ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן מ

  << סימן לט• מאמר לשון הקודש• סימן מא >>

~ סימן מ ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

יש דברים שאפשר עפ"י רוב לידע על ידיהם אם תוכו כברו

וענין תוכו כברו אף שזהו דבר שאי אפשר לעמוד עליו, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל- טז, ז), מכל מקום יש בחינות שעל פי רוב יש בהם הוראה על הפנימיות. ובסנהדרין (פרק זה בורר דף כ"ה.) אמרו גם כן אופנים דלא חיישינן לאיערומי קא מערים. ובכתובות (דף פ"ה.) דאמר רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, אמר ליה, אף על גב דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא, אמר ליה, ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, אמר ליה, בת רב חסדא קים לי בגוה, מר לא קים לי בגוויה. והרי [ד]אף בגדולים וקדושים כמו רב פפא, יש חילוק בין קים ליה בגויה או לא קים ליה, ואפשר היה דעת רבן גמליאל שצריך להיות קים ליה בגויה טרם שמלמדו תורה.

וברמב"ם (פ"ז מהל' יסודי התורה הל' ז') כתב שאין להאמין לנביא, אלא אם יודעין בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה, וסומכין על זה אף שבדברים האלו וכיוצא בהם נאמר (דברים כט, כח) 'הנסתרות לה' אלקינו', והאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, יעיי"ש. הרי שהצריך לירד לסוף דעתו, אם נתעלה על בני גילו בקדושה ובפרישות, אף שזה דבר שאי אפשר לעמוד על בוריו, מכל מקום מאי דאפשר בעי למיעבד. ועל דרך זה יש ליישב שיטת רבן גמליאל שהוצרך לבחון אם תוכו כברו, אף שזה דבר שאי אפשר לעמוד על בוריו בשלימות, מכל מקום מאי דאפשר בעי למיעבד.

חכמים סוברים דיש ללמוד עם כל אדם דא"א לידע איזה יצא להוראה

אבל פליגי עליו בזה, וקבעו ההלכה ללמוד תורה עם כל אדם שיש לו חזקת כשרות, אם עכ"פ אין יודעין בו שאינו הגון, ואין למנוע מגודל החיוב של מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם מחמת ספק הזה, שלעומת זה גם ההפסד רב, שהלא אלף נכנסין לבית המדרש ואחד מהם יוצא (ויק"ר פ"ב ס"א), ולפעמים האחד הוא זה שאין יודעין בו מה הוא. וכמו שכתב הרבינו יונה על המשנה (אבות פ"א מ"א) דהעמידו תלמידים הרבה, שהוא כדברי בית הלל, ששנינו (אבות דרבי נתן פ"ב מ"ט) בית שמאי אומרים אין מלמדין אלא לתלמיד הגון וצנוע וכשר וירא שמים, ובית הלל אומרים מלמדין לכל אדם וכו', לפי שאינכם יודעין איזה מהם יוכשר. וכה היה מעשה של הלל (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו) שכנס לכל תלמידיו ואמר להם, תלמידי יש כאן כולכם, אמרו לו הן, אמר לו אחד מתלמידיו, כולם כאן חוץ מקטן שבהם, אמר להם יבוא קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו, והביאו לו לרבי יוחנן בן זכאי, הרי שאין לדחות הקטנים וכו', יעיי"ש. אם כן מבואר בזה הטעם שצריך ללמד עם כל אדם, בשביל שבמי שמעשיו סתומים אי אפשר לידע מה יהיה בו.

עוד טעם בסברת חכמים דאף בספק תלמיד שאינו הגון אפשר שהמאור שבתורה יחזירנו למוטב

ובאמת שאף במי שאינו הגון, יוכל להיות לפעמים שעל ידי לימוד התורה המאור שבו מחזירו למוטב (איכ"ר פתיחתא ב), כעין שאמרו (פסחים נ:) מתוך שלא לשמה בא לשמה, אלא שאם רואין בו שאינו הגון לא נוכל לסמוך על זה. אבל כשיש לו חזקת כשרות אלא שאין יודעין אם תוכו כברו, סברי שאין לחוש.

נשים לכו"ע אין ללמדם תורה אלא א"כ תוכם כברם

ועכ"פ פלוגתת רבן גמליאל וחכמים היא, בתלמידים שיש עליהם חיוב גדול של מצות תלמוד תורה, וראוים להיות גדולי הדור, ואם כן בנשים שהתורה פוטרתם מתלמוד תורה, אין לדמות זה למה דפליגי על רבן גמליאל בתלמידים, וכבר נתבאר (לעיל סי' ל) שאי אפשר לעשות מחלוקה בין התנאים, אלא במה שמבואר בו בהדיא דפליגי.

ואם כן בנשים שבזה לא מצינו הפלוגתא, ודאי דמדרבן גמליאל נשמע לרבנן, והחשש של תלמיד שאינו הגון ודאי דשייך גם בנשים, ואדרבה לפי מה שהבאתי מדברי הטור יש לחוש יותר בנשים שיוציאו דברי תורה לדברי הבאי, ואם כן לכולי עלמא אסור ללמדה אם אין תוכה כברה, ומה שהוסיף רבי אליעזר שאין ללמוד עם בתו תורה, זה אף בקים ליה בגוה שתוכה כברה, ועל זה חלק בן עזאי, אבל אם לא קים ליה בגוה אם תוכה כברה, בזה אין חולק על רבן גמליאל שאסור ללמדה.

בזמן הזה א"א לידע כלל אם תוכו כברו ואף לב"ע אין ללמד לנשים

ונמצא לפי זה, שבזמן הזה שדעתינו קצרה להבין דעת חבירו אם הוא תוכו כברו, בלאו הכי אסור ללמוד עם הנשים תורה, והנפקא מינה בדברי בן עזאי הוא רק במציאות רחוק, אי איתרמי דקים ליה בגוה, אבל רובא דרובא אין נפקא מינה בכך.

וברי"ף (במס' כתובות פרק הכותב דף מג. מדפי הרי"ף) על הא דאמר בת רב חסדא קים לי בגוה, כתב: "וחזינן לגאון דקאמר, דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים לי בגויה, דלא בריר לן קים לי בגויה היכי הוי". וכן כתב הרמב"ם (בפ' כ"ד מה' סנהדרין ה"ב) והובא גם בטור (חו"מ סי' ט"ו) משרבו בתי דינים שאינם הגונים במעשיהם, ואם הגונים במעשיהם אינם חכמים כראוי, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה גמורה וכו', וכן בשאר הדינין לא ידון הדיין בסמיכת דעתו, שלא יאמר כל הדיוט לבו מאמין לדבר זה ודעתו נסמכת עליו, יעיי"ש. הרי שאף בימיהם עוד מימי הגאונים, לא סמכו על הבקיאות לידע על מי ראוי לסמוך, ואם כן אנן יתמי דיתמי בשפל המצב ובדיוטא התחתונה, מכל שכן שלא בינת אדם לנו לידע ענין תוכו כברו.

בש"ס השמיטו לימוד הלשון דחששו למכשולות כסברת ר"ג דצריך תוכו כברו

ואפשר שבשביל זה השמיטו בשעת סידור הש"ס את חיוב לימוד הלשון, אף שמצוה היא, מכל מקום כיון שראו מיעוט הדורות, ואך שאעפי"כ מלימוד התורה אי אפשר להפסיק כי הם חיינו, אבל אין לחייבם עוד גם בלשון שעלול עוד למכשולות יתירות, ומכל שכן בנשים שאסור ללמדם גם תורה, פשיטא שאין ללמדם לשון הקודש.