידי מדה זו שהם משתוקקים אליה. משא"כ באומות העולם שהם משורש הרע, לא יתכן שיגיעו לכך. שהרי אין הם מתאוים ומשתוקקים לכך, שהוא היפוך מהותם וטבעם, וכמ"ש האוה"ח הקדוש בפ' יתרו עה''פ והייתם לי סגולה מכל העמים וגו', בביאור הספרי פ' ברכה כשנגלה הקב"ה על ישראל לתת התורה הלך אצל בני עשו א"ל מקבלים אתם את התורה, א"ל מה כתוב בה א"ל לא תרצח, אמרו לפניו רבש''ע כל עצמו של אותו אביהם רוצח הי' וכו' הלך אצל עמון ומואב א''ל וכו' לא תנאף וכו'. א"ל כל עצמה של ערוה שלהם הוא. הלך אצל בני ישמעאל וכו' לא תגנוב א''ל רבש"ע כל עצמו של אביהם לסטים היה וכו', ע''כ. וביאר בארוכה ותו''ד כי כל בחינת הרע יש לה שורש בבחי' רוח הטומאה, וכל בחי' מעשה הטוב הוא בחינת שורש הקדושה והטהרה. והנה כל מצוה שציוונו ה' עליה לבלתי עשותה שמה הוא שם בחי' שורש הרע שממנו הוא, כמו שתאמר שיקוץ הניאוף שורש בחי' הרע כך שמו. וכן הגזל שורש בחי' הרע כך הוא קרוי. והנה כאשר יעשה האדם מעשה הרע הנה הוא מחזיק שורשו הרע, ובעת שיהי' נזהר מעשותו הנה הוא ביטולו וכו'. וזו היתה טענת האומות עשו אמר כי שורש נפשותם מבחינת הרע ששמו רציחה ואילו יהיו מקבלים על עצמם הלאו דלא תרצח הוא שלילת הוויתם וביטול מציאותם. וכמו"כ עמון מואב וישמעאל וזהו שדקדק כל אחד ואמר "כל עצמו" של אביהם וכו', שכל הווייתם בנויה מבחינת הרע ששמה רוצח, וכן אמרו מואב וכו' "כל עצמה" של ערוה. פי' שאתה מצוה עליה להם הוא פירוש היא בחינתם ועצם הווייתם ואיך יקבלו ההפכיות שהוא ביטולם וכו', עכדה"ק יעיי"ש באריכות דבריו כי נעמו. המורם מזה כי אוה"ע באו בטענה שלא יתכן להם לקבל את התוה"ק משום שמצוותיה הם מתנגדים והפכיים לשורשם, שהרי ממקור הרע מוצאם והוא קיומם והוייתם, ואין בחק האפשרי שיקבלו על עצמם דבר המבטל הוייתם וקיומם.

וזה יהי' ביאור הילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהם, "שקבלו" דייקא, כי סיבת קנאתם בישראל היתה במה שזכו להגיע למדרגה גבוהה זו שיענו כל העם קול אחד לעשה ונשמע. וזהו שעענו מה "ראו" להתקרב יותר מן הכל, פי' כיצד באו לידי מדה זו שיהיו עיני השכל שלהם זכים ובהירים כ''כ להיות רואים את האמת מבלי פניות ונגיעות כלל, הלא אין זה בכח האדם להשיגו, ובפרט שיזדככו כל ישראל ויבואו להסכמה אחת כאיש אחד בלב אחד לקבל על עצמם תורה ומצוות אין זאת אלא שזכו לסייעתא דשמיא, שהאיר הקב''ה עיניהם עד שהגיעו וכל העם רואים את הקולות, ועל כך באו בטענה מה "ראו'' אלו להתקרב יותר מן הכל, מדוע זכו רק ישראל בלבד לראייה אמתית וזכה והאומות לא זכו לכך, הלא אילו זכו האומות לסייעתא דשמיא לזכך עצמם היו גם הם מרוצים לקבל עול תורה. ואף שבאמת אין בטענתם ממש כאשר הם עצמם הודו ואמרו כל עצמו של אביהם רוצח הי' וכו', וכדברי ה@33אה''ח הקדוש הנ''ל דאין מציאות שיהיו אומה''ע מקבלים על עצמם עול תורה, משום שהתורה היא ביטול הווייתם שמקורם משורש הרע, עם כל זאת היו מתרעמים ואומרים דאם הי' הקב"ה עוזר להם הי' מציאות גם אצלם לקבל התה''ק, כי הקב''ה כל יכול ואין דבר נמנע ממנו ית''ש. וזהו שטענו דכמו שזכו ישראל לראיה אמתית, רק בסייעתא דשמיא ולא בכוחות עצמם, כמו"כ הי' ה' יכול לעזור להם להגיע לידי מדרגה זו שיהיו ראויים לקבל את התורה.

והגם שאומרים מפי צדיקים שגם בין האומות נמצאו והיו יחידים אשר רצו לקבל את התורה, והם המה הנשמות הבאים אח''כ במשך הדורות להתגייר, מ"מ כללות כל אומה ואומה לא רצו לקבל את התורה. אלא דבשעה שראו טוב בחירתם של ישראל והמעלה הגדולה אשר זכו לה בקבלת התורה, שהי' להם דעת ושכל ברור ונכון לקבל עול תוה''ק פה אחד, היטב חרה להם מדוע לא זכו גם המה לסייעתא דשמיא אמתית. והרי זה דומה לשני בני אדם שיש סכסוך ביניהם, וא' מהם יודע האמת שחבירו צדק ממנו והדין עמו, ומחמת כן יש לו עליו קנאה גדולה, ומתגברת אש השנאה בלבבו, מחמת שרואה אשר טענות חבירו נכוחות ואמתיות. וכמו''כ האומות ידעו האמת שאין טענתם טענה, שהרי הם מיאנו בתה"ק ולא רצו לקבלה, ומה להם כי נזעקו כשקבלוה ישראל ואעפ''כ נתקנאו והתרעמו על שלא זכו אף הם לסייעתא דשמיא גדולה שיהי' בהם דעת ותבונה לקבלה.

וטענתם אין בה ממש כדאמרן, שהרי ישראל עשו לכך הכנה דרבה בטרם זכו להשפעה מן השמים, ולצד שראה השי''ת גודל השתוקקותם לכך, שלח עזרם מקדש להאיר עיניהם לראות האמת. משא"כ האומות שלא חפצו בה ולא הקדימו שום הכנה מעצמם, כדאי' בגמ' (שבת פ''ח ע''א) בעובדא דרבא שהי' עוסק בתורה והיו אצבעותיו נובעות דם ולא הרגיש וא"ל ההוא צדוקי עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו וכו', א''ל רבא אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. וכתב שם המהרש"א ז''ל י''ל ע''ד בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והבא לטהר מסייעין לו והיינו תומת ישרים שרוצים לילך בדרך ישר גם כי קשה עליהם לעשות תנחם לסייע מן השמים. וההיפך סלף בוגדים לילך דרך סלוף ואינו ישר ישדם, דהבא לטמא פותחין לו, עכ''ל. הרי מבואר כדאמרן דסייעתא דשמיא נותנין רק למי שרוצה ללכת בדרך האמת, ויש לו קצת הכנה לכך ובלאו הכי לא סגי. וא''כ טענת האומות מאליה מופרכת והי' הקב''ה יכול בקל לדחות טענתם באמור להם שלא עשו שום הכנה והזמנה לכך מתחלה על כן לא זכו לסייעתא דשמיא, אכן אילו היה משיב להם כך הי' להם פתחון פה לטעון עוד ולומר שאף הם הכינו עצמם תחלה, או היו אומרים שמכאן ולהבא יעשו הכנה ויזכו אף מהם לסייעתא דשמיא.

לזאת סתם הקב''ה את "פיהם'', כלומר שסיתם טענותיהם ממה שאמרו הם עצמם בפיהם בשעה שהחזיר הקב''ה עליהם את התורה ענו ואמרו שאין ביכלתם לקבל את התורה לפי שהם בני עשו וישמעאל וכו' ששורשם מבחינת הרע, וקבלת המצוות שהם נגד הווייתם ושרשם הוא ביטולם ובדברים הללו עצמם מופרכים טענותיהם, שהרי א''א להם להגיע להארה והשגה בתוה''ק שהיא הפכית להם מחמת שאבותיהם מקורם משרש הרע. ועאכו''כ שאין בידם שום זכות מצד אבותיהם שתהא זכותם מסייעתם לסייעתא דשמיא, משא''כ ישראל שהם זרע אברהם יצחק ויעקב זכות אבותם מםייעתם לטהר לבבם ולהכין עצמם לקבל את התה''ק. וזהו שהשיבם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין כשם שבני מביאין, דבני בחירי הם זרע קדש מחצבתם, על כן ראויים הם לסייעתא דשמיא, משא''כ אתם ששרש נפשכם מבחינת הרע אינכם יכולים לזכות לכך, ובזה נסתתמו טענותיהם ולא הוסיפו לקטרג עוד.

ובזה מובן קישור המדרש פליאה (קושיא ג') הה''ד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. דהנה לפי מה שנתבאר נמצא דמה שנמנו ישראל והוצרכו להביא ספרי יוחסין שלהם היינו כדי לשתק טענת האומות מה ראו להתקרב יותר מן הכל, ובא המדרש כמפרש בטעם שציוה הכתוב שאו את ראש וגו' שנצטוו להתיחס כ''א למשפחתו, לזאת אמר הה''ד כי ה' יתן חכמה וגו', כלומר דקנאת האומות היתה מחמת שידעו כי ה' נתן חכמה לישראל, והשפיע בלבם דעת ותבונה להכיר האמת, ולא בכוחות עצמם הגיעו למדרגה זו אלא בסייעתא דשמיא, ובאו האומות בטענה מדוע לא זכו גם הם לסייעתא דשמיא, ולסתום טענותיהם ציוה הקב''ה להתייחס כ"א מישראל אחרי שבטו ובטלו טענותיהם מכל וכל.

ואפ"ל עוד בדרך פשוט לבאר הילקוט סתם הקב''ה את פיהם הביאו לי ספר יוחסין כשם שבני מביאין וכו', דהנה השגת התה''ק בבחינה שזכו אבותינו הקדושים להשיגה בגודל מעלתם היא למעלה משכלנו ואין בידינו להגיע עד חקר תכליתה מחמת עומקה ורומה, וכאמרם ז"ל (שבת קי''ב ע"ב) אם הראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים וכו', אלא שישראל מביטים תמיד בדרכי אבותינו הקדושים ולומדים ממעשיהם ומדבקים עצמם בדרכיהם הקדושים, ועושים המצוות על דעת הכוונות שכוונו, והם השיגו האמת ברוחב דעתם ובעוצם קדושתם, ובזה נחשב לנו כאילו קיימנו אותם בכוונות הראויות, ולא יתכן שנגיע אנחנו לכוון אל האמת אלא כשנביט אל דרכי אבות ונלמוד ממעשיהם. וכן איתא במדרש ילקוט פ' יתרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ראוי הי' לומר נשמע ונעשה אלא אמרו ישראל להקב''ה רבון כל העולמים עד שלא שמענום קיימנום אנכי קיים יעקב וכו' לא תשא קיים אברהם וכו', יע''ש. וכן מתנהגין ישראל תמיד שהם מביטים על דורות הראשונים ולומדים ממעשיהם העובים, ובזה הם זוכים ומכוונים אל האמת.

אמנם באומות העולם לא שייך שילמדו מדורות הראשונים שלהם, כי הראשונים אולי היו מקולקלים גרועים יותר מהם, ואדרבה אומה''ע מחזיקים עצמם חכמים מאבותיהם ומשיגים יותר מהם, כדאי' במדרש (אסתר רבתי פ''ז י''ג) א"ר לוי ארורים הם הרשעים וכו' וכ''א ואחד יועץ לפי דרכו ואומר עצתי טובה מעצתך עשו אמר שוטה הי' קין וכו' פרעה אמר שועה הי' עשו וכו' המן אמר פרעה שוטה הי' וכו', יע"ש. וכתב הר"ע ברטנורא זלה"ה בריש משנת חסידים בטעם שמסכת זו קרויה אבות וז"ל, אומר אני לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פי' מצוה ממצוות התורה וכו', אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במםכת זו משה קיבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המםכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני.

הרי שלך לפניך ההבדל בין חכמי ישראל שאינם סומכים על דעת עצמם אלא מהלכים בעקבות אבותיהם ורבותיהם הקדושים שהיו שלימים בתכלית בתורת ה' תמימה, מה שא"כ אומות העולם בודים הנהגתם מלבם. ודרך זו קשה מאד שיוכל האדם לכוון מעצמו אל האמת, כי האדם בקוצר שכלו עלול מאד לטעות, ורק ע''י שלומדים מדרכי הראשונים יכולים לכוון לאמת, ואך ורק באופן כזה יתכן לזכות לסייעתא דשמיא. ובזה סתם הקב''ה פי האומות, באמרו להם הביאו לי ספר יוחסין כשם שבני מביאין שנא' ויתילדו וגו' לבית אבותם, שהם הולכים בעקבות אבותיהם הקדושים, על כן זכו להשגה גדולה זו לקבל את התה''ק באמת ובלב שלם כאיש אחד בלב אחד. כן יעזרנו השי"ת בזכות אבותנו הקדושים שנזכה לכוון אל האמת, וזכותם יעמוד לנו שנזכה לקבל את התוה"ק ולהתקרב אל הבוכ"ע. ירחם השי"ת על עמו ועל ארצו, ונזכה לעבוד את השי"ת בקדושה ובמהרה בנחת ובשמחה, ויתקדש שם שמים על ידינו, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בבא.

מאמר ז

במסיבה להחזקת הישיבה

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. במדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות סתם פיהם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשם שבני מביאין שנאמר ויתילדו על משפחותם, לכך מנאן בראש הספר אחר המצוות, אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם. עכ''ד המדרש. והקושיא ידועה וכי למה נתקנאו האומות, הלא הקב"ה רצה לתת להם את התורה ולא רצו לקבלה, וא"כ מה זו טענה שראה להתקרב להם יותר מן הכל, הלא הם נתרחקו ממנו ולא אבו לקבל תורתו.

ב) גם מה שהשיבן הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם צ"ב דאין קבלת התורה תלויה ביחוס, דחזינן שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון, הרי דיתכן לקבל את התורה גם בזולת מעלת היוחסין.

ג) עוד מקשים המפרשים הלא הקנאה שנתקנאו בהם אוה"ע בישראל היתה בשנה ראשונה בעת שקבלו ישראל את התורה, ואילו המנין האמור כאן בחומש הפקודים היה בשנה השנית אחרי הקמת המשכן, ולמה רמז לנו הכתוב קנאתם של האומות ומה שיש להשיב עליהם לסתום פיהם בפרשה זו, הרי מקומו לעיל היכא שהכתוב מדבר בקבלת התורה שם ראוי להודיע כל זאת.

ד) בתנדא"ד (פי''ז) איתא בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, והוא תמוה.

ה) ידועה קושיית אותו המין לרבא (שבת פ"ח ע"א) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ועיי"ש. ולכאורה צריך להבין כיצד קבלו ישראל על עצמם לשמור ולקיים בערם ישמעון מה שיצטוו.

וכל אלו יבוארו בהקדם חקירה אחת וזה תוארה, הנה מצינו שכך העמיד הקב"ה סדר הנהגת העולם שיהא קיומם והחזקתם של לומדי תורה העמלים בה ע''י הנדיבים בעם מחזיקי התורה, וכדאיתא במד"ר פ' קדושים (פכ"ה א') עה"כ וכי תבואו אל הארץ ונעעתם וגו' הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה. אילו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא למחזיקים בה וכו' ר''י בשם ר' חייא לא למד אדם ולא עשה וכו' ולא היתה סיפק בידו להחזיק והחזיק למחות ומיחה הרי זה בכלל ברוך, ע"כ. [והנה לכאורה אם לא היה בידו וביכלתו להחזיק ולמחות א''כ מה לנו בהחזקתו ובמחאתו עד שיהיה בכלל ברוך בעבור כך, אלא נראה מזה דאם הוא משתדל לעשות אף שאינו יכול להחזיק ולמחות יש איזה תועלת במעשהו, וגם ברוך יהיה בעבור השתדלותו למעלה מיכלתו וכוחו.] עכ''פ מבואר מדברי המדרש כי תקומתו של כלל ישראל תלויה במחזיקי התורה התומכים בהונם ובאונם בעץ החיים, להחזיק ידי לומדי התורה, שהרי עליהם הוא אומר ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת. ובאמת הך מילתא ודאי עעמא בעי מדוע עשה ה' ככה שתהא החזקת התורה תלויה בידי המתנדבים בעם, הלא אם חפץ ה' בידוע להשפיע ברכה עד בלי די מידו הרחבה והמלאה שלא יצטרכו לומדי תורה להזדקק למחזיקים, כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה' (חגי ב'). והנראה לומר בטעמו של דבר כי הנה נודע אשר רמ''ח אבריו ושס''ה גידיו של אדם הם כנגד רמ"ח עשין ושס''ה ל''ת, ואם חסר לאדם מצוה אחת ממצווות התורה שלא היה בידו לקיימה יחסר לו כנגדה מאור האבר הרוחני שכנגד אותה המצוה ויצטרך לבוא בגלגול עוד כדי להשלים כל המצוות החסרות שלא קיימן בגלגול זה. אכן הלא כמה מצוות יש שאין ביכלת האדם לקיימם כגון מצות יבום חליצה ומצוות הנוהגות בכהנים וכדומה, וא''כ מה יכול האדם לעשות שלא יצטרך לבא בגלגול עוד. אמנם כ' הקדמונים כי יש לו תקנה לאדם להשלים המצוות החסרות לו שלא יעדר מאור האבר או הגיד ההוא ע"י שיקשר עצמו באהבה עם כלל ישראל, שע''י כן יחשב כאילו כגוף אחד נינהו וכל המצוות שאדם מישראל מקיים מעלה עליו כאילו קיים אותם הוא בעצמו, ובצירוף כל ישראל בוודאי מתקיימים בין כולם יחד כל המצוות אחת מהם לא נעדרה.

אך כל זה תינח בזמן שביהמ''ק היה קיים שנתקיימו כל המצוות בצירוף כל ישראל יחד, אבל מה נעשה בזמן שחרב מקדשינו ואין לנו לא מקדש ולא מזבח ואין לנו לא כהן בעבודתו וכו', א''כ חסרו לנו כמה מצוות שאינם מתקיימים כלל. וכתבו הספה''ק כי תקנה לזה הוא להשלים המצוות החסרות ע''י לימוד התורה בפרשת אותה המצוה, ויעלה עליו העסק בתורת המצוה כאילו קיימה בפועל, דוגמת מה שאמרו ז''ל (מנחות ק''י) העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. ועד''ז פי' הבש''א מאמר אותו גר להלל למדני כה"ת כולה כשאני עומד על רגל אחת, כלומר שרצה לקיים כל המצוות בפעם אחת (דרגל לשון פעם) שלא יצטרך לבא בגלגול שנית, והשיבו הלל ע''ה דעלך סני לחברך לא תעביד, דע"י מצות ואהבת לרעך כמוך יוכל לקיים כל המצוות ע''י התקשרות כנ''ל. וכתבו המפרשים עד''ז לפרש סיפא דגמרא ואידך פירושא היא זיל גמור. פי' דעוד תקנה יש לך שתלמוד בתורה אותם המצוות שאין בידך לקיימן בפועל ויעלה עליך כאילו קיימת אותם, עכ''ד ז''ל (עי' ביש''מ פ' שמות דף קכ"א באורך).

והנה איתא בגמרא (בבא בתרא י' ע"א) שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם, א"ל כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנם וכו', אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו וחבשו בבית האסורים וכר והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך משגר לו דורון ואנו קרויים בנים דכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ע"כ. הרי כי בעבור שחפץ ה' לזכות את ישראל להצילם מדינה של גיהנם ולהרבות שכרם על כן אין הקב''ה מפרנס את העניים כדי שתהיה פרנסתם ע"י ישראל, והיינו משום שישראל קרויין בנים למקום, ע''כ המפרנס את בן המלך אף בזמן שהמלך כועס על בנו עושה נח''ר למלך.

ובזה יובן גם לענינינו כי הנה לצד כי ה' חפץ לזכות בריותיו ולהרבות זכותם בתורה ובמצוות, על כן עשה שתהא פרנסתם של לומדי תורה ע''י המחזיקים, שאף אם אין ביכלתם של המחזיקים לעסוק בתורה בעצמם להשלים המצוות החסרות להם לא יחסרו להם כל אותם המצוות, כי ע"י שיחזיקו ברכושם ידי לומדי תורה שבאמצעות כן הרי הם מתקשרים עמהם, הרי יחשב גם להם זכות העוסקים בתורה כאילו קיימוה הם בעצמם. ועד"ז אפ"ל כוונת הכתוב בפ' בהר וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ופי' רש"י ז"ל מי גרם לו שיעשיר דבוקו עמך. פי' כי בזאת חפץ ה' שתהיה התדבקות בין המחזיקים לבין העמלים בתורה כדי להועיל ולהיטיב למחזיקים כמבואר, וז''ש הכתוב וכי תשיג יד וגו' "עמך'', פי' שעשירותו הוא כדי שתהא לו התדבקות עמך, לתועלתו ולהנאתו.

היוצא לנו מכל זה כי החזקת ידי העוסקים בתורה מביאה להתקשרות בין המחזיקים והלומדים, וזה נחוץ להם להשלמת רמ"ח אברים ושס''ה גידים רוחניים, שע''י ההתקשרות יש להמחזיקים חלק בכל המצוות שאין בידם לקיימם בפועל.

ועד"ז יתבאר מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דהנה איתא בבבא בתרא (דף ט' ע"א) אמר ר' אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר (ישעי' ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום ופירש רש''י מעשה הצדקה, טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום. וזה עעם שאמרו ישראל "נעשה" קודם לנשמע דה''פ "נעשה'' שקבלו ישראל על עצמם לגרום לעשות את חבריהם בקיום אותם המצוות שאין ביכלתם לקיים בעצמם דהיינו כדאמרן שיתמכו בידי העוסקים בתורה שבזאת יחשב עליהם קיום אותם המצוות ולפיכך לא חשו להקדים פומייהו לאודנייהו אף שעדיין לא נודע להם מה שהם עתידין להצטוות, דמכיון שקבלו על עצמם להחזיק ולתמוך בידי העוסקים בתורה שבזה הם גורמים לעשות אותם, ע''י שנותנים להם היכלת לעסוק בתורה, שוב אין להם להתיירא שמא לא יוכלו לקיים חלק מן המצוות, דע''י ההתקשרות עמהם מעלה עליהם כאילו קיימו אותם המחזיקים עצמם.

וזה גם ביאור התנדב''א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע שבזה גילו דעתם באר היעב שרצונם לעשות צדקה בממונם לתמוך ולהחזיק בנפשם ומאודם ידי לומדי תורה, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה לבנין המשכן שנעשה מדנבת לבם של ישראל.

ובזה יתבארו לנו דברי המדרש ילקוע בפרשתן דהנה באמצעות הקמת המשכן שנבנה מנדבות עם בני ישראל שרתה השכינה על ישראל, ועל כן בא המנין הזה, כמו שפירש"י ז"ל כשבא להשרות שכינתו ביניהם מנאם. אכן כל ענין זה של נתינת הצדקה והחזקת ידי העמלים בתורה לא שייך אלא בישראל הקרויים בנים למקום, משא"כ באוה"ע שאינם בחי' בנים לא שייך כלל ענין זה של צדקה, כדאיתא בגמרא שם משל למלך שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורים וכו' ובא א' והאכילו והשקהו וכו' המלך כועס עליו על שפרנס לעבדו אשר מרד בו. ועל כן אף שכבר התחילה קנאת האומות על ישראל בשעת קבלת התורה, מ"מ לא נתעוררו לבא בטענה עליהם, מאחר שסברו כי לא תהיה יכולת ביד ישראל לקיים כל מצוות התורה, כי נפלאת היא מהם, דכמה מצוות יש שאין יכלת ביד כ"א לקיימם בפועל, וכעענת אותו מין עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכן אחרי שראו שהוקם המשכן מנדבותיהם של ישראל ושרתה השכינה ביניהם ונודע להם המעלה הגדולה של ישראל, שבידם לעשות צדקה בממונם, דע"י כן יש להם התקשרות ודבקות א' עם חבירו כנ''ל, ובזה הם מקיימים כל המצוות אף שאין בידם לקיימם בפועל, שלטעם זה הקדימו עשייה לשמיעה אז רגשו גויים ולאומים יהגו לבא בטענה מה ראו להתקרב להם יותר מן הכל, מדוע אין בנו מעלה זו לפזר ממונינו לצדקה ונעדרה מאתנו מעלת ההתקשרות א' עם חבירו המביאה לקיום כל המצוות.

והשיב להם הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, דלא שייך מעשה הצדקה אלא בישראל שהם בני בחוני זרע אברהם יצחק ויעקב הקרויים בנים למקום, משא''כ אתם שאינכם בחינת בנים לא שייך אצלכם ענין זה. ולענינינו הנה ידוע מ''ש השל"ה הק' והוא במד' איכה עה"פ ויצא מן בת ציון כל הדרה (פ''א ל''ג) שבתשב"ר יש השראת השכינה, והנה בישיבתינו כל מי שיבא ויראה שהכל נעשה על טהרת הקדש בדרך הקדש יראה שיש השראת השכינה, והבוכה"ע יעזור לכל העוזרים והמסייעים להתברך בכל עוב.

מאמר ח

קטע מד"ת במסיבת חנוכת הבית בקראנהייטס

באופן אחר קצת יתבאר המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע מה ראו להתקרב יותר מן הכל סתם הקב''ה את פיהם וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כדרך שבני מביאין וכו' והקושיא ידועה מה עענה היתה בפיהם של האומות, הלא הקב"ה החזיר את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבל, ורק בני ישראל ענו ואמרו נעשה ונשמע וקבלוה.

ב) גם מה תשובה השיבן הקב"ה הביאו לי ספרי יוחסין, וכי מה תלויה קבלת התורה ביחוס הלא ראינו שרצה הקב"ה לתת להם את התורה אף שאינם מיוחסין.

ג) עוד דקדקו המפרשים בלשון הטענה "מה ראו אלו להתקרב" יותר מן הכל, דלכאורה אין הלשון מדוקדק, שהי' ראוי שיאמר מה ראה הקב''ה לקרבן יותר מן הכל, שהרי טענתם היא כביכול כלפי הקב''ה אשר הראה לישראל חבה יתירה וקירבן יותר מן האומות, אבל מה טענה יש להם כלפי ישראל על שראו להתקרב.

אכן יתבאר עפ"י מה שאני רגיל לפרש מאמר הגמרא (ביצה ט"ז ע"ב) המצפה לשולחן אחרים עולם חשך בעדו. דראוי להבין מדוע קאמר עולם חשך בעדו, הלא ישנם כמה וכמה צרות גדולות וקשות יותר מזה שהוא צריך לשולחן אחרים, ומדוע דוקא במצפה לשולחן אחרים אמרו כן שהעולם חשך בעדו. וביארתי עפ"י דברי הרמב"ן ז''ל בפ' מסעי עה"פ ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והי' אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו'. וכתב שם וז''ל אבל הכוונה לשכים בעיניכם כמו כי השוחד יעוור פקחים, וכן לפני עור לא תתן מכשול, על דעת רבותינו יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו וילמדו אתכם בכל תועבותיהם, ואחר שיהיו שכים בעיניכם ויטעו אתכם לשוב מאחרי יהיו צנינים בצדיכם שיכאיבו וכו', ע"כ. הרי כי כשהאדם תועה מדרך האמת ע"י שנעשה משוחד לאיזה דבר הריהו נחשב כעיוור, כי עינים לו ולא יביע לראות האמת אחרי שהוא משוחד לאיזה סיבה.

ולפיכך זה שמצפה לשולחן אחרים, הרי עיניו צופיות תמיד לאותה המחזיקים אותו, שהוא נזקק לחסדם, ובעבור כן הוא נעשה משוחד אליהם מחמת טובת הנאה שהוא מקבל מהם, והוא נחשב כסומא לא יוכל לראות האמת, והריהו כאילו העולה חשך בעדו, כי חשכו מאורות עיניו ולא יוכל להביע ולראות האמת.

ועד"ז נראה לבאר כוונת הכתוב בתהלים (פרק קי''ח) ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, ופירש הרד''ק אה ה' הוא עה עוזרי לא יהי' כח בשונאי להרע לי. ולכאורה לפי זה תיבת "לי" יתירא לכאורה דהוה סגי שיאמר ה' בעוזרי. וגה צריך להבין אומרו ואני "אראה'' בשונאי דמשמעותיה שאראה בנקמת שונאי, ולכאורה מה צורך יש בזה לראות במו עינים נקמת השונאים, הלא העיקר הוא שהשי"ת עוזר ומושיע מידיהם, והוא ית"ש יודע באיזה דרך לנקום מהם על שהרעו לישראל, ולאיזה צורך התפלל דהמע"ה על כך שיראה בשונאיו, ומה תועלת יש בראייתו.

ויתבאר עפ"י מה שפירשתי מאה''כ בפרשת יתרו ואתה תחזה מכל העה אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונא בצע, ופירש"י ז''ל אנשי חיל, עשירים שאין צריכין להחניף ולהכיר פניה. ולכאורה מאחר שהה יראי אלקים אנשי אמת וגם שונאי בצע, א''כ למה יש לחוש שיהיו מחניפין ומכירין פנים במשפט, עד שהוצרך להקדים בעבור כן מעלת העשירות, הלא מסתברא דמי שיש בו כל המעלות הללו גם אם לא זכה לעשירות לא יחניף ויכיר פנים. ועל כרחך לומר דאף מי שיש בו כל המעלות האלו שהוא ירא אלקים ואיש אמת אעפ"כ יש לחוש דמחמת שהוא נחוץ לממון יחניף למחזיקיה בו ותומכיה אותו, ולא עוד אלא אף אם הוא ידוע שהוא שונא בצע לא סגי בהכי, ואכתי יש לחוש פן שאה יהי' לו רצון לאיזה דבר יהיה משוחד מחמת הרצון ההוא, דאין לך משוחד יותר ממי שהוא משוחד לתאוותיו ולרצונותיו, וזה יגרום לו להחניף ולהכיר פניה, ולפיכך הקדימה תורה תנאי שיהיו אנשי חיל וכפירוש רש"י עשירים שאינם צריכיה לשולחן אחריה ואין לחוש לחנופה והכרת פנים.

והנה לפי''ז יש לשאול הרי נראה בעליל שלצורך קיום התורה יש צורך בעזר וסיוע מבני אדם, ובלא"ה לא סגי, ודא עקא דמחמת שנזקקים לממון של התומכיה עלולים ח"ו להכשל ולנפול ח"ו, דמחמת שנצרכיה לממונה של העשיריה עלולים לנטות אחרי דעותיהם ולהיות משוחדים מהם, ומה גם במצב הדור הזה שרבו התועים והמתעים. ונמצא כמה פעמים שאותה המחזיקים והמסייעים למוסדות התורה ונראים כאוהבים הם השונאים הגדולים ביותר, דבכח הממון שהה נותנים הם משחדים אותם ומתעים אותם לדרכים רעים. ואין לך שונא גדול שיוכל להרע כ''כ כאותם הנותנים ממון ובכח השפעתם מתעין ומסירין מדרך האמת. וא"כ יש לשאול מהיכן ניתן לדעת מי הוא האוהב הנותן להחזקת התורה ומי הוא השונא המבקש לקלקל ולהשחית, הלא באמצעות הממון שמקבליה נעשים משוחדים אל הנותנים, ושוב אי אפשר לראות האמת ובלא קבלת ממון מנדיבים אשר בעם אי אפשר, שכך ברא הקב"ה העולם שתהי' החזקת התורה בידי בני ישראל שרצה הקב''ה לזכות את ישראל שיסייעו לתורה.

אכן העצה היעוצה לכך היא אם הנותנים יודעים שכל הממון הניתן על ידם הוא מאת הקב"ה, אלא שזכו וניתן אותו הממון על ידיהם, ואשרי חלקם שזיכה אותם השי''ת בכך, אבל באמת לא הם הנותנים אלא השי''ת שהוא המשפיע אותו הממון, ולא אל שולחנם אנו מצפים, אלא משולחן גבוה אנו זוכים, אזי אין לחוש עוד פן ישתחדו מדיעותיהם של הנותנים, שהרי לא אליהם עינינו נשואות כי אם בלתי לה' לבדו.

וזה אפ''ל בכוונת הכתוב ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי דהנה סתם שונא האמור בקרא קאי על שונאי ה' יתברך הקמים ללחום נגד התוה"ק, וכמו שפירשו (עי' אוה''ח הקדוש ר''פ תצא) מאה''כ כי תצא למלחמה על אויביך דקאי על מלחמת היצה''ר, שהוא השונא הגדול האורב לנפש האדם, וה"נ יתפרש ואני אראה בשונאי דקאי על שונאי השי"ת המתנכלים לתורתו הק'. ונתכוון בזה כלפי העוזרים והמסייעים לתמוך במוסדות התורה, דלכאורה הי' מקום לחוש פן אלו התומכים הם אויביו ושונאיו המתנכלים לקלקל ולהשחית ח''ו, אלא שאין הוא רואה ומכיר בכך מחמת שעיניו משוחדות מהם, שהוא יושב ומצפה לשולחנם. לזאת אמר ה' "לי', בעוזרי, כלומר דבזמן שהם עוזרים ותומכים לי אין התמיכה באה מאתם, אלא ה' "לי'', דמאת ה' באה אלי השפעה זו ע''י עוזרי, שהקב"ה הוא העיקר ומידו נתנו לי כל זאת, אלא שהוא שולח ההשפעה על ידם כדי לזכותם, אזי ואני "אראה'' בשונאי, כלומר שאין עוד לחוש שאהי' משוחד ולא אוכל להביט ולראות מי הם אויבי, אלא ואני "אראה'' בשונאי שאוכל להכיר בבירור מי הם שונאי המתנכלים להרע לי, ומי המה אוהבי דורשי טובתי החפצים באמת להחזיק ולתמוך במוסדות התורה.

ומעתה תתבאר כוונת הילקוט על נכון, דהנה כשהחזיר הקב"ה את התורה על אוה''ע לא רצו לקבלה כמבואר בדבריהם ז"ל, אמנם כשקיבלו ישראל את התורה שאז במעמד הנבחר נודע ונתגלה גדולתו יתברך שמו לעיני כל העולם, וראו כל עמי הארץ את כל היקר והגדולה אשר זכו לו ישראל במתן תורה, והאורות הגדולים אשר נשפעו אליהם, אז הרע להם על שאיבדו בידם חמדה גנוזה הלזו ולא רצו לקבלה. ואף שגם באותה שעה לא רצו לקבלה באמת, אלא שטענתם הי' ע''ד שאמרו רשעים מלאי חרטה, אבל כפי האמת לא נתרצו לקבלה גם אחר שנודע להם יקר תפארת גדולתן של ישראל, כי היו משוחדים אחרי תאוות לבם, ואין לך משוחד יותר ממי שהוא משוחד לתאוותיו ולרצונותיו. ואעפ"כ באו בטענה מה ראו אלו להתקרב יותר מן הכל, דהנה אומות העולם שבאותו זמן היו חכמים גדולים וכנודע מדבריהם כמה גדלה חכמת בני קדם (מלכים א' פ''ה, ועי' פסיקתא פ' פרה סי' ט') ולעומתם היו ישראל קטנים במעלות החכמה, שהרי היו ישראל שבאותו הדור עבדים למצרים, והיו משועבדים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ולא יכלו להתעסק במושכלות כמו האומות שהיו שלוים ושקטים ויושבים לבטח בארצותיהם ברום המעלה והיו פנויים לעסוק בחכמות. ועל כך תמהו האומות מאד, מדוע היו הם כסומין כשעה שרצה הקב''ה לתת להם את התורה, ולא השיגו בחכמתם יקר מעלת התורה, ואילו בני ישראל שזה עתה יצאו מתחת יד מצרים ששם היו בתכלית השפלות השיגי יותר מכל חכמי האומות הנודעים בחכמתם, אשר דחו את התה"ק ולא רצו לקבלה.

וזו היתה טענתם מה "ראו'' אלו להתקרב יותר מן הכל, כלומר איך יתכן שראו ישראל והשיגו מעלות התורה, אעפ''י שהיו דלים בחכמה לעומת אומה"ע ולא נעשו משוחדים, ואלו האומות שהיו ידועים בחכמתם הגדולה נתעוורו עיני שכלם ולא זכו לראות כל העוב הגנוז בתה"ק, ושפעו האומות בדעתם שלא יתכן שהשיגו ישראל כל זאת בדעתם ובשכלם, ועל כרחך שהשפיעו אליהם הארה גדולה ונפלאה מן השמים שיוכלו להכיר האמת, ועל זה באו בעענה מה ראו להתקרב יותר מן הכל, שלא זכו האומות להשפעה זו וטחו עיניהם מראות, ואיבדו בידיהם ממש חמדה גנוזה זו.

והשיב להם הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כדרך שבני מביאין, פירוש דמה שזכו בני ישראל להכיר ולראות האמת ולא נעשו משוחדים מחמת נגיעות ופניות שונות אין זה אלא מחמת שהם מביטים בדרכי אבותיהם הקודמים, וכמו שפירש"י ז"ל עה"פ (שיר השירים פ"א) אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן וגו', אם לא תדעי לך כנסייתי ועדתי איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים לך וכו'. צאי לך בעקבי הצאן, התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותי ולכי בדרכיהם, ע''כ. וזהו כל כוחם וחכמתם של בני ישראל שבו הם מכירים ויודעים האמת, ואינם משתחדים לנטות אחרי השוחד ממצב העולם ומנגיעות והשפעות הדור, בזמן שהם מתחזקים ללכת בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים, ואינם זזים מדרכם דרך הקדש אפילו כל שהיא, אז הם מובטחים שהם הולכים בדרך האמת.

אכן כל זה שייך רק בבני ישראל שהם מתייחסין אחרי אבותיהם הקדושים צדיקי הדורות הקודמים, שעליהם הם נשענים ובם הם מתחזקים, אבל לא כן אוה"ע שאבותיהם היו רשעים גדולים כיוצא בהם, שהיו כולם משוחדים וסומים מחמת תאוותיהם, שהם מבני בניהם של פרעה נמרוד ודומיהן, וא"כ אין להם אחרי מי להביט וממי ללמוד לדעת ולהכיר האמת.

ומובן שפיר מה שהשיב להם הקב''ה כלפי מה ששאלו מה "ראו'' אלו להתקרב וכו', מהיכן זכו אל הראיה הברורה והאמתית, והשיגו מה שלא יכלו חכמי האומות להשיג, השיבן הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין, כלומר מכיון שאין אתם יכולים להביט אחרי אבותיכם לא יתכן שתגיעו אל האמת, ורק ישראל קדושים המתייחסין אחרי אבותיהם הקדושים והולכים בעקבותיהם זכו לראות ולהכיר האמת.

עוד יאמר לבאר המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע אמרו מה ראו להתקרב יותר מכל האומות סתם הקב"ה את פיהם הביאו לי ספר יוחסין כשם שמביאין בני וכו'. ומלבד כל הדקדוקים שכבר נפרטו לעיל, עוד יש להקשות מה ענין דרשה זו לפרשתן, הלא מקומה ראוי להיות בפרשה דמיירי בקבלת התורה, שבעבור כן נתקנאו אוה"ע בישראל, והשיבן הקב"ה תשובה נצחת ונסתתמו טענותיהם, ומה טעם סמך המדרש דרשה זו למנין האמור בחומש הפקודים, שזה היה בשנה השנית לצאתם ממצרים.

ב) במד"ר (פ''א ד') איתא וידבר ה' אל משה במדבר סיני זש''ה (שה"ש ז' ) שררך אגן הסהר מדבר בסנהדרין שהיתה נתונה בלשכת הגזית והיא משולה בשרר וכו'. מהו אל יחסר המזג שלא היו חסרים א' משלשתן (כ"ג שהם שליש הסנהדרין). בטנך ערימת חטים נמשלו ישראל כערימה של חטים, מה החטים הללו נכנסות לאוצר במנין, כך אמר הקב"ה שיהיו ישראל נמנין בכל שעה, לכך נאמר בטנך ערימת חטים, אבל התבן והקש אין נמנין ולא נמדדין, כך עכו"ם נמשלו בתבן ובקש, אבל ישראל יש להקב"ה הנייה מהם וכו', לפיכך הן נמנין בכל שעה, לכך נמשלו בחטים שנאמר בטנך ערימת חטים, עכ"ד המדרש. וצ"ב שייכות דרשה זו דמיירי במספר הסנהדרין, לפ' זו דמיירי במנין כלל ישראל, ולכאורה ב' דברים נפרדים הם ולא קרב זה אל זה.

ג) עוד איתא במד"ר (פ"א ה') זש"ה (תהלים קמ"ז) לא עשה כן לכל גוי וכן (שם קמ"ח) וירם קרן לעמו משל למלך וכו', למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי, ומה עשה וירם קרן לעמו, ע''כ, וצ"ב.

ד) עוד במד"ר (שם ז') שאו את ראש אמר הקב"ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם לכך נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי העולם וכו', כך לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש, לכך נאמר שאו את ראש, לקיים מה שנאמר וירם קרן לעמו, וכה"א ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ, עכ"ד. וצריך ביאור.

ה) להלן בפרשה אלה פקודי בני ישראל וגו', במד"ר (פ"ב י"ב) הה"ד (הושע ב') והיה מספר בני ישראל וכו' ד"א והיה מספר בני ישראל א"ר ברכיה הכהן והיה מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם שכך אמר להם ע''י משה ברוך תהיה מכל העמים, עכ''ד, והמדרש הזה אומר דרשוני.

ונראה לבאר הענין בהקדם דברי המפרשים לתת טעם על שציוה הקב''ה למנות את ישראל, שהוא כדי לדחות דברי אוה"ע הבאים על ישראל בטענה שיהיו נכנעים אליהם ומתבטלים בתוכם להמשך לע"ז אתם עמם, שהרי הם המרובין ואנו המעטין ועל פי דינא דאורייתא רובא מבטל מיעוטא, שכך כתוב בתורה אחרי רבים להטות, ואנחנו המעט מכל העמים. וטענה זו של אוה''ע מבוארת במד"ר פ' ויקרא (פ''ד ו') א''ר אלעשה עכו''ם אחד שאל את ריב"ק כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות אנו מרובים מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בע''ז וכו', ע"כ, יעיי''ש. עכ''פ כדי לדחות טענת האומות העולם הבאים עלינו בטענה מחמת ביטול ברוב צוה הקב"ה למנות את ישראלי שבאמצעות כן נחשבו כדבר שבמנין דלא שייך ביה ביטול.

אכן בספר מעגלי צדק הקשה על טעם זה, שהרי הא דדבר שבמנין לית ליה ביטול אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא ליכא נפקותא ואף דבר חשוב ודבר שבמנין בטלי ברוב כמ''ש הראשונים בכמה דוכתי, (עי' טוי"ד ר''ס ק''י ובד''מ שם ועי' רמב"ם פט"ז מה' מאכלות אסורות ה''ט) וא''כ כיצד יודחה דין אחרי רבים להטות שהוא דינא דאורייתא מפני סברת דשב''מ ל"ב דאינו אלא מדרבנן. וכתב לתרץ דבריהם ז"ל דהנה איכא פלוגתא דתנאי במסכת ערלה (פ"ג מ"ו) בדין דבר שבמנין אי כל שדרכו למנות שנינו או את שדרכו למנות שנינו, מאן דסבר את שדרכו למנות היינו דוקא דבר שאין בני אדם מוכרין אותו באומד אלא במנין, ומ''ד כל שדרכו למנות ס"ל דאם יש בני אדם המוכרין אותו במנין הריהו דבר חשוב ולא בטילי אף ששאר בני אדם מוכרין אותו באומד. וביאור הפלוגתא דמ''ד את שדרכו למנות ס''ל דאם רק קצת בני אדם מונין אותו אכתי לא מחשיב בהכי דבר שבמנין, דאימא לך אף אם אתה מחשיב ומונה אותו מ''מ לדידי שאינני מחשיבו לא הוי דבר חשוב. וטעמא דאידך מ"ד התם דפליג אתרוייהו וס"ל דאפי' את שדרכו למנות נמי בטל ולית ליה כללא דדבר שבמנות אפ"ל דס"ל דלענין דיני התורה לא אזלינן כלל אחרי דעת בני אדם ומנהגם לקבוע על פיו איסור או היתר, דאמרה תורה מה לי במנינכם, משא"כ במקום שהתוה"ק צותה למנות פשיטא דאותו מנין הוה דבר חשוב ולא בטיל, שהרי רחמנא אחשבי', עכת"ד המעגלי צדק. היוצא מדבריו דאף דדינא דדבר שבמנין לא בטיל אינו אלא דרבנן, מ"מ היכא שהתורה ציוותה למנותו מדאורייתא לא בטיל, שהרי התורה עצמו החשיבה אותו למנותו.

ולדרך זה יתבאר ע''נ מאה"כ להלן בפרשה כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני, דלכאורה אומרו כאשר צוה ה' את משה יתירא היא, שהרי כבר קדם הכתוב ואמר ויתילדו על משפחותם וגו', וממילא ידעינן דמשרע"ה עשה כמצווה עליו מפי הגבורה. אכן לפי מה דאמרן יובן שפיר, דכיון שטעם המנין היה כדי שיהיה לישראל דין דבר שבמנין ולא יבטלו ברוב בין האומות, ולכאורה אכתי לא סגי בהכי שהרי הא דדבר שבמנין לא בטל אינו אלא מדרבנן, ואין בו כדי השב לטענת אחרי רבים להטות שהוא דאורייתא, וכדי לדחות זאת הקדים הכתוב ואמר כאשר צוה ה' את משה ויפקדם וגו', להודיעך דכיון שהתוה"ק ציוותה למנותם ודאי דין דבר חשוב אית להו מדאורייתא ואינם בטלום ברוב, והבן.

ועפ"י זה שפיר שייך להכא האי מדרשא בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע וכו' (קושיא א'), דהנה חז"ל דרשו (שבת פ"ח ע''ב) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה במ"ת נחלק לשבעים לשון, ע"כ. והטעם כדי שיהיו אוה''ע שומעין ומבינין את הדברות כ"א בלשונו אולי יתרצו לקבל ע"ע עול תורה ומצוות בשמעם את הקול, ואם לא יאבו לקבלה שוב לא יהא להם פתחון פה לומר אילו שמענוה אף אנו בלשונינו היינו מקבלים אותה. ואף שהקב"ה ידע מראש כי הם ימאסו בתורה ולא יחפצו לקחתה, מ''מ ידיעת הקב"ה אינה מכרחת הבחירה. אכן אוה"ע היו סבורים מתחלה שאין להם לחוש שאם יקבלו ישראל את התורה יהיו גדולים מהם במעלה, כי סמכו על כך שישראל מעט מכל העמים, ואף אם יקבלו את התורה לא תהיה מתקיימת בידם, שהרי יבטלו בין האומות ברוב כמאה''כ אחרי רבים להטות, ומהתורה עצמה יבקשו עילה לבא בטענה על ישראל ולנצחם. ולכן אף שהתחילה התנגדות האומות וקנאתם על ישראל בשעת מתן תורה כאמז''ל (שבת דף פ"ט ע"א) שנקרא סיני שירדה שנאה לאוה"ע עליו, מ''מ עדיין היו מתנחמין בתקוותם שלא תהא לתורה קיום בקרב ישראל, דבסופו של דבר יהיו בטלין בין האומות שהם הרוב, אבל אחרי שצוה ה' למנות את ישראל כדי שיהיה עליהם דין דבר שבמנין שאין לו ביטול, אז הראו אוה"ע לדעת כי נכזבה תוחלתם ואבד סברם היא מחשבתם הרעה אשר חשבו על ישראל לבטלם ברוב, שהרי ישראל חשובים שציווה הקב"ה למנותם ודבר שבמנין לא בטיל, ואף אם כל האומות יחדיו יעמדו ויתייצבו נגד התוה"ק, מ"מ דרך התה"ק לא יתבטל לעולם.

ולזאת מאחר שנודעו אוה"ע בעת המנין כי ישראל הוו דבר שבמנין ולא בטלי ביניהם נתעוררה ביתר שאת וביתר עז שנאתם וגם קנאתם דמקדמת דנא, מאז קבלו ישראל את התורה, כמ''ש הרמב"ם ז"ל באגרותיו כי מה שהאומות מתקנאים בישראל הוא מחמת שהם יודעים שגדולת מעלתן של ישראל הוא רק ע"י התורה, ולפיכך הם מקנאים על שקבלו ישראל את התורה, ע''כ.

ולכן מיד אחרי המנין שנמנו ישראל בשנה השנית, כדי להחשיבם ולעשותם דבר שבמנין, חזרו אוה"ע לטעון טענתם הקדומה משעת מ''ת מה ראו אלו להתקרב להם יותר מן הכל, והיינו אותה טענה עצמה שטענו מכבר בשעת קבלת התורה, אלא שאז לא נתאמצו כ"כ לשטוח טענותיהם ולקטרג מפני שסברו שיתבטלו ישראל ביניהם, ועכשיו שראו שלא נתבטלו חזרו לטעון טענתם הראשונה ביתר תוקף, מה ראו אלו להתקרב יותר מן הכל, כלומר רבותהון דישראל מה חשיבי להיותן נמנין כל אחד ואחד בפני עצמו, ואילו שאר האומות אינם חשובים להיות נמנין, הלא אם גם כל האומות היו נמנין כמותן היו ישראל בטלים ומבוטלים ביניהם ברוב. ועל כך השיבן הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כדרך שבני מביאין וכו', כי המנין מקושר עם יוחסין, דמחמת שישראל מיוחסין אחרי אבותיהם הקדושים ראויים הם להחשיבן ולמנותן כ"א בפני עצמו, משא''כ אוה"ע שאין להם יוחסין אינם חשובים להיות נמנין, וכדאיתא במדרש הנ"ל (קושיא ג') דאומות העולם נמשלו בתבן ובקש שאינן נמדדין ואינם נמנין.

ולפי זה נמצא דהמנין שציווה הקב"ה למנות את ישראל דין הניא להון שלא יהיו מתבטלים באוה"ע שהם הרוב, כי באמצעות מנין התורה הם חשובים ואינם בטלים, וזה גרם להם להיות עומדין במעלתן הגדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ ברוממות ונשיאות ראש. וזה יהיה ביאור המדרש למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי, ומה עשה וירם קרן לעמו. פירוש דמה שצוה הקב"ה שאו את ראש בני ישראל הוא כדי להרים קרן עמו שלא יהיו בטלים באוה''ע שהם המרובין, וז"ש המד"ר לקיים מה שנא' לא עשה כן לכל גוי, דאוה''ע אינם חשובים להיות נמנים בציווי הקב"ה אלא ישראל בלבד, וממילא בטלה טענת אחרי רבים להטות, דישראל חשובין ואינם בטלים וע''י כן וירם קרן לעמו. וזהו גם ביאור אידך מדרשא (קושיא ד') לא חבבתי בריה יתירה מכם ונתתי לכם תלוי ראש על כל באי העולם וכו'. שהרי ממה שצוה ה' למנות את ישראל נתגלה ונודע כי יתירה חבתן לפני ממ''ה הקב"ה מכל האומות, שהם חשובים לפניו ית' מאד להיות דבר שבמנין דלית ליה בטול. ועפי"ז יתבאר היטב גם המד"ר (קושיא ה') והיה מספר בני ישראל וכו' והיה מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם שכך אמר להם ע"י משה ברוך תהיה מכל העמים. דבא המדרש כמתרץ דלא תקשה לך על טעמא דקרא, שע"כ ציותה תורה לפקוד את ישראל כדי שיהיה להם דין דבר שבמנין דלא בטל, הא דינא דאחרי רבים להטות הוא דאורייתא ומעלת דבר שבמנין דלא בטל אינו אלא דרבנן, ולא אתי דרבנן ומבטל דאורייתא, וע"כ כדברי המעגלי צדק הנ"ל דהיכא שהתורה החשיבה את הדבר וציוותה למנותו שם ודאי אמרינן דמדאורייתא יש עליו דין דבר שבמנין ולא בטל. וז''ש המדרש והיה מספר הסופר כמספר התורה נתבקש להם, פי' דמה שנצטוו למנות את ישראל הוא משום דכמספר התורה נתבקש להם, וכיון שהתורה ציוותה לספור אותם שפיר אמרינן דמדאורייתא לא בעלי בין האומות, אף שהם המרובים מ''מ הם אינם חשובים למנותם. ומסיים המד''ר שכך אמר להם ע''י משה ברוך תהיה מכל העמים דייקא, שמעלת ישראל תהיה גדולה מכל העמים, דבישראל בלבד יהיה דין דבר שבמנין משא"כ באוה''ע.

תמצית הדברים דלענין דינא אין הרוב והמיעוט נמדדין ונמנין בדעת בני אדם, שהרי חזינן בפלוגתא דתנאי אי אמרינן את שדרכו למנות או כל שדרכו למנות, דאף את שדרכו למנות דאינו בעל ברוב אין זה אלא מדרבנן דמדאורייתא מבטיל ברובא, משום שלא הלכה תורה אחרי דעת בני אדם לעשותו לדבר שבמנין בעבור שבנ''א מחשיבין אותו, אבל היכא שהתורה ציוותה למנותו אמרינן דהוה דבר שבמנין ומדאורייתא אין לו ביטול. הרי דדעת העולם בלתי דעת תורה אין בו ממש, ואין להתחשב בו כלל כי הכל הבל. וזהו גם ענין הכתוב אחרי רבים להטות דכתיב בסנהדרין דייקא, דכיון שהכרעת הסנהדרין הוא על פי דעת תורה על כן בדין הוא ללכת אחרי הרוב, וא"כ הבל יפצה פי האומות האומרים לישראל כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות בואו והשוו עמנו בע''ז, דלא שייך לדמות רובא דעלמא להכרעת הרוב בסנהדרין דלא קרב זה אל זה כלל.

ומובן היטב מה דשייכא להכא דרשת המד"ר עה"פ שררך אגן הסהר מדבר בסנהדרין וכו' אל יחסר המזג שלא היו חסרין לעולם פחות משליש מן הסנהדרין, דשפיר קאי על פרשה זו דכתיב בה שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שנצטווה לפקדן כדי לסתום פה האומות הבאים בטענה שיבטלו ישראל ברוב כמבואר. דהנה עיקר טענת האומות היא מקרא דאחרי רבים להטות הנאמר בסנהדרין שהולכים אחרי הכרעת הרוב, ולזאת הביא דרשה זו לסתור דבריהם דאדרבה משם ראיה לסתור, דחזינן התם שאין הולכין כ"א אחרי דעת הסנהדרין עצמן שדבריהם מיוסדים על דעת תורה, וזה לך האות שלעולם אל יחסר המזג שלא פחתו לעולם יותר משליש הסנהדרין, משום דלא יתכן לצרף ולהשלים מנין הסנהדרין ע''י אחרים, ואף אם יתקבצו כל העולם לא יהיה בכחם להכריע את הסנהדרין שנתמנו ברוה"ק ובדעת תורה אמיתית, כמו שדרשו ז"ל (מכילתא יתרו) ואתה תחזה ברוה''ק שעליך. וכידוע מדברי מהרלב"ח ז"ל בתשובותיו בוויכוח שהיה לו עם מהר''י בי רב ז"ל בענין חידוש הסמיכה, שהיה הוא ז"ל מתנגד לכך, ואחד מנימוקיו משום שאין בדור הזה מי שראוי לסמכו. וכיון שכן נסתתמו טענות האומות, דדוקא בישראל שציוותה תורה למנותן דין דבר שבמנין יש להם, משא''כ באוה"ע שאינם ראויים להמנות עפ''י תורה דכקש ותבן נחשבו, ע''כ לא יתכן שיהיו ישראל בטלין ביניהם ברוב, דכל היכא שהרוב אינו נחשב עפ''י תורה אין להתחשב בו כלל.

ובאופן אחר יתבאר הילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע מה ראו להתקרב יותר מכל האומות סתם הקב"ה פיהם הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין וכו'. דהנה בצאת ישראל ממצרים וגם ערב רב עלה אתם היו הע"ר לרועץ לבני ישראל, כי היתה להם התחברות עמהם, ובטבעם הרע והמקולקל הסיתו את ישראל והשפיעו עליהם לרע, ואף שלא היו במדריגה אחת עם ישראל, שהרי הם היו חוץ לעננים ולא דרו במחיצה אחת עם ישראל, כדאיתא בזוה"ק (תשא קצ''א ע"ב) מ"מ היתה להם שייכות והתחברות עמהם, שאף הם היו במעמד הר סיני, ונצטוו בכל המצוות, ומלו יחד עם ישראל והקריבו קרבן פסח עמהם, ולפיכך היה בידם להשפיע לרעה על ישראל בהיותם אתם עמם בצוותא חדא. אמנם אחר שעשו את העגל הפרידו את הע''ר מישראל, כדאיתא בזוה"ק פ' ויקהל (קצ"א ע"א) ת"ח בקדמייתא מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא כולא לבתר וכו' ואתו אינון ע"ר ועבדו ית עגלא וכו' אמר קב"ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודוהי מיד ויקהל משה וגו' וכתיב בתרי' קחו מאתכם וכו' מאתכם ודאי ולא כקדמייתא דכתיב מאת כל איש וכו', ע''כ (ועיין מ''ש בזה לעיל פ' תרומה עמוד קפ''ג בטעם שצום הקב"ה מתחלה לקחת מהם נדבה למשכן והלא הוא מגיד מראשית אחרית וידע מה שהם עתידים לגרום אח"כ יעיי"ש).

ובזוה"ק פ' פנחס (דף רל''ז ע''ב) מבואר דכשציוה הקב"ה למנות את ישראל הפריד מהם לגמרי את הע''ר שלא נמנו עמהם, ופירש כן במאה''כ (במדבר א') שאו את ראש כל עדת בני ישראל, דכ''ז שהע''ר מעורבין ביניהם כתיב בהו היו צריה לראש, ולבתר דאתעברו הערב רב מינייהו כתיב שאו את ראש כל עדת בני ישראל, עיי"ש. הרי דבאמצעות המנין היה גמר ההתבדלות מהם, שנעשו ישראל מופרדים ונבדלים לגמרי מן הע''ר, ולא היה להם עוד שייכות עמהם.

ברם לא מאת ה' היתה זאת לקבל את הע"ר לגיירם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, אלא משה עשה זאת מדעתו, משום שידע והשיג כי בסופו של דבר בעת הבירור הגמור לעת''ל יצטרפו ויתלבנו אף הם, והחלק הטוב שבהם יהיה לו תיקון. אך לשעתו היו למכשול לעדת ישראל, שהרי הע''ר עשו את העגל והכשילו את ישראל עמהם וכדאיתא במדרש (רבה פ' תשא פמ"ב ו') עה''כ לך רד כי שחת עמך שא''ל הקב''ה למשה עמך ולא עמי שהקב"ה לא ציווה לקבלם. ולפי שהיו לפוקה ולמכשול לבני ישראל ציוה ה' להבדילם מעדת ישראל, ולא יהיו נמנים עמהם.

ואפ"ל בזה מאה"כ כאשר ציוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני, דלכאורה אומרו כאשר צוה ה' את משה מקרא יתר, שהרי הכתוב מפרש והולך שעשה משה ככל אשר צוהו ה' למנות את ישראל. אכן לפי''ד הזוה''ק הנ''ל כוונת הכתוב באומרו כאשר ציוה ה' את משה ויפקדם, דאותם שציוה ה' את משה לגאלם ממצרים והם בני ישראל הכשרים בלבד למעט הע''ר אשר ה' לא ציוה כדכתיב (שמות ז') והוצאתי את צבאותי את עמי,,בני ישראל'' מארץ מצרים, אותם דייקא פקד משה במדבר סיני, ולא מנה עמהם את הע''ר, שלא באו לכלל אותו המנין, כמבואר דבאמצעות המנין הפרידן הקב''ה לגמרי מעדת ישראל, ולא יהיה להם עמהם שום התחברות.

ועתה הבוא נבוא לבאר שייכות המדרש ילקוט בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אוה"ע וכו' לפרשה זו, דלכאורה כבר התחילה קנאתם בשעת מ''ת ומה ענינה למנין האמור בכאן. אכן הנה בשעת מ"ת אכתי לא היתה קנאתם של האומות במדה גדולה כ"כ, כי אף שראו שישראל קבלו את התורה ועלו ונתעלו על גויי הארצות, מ"מ עדיין היו האומות כסבורים שלא אבדה תקוותם להטות לבות ישראל אליהם לקרבם אל דרכיהם ולהחטיאם, שהרי הע''ר היו מעורבים בקרב ישראל, שאף הם קבלו את התורה עמהם, וע''י הע"ר שהם משרש אוה''ע קוו אף הם להכניס השפעתם בין ישראל, ושוב לא יהא הפרש גדול בינם לבין בני ישראל. וכאשר באמת כן היה שהע"ר גרמו לישראל להתקרב לדרכי עכו"ם ע"י חטא העגל, ולולא משה בחירו עמד בפרץ, ועשה הבדל עצום ביניהם להפרידם מעדת ישראל, שלא תהיה לישראל התערבות עמהם, היו עלולים ישראל ח"ו להתקרב עוד יותר לדרכיהם המקולקלים, וכאשר קרה לנו בדורות אחרונים אלו שע''י שנתערבו ישראל בין הע"ר הביאו אותם למצב נורא בעוה''ר.

אך אחרי שציוה הקב''ה שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו', שע"י כן נעשה ההבדל הגמור בין בני ישראל לבינם, שלא נמנו עם ישראל כדאיתא בזוה''ק, או אז נודע להם בבירור שטעו בחשבונם ולא יהיה ביכלתם להכניס השפעותיהם המושחתות בקרב בני ישראל, שהרי הע"ר שלוחיהם באי כחם מובדלים ומופרשים מעדת ישראל, וזר לא יקרב אליהם להשחית ולחבל בנחלת ה' ח''ו. אז באו בטענה מה ראו להתקרב להם יותר מן הכל, ולא היתה טענתם בעבור גויי הארצות שלא קבלו את התורה, דכלום טענה היא זו, הלא הקב"ה החזירה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, אלא שאלתם היא מה ראו ישראל להתקרב יותר מן הכל היינו הערב רב, שאף הם קבלו את התורה עם ישראל, ואעפ''כ חזרו לרחקם באמצעות המנין שנעשו מובדלים מישראל, ולא זכו להתקרב אל השי''ת כמותם.

ולפי זה יהיה סגנון דברי המדרש בדרך זה, בשעה שקבלו ישראל את התורה וכו', כלומר דע"י המנין נתפרדו הע"ר מישראל פירוד גמור, וע''י כך נתחזק ענין קבלת התורה, אחרי שנתפרדו כל פועלי און ונתבדלו ישראל מהם ומהמונם בתכלית, דדוקא באותה שעה שנתפרדו מן הע''ר היה קבלת התורה האמיתי, דהתבדלות מרשעים הוא עיקר ויסוד לקיום התורה. וכאשר רואין בעוה"ר בזמנינו איך שנחלש כח התורה ע"י שמתחברין עם הע"ר, שגורמין בזה עקירת התורה מישראל, דאין מציאות בעולם שיהיה קיום לתה"ק באופן אחר אלא אם עושין הפרש והבדל גמור מהם, והולכין בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים. ולזאת,,בשעה שקבלו ישראל את התורה", דהיינו בעת שנתחזק ענין קבלת התורה ע''י הפרדת הע"ר, נתקנאו בהם אוה''ע, בראותם שנעשה יסוד וקיום חזק לתוה"ק ע"י הפירוד הגמור שנתפרדו מן הע"ר, וזה הגדיל קנאתם שהבינו כי מעתה יעמדו ישראל בבחינתם הגדולה באין שטן ופגע רע, בהיות הע"ר מובדלים מהם. ולפיכך באו בטענה מה ראו להתקרב להם יותר מן הכל, שהם זכו להיות נמנין, ואילו הע"ר לא התפקדו בתוכם.

סתם הקב"ה את פיהם הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין, פי' דהע"ר אין מקור מוצאן מבני ישראל אלא שנתערבו ביניהם, והם עלולים לחזור לסורם, שהרי שרשם רע. וכמ''ש הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהא''ב הי"ח) בהא דאמרו ז"ל (קידושין דף ע' ע''ב) קשים גרים לישראל כספחת, וזה לשונו הזהב, ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחלה. עכ"ל הרמב''ם. ולפיכך אעפ"י שגם הע''ר קבלו את התורה ובידם לקיימה, ושכר גדול ינתן להם אם יקיימוה, אבל לא יתכן לערבם עם בני ישראל, כי אין זה טוב לישראל שיהיו מתערבים עם הע"ר שסורם רע. לכן אף שאין רוצים לרחקם לגמרי משום שהם בני קיום מצוות, מ"מ צריכים להיות בהבדל גמור מהם, ורק באופן כזה תהיה התוה"ק מתקיימת, אם יפרידו ישראל עצמם לגמרי מן הע"ר.

ובזה מובן גם המד''ר למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומה עשה וירם קרן לעמו, וה''פ למה שאו את ראש כל עדת בני ישראל בלבד ולא נמנו הע"ר עמהם כפי' הזוה"ק, לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי, הם הע"ר שמקור מוצאם מאוה''ע, שלא יתערבו בין בני ישראל, והטעם משום וירם קרן לעמו, שע"י הפרדת הע"ר מישראל נתחזק ונתרומם קרן התורה וישראל.

ועתה נבא לבאר הא דמביא המדרש רבה להכא ענין הסנהדרין שהיו נתונים בלשכת הגזית וכו', ולעולם לא היו חסרים עד פחות משליש (קושיא ב'), בהקדם מ"ש ק"ז זלה''ה ביש"מ פ' שמות מדברי המפרשים לתרץ קושיא זו דלמה אין ישראל בטלין ברוב אומות העולם, ותי' דמצינו בכ"מ דאיש אחד שקול כנגד כמה וכמה וכאותה שאמרו (מכילתא יתרו) משה שקול כנגד כל ישראל וכו', ובדור המדבר דרשו רז"ל מדכתיב (תהלים ק''ה) דבר צוה לאלף דור שכ"א מהם היה שקול כנגד אלף איש, ומשה כנגד כולם, ועיי"ש שהביא מפרדר"א עד כמה ספון וחשוב אדם אחד מישראל. ולפי זה אין בריה יכולה לדעת משקל החשיבות של בני ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של א-ל דעות ב''ה, וא''כ אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל, עאכו"כ כנגד העכו"ם דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולם, וא"כ לאו רובא נינהו, עכ"ד ז"ל. והמבואר מדבריו דלא יתכן למדוד הרוב והמיעוט בישראל בדרך המספר, משום דאף אם בכמות ישראל מועטין מאוה''ע מרובים הם מאוה"ע באיכות פי כמה.

ואפ"ל קושיא זו באופן אחר קצת, בשנאמר דלא בלבד באיכות מרובים ישראל מן האומות, אלא אף בכמות אפשר שיהיו מרובים מהם, והוא עפ''י מה דאיתא בגמרא (עי' מו"ק כ"ה ע"א) דמי שרבים צריכים לו כרבים דמי, והטעם דכיון שמהשפעת התורה שלו ניאותים רבים, כרבים דמי וא"כ לא יתכן למנות את ישראל במספרם, דכל אחד יתכן שלרבים יחשב עפ"י כח התורה שלו שממנו יקבלו הרבים השפעה והדרכה. ובדרך זה יתכן ליישב הקושיא הידועה שהקשה המרדכי בסוף פ"ק לחולין כיצד אזלינן בסנהדרין בתר רובא משום שאמרה תורה אחרי רבים להטות, הלא הסנהדרין היו קבועין במקומן בלשכת הגזית וקיימא לן (כתובות ט''ו ע'א) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ותירץ המרדכי שם, לאף שהסנהדרין קבועים, מ''מ הדיבור היוצא מפיהם לא מקרי קבוע, שהוא נייד ופורש ממקום הקביעות. אך אכתי דבריו צ''ע דכי להיכן פונה והולך קול דבריהם, הלא במקום שהם נמצאים שם נשמע קולם, ומדוע לא יחשב הקול כקבוע.

והאחרונים כתבו בכוונת דברי המרדכי, דמה שאמר שהדבור היוצא מפי הסנהדרין אינו קבוע, היינו דהשפעת דבוריהם של הסנהדרין הולכת למרחקים, שהרי שמעתתייהו מבדרן בעלמא, ורבים מקבלים דבוריהם הקדושים, על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, וכל אותם הרבים הנשפעים מאותם הדבורים אינם קבועים במקומם, ומחמת כן אין דבוריהם של הסנהדרין קבועים, שהרי דבוריהם הקדושים מקושרים עם כל אותם הרבים דניידי, ודין הוא דניזיל בהו בתר רובא. ואפ"ל עוד בתוספת נופך הטעם שאין הדיבור קרוי קבוע, משום שהדבור יש לו כח חזק מאד, דדיבור אמיתי בוקע רקיעים, ואם בעזר הבוי"ת זוכים לומר דבורים אמתיים מתחשבים עם אותו הדבור בכל מקום ובכל זמן. ובאמת כל הכח וההתחזקות שלנו בדור שפל ואפל זה הוא בזכות שמוצאין דיבור אמיתי בתוה"ק שמבינים אותו ע"ד האמת, ובזכות שמזכירים דבוריהם של הצדיקים הקודמים, כי דבור אמיתי מצדיק אמת שלמד תורה לשמה וכיון לדבר אמת זורח ומבהיק עד סוף כל הדורות, ובכל מקום שיש איש ישראל המבקש את האמת יכול להתחזק ולאחוז בדבור הזה הבא ממקור האמת. ולפיכך אין הדבור מקרי קבוע, שהרי אינו קבוע במקומו, כי אם מתפשט והולך בכל המקומות אשר דבר המלך ודתו מגיע, וכוחו חזק להשפיע גם לדורות יבואו, והבן.

והשתא מובן היטב מה דמייתי המד''ר להכא ענין הסנהדרין שמקומן בלשכת הגזית וכו', דהנה מאחר שציוה הכתוב למנות את ישראל ויתגלה שישראל מועטים מהם במספרן, תתעורר קושיית האומות הלא כתוב בתורתכם אחרי רבים להטות, וא"כ ניזול בתר רובא, שתהיו בטלין בתוכנו, כי אתם המעט. על כן בא כמתרץ דאין ערכו של איש ישראל נמדד ונשקל במספר הפשוט, שהרי איש הישראלי שקול כנגד כמה וכמה מן האומות, כדברי היש"מ זלה"ה הנ"ל. וזה לך האות ממה שמצינו בסנהדרין דלא חסר מהם לעולם על פחות משליש, מפני דלא יתכן שיהיו אחרים ממלאים מקומם אם יעדרו משם, דהסנהדרין היו מובחרים ומיוחדים שבדור, ואין לאחר להדמות אליהם ולמלאות מקומן, ואף המרובים מהם במנין הרבה לא יתכן שיחלקו עליהם ויבטלו דבריהם, וכמו"כ לא שייך לומר כאן אחרי רבים להטות, שיהיו ישראל בטלים ברוב בין האומות, דא"א לשער ולהעריך חשיבות איש הישראלי.

ולדרכנו אפ"ל עוד מה דמייתי להכא ענין הסנהדרין הנתונה בלשכת הגזית, דמשם ראיה לדחות טענת האומות, דאחרי רבים להטות, דהרי חזינן בסנהדרין דאזלינן בתר רובא, ולכאורה הרי הם קבועים במקומן בלשכת הגזית וכל קבוע כמע''מ דמי, וע"כ כדאמרן דכיון שהשפעת דבוריהם הולכת למרחוק ורבים ניאותים לאורן על כן דבורם לא מקרי קבוע ושפיר אזלינן בתר רובא. וכיון שכן לא יתכן להעריך איש הישראל במספר הפשוט, דכיון שיש בישראל כח התורה, ויש בישראל כמה וכמה שרבים צריכים להם, ושמעתייהו מבדרן בעלמא, והשפעתם גדולה ועצומה לשעה ולדורות, א"כ כל חד מינייהו יחשב לעם רב, דכל שהרבים צריכין לו כרבים דמי, ויסכר פי האומות הבאים בטענת אחרי רבים להטות, דאדרבה מהך קרא גופיה האמור בסנהדרין שמעינן דלא שייך בכגון דא למיזל בתר רובא.

וא"ש גם דברי המד''ר שאו את ראש בני ישראל לקיים מה שנאמר לא עשה כן לכל גוי וכו' (קושיא ג'), דבאמצעות המנין נודעה חשיבות גדולתן של ישראל דאף שהם מועטים במספרן הם ספונים וחשובים מכל האומות המרובים, דכ''א מישראל שקול כנגד הרבה מהם, דחשיבות ישראל הוא בכח התורה, ואמיתות התורה לא יתכן שיהא לו בטלה עולמית, והשפעתו נמשכת בכל מקום ובכל זמן.

הבוכ"ע יעזור שנזכה במהרה לישועה האמיתית, ונזכה לדבורים אמתיים ולהתדבק במדת האמת, ובדרכי אבותינו הקדושים. ובזמנים אלו שהם זמני הכנה לקבלת התורה קול דודי דופק, נזכה שתתעורר השפעת הקדושה הגדולה שהיתה במעמד הנבחר, אל תקרי חרות אלא חירות, שזהו החירות האמיתי להתדבק בתוה''ק באמת. השי''ת ירחם על עמו אל יעזבנו ואל יטשנו, ויזכנו להיות דבוקים בדרך אמת, ונזכה לכל מיני ישועות טובות בנחת בשמחה בקדושה ובטהרה, ונזכה לראות בישועת כל ישראל ובשמחתן, בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד בא' לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. במדרש הביאו ק''ז זלה''ה בישמח משה זש"ה (משלי ב,) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, והוא פלא.

ונראה דהנה בגמרא פסחים (דף ו' ע"ב) ילפינן מפרשה זו האמור בריש סדר במדבר דאין מוקדם ומאוחר בתורה דפריך מכדי פרשת פסח (הכתובה בתורה בפ' בהעלותך) נאמרה תחלה שהרי כתיב בה בחדש הראשון ופרשת פקודים נאמרה באייר ומאי טעם כתבה תורה פרשת הפקודים בריש במדבר ואילו פ' פסח שזמנה קדם כתיבא אבתרה בפ' בהעלותך ומשני א"ר מנשיא וכו' זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה (פירש"י לא הקפידה תורה על סדר מוקדם ומאוחר ופרשיות שנאמרו תחלה הקדימו המאוחרות לה). ובאמת הך מילתא ודאי בעי טעמא אמאי אין מוקדם ומאוחר בתורה, הלא תורת ה' תמימה, וכל אות ותג שבה הכל בסדר נפלא וטמונים בהם סודות נוראות, ועל מה ולמה לא הקפידה תורה על סדרן של דברים לכתוב דבר דבור על מקומו הראוי לפי זמנו, אלא הקדימה הראוי להיות מאוחר ואיחרה הראוי להיות מוקדם, הלא דבר הוא.

אכן טעמא רבה איכא בהא מילתא, דהכי איתא במדרש שוחר טוב (תהלים פרשה ג') זש''ה לא ידע אנוש ערכה (איוב כ"ח) אר''א לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלי נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן מיד היה יכול לבראות עולם ולהחיות מתים ולעשות מופתים לפיכך נתעלם סדורה של תורה וכו'. ריב''ל ביקש לישב על הספר הזה (ספר תהלים) ולסדרו יצאה בת קול אל תפיחו את הישן (פי' אל תעיר את דוד בקברו להקיצו משנתו) וכו', ע"כ. הרי מבואר טעם דאין מוקדם ומאוחר בתורה כדי שלא יוכלו להשתמש בכח התורה לעשות מופתים להחיות מתים וכו'. אכן לכאורה יש לשאול על מה עשה ה' ככה לגנוז בתורה כח זה שיהיה בפרשיות התורה להחיות מתים ולעשות מופתים בזמן שהם כסדרן, ומחמת כן נכתבו הפרשיות שלא על הסדר שלא ידעו להשתמש בהן, הלא אם חפץ ה' למנוע בנ''א מלהשתמש בכח זה היה בידו ליטול מפרשיותיה של תורה כח זה לגמרי, דבין כך ובין כך אין יודעין להשתמש בזה, ואז היו פרשיותיה של תורה יכולים להכתב כסדרן, ואין כאן בית מיחוש כלל. אך ממה שגנז הקב"ה כח עליון זה בתוה"ק והעלים סדרה חזינן שכך רצונו ית' שיהיה בפרשיותיה של תורה כח זה להחיות מתים ולעשות מופתים לצורך העתיד כי כל מה שהעלים ה' סדרה של תורה הוא מפני בנ''א שאינם הגונים פן יבואו להשתמש בה שלא כראוי, אמנם לעתיד לבא שהארץ תמלא דעה את ה' לא ימצא עוד מי שיחפוץ להשתמש בפרשיותיה של תורה שלא לצורך הראוי שהרי כולם ירדפו לדעת את ה' ולא ימצא גם א' שיעשה דבר נגד רצון הקב''ה, אז יגלה ה' סדר פרשיותיה של תורה וידעו וישיגו כח זה להחיות מתים וכו'.

וזה אצלי כוונת התנדב"א רבה (ס"פ י"ג) עה"פ (מלאכי א') ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל וכו' כך אומר הקב"ה לישראל קראו את המקרא וכו' ושנו את המשנה וכו' עד שאני בעצמי אבא ואומר לכם על הטמא טמא ועל הטהור טהור על הטהור במקומו ועל הטמא במקומו וכו', ע"כ. ולכאורה אין מובן כוונת אומרו על הטהור,,במקומו" ועל הטמא,,במקומו", ולפי''מ דאמרן יתבאר ע''נ דכל מה דנכתבו פרשיותיה של תורה שלא כסדרן הוא רק מפני החשש שישתמשו בה שלא כהוגן, אבל לעת''ל שיבטל חשש זה יאמר ה' על הטהור,,במקומו'' ועל הטמא,,במקומו'', כלומר שיגלה סדר פרשיות התורה והכל על מקומו יבא, דשוב לא יהא שייך אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ובדרך זה יתכן לבאר מה שדרשו בגמרא ר"ה (דף כ''א ע"ב) בקש קהלת למצא דברי חפץ (קהלת י''ב) בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת (דברים ל''ד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. וצ''ב מה טעם אמרה לו הבת קול וכתוב יושר דברי אמת, די שתאמר לו מקרא ולא קם נביא עוד וגו', וכי הוצרך להעיד על התוה''ק שדבריה באמת וביושר, אתמהה. אכן לדרכנו יתכן דהנה שהמע''ה היה גדול מאד במעלות החכמה כאשר הכתוב מעידו (מלכים א' ה') ויחכם מכל האדם, ואפשר שלגודל השגתו בחכמה זכה להשיג גם סידורה של תורה כל דבר במקומו הראוי לו. והנה התורה אמרה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וכבר האריכו בזה הרמב''ם בהלכות יסוה''ת פ"ח ה''א וכן הרמב"ן ז"ל כיצד נודעה מעלת משרע"ה על כל הנביאים באותות ובמופתים הגדולים אשר עשה מה שלא עשה כמוהו שום נביא, אמנם שלמה המלך ע"ה היה סבור בדעתו דכיון שאף הוא השכיל בחכמה והשיג סידורה של תורה ניתן אף כח זה בידו להראות אותות ומופתים כמשרע''ה, שהרי בכח סדר פרשיותי' של תורה ניתן לבראות עולם ולהחיות מתים וכו', ולזאת ביקש קהלת להיות כמשה, שכסבור היה שע"י שהשיג סידורה של תורה תהיה מעלתו כמעלת משה רבינו ע''ה אשר שלחו ה' לעשות את כל האותות והמופתים הגדולים והנוראים.

יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב,,יושר" דברי אמת, כלומר שפרשיותיה של תורה כתובים ביושר וכדאי' במדרש שוח"ט הנ''ל סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר דבעוה"ז כך הוא ראויה להיות כשם שנכתבו פרשיותיה כי בכך חפץ ה' שלא יהיו פרשיותיה על הסדר, אלא הקדים המאוחר ואיחר המוקדם שלא ידעו לעשות מופתים גדולים. וז"ש וכתוב יושר דברי אמת, שדברי התוה"ק נכתבו בדרך זה באמת וביושר לטעם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, דאילולא העמיד הקב"ה סדר זה היה מקום לחוש פן יקומו עוד לעשות אותות ומופתים כמשה ובאלה לא חפץ ה'. ואף משרע"ה שגילה לו הקב"ה סידורה של תורה לא השתמש בפרשיותיה של תורה לעשות בהם דבר, כי אם אל אשר שלחו ה' לעשות כי לא מלבו, אבל בזולת משרע''ה לא הותר הדבר ליישב פרשיותיה של תורה על סדרן הראוי עד לעתיד שאז ישוב הכל על מכונו.

ובזה נבוא לביאור המדרש המוצג בתחלת דברינו וידבר ה' וגו' בא' לחדש השני בשנה השנית לצאתם מאמ"צ לאמר הה"ד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. דהנה ממה שהקדימה תורה פרשת הפקודים שהיה בא' לחדש השני לפ' הפסח שהיה בחדש הראשון ילפינן דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ''ל דהטעם הוא כדברי המדרש שוחר טוב הנ"ל דלא ידע אנוש ערכה סדר פרשיותיה של תורה, דאלמלי ידעו בני אדם סדרה של תורה היה בידם להחיות מתים, על כן הקדימה תורה המאוחר שלא יוכלו להשתמש בכח זה, ולכאורה לפי''ז מדוע שם ה' כח זה בתוה"ק שיוכלו להחיות מתים ע''י סדר פרשיותי' ומחמת כן הוצרך לשנות סדרה שלא יוכלו להשתמש בה, הלא היה יכול לתת התורה בלי שיהא טמון בה כח זה לעשות מופתים ושוב לא יהא צורך להעלים סדרה, וע''כ שנתן בה ה' כח זה לצורך העתיד, לפיכך אמר המדרש הה''ד כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, כלומר דממה דאמרינן אין מוקדם ומאוחר חזינן דלעת''ל כאשר ה' יתן חכמה ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ושוב לא יהא מקום לחוש שישתמש אדם בסדור פרשיות התורה שלא כהוגן, אזי מפיו דעת ותבונה שיבא הקב"ה ויאמר לנו סדרה של תורה, וכדברי התדבא"ר הנ''ל על הטהור במקומו וכו' והבן.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו' לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם וגו'. יל"ד על אומרו לאמר דתיבת לאמר בכ''מ פירושה שיאמרנה לאחרים, והכא לא הוצרך משה לאמר לישראל שהרי אליו בלבד הדבר נוגע שימנה אותם, כדכתיב קרא שאו את ראש וגו' אתה ואהרן.

ב)

להלן בפרשה כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני, יל''ד מפני מה הוצרך לומר ויפקדם וגו' אחרי שהכתוב מפרש והולך סכום מנינם, ויהיו בני ראובן וגו' וכן כולם.

ג)

גם אומרו כאשר צוה ה' את משה צ"ב, דאחרי שהודיע הכתוב מספר הפקודים א''כ רואני שקיים משה דבר ה' כאשר צווה.

ד)

עוד יל''ד מה טעם שינה הפסוק כאן מסדר הרגיל בכ"מ, דדרך הכתוב להקדים ולהודיע המעשה ואח"כ מסיים כאשר צוה ה' את משה, ואילו הכא קדם לומר כאשר צוה ה' את משה ואח"כ אמר ויפקדם במדבר סיני, ומזה מוכח שהם שני דברים נפרדים א' שעשה כאשה צוה ה' את משה ומלבד זאת שפקד אותם במדבר סיני. וא''כ איני יודע מה ציווי נאמר אליו מלבד מה שנצטווה לפקדם שיאמר עליו כאשר צוה ה' את משה.

ונראה בהקדם דברי הזוה"ק פ' זו, ר' יצחק פתח (תהלים קט''ו) ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וגו' ד' זכרנו יברך אלין גוברין וכו' ת"ח האי מאן דאמר שבחא דחבריה דבנוי או דממוניה בעי לברכא ליה ולאודאה עליה ברכאן, מנלן ממשה דכתיב (דברים א') והנכם היום ככוכבי השמים לרוב לבתר מה כתיב ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' ותרין ברכאן הוו חד ה' אלקי אבותיכם הא חד לבתר ויברך אתכם כאשר דבר לכם וכו'. ת''ח הא אוקמוה לית ברכתא דלעילא שריא על מלה דאתמני ואי תימא ישראל איך אתמנון אלא כופרא נטל מינייהו וכו', ובקדמיתא מברכאן להו לישראל, ולבתר מנאן ההוא כופרא ומהדרין ומברכין לון לישראל, אשתכחו דישראל משתכחו מתברכין בקדמייתא ובסופא ולא סליק בהו מותנא וכו', עיי"ש שמאריך בזה. עכ''פ מבואר מדברים אלו שבטרם החל משה למנות את ישראל פתח בברכה.

וזה יהיה ביאור הכתוב וידבר ה' אל משה וגו',,לאמר'', כלומר שיקדים אמירה לברך את ישראל בטרם יתחיל למנותם כדי שלא ישלוט בהם עין הרע, ואחרי שיברך אותם, שאו את ראש וגו'. ובזה יש לפרש גם מה שדקדקנו במאה''כ כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני, פירוש הכתוב משמיענו שבטרם התחיל משה למנותם הקדים לברכם, וז"ש כאשר צוה ה' את משה קאי על הברכה הקודמת למניינם הרמוזה בתיבת לאמר כמו שנתבאר, ואחרי אשר כברכתו בירך אותם, ויפקדם במדבר סיני, והבן.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. כתב האוה''ח הקדוש יל''ד מדוע הקדים הכתוב שם המקום הכללי הוא מדבר סיני ואח"כ הזכיר פרט המקום שהוא אהל מועד, איפכא הול''ל בתחלה יזכיר פרט המקום שבו היה הדבור ואח''כ יזכיר מחברת הכללות שהוא מדבר סיני, וכדרך דכתיב בסיפא דקרא שקדם לכתוב בא' בחדש השני שהוא פרט הזמן ואח''כ כתב בשנה השנית שהוא מחברת כללות הזמן, יעיי"ש.

ב)

במד"ר ריש סדר במדבר וידבר ה' אל משה במדבר סיני זש''ה (תהלים ל''ו) משפטיך תהום רבה, וכו'. משפט שאתה עושה בעוה''ז תהום רבה מה התהום בסתר אף משפט שאתה מביא בסתר וכו', יעיי''ש, וצ"ב דהוה ליה לפתוח ברישא דקרא, צדקתך כהררי אל, כדמפרש המדרש ואזיל צדקה שאתה עושה מפורסמת כהרים הללו וכו' כשהוא בא לגדל את ישראל מפרסם איזה יום חדש שנה וכו', ומדפתח בסיפא דקרא משפטיך תהום רבה משמע דזה קאי על קרא דשאו את ראש, וצריך ביאור דמה משפט אית ביה, וכיצד הסתירו הכתוב כתהום.

ג)

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם וגו'. הנה בטעם המנין האמור כאן בחומש הפקודים נתחבטו המפרשים להבין מה צורך היה בו, אחרי שכבר נמנו באותה שנה עצמה בחדש תשרי אחרי מעשה העגל לדעת מנין הנותרים, ומה יתן ומה יוסיף מנין זה מקודמו, הרי אותם שלא באו לכלל כ' עד תשרי לא נכנסו אף בכלל המנין הזה של ר"ח אייר דלשנות עולם מנינן, וא''כ היה ידוע מראש שיהיה מספר ישראל שוה למספרן במנין הקודם. וביותר תמוהין דברי המד''ר (במדבר פ''ב י"ז) כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו ואיזה זמן נמנו לצורך בימי משה בדגלים ובחילוק הארץ ושלא לצורך בימי דוד, ע''כ. וצ''ע מה צורך היה במנין זה של הדגלים אחרי שכבר היה מספרם ידוע. אכן הנה הפנים יפות כתב בשם אביו ז''ל לתת טעם למנין זה משום דבמנין הקודם שהיה בתשרי נמנו כל ישראל יחד לדעת מספרם הכולל לגלגלתם, משא''כ במנין האמור כאן נמנה כל שבט ושבט בפני עצמו, כדי לדעת מספר כל שבט ושבט לצורך חילוק הארץ, דארץ ישראל לשבטים נתחלקה, ולכך הוצרכו להביא כ''א וא' עדי חזקת לידתן, למען יתברר לאיזה שבט הוא שייך ומה חלק אחוזתו אשר יפול אליו בנחלה, שהרי אילו לא הוו חטאי במרגלים היו נכנסים לא''י מיד והיתה הארץ מתחלקת ליוצאי מצרים, ואחר שחטאו ונגזר עליהם לנוע במדבר מ' שנה עד תום כל הדור צוה הכ' לחזור ולמנות את ישראל בסוף שנת המ', והוא המנין האמור בפרשת פנחס שאמר הקב''ה לאלה תחלק הארץ, עכת''ד ז''ל. אך גם דבריו צ''ע, דאם היה המנין האמור בפרשה לצורך חלוקת הארץ תגדל התמיהה מה צורך היה בכך, הלא כלפי שמיא גליא כל מה שעתיד להיות מראש ועד סוף, והיה גלוי לפניו שהם עתידין לחטוא ולא יזכו להכנס לארץ כי אם מות ימותו במדבר, וגם גילה הקב''ה כל זאת למשרע''ה נביאו נאמן ביתו כאמרז''ל (במדבר רבה פכ''ג ד') שהראה לו כל מה שעתיד לעבור על ישראל עד סוף כל הדורות, וא''כ לאיזה צורך ציוה הקב"ה מנין זה, הרי לא היו עתידין אותו דור לרשת את הארץ. ואף דאין ידיעת הקב''ה מכרחת הבחירה, מ''מ אין זה דבר המכריח מה שלא יהיו נמנים באותה שעה, וכיון שלפניו היה גלוי שאין תועלת במנין זה מה טעם צוה למנותם.

ד)

במד"ר (פ"א ז') עה''פ שאו את ראש כל עדת בני ישראל א''ל הקב''ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם לכך נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי וכו', ע''כ. והמדרש הזה אומר דרשוני איך יתדמו ישראל אליו יתברך איזה דמיון שהוא באמצעות המנין, הלא הבוכה"ע הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד ואין שייך אצלו מספר כלל דהוא ראשון ואין שני.

ה)

להלן במד"ר (פ''א ט') א''ר פנחס מה כתיב בראש הספר שאו את ראש כל עדת בני ישראל, רומם את ראש גדל וכו' לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם האומר לקיסטנר סב רישיה דפלן, כך נתן רמז למה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה כמד''א (בראשית מ') ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אם לא יזכו ימותו כולם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ, והיה גלוי לפני המקום שימותו כולם במדבר וכו', וצ"ב.

ו)

להלן בפרשה ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו' כתב הבעה''ט ז''ל הפקד ב' במסורה הכא ואידך הפקד עליו רשע וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה, וזהו הפקד את הלוים שנעשו שוטרים הפקד עליו רשע, ע''כ. ודברים אלו נפלאו מאוד היתכן שיהיו רועי ישראל ומנהיגיו שופטיו שוטריו ופרנסיו בבחינת רשעים ח''ו מכיון שנתמנו לתפקידם ותהי המשרה על שכמם, אתמהה, אדרבה מבואר בדבריהם ז''ל (ספרי פנחס) גודל מעלתן של פרנסי ישראל הנושאים את משא העם ומדריכים אותם בדרך טובים, וזכות גדולה היא לישראל שפרנסיהם טובים כדאיתא בזוהר הקדוש אי רישא דעמא טב כולא טב. וביותר תמוה הוא לדרוש כן על שבטו של לוי הצדיקים אשר הערו נפשם למות למען כבוד שמים, וצא ולמד מהמבואר במד''ר פ' זו (פ"ג א') כמה גדול השכר הטוב הצפון להם לעוה''ב על מעשיהם הטובים, האם עליהם ועל כיוצא בהם יאמר שנעשו ח''ו רשעים למעלה.

ז)

הקרב את מטה לוי וגו', במד''ר (פ''ג א') הה''ד צדיק כתמר יפרח וכו' מדבר בשבטו של לוי שהיו צדיקים והפריחו מע"ט בעת שעשו ישראל את העגל וכו' לפיכך גידלן הקב"ה בישראל כארז וכו', שתולים בבית ה' א''ר חנן בן פזי וכו' אלו התינוקות שהם בבית הספר וכו' יעיי"ש, וצ"ב.

ח)

ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוום, ומסיים הכתוב אני ה'. הקשה ק"ז זלה"ה ביש''מ דבכ''מ דכתיב אני ה' דרשו חז''ל נאמן לשלם שכר, וזה שייך היכא שהשכר אינו משתלם אלא לזמן מרובה שאז יש צורך בהבטחה שיהא מאמינו על תשלום השכר בסוף, משא"כ הכא ששכרן של הלוים נשתלם להם מיד שנעשו משרתי ה', א''כ מה הבטחה צריך על כך.

ט)

בסוף הפרשה אחרי שהכתוב מפרט פרטי המנין כתיב (פסוק ל"ט) כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן עפ''י ה' וגו' פירש''י נקוד על,,ואהרן'' לומר שלא היה במנין הלוים, ע''כ. וכתב הרא"ם ז"ל דפשטות כוונת דבריו שלא היה אהרן בין המונים את ישראל, שהרי בקרא כתיב אשר פקד משה ואהרן, ובאה הנקודה על ואהרן למעטו שלא פקד אלא משה בלבד. אך בגמרא בכורות (דף ה' ע''א) איתא להדיא דאהרן נתמעט מכלל המנויין, שלא נכלל בתוך מנינן של לוים, ולפי''ז קשה כיצד ילפינן לה ממה שבאה הנקודה על ואהרן הלא קרא לאו במנויין קא מיירי אלא במונין דכתיב אשר פקד משה ואהרן, ונשאר בצ"ע. ובאמת גם פשטות דברי רש"י ז"ל דבא למעט אהרן שלא היה בין המונים צ"ב, דא"כ למה כתב קרא ואהרן ואיצטריך לנקוד על ואהרן למעטו, לא לכתביה ולא למעטיה. ומה שכתב הרא''ם ז"ל דכן דרך הכתוב להזכיר אהרן עם משה במנין דחוק מאד, וכמו שהקשה בלבוש האורה, יע''ש. גם מה דמבואר בגמרא בכורות הנ''ל שלא היה אהרן במנין הלוים צריך טעם, מדוע יצא אהרן מכלל פקודי הלוים ולא נמנה בתוכם.

י)

בסוף הפרשה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אל תכריתו את שבע משפחות הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו'. צל''ד מה הכוונה בתיבת וזאת. גם יל''ד בכפל הלשון וחיו ולא ימותו דחד מינייהו יתיר הוא.

יא)

בבעה"ט ב' במסורה וחיו ולא ימותו ואידך וחיו את בניהם ושבו הכתוב בתרי עשר (זכרי' י') בענין הגאולה מלמד שמלאך המות בטל לעת"ל וזהו וחיו את בניהם ושבו, וחיו ולא ימותו, עכ''ד. וצריך להבין שייכות רמז זה לפ' זו דמיירי בשבט משפחות הקהתי נושאי הארון, ומה ענין ביטול המות והתחי' הנצחית להך פרשה.

והנראה בביאור הענין בהקדם המבואר בכ"מ בדבריהם ז''ל גודל מעלת פרנסי ישראל ומנהיגיו הכשרים, המנהלים את קהל ה' על מבועי התורה והיראה, ומדריכים אותם לעשות רצון השי''ת ולעבדו בלבב שלם, ואין קץ ושיעור לשכרן העתיד להשתלם להם לעוה"ב, וכדאיתא בספרי (פ' פנחס) הודיעו כמה גדול שכרן של פרנסי ישראל. וזה לצד שבהיות הפרנסים הגונים ישפיעו על כל העם לטוב וח"ו ההיפוך בהפכו. וכמשל המובא במסכת תענית (כ''ד ע"א) כלה שעיניה יפות כל גופה אינו צריך בדיקה, דהיינו אם המנהיגים עיני העדה המאירים עיניהם נוהגים יפה אין כל העם צריכים להבדק דחזקה עליהם שילכו בעקבות המנהיגים, יעיי''ש.

והכי איתא בזוה''ק פ' ויקהל (דף קצ''ח ע''א) עה"פ מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד וגו' (מלכים א' ח') וכו', ואבחר בירושלים מיבעי ליה, אלא כד קב"ה אית רעותא קמיה למבני קרתא אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא ולבתר בני קרתא, בגין דמתא וכל בני מתא כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא, אי רעיא איהו טבא טב ליה טב למתא טב לעמא, ואי רעיא איהו ביש ווי ליה ווי למתא ווי לעמא וכו', עכ''ד הזה''ק.

ועד"ז כתב מרן החת"ס זלה''ה לפרש מאה''כ (דברים כ''א) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, דביד הכהנים הלא המה מנהיגי ישראל הדבר תלוי, אם זכו להיות מנהיגים את ישראל בדרך הטוב והישר והם להם לעינים להאיר עיניהם ולבם, אזי בם בחר ה' א' לשרתו, וח''ו אם לא זכו, שהם מטים עקלקלותם וכל העם נמשכים אחריהם אזי על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שבסיבתם באים על כלל ישראל נגעים ומכאובות, ואשמתם תלויה בראשי העם, דבתר רישא כל גופא גריר, והם הם דברי הזוה''ק הנ"ל.

ולפי שכך גדול הוא כחם והשפעתם של מנהיגי ישראל שללמד על הכלל כולו יצאו, אם לנהלם ולהדריכם בדרך הטוב והישר, ולאידך גיסא בידם להטותם מני אורח ולהשפיע עליהם לרע ח''ו, על כן מתאמץ השטן ביותר להתגבר על מנהיגי ישראל ללוכדם ברשתו אשר טמן, כאמרם ז''ל (סוכה נ''ב ע''א) שהיצה"ר מניח אומות העולם ומתגרה בהן בישראל ובתלמידי חכמים יותר מכולם. דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והיינו טעמא, שהשטן בוחר להתגרות במי שתעלה בידו להרויח יותר ע''י הסתתו ולכן הוא מניח את אוה"ע דמה ירויח אם יצליח ללכדם, הלא הבל המה, שאינם מצווים במצוות, ולא חלק להם בבינה להשיג חשיבות מעלת הדביקות בהשי''ת ובתורתו הקדושה, דבגוים אין תורה, משא''כ אם תעלה בידו לתפוס איש מבני ישראל ולצודו בחרמו הוא מרויח בכך הרבה, שהוא מבטלו מתורה וממצוות, ועאכו"כ אם הצליח היצה''ר ללכוד ת''ח א' למשכו ברשתו אשר טמן, ובפרט אם ת"ח זה ממונה על הצבור באיזו התמנות שהיא, ומה גם אם הוא מנהיג שישראל נמשכין אחריו, שאז הצלחתו של השטן רבה ועצומה, שהוא עמל להתגבר על אדם אחד ומחמת כן ילכדו ברשתו כל העם, שהרי לא את המנהיג בלבד הסית ופיתה אלא ימשכו אחריו כל ישראל ההולכים בעקבותיו, הכרוכים ונמשכים אחרי דעתו ועצתו, וככל היוצא מפיו יעשו. ונמצא דבמה שהתגבר על אותו מנהיג הרויח את הכל, על כן הוא מתגבר על מנהיגי ישראל בכל כוחותיו, שבאמצעות כן תעלה בידו לבצע את אשר יזם לעשות, להטות לב כל העם אחריו, כי בו הם תלויים.

והיינו דאמר ר''ל התם (שם ע''ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום (וי"ג מתחדש עליו עיין במהרש''ל) ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנא' צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו וגו'. דהיצה"ר צופה אל הצדיק דייקא ומבקש להפילו, ביודעו שאם יעלה זממו בידו ויצליח למשכו לצדו הריהו מרויח אתו עמו את כל העולם.

ומלבד מה שהשטן מתאמץ בכל כוחותיו להתגבר עליו, עוד זאת לו שהוא מעמיד כנגד הצדיק מסית ומדיח העומד כנגדו ללחום עמו, להפריעו ממעשיו ולהשביתו מעבודתו הקדושה, ואותו רשע הנלחם עם הצדיק ונצב לשטן לו בדרכו מעמיד פנים כאילו הוא צדיק כיוצא בו, משים מסוה היראה והחסידות על פניו, ומתעטף במעטה הצביעות לבלי הכר, כדי להטעות את ישראל. וכאשר כן היה אפילו במרע"ה שקמו נגדו דתן ואבירם למרוד כנגדו ולהמריד עליו את ישראל, ואף הם לא היו רשעים בגלוי אלא העמידו פנים כצדיקים, וגם נעשו להם נסים גלויים בצאתם ממצרים, שהרי לא היו יחד עם ישראל בשעה שעברו על ים סוף אלא נשארו עם פרעה ורדפו אחרי ישראל עם פרעה וחילו כדאיתא בת''י עה"פ ואמר פרעה לבני ישראל, ויימר פרעה לדתן ולאבירם בני ישראל דאשתארון במצרים. ואף שהיו רשעים גדולים כ"כ לא מתו בג' ימי אפילה כשמתו כל רשעי ישראל, כי ה' הניחם לנסות בהם את ישראל, שיהיו נגד כוח משרע"ה והשפעתו, דזה לעומת זה עשה אלקים כחם והשפעתן מול כח משרע''ה. כי למראה עינים היו מתראים כצדיקים והיו הבריות טועים בהם ונמשכין אחריהם והיה הנסיון גדול לישראל. צא ולמד ממה שבחר קרח ועדתו אנשי שם להתחבר אל דתן ואבירם ולהיות עמהם בעצה אחת, דאילו היו דו'א רשעים מפורסמים וידועים לא היו מתחברים אליהם ואל כיו''ב, אלא שהיו מסתירים אמיתות כוונתם.

והכרח הוא הדבר שיהא א' מצד כוחות הטומאה עומד בעוה''ז לנגד הצדיק, כדי שלא להכריח את הבחירה לטוב בכחו ובהשפעתו הגדולה של הצדיק אמת, וכמ"ש הגה"ק מקאמארנא זלה''ה בספר היכל הברכה בכ''מ שבשעה שיורדת לעוה''ז נשמה קדושה עומד השטן ומקטרג שלא יהיה לו מה לעשות בעולם, שהצדיק יהיה מעכב כנגדו בכל דרכיו, וא"כ בריאתו היא לריק, ומבטיחין לו לשטן כי ישלחו לעוה''ז נשמה אחרת מצד הטומאה שתהיה גדולה כנשמת הצדיק, והוא יעמוד להתנגד מול כוחו והשפעתו של הצדיק בעולם.

אך בעולם השפל אין ניכר כ''כ למראה עינים מי משניהם הוא הצדיק אמת, ומי הוא מצד הסטרא אחרא שנברא להיות מנגד לצדיק, כי גם הרשע מתלבש בלבוש צדיק ומתכסה באדרת החסידות, כדי שתהי' לו השפעה להמשיך בני אדם אחריו. וכמ''ש בסה''ק דגל מחנה אפרים פ' וישלח עה''פ הצילני נא מיד אחי מיד עשו, ע"ד דאיתא במדרש (והוא בתנחו' פ' צו) לעתיד יתעטף עשיו בציצית וישב בין הצדיקים.וכו', שזה הוא מצוי גם בעה''ז ובעוה''ר נתרבה השקר בעולם וכל אחד רוצה לעלות במעלות שלומי אמוני ישראל וכו', וזה שקשה מכולם, שזה גורם אריכות הגלות, שהם נקראים ערב רב וכו', עכלה''ק. וכל זה הוא בעה"ז עולם הנסיון, אבל בעולם העליון שם ניכר ונודע האמת שזה הוא צדיק והשני הוא רשע שכל הווייתו ובריאתו היא להיות לשטן לעומת הצדיק להמעיט השפעתו בעולם.

וזאת אפ''ל בדברי המד''ר (קושיא ה') שאו את ראש וגו' רמז שאם יזכו יעלו לגדולה וכו' ואם לא יזכו ימותו כולם, דהא בהא תליין לפי שיש בכך נשיאות ראש וגדולה לישראל עלול היצה''ר להתגבר ביותר ואם אין מתחזקין כנגדו אזי נופלין ברשתו וח''ו אם לא יזכו לנצחו ולעמוד נגדו ימותו וכו' כד''א ישא פרעה את ראשך מעליך. וזהו גם הביאור בדברי הילקוט פרשה זו בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אוה"ע וכו' דלפי גדולת מעלתן של ישראל רבתה הקנאה בהם מצד אוה''ע שהם באים מכח השטן וכת דיליה, שהרי כחם והשפעתם של האומות נמשך ע"י שרי מעלה וכמו שפירש''י ז''ל בגמ' ברכות (דף י''ז) יה"ר שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה דכששרי מעלה נלחמין יש קטטה בין האומות. ולפיכך באים האומות בכחן ובהשפעתן של שרי מעלה ובראשם הס''מ לקטרג על ישראל ולהשביתם מעבודת ה' באמרם מה ראו אלו להתקרב יותר מן הכל, והשיבה הקב''ה הביאו לי ספר יוחסין כדרך שבני מביאין כי אין לכם אותה המעלה והחשיבות שיש לישראל. אך באמת מכח זה גופא נצמחה קנאתה ושנאתה על ישראל בראותה את ישראל בנשיאות ראש ובגדולה לתתך עליון על כל הגוים הם חפצים להשביתם ולבטלם מעבודת השי"ת. ועל ישראל הדבר מוטל להתחזק ולעמוד כנגדה וה' לא יעזבם בידם.

ועתה מבואר כמין חומר המאמר אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא''כ נעשה רשע מלמעלה (קושיא ו') דהנה איתא בגמרא ברכות (דף י''ז ע''א) ר''ס בתר דמסיים צלותיה אמר יה''ר וכו' שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ופירש''י בפמליא של מעלה, בחבורת שרי האומות שכשהשרים של מעלה יש תגר ביניהם תיכף יש קטטה בין האומות וכו', ע''כ. הרי דגם שבעים שרי האומות מכונים פמליא ש''מ וא''כ נמצא שהס''מ שהוא ראש של ע' שרים הוא ראש וראשון באותה חבורה המכונה ג''כ פמליא ש''מ. והנה כל הנקבע לאיזה שררה או התמנות בישראל צריך שיתמנה עפ"י דעת הציבור שעליהם הוא נעשה שר וקצין שופט או שוטר וכיו''ב, ואף דמן השמים הוא נבחר לאותה התמנות כאמרז''ל (ב''ב צ''א ע''ב) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה מ''מ זהו רצון המקום ב''ה שיהא ביד המנהיג גם כחו של צבור הממנים אותו כדאיתא בברכות (דף נ"ה ע''ב) אר''י אין מעמידין פרנס על הצבור אא''כ נמלכין בציבור שנאמר ראה קרא ה' בשם בצלאל וכו' הלך וא''ל לישראל הגון עליכם בצלאל וכו'. וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה, כלומר אדם המתמנה פרנס על הציבור, שמלבד מה שממנים אותו מן השמים הריהו מתמנה,,מלמטה'' כלומר עפ''י דעת והסכמת הצבור, אי אפשר שתצא התמנותו לפועל אלא א''כ נעשה רשע,,מלמעלה'' פרוש שיקום ויעמוד רשע המתמנה,,מלמעלה'', ע''י הס''מ שהוא ראש לשרי האומות המכונים פמליא של מעלה, כדי להפריע את אותו צדיק מלמלא תפקידו כראוי. ולכוונה זו אמר אא''כ נעשה רשע מלמעלה דייקא, דאותו רשע הבא בכח הס''מ להיות מנגד אל הצדיק אינו ממונה מאת הצבור כלל, אלא שכך גדול כוחו והשפעתו למשוך לצדו את העם בחלקת לשונו ובפיתוייו מבלי שיהיה לו איזה כח שררה מאת הצבור, דסגי ליה לאותו רשע בכחו והשפעתו של הס''מ ראש שרי האומות שהעמיד אותו,,מלמעלה" לעומת הצדיק, והבן.

וזהו יהיה גם ביאור המסורה ואתה הפקד את הלוים הפקד עליו רשע וגו'. דהנה הלוים הם הצדיקים עבדי ה' אשר יקראו על שבט הלוי (עי' רמב''ם הלכות שמיטה ויובל סוף פי''ג) ואמה''כ דמיד בעת אשר אתה הפקד את הלוים, שהצדיק יקום על משמרתו לשרת בקדש, ואתה הפקד עליו רשע, שכבר קאי וקיים רשע כנגדו שהקימו הס''מ והפקידו להיות נצב בדרך כנגדו לשטן לו. אך אם זאת ישיב הצדיק אל לבו ואעפ''כ יתחזק ויתאמץ בדרכו דרך הקדש לעשות נחת רוח לבוי''ת, לקרב לבבות ישראל לעבודתו וליראתו, ולעשות רצונו ית', ולא יירא ולא יחת מפני כל אזי לא יתננו ה' להרע עמו, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, אלא תעלה בידו לעשות פעלים לטובה אעפ"י שחזקה עליו ההתנגדות.

ואדרבה ע"י כן תגדל מעלת הצדיק ותהיה עבודתו חשובה ומקובלת ביותר לפני השי"ת, שיש לו התנגדות ואעפ''כ לא חת מפני כל והתגבר על כל המכשולים והמעכבים. וכמ"ש ק"ז זלה"ה (בישמח משה פרשת אמור) לפ' הכתוב (קהלת א') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דהנה יש לו להקב"ה רבבות מלאכים ושרפים העובדים אותו בבחינה עילאה, ובמה נחשבה עבודת בני אדם שוכני בתי חומר לפניו ית', אך בזאת יתירה מעלת האדם עליהם שהוא קרוץ חומר ועומדים לנגדו מניעות ועיכובים שונים, ואעפ''כ הוא שובר כל המניעות ומתגבר כנגדם ועובד את השי"ת. והנה ידוע מ"ש החוקרים (הביאם באגודת אזוב) שהשמש יש לה מתנגד למהלכה הטבעי המעכב אותה בדרכה ומכריח אותה לההפך שס"ה פעמים מדרכה קודם שתגמור מהלכה הטבעי פעם אחת, ואעפ"כ לא תסוג אחור ואינה מניחה את שלה אפילו פ"א, אלא הולכת לאט עד שתגמור מהלכה. וז''ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול אחרי שיש לו להבוי''ת מלאכים ושרפים ואופנים העושים רצונו והעובדים אותו, לז"א שכל יתרון האדם היא שיעמול,,תחת השמש", כלומר שפעולותיו הם דוגמת מהלך השמש המתגברת ללכת במהלכה הטבעי, אף שיש לה התנגדות, כמו כן האדם השובר ההתנגדות ועובד את השי''ת יתירה מעלתו על שרפי מעלה, עכת"ד ז"ל.

וזאת אפשר לרמוז במאה"כ איש על דגלו וגו' יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. דלכאו',,מנגד" סותר לאומרו סביב לאה"מ, שהרי מנגד פירושו מרחוק, וסביב לאהל מועד משמעותו בסמוך לאה"מ ממש. אכן לדרכנו רמז בזה, דע"י,,מנגד'' שעומדת לעומת בנ"י התנגדות להשביתם מעבודת ה',,,מסביב" לאהל מועד יחנו, כשתעלה בידם לשבור כל המניעות המתנגדות להם יזכו להתקרב ביותר אל הקדושה ולחנות בסמוך לאהל מועד, וכמבואר שבכך תרבה מעלת האדם ותגדל חשיבות עבודתו שעמד והתגבר על המניעות.

וע"ד זה יובן גם מה שהוצרך הכתוב לומר בסוף פרשת מינוי הלוים הבטחת אני ה', נאמן לשלם שכר (קושיא ח') כי לפי שכ"כ גדולה ההתנגדות מול מפעלות הצדיקים, והשטן עומד על ימינם לשטנם, על כן מבטיחה השי"ת שיתחזקו ויתייצבו על עמדם ואל ישובו מפני כל, כי בסופו של דבר יזכו לעשות ולהצליח ולעשות פעלים לטובה. וזש''ה ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' והיו לי הלוים, כי כדי שיתקיימו סגולות צדיק לחיים,,והיו" לי הלוים שיהיה להם העמדה וקיום, יש צורך בהבטחת אני ה' נאמן לשלם שכר, כלומר שהשי"ת מבטיחן שיצליחו במפעלן ויראו ברכה בעמלם למען כבוד שמים, וזה עצמו השכר שהבטיחן הקב"ה באמרו אני ה' שלא יעזבם לנפול ביד מבקשי רעתם, כנ"ל דצופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו, והיה זה שכרן שיזכו להצליח במעשיהם לעשות קיום והעמדה לתוה"ק ולהורות את בני ישראל.

וזה אפ"ל גם בביאור המד"ר הקרב את מטה לוי זש"ה צדיק כתמר יפרח מה תמרה זו צלה למרחוק כך מתן שכרן של צדיקים למרחוק מהם לעוה"ב וכו' ומסיים המדרש שתולים בבית ה' אלו תינוקות שבבית הספר, דה"פ מלבד השכר הטוב הצפון לפרנסי ישראל לעוה''ב עוד זאת להם שעולמם יראו בחייהם, שיצליחו להרבות פעלים לטובה להקים דורות ישרים נאמנים שתולים בבית ה', המתחנכים לתורה ויראת ה', והכל בכח פעלם ומעשי ידיהם של הצדיקים שנלחמו נגד כוחות הס"מ המתנגדים להם, ע"כ שלח הקב"ה עזרם מקדש, ובסייעתא דשמיא עשו את כל החיל הזה.

ולדרכנו אפ''ל עוד בביאור המסורה גם לפי פשוטו של מקרא ואתה הפקד את הלוים וגו' שהוא ציווי להפקיד את הלוים על עבודתם ועל משאם איש איש על משמרתו, בהקדם עוד ליישב דברי רש"י ז''ל במאה"כ אשר פקד משה ואהרן, נקוד על ואהרן לומר שלא היה במנין (עיין קושיא ט'). דהנה ידוע מה שהקשו המפרשים סתירה בדברי רש"י ז"ל בענין אימת היתה מחלקת קרח ועדתו, דבפרשת קרח עה"פ וישמע משה ויפול על פניו כתב רשיז''ל שזה בידם סרחון רביעי ומונה והולך מעשה העגל, מתאוננים, מרגלים, ואח"כ מחלוקתו של קרח שבו נתרשלו ידיו מאחר שכבר סרחו קודם לכן ג' פעמים. הרי דס"ל דמעשה מרגלים קדם בזמן למחלקת קרח, ואילו בפ' דברים פירש''י ז''ל, פארן, הוכיחם על מה שעשו בפארן ע"י המרגלים, וחצרות, מחלוקתו של קרח, ע''כ. ובס"פ בהעלותך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ולפי"ז מחלקת קרח שהי' בחצרות קדמה לשילוח מרגלים שהיה במדבר פארן. ואמרתי ליישב דהנה רש"י ז"ל כתב בטעם שנתעורר קרח לחלוק על משה משום שנתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, ולכאורה לפי"ז צריך טעם מדוע המתין קרח זמן רב כ"כ בטרם נתעורר לחלוק, הלא מיד בעת התמנותו לנשיא אחרי הקמת המשכן נכנסה בלבו קנאה עליו. אכן הרמב"ן ז"ל כתב לבאר הענין כי בהיותם במדבר סיני לא הרהיב קרח בנפשו לחלוק על משה, כי היו ישראל אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, אבל בבואם במדבר פארן וכו' ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, אז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזירת מרגלים מיד, ע"כ.

ול"נ לומר טעם נוסף לדבר שלא החזיק קרח במחלקת עד אחר מעשה מרגלים, והוא עפ"י הידוע מדברי האריז''ל (בלקו"ת יחזקאל) דלעתיד לבא יהיו הלוים כהנים. והנה בטרם חטאו במרגלים עדיין לא נגזר עליהם חורבן וגלות, ואילו זכו היה אז התיקון השלם מיד, וע''י שחטאו במרגלים אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ד ע"ב) בכה תבכה בלילה אמר רבה אר"י אותו היום ערב ט''ב היה א"ל הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות והכי איתא במד''ר פ' שלח (פט''ז י"ב) ומן אותה שעה נגזר על ביהמ''ק שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות. ולפיכך לא נחלק קרח על משה בטרם חטאו במרגלים, כי שיער בנפשו שבעוד זמן מועט יהיה עולם התיקון ויהיו הלוים כהנים כמבואר בדברי האריז"ל, ומה לו לערער על הכהונה בעבור פרק זמן מועט כ''כ, אך אחרי שחטאו במרגלים ונגזר על ישראל לצאת בגולה ונעשה בכיה לדורות, וראה קרח שעדיין יעברו זמן זמנים טובא עד שיהיה קץ הפלאות ויעשו הלוים כהנים, אז קם לערער על הכהונה, והבן.

עכ"פ מבואר מדברי הרמב''ן ז''ל דכבר עלתה במחשבתו של קרח לחלוק על משרע"ה בטרם מעשה מרגלים, אלא שלא מלאו לבו לחלוק עליו בפועל מיראת העם, ורק אחרי מעשה מרגלים הוציא לפועל את מחשבתו הקדומה וקם לחלוק על משה. ובזה מיושבים ע''נ דברי רש''י ז''ל דלאו סתראי נינהו, דהא דפירש''י ז"ל בפ' דברים וחצרות זו מחלוקתו של קרח דמינה משמע דמחלקת קרח קדמה לשילוח מרגלים, היינו משום דבמחשבה קדמה מחלקת קרח, שהרי מיד כשנתמנה אהרן לכהונה גדולה ואליצפן לנשיאות נכנסה קנאה בלבו של קרח, ועלתה במחשבתו לערער עליהם, ולפיכך כשבא משה להוכיחם בפ' אלה הדברים על העוונות הזכיר בדברי תוכחתו מחלקת קרח תחלה, כי שרש העון הוא במחשבה וזה כל פרי החטא במחשבה המביאה לידי מעשה עבירה בפועל, וכיון שהמחשבה הוא תחלת הקלקול ויסודו, כאשר האדם מתעורר לשוב עליו להביע בשורש החטא ולתקן הראשית אשר הביאתו לידי עבירה בפועל. ולפיכך הוכיחן משה על מחלקת קרח תחלה, להורות להם שעליהם לתקן את אשר פגמו במחשבת החטא לחלוק על הכהונה, ולא סגי במה שישובו על מה שחטאו בפועל מבלי שיתחרטו ויתקנו את אשר פגמו במחשבתם הקודמת למעשה. אבל בפ' קרח פירש"י ז''ל דמעשה קרח הוא סרחון רביעי משום דבפועל היה מחלוקתו של קרח אחרי מעשה מרגלים.

והיוצא לנו מזה כי מיד בשעה שמינה משרע''ה את הלוום במשמרותם ומינה את אליצפן נשיא הלוים ואת אהרן על משמרת כהונתו התחילה הקנאה מוצאת מקום בקרב קרח ועדתו וחשבו מחשבות לחלוק נגד משרע"ה, לעורר על מה שמינה משה עפ''י ה'. והנה מבואר במד"ר פ' בהר (פל''ג ד') במאה''כ אל תונו איש את עמיתו, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם, ואהרן היכן היה ר' יהושע וכו' בשם ר' חייא בר אבא כיון שבא ליחסן הונו אותו ואמרו לו אתה מיחסנו עד שאתה בא ליחסנו לך ויחס בניך אלעזר בנך למי הוא נשוי לא לבתו של פוטיאל וכו, ע"כ (וכיו"ב איתא נמי במד"ר בפרשתן פ''ב כ' יעיי''ש). ולכאורה טעמא בעי דכיון שמשה ואהרן ביחד הלכו למנות את ישראל וליחסן איש על דגלו, א''כ מדוע נטפלו ישראל לאהרן בלבד להונותו בדברים על שנשא אלעזר בנו מבנות פוטיאל, ולא התגרו במשה כלל שנשא הוא עצמו את בתו של יתרו.

אכן הוא הדבר אשר דברנו, דכל מה שהונו את אהרן היינו משום שהיה בלבם עליו על שזכה לעטרת הכהונה הגדולה, וכמו שנתבאר דמיד כשנתמנה לתפקידו ניתנה קנאה בלבם, אלא שלא העיזו לחלוק על משרע''ה בגלוי, ע''כ ביקשו תואנה להתגולל עליו שנמצא שמץ פגם במשפחתו שנשא אלעזר מבנות פוטיאל, משא''כ במשרע"ה נתייראו לפגוע ולהתריס כנגדו, בידעם כי האיש משה נכבד מאוד בעיני כל ישראל. ובזה יבוא ע''נ מה דאיתא בגמרא בכורות הנ"ל דלא היה אהרן בין המנויין, אף דהך קרא דמיעטיה לאהרן במה שנקד עליו מיירי במונים ולא במנוייה (קושיא ט'), דתרווייהו איתנייהו דמכיון שכשבא אהרן למנותן התחילו להונותו בדברים ולצערו, על כן כדי שלא יכשלו ישראל בחטא אם יונו ויצערו את אהרן קודש ה' הלך לו אהרן ולא ומצא שם בקרב ישראל לא בין המונים ולא בין המנויים.

וא"ש מה שאמר הכתוב אשר פקד משה ואהרן ובאה הנקודה למעט אהרן, דכיון שאהרן רצה לקיים מצות השי"ת לפקוד את ישראל, אלא שנאנס ולא עשה מחמת שהונוהו בדברים, העלה עליו הכתוב כאילו אף הוא פקד את ישראל יחד עם משרע''ה, דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות ו' ע"א), להכי כתיב קרא אשר פקד משה ואהרן, אלא דאעפ''כ באה הנקודה על,,ואהרן'', להורות דבפועל לא היה אהרן בין המונים מטעמא דאמרן.

וזאת תהיה תורת המסורה ואתה הפקד את הלוים הפקד עליו רשע וגו', דמיד כאשר הפקיד משה רבינו ע''ה את הלוים במשמרותם, ומינה את אהרן לכה''ג ואת אלצפן בן עוזיאל לנשיא כבר הופקד עליו רשע, שהתחילה המחלקת כנגדם מצד דתן ואבירם הרשעים שנשתתפו עם קרח ועדתו, וזממו להמריד את כל ישראל על משרע''ה, וכמו שנתבאר דתיכף ומיד כאשר נתמנה אהרן כבר החלה הקנאה בלבו של קרח אלא שלכלל מעשה לא הגיע עד אחר שחטאו במרגלים.

ועתה נחזור ליישב המדרשים והדקדוקים הנ"ל ותחלה יתבאר באו''א המד''ר (קושיא ה') שאו את ראש וגו' אם יזכו יעלו לגדולה ואם לא יזכו ימותו כמד"א ישא פרעה את ראשך וגו'. עפ''י מ''ש הרמ''ע מפאנו ז''ל בעש''מ (הובא בילקוט ראובני פ' זו) עה''פ שאו את ראש כל עדת בנ''י לגלגלתם, דמשרע''ה היה צופה ברוה''ק מנין טפין שבראש כאו"א, וזהו לגלגלותם שהיה מביט כמה דורות יעמדו ממנו, ולא עוד אלא שהיה מביע כמ''פ יתגלגל כאו"א מישראל וזהו גלגלתם מלשון עיבור וגלגול, ע"כ. וכיו''ב פי' בספה''ק נועם אלימלך תיבת לגלגלתם דקאי על הגלגולים העתידין. והנה בו בזמן שנצטוה לפקוד את ישראל עדיין היה בטרם נגזרה גזירה עליהם שימותו במדבר, ואכתי היה באפשר שיכנסו לארץ מיד ויהיה התיקון השלם, ולפי מצב ישראל באותו שעה לא היה באפשרי שיתפרש מלת לגלגלתם על מנין הגלגולים, דאם מיתה אין כאן גלגול אין כאן, וע''כ דבמקראות אלו נכללו ב' כוונות אם יזכו ויהיה עולם התיקון מיד יתפרש לגלגלתם כפשוטו, ואם לא יזכו ח''ו ותגזר עליהם מיתה וכאשר כן היה לבסוף כשחטאו במרגלים יתפרש לגלגלתם מלשון גלגול, שנכללו בזה כל הגלגולים העתידים כדברי הרמ"ע ז''ל. והשתא מבוארים דברי המד''ר היטב דכיון שמקראות אלו יתפרדו לב' ראשים, גם שאו את ראש וגו' נדרשת לתרי אנפי, אם זכו יהיה פירושו מלשון גדולה ונשיאות ראש ואם לאו ח''ו פי' כמד''א ישא פרעה את ראשך מעליך וגו'.

ודאתאן להכי אשכחן מילתא בטעמא על שנצטוו ישראל להמנות במנין זה, דאם כדברי ההפלאה ז''ל בשם אביו הנ''ל שנמנו לצורך חילוק הארץ תקשה דהלא היה גלוי לפניו יתברך שלא יזכו לכנוס לארץ וא''כ מניינא למה לי (עיין קושיא ג'). ונראה דהנה איתא (תנחומא פ' ואתחנן סימן ו' דב''ר פ"ב ה') בטעם שנקבר משה במדבר ולא זכה להכנס לארץ ישראל כדי שיקומו דור המדבר בזכותו לתחיה לעתיד לבא. והנה מיד כאשר יבא אליהו הנביא לבשר בשורת הגאולה לישראל יבואו משה ואהרן עמו וכדאיתא במד''ר פ' עקב (פ''ג ט''ז) א''ל הקב''ה משה חייך כשם שנתת נפשך עליהן בעוה''ז כך לעת''ל כשאביא את אליהו הנביא שניכם באין כאחת, ע"כ (ועיין בתוס' פ' ע''פ דף קי"ד ע''ב ד''ה אחד) וכאשר יקומו משה ואהרן יבואו גם דור המדבר אתם עמם, ואז יהיו דור המדבר עתידין לנחול את הארץ שעתידה להתחלק לפניהם לשבטיהם במספר שמות, עפ"י אותו המנין אשר פקד משה באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם ממצרים, הוא המנין האמור כאן בחומש הפקודים. והשתא יבא על נכון דלא היה ח"ו אותו מנין לריק, דאף שבאותו זמן לא יצאה תועלת ממנין זה שהרי בסופו של דבר מתו במדבר ולא זכו לנחול את הארץ, והוצרכו לחזור ולמנות את בניהם בסוף שנת הארבעים, מ"מ נצטוו למנותם דאילו זכו היה התיקון השלם מיד והיו נכנסים לארץ, ועכשיו שלא זכו וחטאו במרגלים ונגזרה עליהם בכי' לדורות היה המנין לצורך העתיד כשיקומו לתחיה, דאצלו יתברך עבר הוה ועתיד הכל אחד, ואותו מנין שמנה משה במדבר הוא נצחי וקיים לעד, דשכינה היתה מדברת מתוך גרונו, ועל פי אותו מנין שנמנה כל שבט למשפחתיו ולבית אבותם תחלק הארץ בנחלה לעתיד לבא.

ובדרך זה מובן גם המד"ר (קושיא ה') שאו את ראש וגו' א''ל הקב"ה לישראל וכו' נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי. דכיון דבמנין זה יהא צורך לעת"ל בעת שיהיה התיקון השלם, ואז יהיו ישראל במעלה רמה ונפלאה עד מאד, כאמרז''ל (ב''ב ע"ה ע"ב) אר"א עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה וכו' (ועיין בזה בדברנו לעיל קדושים ע' קכ"ג א'), לזאת אמר דמיתי אתכם לי, דלעת"ל כביכול יהיו ישראל נקראים ע"ש של המקום ב''ה, והבן.

והשתא ב' הדרשות בפ' שאו את ראש יכונו גם יחדיו, דכיון דלפניו יתברך היה גלוי שעתיד להיות נגזר עליהם למות במדבר, אלא שנמנו לצורך העתיד, כאשר יהיו נוחלים את הארץ שאז יהיה המנין הזה להם נשיאות ראש וגדולה כאומרו דמיתי אתכם לי, ע"כ אמר שאו את ראש דהוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי, דכדי שיתקיים שאו את ראש מלשון חשיבות וגדולה ונשיאות ראש צריך שתקדים אליו אידך פירושא שאו את ראש וכו' שימותו כולם במדברת שהרי מחמת שמתו במדבר ולא היה תועלת במנינם לאותו זמן, בע"כ שמניינם הוא לצורך העתיד, ואז יהיה שאו את ראש חשיבות וגדולה ונשיאות ראש, כאומרו יתברך נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי. וזה יהיה גם ביאור המד"ר ר"פ זו וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' הה"ד משפטיך תהום רבה וכו', משפטים שאתה עושה בעולם אתה מכסה כתהום שאינך מגלה עליהם (קושיא ב'). דמפ' זו אנו למדים כל זה, שהרי אמה''כ שאו את ראש ופשוטו כמשמעו שהוא לשון נשיאות ראש וגדולה. אכן כדי שיזכו לזה שיהא דמיתי אתכם לי שהוא בחי' שאינה נוהגת אלא לעת"ל צריך שתקדם מדת הדין, ויתקיים אידך פירושא הרמוז בשאו את ראש שימותו במדבר. וז''ש המד"ר משפטיך תהום רבה שלא גילה להדיא מה שרמז תחת לשונו מדת המשפט הטמונה במאמר שאו את ראש אלא כסהו כתהום.

ועפ"י האמור יבואר גם מה שדקדק האוה''ח הק' בטעם ששינה הכתוב להקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואח''כ כתב הפרט שהוא אוהל מועד (קושיא א'), דהנה איתא בגמרא (מגילה כ''ט ע''א) עתידין בתכנ''ס ובתמ''ד שבבבל שיקבעו בא''י שנאמר (ירמיה מ"ו) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא, ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה עתידין להקבע בא''י בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהם תורה עאכו"כ, ע''כ. וכבר הוכחנו דמכח האי ק"ו גופא יש ללמוד דבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל עתידין להקבע בהר הקדש בירושלים ועליהם יבנה ביהמ"ק העתיד וכמו שאמרו ז''ל (מדרש שוח"ט פ' פ"ז הובא ביפ''ת פ' ויחי) לעת"ל יביא הקב''ה תבור וכרמל והר סיני ויבנה עליהם בית המקדש שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ההרים שהיו כבר. וא''כ ק''ו לבתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהם תורה שאף הם יהיו נקבעין בירושלים כתבור וכרמל וסיני.

וזהו שבא הכ' לרמוז במה שהקדים מחברת הכללות מדבר סיני ואח"כ כתב באהל מועד, דפרשה זו נאמרה אף על לעת''ל, וכדאמרן שלא היה במנין זה תועלת לזמנו ולשעתו אלא שציוה ה' למנותן לפי שיקומו לתחיה לעת''ל ויבואו וירשו את הארץ, ואז יהיה המנין הזה להם נשיאות ראש וגדולה, שיהיו כביכול דומין אליו יתברך שיהיו נקראים בשמו. ולטעם זה אמר וידבר ה' אל משה,,במדבר סיני" ואח"כ אמר באהל מועד, לרמוז דדבור נצחי זה שנצטוה משרע''ה למנות את ישראל עיקרו נאמר ע"ש העתיד בזמן שיהיה מדבר סיני נקבע באהל מועד, והיינו בזמן התיקון השלם שאז יהיו כל המקומות שקורין ומרביצין בהם תורה נקבעין במקום הקדש. וא"כ המדבר שחנו בו ישראל בצאתם מארץ מצרים והרביצו בו תורה וקדושה זה מ' שנה ודאי שעומד הוא לעלות ולהקבע בהר הקדש, ועליו ירד משמים מקדש ה' כוננו ידיך. והשתא תו אין מדבר סיני מחברת הכללות, אלא אף הוא פרט כאהל מועד, שהרי באותו זמן שעליו עיקר הציווי הזה מכוון יהיה מדבר סיני עומד במקום שעליו יקבע משכן ה' הוי' אהל מועד. ולטעם זה בחר הכתוב להקדימו להעיר כוונה זאת, דלא בלבד אהל מועד הוא במדבר אלא שהמדבר עצמו יהיה קבוע במקום אוהל מועד, והבן.

ונבא גם לביאור מאמר ה' בסוף הפרשה אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו (קושיא י') והוא עפ''י מה שנתבאר דלפי גדולת האדם ומעלתו כן תחזק עליו התנגדות הס"מ וכת דיליה, והנה באנשים גדולים אין היצה"ר בא במישרין לפתותם לעבירה, אלא שהוא בוחר להסיתם כי מצוה הם עושים, ופעמים הוא מפתה אותם לדחוק עצמם לפנים ממחיצתן לעשות מצוה שאינה שייכת להם, ולבבם בוער ומשתוקק למצוה זו בידעם כמה גדולה וחשובה היא, והם לא ידעו ולא יבינו כי היצה"ר בוער בקרבם כיקוד אש לפתותם להכנס במקום שאינו ראוי להם. וכיו''ב כתב בספה"ק אגרא דכלה פ' קרח דזו היתה טעותו של קרח שסבר בדעתו כי מצוה הוא עושה במה שהוא נחלק על משה, שהרי זה כל תאוות לבו לעבוד את ה' בעבודת הכהונה ובהקרבת הקרבנות, והוא לא ידע כי עבירה בידו שהרי כתר כהונה מוכן לאהרן דייקא, ולא יקרב איש זר לעמוד לשרת תחתיו, יעיי"ש באורך.

והנה ידוע עד היכן גדלה מעלת בני קהת שנבחרו לשרת בקדש בדברים המקודשים ביותר הארון המנורה והמזבחות, כדאיתא במד"ר (פ"ה ח') יש דבר מעולה בשבט לוי ובמשפחות קהת מה שאין בכל ישראל וכו' ולזאת לפי שהיו בני קהת גדולים ורמים במעלה היה מקום לחוש ביותר שיהיה היצר הרע מתגבר עליהם להכשילם להכנס לפנים ממחיצתן, ולחטוף מצוות שאינם שייכין להם. והכי איתא במד''ר (פ"ה א') למה היה מזהיר עליהם אל תכריחו את שבט משפחות הקהתי, אלא מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולם רצון לארון ליטול שכר ומתוך כך היה זה מריב ואומר אני טוען כאן וזה מריב ואומר אני טוען וכו'. הרי דלפי גודל קדושתן כן היה מקום לחוש פן ידחקו להכנס במקום שאינו שלהם מחמת השתוקקותן לעבודת השי"ת, ולזאת הכתוב מזהיר אל תכריתו את שבט וגו' אלא עשו להם תקנה שיתייצבו איש איש על מקומו הראוי לו. וזהו שרמז להם,,וזאת" עשו להם וחיו ולא ימותו, דהנה אמרו ז''ל (עבודה זרה דף ב' ע''ב) אין וזאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה וגו', כלומר שאף במצוות שהם עושים יהיו זהירים ונשמרים לעשות עפ''י התורה, ולא יתפתו לעצת יצרם המפתה אותם לדחוק עצמן למצוה שאינה שלהם.

ועד היכן מרובה ההפסד ממה שדוחקין עצמן למצוה שאינה שייכת להם חזינן מקרח, שהתאוה ליטול כהונה גדולה לעצמו, וכמו שנתבאר בדברינו להלן (פ' קרח) שרצה לדחוק את הקץ ולקרב את זמנו שלא בעונתו, דלעת''ל יהיה קרח כה''ג כמ"ש האר''י ז''ל, ומינה עד היכן הדברים מגיעים דפעמים מחמת גודל המעלה ורוממות הקדושה אפשר לטעות טעות חמורה כ''כ לסבור כי מצוה גדולה קא עביד ואינו כן אלא עבירה בידו, כי לא היה במקומה ובשעתה הראוי, ולא עוד אלא שעון זה גרם מה שגרם שלא בלבד שלא קירב את הקץ אלא ריחקו. וזהו ביאור המסורה,,וזאת'' עשו להם וחיו ולא ימותו וחיו את בניהם ושבו שאם תהיה כל הנהגתם עפ''י התוה''ק הקרויה זאת ולא יבקשו לדחוק עצמן למקום שאינו ראוי להם כמבואר במדרש שלא ידחקו עצמן אל הארון, ובזה מונח הרמז שלא ידחקו את הקץ שלא בעונתו כשם שעשה קרח אלא ימתינו ויצפו כרצון השי"ת בזכות זה וחיו ולא ימותו, וחיו את בניהם ושבו שיזכו להביא לימות המשיח ולתחיית המתים במהרה.

והבוכ"ע יעזור שנזכה במהרה לגאולה השלימה העתידה שאז יתקיים וחיו ולא ימותו וחיו את בניהם ושבו, ונזכה לקבלת התורה לביאת המשיח בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בלי צרה ועקתא. והבוכה"ע יעזור שנזכה כולנו להתגבר על כוחות היצה"ר המתגברים מאד באופנים שונים, ונזכה להתדבק בתוה''ק שהיא החירות האמיתי זמן מתן תורתינו, ובמהרה נזכה אל הישועה השלימה יאר ה' פניו אלינו במהרה בהארת פנים מלמעלה, ונזכה לישועה האמיתית בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

או יאמר לבאר המד"ר (פ"א ז') עה''פ שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' אמר הקב''ה לישראל לא חבבתי בריה יתירה מכם לכך נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם וכו', כך לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש, לכך נאמר שאו את ראש לקיים מה שנא' וירם קרן לעמו, וכה"א ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. ולכאורה תמיהה גדולה יש בכאן כיצד יתדמו ישראל להקב''ה באמצעות המנין, הלא הקב''ה יחיד ומיוחד ואין יחיד כיחודו ואין סוף לאחדותו, ומה זה שאמר שבאמצעות המנין דמיתי אתכם לי, אדרבה המספר שייך בישראל בלבד ואינו שייך כביכול אצלו יתברך שאין קץ לאחדותו.

ב)

במדדש ילקוט איתא בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות סתם הקב"ה פיהן אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם וכו', שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן, ע''כ. וצ"ב שהרי קבלת התורה לא תליא ביחוס כלל. גם צריך להבין מה שייכא דרשה זו לפ' במדבר, יותר היה ראוי לדרוש כן בפרשת יתרו שהכתוב מדבר במעמד הנבחר שממנו נתעוררה שנאת האומות וקנאתן על ישראל.

ונראה להבין מה שתלה המדרש קבלת התורה ביוחסין, דהנה מבואר בדבריהם ז"ל שהוצרכו להיות בשעת קבלת התורה המספר השלם של ס' רבוא ישראל, ולא היה בחק האפשרי שיקבלו את התורה ותשרה עליהם שכינת כבודו ית' אילולא שלימות המספר הראוי. והכי איתא במכילתא פ' יתרו (פרשה ג') עה"פ כי ביום השלישי ירד ה' לעיני,,כל העם'' וגו' מלמד שאם היו חסרים עד אחד אינם כדאי לקבל וכו', יע''ש.

ובזה"ק פ' יתרו מבואר דמה שזכו ישראל לקבל את התה',ק אינו אלא בזכות שהיו זרע קדש ולא נמצא בהם שמץ פסול. וז"ל הזה"ק (דף ע"ח ע''ב) תאני רבי חייא בההוא זמנא דמטו ישראל לטורא דסיני כניש להו קב"ה לזרעיין דישראל וכו' ולא אשכח בכולהו זרעא דישראל פסלו אלא כולהו זרעא קדישא כולהו בני קשוט בההוא זמנא א''ל קב"ה למשה השתא אנא בעי למיהב אורייתא לישראל וכו', עכלה"ק. ונראה דדברי הזה"ק מתאימים להא דאיתא במכילתא שקבלת התורה תלויה בשלימות מספרן של ישראל, דשלימות המספר לא תהי' אא"כ כולם מיוחסים אחרי אבותיהם, שאז מספרם ס' רבוא ישראל, דאילו ח''ו אינם מיוחסים אינם בני ישראל כלל אלא מזרע עמי הארצות שנטמעו בישראל, ולא שייך לצרפן למספר הס"ר, דחשבון הס"ר הוא בישראל דייקא ולא באוה"ע, דאף שהם מרובים מאד במספרן הרבה יותר מס' רבוא, לא שייך בהו להיות נמנין וראויין לקבלת התורה, דאין מניינן מנין דכולם כקש ותבן נחשבו שאינו חשוב למנותו. והם הם דברי הזה"ק שצפה הקב"ה שהם כולם מיוחסים ואין בהם שמץ פסול, וא''כ ראויים כולם להמנות, וכשהגיע מספרן לששים רבוא זכו לקבל את התורה.

ובזה מובן מה שסיים המדרש ילקוט הנ''ל שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם, דמחמת שהיו מיוחסין הושלם מספרן לס' רבוא, שכולם נכנסו במנין והיו ראויין לקבל את התורה. ובדדך זה נבא לבאר המד"ר (קושיא א') לא חבבתי ברי' יתירה מכם וכו' ודימיתי אתכם לי, דהנה בפרקי דר"א (פל''ט) איתא כשירד יעקב אבינו למצרים א''ל הקב"ה אל תירא אנכי ארד עמך וגו', וכשבאו לגבול מצרים נתייחסו כל הזכרים וכו' הרי שבעים חסר אחת וכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' מה עשה הקב''ה נכנס במנין עמם לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך וכו', וכשעלו ישראל ממצרים נתיחסו כל הגברים ס' רבוא חסר אחד מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם ועלו ס' רבוא לקיים מה שנאמר ואנכי אעלך גם עלה, עכ''ד הפרדר"א. (הובא בילקוט פ' ויגש רמז קנ"ב). ועפי"ד הפרדר"א כתב רבינו בחיי בפרשת בא לפרש מה שאמר הפסוק כשש מאות אלף רגלי וגו', כי הלשון הזה יורה שלא היו שש מאות אלף שלמים, ומפני שהתורה לא הזכירה כוון חשבונם בדקדוק כמה היו הגברים או כמה יחסרו מן השש מאות אלף, נראה לומר שלא היו חסרים כי אם אחד, ולא רצה להזכיר מניינם בחסרון וכן מצאתי בפרקי דר"א וכו', עכ''ל. ועפ"י דברי הפרדר"א הנ"ל שנכנס הקב'ה עמהם במניין להשלים הס' רבוא מפרש ק''ז זלה"ה בישמח משה פ' שמות מאה''כ (איוב כ"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, פירוש ראה חבתן של ישראל,,והוא באחד" שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד א"כ מי ישיבנו.

וזה יהי' ביאור המד"ר שאמר הקב"ה לישראל דמיתי אתכם לי וכו', שע"י המנין נדמו לו יתברך כביכול, שהרי היו חסרין א' ממספר ס' רבוא ונמנה הקב"ה עמהם להשלים המספר ובזה דימה אותם כביכול אליו, שיהי' הוא ית' כביכול נמנה כאחד מישראל, כדי שיהיו שלימים במספרן, ויוכשרו לקבל את התוה"ק. וזהו שמסיים המד"ר לקיים מה שנא' וירם קרן לעמו, כי רק לישראל חיבב הקב"ה כ"כ להכנס עמהן במנין, אבל לא עשה כן לכל גוי שהם לא נחשבו להיות ראויים להמנות.

והשתא מבואר ע"נ הילקוט שטענו אוה"ע מה ראו להתקרב יותר מן הכל, שלא החשיב הקב''ה אלא את ישראל בלבד למנותן, ולא עוד אלא שהצטרף עמהם להשלים הענין, משא"כ באוה"ע שאין הם בגדר מנין ואינם יכולים להתקרב אל השי"ת לקבל התורה. וא''ש מה שסמך הילקוט דרשה זו לפ' במדבר דמיירי במנין בני ישראל, שהרי לא על עצם קבלת התורה היתה טענת האומות, אלא על חשיבות ושמנין שזכו בו ישראל, שע''י כן זכו להתקרב אל השי"ת, משא"כ האומות שאינן נמנין. סתם הקב"ה את פיהם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין, שע"י מעלת היחוס זכו להיות נחשבין לעלות במנין ולהתקרב אליו יתברך, משא''כ האומות דלית להו חייס וכולם זרע פסול, אינם חשובים להמנות, דאין מניינן מנין ואינם ראויים להתקרב אליו יתברך.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד בא' לחדש השני בשנה השנית לצאתם מאמ"צ לאמר. יל''ד טעם שהוצרך הכתוב להזכיר במדבר סיני, די לו להשמיענו שדיבר ה' אליו באהל מועד, וממילא ידוע שהוא במדבר סיני, וכן הוא דרך הכתוב בכמה דוכתי, כגון בתחלת ספר ויקרא כתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד, ולא כתיב במדבר סיני.

ב)

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'. הרמב''ן ז"ל הביא מפירש''י ז"ל עה"פ שאו את ראש כמו שאומרים לקוסטינר ארום רישיה דדין, ע''כ. ותמה עליו וז''ל, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר ובמטה לוי נאמר פקוד מפני שלא היו בכלל הגזירה, והלא במנין שני של באי הארץ אמר כן שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אבל בויקרא רבה דרשו לשבח אין שאו אלא ל' גדולה כמד''א ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך וכו'. שוב מצאתי בבמדבר רבה (פ"א ט') מ''ד שאו את ראש וגו' רוממו את ראש גדלו את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן, כאן נתן רמז למשה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה, כמ''ד ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו ימותו כולם, כמ''ד ישא פרעה את ראשך ותלה אותך על עץ, עכ''ד המדרש. והנה הלשון לפי הכוונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא ל' גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני, עכ"ד הרמב''ן ז"ל. היוצא מזה כי במשמעות לשון שאו נכללים ב' כוונות, אם זכו לטוב ואם לאו להפכו ח"ו. ולכאורה אכתי לא הונח בזה, דכיון דל' שאו ניתן לדרשו לטובה שהיא מורה על רוממות וגדולת ישראלי מדוע צריך לדרשו אף לרעה שאם לא יזכו ימותו כולם במדבר, הלא דיה לצרה בשעתה, ומה לנו להזכיר גנותן של ישראל.

ג)

להלן בפרשה וידבר ה' אל משה לאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. פירש''י כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו, ד''א צפה הקב''ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן כ' שנה ולמעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל, ע''כ. ולכאורה אכתי קשה לפי"ז אומרו,,אך'' את מטה לוי לא תפקוד דבכ''מ אמרינן אכין ורקין מיעוטין הן, והכא בין לפירוש הא' דמחמת שהם לגיונו של מלך הם נמנין לעצמם, ובין לפי' הב' דעל שלא טעו בעגל לא רצה הקב"ה שיהיו נכללין עם ישראל במנין, מאי קא ממעט בתיבת,,אך'', אדרבה רבוי וחשיבות גדולה היא ללוים שהם נמנין לבדם.

ד)

הקרב את מטה לוי וגו', במד''ר (פ''ג א') הה''ד (תהלים צ''ב) צדיק כתמר יפרח מה התמר הזה צלו רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם עד לעה"ב, וצ''ב לאיזה ענין מביא דרשה זו לכאן, שמתן שכרן של צדיקים לעת''ל.

ה)

עוד איתא במדרש שם מה התמר הזה עושה תמרים רטובין ניקלווסין נובלות ועושה סולין, כך הם ישראל יש בהם בני תורה ויש בהם עמי הארץ ויש בהם בורים. ולהלן שם דרש מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה לולבין להילול חריות לסיכוך וכו', כך ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי אגדה וכו', ע"כ. ולכאורה ב' דרשות אלו נראות כסותרות זה את זה, דפתח לאמר כשם שיש פסולת בתמרה כך ישראל וכו', והדר אמר איפכא שהתמרה אין בה פסולת כך ישראל אין בהם פסולת וכו'.

ו)

עוד שם במד''ר ד''א צדיק כתמר יפרח מדבר בשבטו של לוי שהיו צדיקים והפריחו מעשים טובים בעת שעשו ישראל את העגל וכו' הה"ד שתולים בבית ה', א''ר חנן בר פפא עד שהם שתולים הם בבית ה', אלו התינוקות שהם בבית הספר. ד"א שתולים בבית ה' שלא היו זזים מביהמ"ק לעולם, ע''כ. ויש להקשות התינח רישא דקרא צדיק כתמר יפרח יפה נדרש על שבטו של לוי, שהפריחו מע"ט בשעה שחטאו ישראל בעגל, אבל מה ענין לדרוש סיפא דקרא שתולים בבית ה' על התינוקות של שבט לוי שהם בבית הספר, האם מעלה זו שהתינוקות בבית הספר הי' בשבטו של לוי בלבד, הלא כל ישראל מגדלים תשב''ר לתורה, ובמה נתייחד שבטו של לוי מכל ישראל ששיבחו הכתוב בכך. גם מה שאמר שאין זזין מבהמ''ק לעולם, צריך להבין מהיכן למד זה מן הכתוב, הרי בקרא לא כתיב לעולם.

ז)

אלה פקודי בני ישראל וגו' במד''ר (פ''ב י''ח) הה"ד והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב וכו', א''ר שמלאי מהו הדבר הזה מי שהוא אומר שיש להם מספר הוא חוזר ואומר שאין להם מספר לא ימד ולא יספר, אלא בזמן שאין עושין רצש''מ יש להם מספר, שאין חסרין ממנין ס' רבוא, ובזמן שהם עושין רצש"מ אין להם מספר אלא אשר לא ימד ולא יספר. (וכ"ה בגמ' יומא דף כ''ב ע"ב) והקושיא ידועה אם יהיו ישראל בבחי' שאין עושי רצש''מ, ובזמן מן הזמנים יתעוררו לתשובה וישתנו להיות עושי רצש''מ בשלימות, כיצד יתהפכו בבת אחת מוהי' מספר לאשר לא ימד ולא יספר.

ח)

ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וגו', במד"ר (פ"ג ג') איתא ואני בשמחה הנה ברצון וכו'. וצ''ב וכי מאי הו"א דמה שלקח הקב''ה את הלוים והפרישן לעבודתו לא הי' בשמחה וברצון, עד שהוצרך לומר ואני בשמחה הנה ברצון.

ט) בסוף פרשת הלוים מסיים הכ' אני ה'. הקשה ק''ז זלה''ה בישמח משה בשם המפרשים דבכ"מ שנאמר אני ה' דרשו חז''ל נאמן לשלם שכר, וזה שייך דוקא היכא שהשכר עתיד להשתלם לאחר זמן, משא"כ הכא דאין צורך להאמינם כי יבאו על שכרם, שהרי השכר כבר נשתלם להם שנבחרו לעבודת הלויה מתוך בני ישראל וא"כ מה טעם כתיב הכא אני ה'. והנראה לומר בזה דהנה הרמב"ן ז"ל העיר הערה גדולה במספרן של בני לוי, שיש לתמוה על שלא הגיע מנין שבט לוי מבן עשרים ולמעלה לחצי מספר הפחות שבשאר שבטים, ובאותה שעה עדיין לא נשאו את הארון, וא"א לומר שהוא מטעם שהיה הארון מכלה בהם, ואיך לא יהיו עבדי ה' וחסידיו כשאר כל העם. וכתב הוא ז''ל שהטעם הוא מפני שלא היה שבטו של לוי בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, על כן ישראל שהיו המצריים ממררים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם רבוי עצום בלתי טבעי כנגד גזירת מצרים, כמאה"כ וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ, ולא עלו למעלה כשאר השבטים לרבות חוץ לדרך הטבע. עוד טעם כתב הרמב"ן ז''ל שהוא מפני כעסו של יעקב אע"ה על שמעון ולוי, יעיי"ש. והאהחה"ק דחה ב' הטעמים של הרמב"ן ז"ל, דהטעם הא' קשה ממה שאמרו ז"ל במדרש (ב"ר פע"ט א') לא מת יעקב אע''ה עד שראה ס' רבוא מבני בניו, הרי כי לא הי' העינוי סיבה בעצם שיהיו מתרבים רבוי בלתי טבעי דגם בטרם העינוי פרו ורבו שלא כדרך העולם, אלא שמה שאמה"כ וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ היינו לומר אף שהיו מענים אותו והורגים בהם ובדרך הטבע לא יתכן שיתרבו כ"כ אעפ''כ היו מתרבים כשיעור הראשון.

ועל מ"ש הרמב"ן ז"ל בטעם הב' מפני כעס הזקן, קשה ממה שמצינו בדה"י שנתרבה שבטו של לוי יותר ממה שנתרבו שאר שבטי ישראל, ואיה כעס הזקן, וע"כ שלא עשה הכעס רושם להמעיט הזרע.

וכתב הוא ז"ל והנכון בעיני כי שבט לוי עשו כולם כמעשה עמרם אשר שילח את אשתו בעבור גזירת הבן הילוד, והטעם לצד שהיו מעונגים ולא נשתעבדו לא נמאס לבבם כ''כ לראות נטעיהם מושלכים ביאור כמעשה איש ישראל, אשר מצד השעבוד ועול העבודה הוזל והוקל בעיניהם ובלבם לראות ילדיהם מושלכים ביאור, גם שהיו מזלזלים בעצמן לילד ולעזוב ילדיהן בשדות ובמחילות הארץ, אשר אין לך אדם נכבד שנפשו מכובדת כשבט לוי עושה כן. והגם שמצינו שעמרם החזיר גרושתו אין ללמוד שכולם החזירו. וא"ת למה שבט בן תורה יעשה מיעוט פריה ורביה, אולי שדנו בה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכיו''ב מצינו שאסור לשמש מטתו בשני רעבון, הגם שיש מניעות פ''ו וכו', עכדה"ק. והנה על מה שכתב האה''ח הק' שאין ללמוד ממה שעמרם החזיר גרושתו שכולם החזירו, יש לתמוה שהרי בגמרא (סוטה י''ב ע''א) מבואר דכשעמד עמרם והחזיר גרושתו עמדו כולם והחזירו נשותיהם. ותו שהרי מרים טענה לפני עמרם גזירתך קשה משל פרעה, הרי שאין היתר בדבר למנוע פ''ו בעבור הגזירה, והדרה קושיא לדוכתא האיך שבט בן תורה יעשה מיעוט פ''ו.

ונראה לומר ב' טעמים לשבח על מיעוט מספרם של שבט לוי, חדא עפ''י מה דאי' במדרשי חז''ל בכמה דוכתו (שמו''ר פ"ט ובתנחומא וארא סי' י"ד ותדבא''ר פ''ז) שכל המכות שהביא הקב"ה על המצריים הי' במדה כנגד מדה, וז''ל התנחומא שם, דם למה הביא עליהם לפי שלא היו מניחין בנות ישראל לטבול מטומאתן כדי שלא יהיו פרין ורבין. ואף שהי' קודם מתן תורה שלא הוו זהירין במצוות והיו שטופין בע''ז, מ''מ בג' מצות היו זהירין ונשמרין מאד, כדאי' בזה"ק פ' שמות (דף ג' ע"ב) זכאין אינון ישראל דאע''ג דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא וכו', עיי''ש. אך זה סותר לכאורה להא דאי' בתנחומא פ' מצורע (סי' ט') א''ר לוי בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות דם מפני שאימת מצרים עליהם (וקיי''ל חרדה מסלקת הדמים) מבואר מזה שלא היו רואות דם כלל מפני האימה, וא"כ לא נצרכו לטבול, ומה זה שאמר שלא הניחום מצרים לטבול מטומאתן, הלא לא באו לידי טומאה כלל ועיקר. (ועי' בעץ יוסף שם מ"ש לתרץ קו' זו).

אכן אפ"ל דהא דקאמר בתנחומא מצורע הנ''ל שלא היו בנות ישראל רואות דם מפני האימה לא היה שייך בשבט לוי, דאינהו לא הוו בגזירת השעבוד אלא היו בני חורין לעצמם, ולא היתה בהם חרדה מפני מצרים, על כן היו רואות דם, והיו זקוקות לטבול, ולפי שלא הניחום מצרים לטבול כדי למעטן מפ''ו באה עליהם מכת דם. ולפי זה מצאנו טעם נכון לדבר דכיון שהיו נשי שבט לוי רואות דם נדות שלא כשאר שבטי ישראל, והיו מעוכבות מלילך לטבול ע"י המצרים, אלא שנעשו להם נסים שנבראו להם מעינות ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא, על כן לא היו פרין ורבין כדרך כל ישראל, שלא ראו דם נדות כלל מחמת חרדתן והיו יכולים לפרות ולרבות בכל עת.

ואפשר לומר עוד טעם לשבח על שהי' שבט לוי פחות במספרו מכל שבטי ישראל, עפימ"ד במד"ר עה"פ אך את מטה לוי לא תפקוד, למה לא נמנו עם ישראל, אלא שבטו של לוי פלטינן היו לפיכך א"ל הקב"ה למשה וכו' שאין שבחו של מלך שימנה לגיוני עם הלגיונות. עוד איתא שם במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה אך את מטה לוי לא תפקוד נתיירא משה ואמר שמא יש פסול בשבטי שאין הקב"ה חפץ שאמננו א"ל הקב"ה למשה לא אמרתי לך כן אלא להוציאם מן הגזירה וכו', שאם נמנה שבט לוי עם ישראל ומתערב עמהם, ובא מלאך המות להרוג את ישראל, והגזירה יוצאת עליהם שלא יכנסו לארץ אלא מתים במדבר, והוא מוצא לשבטו של לוי מעורב עמהם, והם מתערבים עם ישראל למות, לפיכך לא מנה אותם עם ישראל אלא הפרישן במנין, ע"כ. ומכאן למדנו עד כמה חמור עון ההתחברות עם עוברי עבירה, דאם חפץ הקב"ה היה יכול להיות מונה שבטו של לוי עם ישראל ואעפ''כ יצילם ממלה''מ להוציאן מכלל הגזירה.

אלא דמהכא נשמע גודל האיסור להתחבר עם עוברי עבירה דאם היו שבט לוי נמנים יחד עם ישראל, היתה להם איזו התחברות אתם, ואז אף עפ"י שמיחו כנגדם במסנ"פ שהרגו איש את אחיו ואיש את קרובו ולא חסו, מ"מ אי אפשר שלא היו מקבלים איזה השפעה מהם ומדיעותיהם, ומכיון שנשפעו מהם שוב אין מלה''מ יכול להבחין ביניהם. על כן עשה ה' ככה לשבטו של לוי שלא חטאו בעגל להפרידם מעל ישראל, שלא למנותם עמהם, ועי''כ ניצולו מהגזירה. ומזה נראה עד היכן הדברים מגיעים, שאפי' שבט לוי שמיחו נגדם באמת במסנ''פ ממש, אעפ''כ לא הי' מועיל להם להצילם מהשפעה אילולא שהתפרדו מהם לגמרי. וכ"ש בימינו אלה ודאי איסור חמור הוא להתחבר ולהמנות עם הרשעים יחד בטענה שבאים ביניהם למחות נגדם בעשותם רע.

וזה אצלי גם כוונת המד''ר (פ"ג ה') שכשם שהי' שבט לוי צדיקים במצרים כך היו צדיקים במדבר. ולכאורה יפלא שהדברים הפוכים, דיותר רבותא היא שהיו שבט לוי צדיקים במצרים, ששם היו ישראל משוקעים במ''ט שערי טומאה ואעפ''כ נשארו אלו בצדקם, משא''כ במדבר שכל ישראל היו גבוהים מאד במעלתם, שהיו דור דיעה, אין זו רבותא כ"כ שהיו שבט לוי צדיקים. וא''כ כיצד תולה המדרש שכשם שהיו צדיקים במצרים כן היו צדיקים במדבר, דמשמע מינה דזה שהיו צדיקים במדבר רבותא גדולה היא.

אמנם היא הנותנת דבמצרים שהיו ישראל בשפל המצב, לא הי' רבותא גדולה כ''כ שנשארו הלוים בצדקם ולא נתערבו בין בני ישראל, כיון שהיו ישראל רחוקים מהם מאד, אבל במדבר שאף ישראל נתעלו מאד למעלה עליונה, כאמרם ז"ל שהיו דור דיעה טהורים וקדושים כמלה''ש ולא ראו קרי מימיהם, ואעפי''כ נמנעו הלוים מלהתערב עמהם ולא נמנו בחבורה אחת אתם. דבר זה הוא שבח גדול ללוים, שהיו זהירים כ"כ מהתערבות עם ישראל, אף כשהיו כבר במעלה עליונה. ושפיר מקיש המדרש הנ''ל כשם שהיו שבט לוי צדיקים במצרים, ששם לא הי' בית מיחוש שיתערבו בין בני ישראל, לצד היות ישראל בשפל המצב משוקעים בטומאת מצרים ערות הארץ, כך היו צדיקים במדבר, שאף במדבר אחרי שעלו ונתעלו ישראל למדריגה גבוהה, נשמרו הלוים שלא להתחבר אליהם ולהתערב עמהם.

היוצא לנו מזה דעיקר הטעם שלא נמנה שבט לוי עם בני ישראל כדי שלא יהיו נגררין אחריהם בדיעות, שזה הי' עלול לגרום שימותו אף הם במדבר, אילו היו נמשכין אבתרייהו. אכן לצד שדבר זה תלוי בבחירה אם יהיו ישראל חוטאים במדבר אם לאו, ודבורו של הקב"ה מכריח את הבחירה, על כן לא גילה לו הקב"ה למשה בהדיא את הטעם העיקרי שבעבורו ציוה למנות שבטו של לוי לבדו, אלא אמר לו בתורת גזירה למנותם בפני עצמם, והטעם הפשוט הי' משום כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לעצמו, אלא שחז"ל גילו שטעם זה הי' במחשבתו של יוצר בראשית, שיהיה שבט לוי נמנה לבדו כדי שלא יתחברו עם ישראל במדבר, ועי"כ ינצלו מגזירת המיתה, והבן.

אכן ראוי להתבונן בדבר, כיצד יתכן שבכל שבטו של לוי שמנה כמה אלפי איש לא נמצא אף א' שטעה בעגל, אלא כולם כאיש אחד בלב אחד התייצבו כנגד עובדי העגל, לקנאות קנאת ה', ואין פרץ ואין יוצאת, אין גם אחד שנכשל באותו עוון, לא במעשה ולא בדבור ואף לא במחשבה. אין זאת אלא שהשי''ת השגיח על שבט לוי שהיו בחירי ה' וחסידיו, וגדולים במעלה על כל ישראל, שלא יבואו לידי מכשול, במה שנתן בהם בעת לידתן נשמות גבוהות קדושות שאין בהם שמץ תערובת פסולת, כדי שיהי' כל השבט הנבחר קדוש לה'. דאילו היו ח"ו נמצאים בקרב שבט לוי אנשים שטעו בעגל, לא הי' ניתן להציל את השבט מגזירה שנגזרה על דור המדבר, דבשלמא השתא שהיו כולם קדושים וטהורים ללא שמץ פסול, הי' ניתן לומר הטעם הנגלה שאינם נמנים עם ישראל משום שכדאי לגיון של מלך להיות נמנה לבדו, ובאמת הי' הטעם העיקרי הנסתר כדי להצילם מגזירת מיתה שהיתה עתידה להגזר על דור המדבר, שהרי כולם קדושים וראויים להנצל, משא''כ אילו הי' נמצא ביניהם פסולת אנשים גרועים שטעו בעגל לא הי' שייך הטעם הנסתר, שהרי יש ביניהם שעתידים להיות בכלל אותה גזירה, וא"כ לא הי' באפשר להפרישן מכלל ישראל ולמנותן לעצמן. ואילולי היו נמנים יחד עם ישראל היתה להם התחברות עמהס, והי' השבט מושפע מהמון ישראל, וח"ו היתה גזירת המיתה עלולה לחול גם עליהם. לזאת שם הקב"ה עין השגחתו עליהם שלא תכנס ביניהם נשמה שאינה קדושה, והי' שבטו של לוי כולו קודש לה'.

ואחרי הודיע אלוקים אותנו כל זאת, מצינו לומר טעם נכון על שהיו שבט של לוי מועטין במספרן משאר השבטים. דהנה במקום שיש רבוי עם יש הכרח שיתערב גם פסולת, וכאמרז"ל (יומא דף ל''ח ע''ב) ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור. הרי כי מעטין וזעירין אינון בני עליה בקרב המון ישראלי ולצד שרצה הקב"ה שיהיו כל השבט צדיקים לטעם האמור, שיוכלו למנותן לבדן, על כן בהכרח היו מתי מספר, ראיתי בני עליה והם מועטין, משא"כ כללות ישראל שהיתה בהם גם פסולת, ע''כ נתרבו מאד במספרן. וכדי לתקן כל הנשמות ולברר הטוב מן הפסולת והרע, נגזר על ישראל ללכת בגולה אחרי גולה עד שיתבררו כולם.

וארווחנא בהא להבין דברי חכמים וחידותם כוונת המכילתא פ' יתרו עה"פ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזה לשון המכילתא (הובא בילקוט שם) מנין אתה אומר שכל אחד וא' מישראל עתיד להיות לו בנים כיוצאי מצרים שנאמר (תהלים מ''ה) תחת אבותיך יהיו בניך וגו', מכאן אמרו ראויין היו ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל וכו'. ודברי הילקוט תמוהים פורש אין להם, דמה שייכו שתי הבטחות הללו חדא לחברתה, שכ"א מישראל עתיד להיות לו ס"ר בנים ושהיו ראויים ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל, דלכאורה ב' דברים נפרדים הם ולא קרב זה אל זה. אכן לדרכנו יתבאר על נכון, דהנה מה שהבטיח הקב"ה לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שיהיו כולם ראויים לאכול בקדשים ככהנים, אף שהיא הבטחה גדולה והיה בכך לישראל כבוד ורוממות, מ"מ אליה וקוץ בה, כי לפי אשר יגדל ערך נשמות ישראל ותיקר מעלתם כן ימעט מספרם, וכדחזינן בשבעו של לוי שהיו כולם בעלי נשמות גבוהות, על כן היו מועטים במספרן. ושמא יאמר האומר דבהבטחה זו איכא נמי גריעותא גם יוסיף עצב עמה, שלפי גדולת מעלת ישראל כן יקטן סכום מניינם, לזאת סמך המכילתא אידך דרשה עתידים ישראל שיהיו לכאו''א בנים כיוצאי מצרים, דלעתיד בעת התיקון השלם יתרבה מאד מנין בני ישראל, דשוב אין כאן עוד חשש לתערובת נשמות לא טובות, שהרי הרע יתבטל לגמרי מן העולם. וה"נ אילו היו ישראל זוכים בשעת מ''ת אל התיקון השלם היו כולם זוכים לאכול בקדשים ככהנים ואעפ''כ היה מספרם מרובה, דבעת התיקון השלם אין גדולת נשמתן סיבה למעט סכום מספרם, והבן.

מאמר ט

ובזה נבוא אל הביאור, דהנה לפי כל האמור נמצא ששבטו של לוי הפסידו לכאורה במה שנמנו לבדם, דאף שמחד גיסא הי' להם נשיאות ראש וכבוד שנמנו לעצמן, מ''מ מאידך גיסא היו מועטין מכל השבטים. וזהו שרמז הכתוב באומרו,,אך'' את מטה לוי וגו', דמעליותא זו שהם נמנין לעצמן, יש בה מיעוט שנתמעטו במנינן מכל השבטים. ושלא תתמה וכי דינא הכי שע''י גודל קדושתם יפסידו להיות מתי מספר, לזאת בא הכתוב כמיישב דאף שבזה"ז מועטין הן, ימלא ה' חסרונם לעתיד לבא ויפרו וירבו מאד, וע''ד שאמרו ז''ל (שבת דף ל') עתידה אשה שתלד בכל יום. וזהו שסיים הכתוב בסוף הפרשה אני ה' נאמן לשלם שכר (עי' קושיא ח') שבאה להם ההבטחה במקרא זה שישלים להם הקב"ה לעתיד לבא מה שהיו מועטים במספרן בעה''ז, ועל כך הוצרך להאמינם במאמר אני ה', שהרי הבטחה זו לא נתקיימה בהם מיד לאלתר, אלא תתקיים בהם לזמן מרובה.

ואפ"ל באופן אחר מה שאמה"כ אני ה' נאמן לשלם שכר עפ''י מה דתנן במתניתין דאבות (פ"ב מ"ב) וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם. וכתב הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש שלו וז"ל, ובאמרו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם, הוא דבר ה' לעמלים עם הצבור, שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי צבור, ואמר שהשם יתברך יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצוה ההיא, ואע''פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הצבור לשם שמים, ע''כ. וכיוצא בזה אפשר לומר לענינינו, כי הנה שבטו של לוי הי' מועט במניינו מכל השבטים, ואפשר שמיעוט זה גרע וחיסר בערך מצוותיהם של בני לוי, דאף שהיו קדושים וטהורים וקיימו מצוות ה' בשלימות, מ"מ הרי אמרו ז''ל (ת''כ פ' בחקתי) אינו דומה מרובים העושים את התורה למועטין העושין את התורה. כי בהצטרף כח הרבים יגדל ערך המצוה שעושין, וא"כ הי' מקום לחוש פן יפסידו שבטו של לוי שהיו מועטין, שלא זכו לקיים המצוות בבחי' מרובים העושים את המצוה לזאת הבטיחן הכתוב שהם עתידין לקבל שכר בעד המצוות כאילו היו מקיימים אותם ברבוי עם, שהרי כל מה שהיו מועטין במספרן הי' משום שכך הי' רצונו יתברך לשמור רגלם מלכד שלא יכשלו בחטא עם ישראל כמו שנתבאר, א''כ בדין הוא שיהא הקב''ה מעלה עליהם כאילו עשו עבודה חשובה יותר ברבוי עם, וכדברי הרמב''ם ז''ל הנ''ל. וזהו שסיים הכתוב אני ה' נאמן לשלם שכר להבטיחן על תשלום שכרן במלואו לעתיד לבא, כאילו היו מרובים, שהקב''ה העלה עליהם כאילו עשאוה ברבוי עם, ייטלו שכרם משלם, והבן.

ולשני דרכים אלו יבואר על נכון המד''ר עה"פ ואתה הקרב את מטה לוי הה''ד צדיק כתמר יפרח מה תמר זה צלו למרחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם לעה''ב. (קושיא ד') דהנה כלפי שצוה הקב''ה ואתה הקרב את הלוים, שקירב אותם הקב"ה לעבודתו, ומחמת שהוצרכו להיות קדושים וטהורים ללא תערובת פסולת עשה ה' ככה שיהיו מועטין במספרן, על כן כדי שלא ירע לבם של לויים מחמת מיעוט מספרן, למה יגרע חלקן מעדת ישראל שפרו ויעצמו מאד. ולפי' הב' פן יצטערו על העדר השלימות שהיו זוכים לו אילו נעשו מצוותיהם בקהל רב ועתה שהם מועטים יחסר מהם השלימות במצוות, לזאת אמר המדרש הה''ד צדיק כתמר יפרח מה תמרה זו צלה למרחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם לעה"ב, ואז בעת שיגיע הזמן, ישלם ה' פעלם של הלוים ותהי משכורתם שלימה מאת ה' אלקי ישראל, להפרותה ולהרבותם במאד מאד, וכאמרם ז''ל עתידה אשה שתלד בכל יום, ויושלם החסרון שלהם. וגם לא יפסידו משכרן בעבור שהיו מצוותיהם נעשים במתי מעט, אלא יהי' נחשב עליהם כאילו קיימו המצוות ברבוי עם, וכדברי הרמב''ם ז"ל בפהמ''ש.

והנה לפי שעה הי' נראה כי לקיחת הלוים לשרת בקדש הי' בה צער ח''ו, שהרי לפי ראות העין לקיחה זו היא שגרמה להם להיות מועטין במספרם כמבואר, לזאת אמה''כ ואני הנה לקחתי את הלוים וגו' ודרשו ז"ל ואני בשמחה הנה ברצון (קושיא ח') להורות שאין בכך צער כלל, אלא ברצון ובשמחה היתה לקיחת הלוים, שהרי הקב"ה עתיד להשלים חסרונן, ולפרוע להם שכר בשלימות על מצוותיהם.

ולבאר המדרשים והדקדוקים הנ''ל, גם ליישב קושיית הרמב"ן ז"ל במה שדרשו ז"ל שאו את ראש כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין, דאם אפשר לדורשו לטובה מלשון גדולה ונשיאות ראש למה ידרשוהו לרעה. ואפ"ל דב' דרשות שהוציאו מאומרו שאו את ראש כחדא נינהו ואין כאן סתירה כלל, דהא דדרשו שאו את ראש אם יזכו יעלו לגדולה תליא באידך פירושא דשאו את ראש שאם לא יזכו ימותו כמה דאת אמרת ישא פרעה את ראשך מעליך וכו'. ויובן בהקדם מה שכ' בסה''ק ש"ך עה"ת ר"פ דברים דמה שהוכיח משה את ישראל בשנת הארבעים בכל התוכחות האמורות בפרשת אלה הדברים וגו', כפי האמת לא עשו ישראל שהיו באותה שעה אף אחת מאותם החטאים, שהרי אותו הדור שעשאום כבר ספו תמו, שנא' ויהי כאשר תמו כל הדור וגו' ויאמר ה' אלי, וזה הי' בשנת הארבעים, וא"כ לכאורה יש לתמוה מדוע שתקו ישראל ולא השיבו למולו אנו אין בנו שום דבר מכל הדברים שאתה מוכיחנו בהם. וכתב הוא ז''ל בתוך דבריו כי בניהם של דור המדבר היו גלגולי נשמות אבותיהם שמתו בחטאם, והוכיחן משרע"ה שיתקנו נשמותיהם שיש בהם חטא זה, ולפיכך שתקו כי הם ידעו בעצמן סוד גלגול נשמתם, עכ"ד השפתי כהן ז''ל.

ועפ"י זה פירשנו מאה"כ בפ' בא ששאל פרעה למשרע"ה מי ומי ההולכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו. ודקדקו המפרשים ז"ל על השנות תיבת נלך פעמיים, שהי' די שיאמר בנערנו ובזקננו בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך, ומדוע חלקן הכתוב לתרי בבי וכתב בנערנו ובזקנינו נלך, וחזר ואמר בבנינו ובבנותינו וגו' נלך.

אכן הנה בעל הטורים כתב לפרש שאלת פרעה מי ומי ההולכים וכו', מה אתם מבקשים כ''כ ללכת וכי אתם סבורים ליכנס לארץ, מי ומי ההולכים ליכנם לארץ, כי כולם ימותו במדבר חוץ מיהושע וכלב. השיב משה בנערינו ובזקננו נלך, כי לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן כ' ולא על יתר מבן ס', עכ''ל הבעה"ט ז"ל. והאברבנאל מביא פירוש זה בשם מדרש חז"ל. אמנם גם לפי"ז אכתי צריך ביאור אריכות תשובת משה אליו, שהרי במה שאמר בנערינו ובזקננו נלך כבר כלל הפחותים מבני כ' והיתירים מבני ס', ולמי נתכוון באומרו בבנינו ובבנותינו וגו' נלך.

אמנם לפי מ"ש הש"ך עה"ת הנ"ל יובן היטב, דלפי ששאל פרעה מי ומי ההולכים והלא כולם ימותו במדבר, השיבו משרע''ה ב' תשובות לדבר הא' בנערינו ובזקנינו נלך, שלא נגזרה גזרה על הפחותים מבני כ' והיתירים מבני ס', ומלבד זאת בבנינו ובבנותינו וגו' נלך, פי' דאף אותם שימותו במדבר עתידין הם להתגלגל בזרעם אחריהם שנולדו במדבר, והם עתידים להכנס לארץ. וז''ש בבנינו ובבנותינו נלך, הם הבנים והבנות שעתידין נשמות מתי מדבר להתגלגל בהם, וע"י כן יזכו אף הם שיכנסו נשמותיהם לא"י. והשתא א''ש מה דפלגינהו קרא לתרי בבי, ולא מחתינהו בחדא מחתא בנערינו ובזקננו בצאננו ובבקרנו וגו' נלך. דלפי שיש במקרא זה ב' סוגי הליכות שאינם שוות דאומרו בנערנו ובזקננו נלך פשוטו כמשמעו שיכנסו לארץ אותם שהיו בשעת הגזירה פחותים מבני כ' או יתירים מבני ס' כמות שהם בחיים חיותם, ואח"כ אמר בבנינו ובבנותינו וגו' נלך, רומז על סוג אחר של הליכה וקאי על אותם שנגזרה עליהם גזירת המיתה במדבר שיכנסו נשמותיהם בלבד לארץ ע"י שיתגלגלו בגופים אחרים של בניהם ובנותיהם. והבן. (ועי' בדברנו לעיל פ' בא ע' ש"ג מ"ש בזה).

ועפי"ז נבא לבאר ב' הדרשות במאה''כ שאו את ראש, הא' שהוא ל' נשיאות ראש וגדולה והב' שהוא לשון מיתה וכליה כדכתיב ישא פרעה את ראשך וגו' שאם לא יזכו ימותו. דהנה הרמ"ע מפאנו זלה''ה בעשרה מאמרות שלו כ' לבאר תי' לגלגלתם, שהי' משרע''ה מונה כל הגלגולים שעתידים להתגלגל אלו הס''ר נשמות בכל הדורות, ע"כ. דהא דאמרו ז"ל כי נשמות ישראל הם ששים רבוא, היינו שורש נשמות ישראל, ומהם מסתעפים חלקים רבים הבאים בגלגול עד שיתוקנו.

והנה חכמי המקובלים זלה"ה חקרו אם באה נשמת אדם בגלגול כמה פעמים, שאז הוא מתלבשת בכל גלגול בגוף אחר, איזה גוף יקום לתחיה לעתיד (ועי' בזה''ק פ' משפעטים) וכתבו המקובלים ז''ל שהנשמה מתחלקת לכמה ניצוצות, וכל ניצוץ יכנס בגוף, כפי מנין הגופות אשר נבנו לזאת הנשמה וכולם יקומו לזמן התחיה (ועי' מ''ש בזה בספר מגיד מישרים מהב"י זלה"ה ד"ו דף ו'). ולפי זה נמצא דכאשר יקומו לתחי' לעתיד לבא ס' רבוא שרשי נשמות ישראל, יהיו בכללן גופים הרבה מאד לאין מספר, שהרי הרבה נשמות נתגלגלו ונתחלקו ניצוצותיה לכמה גופים במשך הדורות, וכולם יעמדו לתחיה לעתיד. והשתא לפי מ''ש הרמ"ע מפאנו זלה"ה שמשרע''ה צפה והביט מספר הגלגולים שעתיד להתגלגל כל אחד וא' מס' רבוא נשמות ישראל, א"כ נמצא שגם גזירת המיתה הי' בה רוממות ונשיאות ראש, שהרי מחמת שנגזרה עליהם מיתה נתגלגלו עוד בגופים אחרים כדי לתקן כל חלקי הנשמה, וכאשר יהיו נתקנים כולם יהי' בכך רוממות וגדולה ונשיאות ראש להחיות עם רב, כל הגופים שיש בהם חלק וניצוץ מנשמות ס"ר שמתו במדבר שיעמדו לתחיה. ונמצא דב' הדרשות בתיבת שאו את ראש מקושרים להדדי, דגם במה שדרשו שאם לא חכו ימותו מונח וגנוז בגויה רוממות ונשיאות ראש לעתיד, כאשר יקומו כולם לתחיה. ולפיכך הוציא הכתוב את הציווי למנותם בלישנא דמשתמע לתרי אנפי שאו את ראש וגו', שהוא מתפרש מל' נשיאות ראש וגדולה וגם ל' מיתה ח"ו, כדי שיהא הכתוב סובל ב' הפירושים כאחד, להורות שאף אותם האנשים אשר יתקיים בהם הפירוש הב' שהוא לשון מיתה. בסופו של דבר תהי' להם רוממות ונשיאות ראש, שהם עתידים לחזור ולהתגלגל בבניהם ולהכנס לארץ, וגם שיתוספו ע"י כן כמה וכמה גופים וכולם יעמדו לתחיה לעתיד. וזכו לכך בכחו וזכותו של משרע''ה שמנה אותם, ובשעת המנין כאשר עברו מול פניו הס''ר ישראל צפה והביט בכל הגלגולים שעתידים להתגלגל מהם, והכניס בהם ברכה וזכות שיהי' להם תיקון ונשיאות ראש.

ועתה נבא לביאור המד"ר עה''פ הקרב את מטה לוי וכו' הה"ד צדיק כתמר יפרח וגו' מדבר בשבטו של לוי שהיו צדיקים וכו', שתולים בבית ה' אלו התינוקות שהם בבית הספר וכו', והקשינו מה זה ששיבח הכתוב את תשב''ר של שבטו של לוי בלבד, הלא דבר זה נהגו כל ישראל לחנך התנוקות בבית הספר.

ואפ"ל דהנה אף שישראל שבאותו הדור דיעה היו במעלה גדולה, שזכו לשמוע מפי הגבורה אנכי ולא יהי' לך, ואיתא בפרקי דר"א שלא שלטה בהם רמה ותולעה במותם והיו קדושים וטהורים כמלאכי השרת ולא ראו קרי מימיהם, ובוודאי הי' להם זכותים רבים, מ''מ הי' חסר להם זכות תשב"ר שזכותם גדול למאד כדאי' בגמרא (שבת קי"ט ע"ב) אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תשב''ר א''ל אביי לרבא דידי ודידך מאי אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ובמדרש איכה אי' בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה וכו' גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם כיון שגלו תינוקות של בית רבן מיד גלתה שכינה עמהם שנאמר ויצא מן בת ציון כל הדרה וכו'. וכיון שהיו אנשי דור המדבר משועבדים במצרים, לא היה ביכלתם לחנך תשב''ר בבית הספר, והי' נחסר מהם זכות גדולה זו, ובזה היו נעדרי השלימות, מלבד שבטו של לוי שלא היו משועבדים במצרים, והיו יכולים לחנך תשב''ר לתורה, ואיתא בגמ' (יומא כ"ח ע"ב) עמרם זקן ויושב בישיבה הי', הרי שהי' להם בתי תלמוד לחנך בהם תשב"ר. וכח וזכות זה הוא שעמד לשבט לוי לעמוד בכל הנסיונות, שלא טעו בעגל ולא נתחברו לע"ר, אלא עמדו באמונתם בשלימות מופרשים ומובדלים לשמו יתברך כי הקדושה שינקו בילדותם בבית הספר עמדה להם בימי זקנותם, וסייעה בידם לעמוד בצדקתם ולא להגרר אחרי הדור. אכן אף כלל ישראל שלא הי' בידם זכות תשב''ר, מ"מ יהי' להם תקון בגלגולים אחרים אשר ישלימו, ויחזור להם הזכות של תשב''ר שהי' נעדר מהם בזמן השעבוד במצרים, דכיון שבגלגולים אחרים תהי' זכות זה לאותו חלק ניצוץ הנשמה שנתגלגל בגוף אחר, יגרור אחריו אותו ניצוץ לזכות אתו עמו גם שאר חלקי הנשמה. ויובן עפי''מ דאי' בזהר חדש שאמר ר''ע ברוח הקדש על הדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח שלא יהא בידם כי אם זכות תשב"ר כשהן רכים שבזכותם יתקיים העולם. והנה איתא בגמרא סנהדרין (ק''י ע"ב) דאיכא מ''ד דור המדבר אין להם חלק לעה''ב ומסיק בגמרא דדור המדבר יש להם חלק לעה''ב ויליף לה מדכתיב (ירמי' ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אם אחרים באים בזכותם הם עצמם לא כ''ש, ע"כ. וא"כ אף אנן נימא אם כך גדול כח תשב''ר לזכות את כל העולם, שבזכותם העולם מתקיים, הם עצמן לא כ"ש שיוכלו לזכות שורש נשמתן בזכות תשב''ר שבידם, שע''י זכותן הגדולה יתוקנו כל הגלגולים הקודמים והבן.

ועפ"י זה מובן מה שדרשו ז''ל במאה''כ הקרב את מטה לוי וכו' שתולים בבית ה' אלו תינוקות שהן בבית הספר, שהרי זה הי' יסוד ושורש כחן של מטה לוי לשמור עצמן מכל חטא, ולהיות נקיים וטהורים מכל שמץ פגם, מה שהיתה בידם זכות חינוך תשב''ר, בכל משך זמן השעבוד במצרים, וזכות זה גרם שקירבן הקב"ה לעבודתו לעמוד לשרת לפניו. וא"ש מה שאמר המדרש שתולים בבית ה' אלו תינוקות וכו' שאינם זזים מביהמ''ד לעולם, כלומר דכח וזכות תשב''ר עומדת להם לעד לעולם, דגם לאחר שיצאו מביהמ''ד עדיין נשארה בהם החיות דקדושה וכח התורה שספגו אל קרבם בזמן שהיו בבהמ''ד, כי אותם שנים קדושות שבילו בקדושה ובטהרה משפיעים עליהם לעולם, וז''ש שאינם זזים מבהמד''ר לעולם שאינם מתנתקים מקדושת בהמ''ד לעולם והיא שעומדת להם בכל הנסיונות, וע''י כן זכו להתקרב לעבודתו ית''ש.

ועפ"י כל האמור נחזור לבאר מאה"כ והי' מספר בנ''י וגו' אשר לא ימד ולא יספר, דפריך עלה בגמרא דמקרא זה סותר עצמו דתחלה אמר שיש להם מספר, והדר אמר אשר לא ימד ולא יספר. ולדרכנו נאמר דמ''ש הכתוב והי' מספר קאי על ס' רבוא שורשי נשמות ישראל של יוצאי מצרים שקבלו את התורה, שבהם נכללו כל הנשמות וכל הגלגולים שעתידים לעמוד עד ביאת משיח צדקנו. ואותם הנשמות כמות שהם באותה שעה הי' להם מספר שהי' מספרן ס''ר שבהם נכללו כלם. ומה שסיים אשר לא ימד ולא יספר קאי על הגלגולים וניצוצי הנשמה שנתחלקו בכמה גופים כפי הצורך לתיקון הפגמים שאין להם מספר, כי מי יודע כמה פעמים עתיד הוא להתגלגל. ואף שמבואר בדברי המקובלים (עי' שער הגלגולים להאריז''ל) שרק עד שלשה פעמים יכול האדם לבא בגלגול, ואסמכו לה אקרא דכתיב (איוב ל''ג) הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר (וכ"ה מבואר בזה''ק בראשית דף ק''נ ובתיקונים דף קי"א) וכבר היו נשמות אותם ס"ר בגלגול ג' פעמים בדור המבול ואח''כ בדור הפלגה ובאנשי סדום כנודע מדברי האריז"ל, וא''כ כיצד יבואו דור המדבר בגלגול עוד. מ''מ ישנם כמה מיני גלגול ויש אשר לגודל מדרגת הנשמה יחזור הרבה פעמים לעולם ניצוץ מנשמתם ויתלבש בכמה גופים. וע"ד שאמרו בתיקונים (תס"ט) אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, ולבחי' עיבור כזו אין מספר. [וידוע מה שאמר ק"ז הישמח משה זלה"ה על עצמו שהי' ג' פעמים בגלגול בעולם הזה, בפעם הא' בדור המדבר, ואמר שהוא זוכר עדיין את האוהל שהי' דר בו, ושאלוהו אם הי' מהמסייעין למשה או נטתה דעתו אחר קרח. ובפעם הב' הי' בזמן חורבן בית ראשון, ואמר על עצמו אני הגבר ראה עני וגו', ואינו דומה שמיעה לראיה, שראה בעצמו את החורבן, כן שמעתי מכ''ק אבא מארי זלה''ה. ושמעתי מפי מגידי אמת שאמר שהוא עצמו היה ירמיהו הנביא, אבל זאת לא שמעתי מפי אאמו''ר זלה''ה. ובפעם הגי' הוא עתה בזה העולם. השי"ת יזכנו לראות פניו הקדושים והטהורים, כאשר יבוא בביאת משיח, יחד עם הס' רבוא של דור המדבר, ובוודאי יתגלה לנו גם בלבוש שהי' באחרונה בעוה''ז].

ולדרכנו יתיישבו דברי המד"ר הה''ד צדיק כתמר יפרח, ומביא משל לתמרה מה תמרה אין בה פסולת כך ישראל וכו'. ובתר הכי דריש מה תמרה יש בה פסולת וכו' (קושיא ה'), דתרוייהו אמת דאף אם בגלגול הא' יש בהם פסלת, שעדיין לא נטהרו הנשמות כולם מזוהמת החטא, בסופו של דבר יתוקנו ע''י הגלגולים ויצטרפו ויתלבנו, עד שיהיו ברורים וזכים בלי שום פסולת.

ועתה יתבאר לנו מה שהזכיר הכתוב בפ' זו שהי' הדבור במדבר סיני, שלא כדרך הכ' בשאר מקומות להזכיר שדבר הקב''ה אליו באהל מועד ותו לא. דהנה בפרשה זו מרומז ענין הגלגולים שיעברו על דור המדבר במשך כל הדורות עד שיתוקנו ויתרוממו כמ"ש הרמ''ע ז''ל מדכתיב לגלגלתם, שצפה משרע''ה כל הגלגולים, וזה הי' הרוממות ונשיאות ראש האמור בענין, שאף אם לא נתקנו באותה שעה, עתידין הם להיות נתקנים, ויהי' להם נשיאות ראש וגדולה לעתיד לבא. ומהיכן זכו לכך שיהי' להם תיקון לעתיד, דבר זה מבואר באגדת חלק שתעמוד להם זכות לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, כדאי' התם אחרים עומדים בזכותם הם עצמם לא כ''ש. ולטעם זה פתח הכתוב דבריו במדבר סיני, לתת טוב טעם לאומרו שאו את ראש כל עדת בני ישראל שהוא מורה על רוממות ונשיאות ראש של אותו דור לעתיד כשיתוקנו נשמותיהם, והטעם הוא,,במדבר סיני'', שתעמוד להם זכות לכתך אחרי במדבר, שיצאו למדבר שמם באמונה פשוטה, ולא הרהרו לשאול איך נצא למקום חורב וצמאון נחש שרף ועקרב אשר אין מים.

והבוכה"ע יעזור שנזכה לקבלת התורה ונזכה לתשובה שלימה, ויהי' לנו רוממות ונשיאות ראש, בכח קדושתו של משרע''ה אדון הנביאים. ואע"פ שאנו בדור השפל הזה נזכה להגאל בזכות דור המדבר, כדבר שכתוב כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. הבוכה''ע יעזור שנזכה לראות כל הצדיקים הקדושים באנפין נהירין, ונזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

וידבר ה' אל משה לאמר אך את מטה לוי לא תפקוד וגו' פירש''י ז"ל כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו דבר אחר צפה הקב''ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל. והקשה הר"א מזרחי ז''ל על מה שפירש"י ז''ל שלא טעו בעגל וז''ל, לא הבינותיו כי הי' לו לומר שלא טעו במרגלים, שבעבורם היתה הגזירה שימותו במדבר, ותירץ ושמא י''ל שגם הלוים טעו בדברי המרגלים, ועם כל זה לא הענישם מפני שלא טעו בעגל, אבל שאר השבטים שטעו בשניהם יחד בדברי המרגלים וגם בעגל נגזרה בהם הגזרה של מ' שנה ולא על הלוים וכו', עכ''ד הרא''ם ז''ל. והקשה עליו בשפ''ח שזה סותר מה שפירש"י ז"ל בפ' דברים שלא היו הלויים עמהם בשלוח מרגלים, וכתב לתרץ דמתחלה לענין השילוח לא היו עמהם אפילו בעצה, אבל בחזירתן כשבאו המרגלים והוציאו דיבת הארץ רעה וישאו כל העדה קולם ויבכו וגו' באותה בכיה היו גם שבט לוי.

אכן דברי הרא''ם ז''ל קשה להבינם, דמאחר שמתוך מה שפירש''י ז''ל בפ' דברים (והוא דרשת הספרי) מוכח להדיא שלא חטאו הלויים במרגלים, והכי מוכח מקראי בפ' שלח, א''כ מאן יימר לן לתלות אותו החטא בשבט לוי הצדיקים, אדרבה יותר מסתבר לומר שלא טעו בעגל ואף לא במרגלים, כמו שפירש רש''י ז"ל בפ' דברים. אלא שמוטל עלינו ליישב מה דנקט רש"י ז''ל הכא שלא טעו בעגל, ולא אמר שלא טעו במרגלים כמו שהקשה הרא"ם ז''ל.

עוד יש להקשות על מה שנתן רש''י ז"ל טעם לדבר שלא נמנו הלויים בתוך בני ישראל משום שעתידה לעמוד הגזרה על בני כ' ומעלה שימותו במדבר אמר הקב''ה אל יהיו הלויים בכלל אלו. דאי משום הא לכאורה לא הי' צורך למנותן בפני עצמן, דאם חפץ ה' להצילם בידו להבחין ולהבדיל בינם לבין ישראל אף אם היו נמנים עמהם יחד, וכמו שפירש''י ז"ל בפ' קרח עה"פ אל אלקי הרוחות וגו', יודע מחשבות אין מדתך כמדת בשר ודם מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא וכו' אמר הקב''ה יפה אמרת אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא. הרי לפניך דאעפ''י שהיו כל העדה יחדיו הודיע הקב''ה מי שחטא למי שלא חטא. וכן מצינו במרגלים ששלח משה לתור את הארץ דאעפ"י שהלכו יהושע וכלב יחד עם שאר המרגלים, הוציאם הקב''ה מכלל הגזירה ואמר זולתי כלב בן יפונה וגו' יהושע בן נון וגו'. דמכיון שלא חטאו הבדילם הקב"ה לטובה, שלא נענשו עם המרגלים. וכמו''כ אם לא חטאו הלויים בידו של הקב''ה להבחין בינם לבין כלל ישראל ולומר זולתי שבט לוי שלא חטאו לא יכנסו בכלל הגזרה, ומה צורך בעבור כן למנותן בפני עצמן.

והנראה בזה דעיקר הטעם שיצא שבט הלוי מכלל הגזירה שנגזרה על אותו הדור למות במדבר הוא משום שלא טעו במרגלים, דבעבור חטא המרגלים הוא שנגזרה עליהם גזירת המיתה במדבר. והא דנקט רש"י ז"ל שלא טעו בעגל, אפ''ל עפ''י הידוע דכלל גדול הוא שכל דבר העתיד להיות והוא תלוי בבחירה אין הקב"ה אומרו בדבור, כדי שלא להכריח את הבחירה לעשות כן, דדבורו של הקב"ה מכריח את הבחירה, משא"כ הידיעה של הקב"ה אינה מכרחת הבחירה. והנה בשעה שבחר הקב"ה את שבט הלוי לעמוד לשרת לפניו עדיין לא חטאו ישראל במרגלים, אלא שצפה הקב"ה שיחטאו ישראל במרגלים מלבד שבטו של לוי שלא יהיו עמהם בעצה, ומחמת שצפה הקב''ה שעתיד שבטו של לוי לעמוד בצדקתו, ולא ישתתפו עם ישראל במעשה מרגלים, ע''כ בחר בם לעבודתו ית"ש. אכן לא רצה הקב''ה לגלות טעם זה בדיבור, משום שדבורו של הקב"ה מכריח את הבחירה, על כן נקט הטעם משום שלא טעו בעגל, כפירש''י ז''ל. ובאמת במ"ש שלא טעו בעגל טמון ברמז שלא יחטאו במרגלים, והוא עפ''י מה דתנינן (אבות פ''ד מ"ב) עבירה גוררת עבירה, דמי שנכשל בחטא פעם אחת אעפ"י שכבר עשה תשובה קצת על חטאו, מ''מ כל זמן שלא נמחק לגמרי רושם הפגם עלול הוא עוד לנפול בחטאים אחרים. וע''ד שכתב המהרש''א ז''ל (במכות דף י' ע"ב) על הגמרא בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כי אותו המלאך הנברא מן החטא הוא מוליך את האדם ומפתהו לחטוא. ומכיון שנתפתו ישראל לחטוא בעגל, ואף על פי שכבר נמחל להם אותו עוון, מכל מקום עדיין רושם החטא שמור לדורות, כמאמר הכתוב (שמות ל''ב) וביום פקדי ופקדתי וגו', ע''כ היו ישראל עלולים להגרר ולהכשל בשאר עבירות וזה גרם להם אח''כ לחטוא במרגלים. משא''כ שבטו של לוי שהיו מנוקים מאותו עוון לגמרי, לא היו עלולים לטעות במרגלים, והבן. וא''כ במה שאמר הקב''ה הטעם שלא חטאו בעגל רמז גם שאינם עלולים שיחטאו במרגלים, כדאמרן שחטא העגל הוא שגרם להם להכשל, אלא שלא אמר הקב''ה כן להדיא שלא להכריח את הבחירה.

ולבאר טעם שציוה הקב''ה למנותן לעצמן בעבור שלא תחול עליהם הגזירה שנגזרה על דור המדבר, אפ''ל דהנה זה כלל גדול שהמתחברים לרשעים ונעשים אוהבים להם א"א שלא ימשכו אחריהם לחטוא כמותם ואפילו צדיקים גמורים יכשלו בהתחברם לרשעים, וכמאמר התנא (אבות פ''א מ''ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, כי קרבת הרשעים מזקת מאד להטות לב המתקרבים להם.

ולצד שרצה הקב''ה להציל את שבט לוי הצדיקים מלחטוא, על כן צוה שלא ימנו יחד עם כלל ישראל, שראתה חכמתו יתברך שאם ימנו אותם יחדיו יהיו צריכים להיות בחבורה אחת עם אותם שטעו בעגל, שהרי נשיאי ישראל ראשי כל שבט ושבט היו המונים את ישראל, כמאה"כ איש אחד לשבט, ואילו היו גם הלויים נמנים עם ישראל ביחד היו נכללים עם שבטי ישראל בהנהגה אחת, וח"ו היו נמשכים אחרי דיעות המקולקלות של אותם שטעו בעגל, כדאמרן דאף אחר שעשו תשבה הי' בהם רושם החטא שהטה לבם לרע, ואילו כן היתה ח''ו הגזירה חלה אף על שבט לוי, לכן ציוה הקב"ה שאותם הצדיקים שלא טעו בעגל לא תהי' להם שום התחברות עם החוטאים ולא יהיו נמנים עמהם, פן ואולי יכשלו ישראל עוד בעוונות אחרים וימשכו הלויים אחריהם.

ומובן בזה היטב הטעם שכתב רש''י ז''ל שלא נמנו הלויים עם בני ישראל כדי שלא יהיו בכלל הגזירה שנגזרה על דור המדבר, דאין הכוונה שאילו היו נמנין עמהם לא הי' באפשרי להבדיל ביניהם ולהצילם ממות, שהרי הקב''ה כל יכול ובידו להבחין ולהודיע מי חטא ומי לא חטא, אלא שכוונתו דאילו נמנו עמהם יחד היתה ההתחברות מביאתם לחטוא, ואזי לא היו הלוים נמלטים מגזירת המיתה, על כן ציוה ה' לפקוד את הלויים לבדם שלא יהיו בהתחברות עם שאר שבטים, ומחמת כן ניצולו מלחטוא במרגלים, שהרי הם לא היו עלולים לחטוא שלא קדם להם חטא העגל שהיו מנוקים מאותו עון. וז"ש רש"י ז"ל שאמר הקב"ה אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל, פירוש דמחמת שלא נכשלו בעגל ואינם עלולים לטעות במרגלים, ע"כ אין מן הראוי שיהיו נמנים עם ישראל פן תזיק להם ההתחברות, והבן.

ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו' המה ישאו את המשכן וגו' וסביב למשכן יחנו, וגו'. וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בנ''י ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות. ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. יל''ד במקראי קדש אלו טובא, חדא דאמר רחמנא בכפילא, ברישא כתיב וסביב למשכן יחנו, וחזר ואמר והלוים יחנו סביב למשכן העדות, וחד מינייהו מיותר לכאורה.

ב)

צ"ב להבין מה שהפסיק הכתוב באמצע הפרשה במאמר וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם. וכי מה ענין פסוק זה להך פרשתא שכולה מדברת בלוים מה משפטם ומה מעשיהם וסדר חנייתם, ואילו על סדר חנייתן של ישראל כתיבא להלן פרשה בפני עצמה איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו' וכל הפרשה, ולאיזה צורך הזכירן הכתוב שנית בפרשתא דא, ואין כאן ענינה לכאורה.

ג)

גם מה דסיים קרא בפרשה זו ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו צריך ביאור דהלא עיקרה של פרשה זו ללוים נאמרה לצוותם על משמרת משכן העדות שעליהם הדבר מוטל וא"כ היה ראוי שיאמר ויעשו הלוים ככל אשר צוה ה'. ואם להודיע כי בני ישראל עשו ככל מצות ה' בסדר הדגלים במסע המחלות ובחנייתן הרי כתיב קרא להלן בפ' הדגלים ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וגו'. והאבן עזרא ז"ל פי' ויעשו בני ישראל, שלא נגעו במשכן לעולם. וצ"ע שלא יפול ויעשו על מה שנזהרו מלנגוע במשכן שהוא העדר העשיה.

ד)

גם אומרו כן עשו יתירא הוא לגמרי, שכבר אמר ויעשו בני ישראל ולמ''ל לחזור ולומר כן עשו.

ה)

להלן בפרשת הדגלים איש על דגלו באותות וגו' יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. ופירש''י מנגד, מרחוק מיל כאלפיים אמה שיוכלו לבא בשבת משה ואהרן ובניו והלוים חונים בסמוך לו, ע''כ. ולכאורה אומרו מנגד סביב הוא כסותר עצמו בתוך כדי דיבור, דאם הם מנגד דהיינו מרחוק כפירש''י ז''ל א"כ אינו סביב לאהל מועד דמשמעו קרוב לאהל מועד סביבותיו ממש, שהרי מסביב לאה''מ היו הלויים, משא''כ ישראל היו מנגד הרחק.

אכן יתבאר דהנה רש''י ז''ל פירש במאה''כ והלוים יחנו סביב וגו' ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל, אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא הקצף. וביאור הענין כי האיש הרוצה לצאת מגדרו ולהתערב בעבודה שאינה שייכת אליו, אף אם כוונתו לטוב, מ"מ ענוש יענש על אשר התערב בעבודה לא לו, וכאשר כן מצינו בקרח שהשיאו יצרו לחמוד עבודת הכהונה שהיתה נתונה לאהרן ובניו, אף שהיתה כוונתו לעבוד את השי"ת בעבודה יותר שלימה ותמה, מ"מ כיון שלא היתה עבודת הכהונה שלו לא היה רשאי להתאות אליה לעורר על כהונת אהרן. וה''נ הזהיר הכתוב אם תעשו כמצותי לא יהיה קצף ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם יהיה קצף, דאם יהיו הזרים מתערבים בעבודת הלוים הם מעכבים בכך את הלוים שומרי משמרת הקדש, מלעמוד במשמרתם ולמלא תפקידם כראוי.

ובזה יובן הכתוב דפתח לומר ואתה הפקד את הלוים וגו' וסביב למשכן יחנו שהוא ציווי הכתוב ללוים לעמוד על משמרתם איש על עבודתו ועל משאו, ואח"כ אמר וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, דמקרא זה בא להזהיר את ישראל שיתייצבו על עמדם, והעם לא יהרסו לעלות ולהכנס לפנים ממחיצתם, להתערב בעבודת הלוים כדי לסייעם ואם יהיה כן אזי מבטיחנו הכתוב להלן (פ' נ"ג) והלוים יחנו סביב למשכן העדות וגו' ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות, ומקרא זה אינו ציווי אלא בהבטחה, שאם יחנו בני ישראל איש על מחנהו וכו' ולא יבואו להתערב בעבודת הלוים אזי יוכלו הלוים לעמוד על משמרתם ולמלא תפקידה כראוי.

והשתא תו אין כאן לישנא כפילא כלל (קושיא א') דמה שאמה''כ בראשית דבריו וסביב למשכן יחנו הוא ציווי ללוים, ומה שחזר ואמר והלוים יחנו סביב למשכן הוא הבטחה שמבטיח הכתוב שיוכלו לעמוד על משמרתן כאשר יחנו בני ישראל איש על מחנהו. וא''ש מה שהפסיק באמצע הפרשה בקרא וחנו בני ישראל וגו' (קושיא ב'), דגם מקרא זה מיירי בענין עבודת הלוים, כמו שנתבאר, שהזהיר את ישראל שיכירו מקומם ולא יתערבו בעבודת הלוים שאינה שייכת אליהם.

ובדרך זו יתיישבו גם שאר הדקדוקים בהקדם מ''ש בספה"ק נועם אלימלך פ' מצורע לפרש מאמרם ז''ל (קידושין ל''ט ע"ב) מחשבה טובה הקב''ה מצרפה למעשה, וזל"ק, יראה לפרש הלשון צירוף שהיה לו לומר מחשבה למעשה, דהנה המחשבה שאדם מחשב לעשות מצוה או עסק התורה ולמעשה מחמת איזה אונס ואדם אחר עוסק בתורה או במצוות רק שמכוון בה איזה פניה הקב"ה מצרף את העובדא הזאת למחשבתו של הצדיק, והוי כאילו הוא עושה המעשה ההוא וכו', עכלה"ק. ובזה פירשתי מאה"כ באברהם וכל אנשי ביתו וגו' נמולו אתו, דלכאורה תיבת אתו יתירא היא, אלא שהכתוב בא להשמיענו גודל ההשתוקקות של אאע''ה לקיים מצות מילה, דאף אחר שכבר קיים אותה בפועל ומל עצמו היתה בקרבו השתוקקות גדולה לקיומה, אלא דלא היה באפשר עוד, ע''כ צירף הקב"ה מחשבתו הטובה עם מעשיהם של בני ביתו שלא קיימוה במחשבה שלימה ונחשב לו כאילו קיים המצוה שנית, בעת שמלו הם, וז''ש נמולו אתו. ועד''ז פירשתי מאה"כ בפ' בא ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו ופירש"י אף משה ואהרן כן עשו. (עי' לעיל פ' מצורע ע' תמ"א).

ועד"ז יתבאר גם לענינינו, כי הנה בני ישראל היתה להם השתוקקות לעבוד את עבודת הקדש, להיות לעזר ולהועיל ללוים למלא תפקידם ולעשות עבודתם בשלימות, אכן מכיון שצוה עליהם הכתוב וחנו בני ישראל איש על מחנהו וגו', שנצטוו שלא להתערב בעבודת הלוים כלל ועיקר, שאין אותה עבודה שייכת להם, משכו ידיהם לגמרי ונמנעו מלהתערב בעבודתם. וע"י כן היה ביד הלוים לעמוד על משמרתם ולמלא תפקידם כראוי, וזר לא קרב אליהם.

וזה שאמה"כ ויעשו כן בני ישראל, מוסב על הצווי האמור למעלה וחנו בני ישראל איש על מחנהו וגו', ומשמיענו הכתוב שקיימו בני ישראל מצות ה' ולא התפרצו להכנס לפנים ממחיצתן. והשתא שפיר נופל לכתוב ע"כ,,ויעשו" (קושיא ה') שהרי ע"י מה שנמנעו בני ישראל מלהתערב בעבודת הלוים מילאו הלוים תפקידם כראוי והיתה עשייתן בשלימות, ומי גרם להם זאת מה ששמרו בנ''י מצות ה' עליהם, והבן. וחזר הכתוב ואמר כן עשו (קושיא ד') להורות דכיון שהיתה לבני ישראל השתוקקות גדולה לעסוק בעבודה זו ואעפ"כ נמנעו ולא עשו מחמת מצות ה', נצטרפה מחשבתם הטובה למעשה, ונחשב להם כאילו עשו מעשה עבודה זו בפועל.

ויתבארו על כוונה זו גם מאה"כ בפ' הדגלים (קושיא ה') איש על דגלו וגו' מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, פי' ע"י שיחנו בני ישראל איש על דגלו "מנגד" היינו מרחוק, לבל יתקרבו אל הלוים להפריעם ולבלבלם בעבודת הקדש, עי"כ,,סביב" לאהל מועד יחנו, כלומר יחשב להם כאילו היו חונים סמוך לאהל מועד סביבו ממש, שתצטרף מחשבתם הטובה והשתוקקותם למעשה כאילו היו חונים סמוך למשכן כמבואר.

ואתה הפקד את הלווים, בבעה"ט ב' במסורה דין ואידך הפקד עליו רשע. וצ"ב.

ב)

הקרב את מטה לוי וגו' במד"ר הה''ד (תהלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח וכו' מה התמרה הזו צלה למרחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם עד לעוה"ב. וצ"ב לאיזה ענין אשמעינן הך דרשא בשבטו של לוי דייקא והלא כן הוא הדבר בכל צדיק וצדיק שעיקר תשלום שכרו הוא לעוה"ב, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא.

ג)

@33ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וגו' והיו לי הלוים כי לי כל בכור וגו' ומסיים הכתוב בסוף הפרשה אני ה'. במד"ר (פ"ג ג') איתא ואני הנה לקחתי ואני בשמחה הנה ברצון וכו' ר' נתן אומר ואני מוסיף אני על חבתן הנה בשמחה וכו' ורבנן אמרי כל מקום שנא' ואני כביכול הקב"ה ובית דינו ובנין אב לכולם (ירמי' י''א) וה' וגו' דבר עליך רעה, עכ"ד המדרש. וצריך להבין מה שדרשו מדכתיב ואני הנה בשמחה וברצון וכו', האם בלאו הכי הו"א דח''ו לא מינה הקב"ה את הלוים לתפקידם בשמחה וברצון, וכי איכא מידי דעביד קב''ה שלא בשמחה ושלא ברצון, וכי מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, ופשיטא דכיון שכך ראתה חכמתו יתברך לקרב את מטה לוי לעבודתו ראויים הם לכך, ומאי איצטריך למימרא ואני הנה לקחתי וגו' בשמחה וברצון.

ונראה לבאר הענין דהנה במה שאמה''כ בסוף הפרשה אני ה' הקשה ק"ז זלה''ה בישמח משה בשם המפרשים דהיכא דכתיב אני ה' דרשו חז"ל נאמן לשלם שכר, משא''כ הכא ל"ל שזו הבטחה ללוים להאמינם על מתן שכרן, דלא שייך למימר הכי אלא על שכר העתיד להשתלם לאחר זמן מרובה ולא היכא שכבר קבלו השכר לאלתר והכא הרי כבר נתמני הלוים לתפקידם וקבלו שכרן מיד, ומה צריך להאמינם עוד על שילום שכרן אחרי שכבר נטלוהו. והוא ז"ל כתב לתרץ עפ"י מה שביאר מאה''כ (קהלת פ"ג) מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלקים יבקש את הנרדף, דה"פ דכל מי שנדחה מחמת איזו עבירה יחזור לשירותו לעת''ל כשיתהפך הכל לזכות, וכן מבואר במדרשות שעתידה עבודה לחזור לבכורות לעת"ל שנדחו מהעבודה בשביל חטאן. והיינו,,מה שהיה כבר הוא" דלפניו יתב''ש דבר שאינו נצחי אין בו ממש והדחוי אינו נצחי, לכך,,ואשר להיות" לעתיד,,כבר היה'' כמה שהיה בעבר, וביאר הכתוב דבריו והאלקים יבקש את הנרדף ר''ל מי שנרדף מהעבודה יהיה זמן שיבקש אותו אלקים וירצה בו כי לכל קציפה אית סבר. והנה שם הוי''ה מורה על עבר הוה ועתיד בסוג אחד וזהו ואשר להיות כבר היה בחינת הויה. אכן אף שעתידין הבכורות לחזור לעת"ל מ"מ אם עלו לא ירדו, והלוים שכבר עלו ונתעלו לשרת בקדש ישארו משמרתם לעולם, וזהו שמבטיח הכתוב והיו,,לי'' הלוים כ"מ שנאמר לי הוא לעולם כמבואר במדרש (תנחומא פ' תרומה),,אני ה''' ר''ל אף כאשר אתנהג בבחי' שמי ויחזרו הבכורות לשירותם ולעבודתם מ"מ הלוים לא ירדו אלא והיו לי עולמית, עכת"ד ז"ל. ובאמת מפורש כתוב כדברים האלו באה"ח הקדוש פ' ויחי עה"פ (פמ''ט כ''ח) זאת אשר דבר וגו' ויברך אותם, יעיי''ש.

ואפ"ל באופן אחר קצת אומרו אני ה' נאמן לשלם שכר, עפ"י הידוע מכתבי האריז''ל (בלקוטי תורה יחזקאל) דלעת''ל יהיו הלוים כהנים והכהנים עתידין להיות לוים וזהו שאמר יחזקאל והכהנים הלוים. וכבר אמרנו לבאר בזה ענין טעותו של קרח שקם לחלוק על הכהונה, כי באמת היה קרח גדול מאד במעלתו, אלא שטעה לחשוב כי כבר הגיע זמן התיקון השלם, שאז עתידין הלוים להיות כהנים, ולכן טען ואמר כי כל העדה כולם קדושים וגו' וכבר הם ראויים אל התיקון השלם, וא"כ בדין הוא שתהא עטרת הכהונה מגעת לחלק בני לוי שעתידין להיות כהנים לעת''ל, אכן משרע''ה ראה שעדיין לא הגיע זמן התיקון השלם, כי כוחות הרע והסט"א גוברים בעולם, ואכתי לא מטיא שעתא שיהיו הלוים לכהנים. וזה ביאור הגמרא (בפרק הספינה) בעובדא דרבב"ח דהוה אזיל במדברא וכו' א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך בלועי דקרח וכו', ושמעית דהוו אמרון משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. והדקדוק מפורסם דאם באו להצדיק עליהם את הדין שטעו במה שחלקו על משרע''ה ולא זכו לכוון אל האמת, הוה להו למימר ואנו בדאים, מאי והן בדאין. אמנם לפי''מ דאמרן ניחא, דכיון ששורש ויסוד המחלקת של קרח ועדתו היה מפני שרצו לקרב זמן התיקון השלם וטענתם בפיהם כי כל העדה כולם קדושים, וכבר בטלו כוחות השקר והסט''א מן העולם, לזאת בהתוודם את חטאתם אשר עשו לחלוק על משרע"ה ותורתו תורת אמת, המה מתוודים ואומרים,,והם בדאין", ועל כללות העולם הם אומרים זאת, שעדיין הם טבועים בשקר ולא הגיע זמן התיקון השלם עדיין ודבריהם אלו כהודאה דמיין שטעו והטעו את ישראל במה שרצו לקרב גאולה שלא בעונתה, ולא זכו להשיג האמת שעדיין לא הגיע זמן התיקון השלם.

תמצית הדברים כי באמת ראויים הם הלוים שיעלו שכרן להיות משמשים בכהונה, אלא דמחמת שלא זכו ישראל אל התיקון השלם לא פרעו ללוים כל שכרן המגיע להם מן הדין, אלא נתמנו לעבודת הלויה, ומשמרת הכהונה נתנה לאהרן ולזרעו, עדי נזכה אל התיקון השלם שאז יהיו הלוים כהנים, כי שכר הוא להם על שלא חטאו בעגל.

וזאת תהיה תורת המסורה ואתה הפקד את הלוים, הפקד עליו רשע, פירוש שלא תתמה על הציווי ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו', שנתמנו הלוים על משמרותם לעבוד את עבודת אהל מועד, לשיר ולמשא ולהגפת דלתות, ומדוע לא יעלו שכרן משלם לתת עטרת הכהונה על ראשם, כאשר יעד להם השי"ת, לזאת אמר הפקד עליו רשע כלומר לפי שנמצאים בעולם רשעים המעכבים את הגאולה בפשעיהם, ועדיין לא אתא זמן התיקון השלם, ע"כ לא זכו עוד הלוים להיות כהנים.

וזה גם ביאור המדרש הקרב את מטה לוי וגו' מה תמרה צלה רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם לעוה''ב, לבל יפול רוח הלוים בקרבם שלא זכו לשמש בכהונה וכבר עברו ימים ושנים זמן זמנים ועידנים טובא ועדיין בן דוד לא בא, עכ''ז צריך להיות יושב ומצפה ולהתחזק באמונה, אעפ''י שיתמהמה עם כל זה אחכה לו, אף שארך מאד הגלות המר בדוחקא בתר דוחקא והנסיונות מתרבים ומתגברים, אעפ''כ המאמין לא יחיש כי אם ישב ויחכה לתשועת ה'. וזהו שאמר המד''ר מה תמרה צלה רחוק אף מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם לעוה"ב, ולפיכך אעפ''י שעדיין לא זכו הלוים ליטול שכרן בשלימות, הנה שכרן גנוז ומונח לכשיבא זמן התיקון השלם אשר אליו עיני כל ישראל נשואות, ואין להם אלא להיות יושבים ומצפים.

וזה גם ביאור המדרש ואני הנה לקחתי את הלוים, ואני בשמחה הנה ברצון, דהנה לפום ריהטא נראה כי התמנות זו של הלוים יש בה השפלה והתבזות לבכורים שהם היו משמשים בכהונה בתחלה ועתה ניטלה מהם, וכמו כן יש בה השפלה ללוים שלא נתמנו לעבודת הכהונה. אך כל זה רק למראה עיני בשר שאינם משיגים מה שעתיד להיות, אבל גבי קב''ה אשר עבר הוה ועתיד הם אצלו בסוג אחד אין בלקיחת העבודה מן הבכורות השפלה וזלזול להם, וכן מה שלא זכו הלוים להתמנות לעבודת הכהונה אין בה עלבון ללוים, שהרי כל זה אינו נצחי אלא עתיד להשתנות לעת"ל, ודבר שאינו נצחי אצלו יתברך כאין יחשב, שהוא סוקר את הכל בסקירה אחת וגלוי לפניו סוף הדבר ותכליתו, וכיון שעתידין הבכורות לחזור למשמרת הכהונה כמקדמת דנא וכן הלוים עתידים להיות כהנים אין בכך כלום מה שלא זכו עדיין לבא למעלה זו. ואם אצל בנ"א נראה הדבר כעונש והשפלה, לפניו ית' גלוי וידוע שאף השפלות הזה הוא לתכלית טובה, וממנה יצמח אך טוב, אלא שאין אנו משיגים עיקרו של דבר עד לעת"ל שאז יראו כל בשר שהכל היה לטובה.

והנה אנו אומרים (בזמירות ליל שב''ק) וברוכים הם מלאכיך הקדושים והטהורים שעושים רצונך, ומדדייק מלאכיך וכו' שעושים רצונך משמע לכאורה דישנם נמי מלאכים שאינם עושי רצונך, אתמהה, הלא מלאכים אין יצה"ר שולט בהם. אכן הנה ישנם מלאכים רעים הנבראים במדה''ד והם שלוחיו של מקום לייסר ולהעניש את החוטא כרעתו, והנה אין זה רצון השי"ת שיהיו דינין ועונשין בעולם, כי מקור הטוב דרכו להיטיב, אלא שאותם המלאכים הנוצרים בסבת החטאים בהכרח הם מייסרים את האדם כחטאתו דמלך במשפט יעמיד ארץ, אך באמת ה' חפץ שיהיה אך טוב לישראל ואין רצונו שיגיע לידי כך שיהיה צורך להעניש. וזהו שאומרים וברוכים הם מלאכיך וכו' שעושים רצונך, הם הממונים להיטיב שבזה הם עושים רצונו של מקום.

והם הם דברי המד"ר ואני בשמחה הנה ברצון, דאף אם בעיני בנ"א יראה כי התמנות זו יש בה השפלה וביזוי לבכורים שנטלה מהם עטרת הכהונה, וגם ללוים שהיו מיועדים לכהונה ועדיין לא זכו אליה אין הדבר כן, שהרי הקב"ה מינה את הלוים על משמרתם ברצון ובשמחה, דכיון שאין זה נצחיות אלא הם עתידים להתעלות ולהיות כהנים וכן הבכורות יחזרו לכהונתם וכמו שמסיים הכתוב אני ה' נאמן לשלם שכר שהוא הבטחה ללוים שעתידים הם ליטול שכרן משלם להיות משמשים בכהונה וכדברי ק"ז זלה"ה הנ"ל יש בה הבטחה לבכורות שעתידין הם לחזור לכהונה, על כן כיון דאצלו ית' עבר הוה ועתיד הכל כאחד אמר ואני בשמחה הנה ברצון.

ובדרך זה תתבאר גם דרשת רבנן ואני הנה לקחתי זה הקב''ה ובית דינו, דהנה הדברים העתידין להיות אינם גלויים וידועים אלא לפני הקב"ה יודע כל תעלומות הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ולא כן צבא מעלה דיש דברים רבים שלא נגלו לשום נברא, דוגמת הא דאמרו ז''ל בענין הגאולה (סנהדרין צ''ט ע''א) ללבי גיליתי לאברי לא גליתי ואך צדיקים מועטים בלבד זכו ונתגלו להם הקץ באופן נסתר ומכוסה (עי' תקו"ז תכ''א) וכמו שאמרו ביעקב אע"ה שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו חזון. וא''כ אף בית דין של מעלה היושבים כסאות למשפט אין יודעין מה שעתיד להיות, ובזמן שעלו בהסכמה להסיר מן הבכורות עטרת הכהונה, וכן שלא למנות שבט לוי אלא לעבודת הלויה, לא הי' נודע להם אלא מה שלפניהם, הוא צד העונש והשפלות שבדבר, אבל לא ידעו מה שעתיד להיות בסופו של דבר שעתידה עבודה שתחזור לבכורות והלוים יהיו לכהנים דהעתיד לא נגלה אלא לבוי"ת לבדו ובפרט שזה תלוי בגאולה העתידה שלא נתגלתה לברואים ואפי' ממלאכים ושרפים נסתרה ונעלמה.

על כן כלפי שדרש ר' נתן ואני בשמחה הנה ברצון אמרו רבנן כ''מ שנא' ואני זה הקב''ה ובית דינו, כלומר דפליגי עליה במה שדרש ואני בשמחה וכו', דל"ש לומר ואני בשמחה אלא כלפי קב"ה שיודע כל מה שעתיד להיות, ושהתכלית הוא לטובה, אבל לא אבית דינו שאין להם אלא מה שעיניהם רואות, ולא נתגלה להם אז תכלית הדבר וכיון שבתיבת ואני ישנה במשמעות הקב''ה ובית דינו לא מסתברא להו למדרש ואני בשמחה, והבן.

באופן אחר תתבאר כוונת המסורה (הובא בבעה"ט) ואתה הפקד את הלוים וגו' ואידך (תהלים ק''ט) הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו. וכתב בעל הטורים וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה אלא אם כן נעשה רשע מלמעלה, וזהו הפקד את הלוים שנעשו שוטרים, הפקד עליו רשע, ע"כ.

ולכאורה מאמר זה תמוה מאוד, דאיך אפ''ל כן דאם נעשה אדם שוטר מלמטה נעשה רשע למעלה הלא מ"ע היא למנות שופטים ושוטרים כדכתיב בקרא שופטים ושוטרים תתן לך ואמרו ז"ל (ילקוט ר"פ שופטים) אם אין שוטר אין שופט שהם כופין לקיים הדין, א''כ בוודאי שוטרים כאלו המתמנים עפ"י מצות התורה הם צדיקים גמורים, ואיך אפשר לאמר עליהם שע''י שנתמנו לשוטרים הם נעשים רשעים למעלה. וביותר תגדל התמיהה לומר כן על הלוים אשר בחר בהם ה' לשרתו מכל ישראל, ובוודאי שהיו צדיקים גמורים, וכיצד אמר על הלוים הפקד עליו רשע, וצ''ב.

אכן יובן בהקדם להתבונן בכוונת הפסוק הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו, דהנה הרד''ק פי' הפקד עליו רשע, אדם רשע ישלוט בו. ושטן יעמוד על ימינו, מלאך שטן יעמוד על ימינו לשטנו וכו'. ולכאורה מה טיבה של קללה זו שקלל דוד את הרשע בזה המזמור שרשע אחר ישלוט בו. גם מ"ש ושטן יעמוד על ימינו לשטנו צ''ב, שהרי ימין הוא צד הטוב סטרא דימינא, וא"כ היה ראוי שיאמר ושטן יעמוד על שמאלו לשטנו שהוא צד הרע סטרא דשמאלא, שהרי חפץ לקללו.

ויתבאר עפ''י מאמרם ז"ל בגמרא מגילה (דף ו' ע"א) מאי דכתיב אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק זו גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו, ואר"א ב"ח תלת מאה קטירי תגא איכא בגרממיא של אדום ותלת מאה וכו' דוכסי איכא בבבל ובכל יום נפקי הני לאפי הני ומקטיל חד מינייהו ומטרדי לאוקומי מלכא, ע''כ. מבואר מזה כי במה שאלו נלחמין באלו ישנת ברכה מרובה לעולם, שאלמלי היתה להם מנוחה ושלוה מכל טרדה היתה יוצאת ומחרבת כל העולם, אלא דמחמת שהם נלחמין עם שונאיהם אינם יכולים להפיק זממם הרע.

ועפי"ז אפ''ל ביאור תפלת דהמע"ה הפקד עליו רשע, דהנה דוד המע"ה היה לו הרבה צער מהרשעים שזממו ללחום נגדו ולנצחו ח''ו, כאשר נראה בכמה מקומות בתהלותיו שהתפלל על רבים צריו ואויביו הקמים עליו, ולזאת ביקש והתחנן מלפני המקום ב''ה לסכל עצת הרשעים שלא יוכלו לקום נגדו, באמרו הפקד עליו רשע, כלומר נגד אותו הרשע הזומם להפילני תעמיד רשע אחר שיעמוד עליו וילחום עמו, ומתוך שתעמוד מריבה כנגדו יטרד ולא יוכל להפיק זממו הרע דפיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם (סנהדרין ע"א ע"ב) ומתוך כך יהא בידי לעבוד את השי"ת בשלוה ובהשקט שלא יוכלו לצערני עוד.

וטעם שהיתה תפלתו בדרך זה שיעמוד רשע אחר על אותו רשע השונאו, ולא ביקש שמן השמים ימנעו אותו רשע מלצערו ומלעמוד נגדו, היינו משום שהבחירה חפשית, ואין הקב"ה נוטל הבחירה מיד האדם לעכבו ולמנוע בידו, ע"כ היתה תפלתו באופן זה דייקא הפקד עליו רשע שילחם נגדו, ומתוך כך יטרד בטרדת עצמו ולא יוכל להפיק זממו. וכעי"ז פירשתי מה שאמר הקב''ה לאברהם אע"ה ומקללך אאור, דלכאורה טוב מזה אילו הבטיחו הקב"ה שלא יהיה מקלל כנגדו, שהקב"ה ימנע אותו מלקלל. אלא דזהו דבר שא"א דנגד כל צדיק וצדיק הנמצא בעולם ישנם שונאים ומקללים, שאין הקב"ה נוטל הבחירה מידם, ולפיכך הבטיחו הקב''ה ומקללך אאור, דאף שלא אעכבם מלקלל תחול עליהם קללת ה' מחמת שקללו את הצדיק.

וזהו מה שסיים הכתוב ושטן יעמוד על ימינו, דהנה בספרי (ויואל משה מאמר ישוב א"י סימן נ"ג) ביארתי מדרש פליאה (מובא בדמש"א פ' בהעלותך) עה"פ אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעי, נ"ז) מכאן שהקב''ה אוהב את הרשעים. דהנה מצינו במקומות רבים בדבריהם ז"ל דכאשר הרשע עושה איזה מעשה שבעצם הוא מעשה טוב, אף שמחמת אותו מעשה טוב הוא גורם רעה גדולה, מ"מ יקבל שכר בעד המעשה הטוב בעוה''ז, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואחריתו עדי אובד להשתלם בעוה''ב בעד רעתו אשר עשה מכח אותו מעשה טוב. ונמצא שהשכר שקבל הוא לו לרעה גדולה לעוה''ב שמחמת השכר הגדיל רשעתו יותר ויענש על כך. והבאתי שם ממה שאמרו ז''ל (סנהדרין דף צ"ו ע"ב) גבי נבוכדנצר מפני מה הצליח וכבש ירושלים וכו' בשכר ד' פסיעות שרץ אחר כבודי ואמרו שם אר"י אלמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל, ופירש"י, שהיה שכרו מרובה והיה לו רשות ח"ו לאבד שאריתנו. והנה זה וודאי שאותו השכר אשר קבל שהיה בכוחו לכבוש ירושלים ולאבד הרבה מישראל הוא לו רעה רבה ומרה, כי הקב"ה ינקום נקמת עמו מכל המצירים לישראל, ובפרט המחריבין האלה יהיו לחרפה ולדראון עולם ולאבדון נורא, מ"מ לפי שעה היה לו זה לתשלום גמול והיה לו חיזוק גדול לעשות רעות גדולות ר"ל.

וכיוצא בזה הוא גם במדת השלום לגבי הרשעים, דאיתא במס' ד"א זוטא (פ' ט') גדול השלום שאפילו עובדין ע"ז ויש שלום ביניהם וכו' שנא' חיבור עצבים אפרים הנח לו. וכן כתב רש"י ז''ל בפ' נח עה"פ ומשם הפיצן, למד שאין להם חלק לעוה"ב וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם אלא שדור המבול היו גזלנים והיה מריבה ביניהם לכך נאבדו ואלו היו נוהגים אהבה אחוה וריעות ביניהם שנא' שפה אחת ודברים אחדים למדת ששנאוי המחלקת וגדול השלום, ע"כ. והנה לכאורה נראה מכאן כי מדה טובה היא לרשעים שיש שלום ביניהם, וקשה טובא מהא דאיתא בסנהדרין (דף ע"א ע"ב) פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, ופירש"י שע"י הפיזור שנפרדין זה מזה אין יכולין להוועץ עצה רעה ולסייע זל''ז. הרי מבואר שרעה גדולה היא להם ולעולם אם יש שלום ביניהם, שנועצים יחדיו ומסייעים זל"ז להחריב העולם. וע"כ לומר דבאמת רעה גדולה ומרה היא זו שיש שלום בין הרשעים, ואעפ"כ כיון שבעצם השלום הוא מדה טובה, לכן מקבלים אף הרשעים גמול בעדו בעוה''ז, ולפיכך ניצלו דור הפלגה בעבור השלום שביניהם, אמנם בסופו של דבר אותו הגמול עצמו שקבלו נהפך לרעה גדולה להם, שהרי אותו הגמול מביאם להוסיף רעה, והוא ע"ד ומשלם לשונאו על פניו בעוה''ז כדי להאבודו מעולם הבא. ועיין שם שהארכתי בכמה הוכחות מכ"מ כיוצא בזה.

וזה יהיה ביאור הפליאה אין שלום אמר ה' לרשעים מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים, שאם הקב"ה מונע את השלום מן הרשעים, בזה מציל אותם ואת העולם כולו מן הרעות שהיו עלולים לבא אילו היה שלום ביניהם, וא"כ מניעת השלום הזו הוי אהבה אף לרשעים, שהרי אילו היה שלום ביניהם היתה נצמחת רעה להם עצמם כפלי כפלים. אח''כ מצאתי שפירש כן בספר כסא רחמים להרחיד"א זלה''ה בפירושו לאדר"נ פי''ב, ותה"ל שכוונתי לדעת הגדול.

ובזה מבואר מה שהתפלל דהמע"ה ושטן יעמוד על ימינו, דכיון שאמר הפקד עליו רשע שיהיה מריבה ביניהם ולא יוכלו להפיק זממם, א''כ הרשע הזה שהופקד עליו להיות לו לשטן ולהלחם בו,,יעמוד על ימינו'', כלומר שהוא לטוב לו, שהרי הוא גורם לו למנעו מלצער את הצדיק ובכך הוא ניצול מעונשים קשים ומרים יותר, שהיו עתידים להיות מנת חלקו וגורלו אילולי היה מפיק זממו.

ועפי"ז יובן המאמר אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא''כ נעשה רשע מלמעלה, דהנה מכיון שנתמנה אדם לשוטר למטה עומדים כנגדו כל הסט''א וחיילותיו למנעו מעבודת ה' ב"ה ע''י שמעמיד נגדו רשע בעוה''ז לצערו ולטרדו. ואיך יוכל הצדיק להתגבר ולעמוד כנגדו, לזאת הקב"ה בחמלתו מעמיד מלמעלה רשע אחר כנגד אותו רשע העומד כנגדו, כדי שע"י שיתקוטטו ביניהם יניח את הצדיק ולא יוכל להרע לו. וז"פ אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא''כ,,נעשה'' רשע מלמעלה, כלומר שמתמנה רשע מלמעלה כנגד אותו רשע העומד נגד הצדיק.

והנה הלוים משרתי ה' שומרי משמרת הקדש בעבודת ה' התייצבו כנגדם כוחות הטומאה לצערם ולבטלם מעבודתם הקדושה, ולכך העמידו מן השמים כוחות רשע מול אותם רשעים שהתייצבו כנגדם, שע''י המריבה והקטטה שתהא בינם לבין עצמם לא יהיה בידם למנעם מעבודתם הקדושה. וזאת תהיה תורת המסורה הפקד את הלוים, וכיון שיתמנו על משמרתם לשרת בקדש כיצד יוכלו לעמוד ולהתגבר נגד הרשעים שיקומו עליהם, לזאת הפקד עליו רשע כנגד אותם רשעים הזוממים להשביתם מעבודת הקדש, וע"י שתהא מריבה ביניהם יוכלו הלוים לעבוד את ה' בהשקט ובטח כאשר עם לבבם.

עוד יאמר לבאר המסורה ואתה הפקד את הלוים, ואידך הפקד עליו רשע וכתב בעה"ט ז"ל דזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא"כ נעשה רשע מלמעלה וזהו הפקד את הלוים, שנעשו שוטרים, הפקד עליו רשע. ודבריו ז"ל פלואים לכאורה דמשמע מדבריו שהלויים ח"ו נעשו רשעים למעלה, ובעבור כן נתמנו על משמרתם, והאמת הוא להיפוך שמחמת שהיו צדיקים ולא טעו בעגל בחר ה' בם לשרת במשכן, כמבואר בדבריהם ז''ל.

ויתבאר בפשטות עפ"י מה דאי' בגמרא (ברכות דף נ"ח ע"א) א"ר חנן בר רבא א"ר יוחנן אפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה (ופירש''י ז''ל, הממונה על החופרין חפירות למלאותן מים כדי להשקות בהן שדותיהן) מבואר מזה דכל מין שררה שהאדם זוכה בה ואפי' שררה קטנה משמיא קא זכו ליה לאותה התמנות. אכן כבר הבאתי לעיל (פרשת ויקרא עמוד פ') מ"ש בספר ווי העמודים להגה"ק מוהר"ר שעפטיל זלה"ה בנו של בעל השלה"ק (פ' כ"א) בתוכחת מוסר על הקהלות שיש כמה חשובים שרי התורה יושבים ואין דורש ואין מבקש, וממנים רב מחמת ממון הנמאס, אומר אני על אותן המתקבלים בקהלות עפ"י השתדלותם לא מן שמיא מוקמי להו, רק מעשי ידי אדם הם, הלא מצינו הכשפים מכחישים פמליא של מעלה ק"ו בענין זה, עכדה"ק. הרי כי אף שכך ראוי להיות שהמינוי שיתמנה האדם לשררה יסכימו עליה מן השמים, מ"מ הבחירה חפשית, וביד בני אדם למנות איש לשררה ע"י בחירתם הרעה, אף שאין כן הרצון מן השמים. וכאשר כן הי' בזמן בית שני שהיו ממנים לכהונה גדולה אנשים שאינם הגונים מחמת הממון, שהיו משלמין למלכות עבור התמנותן, כדאי' בגמרא (יומא דף ח' ע''ב) למה נקרא שמה לשכת פלהדרין מתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל י"ב חדש, ופירש''י שרשעים היו ולא היו מוציאין שנתן וכו'. וכן איתא ביבמות (דף ס"א ע"א) בעובדא דר' יהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת בייתוס ומנהו המלך להיות כה"ג. וקאמר עלה בגמרא מנהו (פירש"י המלך מינהו אבל אחיו הכהנים וסנהדרין לא מינוהו) (נתמנה לא קתני דהוי משמע דראוי היה לכך) אמר רב יוסף קטיר קחזינא הכא וכו' (קשר רשעים אני רואה כאן שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינוהו), עכ"ד הגמרא. הרי מבואר כדאמרן דפשיטא שלא היה כן הרצון בשמים שיתמנו לכהונה גדולה אנשים שאינם מהוגנים, אלא שהבחירה חפשית בעה"ז וביד האדם לבחור ברע לתת שררה למי שאינו ראוי לה, ומי שנתמנה לשררה שאינה ראוי לה ואין המינוי מן השמים וודאי שהוא נחשב בחינת רשע למעלה, מכיון שלא הסכימו בשמים שיתמנה לשררתו. וזה יהי' ביאור המאמר אין אדם נעשה שוטר,,מלמטה'' אא"כ נעשה רשע מלמעלה, פי' אם לא נעשה שוטר אלא מלמטה שמינוהו בני אדם לשררתו אבל לא,,מלמעלה'' שלא הסכימו מן השמים לכך אז וודאי נעשה רשע מלמעלה, ולפיכך לא אוקמוהו משמיא.

וזהו ביאור המסורה,,ואתה'' הפקד את הלויים, פי' שצוה הקב''ה למשה אתה בעצמך תמנה את הלויים לשררתם, כל אחד למשמרת שהוא ראוי לה, ולא יהי' המינוי ע''י אחרים, והטעם דאם יהיו אחרים ממנים אותם פן ימנו אותם שאינם ראויים לתפקיד נכבד כזה, ואז לא תהי' התמנותם מן השמים. וזהו שאמר דמה שצוה,,ואתה'' דייקא הפקד את הלויים, הוא לצד הפקד עליו רשע, וכדברי בעה"ט דאין אדם נעשה שוטר מלמטה אא''כ נעשה רשע מלמעלה וכנ''ל, דכיון שנתמנה שוטר מלמטה בלבד מבלי שיסכימו עליו מן השמים אז הוא רשע מלמעלה, ולפיכך,,ואתה'' הפקד את הלוים, שאז תהי' התמנותם מן השמים.

עוד יאמר לבאר המסורה הנ"ל, בהקדם מאה"כ בתהלים (פ' קמ"ד) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר ופירש''י וז"ל, תלה הכתוב שוא בפה ושקר בימין באו לספר בודים גוזמא על שוא אף לשנות הידוע, באו לפשוט ימינם לשבועה חדלו משוא שנתפס עליו כגנב, אבל בשקר נשבעין שכך גורלם, ע"כ. ועדיין צריך להבין דלפי פירוש רש"י ז''ל למה מכנה הכתוב את שבועתם בימין, כאומרו וימינם ימין שקר, יאמר ושבועתם שבועת שקר.

ואפ"ל ביאור הכ' הנ''ל עפ"י מ"ש בספה"ק נועם מגדים פ' מטות לפרש מאמרם ז"ל (ב"מ פ"ח ע"א) מפני מה חרבו חנויות של בית הינו ג' שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת, וז"ל, וביאור הדבר נראה כי לכל חטא אשר יחטא האדם ואשם תגדל אשמתו יותר ויותר אם אינו מכיר ומודה עכ"פ שחטא, רק אומר שכך נאה ויפה לו ושורת הדין הוא כך ומראה פני היתר לעצמו וכו'. וזהו שארז"ל שהעמידו דבריהם על ד"ת כל דברים שעשו אמרו שזהו דת ודין תורה, וע"ד שפירשנו הכ' (תהלים ע"ד) כל הרע אויב בקודש, שעל כל שהרע אומר שהיא בקודש זהו קשה מן החטא וכו', עכלה''ק.

אתה הראת לדעת עד היכן מגיע חומר העון בזמן שאין הרשע מכיר ומודה שחטא וכך הוא דרכן של רוב מסיתים ומדיחים לומר על העבירות החמורות ביותר שהם מצוות וכך הוא רצון הקב"ה, דאם יפתו בני אדם לעבור עבירות בשאט נפש וביודעין לא יאבו ולא ישמעו להם, כי יראו ויפחדו לעבור עבירה, ע"כ הם מלבישים הכל בדרך התורה כדי לשנות את הידוע, שתהי' קלה בעיניהם לעבור עליה אם יחשבו שהיא מצוה. והנה התורה הקדושה קרויה ימין וכמו שדרשו ז"ל (ברכות דף י' ע"א) נשבע ה' בימינו זו תורה שנא' מימינו אש דת למו.

ולדרכנו יהי' פי' הכתוב אשר פיהם דבר שוא דבזמן שהם באים לפתותך לעבור עבירה, ואינם מסתירים שעבירה היא זו, אז פיהם דבר שוא שמשנין אח הידוע, אמנם כשהם באים לפתותך ולומר על עבירה שהיא מצוה, שבאים עליך בכח התורה להעמיד דבריהם על ד"ת, אזי וימינם ימין שקר, כלומר התורה הקרויה ימין שעל ידיה הם באים לפתותך, היא ימין שקר, תורה של שקר. וכיו"ב הם דברי האלשיך הקדוש לפרש מאה''כ במשלי (פרק א') בני אם יפתוך חטאים אל תאבה, דאין הכוונה דכשבאים החטאים לפתותו לעבירה שלא יאבה ולא ישמע אליהם. דמילתא דפשיטא היא, שכבר הזהירה עליהם תורה בשס"ה ל"ת ולא הוצרך שלמה המע"ה להזהיר על כך אלא שהכוונה דאפילו אם יפתוך לעשות איזו מצוה, שכך ידמה בעיניך שבוודאי מצוה היא, אפ''ה מכוון שהרשעים מפתים אותך לכך, לא תאבה ולא תשמע אליהם לעשות מצוה זו, דבוודאי אינה מצוה כי אם עבירה הוא, אלא שאינך משיג הדבר לאמיתו.

והנה לפעמים תתפרש תיבת עמידה מענין שתיקה, ע''ד שאמה''כ (דניאל י''ב א') ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול וגו' פירש''י ישתתק כאילם וכו'. ועפ''י זה יובן מה שהתפלל דהמע''ה הפקד עליו רשע, כפי' המהר''מ פאפירש ז''ל הנ''ל שקלל דוד אויביו שיפקוד הקב''ה עליהם רשע שיחטיאם עד שתתמלא סאתם, והדר אמר ושטן יעמוד על ימינו פי' אם ירצו אויביו לבא ולהשטין בכח התורה הקרויה ימין, להוכיח ע''י התורה שהיא מצוה ולפתותו ע''י כן לעבור עבירה, על כך התפלל ושטן יעמוד על ימינו, שאותו שטן הבא מימינו שהוא התורה,,יעמוד'' כלו' ישתתק כאילם שלא יהא בידו להתגבר ולפתות באמצעות התורה, שעל נסיון כזה קשה מאד להתגבר ודי במה שהוא מפתה להדיא לעבור עבירה שיותר נקל להתגבר עליו, מאם הוא בא לפתות בכח התורה, דזעירין אינון שיכולים להתגבר על פיתויו בענין זה.

והנה מבואר בסה''ק אגרא דכלה פ' בחקתי בענין טעותו של קרח, שהיה משתוקק לזכות לקיים מצוות יתירות הנוהגות בכהנים, ופתהו יצרו במחשבת מצוה שהי' סבור שכוונתו רצויה לשמים, שהרי הוא משתוקק לעטרת הכהונה כדי להרבות מצוות ומע''ט שאינם נוהגות אלא בכהנים, ובא לו טעות זו מחמת שכן יהי' לעת''ל, שעתידין הלויים להיות כהנים. ולפי שפיתהו יצרו רצה לדחוק את הזמן שהיה סבור שמצוה בידו. שע''י שיזכה לכהונה ירבה חבילות חבילות מצוות.

וזה ביאור המסורה ואתה הפקד את הלויים שתמנה את הלויים במשמרותם לעבודת הלוייה, ולא יהיו כהנים אלא לעת''ל, ודבר זה יגרור שיבא קרח לערער ולחלוק על הכהונה, ולא ידע כי עבירה בידו, אדרבה יפתהו יצרו וגם יוכל לו כי מצוה קא עביד ולטובה כוונתו.

וז"ש הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו, כדאמרן שהיתה תפלתו של דהמע"ה שלא יוכל היצה"ר להתגבר עם התה''ק הקרויה ימינו, אלא שטן,,יעמוד" על ימינו שישתתק וימנע מלפתות ע''י התה''ק שנתנה בימין, דנגד פיתוי זה קשה לעמוד, כדחזינן ממעשה קרח שפתהו היצה''ר לחשוב שמצוה היא בידו ולא יכול לעמוד נגדו.

ואפ"ל עוד בביאור המסורה ואתה הפקד את הלויים הפקד עליו רשע וגו', בהקדם מ''ש הרחיד"א זלה''ה בספרו יוסף תהלות עה''פ הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו וז"ל, ראיתי בספר טל אורות להרב עיר וקדיש מהר''מ פאפירש כ''ץ ז''ל שפירש שקילל שיפקוד הקב"ה על אויביו נפש רשע שיחטיאו עד שתתמלא סאתו וכו'. ותפלתו תהי' לחטאה דעבירה מכבה מצוה ולוקחה הסט'א והוא נענש על שהכניס הקדושה לסט''א וכו', עכ''ל. ולפי"ז נמצא שהתפלל דהמע"ה על אויביו שלא תשאר להם זכות, ואף מצוותיהם יחשבו לעוונות. וכיו"ב מצינו במשרע''ה שבמחלקת קרח ועדתו התפלל לפני השי"ת על דתן ואבירם אל תפן אל מנחתם ודרשו ז"ל (במדב"ר פי''ח ט') שאמר משה יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו ע"כ. והנה צריך להבין מדוע ביקש משרע"ה שלא ישאר בידם שום זכות שבעולם אפי' לעה"ב, וכן דהמע"ה בתפלתו עליהם שאף המצוות יהפכו להם לחוב. דבשלמא מה שאמר ופצתה האדמה את פיה ותבלע אותם ואת כל רכושם הי' בו צורך שיתקדש שם שמים על ידו, אבל למה רצה משרע''ה שלא ישאר להם שום זכות גם אחרי מותם, וכי חפץ לקחת נקם מהם. והאוה"ח הקדוש כתב כי יש כח בידי הצדיקים להפקיע זכות הרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע, והוא כענין שאמרו הפקר ב"ד הפקר וכו', יע"ש באורך מ''ש בזה.

ונ"ל בטעם שהתפלל משרע"ה להפקיע מהם זכותם מכל וכל, עפ"י הידוע דאם יש לרשעים זכות הם מזיקים יותר לעולם באמצעות אותו הזכות, ע''ד (משלי י"ד) חסד לאומים חטאת שדרשו ז"ל (ב"ב ו' ע"ב) דכל חסד שאוה"ע עושין חטאת הוא להם שאינן עושין אלא להתגדל וכו'. וכמו"כ מצינו (דברים רבה פ"א י"ד) שבעבור שקיים עשיו מצות כבוד אב ואם נתארך זמן קץ גלותנו וסובלים ישראל כל אלו הצרות מזרעו של עשו. והארכתי בענין זה בספרי ויואל משה (מאמר ישוב א"י סי' ג') דאף שכל מצוותיו של רשע הם לו לפוקה ולמכשול, מ"מ כך היא המדה שהקב"ה משלם לו שכר בעד המצות ובכח זה הם יכולים להרע לישראל, ובסופו של דבר יביא להם אבדון מן העה"ב ולפעמים אף מן העה''ז. נמצא שהמצוה שעשה הרשע נהפכה לו לרעה, שמחמת כן הי' בידו להרע לישראל, והביא עליו רעה גדולה להאבד מן העולם.

ובזה מובן מה שהתפלל משרע''ה שיופקע זכותם של דתן ואבירם מכל וכל ולא ישאר להם שום זכות, כדי שלא תעמוד להם זכותם להרע לישראל ולהחטיאם, וא"כ נמצא דלטובתם הוא מתכוין, דאילו הי' להם זכות ובכח זכותם היו מריעים לישראל ומחטיאים אותם היתה זכותם גורמת להם להענש יותר, ע"כ התפלל להפקיע זכותם ולא יהי' בכוחם להרע לישראל. וזהו גם מה שהתפלל דהמע"ה ושטן יעמוד על ימינו, שלא ישאר לו שום זכות כמ"ש מהר''מ פאפירש ז''ל הנ"ל.

והנה כבר הארכנו לעיל בענין מ"ש האר"י ז"ל בטעותו של קרח שנחלק על משרע''ה משום שצפה שעתידים הלויים להיות כהנים, והי' סבור שכבר הגיע זמנם לשמש בכהונה, אלא שטעה בכך דאכתי לא מטייה שעתא. ובאמת יעד הקב''ה ללויים על שלא חטאו בעגל שכר גדול יותר, שיהיו כהנים, אלא שלא נתקיים בהם כ"א לעתיד. ולפי שידע קרח שעדיין הם מתוקנים לשכר גדול מזה לשמש בכהונה, ע"כ הקהיל את העדה לחלוק ולערער על הכהונה, ונתקבצו אליו דתן ואבירם שהיו רשעים גמורים לסייע בידו, ולפי שהי' בידם הזכות שעדיין לא נשתלם ללויים שכרם משלם, כנ"ל שלא ישתלם אלא לעת''ל, ע"כ הוצרך משרע"ה להתפלל להפקעת זכותם כדי שלא יגרמו עוד נזק לישראל.

וז"ב המסורה ואתה הפקד את הלויים שתמנה אותם על עבודתם לשרת במשמרת הלויים, ולא יהיו עדיין כהנים, וזה יגרום מחלקת קרח ועדתו שיבואו לתבוע לעצמם את משמרת הכהונה, לז''א הפקד עליו רשע שיהי' צורך להתפלל עליהם שלא יזכר להם זכותם, אדרבה יוסיפו עוון על עוונם עד שתתמלא סאתם ויאבדו ולא ערמו עוד להחטיא את ישראל.

ואפ"ל עוד עפ''י מה שנתבאר מדברי הרמ''ע ז"ל כי משרע''ה צפה והביט כל הגלגולים העתידים להיות עד ביאת המשיח, והנה משרע"ה ברוח קדשו כשפקד את הלוים לעבודת הלויה ראה והשיג כי יתארך מאד הזמן עד ביאת המשיח ואריכות הגלות המר יגרום לכך שיקומו רשעים ויעשו פעולות בידים לדחוק את הקץ. וז''ש ואתה הפקד את הלוית שנתמנו לעבודת הלויה ולא נעשו כהנים מיד, ע"י כן מחמת אורך הזמן הפקד עליו רשע, יקומו הרשעים לפרוק מעליהם עול הגלות.

ומה שאמר ושטן יעמוד על ימינו, נל"פ עפ"י מ"ש בספה"ק נועם מגדים פרשת מטות לפרש מאמרם ז"ל (שבת נ''ה ע"ב) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, שכל העבירות והתועבות שהיו עושים היו אומרים שכך הוא ציווי התורה והכי כשר למעבד, וזה חמור ביותר שמגלים פנים בתורה שלא כהלכה לחפות על כל התועבות בכך ולומר שכך הוא רצון השי"ת, עכ"ד ז''ל. והנה אמרו ז"ל (ברכות דף ו' ע"א) ימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו. וזש"ה ושטן יעמוד על ימינו, פי' דאותם רשעים שרמזם הכתוב באמרו הפקד עליו רשע שיקומו בזמן הגלות למרוד בהקב"ה ולעשות פעולות לדחוק את הקץ, יעמידו דבריהם על ד"ת שיאמרו כי כך כתוב בתורה. וזהו ושטן יעמוד על ימינו. שמן התורה הקרויה ימין יבא השטן לפתותם בגאולה של שקר.

באופן אחר תתבאר המסורה ואתה הפקד את הלוים הפקד עליו רשע וגו'. דהנה אמרו ז''ל (אבות דר''נ פל''א) שהראהו הקב''ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו וכו' דור דור ופושעיו וכו' ע"כ. ויש להבין דבשלמא מה שהראהו הקב"ה כל מנהיגי הדורות וצדיקיו ניחא, שבזה ישמח לבו ויגל כבודו של אדה''ר בראותו כל אותם הצדיקים העתידים לצאת מחלציו עד סוף כל הדורות אבל משום מה הראהו גם את הפושעים שבכל הדורות דיה לצרה בשעתה.

ומשמיה דהגה"ק מראפשיץ זלה''ה איתאמר (הביאו ק"ז זלה"ה בייטב לב פ' מסעי) דלכאו' יל"ד למה הקדים לאמר דור דור ודורשיו, ולא אמר דורשיו ודורו, כאשר מן הראוי להקדים פני הדור שהם המנהיגים. וביאר דאילו הראה לו הקב"ה הדורשים והצדיקים והשופטים שבדור הזה הי' לפלא בעיניו, לכך הראה לו תחלה הדור ולפי מעשי הדור יכונו דורשיו ושופטיו וצדיקיו יחדיו לפי ערך זה, ע"כ דה"ק. וכבר אמרתי כי בדורנו זה בעוה"ר אין צריכים עוד לפירוש זה, דבלא זה מובן בפשטות למה הקדימו להראות לו את הדור תחלה ואח"כ את מנהיגיו, כי בזמנינו הדור עצמו הם המנהיגים, שהרי המון העם מכריחים את דעתם על המנהיגים. ופני הדור הם השופטים והמנהיגים מושפעים מדעת ההמון, ומנהיגים את דורם כרצונם של ההמון, כפי הלחץ אשר העם לוחצים אותם וכופים דעתם עליהם. אכן הגה"ק מראפשיץ זלה"ה אמר פירושו לפי מצב דורו, שהיו עוד מנהיגים אמתיים בישראל, אלא שלעומת ערך דורות הראשונים היו קטנים בערכם, על כן היתה זאת נחמתו של אדה"ר מה שהקדימו להראות לו את הדור תחלה ואח"כ הראו לו את המנהיגים, כי לפי ערך הדור היו המנהיגים טובים, אמנם אנו בדורנו השפל הזה בעוה''ר אין לנו עוד נחמה זו, כי אף לפי ערך הדור אין לנו מנהיגים, ואדרבה בכך יש לימוד זכות על כללות הדור, שהמנהיגים הם הגורמים לשפלות הגדול שבדורנו. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז''ל פ' קרח עה"פ האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, וזלה"ק, ומשה ואהרן למדו עליהם זכות שלא חטא במעשה אלא קרח והוא הגורם והוא המפתה אותם וכו'. וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים וכו' עכלה"ק. ומצינו כן בדברי הנביאים שלימדו זכות על הדור שאינם אשמים כ''כ בעוונות, משום שנביאי הבעל נביאי השקר היו להם בעוכריהם, והם שהטעו את דורם ללכת לעבוד אלהים אחרים (עי' ירמי' פי"ד).

העולה מזה דע"כ הקדים הקב''ה להראות לאדה"ר את הדור בראשונה ואח''כ את מנהיגיו. כדי שתנוח דעתו בראותו שפלות המנהיגים ודלות מעמדם, כי לפי ערך הדור המה טובים. ובזה ניחא מה שהראה לו הקב''ה גם את הפושעים שבכל דור, כדי שיבין אדה''ר הסיבה לשפלות הגדול אפי' של הכשרים שבדורות האחרונים שהוא לצד ריבוי הפושעים שבדור.

וכדבר הזה אף אנו נאמר לענינינו, דהנה כבר נתבאר לעיל בדברנו באורך כי בשעה שמנה משה את ישראל ראה ברוח קדשו כל הגלגולים שעתידים לבא עד סוף כל הדורות וכמ''ש הרמ"ע ז"ל בתי' לגלגלתם. והנה כשראה משרע''ה גודל שפלות המנהיגים בדורות האחרונות הרע בעיניו ונצטער על כך צער גדול מאד, וכדי ללחמו הוצרך הקב''ה להראותו אף את הפושעים שבדורות האחרונים, שיהיו מרובים מאד. ודין גרמא לשפלות הדור ומנהיגיו.

וזאת תהי' תורת המסורה ואתה הפקד את הלוים, הם מנהיגי ישראל המופקדים וממונים על העם להדריכם ולנהלם על מבועי התורה, ובאותה שעה ראה משרע"ה מעמד המנהיגים בכל הדורות, וצער גדול נצטער באותה שעה מה יהיו פני הדור באחרית הימים, והראהו הקב''ה,,ואתה הפקד עליו רשע'' ושטן יעמוד על ימינו, שעתידים לקום המון רשעים רבים, והם הגורמים לשפלות הדור.

וידבר ה' אל משה לאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. יל"ד אומרו מנגד שפירושו מרחוק, והדר אמר סביב לאהל מועד יחנו, משמע שתהא חנייתן בסמוך לאה"מ סביבותיו ממש. ולכאורה הני מילי סתראי נינהו, אם מנגד אינו סביב, ואם סביב אינו מנגד. ואא''ז זלה"ה בייטב לב פרשה זו כתב לבאר אומרו מנגד סביב לאהל מועד יחנו, עפמ"ש רש"י ז"ל באותות לבית אבותם, באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים וכו'. והיינו ששם את אפרים לפני מנשה, אם כי מנשה הבכור, אולם אחיו הקטן יגדל ממנו. ומזה נראה בעליל כי יעקב דן ע"ש העתיד, להיות כאילו כבר היה, ויתר מרעהו צדיקו של עולם הקב"ה, שדן על העתיד כאילו כבר היה. ובדרך זה פירש זקני המהרש"א במגילה (דף כ"ט) מאה''כ (תהלים קכ"ב) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עפי"מ דאי' בגמרא התם עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל ואי' במדרש לעתיד יהי' בהמ"ק גדול כירושלים שבעוה"ז והפעם מפני שיחוברו למקדש בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו''ל, וז"ש על זמן הגלות שמחתי באומרים לי בית ה' נלך היינו בתי כנסיות ובתי מדרשות כאלו עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים הוא ביהמ"ק, ומפרש הפעם למה שמח בהליכתו לבהכנ''ס כאילו בא למקדש לזאת אמר הלא הבהמ"ק יהי' גדול כירושלים והפעם לפי שירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה (למקדש) יחדיו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו''ל נמצא שהבהכנ''ס שבחו"ל הוא מקום המקדש שלעתיד, עכ"ד המהרש''א. נמצא מזה כי אף שעדיין הבהכנ''ס והביהמ''ד בחו''ל הם נדונים כאילו כבר הם בא"י ע''ש העתיד וכאילו כבר היו סביב למקדש. וזהו שאמר הכתוב כאן איש על דגלו,,באותות לבית אבותם" באות שמסר להם יעקב לתת את אפרים לפני מנשה ע''ש העתיד שאחיו הקטן עתיד לגדול ממנו יחנו בני ישראל,,מנגד'' פירש''י מרחוק היינו אפי' בהיותם מרחוק מארצם עכ"ז סביב לאהל מועד הוא בהמ"ק יחנו כי בהכנ''ס ובהמ''ד נדונים כאילו הם כבר סביב לאהל מועד, עכת"ד ק''ז זלה"ה.

ואפ"ל הכתוב בדרך פשוט עפ''י מה שמצינו בדברי חז''ל עד כמה הפליגו בגודל יקר תפארת ענין הדגלים שזכו בהם ישראל וכמו שדרשו (במדבר פ''ב ב') במאה''כ (תהלים כ"א) נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול שבשעה שנגלה הקב''ה על הר סיני ירדו עמו כ''ב רבבות מלאכים וכו' והיו כולם עשויים דגלים כיון שראו אותם ישראל שהם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן, לכך נאמר הביאני אל בית היין זה סיני וכו' ודגלו עלי אהבה אמרו אילולא הוא מדגיל עלי אהבה וכה''א וכו' נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול א''ל הקב''ה מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם ימלא ה' כל משאלותיך וכו'.

וצא ולמד עד כמה תוקף מעלת ישראל כשהיו מוקפים בדגלים ממה דאי' במד''ר התם (פ"ב ג') מי זאת הנשקפה כמו שחר, קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל העכו"ם מסתכלין בהם ותמהין ואומרים מי זאת הנשקפה וגו', אומרים להם העכו''ם שובי שובי השולמית הדבקו לנו ובואו אצלנו ואנו עושים אתכם שלטונים הגמונים וכו' וישראל אומרים להם מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וכו', מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא יכולים אתם ליתן לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר שהיינו חוטאים והוא מוחל לנו וכו' ע"כ. מכל הלין שמענו רבותהון דישראל בהיותם שרויים לדגליהם והשכינה בתוכם, שבזה נצחו ישראל לאוה"ע בטענות, שכל היקר והגדולה שהם מציעים לישראל אינה מגעת לגדולה שמשה לנו השי"ת במדבר, שהיינו עשויים דגלים כמלאכי השרת.

וכבר חתרו המפרשים למצוא טעם לדבר במה היתה מעלת הדגלים רמה ונשאה כ''כ יותר מכל המעלות שזכו להם ישראל, שדוקא בזה היו אוה''ע מסתכלין ותמהין ושיילין מי זאת הנשקפה כמו שחר. ולא מצינו כזאת שיהיו אוה"ע מתמיהים בכל המעלות הגדולות של ישראל אלא בזו בלבד. ובאמת הדבר תמוה והוא פלאי מה כל הרעש בענין אלו הדגלים, שהי' לכל שבט ושבט מפה צבועה בצבע מיוחד להיות להם לסימן, וכמו כן הי' לכל אומה ואומה דגל מיוחד כדאי' במד''ר שם.

והכלי יקר ז''ל כתב כי עיקר חשקם של ישראל לזכות לדגלים היה כדי להראות לכל האומות כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, יעיי"ש שביאר כיצד הדגלים מורים כי שמו ית' נקרא עלינו. אך גם דבריו צריכים ביאור, שהרי לא מענין הדגלים בלבד נודעת לאומות העולם קרבתם של ישראל אל השי"ת, אלא דברים הרבה יש שמהם תראה ותגלה מעלתן של ישראל, כי שם ה' נקרא עלינו, והדברים נודעו ונגלו גם לאומות העולם, כאשר עיניהם לנוכח הביטו במן ובבאר ובקריעת ים סוף, כי בם בחר ה' מכל העמים אשר על פני האדמה, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אבל בענין הדגלים אנחנו לא נדע מה קול ההמון הזה שהאומות העולם מתפלאין על דגליהם של ישראל, בעוד שביד כל אומה לעשות דוגמתן מפה צבועה לאות ולסימן.

אמנם נראה דכל הביאורים שנאמרו בענין הדגלים הם לסבר אוזן שומעת, לפי המושג לנו בקט שכלנו, אבל באמת גנוזים בהם דברים טמירים ונעלמים מכוסים ומעוטפים, ולא יוודעו לנו דברים לאשורם נהירין ברורין ומחוורין עד ביאת משיח צדקנו. כי יש בענין הדגלים ענין רוחני גבוה המורה על גודל רוממות ישראל, ואין זה מושג אלינו בשכל הפשוט. והוא כעין מ''ש הרמב"ם ז''ל בפיהמ"ש (פ' חלק) בענין שכר עולם הבא, דכשם שלא יתכן שיכיר סומא שלא ראה מאורות מימיו עין הצבעים שלא שזפתם עינו מעולם, כך לא יתכן להשיג בעולם הגשמי העכור ענין הג"ע שאינו מושג אל החושים הגופניים, שאינם יודעים ולא מכירין תענוג עדן הנשמות ונועם הרוחות.

וכדבר הזה צריך לומר לענין הדגלים, כי כשעמדו רגליהם של ישראל על הר סיני, בהיותם ברום המעלות קדושים טהורים ומזוככים כמלאכי מרום, כעין בחינה דלעתיד, אז השיגו ישראל את הענין הרוחני שבדגלים, ונתאוו לו בנפשותם, כי הוא מאד נעלה ונשגב. ולעתיד לבא יראה הקב"ה לכל באי עולם גדולת מעלתן של ישראל ומדריגתן הנשגבה בדגלים, ויבינו אף האומות מה מעלתן של הדגלים, והם יעמודו מנגד ויביטו בקנאה על ישראל, ולא יזכו לכך, כמאה"כ רשע יראה וכעס שניו יחרוק ונמס.

ואף שעתה הדברים סתומים וחתומים עד מאד, ואין אתנו יודע לרדת לעומקן, ולהבין על בוריו מעלתן העצומה של ישראל ע"י הדגלים, מ"מ ישראל קדושים חזקים באמונת אומן כיתד שלא תמוש, והם מאמינים באמת ובלב שלם כי יש בענין זה בחינה גבוהה נשגבה למאד, עמוק עמוק מי ימצאנה, מה שלא ניתן להשיגו בשכל האנושי ולא לראותה בעיני הבשר. וכל כך הם חזקים באמונתם הטהורה, שבזמן שהאומות זוממים להסיתם להתערב עמהם להיות לעם אחד, והם מדברים על לבם בשפת חלקות שובי שובי השולמית הדבקו בנו ונעשה אתכם שרים ודוכסין, אזי מתחזקין ישראל כנגדם במעלתם העליונה שזכו לדגלים, ולעומתם הם משיבים ואומרים מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, וכי אתם יכולים לתת לנו גדולה כגדולה שנתן לנו הקב"ה שהקיפנו בדגלים. כי ישראל יודעים ומאמינים שיש בדגלים ענינים רמים וגבוהים, כאשר ראו עיניהם במעמד הנבחר שאז השיגו גודל ערך ויקר חשיבות הדגלים שזכו להם באותה שעה, וכן יהי' לעת"ל כאשר יזכו ישראל ויחזירו להם מעלת הדגלים.

ובדרך זה יתבאר גם אידך פירושא במד"ר הנ"ל שהשיבו להם ישראל מה תחזו בשולמית, מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים, שמא יכולים אתם ליתן לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר שהיינו חוטאים והוא מוחל לנו וכו'. דב' הפירושים הא בהא תליין, דכדי שיוכלו ישראל לזכות למעלת הדגלים צריך שתקדים אליה מחילת עוונות וכאשר ימחלו לנו עוונותינו, כשנשוב אליו יתברך בלב ונפש, אזי נזכה שיחזרו אלינו הדגלים.

והנה בעתים אלו שהכל מכוסה ומוסתר בגודל החשכות והערפל המכסה ארץ, והסתר הפנים נורא הסתר בתוך הסתר, ואין רואים ולא יודעין מאומה, ורבים הספקות והמבוכה גדולה, כדת מה לעשות וכיצד לנהוג, אעפ''כ יש לנו סימנים מובהקים ברורים כיצד להכיר ולדעת אם הדרך אשר אנו מהלכים בה דרך ישרה היא לפני האלקים. והוא כי כאשר יוולד לנו ספק בדבר מן הדברים, ותהי' דעתנו נבוכה ומהססת בענין, נתבונן בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים ונלך אחרי קבלת האבות, כמאה''כ בשיר השירים (פרק ב') אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. ופירש"י ז''ל אם לא תדעי לך כנסייתי ועדתי היפה בנשים בשאר אומות איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים לך להיות ביניהם ולא יאבדו בניך התבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרי משמרתי ומצוותי ולכי בדרכיהם, בשכר זאת תרעי את גדיותיך אצל שרי האומות, וכן אמר ירמי' הציבי לך ציונים שיתי לבך למסלה וגו', עכ''ל רש"י ז"ל.

וזה יסוד מוסד כראי מוצק בחשכות האיום הזה, שלא לטעות ולהכשל ח"ו, דזה לעומת זה עשה אלקים, מה שיש בקדושה תמצא דוגמתו בכוחות הטומאה. ובשפלות הדור אין יודעים ומבחינים, לדעת ולהכיר להבדיל בין טמא לטהור, מה הם הסימנים להבחין ביניהם. אלא שאם מסתפקים באיזה דבר צריך לצאת בעקבות הראשונים, להתבונן בקבלת האבות הקדושים, מקורות הקדושה, הם לנו לעינים, ומינייהו לא נזוע.

וכן הוא בענין הדגלים, דזה לעומת זה עשה אלקים כשם שהדגלים שהם מצד הקדושה ובכח התה''ק מעלתם גבוהה מאד על כל המעלות והשבחים שנשתבחו בהם ישראל, כן לעומת זה הדגל שהרימו כוחות הטומאה בארץ ישראל, שהוא ההיפוך מדרך התה''ק וההיפך מרצון השי"ת, סמל הקנאה של עקירת הדת והאמונה מאחינו בני ישראל, פשיטא שדגל זה גרוע מן הכל. כי הוא מורה על המרידה בהקב''ה, וההתרחקות מדרך התורה והאמונה, והוא דגל המינות והאפיקורסות אשר הניפו במרד ובמעל אנשים הכופרים בה' ומרימים יד בתורת משה. ואין זה דומה לדגליהם של אומות העולם, דבשלמא אומות העולם העושים להם דגלים אף שאין הוא מורה על התקרבות להקב''ה, מ''מ זה חלקם וגורלם אשר ניתן להם בדור הפלגה, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם חלק כל אומה לאחד מן הע' שרים כמבואר בפרקי דר"א (פכ''ד), משא''כ כאשר ישראל עושין לעצמן דגל שלא ניתן להם ולא נפל לחלקם וגורלם, אלא הם מעצמן עשאוהו ע"י כוחות הטומאה הס"מ וגונדא דילית ה' ישמרנו, אזי דגל זה הוא מקור הרע והכפירה.

ובלתי שום ספק דבית שיש בו איזה זכר כלשהו מאותו דגל אסור להכנס בו, כי הוא מדור לכוחות הטומאה, שם הרגיעה לילית, בו משכן המינות והאפיקורסות, ודגל המינות מורה עליו, ה' ישמרנו מהם ומהמונם. ומי שיש לו ח"ו קצת שמחה בלב מדגל המינות שהוא היפוך לדרך התורה, הרי זה סימן שנכרת לגמרי ממקור הקדושה אוי לנו שכך עלתה בימינו שנמצאים אנשים אשר בשם ישראל יכונו שהם שמחים בדגל שהוא נגד רצון הבוי"ת. ואנו אין לנו אלא להיות יושבים וממתינין אל הדגלים של צד הקדושה, אשר יחזרו אלינו בעתיד, ואז נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול.

וזה אפשר לרמוז בדברי הפסוק איש על דגלו באותות לבית אבותם, כאן הורה לנו הכתוב כיצד נוכל להחזיק מעמד בדורות הללו, שהכל עטוף ומכוסה חשך ענן וערפל אשר אם יוכל איש לראות, וכוחות הטומאה מתגברים והולכים ומאיימים להפיל ברשתם את ישראל. וזה מרומז בנבואתו של שלמה המלך עליו השלום בשה"ש שיבאו להסית את ישראל שובי שובי השולמית וגו' בואו והדבקו בנו וכו'. דבפשטות הכוונה על אומות העולם הבאים לפתות את ישראל, אמנם שלמה המע''ה ברוח קדשו כלל בשה''ש שהוא קדש קדשים כל הנסתרות, ופסוק זה רומז על הנסיון האחרון שאנו נתונים בו באחרית הימים, ימי עקבא דמשיחא. ובזמנינו אומרים כן השרים של כוחות הטומאה והסט''א, ואלו הם הנסיונות האחרונים שמסיתים את ישראל לבקש לעצמן גדולה וממשלה, ונעשו שרים ודוכסין והגמונים. אמנם בני ישראל המאמינים משיבין לעומתם מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, וכי יכולים אתם לתת לישראל כאותם הדגלים הכתובים בתה''ק, והם הדגלים שהיו למלאכי השרת, וזכו בהם ישראל איש על דגלו, והיו אותם דגלים באותות לבית אבותם, באותו סדר שהיו מקובלים מיעקב אע"ה ללא שום שינוי, לאותם הדגלים אנחנו מצפים ומחכים, בגדולה וממשלה כזו אנו חפצים שתהי' עפ''י התורה ובדרכי האבות וכל גדולה וממשלה שאינה בדרך זה הרי היא מתועבת ומרוחקת מבנ"י בתכלית הריחוק והמיאוס. וכל מה שאנו מחכים הוא כמחולת המחנים, הם הדגלים שהיו לאבותינו במדבר. וכן לפי הפי' הב' שבמדרש הנ"ל כמחולת המחנים שמחל הקב''ה לישראל על עוונם, יתפרש ג''כ הכתוב בשה"ש כנ"ל, שאם יבואו להסית אותנו שובי שובי השולמית, אזי יהיו ישראל משיבין אותם מה תחזי וגו' כמחולת המחנים, שבטרם הגאולה העתידה אנו מובטחין שימחול לנו הקב"ה את עוונותינו, ויטהר לבות ישראל לעבדו בלב שלם.

וזהו שאמר הכתוב,,איש על דגלו'' רמז על הזמנים הקשים הללו בעוצם הנסיונות, כיצד נוכל להחזיק מעמד ולהיות יושבים ומצפים באמת אל הדגלים שמצד הקדושה, העתידים לחזור אלינו לעתיד, ולא נתפתה ח"ו אחרי כוחות הטומאה והסט''א הגדולים מאד, שהרימו דגל המרד והכפירה במלכות שמים, העצה לכך היא,,באותות לבית אבותם'' שנהלך בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים, נתבונן בפסיעותיהם ונצעוד בעקבותיהם מבלי לזוז זיז כל שהוא, והם יהיו לנו לעינים, שהרי הם רוממו ונשאו את דגל הקדושה, והרחיקו כמטחוי קשת כל הבא מצד כוחות הרע והסט"א. ומבטיחנו הכתוב אם כה נעשה להתחזק איש על דגלו וגו' שבצפיתינו נצפה ונמתין באמונה חזקה על דגל הקדושה שנזכה לאותם הדגלים שהיו לאבותינו במדבר כדגלי המלאכים, אזי,,מנגד'' כלומר אף שעתה אנו עומדים מנגד הרחק מאד ממקורות הקדושה, משוקעים בעומק הגלות, נתונים לנסיונות גדולים מאד, אעפ''כ,,סביב'' לאהל מועד יחנו מבטיחנו הכתוב שנזכה בקרוב להגאל ולהתקרב אל היכל ה' שיבנה במהרה, בעת שיגלה כבוד ה'. כי בעקבא דמשיחא ההתרחקות גדולה מאד, וכל פסיעה ופסיעה בזה העולה כרוכה בנסיונות בין במחשבה בין בדיבור ובמעשה, כי לכך נוצרת, ואותה שרוצים לשמור עצמם במחשבה בדבור ובמעשה, רואים לפניהה נסיונות כהריה גבוהים למנוע בעדם מלהתקרב אל הקדושה. וזה יכול כל איש הרוצה להתקרב אל הקדושה לראות תמיד, כמה קשה להחזיק מעמד שלא יתמוטט ח"ו, הן במדות הן בדיעות וכיוצא. אכן מי שרוצה לדבק עצמו בהשי''ת הקב"ה מסייע בעדו, ה' לא יעזבנו בידו. ודוקא בזמנים אלו שהנסיונות גדולים כ"כ אנו מצפים שנזכה בקרוב סביב לאהל מועד יחנו, וכאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח ע"א) אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו.

השי"ת יזכנו להחזיק באמונה ובתה''ק ונזכה לאותה הימים שיהי' ההתקרבות הגמור בין ישראל לאבשב"ש, ונזכה להיות בהנהו חבורתא קדישתא, ואל זה עיני ישראל נשואות, ועליו אמה"כ ימלא ה' כל משאלותיך, על הדגלים שנזכה להם בשם אלקינו נדגול. ובימים אלו שלפני קבלת התורה ג' ימי הגבלה, שבהם נתקדשו ישראל וטהרו עצמם וזכו למעמד הנבחר, ובאותו מעמד זכו אל הדגלים באותות לבית אבותם, נזכה לתקן את אשר פגמנו וחלילה לא נדחה. והבכה''ע יעזור שנזכה להיות דבוקים בדרך האמת, ונזכה לקבל את התה"ק באמת בשמחה בקדושה ובטהרה. והקב"ה יקרב לבבות בני ישראל, ונזכה להתקרב אל הקב"ה בישועת ישראל ובביאת משיח צדקנו. ונזכה במהרה לתקע בשופר גדול, ולראות במהרה בישועת ישראל בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

איש על דגלו באותות לבית אבותם וגו'. במדרש פליאה (הובא בסה"ק אוהב ישראל בליקוטים לפרשת במדבר) אל תקרי באותות אלא באותיות לפיכך אמר בלעם מה אקב לא קבה א-ל, ע''כ. והוא תמוה לכאורה.

והנראה בביאורו עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק דודי חו''ז הגה"ק מרן מראזוואדאב זצוק''ל לפרש הפסוק מה אקוב לא קבה א-ל וגו', עפ"י הידוע דהתוכחה מרמזת על ברכות, ויש להסביר הענין מפני מה לא בירכם בביאור, הלא אם כוונת הקב"ה להעטיף ברכות בתוך הקללות הו''ל לברכם בהדיא. ופי' הוא ז''ל דלכן עשה ה' ככה להעטיפם בתוך קללות כדי שלא תהא תקומה לשונאי ישראל ימ"ש שירצו לקלל את ישראל ח''ו, דבכל דברי קללה שיוציאו מפיהם על ישראל ח"ו כבר קדמם הוא יתברך והעטיף בתוך לשון קללה זו ברכה, וממילא לא יוכלו להזיק את ישראל. וזהו הפירוש מה אקוב איזו קללה אוכל לקלל אותם שלא קבה א-ל אותם בזה הלשון, הלא בכל לשון של קללה כבר הקדימני השי"ת, וממילא כבר העטיף בלשון זה ברכה ושוב לא תזיק להם קללתי עכ''ד, ודפח"ח ושפתים ישק.

ובזה פירשתי מאה''כ (דברים כ"ג) ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה וגו', דלכאורה אין לו שום ביאור דאם הקב''ה לא אבה לשמוע אל בלעם הרי לא היתה כאן שום התחלת קללה, ומה היה לו להפוך קללה לברכה. ועפ"י הנ"ל י"ל דזוהי נתינת טעם מפני מה לא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, משום שעוד בטרם קללם בלעם כבר קדם לו,,ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה", והיינו דבעת שקללם בתוכחה העטיף ברכות בתוך הקללות, ושוב אין כח בקללתו של אותו רשע לחול.

ובזה אפ''ל גם ביאור הכתוב ויאמר אלוקים אל בלעם וגו' לא תאור את העם כי ברוך הוא. ופירש"י א"ל א"כ אברכם אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא וכו', ע''כ. ולכאורה לפי זה עיקר חסר מן הספר, דלא נזכר כלל במקרא שרצה בלעם לברכם שיוצרך לומר לו אינם צריכים לברכתך. ועפ"י הנ"ל יתפרש הכתוב שפיר דהקב"ה אמר לבלעם לא תאור את העם משום דבין כך ובין כך לא תעשה קללתך רושם, והטעם,,כי ברוך הוא'" כלומר שכבר קדמתי והעטפתי ברכות בכל מיני הקללות וממילא אף אם תקללם לא תוכל להזיקם.

ויש להסביר מהו ענין העטפת הברכות בתוך הקללות הגם דבהדי כבשי דרחמנא למ"ל ויש בזה סודות נוראות אולם ד''ת כפטיש יפוצץ סלע. ובפשטות נ''ל הסבר הענין עפ"י הידוע דצירופי אותיות סובלים כמה ענינים בנושא אחד, וממילא גם מאותיות הקללות יש לצרף האותיות לברכות, כמו שהיה הכה''ג יודע לצרף האותיות ברוה"ק שעליו כשהיה נשאל באורים ותומים, וכן מנגע היה נהפך לענג. ובזה פירשתי כוונת הכתוב בפ' ויחי אחר שבירך יעאע''ה את בניו מסיים הכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו בירך אותם, ופירש''י שאף אותם השבטים שקנטרן מתחלה חזר ובירכם שנאמר ויברך אותם כולם במשמע. איש אשר כברכתו, ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד, וכו' ע''כ.

והנ"ל בזה דהנה ידוע דיעקב אע''ה בירך את בניו בכל מיני ברכות עד סוף כל הדורות, וכלל כל מיני ברכות בתוך אותם הברכות שבירכם עפ"י צירופי אותיות, וגם לאותם שקנטרם כלל כל מיני ברכות בלשון שקנטרם (ועי' באה"ח פ' ויחי שכתב כן). וזהו שאמר הכתוב וזאת אשר דבר להם אביהם, היינו בתוך אותם ברכות נגלות שאמר להם אביהם בדבור מפורש, וכן בתוך אותם דברי תוכחות אשר דבר אליהם בגלוי,,,ויברך אותם" שם טמן ברכות לכאו"א, ומסיים איש אשר כברכתו העתידה לבא עליו עד סוף כל הדורות בירך אותם, כמבואר שבתוך אותם הדברים עצמם כלל כל מיני ברכות בצירופי אותיות.

והנה מצינו בדבריהם ז''ל עד כמה גדלה מעלתן של ישראל בדגלים כדאיתא במד"ר פ' זו (פ"ב ד') עה"פ (שה''ש ו') מי זאת הנשקפה כמו שחר קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהים ואומרים מי זאת הנשקפה וגו', אומרים להם האומות שובי שובי השולמית הדבקו בנו בואו אצלנו ואנו עושים אתכם שלטונין הגמונים דוכסים ואפרכים וכו', וישראל אומרים מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר דגל מחנה יהודה דגל מחנה ראובן וכו' יכולים אתם לעשות לנו כך וכו', ע''כ. עכ''פ מבואר דענין הדגלים מונח בו יקר ותפארת וחשיבות גדולה לבני ישראל. וא''כ מכיון שבשעת פטירתו בירך יעקב אע"ה לבניו שבטי י-ה בכל מיני ברכות העתידין לבא עליהם בוודאי גם מעלת הדגלים נכללה ברמז בתוך הברכות שברכן אביהם, ואף שלא מצינו כזאת להדיא מ''מ וודאי שנכלל בתוך דבריו בצירוף אותיות גם ברכה זו. וזהו איש על דגלו באותות לבית אבותם באות שמםר להם יעקב אביהם, שבירכם בברכה זו, והגם שלא מצינו בביאור ברכה זו עכ''ז בצירוף האותיות ודאי נמצאת אף ברכה זו.

והשתא מבוארים ע''נ דברי הפליאה אל תקרי באותות אלא באותיות לבית אבותם, כלומר דבאותיות בית אבותם היינו ברכתו של אביהם הרמוזה במקרא זה כדאיתא במד"ר עה''פ באותות לבית אבותם שסדר הדגלים היה לפי מה שמסר להם אביהם בעת פטירתו שאז בירכן ופקדן כיצד ישאו מטתו, ובכלל אותה ברכה שברכן נכללה גם ברכה זו שיזכו לדגלים שבהם היו ישראל קדושים וגדולים מכל האומות,,,לפיכך אמר בלעם מה אקב לא קבה א-ל'' פי' לפי שראה אותם בלעם שוכנים לשבטיהם וכמו שפי' ז''ל (עי' באב"ע שם) שראה את הדגלים ונודע לו שכבר מסור זאת בידם מיעקב אבינו ע"ה, מתוך כך הבין כי לא יפעל מאומה בקללותיו, דהרי חזינן שכל שבטי י-ה זכו לדגלים מחמת ברכת יעקב אע''ה, וכדאמרן שגם בדברי התוכחה כלל יעאע"ה ברכות, וכיון שכן הרי וודאי שבכל התוכחות והקללות שדבר ה' על ישראל מונחים כל מיני ברכות טובות בצירופי אותיות, אלא שאמרן הקב''ה בלשון קללה כדי שלא יוכלו להזיק להם אותם הקללות לעולם, אבל לעולם ה' דבר טוב על ישראל, וא"כ מה אקב לא קבה א-ל כנ''ל, איזו קללה אוכל לקללם מה שלא הקדים הקב"ה לאמרה וכבר צירף בתוך התוכחות כל מיני ברכות, ושוב לא תהיה תועלת מאומה בקללותיו של בלעם ולא תוכל להזיק להם.

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו'. במדרש (רבה פ"ה ד' וכ''ה בתנחומא סי' י''ג) הה''ד (דברים ל''ב) ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מוצאו וכו', לכך נאמר ימצאהו בארץ מדבר, ובתוהו יליל ישימון תוהו היה העולם עד שלא יצאו ישראל ממצרים וכו' לילה היה העולם עד שלא קבלו ישראל את התורה וכיון שבאו להר סיני וקבלו את התורה האיר העולם, עכ''ד המדרש. וצ"ב להבין שייכות דרשה זו לענין הדגלים.

ונראה דהנה אי' במד''ר (פ''ב ח') לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל מה ת"ל לבית אבותם אלא בשעה שנפטר יעאע"ה חזר על כל בניו וברכן ופקדן וכו', והיאך ציוום א"ל יהודה ויששכר וזבולון יטענו מטתי מן המזרח וכו', כיון שנפטר טענו אותו כשם שצוה שיטענו אותו שכ''כ ויעשו לו בניו כאשר צוום. כיון שיצאו ישראל ממצרים וכו' מיד אמר הקב''ה למשה עשה אותם דגלים לשמי, מיד עמד משה והתחיל מיצר אמר עכשיו עתידה מחלקת להנתן בין השבטים וכו', א''ל הקב''ה למשה הם אינם צריכים לך בדבר הזה שמעצמן מכירין דירתן למה שצוואת אביהן בידן היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם דבר שכבר יש בידם טכסיס מן יעקב אביהם, כשם שהקיפו מטתו כך יקיפו את המשכן, מנין שכך כתיב איש על דגלו באותות לבית אבותם, עכ''ד המדרש. מבואר מזה כי משרע"ה היה ירא לעשות בעצמו סדר הדגלים, שהיה דואג ומיצר פן לא יוכל לסדרן איש על מחנהו ואיש על דגלו, ותפרוץ מחלקת ביניהם, עד שא''ל הקב''ה הם אינם צריכים לך בדבר הזה וכו', שכבר יש בידן טכסיס מן יעקב אביהן.

ובאמת יש להפליא הזה האיש משה שהוריד תורה לישראל, והכתוב מעידו ולא קם נביא כמשה וגו', לא ירהיב עוז בנפשו לעשות סדר לשבטי ישראל בנסיעתן ובחנייתן, אלא היה משועבד וכפוף לסדר שיש בידם מכבר מנשיאת מטתו של יעקב אע''ה. אכן הראה לנו בכך שלא לשנות ממסורת אבותינו נ"ע בשום פרט, אלא באותות לבית אבותם כסדר שעשה להם יעקב אביהם וכן תעשו לדורות.

והנה כתבו הספרים טעם על שניתנה תורה לישראל במדבר ולא בארץ נושבת, כי אילו היתה התורה ניתנת בישוב אולי יהיה פ"פ למאן דהוא בזמן מן הזמנים לומר כי התוה"ק היא נימוס מדינה פלונית שבה ניתנה בלבד, ואין חיוב שמירתה בכל מקום, לפיכך נתנה הקב"ה במדבר ולא בישוב, למען ידעו כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אינה מקושרת למקום ולזמן, ולא יתכן בה חילוף ותמורה בזמן מן הזמנים ובמקום מן המקומות, אלא כשם שקבלנוה מאבותינו כך חייבים אנו בשמירתה לעד לעולם בלי שום שינוי כלל.

ובזה מובנים דברי המד''ר איש על דגלו באותות לבית אבותם, שמכאן למדנו שלא לשנות ח"ו אפילו נדנוד קל ממסורת אבות, שכך עשה משרע"ה עפ"י ה' לסדר את סדר הדגלים באותות שמסר להם יעקב אביהם, להורות על כך שלא לזוז זיז כלשהוא ממסורת אבות, הה"ד ימצאהו בארץ מדבר וגו', דקאי על ישראל שמצאן הקב''ה במדבר ונתן להם את התורה הקדושה בארץ מדבר דייקא, לאותו טעם עצמו, לידע ולהודיע כי התוה''ק נצחית ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בצורתה בתבניתה ובמתכונתה אשר ניתנה בהר סיני, ולא יחול בה שום שינוי ותמורה.

ונסע אהל מועד וגו' כאשר יחנו כן יסעו. נל"פ עפ"י מה דאיתא בגמרא (תענית דף י' ע"ב) במה שצוה יוסף את אחיו אל תרגזו בדרך אר"א אמר להם אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. והיינו שמתוך העיון בהלכה יש לחוש שלא יתנו לבם על הדרך ילכו בה. והם עלולים לתעות מני הדרך או לנפול לאחת הבורות או הפחתים, ולפיכך הזהירן שלא יתעסקו בהלכה.

והנה איתא במד"ר פרשה זו, כמה ענני הכבוד היו מקיפין את ישראל במדבר ר' הושעיא אמר ז' ארבע לארבע רוחות השמים א' מלמעלן וא' מלמטן וא' שהיה מהלך לפניהם רחוק ג' ימים והיה מכה לפניהם את הנחשים ואת העקרבים ואת השרפים ואת הסלעים אם היה מקום נמוך היה מגביהו ואם היה מקום גבוה היה משפילו ועושה אותם מישור וכו'. היוצא מזה כי במדבר בשעת הילוכן לא היה שום מקום לחשוש פן יתעו מן הדרך או יפלו בבורות ובפחתים, שהרי ענני הכבוד היו מקיפין אותם מכל צד ועושים לפניהם את העקוב למישור, ומיישרים להם מסלה בערבה. וא"כ היו בני ישראל יכולים לעסוק בדבר הלכה גם בלכתם בדרך כבשעת חנייתם, באין להם בית מיחוש שמא ירגזו בדרך. וזהו שאמר הכתוב כאשר יחנו כן יסעו, פי' כאשר היו עוסקים בדבר הלכה בשעת חנייתן, כן היו עושים גם בשעת נסיעתן, שלא הוצרכו לבטל מן התורה בסבת הליכה.

מאמר י

במסיבה להחזקת המוסדות הקדושים,,יטב לב" בארץ ישראל

וידבר ה' אל משה לאמר הקרב את מטה לוי וגו', במד"ר (פ"ג א') הה''ד צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב) וכו' מדבר בשבטו של לוי שהיו צדיקים והפריחו מעשים טובים בעת שעשו ישראל את העגל שנאמר (שמות ל"ב) ויאספו אליו כל בני לוי וכו', הה"ד שתולים בבית ה' א''ר חנן בר פזי עד שהם שתולים (פי' קטנים כנטיעה זו) הם בבית ה' אלו התינוקות שבבית הספר, ע"כ. וצ''ב מה רבותא היא זו שהיו שבט לוי משלחין בניהן הרכים לבית הספר, שבחר הכתוב לשבחן בזה שבעודן שתולים רכים הם כבר בבית הספר הלא כל עדת ישראל היו עושים כן מקדמת דנא לחנך בניהם לת''ת.

ב)

להלן בפרשה (פ"ג מ"ה) קח את הלוים תחת כל בכור וגו' והיו לי הלוים אני ה'. ק"ז זלה"ה בישמח משה הביא מדברי המפרשים שדקדקו במה דכתיב אני ה' ופירשו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב (עיין במד"ר פ"ד ה'), שזה הוא שכר טוב ללוים על שלא חטאו בעגל. ותמה הוא ז"ל עליהם דאני ה' נאמר בכ"מ על שכר העתיד, דאז שייך לומר נאמן לשלם שכר, משא"כ על מה שכבר שילם מה נאמנות צריך לזה, והכא מכיון שכבר נתמנו הלוים לעבודת הקדש הרי כבר נשתלם שכרן ומה צריך לומר אני ה', ע"כ תוכן קושייתו. יעיי"ש מה שכתב לבאר אומרו אני ה' באופן אחר, ועיין גם באה''ח הקדוש מ''ש בזה. ובדברנו יתבאר אומרו אני ה' שהוא הבטחה לשלם שכר לעתיד, ע"ד שמצינו בדבריהם ז''ל בכ''מ.

ג)

בענינא דיומא כתיב (שאנו עומדים כעת בשלשת ימי הגבלה) ומשה עלה אל האלקים וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגו' (שמות י''ט) ודרשו רז''ל לבית יעקב שהם פשוטי העם,,תאמר'' באמירה רכה ולבני ישראל שהם בני העליה,,תגיד" דברים קשין כגידין, ע''כ. והנה ידועה קושיית המפרשים שלא מצינו בפרשה זו שני סוגי דבורים, אלא הפרשה כולה בסגנון אחד נאמרה אם רכים אמריה ישמעוה באותו סגנון בני העליה ופשוטי העם גם יחד, ואם דברים קשים כגידין יש כאן, יחדיו ישמעוה. וזאת לא יתכן שנצטוה לאמר להם עוד דברים אחרים מלבד האמור בפרשה, שהרי הכתוב סיים אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ודרשו במכילתא לא פחות ולא יותר.

אכן אפ''ל בביאור הענין בהקדם מה שהקשו התוס' (שבת דף פ"ח ע''א ד''ה כפה) על מה שאמרו ז''ל כפה עליהם הר כגיגית, דמה צורך היה בזה הלא כבר הקדימו לומר נעשה ונשמע. ותי' התוס' דבראות ישראל האש הגדולה במעמד הנבחר היו חוזרין בהם, לכן הוצרך לכפות עליהם ההר. ולכאורה קשה דאדרבה איפכא מסתברא כי בראות ישראל הדר יפעת תורתינו הקדושה ונועם זיו יקרתה, ועד מה עצום הוא תוקף קדושתה שהאש מלהטת סביבותיה ראוי שיגדל חשקם ואדיר חפצם לזכות בה (עיין חגיגה ט"ו בעובדא דאבויה וחכמים כעי''ז).

ונראה ליישב קושיית התוספות בהקדם ע''ש הכתוב באותה פרשה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו'. ובמדרש ילקוט נחלקו באיזו ברית הכתוב מדבר ר' אליעזר אומר זה ברית שבת ר''ע אומר זה ברית מילה וע''א, ע''כ. והרב אבן עזרא ז''ל כתב שכוונת הכתוב על הברית שכרת משה עם ישראל אחרי מ''ת בבנותו את המזבח וכו' עכ"ד. ובאמת כל אלו שדרשו בכלל ברית נינהו, דבכולהו אית לן קראי שהם נקראים ברית, וא"כ הי מינייהו מפקית, ועל היכא מוקמית קרא.

ואפ"ל דאומרו ושמרתם את בריתי הוא ענין ברית כוללת על המצוות כולן, שהרי הקב"ה כרת עם ישראל על כל מצוה ומצוה אלפי בריתות, ומלבד הבריתות על גוף המצוה נכרתו אלפי בריתות על הערבות, דכל אחד מישראל ערב בעד חבירו שיקיים המצוות, וכל אלו הבריתות נכרתו בסיני ונשנו בערבות מואב ואח''כ בהר גריזים ובהר עיבל כדאיתא בסוטה (ל"ז ע"ב), יעו"ש.

וכתב האוה''ח הק' בפ' נצבים במה שאמה''כ לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו, דמה טעם הברית הזאת הלא כבר נאמר בס"פ הקודמת אלה דברי הברית ומה בא להוסיף, וביאר דכוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה עם זה כדי שישתדל כ"א בעד חבירו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה וכו', שיתחייב כ"א בעד אחיהו העברי כפי היכלת שביד כל אחד. ועוד כתב שם עה''פ למען הקים אותך היום לו לעם כי זה טעם לברית הערבות, לבל יאמר אדם למה יעשה ה' כה לעבדיו להכביד עולם לחייבם במעשה הזולת, לזאת אמר כי אלקים חשבה לטובה למען הקים אותך לו לעם, פי' שזולת זה היו ישראל חוזרים לאחוריהם היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה והיו נשמטין מהדת הקדושה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה', ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה ויתקיימו לעם סגולה. הא למדת שכל מעשה ה' אינו אלא לטובחינו להקימנו, עכ''ד ז"ל, ועיי''ש בכלי יקר שהאריך בזה.

היוצא לנו מכל זה דברית הערבות היא יסוד ושורש גדול לקיום כל התורה, ובלעדה ח''ו תפוג תורה מישראל. ולפיכך כרת הקב''ה עם ישראל אלפי בריתות על חיוב הערבות, והזהיר עליה הכתוב ביותר למיקם עליה בארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כמו שהביא הרמב"ן ז"ל מדברי הירושלמי סוטה שהיא אזהרה להקים את התורה ביד המבטלים אותה. ולפי זה יתבאר הכתוב ושמרתם את בריתי שנאמר להם קודם מתן תורה, שהוא אזהרה על שמירת ברית הערבות, כי בטרם עמדו רגליהם על הר סיני לקבל על עצמם עול תורה ומצות קדם להזהירם על חיוב הערבות שהוא היסוד לקיומה של תורה. והשתא אתי שפיר דכל אלו הדרשות שנאמרו בקרא דושמרתם את בריתי כולהו איתנייהו ביה דאלו ואלו דא"ח, שהרי הכל בכלל אזהרה זו שבת מילה וע"ז. דחיוב הערבות חל על כל המצוות, וכאמור, והבן.

ודאתאן להכא דפרשת ושמרתם את בריתי היא אזהרה על חיוב הערבות, יובן לנו מה שדרשו ז"ל שנאמרה כאן אמירה רכה לפשוטי עם ודברים קשים כגידין לבני העליה. דהנה ברית הערבות היא חוב הרובץ על כל אחד מישראל כלפי רעהו, בני העליה ערבים בעד פשוטי העם, וההמון ערבים בעד בני העליה. והנה חובת הערבות המוטל על פשוטי העם כלפי בני העליה אינה דבר קשה כ"כ, ואין להם להתיירא ולפחוד ממנה כולי האי. אבל לאידך גיסא בני העליה יש להם להתייראות מחיוב הערבות שעליהם, שהרי הם אחראין וערבאין בעד המון העם מפשעיהם לכל חטאתם. ולזאת כאשר נאמרה פרשה זו מה כתיב בה ושמרתם את בריתי שהוא ציווי על שמירת ברית הערבות כדאמרן, היו הדברים קשים כגידין לבני העליה שחל עליהם חוב כבד מאד, להשגיח בעינא פקיחא על המון העם, ולעומת זה היה בדברים אלו אמירה רכה לפשוטי העם שאין הם מתפחדים מהחיוב המוטל עליהם לגבי בני העליה. והשתא א''ש דבאמת לא נאמרו כאן ב' סוגי אמירות, אלא דמקרא זה עצמו היו בו אמירה רכה לפשוטי העם ודברים קשים כגידין לבני העליה.

וגם למה שפירש''י ז''ל ממכילתא כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, מובן נמי טעם שהיתה בדברים הנאמרים בפרשה אמירה רכה לנשים, שהרי נשים אינם בכלל חיוב הערבות (כמבואר במהרי"ט) על כן היתה פרשה זו אמירה רכה להם, כי לא קבען הכתוב עליהם בחובה להיות ערבים, משא"כ לאנשים היו הדברים קשים כגידין שהוזהרו להיות ערבים איש על רעהו.

ולפי"ז תתיישב קושיית התוספות על נכון, דאף שכבר אמרו ישראל נעשה ונשמע וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, מ"מ באותה שעה אכתי לא היה ידוע להם מחובת הערבות שהיא עול קשה מאד הרובץ על צווארי כ"א מישראל, ואין אף אחד בן חורין להפטר ממנו. על כן לצד שבא הקב''ה לכרות עמהם במעמד הנבחר את ברית הערבות, ויש לחוש פן מחמת חומר חיוב זה שהוא קשה כגידין יחזרו בהם, הוצרך לכפות עליהם הר כגיגית.

ואפ"ל עוד באופן אחר קצת, דהנה אותו הדור דיעה היה במעלה גבוהה עד מאד כדאיתא בזוה"ק (שלח קס"ג ע''א) פרחו ממתיבתא דמשה למתיבתא דרקיע, וממתיבתא דרקיע למתיבתא עלאה (ועי' פרדר"א פרק מ"א עוצם מעלת קדושתם וטהרתם כמלאכי השרת ולא ראו קרי מימיהם) ואף פשוטי העם שבאותו הדור זכו והשיגו למעלה נשגבה ועצומה עד מאד, כדכתיב וכל העם רואים את הקולות, ואמרו ז"ל במכילתא רואים את הנשמע. וא''כ לפי מצב אותו הדור לא היה להם מה להתיירא מחובת הערבות שנצטוו בה במאמר ושמרתם את בריתי. אמנם הנה במעמד הנבחר נמצאו והיו כל נשמות ישראל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות כאמרם ז''ל עה"פ ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום שכולם נכנסו בברית במעמד הר סיני ונתחייבו בערבות על כל הדורות הבאים, וכמו שמורגל בדבריהם ז"ל מושבע ועומד מהר סיני (ועי' בספרי ויואל משה ח''א סימן ל"ה מ''ש בזה על דברי בעל עקדת יצחק פ' נצבים שנתקשה בזה מאד שהרי המצוות חובת הגוף הם והגופים של דורות העתידים לא היו שם וכיצד יתכן להשביע את הנשמות על הגופים, יעו"ש בארוכה). עכ"פ מבואר שבאותו מעמד הנבחר היו גם כל נשמות ישראל מכל הדורות הבאים, וכיון שראו אנשי דור דיעה ההוא מצב נשמות ישראל העתידין לרדת לעולם בדורות הבאים אחזתן רעדה ופחדו מאד כיצד יתכן לקבל ערבות על דור שפל כזה, ולפיכך רצו לחזור בהם מיראה פן לא יוכנו דורות העתידין לעמוד בחובת הערבות, כי כבד הוא מהם, והוצרכה לכפיית ההר כגיגית מחמת חובת הערבות שלא רצו לקבלה. תמצית הדברים כי במעמד הנבחר נכנסו ישראל בברית הערבות בעבור הדורות הבאים, להתחייב כל דור בעבור זרעו אחריו לדורותם (עי' בענין זה באה''ח הק' פ' נצבים עה''פ ולא אתכם לבדכם וגו'). והנה טיבה של חובת הערבות בעבור דורות הבאים היא לגדל ולחנך תשב"ר ולהדריכם בדרך התוה"ק, שיהיו המה ממשיכים שלשלת הדורות שזהו יסוד קיום הדורות הבאים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ובפרט בדורנו זה שגבר כח הסט''א בעוה"ר צריכים להתחזק בענין חינוך הבנים בדרכי התורה והיראה שזהו כל מעמדן ומצבן של ישראל בזמנים אלו.

ובדרך זה נחזור לבאר המד''ר (קושיא א') עה"פ הקרב את מטה לוי וגו' הה''ד שתולים בבית ה' מדבר בשבטו של לוי שהפריחו מצוות ומע''ט בשעה שעשו ישראל את העגל שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי וכו', שתולים בבית ה' אלו תינוקות שבבית הספר. דהנה כשחטאו ישראל בעגל היה הפגם גדול מאד במחנה ישראל, ואף אחר ששבט לוי לחמו נגדם במסנ"פ והרגו את העובדים לעגל, כמאה"כ שימו איש חרבו וגו' והרגו איש את אחיו וגו', והנשארים שהרהרו בלבם לעבודה זרה עשו תשובה, מ"מ רושם החטא עדיין נשאר בפנימיות הלב, ודבר המוצא מקום לשכון בקרב הלב קשה מאד לשרש ולעקר אחריו, על כן לעת כזאת שנמצאו בקרב ישראל רעיונות בלתי טהורות שוא ותפל, נוסדו יחד שבטו של לוי הנאמנים לה' ולתורתו לטכס עצה כדת מה לעשות להציל בניהם משטף מים הזידונים, שלא ימשלו להיות נתפסים אחר הדור, ולא מצאו דרך אחרת אלא חנוך לנער עפ''י דרכו, לנהלו משחר טל ילדותו על מבועי התורה והיראה, וזאת עשו שבט לוי בראותם שהדור נתפס במחשבות עבירה הקימו ויסדו לעצמם בית ה', וקיימו בנפשם לעת כזאת,,הבדלו'', לכונן בתי חינוך נפרדים, שלא יהיו מושפעים מן הדיעות הכוזבות ורעיונות המקולקלות של הדור, ובזה הכינו מקום הצלה ומקלט בטוח עבור הדורות הבאים. וזה ביאור המדרש הקרב אליך את מטה לוי וכו', בעת שעשו ישראל את העגל לא היה שבט לוי ביניהם שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי, וכדי שיעמידו יסוד חזק ואיתן שלא יפלו בניהם ברשת זו אמר המדרש שתולים בבית ה' אלו תינוקות שבביה"ס, עד שהם שתולים הם בבית ה', פי' שנטעו שתילים בבית ה' אלו התינוקות שבעודם שתילים רכים ולא קלטו עדיין מן ההשפעות המקולקלות של הדור הרי הם מתחנכים בבית הספר, שיהיה תחלת יסודם בטהרה. ולפיכך גדולה חבתן לפני מלך מלכי המלכים על מפעל הטוב אשר עשו, שהקימו ויסדו בתי חינוך לתשב"ר על טהרת הקדש.

אמנם לא זו בלבד עשו בני לוי להציל תשב"ר שבאותו הדור ע"י הקמת בתי חינוך בדרך התורה, אלא יתירה מזו שחיזקו וקיימו את עתידן של הדורות הבאים במפעל נשגב זה, ועל כל הטוב הזה אשר עשו הנה שכרם אתם ופעולתם עדיין לפניהם, שהם עתידין ליטול שכר דורות הבאים שיסודתן בהררי קדש מכחן ומהשפעתן של בני לוי שהשרישו בדורותם אחריהם. ועל מפעל הטוב אשר עשו מבטיחן הכתוב אני ה' נאמן לשלם שכר, והוא הבטחה על השכר הטוב העתיד להשתלם להם, בעבור שיש להם חלק במעשיהם הטובים של הדורות הבאים (ומיושבת קושיא ב').

ולענינינו הנה יסוד ושורש הכל הוא חינוך וגידול הבניה בדרכי התורה והיראה, וכדי שיהיה החינוך על טהרת הקדש נחוץ להחזיק ולסייע בידי לומדים תורה. אכן לפי שהחובה מוטלת על כל אדם מישראל למחות בידי עוברי עבירה, ע"כ לפי שיראי ה' מוחים בעוברי עבירה והדבר אינו טוב וכשר בעיני ההמון, לכך הם מושכים ידיהם מלתמוך במוסדות התורה, ויודע אנכי שאילו היינו נמנעים עכ"פ מלמחות ברשעים והיינו שותקים עכ"פ היו לנו מסייעים ותומכים רבים להחזקת התורה, ואעפ"כ ח"ו לא משום כך נבליג ונתאפק מלמחות כמוטל עלינו עפ"י תוה"ק.

ונראה שזאת כוונת המד"ר פ' קדושים (פכ"ה א') עה"פ וכי תבואו אל הארץ ונטעתם הה"ד (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה אילו נאמר לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא למחזיקים בה וכו', ר"י אמר בש"ר חייא לא למד אדם ולא עשה ולא שמר ולא לימד לאחרים ולא היתה בידו סיפק להחזיק והחזיק ולא למחות ומיחה הרי זה בכלל ברוך, ע"כ. ולכאורה מה שייכו זה לזה ב' דברים אלו החזקת התורה עם מחאה בבעלי עבירה, עד שהמדרש כורכן יחד בחדא מחתא לא היתה סיפק להחזיק והחזיק למחות ומיחה. אך לפי מצב זמנינו הדברים מובנים, כי אם מוחין בידי עוברי עבירה הרי נמנעים מחמת כן מלהחזיק תורה, ואם אין מוחין הרי הם מחזיקים. ולפי''ז יש מקום לחוש פן יאמרו אותם הרוצים להחזיק אם אתם זקוקים לתמיכה מאתנו היו נמנעים ממחאה ואז ינתן לכם כסף משנה להספיק בריווח להחזקת התורה, על כן חוברו יחדיו ב' ענינים אלו, החזקת התורה וחיוב המחאה בעוברי עבירה, להודיע כי ניתן לקבל החזקה לצורך מוסדות התורה אך ורק אם נא יתבטל בעבור כך מלמחות בעוברי עבירה.

ומכאן כי טעות גדולה בלב רבים הסוברים כי ראוי להחניף לרשעים כדי לקבל מהם תמיכה וגלל כן הם שמים יד לפה ומעלימים עין מעוברי עבירה, וזהו עוון פלילי בידם דאף שמצוה רבה לחזק את התוה"ק אין להתחשב בזה כדי להבטל מחובת המחאה, ואם מחמת כן ימשכו ההמון ידיהם מלהחזיק תהיה החזקת התורה באופן אחר, ואין לך עוון גדול כחנופה שע''י ששותקין על כל הפרצות מכשירין מעשיהם של עוברי עבירת

צא ולמד ממ''ש בסה''ק ראשית חכמה (שער הקדושה פי''ב) בענין חומר עוון החנופה והביא בשם ספר קדמון שאין לך דבר בעולם הנועל פתחי התשובה כמו החנופה. ופלא מה שסיים בדבריו שם וז''ל, וזה הענין הוא תקלת חכמי הדור כי הם רודפים ליהנות מן העם ע''כ יחניפו להם כדי שיחזיקו אותם בחזקה גדולה, ולא די שאין מוכיחים אותם על עניניהם אלא מתוך שמחניפים להם הם בעצמם אוחזין מעשיהן ונמשכין אחריהן, עכלה"ק. ואם הוא כתב כך על חכמי הדור בימיו, מה נעני אנן אבתריה בדור השפל הזה, אשר עון זה הוא שורש לכל הפרצות, שהרי לא בלבד שמחניפין לאנשים בעלי עבירה שנכשלו בסתם עוונות פרטיים, אלא מחניפים לרשעים כופרים ומינים ועל הכלל כולו יצאו, שמחניפים להם ושותקים ומשתיקים כל מחאה נגדם.

ואילו היה בדור הקודם עבירה זו שיקחו ישראל מלוכה לעצמם נגד התוה''ק היו מרעישים תבל ומלואה על כך, ובפרט שמעבירים שם לשמד אלפים ורבבות מאחינו בנ"י. לזאת אם ידרוש הדורש דברי תוכחה ומוסר בדור הזה ואינו מזכיר מאומה מענין זה שהוא הפרצה הגדולה ביותר בדורנו הרי זה עוון פלילי, וכל המוסר אינו אלא תקלה גדולה לקיום התורה והיהדות, כי יאמרו מדשתקו רבנן בהא ש''מ דאף הם מסכימין עמהן.

ומכאן נוכל להבין החיוב המוטל עלינו להחזיק בעצמנו את מוסדות התורה, דהנה איתא במד''ר פ' משפטים דבעוה''ז לפי שאין הדורות ראויין על כן נמצאים אוצרות הכסף בידי בעלי עבירה, וכיון שאנחנו מחוייבים בדבר למחות בעוברי עבירה ולהתריע על הפרצות, א"כ כל העם הנתפסים לרעיון הכפירה רח"ל נמנעים מלתמוך ע"כ בהכרח צריכים יראי ה' לתת מממונם יותר לתמיכת התורה, וגם אלו שאינם בעלי יכולת כ''כ עליהם לתת כדחזינן מדברי המד"ר הנ"ל, לא היה סיפק בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך, ולכאורה אם אין סיפק בידו להחזיק כיצד החזיק בעמלי תורה, אלא ודאי דאף מי שאין בידו להחזיק אם הוא חפץ באמת להחזיק לומדי תורה יסייעהו השי"ת שיוכל להחזיק

וכדתנן במסכת אבות (פ"ב מ"ב) וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתן וכו', ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאינו עשיתם, ופי' ה@33ר"ע מברטנורה וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לש"ש, שלא יעלו עטרה לעצמם לומר כך וכך עשיתי בשביל צבור, שזכות אבותם של ציבור וצדקתן העומדת לעד היא המסייעת אל העוסקין עמהם להוציא לאור צדקן, ונא מצד טוב השתדלותן של העוסקין ואעפ''כ מעלה אני עליכם (היינו על העוסקין) כאילו אתם עשיתם זאת הואיל ואתם עסוקין לש''ש, עכ''ד הר"ב.

ולכאורה אכתי דברי המשנה צ''ב מה שהוצרך להזהיר בכאן שיהיו עוסקים עם הצבור לש''ש, דכי רק העסק בצרכי צבור בלבד צריך שיהיה לש"ש הלא בכל מצוה ומצוה צריך להתכוון לעשותה לש"ש. אמנם לפי פירושו של הרע''ב ז"ל יתכן דכוונת אומרו יהיו עוסקין עמהם לשם,,שמים'', כלומר לפי שהעוסקין בצ"צ זוכים ומצליחים לפעול גדולות ונצורות, ע"כ עליהם לדעת ולהשכיל כי בלא בכוחות עצמם עשו את כל החיל הזה, אלא בכח שמימי עליון הם עושים ומצליחין, וז''ש שיהיו עוסקים עמהם לשם שמים, שיהיו יודעין ומכירין כי מן השמים מסייעים בידם להצליחם במשלחם.

ועד"ז פירשתי דברי רש''י ז''ל בפ' בא עה''פ פסח הוא לה', הקרבן קרוי פסח ע''ש הדילוג והפסיחה וכו', ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים, ע"כ. ולכאורה מה ענין זל''ז דבעבור שהקרבן קרוי פסח ע''ש הפסיחה ע"כ הוא מזהיר לעשות כל עבודותיו לשם שמים. אכן הנה ישראל היו בעומק טומאת מצרים ערות הארץ, ובליל פסח יצאו לפתע מעמקי הטומאה ונתעלו בבת אחת למדריגה גבוהה ועליונה עד מאד בדרך דילוג ופסיחה. וזשה''כ פסח הוא לה' ע''ש הדילוג והפסיחה, שקפצו ודילגו בבת אחת משפל המצב אל מדריגה עליונה. וכלפי זאת הזהירן ואמר ואתם עשו כל עבודותיו לשם,,שמים", כלומר אל תסברו כי בכוחות עצמיכם הגעתם עד הלום אלא דעו כי בכח אלקי מן השמים עליתם ונתעליתם מבירא עמיקתא אל רום המעלות.

ועד''ז אפ"ל כוונת אומרו וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לש''ש, גם לפי הפירוש השני בברטנורא שם שכתב, וז''ל, וכל העוסקים עם הצבור להכריח ולכוף את הצבור לדבר מצוה לצדקה או לפדיון שבויים יהיו עוסקין עמהם לש''ש שזכות אבותם של ציבור מסייעתן לתת מה שיפסקו עליהם ואפילו ממון הרבה, ואתם המתעסקין לכוף את הציבור למצוה זו מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם זאת המצוה מממונכם ממש, עכ''ד הרע''ב. ולפי זה יתבאר אומרו יהיו עמלים עמהם לש''ש, שלא יאמרו העוסקים עם הצבור כי בכחם ובכשרונותיהם עשו ועישו את הציבור והצליחו להוציא מהם ממון הרבה לצדקה, אלא יהיו יודעים שכל מה שהצליחו הוא בסייעתא דשמיא.

ואפ"ל עוד בכוונת המשנה עפי"ד ק''ז זלה''ה בייטב לב פ' אמור במאה''כ יראת ה' טהורה עומדת לעד עפימ''ש הספה"ק ההבדל בין יראת העונש ליראת הרוממות, דהירא מעונש הוא מכח סיבת העונש, ואותה יראה אינו מוריש לבניו אחריו כי איננה קנין עצמי, אבל הירא מרוממותו יתברך אותה יראה מוריש ומנחיל לבניו אחריו, והיינו דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי דייקא, כל הימים יראה תמידית, למען יטב להם ולבניהם לעולם, וכו'. וז"ש הכ' יראת ה' טהורה, היינו יראת הרוממות שהיא יראה טהורה בלי סיבה חיצונית עומדת לעד כלומר לדורותיו אחריו, עכת''ד ז"ל.

וז"ש התנא וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לש''ש, וכי תאמר בלבבך איככה נוכל להגיע לידי מעלה רמה זו שיהיה כל עסקינו לש"ש מבלתי פניה חיצונית, לזאת אמר שזכות אבותם של הציבור מסייעתן, ואבותיהם היו יראי שמים מרוממותו יתעלה, וא"כ יראה זו ניתנה למורשה לבניהם אחריהם לעולם. וז"ש שזכות אבותם מסייעתם,,,וצדקתם עומדת לעד'', פי' לצד שיש בידם זכות אבות המסייעתן וצדקת אבותיהם שהיו יראי שמים ביראת הרוממות עומדת לעד מנחילין את בניהם לדורי דורות ביראה טהורה זו, על כן יתכן להגיע לידי מדה זו להיות עמלים עם הציבור לש"ש בצירוף זכות אבות, והבן.

ודברי המשנה הזאת בל יסורו מנגד עינינו, כי עלינו מועל הדבר להחזיק במוסדות התורה שרובם מבני עניים, וח"ו שלא לקחת ממון מעוברי עבירה לתמיכת התורה, ואפילו אם מחמת כן יבטלו המוסדות ח"ו ג''כ אין לקחת מהם תמיכה, שזה הוא מיסודי האמונה דאם אין מוחין בהם הרי זה כהסכמה למעשיהם. וכתב הכלי יקר ז''ל בפ' נצבים במאה"כ הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, שאין באים לידי כך לעבור על הנסתרות אלא מחמת שלא מחו בנגלות, דאילו היו מוחין על הנגלות היו מתייראים לעבור בנסתרות מיראה פן יתגלו, עיי"ש. אבל בעוה"ר האפיקורסים עושים הכל בנגלה ואין עומדים להתייצב נגדם, על כן עלינו להחזיק בעצמנו במוסדות התורה, וח"ו לקוות לממון משלהם, כי אם צריך לעמוד בפרץ ולהתריע כנגדם.

ועלינו להתחזק בבטחון גמור כי כשם שעזרנו ה' יתברך עד כה כן ישלח עזרו מקדש להמשיך בהחזקת התורה, כי כח שמימי יש בכל זה, והכל בא בעזר חלקי, כמאמר התנא וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לש''ש וכמו שנתבאר. ובעינינו ראינו כי יכולנו להחזיק מעמד עד הנה שזהו נגד השכל, ואין זה אלא בסייעתא דשמיא, ועלינו להתגבר על כל הקשיים ולהמשיך הלאה שלא יהא לו הפסק ח"ו כדמסיים במתני' וצדקתם עומדת לעד בלי הפסק. והקב"ה יעזור שכל מי שנותן ומסייע ויש לו חלק בהחזקת דברים שבקדושה יתברך שיהיה ביכלתו לתת כפל כפלים ויתן ויחזור ויתן. והבוכ"ע יעזור שנזכה להתקדש בקדושה ובטהרה בשלשת ימי הגבלה כשם שהיה בשעת מ''ת, ונזכה לראות בביאת המשיח עם משרע"ה ודור המדבר, הקב"ה יושיע לכלל ישראל בכל מיני ישועות טובות בהרמת קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

הקרב את מטה לוי וגו' במד"ר (פרשה ג') הה''ד צדיק כתמר יפרח מה תמרה זו צלה למרחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהן לעה"ב. וצ''ב מה שייכות דרשה זו לכאן.

ב)

עוד איתא במד"ר שם ד"א צדיק כתמר יפרח מדבר בשבטו של לוי שהיו צדיקים וכו', שתולים בבית ה' שלא יהיו זזים מבהמ''ק לעולם. בחצרות אלקינו יפריחו, זה השירות תדע שכן הוא שנאמר הקרב את מטה לוי. וצ''ב.

ג)

בסוף פרשת הלוים כתיב אני ה', והקשה ק''ז זלה"ה בישמח משה בשם המפרשים ממה שמצינו בדבריהם ז"ל בכ"מ דכתיב אני ה' דרשינן ביה נאמן לשלם שכר, וזה שייך דוקא היכא שהשכר משתלם לזמן רחוק, שאז הוצרך הכתוב להאמינו על תשלום השכר, שלא יתייאש לומר כי לא יקבל שכר על מעשהו, משא"כ הכא שבאו הלוים בשכרן מיד באותו זמן, דבעבור שלא חטאו בעגל נתמנו על משמרתם לשרת בקדש, א"כ אין כאן צורך להאמינם על תשלום שכרן, שהרי כבר התקבלו שכרן משלם, ומה טטעם אמה"כ אני ה'.

ונראה לומר עפ"י מה שמצינו בספרן של צדיקים כי באמת מה שהאדם זוכה לקיים מצוות הבורא יתברך הוא לו שכר גדול מן הכל, כי המשכיל יודע אשר קרבת אלקים לו טוב מכל מין שכר שבעולם וע"ד שאמרו (אבות פ"ב מ"ב) יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעה"ז מכל חיי עה"ב. ובזה פירשו המשנה באבות (פ"ד מ"ב) ששכר מצוה מצוה כלו' שעצם עשיית המצוה היא שכר טוב לעושיה שהתענוג הרוחני הנפלא שבעשיית המצוה אין ערוך אליו. ואעפ"כ הבורא יתברך משלם שכר טוב בעד כל מצוה שהאדם עושה, מלבד השכר שיש לו בעצם עשיית המצוה (עי' במאור ושמש פ' עקב ועי' בייט"פ מאמרי חג השבועות כ''ג).

והנה לצד שזכו הלוים לשרת בקדש על אשר לא חטאו בעגל, חש הכתוב שלא ימצאו מקום לטעות כי במה שנתמנו לעבודת הלויה כבר קבלו שכרם על מפעל הטוב אשר עשו, ושוב לא יהא להם שכר בעה"ב בעבור כן, דעל מה ששירתו במשכן לא מגיע להם שכר לעה"ב, שהרי עצם השירות שכר הוא להם, שזכו להתקרב אל הקדושה, לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו קדושת השכינה, אשר הוא אושר רוחני מופלא מעין עה"ב, וא"כ כבר נפלו שכרם משלם, ועל מה ולמה יגיע להם שכר עוד.

לזאת הבטיחם הכתוב במ"ש,,אני ה"' נאמן לשלם שכר, כי עתידין הם לקבל שכר טוב לעת"ל על מה ששירתו בקדש, כדאמרן דאף שעצם קיום המצוה הוא שכר טוב לעושיה, הקב''ה אינו מקפח שכר כל בריה, אלא שכרן שמור להם לעה"ב, ומיושב בזה מה שהקשה ק"ז זלה''ה (קושיא ג').

וזה יהי' ביאור המדרש הקרב את מטה לוי הה''ד צדיק כתמר יפרח, שלא תטעה לומר כי במה שזכו בני לוי להתקרב אל נועם זיו השכינה הקדושה כבר נשתלמו שכרן, ושוב לא יעלו שכר על כך לעה"ב, לז"א מה תמרה זו צלה למרחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק מהם לעה''ב, דאף שהצדיקים זכו לטעום נועם מתיקות עריבות המצוות, כל הקרב הקרב לעבודת ה' מרגיש ומשיג יותר נועם המצוות וטובם מנופת צוף וכל טעם, מ''מ לא יגרע חלקם לעה"ב, אלא שכרן יטלו משלם לעת"ל מבעל הגמולות.

ועד"ז יהי' גם ביאור הד"א שבמד''ר (קושיא ב') צדיק כתמר יפרח מדבר בשבטו של לוי וכו' שתולים בבית ה' שלא יהיו זזים מבהמ''ק לעולם וכו' שנא' הקרב את מטה לוי. שהרי זה כמבאר ומחזק מ"ש בתחלת דבריו שמתן שכרן של צדיקים שמור ומונח להם לעה"ב אף שכבר זכו לטעום נועם מתיקות המצוות בעה''ז. ומביא ראי' על כך ממה שמצינו שקבלו שבט לוי שכר טוב על מה שלא חטאו בעגל לעמוד לשרת בקדש, ושלא יהיו זזים מבהמ"ק לעולם, וא"כ לכאורה הי' מקום לטעות ולומר שכבר נשתלמו שכרן בעה"ז, אלא דע"כ א''א לומר כן שהרי הכתוב מבטיחן אני ה' נאמן לשלם שכר, הרי שהם מובטחים על כך כי יבואו בשכרן לעה"ב, וזה לך האות שמתן שכרן של צדיקים צפון ומונח לעה"ב, והבן.

ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר וגו'. בתנחומא (י"ח וכ''ה במד''ר פ''ד ג') ילמדנו רבינו תינוק שנולד לששה חדשים מהו לחלל עליו את השבת כך שנו רבותינו תינוק שנולד לששה חדשים אין מחללין עליו את השבת וכו'. ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת וכו', ואם ברור לו שהוא בן ז' מחללין עליו את השבת מפני שהוא בן חיים, אבל הנולד לח' אינו בן חיים לכך אין מחללין עליו את השבת וכו'. רשב"ג אומר כל שאינו חי ל' יום אינו לחדשיו אלא נפל, וכמה סמכה דעתו של רשב"ג לדברי תורה לפי שאין הבכורות נפדין אלא לל' יום, שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה.

ונראה לבאר המד"ת בהקדם להתבונן במאמרי הכתובים בפרשת תולדות בברכת יצחק ליעקב, דכתיב ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך, ואיתא במדרש בא אחיך במרמה בחכמת תורתו. וצריך להבין מה חכמת התורה הי' בלקיחת הברכות. גם ראוי להבין טענת עשיו דכתיב ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. דלכאורה מה ענין מכירת הבכורה לטענה זו שרימה אותו בנטילת הברכות, והלא במכירת הבכורה לא התהלך עמו יעקב במרמה כלל, אלא עשו הוא שמכר לו את בכורתו מרצונו הטוב תמורת לחם ונזיד עדשים ומה לו להיות צועק על לשעבר, לומר שמכירת הבכורה היתה במרמה, כאמרו ויעקבני זה פעמיים, וצריך להבין טענת עשו בזה.

אכן הנה המפרשים ז"ל האריכו למעניתם לחקור בענין הברכות שרצה יצחק לברך את עשו בברכות עוה''ז לצד שכבר הסכימו יעקב ועשיו ביניהם על חלוקה זו כאמרם ז"ל (ילקוט פ' תולדות) שעוד במעי אמם חלקו נחלת שתי עולמות ונטל יעקב אבינו ע"ה עולם הבא לחלקו והעוה"ז עלה לגורלו של עשו. אך לפי זה אין ליעקב חלק ונחלה כלל בהשפעת העה''ז הגשמי וכולו שייך לחלקו של עשו. אמנם מרן החתם סופר זלה''ה כתב שכוונת יצחק היתה לברך את עשו בברכות עוה"ז, לפי שהי' סבור שעשו מכיר ערך תורה ומצוות, ויספיק ליעקב על התורה ועל העבודה כמו יששכר וזבולון, אבל רבקה שהיתה מכרת את עשו, וידעה שבאופן כזה לא תהי' ליעקב אפשרות לעבוד את ה' וללמוד תורה, שלא יתן לו עשו מענייני העוה''ז, ובאמת זה עצמו הי' כוונת עשו במה שמכר את הבכורה ליעקב, שהוא רצה למכור לו קדושת הבכורה בלבד שהיא עבודת ה', וסבר בדעתו דכיון שהעה"ז בידו לא יתננו ולא ישפיע לו מאומה, וממילא לא תהי' ליעקב אפשרות לעבוד את ה', ותתבטל המכירה מאליה. ומכיון שירדה רבקה לסוף דעתו, לכך סיבבה שברך את יעקב ברכות עוה''ז, וע''י כן יוכל לעבוד את ה' כרצונו, ויהיו שניהם בידו. ולפיכך מכיון ששמע עשו שבירך אביו את יעקב ברכות עוה"ז זעק זעקה גדולה ויעקבני זה פעמים, דעכשיו נודע לו שע''י נטילת הברכות נתאנה גם במכירת הבכורה, שהוא הי' סבור שגם הבכורה לא תתקיים בידו של יעקב, מאחר שאין בידו השפעת העוה''ז, ועתה אדרבה שניהם בידו, עכת"ד החת"ס ז"ל.

המורם מזה כי מה שנטל יעקב אע"ה את הבכורה מעשו כדי שיהי' מיוחד לעבודת ה', כמ"ש הרמב"ן ז''ל, דבר זה גרם לו לזכות גם להשפעות העה''ז, שהרי בהכרח הוא שיהי' לו גם השפעת גשמיות כדי שיוכל לעבוד את ה' כאשר עם לבבו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. וכיון שאין לו לצפות שיקבל השפעת עה''ז מעשו הרשע, סיבב ה' שיקבל את הברכות, ועי''כ תתקיים הבכורה בידו.

ובזה מובן מה שהסכים יצחק על הברכות שבירך את יעקב, כאמרו גם ברוך יהי', ולא חרה לו על מה שעשה במרמה בלתי ידיעת אביו. דהנה רש"י ז''ל שם הביא מתנחומא למה חרד יצחק חרדה גדולה, אמר שמא עוון יש בי שבירכתי קטן לפני גדול ושיניתי סדר היחס, התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמיים, אמר לו אביו מה עשה לך אמר לו את בכורתי לקח, אמר בכך הייתי מיצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין עכשיו לבכור בירכתי גם ברוך יהי', ע"כ. והכוונה מבוארת דמכיון ששמע יצחק אבינו כי יעקב כבר לקח הימנו את הבכורה, א''כ בדין הוא שיהיו הברכות שלו, שהרי עובדי ה' צריכים להשפעה גשמית, ושמא תאמר שישפיע לו עשו השפעת עוה"ז כדי שיוכל לשבת על התורה ועל העבודה, זה אינו, שכבר נודע ליצחק באותה שעה רשעת עשו, כאמרם ז''ל עה''פ ויחרד יצחק חרדה גדולה שנפתחה תחתיו גהינם, ופשיטא שלא יפרנס עשו את יעקב שיוכל לעבוד את ה' במנוחה, על כן בדין הוא שיעול יעקב השפעות העולם הזה.

אך כאשר שמע וראה עשו הרשע כי ע"י שלקח יעקב את הבכורה זכה ממילא בהשפעות העוה''ז המסתעף מזה, שהוא הכרח לעובדי ה' כנ"ל, בא בטענה שעתה נודע לו למפרע שלא נתכוון יעקב בלקיחת הבכורה אלא כדי שיוכל לזכות בהשפעות עוה"ז, כי כך דרך הרשעים לחשוד את עובדי ה' שאינם מתכוונים לעבוד את ה' באמת, כי הרשעים אינם משיגים כלל מעלתם ומדרגתם של עובדי ה'. וזהו שטען עשו את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, ר''ל שעתה נתגלה למפרע שלזאת לקח את הבכורה, כדי להתחכם אח''כ ולקחת את הברכות.

ובזה אפשר ליישב קושיית המפרשים כיצד שייך למכור את הבכורה שהוא ענין קדימת הזמן בלידה, שדבר זה לא ישתנה לעולם, וכי יוכל המאוחר להיות קודם בזמן ע''י המכירה (עי' ברא"ם ובגור ארי' שם). אך לדרכנו יבואר ע''נ, דהנה יעקב אבינו ע''ה לא הפסיד לעשו כלל בלקיחת הבכורה, שהרי עניני עבודת ה' השייכים לבכורה לא חפץ בהם עשו כלל, אלא שטענתו היתה על מה שזכה יעקב באמצעות הבכורה ליטול את הברכות שהם דברים גשמיים, שעל זה היצר לו מאד, אכן מכיון שקיבל יעקב אע''ה עבודת השי"ת שבחלק הבכורה שזה מסר לו עשו מרצונו הטוב, ממילא שייכים לו גם הברכות הגשמיים, ואינו צריך עוד לזה שום קנין כלל. ועוד דכיון שהוא מקיים את התה"ק א"כ בכוחו ובזכותו מתהווים ומתקיימים שמים וארץ וכל אשר בם, כמאה''כ (ישעי' ל''ג) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, א''כ הוי כמציל מזוטו של ים כמבואר במפרשים, ולזאת אף שמצד הדין היו הברכות מגיעים לעשו כי הוא הבכור וכנ"ל שנצטער יצחק וכו', עכ''ז קיבלם יעקב וזכה בהם בחכמת תורתו, והבן.

ובזה יובן המדרש עה"פ הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה, ועוד אי' במדרש מה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, והוא פלאי. אכן ידוע שהים לא רצה להקרע לפני משה כי בא בטענת אני קשיש ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי (מד"ר פ' בשלח) אכן טענתו נדחית מכח ב' ראיות אלו, חדא ארונו של יוסף ראה, דהנה יוסף הי' הצעיר שבאחיו, ועכ"ז זכה למלכות ונעשה ראש עליהם, וזכה לזה ע''י שהי' נוטר הברית, כמבואר בתיקו"ז (תיקונא חמיסר) מאן דנטר ברית זכה למלכות, ואף שבוודאי גם אחיו השבטים הקדושים שבטי י-ה היו שלימים במדה זו, אך לפי שהיה לו נסיון ונבחן ונמצא שלם נקראת מדת היסוד ע''ש יוסף הצדיק. ולפיכך זכה להיות מלך עליהם אף שלא הי' בכור, וא''כ נדחית טענת הים אני קשיש ממך, מחמת שארונו של יוסף ראה, ומשם מוכח שאין להביט על הקדימה בזמן. ויבואר גם אידך מדרשא ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, דלכאורה איך הגיע ליד ישראל רכוש מצרים, והלא אין להם חלק בעה"ז, שהרי הברכות שייכו לעשו, כי הוא מוקדם בלידה, ובא בטענת אני קשיש ממך, ואין ראוי לברך קטן לפני גדול, וע''כ שאין בטענה זו ממש דמאחר שזכה יעקב בעבודת השי"ת והוא מקיים תורה ומצוות ממילא זכה מחמת כן גם בהשפעות העה''ז, ובטלה מעלת הקשישות והקדימה בזמן, שהרי כדי שתתקיים עבודת ה' ביד ישראל הם זקוקים בהכרח להשפעות גשמיות. והשתא בטלה טענת הים אני קשיש ממך, דאין קדימת הזמן מעלה לגבי עובדי ה', ממה שראה רכוש מצרים בידם של ישראל, שזכו בהשפעות העולם הזה אעפ"י שעשו קדם בלידה, והבן.

ובדרך זו נלך לבאר המדרש תנחומא המוצב בפתח הדרוש תינוק שנולד לששה חדשים מהו לחלל עליו את השבת, בהקדם הא דאיתא בגמרא (יומא דף פ"ה ע''א) וכבר הי' רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך וכו' נשאלה שאלה זו לפניהם מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת נענה ר"י ואמר וכו'. ר"ש בן מנסיא אמר מהכא ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א''ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא דכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל, עיי"ש. והיוצא לנו לדינא נפקא מינה בין ב' הטעמים, כגון מי שיודעין בו שאינו בר קיימא, ובוודאי לא יחי' עד לשבת הבאה, דמוטב לחלל שבת אחת וכו' ליכא, ובכה''ג אין מחללין עליו את השבת, אבל למאן דיליף מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם מחללין עליו את השבת, דחיי שעה נמי חיים מקרי. והכין איפסקא הלכתא בשולחן ערוך (סימן שכ"ט ס''ד) דמפקחין את הגל אף על מי שאינו יכול לחיות, כדמסיק שם אף שבוודאי אינו בר קיימא דחיי שעה נמי חיים מקרי.

ועפ"י זה תמהו המפרשים ז"ל על מ"ש האוה"ח הקדוש בפרשת תשא עה''פ ושמרו בני ישראל את השבת, שהעמיס בלשון הפסוק דהכי פירושא אם שבת וישראל לפניך זה לחלל וזה למות תשמור ישראל ויתחלל השבת. ולפי זה יתפרש ושמרו,,בני ישראל" כלומר שתשמור את בני ישראל,,את" השבת עם השבת, דדוקא ובאופן כזה נצטוית בשמירת שבת אם לא יסתכן ישראל במיתה, משא''כ אם הוא מסוכן אזי שמור את ישראל וחלל בעבורו את השבת. ואח"כ כ' האה"ח הקדוש וזלה''ק או יאמר עז"ה אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא,,לעשות", פי' באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שוודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשמרו, הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת, עכ"ל. ודבריו תמוהים שזה סותר לכאורה המבואר בגמרא הנ"ל ונפסק להלכה ברמב"ם ובשו''ע דמחללין שבת אפילו על חיי שעה (ועי' מ"ש בסה''ק אוהב ישראל פ' תשא ליישב דבריו הקדושים ועי' גם במנחת חינוך במוסך השבת דף נ"ב מ''ש בזה).

ולענ"ד נראה לחלק דהא דאמרינן שמחללין את השבת משום חיי שעה, היינו במי שהגיע לגדר קיום מצוות ומשום הכי אף כשיודעין בו שאינו בר קיימא מחללין עליו את השבת, דגבי איש הישראלי כל רגע ורגע יקרה וחשובה מאד דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעה''ז וכו', ובזמן מועט יוכל לתקן הרבה, ואפילו במחשבה גרידא יכול הוא לתקן הכל לטוב, כדאיתא בקידושין (דף מ"ט ע"ב) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו. הרי שבהרהור בלבד בזמן מועט יוכל לתקן הרבה ולהיות נהפך לצדיק ולפיכך מחללין את השבת אפילו משום חיי שעה, דאפילו ברגעים מעטים שיתוסף לו לחיות יוכל לתקן הרבה לעשות נחת רוח להבוי"ת. אבל מי שאינו כלל ועיקר בגדר קיום מצוות, כגון תינוק בן ח' שלא יחי' אלא חיי שעה, ולא שייך אצלו ענין עשיית מצוות כלל אין לחלל עליו את השבת, דבשביל חיי שעה כאלו שאינו בגדר קיום מצוות לא התירו לחלל את השבת.

וזאת אפשר להעמיס בדברי האוה''ח הקדוש הנ"ל, שכתב אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות, פי' באדם שישנו,,בגדר עמוד לעשות'' והכוונה כנ''ל, דאף אם אין לו אלא חיי שעה מחללין בעבורו את השבת משום שישנו בגדר עמוד לעשות, שיוכל לתקן עוד בזמן מועט, משא"כ נפל בן ח' שאינו בגדר עמוד לעשות, לא התירה תורה לחלל שבת (וצריך ליישב עד"ז מה שכתב האה"ח הקדוש להלן, וז"ל: אבל מי שוודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת, שאין המכוון למצות שבת דייקא, אלא עיקר הטעם משום שישנו בגדר עמוד לעשות, ובזה תלוי הכל, אם בחיי שעה שלו ישנו בגדר זה צריך לחלל עליו שבת, והבן זה).

המורם מזה כי חשיבות הזמן אצל איש הישראלי תלוי רק במה שיש בידו יכולת לקיים מצוות ומע"ט ובזולת זה אין הזמן נחשב כלל, ומטעם זה התירו לחלל שבת בשביל חיי שעה כשישנו בגדר עמוד לעשות בלבד, שאז יש ערך לזמן ההוא. אמנם לכאורה יש לסתור כל זה ממה שמצינו שבחר ה' בבכור פטר רחם לקדשו והוא קודם במעלה אל הפשוט, והרי כל מעלת הבכור הוא מחמת קדימת הזמן בלידה, אף שיתכן שאחיו המאוחר בלידה כבר הרבה מצוות ומעשים טובים יותר ממנו. ולפי הנ"ל הי' מקום לומר שהימים שלא פעל בהם כלל לעבודת השי"ת יפלו לגמרי, ולא ימנו כלל. וע"ד שכתב בזה"ק (תי"ז קכ"ט ע"א) עה"פ ואברהם זקן בא בימים שבא עם כל הימים שלו בשלימות, שלא הי' חסר מהם כלום בעבודת השי"ת ע''כ. וא"כ אותם הימים שלא עסק בהם בעבודת השי"ת הרי הם כאילו אינם, ואפשר שמעלת אחיו שאינו בכור עדיפא מינה על פי פעלו בעבודת ה'. וממה שהחשיבה תורה מעלת הבכור למדנו שגם הקדימה בזמן יש לה מעלה וחשיבות, דזה בעצמו הוא חשיבות שהנפש הישראלי נמצא בעולם, וא"כ לפי זה הי' מקום לדון ולומר שמותר לחלל את השבת בעבור נפל בן ח' חדשים אעפ"י שאינו בר קיום מצוות כלל, וזה היפוך ממה שנתבאר בדברינו לעיל דהזמן בלחוד בלתי קיום התה"ק אין בו שום חשיבות.

אך אפשר לומר לקיים דברינו הקודמים דבאמת אין חשיבות בקדימת הזמן לחוד, ושאני בכור שגילתה לנו תה''ק הטעם בקידוש בכור, דכתיב כי לי כל בכור וגו',,הקדשתי'' אותם לי, להורות דהבכורות יש בהם קדושה עצמיית שהקדישן הקב''ה לשרתו ולעבוד עבודתו, על כן גדולה מעלת הבכור מן הפשוט, אבל לולא זאת אין בקדימת הזמן שום חשיבות בלי קיום תורה ומצוות, וא"כ חזר הדין דבנפל אין לחלל את השבת, דאין לחלל שבת משום חיי שעה שאין בהם קיום תורה ומצוות.

ועפ"י זה אתי שפיר קישור דברי המדרש פקוד כל בכור זכר וכו', ולכאורה מזה מוכח שיש חשיבות בקדימת הזמן כנ"ל, לפיכך נשאלה השאלה ולמדנו רבינו תינוק בן ח' מהו לחלל עליו השבת, דמכח הך קרא מתעוררת השאלה הנ"ל דמכוון דחזינן בבכור דבקדימת הזמן בלבד יש לו מעלה על אחיו, א"כ יש ללמוד מזה לכאורה שיחללו שבת אף על הנפל, דאף שאינו בגדר קיום המצוות מ"מ דבר זה בעצמו הוא מעלה וחשיבות שהנפש הישראלי נמצא בעולם, כדחזינן בבכור דבקדימת הזמן בלבד יש לו מעלה. אך זה אינו כדאמרן דשאני בכור דקדושתו עצמיית, משא"כ בשאר דוכתי אין קדימת הזמן מעלה אם אין בו קיום המצוות, להכי מסיק דאין מחללין עליו את השבת דלא ילפינן ליה מבכור, ודו"ק.

או יאמר לבאר המד"ר הקרב את מטה לוי הה"ד צדיק כתמר יפרח וכו' מדבר בשבטו של לוי שהיו צדיקים והפריחו מע"ט בעת שעשו ישראל את העגל וכו' הה"ד שתולים בבית ה' אמר ר' שמעון פזי עד שהם שתולים (קטנים כנטיעה הזו) הם בבית ה' אלו התנוקות שהם בבית הספר, ע"כ. וצ''ב לאיזה ענין מזכיר שבט לוי לשבח שהתינוקות מתחנכים בבית הספר משחר על ילדותם, והלא כל קהל עדת ישראל יעשו כן, לנטוע שתיליהם הרכים תשב"ר בבית הספר ללמדם תורה ויראת ה'. ומה ראה להזכיר שבט לוי לשבח על דבר זה יותר מכל שבטי ישראל.

ואפ''ל עפ"י מה דאי' בגמרא (ב"ב דף כ''א ע"א) התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים מאי דרוש (ישעי' פ"ב) כי מציון תצא תורה וכו', התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך וכו', עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין וכו' בכל עיר ועיר. וכתבו התוס' שם ד''ה כי מציון תצא תורה, לפי שהי' רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וכו', לפי שהי' רואה שכולם עוסקין במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה. עכ''ד התוס'. מבואר מכל זה כי קדושת העבודה של הכהנים והלוים הי' משפיע שפע קודש בתשב''ר, שהיו עיניהם רואות שכולם עוסקים במלאכת שמים בעיר ה', וא"כ זכות הרבים הם תשב"ר של כלל ישראל תלויה בשבט לוי שהכניסו בהם קדושה ועוררו לבבם ליראת ה'.

וזש"ה שתולים בבית ה' אלו התינוקות שהם בבית הספר, ואין הכוונה בזה על תינוקות של שבט לוי בלבד, אלא תשב''ר של כל ישראל, שהאירה בקרב לבם השפעת הקדושה של הכהנים והלוים. וזה יהי' שיעור הכתוב,,שתולים'' הם תשב"ר שהם קטנים כנטיעה הזו,,בבית ה' '' כלומר השפעתם באה מאת הכהנים והלוים אשר בבית ה' בירושלים, וחזר הכ' ואמר בחצרות אלקינו יפריחו פי' אף אחר שתיקנו שיהיו מושיבין מלמדו תינוקות בכל עיר ועיר כתקנת יהושע בן גמלא, מ"מ הארת הקדושה של הלוים השפיעה למרחוק וז"ש יפריחו ל' מפעיל, שמכחן נפעלו תשב"ר למרחוק בכל מקומות מושבותיהם.

בהפטרה: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי. במד"ר (פ"ב סי"ד) איתא והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם והיכן נאמר להם כשעשו אותו המעשה קרא אותן הקב"ה עמו של משה שנאמר (שמות ל"ב) לך רד כי שחת עמך וכו', עכ"ד המד"ר.

ונראה לבאר בדרך זה המשך הכתוב עפ''י מה שאמרו ז"ל (עבודה זרה ד' ע"ב) ואריב''ל לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו' (פירש"י לא עשו ישראל את העגל, כלומר גבורים ושלימים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה). עכ''פ ממה שעשו ישראל אותו מעשה מוכח דמהניא בהו תשובה.

והנה ידוע מ"ש בספה"ק בני יששכר (מאמרי חדש סיון מאמר ב') בשם הרב בעל לימודי ה' במה שאמרו ז"ל (תנחומא פ' האזינו) שהתשובה אינה מועלת אלא בישראל בלבד אבל לא באומות העולם, שאם חטאו אין להם תקנה בתשובה. וכתב שם כמה טעמים לכך, וחדא מינייהו, דבאומות העולם אין התשובה מועלת משום שהקב"ה כלפיהם מלך כמאמר הכתוב מי לא יראך מלך הגוים, וקיי"ל (כתובות י"ז ע"א) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. משא"כ ישראל שהם קרויים בנים למקום, כמאה''כ בנים אתם לה' אלקיכם, והקב"ה להם כאב ואב שמחל על כבודו כבודו מחול לפיכך מהניא בהו התשובה למחילת חטא ולסליחת עוון.

היוצא לנו מזה דמחטא העגל שאבדו שם עמי וקראם הקב"ה עמך דהיינו עמו של משה משם גופא מוכח שישראל קרויים בנים למקום, שהרי כל מה שעשו אותו מעשה היו הדברים סיבה מאת ה' להורות תשובה, ולא מהניא תשובה אלא א''כ הם קרויים בנים והקב"ה להם אב. ובזה הכתוב מבואר כמין חומר והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, היינו במעשה העגל שקראם הקב"ה עמך ולא עמי, באותו מקום עצמו יאמר להם,,בני'' א-ל חי, שהם קרויים בנים למקום, ולכך עשו אותו מעשה להורות תשובה לדורות ישראל, והבן.

אוחזר מתוך "https://otzarmaharit.com/index.php?title=דברי_יואל_על_התורה/במדבר/במדבר&oldid=2466"