שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כ
~ סימן כ ~
ב"ה, עש"ק פרשת נצבים התשי"ג לפ"ג, פה נ.י. יצ"ו
שלום וכל טוב סלה אל כבוד הרב הגאון וכו' מוה"ר שלמה יצחק לעווין שליט"א.
מכתבו הגיעני במה שתמה על דברי כ"ק אבא מארי זלה"ה בספר קדושת יו"ט (בסוגיא דקטן אוכל נבילות) במה שחתר חתירה לתרץ למה אינו חייב על שביתת בנו הקטן כמו על שביתת בהמתו. וכתב עליו שדברים אלו אינם מובנים כלל, דלא שייך דין שביתה על בנו שאינו קנוי לאב, דדוקא בעבדו שורו וחמורו שייך שביתה כדברי הקרא.
א
הנה מסברא בעלמא בודאי דאין ללמוד בנו מעבדו ובהמתו, דאף דיש עניינים שבנו הקטן הוא יותר ברשות האב מעבדו הגדול, עם כל זה יש חילוק בין הנושאים, ואי אפשר ללמוד חד מחבריה אילו לא היה על זה לימוד בקרא. אבל האמת הוא דשביתת בנו ועבדו ובהמתו המה בחד קרא דלא תעשה [כל] מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך (שמות כ, י), כמבואר במכילתא והובא ברש"י ז"ל שם על הקרא דלא תעשה מלאכה אתה ובנך, אלו קטנים וכו', וזהו ששנינו (שבת קכא.) קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. הרי ששביתת קטן ציווי על האב מדאורייתא מאותו הקרא.
וכן מבואר בחידושי הרשב"א ריש פרק מי שהחשיך (שבת קנג: ד"ה כשהיא מהלכת) וז"ל, ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו, כלומר ועובר משום לא תעשה מלאכה, עכ"ל. הרי שברור בעיניו ז"ל גם בדעת הגמרא לפרש כן שנלמד מהך קרא.
ובסוכה דף ל"א ע"א בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אי לולב בעי הדר, דרבי יהודה סבר לא מקשינן לולב לאתרוג ורבנן סברי מקשינן, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה לא מקשינן) לא מקשינן, דלא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר. וכתבו בתוספות ד"ה ורבי יהודה, ותימה גדולה דאפילו סמוכין, דהיינו שני מקראות שסמוכין זה לזה, ניתנו לדרוש מן התורה, כל שכן הקישא, דהיינו שני דברים המוקשין בפסוק אחד, ואפילו לרבי יהודה דלא דריש סמוכין, מ"מ בהקישא מודה, אלא כל המדות אדם דן מעצמו, חוץ מגזירה שוה דאין דן אלא אם כן למדה מרבו.
הנה לדעת התוספות כולי עלמא מודי דשני דברים שהם בפסוק אחד ילפינן מהדדי מעצמו. ואף לדעת רש"י ז"ל כתב המשנה למלך בפרק ב' מהלכות קרבן פסח (הי"ג ד"ה והנה), דאך אליבא דרבי יהודה כתב רש"י ז"ל שאין לדון היקש מעצמו כמו גזירה שוה, אבל רבנן סברי גם לדברי רש"י ז"ל דכל המדות אדם דן מעצמו כמו קל וחומר, חוץ מגזירה שוה, והלכה כרבנן. ומעתה להלכה כולי עלמא מודי דכל הנזכר בחד קרא ילפינן מהדדי.
אמנם בנידון דידן בשביתת בנו נראה לי דאף רבי יהודה דסובר לא ילפינן לולב מאתרוג לענין הדר, התם הוא דלא כתיב הדר אלא באתרוג פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) ואח"כ כתיב וכפות תמרים, ולא קאי כלל תיבת הדר על הלולב, אלא שצריך ללמדו בהקישא מאתרוג, אבל כאן דהך לא תעשה מלאכה על כרחך קאי אבנו ועבדו ובהמתו, ואי אפשר להוציא אף אחד מהם מן הכלל שלא יהיה סובב עליו אותה האזהרה של לא תעשה מלאכה, האיך אפשר להפריד בין הדבקים ולחלק דברי הקרא לצדדין, ליתן באחד מהם כוונה אחרת באותן התיבות ממש של לא תעשה מלאכה, ואינו היקש ע"י שמוזכר בפסוק אחד, אלא ע"י שמוזכר בתיבה אחת, וגם רבי יהודה מודה בזה. ואם כן בודאי דיש ללמוד שביתת בנו מעבדו ובהמתו.
וראיה ברורה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א) סימן נ"ט שהביא ראיה דשביתת עבדו הוא אף בלא קיבל עליו ז' מצוות, וכתב שם וז"ל, דלא אסרה תורה אלא משום דשביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקא, ומה שור וחמור אנו מצווין עליו, אף עבדנו אנו מצווין עליו ואפילו בשלא קיבל עליו ז' מצוות, דהרי הוא כשור וחמור, עכ"ל. וזה ודאי דיש חילוק גדול בין בהמה לעבד למה שהם ברשותו, דבהמה היא ברשותו לגמרי לשוחטה ולאכלה ולהרגה כשהיא לצרכו, ואין כן העבד. ובודאי דמסברא בעלמא אין לדמות עבד לבהמה למילף חד מחבריה, ואך בשביל זה יליף הרשב"א ז"ל עבד מבהמה, יען שנכלל בחד קרא, הרי הוא כשור וחמור לענין זה. וכמו כן בבנו דמחד קרא נפקא הרי הוא כעבדו לענין זה.
ובגמרא שבת דף קנ"ג ע"ב, אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת, בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה, מאי טעמא, אמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, בהמתו דומיא דידיה, ושוב דחי לענין העונשין דסקילה וחטאת דיש לימודים אחרים לפטור בבהמה. הנה אף לענין העונשין שלא נזכר כלל באותו הקרא, מ"מ היינו למדין מהיקש כל הנכלל שם באותו הקרא, לולא שיש לימודים אחרים שלא להקישם לענין העונש, אבל בגוף השביתה שנכללו שם בפירוש ביחד, ודאי דלמדין זה מזה.
ואחר שהתבוננתי בזה בסברא, ראיתי בספר החינוך להרא"ה ז"ל פרשת יתרו (מ' לב) שכתב בפירוש וז"ל, מלאכת בהמתו לא מחייב, אלא שמוזהר עליה בלאו כמו מלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. הרי שסובר כן אליבא דאמת ששביתת בהמתו דומה לשביתת הקטן, והכל אחד הוא, והביא זה בשם הרמב"ן ז"ל (בהשגות לספר המצוות שורש יד). והמנחת חינוך (סוף מוסך השבת אות יט) נתקשה דלא נראה כן בש"ס ופוסקים, יעיי"ש שהביא ראיות להלכה. אבל בעיקר הסברא לא דיבר מאומה, כי בעיקר הסברא נכונים מאד דברי הרא"ה ז"ל כמו שביארתי, יען שנכללו בחד קרא, וצריך לבקש תירוץ על דעת החולקין.
שוב עיינתי עוד בפנים בתשובת הרשב"א הנ"ל סימן נ"ט שכתב אח"כ וז"ל, ולא אסרה תורה גר תושב ועבד ואמה במלאכת ישראל, אלא בשיש אמירה דישראל או שעושין על דעת ישראל, כדאמרינן פרק כל כתבי קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ופרקינן בקטן עושה על דעת אביו, עכ"ל. הרי שגם הוא ז"ל מדמה עבד לקטן, ובודאי דזה ג"כ מאותו הטעם שכתב בתחילה לענין עבד ובהמה, כיון דמחד קרא נפקא. אלא שבמה שכתב שאין הציווי על עבדו אלא כשעושה על דעת רבו, לא נראה כן מדברי שאר פוסקים, והענין צריך ביאור רחב בש"ס ופוסקים, לא אוכל להאריך כעת מטירדת הימים הקדושים ושארי טירדות.
ולא באתי אלא להעיר להצדיק דברי כ"ק אבא מארי הגה"ק זצוקלה"ה, שכנים דבריו ז"ל בקושיא זו למה לא מדמינן שביתת בנו לעבדו ובהמתו, ושהרא"ה והרמב"ן והרשב"א ז"ל סוברים אליבא דאמת כן, והוא מקור חזק לסברא זו, ועכ"פ צריך לתרץ דעת אלו שאין סוברים כן.
ב
ומה שכתב עוד במלאכה שאין צריכה לגופה דלא שייך בבהמתו, דמצות שביתתה נאמרה בשלילה, והמצוה הוא לנוח, ואין נפקא מינה איך המלאכה נעשתה. לא הבנתי דבריו, דגם על האדם נאמרה ציווי בשלילה, וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב), ושביתה נקרא כשהוא נח ממלאכה, והיה ג"כ הסברא דאין נפקא מינה באיזה אופן עשה המלאכה, סוף סוף גופו לא נח ולא שבת, ואע"פ כן יען שגילתה התורה דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ילפינן מזה דאם הוא מלאכה שאין צריכה לגופה, הוי שביתה אף שגופו לא שבת, וא"כ גם בשביתת בהמתו יש לומר כן, דמקור אחד להם, וכבר ביארתי דילפינן מהדדי מקרא דאתה ובהמתך, וזה ברור.
והנני מברכו בכוח"ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, ובברכת שנה טובה ומבורכת כנפשו ונפש הדושת"ה באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים