ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן לז

  << סימן לו• מאמר לשון הקודש• סימן לח >>

~ סימן לז ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

בענין זכות תולה בסוטה הקפידה התורה שיהיה ידיעה ברורה

ואם כן הנשים שאסור ללמוד עמהם גמרא, אף שלומדין כל הדינים אין להם הבנה כראוי. וכתב במסילת ישרים (בהקדמה) שאף אותן הענינים הידועים לאדם, אם אינו עוסק בהם אין לו בהם הרגשה. אלא שאף על פי כן אמרו ז"ל שהחיוב ללמוד עמהם כל פסקי ההלכות, כי אם אין לומדין כל הדינים אין להם שום ידיעה בקיום המצות, אבל על ידי לימוד ההלכות המחויבות, יש להם עכ"פ איזה ידיעה, גם יודעין לשאול שאלה וכדומה, דכיון דלדעת רבי אליעזר הוי איסור גמור ללמוד עמהם גמרא וביאור מקורי ההלכות, אין ברירה באופן אחר אלא ללמוד עמהם עכ"פ פסקי ההלכות, וזה שמותר ללמוד עמהם יש חיוב ללמדם כמו שהבאתי לעיל מדברי השולחן ערוך והספר חסידים.

ולפי זה נראה שסברת בן עזאי היא, דכיון דבבדיקת המים שבסוטה הקפידה התורה הק' שיתברר האמת תיכף, ואינו כמו בכל התורה כולה אף בהעבירות החמורים ביותר, [ש]הרבה פעמים הקב"ה מאריך אף אפילו לכמה דורות, או שאינו מענישן אלא לעולם הבא, כמו שאמר הכתוב (דברים ז, י) 'משלם לשונאיו אל פניו להאבידו', ואמר הכתוב (בקהלת ח' י"א) 'אשר אין נעשה פתגם הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רעה', ופירש רש"י ז"ל, שאין הקב"ה ממהר להפרע מעושי רשעה, ועל כן הם סוברים אין דין, ומלא לבם בקרבם לעשות רע. אבל בדיקת המים שבסוטה, בעל כרחך מביא ידיעה ברורה תיכף.

ובמשנה סוטה (דף כ"ב ע"ב) דרבי שמעון פליג ואמר אין זכות תולה במים המרים, ואם אתה אומר הזכות תולה במים המאררים, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות, ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, שאומרים טמאות הן אלא שתלתה להן זכות. והיה זה מעלה וזכות לישראל בעת שהיה הדור מוכשר לזכות לזה, ולא בדור שאינו מוכשר, כמבואר במשנה (סוטה דף מ"ז.) משרבו המנאפים פסקו מים המרים, ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר (הושע ד, יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה ועל כלותיכם כי תנאפנה. ובעת שהיו עושין בדיקת המים מבואר בגמרא (סוטה דף ח' ע"ב) דנשים חייבות לראותה, שנאמר (יחזקאל כג, מח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה. ועכ"פ לדעת רבי שמעון אי אפשר לומר כלל שזכות תולה, ואין לסמוך על הידיעה שמודיעים שזכות תולה, דשמא לא יתנו לב לאותה ידיעה, ובמחשבת לבבם יחלש כח בדיקת המים ובירור ענינו.

דעת ב"ע דלא שייך ידיעה ברורה, רק ע"י לימוד עם הדרשות ומקורם

ודעת בן עזאי שזה באמת חשש גדול, ואף הסוברים שזכות תולה לא פליגי לגמרי על חשש זה שאמר רבי שמעון, שהוא חשש ברור, אלא שסברי שחייב אדם ללמד את בתו תורה, דהיינו לימוד גמור עם הדרשות ומקורם, ועל זה סמכו שיהיה לה ידיעה ברורה שזכות תולה ולא יחלש כח בדיקת המים. כמו דלדעת רבי אליעזר אף שסובר שלימוד תורה הוא אצלה כמלמדה תיפלות, מכל מקום סובר מסברא שפסקי הלכות חיוב ללמוד עמה, לא בשביל מצות תלמוד תורה אלא בשביל שתדע המצות, כמו כן סברי הם מסברא שהחיוב ללמוד עמה לימוד גמור בדרשות חכמינו ז"ל, שיהיה לה הבנת הלב כראוי באופן שלא יהיה שום ספק בידיעה זו, שתדע ברור שזכות תולה, דאם לא כן לא הוי סמכי לומר שזכות תולה, שהוא מחליש כח בדיקת המים כנזכר לעיל. ולא סברי דהוי כמלמדה תיפלות, ואוקמי הך קרא ד'אני חכמה שכנתי ערמה' לענין אחר כמבואר שם בגמרא, זה דעת בן עזאי, אבל אין כן דעת רבי אליעזר שדרש הך קרא ד'אני חכמה שכנתי ערמה' דהוי כמלמדה תיפלות.

ולכן דייק רש"י ז"ל בכוונה מכוונת, לפרש דברי בן עזאי שלדעתו צריכה ללמוד הדרשות שמשם למדו חכמינו ז"ל שזכות תולה, וזהו השקלא וטריא ופלוגתת התנאים שבברייתא המובאה בגמרא, אף שאינו מוזכר מזה במשנה. וכמו שאמרו בגמרא (סוטה דף כ"ב.) המורין הלכה מתוך משנתן מבלי עולם הן, שעל זה סובבת הפלוגתא דבן עזאי, שלדעתו צריכה ללמוד בהבנת המקור ועומק דברי התלמוד בפלוגתות התנאים, שאך בדרך זה באים לידי הבנת הלב כראוי.

ולכן לא קפיד רש"י להביא על דברי בן עזאי הלימוד של תשעה חדשים שאינו במשנה, דכיון דלדעת בן עזאי צריכה ללמוד כל השקלא וטריא והפלוגתות שבברייתא, לכן הביא את הדרשה שבברייתא שהוא על תשעה חדשים ושיש פלוגתות על זה, להעיר שצריכה ללמוד הכל, ועל ידי לימוד כל הפלוגתות ומחלוקתם בטעמם ונימוקם בעומק פלפולם ומקורם, באים לידי הבנה בידיעה ברורה ולא ימוש מן הלב.

וזה כוונת דברי התוס' (סוטה כא: ד"ה בן עזאי) בפירוש דברי הירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד) דמדרשת רבי אליעזר שעשה חילוק דאנשים ללמוד ונשים לשמוע, שמע מינה שאין ללמוד לנשים כדעת רבי אליעזר, אלא שמיעה בלבד בשביל ידיעת המצוה, וזה דלא כדברי בן עזאי שבשביל הידיעה של זכות תולה צריכה לימוד גמור, כן נראה ביאור פלוגתת בן עזאי ורבי אליעזר בזה.

בזמן הזה אף לדעת ב"ע אין חיוב ללמדה

ולפי זה ברור מה שכתבתי דעכשיו אין חיוב ללמד את בתו תורה אף לדעת בן עזאי, דאף שבתקנת חכמים אף שנתבטל הטעם צריך לקיים התקנה, אין זה אלא בגזירה ותקנה שנעשה במנין, דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה.) אפילו שנתבטל הטעם. אבל מה שאמר בן עזאי חייב אדם ללמוד את בתו תורה, לא אמר שנעשה על זה תקנה במנין, אלא שאמר דעתו וסברתו בזה כאשר נתבאר לעיל (סימן לא), ואמר זה בפירוש מחמת הטעם של פרשת סוטה שתדע שזכות תולה, ואם כן עכשיו שאין השקאת סוטה נוהג בטל הטעם ובטל החיוב אף לדעת בן עזאי.

לדעת ב"ע המלמד ביתו תורה אינו כמלמדה תיפלות

ומכל מקום לא קשה מידי מה שנתקשיתי לעיל (סימן ל), למה הוצרך הבית יוסף לומר על הטור דפסק כרבי אליעזר, הלא עכשיו גם בן עזאי מודה. דאף דלענין החיוב ללמדה תורה, עכשיו מודה גם בן עזאי שאין בו חיוב, אבל במה שאמר רבי אליעזר דהוי כמלמדה תיפלות, והוא איסור חמור כאשר אביא להלן, זה נראה דלא סבר ליה בן עזאי, שהרי רבי אליעזר למד זה מקרא ד'אני חכמה שכנתי ערמה' כמבואר בגמרא (סוטה דף כ"א ע"ב), ומבואר שם בגמרא דהחולקים על רבי אליעזר דרשי האי קרא לענין אחר, ומדטרחי בגמרא ליישב אליבא דבן עזאי וסייעתו מאי עבדי בהאי קרא, צריך לומר שאלו היה סובר בן עזאי דהוי כמלמדה תיפלות, לא היה אומר שהחיוב ללמדה תורה בשביל פרשת סוטה כיון שזה גרע. ועכ"פ כיון דאוקמיה לקרא למילתא אחריתי, אינו סובר דהוי כמלמדה תיפלות, ואם כן אף שבטל הטעם של החיוב ללמדה, אבל עכ"פ אינו כמלמדה תיפלות. ולכן הוצרך הבית יוסף לומר שהכריעו להלכה כרבי אליעזר, בשביל שכתבו דהוי כמלמדה תיפלות שזה שיטת רבי אליעזר, אבל ודאי דלענין חיוב גם בן עזאי מודה עכשיו.