דברי יואל על התורה/בראשית/מקץ: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
== '''~ וישלח''' == | {{ניווט|דף_ראשי=דברי יואל על התורה/בראשית|תווית_דף_ראשי=חומש בראשית|הבא=דברי יואל על התורה/בראשית/ויגש|תווית_הבא=ויגש|תווית_קודם=וישב|קודם=דברי יואל על התורה/בראשית/וישב}} | ||
== '''~ מקץ ~''' == | |||
==== פסקה א ==== | |||
''[מכתי<nowiki>''</nowiki>ק] '''ויהי מקץ שנתיים ימים''', במד"ר אשרי הגבר אשר שם ד<nowiki>' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים וכו' ע''י שאמר לשר המשקים כ''א זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים ע''כ דברי המדרש. וכולו מוקשה כאשר האריכו בזה המפרשים. כי התחיל בשבח יוסף אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, וסיים בהפכו, עוד צ''ב שהאשימו את יוסף במה שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני והזכרתני, וכי אינו רשאי לעשות השתדלות, והלא מצינו כמה צדיקים אשר עשו השתדלות להצלתן, אעפ"כ לבם היה נשען בטוח בה'</nowiki>. ואין בזה שום ניגוד למדת הבטחון,'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ונראה פירושו בהקדם דברי המדרש (בפרשת חיי שרה) עה<nowiki>''פ ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, במד"ר מכאן זכו ישראל להוציאם ממצרים, והוא תמוה מאוד, עוד נקדים דברי המד''ר (בפ' ויצא יעקב) ר"ש בר"נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, למלפני ולמעבדני, מאין יבא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מאי כתיב ביה ויקח העבד וכו', ואני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' וכו' ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, ישמור את נפשך ממלאך המות עכ''ד המדרש. והוא תמוה מאוד, וכבר העירו המפרשים בזה, כי דברי יעקב ראוים למי שאמרם. כדרך המאמינים השלמים להיות לו מבטח עוז בה' יתברך לאמר, ח''ו לית אנא מוביד וכו' אלא עזרי מעה ה', אבל עכ''ז ראשית דבריו מה שאמר תחלה מאין יבא עזרי, מפליאים המה, כי נראים כאילו היה ח"ו דואג מאין ימצא עזרו, והוא אך מדרך חסרי הבטחון והאמונה באלקים יתברך, וכל אחד מהמפרשים פירשו בו לפי רוחב בינתם, ואענה גם אנכי חלקי. גם צ"ב סיום המאמר ה'</nowiki> ישמרך מעשו ולבן וממלאך המות, איך יתקשר לתחלת המאמר שדואג מחסרון ממון, דמשמע שאם היה בידו כיס מלאה מעות לא היה נזקק לברכה זו, אתמהה.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ונראה בביאור הענין בהקדם דברי ה'''ספה"ק אגרא דכלה''' (בפרשת שופטים) לפרש הפסוק כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ואתה לא כן נתן לך ה<nowiki>' אלקיך, ותו"ד עפ''י המקובל מרבותינו כי כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו שאדם מסגלו ע''י מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל והאדם המקבלו יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים, אולם זה רק אם האדם המקבל עשה השתדלות לקבל הממון מאת הנותן, אבל אם האדם אינו מחזר אחריו, כ"א השי"ת הזמין לו הממון ההוא ע''י איש פרטי, הנה מתת אלקים הוא והשי''ת נקרא בעליו של הממון, הוא יופיע ומזמין לו את הנאות אליו ולנשמתו וכו', וה"ה בכאן נתן השי"ת לישראל את כל טוב ארצות הגוים האלה ממונם ורכושם, הנה יש לחוש כי כח הפועל בנפעל, ובכח הרכוש האלה טמון ממידות הרעות של הגוים, ועי''ז יקנו קנין בנפשם לעשות כמעשיהם. אבל באמת מאת השי"ת ניתנה להם והשי''ת הוא הבעלים של הרכוש, וזה שהתחיל הכ' כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, ואין זה בהשתדלותך ליקח מידי הרשעים, רק השי"ת נותן לך, ע''כ אני מבטיחך שעי''ז לא תלמד לעשות כתועבות הגוים, ואמר לראיה ע''ז כי הנה הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ישמעו, ואתה לא כן (וזה הוא מפני כי) נתן לך ה' אלקיך, ולא ירע לך כח הפועל מבעלים הראשונים כי השי"ת הוא הבעלים. עכדה"ק וש''</nowiki>י.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''וממנו נקח לפרש דברי המדרש הנ"ל עה"פ ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' וכו' מכאן זכו ישראל להוציאם ממצרים, גם יל"ד בפסוק ותאמר אלך, פירש"י ז"ל מעצמי ואף אם אינכם רוצים, לכאורה נראין דברי' רק לקנתר, כי אחרי ששאלו את דעתה ולא היו רוצים לעשות דבר בלתי רשותה, הי' מן המוסר להשיב שמסכמת לזה, ולא לדבר קשות נגדם לומר אף אם אינם רוצים, ולהלן בפ' ויען לבן ובתואל לאמר מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך רע או טוב, יל"ד כי אחרי שמה' נהיתה זאת לא יכלו לשנותו לדבר רע, אבל על הטוב בידם לעשות, אולם לפי הנ"ל כי כח הפועל בנפעל ומצמיח במקבל כח הנפש של הפועל, דעת לנבון נקל כי לא יתכן להיות תפיסת יד ורצון אדם רשע, במפעל כביר שממנו תוצאות כללית אומה הישראלית, רק יהיה הענין נעשה ונגמר ע"י מעשה השי"ת לבד ואין לזר אתו, ואז יהי' הן עם לבדד ישכון במידותיהם ובמעשיהם, ובגוים לא יתחשב במדות הרעות של הגוים, ולזה אמרו מה' יצא הדבר ע"כ לא נוכל לדבר אליך רע או טוב, היינו אפילו טוב אין רשות בידם לאמר, ויתכן שיהי' רק מפעלות אלקים, וזה מאמר רבקה ותאמר אלך וכדברי רש"י ז"ל אף אם אינכם רוצים רק מעצמי, שלא יהי' כח הפועל בנפעל להוליד תולדות זרות ורעות.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ובזה יובן מאמרם ז"ל למה היתה רבקה עקרה כדי שלא יאמרו תפלתינו עשתה פירות מברכותיו של אותו רשע שאמר אחותינו את היי לאלפי רבבה, גם אמרו שלא נתקיימו ברכותיו של בלעם הרשע, והיינו כדי שיהי' זרע ישראל זך ונקי מכל סוג דופי של כח הפועל הרע, וע"כ היתה רבקה עקרה עד שהתפללו להשי"ת והיו נושעים בתשועת ה' לבד, שיהי' כל מחצב כללית ישראל רק מעשה ה' לבד, ויתכן בזה פירוש הפסוק ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה, משא"כ אה יבא ע"י פעולת אדם רשע, ואפשר שזה כוונו רז"ל באמרם כל טובת הרשעים רעה הוא אצל הצדיקים, היינו שצריכין אח"כ לייגע א"ע ולגרש כל סיגי החולי הנדבק בהם מכח הפועל, ובזה יתבאר מאמר המד"ר מכאן זכו ישראל להוציאם ממצרים, בהקדם מה שהקשו המפרשים למה עשה השי"ת ככה, להפליא במצרים מכות רעות ולהרבות בהם מופתים ולהוציאה בחוזק יד, הלא לא נפלאת מאתו ית"ש להכניס בלב פרעה הרצון לשלוח את ישראל, ובפרט כי אחרי ה' מכות הראשונות הי' ברצון פרעה לשלוח אותם, אם לא הי' ד' מכבד את לבו לבלתי שלוח, אולם י"ל שמה"ט לא חפץ השי"ת שיהי' רצון פרעה בזה, כדי שלא יהיה כח הפועל בנפעל ולא ידבק בהם מזוהמת מצרים כלל ויקבלו את התורה בלב ונפש חפצה.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ובזה יתבאר דברי המד"ר ותאמר אלך וכדברי רש"י ז"ל אף אם אינכם רוצים, והטעם כנ"ל שלא יהי' במחצב אומה הישראלית כח הפועל מאדם רשע, ומה"ט זכו ישראל שיוציאם הקב"ה ממצרים בעצמו ובכבודו, בלתי רשות פרעה ושילוחו, כדי שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ולא ידבק בהם מטומאתם וצחנתם של כח הפועל, ובזה ניחא דברי המד"ר בפ' ויצא שהי' יעקב דואג שאין בידו לא צמיד ולא נזה, ועכ"ח יוכרח ליהנות מלבן, וזה לא ניחא להם לצדיקים, שכל טובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים, מפני כח הפועל שיוכל להפעיל בהמקבל, וע"כ דאג ולא ח"ו עבור הנאת עצמו, ע"כ חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ. והוא הנותן, ומשולחן גבוה קא זכי בגווי' ולא מלבן כי לא הוא הבעלים, וע"כ סיים המד"ר ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן ישמור את נפשך ממלה"מ, והכל חדא ברכה, דידוע אמרם ז"ל יעקב אבינו לא מת אלא נזדכך חומרו ונתהפך לרוחניות ונכנס שלם לג"ע כאלי' וחנוך, והנה מורא עלה על ראשו שלא ידבק בו מעשה הנותן היינו לבן הרשע כנ"ל, ולזה ברכו השי"ת שלא יארע לו שום עון ממעשה תועבותם, ולא יהיה כח ליצה"ר ולמה"מ לשלוט בו.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ובזה יתבאר דברר המדרש המוצג בפתח דברינו, ויהי מקץ זה שאמר הכתוב אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, דהנה הצדיקים השלמים אשר עושים השתדלות ופעולות להצלת נפשותם, ושמים בטחונה בה' שישלח להם ישועה ועזר בכח המפעל ההוא, ה' ברחמיו עוזרם ושומע ומאזין לקול תפלתם ושועתם להושיעם ע"י המפעל, אף שלפעמים נגלה שבלתי המפעל ההוא היה טוב להם יותר לקבל תשועתם, וזאת רק לצדיקים הבוטחים בה' שישלח ישועתם ע"י השתדלות, אבל יוסף לא שם לבו אל ההשתדלות כלל, רק התפלל לה' שישלח עזרו מקודש, אך עשה ההשתדלות כמצוה עלינו בתורתו וברכתיך בכל אשר תעשה, אבל הוא היה שלם במדת הבטחון ולא נתפעל מתוצאות ההשתדלות כלל, ע"כ שלח השי"ת ישועתו מאתו יתברך לבד. ולא באמצעות בשר ודם, כדי שלא יהיה מעורב בו מכח הפועל מאומה, רק יד ה' יעשה זאת בלי שום תערובות מעשה אדם, ולכך ניתוספו לו ב' שנים שישכח אותו שר המשקים והקב"ה יערה עליו רוח ממרום להוציאו מבית האסורים, ויושיבהו על גפי מרומי קרתא ואז יהיה התשועה שלימה, וזה כוונת המד"ר אשרי הגבר וגו' זה יוסף שהיה שלם במידת הבטחון, ולבעבור זה שילם לו השי"ת, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, כדי להוציאו מבית האסורים מבלי השתדלות וכח הפועל של שר המשקים כי אם מן השמים הכריחוהו לכך. (ע"כ מכתי"ק).'' | |||
=== מאמר א === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו'<nowiki/>'''. ראוי להבין אומרו ויהי, דיספיק לומר מקץ שנתים ופרעה חולם, והנה ארז"ל (מגילה י', ע"ב) ובמד"ר בכ"מ, כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ומשמש שמחה אם צרה אין צרה כיו"ב, אם שמחה אין שמחה כיו"ב, וכמו"כ הכא מוכרח דלדרשא אתי וצ"ב הכוונה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) עוד יל"ד אומרו מקץ שנתים ימים ופירש"י לשון סוף כתרגומו, וכל קץ לשון סוף הוא עכ"ל. ובאמת כתבו בעלי התוספות ז"ל דאשכחן מלת מקץ שמשמעותו תחלה דכתיב בירמי' מקץ שבע שנים תשלחו וכו', והתם תחלת שבעה קאמר דהא כתיב שש שנים יעבוד ותו לא עכ"ד ז"ל. מבואר דמשמעות שניהם נכללים במלת מקץ, דמורה על קצה הזמן או מקצה מזה או מקצהו האחרון, ולכאורה לפי"ז הול"ל מסוף שנתים ימים שהוא לשון מבורר יותר דע"כ כאן הכוונה לשון סוף, דלא היה החלום רק לבסוף שנתים, כמבואר לפי חשבון הכתוב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, וא"כ למה כתבה תורה לשון מקץ שמשתמע לתרי אנפין.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) במד"ר דרשו ויהי מקץ שנתים ימים זש"ה קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה וכו', זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, וכתב ה'''יפ"ת''' דמלת מקץ מורה, דמתחלה היה קצוב ליוסף זמן י"ב שנה שיעשה בבית האסורים, וכן מפורש בתנחומא כל דבר שיוצא מפי הקב"ה בקצבה הוא נותן, ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו שנאמר ויהי מקץ, ולפי"ז א"ש לשון מקץ דלהורות בא לדרשא זו, דנקצץ ונקצב זמנו מתחלה. אולם יש סתירה ע"ז, ממ"ש להלן במדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, משמע לכאורה שע"צ העונש נתוספו לו הב' שנית ולעיל דרשו ממלת מקץ שהיה הזמן קצוב, וכך היתה הגזירה קדומה מן השמים להיות במאסר י"ב שנת וע"ק ממ"ש במדרש להלן למה ניתוסף לו ב' שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, ופי' היפ"ת דאלו היה פרעה חולם לפני שנתים ימים, וימהרו אז להוציא את יוסף מן הבור, לא הי' נתגדל יוסף, כי לא הי' זמן החלום שיתקיים עד אחר שנתים ימים, וכשלא יתקיים החלום מיד יאמרו כי כזב ידבר עיי"ש, עכ"פ מבואר לפי דרשא זו דלטובתו נתארך זמנו להיות במאסר עוד ב' שנים, ולעיל דרשו שע"צ העונש הי' וא"כ ג' דיעות חלוקות בזה, וה'''נזה"ק''' כ' דפליגי אהדדי. אמנם אין סברא לאפושי פלוגתא כ"ז שאין הכרח לדבר וצ"ב להשוותם.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ד) גם קשה על טעם המדרש שאמרו דע"כ ניתוספו לו ב' שנים כדי שיתגדל ע"י חלום וכ' היפ"ת דאם לא הי' נתקיים החלום מיד, ימצא בדאי בדבריו ולא הי' נתגדל כנ"ל, אבל לכאורה אין טעם זה מספיק, דהיה אפשר שיפתור החלום שיתקיים רק אחר שתי שנים, ובאופן זה לא ימצא בדאי ולמה היה הצורך בשביל זה להאריך ימי צרתו על שתי שנים וצ"ב.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ה) היפ"ת הקשה על המדרש הנ"ל, בשביל שאמר זכרתני וכו' ניתוסף לו שני שנים, ותימה מה חטא הוא זה, וכי רע בעיני ה' שיבקש הצדיק צרכיו בדרך הטבע והשתדלות האנושות, ואדרבה המקצר בזה וסומך על הנס לבד הוא אשר חטא כמ"ש ז"ל יכול ישב בטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה, ועוד הקשה היפ"ת דהביאו במדרש מעשה לסתור שמתחלה דרשו אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, וסיימו דבריהם שנענש על שבטח בשר המשקים, וצ"ב.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ו) לעיל בסו"פ וישב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. ופירש"י ז"ל ולא זכר בו ביום וישכחהו לאחר מכאן עכ"ל. ונראה דהוכרחו לדרשא זו, דאל"ה וישכחהו מיותר וכפל לשון, ויספיק הכתוב לומר ולא זכר את יוסף, וממילא ידעינן ששכחו אלא ע"כ לדרשא אתי, אמנם עדיין צ"ב דל"ל קרא לאשמעינן דשכחו לאחר זמן, ומהיכי תיתי אדעתין לחלק בין בו ביום ולאחר זמן, הלא משמעות הפסוקים מורים שלא הזכירו לפני פרעה עד כלות י"ב שנה למאסרו, וגם אז הזכירו בלשון גנאי נער עבד עברי, והזכירו רק מפני ההכרח כמ"ש ז"ל במדרש לפי שראה שר המשקים את פרעה, שהיתה נפשו מבקשת לצאת מפני פחד החלום, הי' מחשב בדעתו אם ימות פרעה זה, ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידינו באמונתי אם לאו, אז וידבר שר המשקים אל פרעה את חטאי אני מזכיר "היום", ע"כ. ומאומרו היום משתמע דלא הזכירו לפני פרעה עד הנה, ומנפק"מ אם שכחו גם בינו לבין עצמו או לא, והעיקר דלא הזכירו לפני פרעה, וזה מבואר בפסוקים, וא"כ מלת וישכחהו מיותר, וצ"ב.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ז) במדרש הובא ברש"י ז"ל, ארשב"נ ארורים הם הרשעים שאין טובתן שלימה, שבשעה שהזכירו שר המשקים הוא מבזהו לפני פרעה, שיודע היה לאיזה גדולה הוא נכנס, הזכירו בלשון גנאי. נער שוטה, עברי שונא, עבד שכך מוכתב בנימוסין של מצרים שאין עבד מולך, ולכאורה ראוי להבין, איך לא נתיירא שר המשקים לגזם בשקרותו כ"כ, והלא כללא הוא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, והי"ל לשר המשקים לחשוש, דכשיצא יוסף מבית אסורים יתגלה חכמתו בעיני פרעה ויתפס בשקרו, ואפילו כ"ז שהיה בבית האסורים כתיב ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסורים וגו' ובתרגום ית כל די עבדין במימרי' הוה מתעביד, הרי שגם שם הכירו גודל חכמתו, ואחר שיצא משם העיד עליו פרעה אין נבון וחכם כמוך, ובאמת היה חכם מחוכם, ונוסף על קדושתו גדלה חכמתו עד מאוד, ואיך לא חשש שר המשקים לשקר במילתא דעבידא שיתגלה שקרו.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ח) במד"ר פ' נשא (פ' י"ד סי"ח) שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח') זה יוסף על ששמר את המצות, מהו לא ידע דבר רע, שאותו דבר רע שאמר שר המשקים עליו, כמה דתימא ושם אתנו נער עברי עבד וגו' נער שהוא שוטה כמ"ד אולת קשורה בלב נער, עברי שוטה וכו', אותו הרע לא נגע אליו אלא זכה למלוכה וכו'. ולכאורה הרי כל הרעה שדיבר עליו שר המשקים היה שקר מוחלט, ודרך הטבע כן היה שיתגלה שקרו ויתפרסם ההיפך, א"כ למה אמרו ז"ל שהי' מעשה ניסים ובשכר שמירת המצות.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ט) וישלח פרעה ויקרא את יוסף וגו' והקשו בזוה"ק לקרוא ליוסף מבעי' ליה אלא ויקרא את יוסף דא קוב"ה כתיב הכא ויקרא את יוסף וכתיב התם ויקרא אל משה עכ"ל הזוה"ק. וראוי להבין דהרי הכל הוא מהקב"ה, וברור הוא דמה ששלח פרעה להוציאו מן הבור היה בהשגחה עליונה מאתו יתברך, ולא צריך למימרא, אלא וודאי שכוונת דרשתם ז"ל שהיה קריאה פרטית ומיוחדת מאתו יתברך ליוסף שיצא מבית האסורים, ולכאורה מדוע היה צורך לזה, והלא היה רצונו של יוסף לצאת כמ"ש לשר המשקים והוצאתני מן הבית הזה, א"כ כשהגיע זמנו לצאת ושלח פרעה להוציאו למה הי' צורך עוד לקריאה מיוחדת מאתו יתברך.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''י) להלן בפתרון החלום ויאמר יוסף חלום פרעה אחד הוא את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה שבע פרות וגו' ושבע השבלים שדופות הקדים יהיו שבע שני הרעב, הוא הדבר אשר דברתי אשר אלקים עושה הראה את פרעה. לכאורה צ"ב למה הי"ל צורך להקדמה זו לומר את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה, הלא ביאר לו אח"כ כל דברי החלום בפרטיות שמורה על מה שעתיד הקב"ה לעשות, ומה שיעשה פרעה, וזה ענין כל חלומות הצודקים הנגלים לאדם לתכלית השגחתו ושמירתו מהדברים אשר מזהירים אותו עליהם בחלומו, ובמה נשתנה חלומו של פרעה שהוצרך יוסף להדגיש לו בפתרונו את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה.'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''יא) גם למה כפל מאמר זה פעמים, אשר אלקים עושה הגיד לפרעה אשר אלקים עושה הראה את פרעה וכוונה א' לשניהם, והכפל ל"ל. והנה רש"י ז"ל פירש בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה לפי שהוא סמוך, ובשני הרעב כתיב הראה לפי שהוא מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה, עכ"ל. ולכאורה צ"ב כי מצינו לשון הגדה גם על דבר שהוא מופלג ורחוק בזמן, כמ"ש יע"א האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, גם מ"ש דבשני הרעב נאמר הראה לפי שהיה מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה, אדרבה הסברא נותנת להיפך דלשון מראה שייך יותר בדבר קרוב שאפשר לברר על ידי ראיה, והגדה נופל גם בדבר שהוא מרוחק ומופלג, וצ"ב כוונת הכתוב בשנוי הלשונות גם כוונת דברי רש"י ז"ל צ"ב.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''יב) גם צ"ב מ"ש בשני הרעב הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלקים עושה הראה את פרעה, דנראה שרוצה להצדיק דבריו ולברר אמיתותן, כי כן משפט הלשון הוא הדבר אשר דברתי, לומר שכדבריו כן הוא, ובאמת אינו מבואר בדבריו בירור והוכחה על אמיתת פתרונו, גם למה היה צריך לברר דבריו בשני הרעב דייקא ולא בשני השבע.'' | |||
==== פסקה יג ==== | |||
''יג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. והקשו המפרשים למה השיב על מה שלא שאלוהו, הליועץ למלך נתנוהו, ואין זה מכבוד המלך לומר לו עצות בהנהגת מלכותו מבלי שישאל מאתו, גם מ"ש נבון וחכם צ"ב דלמה צריכין נבון וחכם לאסיפת תבואה, ועיין ברמב"ן ז"ל.'' | |||
==== פסקה יד ==== | |||
''יד) הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, הקשה ה'''אוהחה"ק''' דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, אבל אחרי שהחליט שלא נמצא בכלל איש אשר רוח אלקים בו למה יצטרך עוד לומר כזה הרי לא נמצא כלל לא כזה ולא כיו"ב.'' | |||
==== פסקה טו ==== | |||
''טו) ויאמר פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, והקשה ה'''אברבנאל ז"ל''' כי הנה פרעה אמר לעיל הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. וגם יוסף אמר את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה, וא"כ פתרונו יגיד שיש בו רוח אלקים, אבל לא שהוא נבון וחכם, כי לא ידע הפתרון מעצמו בדרך חכמה ותבונה כ"א בדרך נבואה, וכמו שתרגם אונקלס רוח אלקים רוח נבואה מן קדם ה', ואילו הי' ידיעתו בדרך חכמה היל"ל אחרי שידעת את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, אבל מאומרו אחרי הודיע אלקים אותך משמע שהגדת נבואה היתה, וא"כ מאין נתברר לפרעה חכמתו ונבונתו.'' | |||
==== פסקה טז ==== | |||
''טז) ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי וגו'. איתא במד"ר פ' וישלח (פ' ע"ט) ויבא יעקב שלם רי"א שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי וגו' ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו, ואין עמל אלא תורה עכ"ל המדרש. והקשה ה'''יפ"ת''' מהו הטעם לקרוא בנו ע"ש הרעה, אדרבה ע"ש הטובה ראוי לקרוא השם, כמו שקרא לאפרים ע"ש כי הפרני אלקים וגו', עו"ק למה יתלה דבר זה באלקים, באמרו כי נשני אלקים ואין דבר רע יורד מן השמים. ויותר יפלא מ"ד במד"ר פ' שמות (פ"א סל"ג) ויקרא את שמו גרשם דרך הצדיקים לשום שם לבניהם ע"ש המאורע, ביוסף מה הוא אומר ויקרא שם הבכור מנשה וגו' כדי להזכיר את הניסים שעשה הקב"ה עמו, אף משה קרא שם בנו גרשם על הנס שגר היה בארץ נכרי' והצליחו הקב"ה לצאת משם, ולפי"ד המדרש הנ"ל שקרא שם בנו ע"ש שכחת התורה, אמאי קרי ליה נס והלא צרה הוא, גם לכאורה טעמא בעי למה נענש יוסף הצדיק בשכחת התורה, וארז"ל והפלא ה' את מכותך זו שכחת התורה, והשי"ת רגלי חסידיו ישמור ועשה לו כמה ניסים, ולמה לא הצילו השי"ת משכחת התורה, גם ממשמעות הכתובים לא נראה כן, שהי"ל שכחת התורה, שהרי א"ל פרעה אין נבון וחכם כמוך ואיש אשר רוח אלקים בו, וידוע דצדיקים מקור חכמתם הוא מהתוה"ק ואלמלי היה בא לידי שכחת התורה, איך יתכן שהיה שלם בתכלית החכמה והמדע והבינה, וצ"ב.'' | |||
==== פסקה יז ==== | |||
''טו"ב) והרעב היה על כל פני הארץ וגו'. בילקוט תהלים (רמז תשנ"ח) בזמן שיסורים באין על הצדיקים מצטערים לידע מאיזה עון בא עליהם, וכן יעקב כשבא אליו הרעה אמר שמא יסורין הללו בשביל שאחזתי בעקבו של עשו שנאמר וידו אוחזת בעקב עשו וכו', עכ"ד המדרש, וצ"ב מה חטא בזה, ולא מצינו בדרז"ל שהיה נחשב ענין זה לעון, ובוודאי הי' זה סיבה מן השמים לסימן ורמז לדורות הבאים, כמ"ש רש"י ז"ל סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שבא זה ונטלו ממנו, ועוד רמזים בדרז"ל, אבל שיהיה חטא בידו צ"ב מהו ענין החטא.'' | |||
==== פסקה יח ==== | |||
''חי) להלן בפ' כאשר שלח יעקב השבטים הק' למצרים, בירך אותם וק"ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר וגו' ואני כאשר שכלתי שכלתי, במד"ר ריב"ל פתר קרא בגליות, יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכולתי בחורבן ראשון שכולתי בחורבן שני ולא אשכל עוד, עכ"ד המדרש. וכ' ה'''יפ"ת''' אף כי פשטות משמעות הכתובים מדברים מיעקב ובניו, מ"מ ירמוז גם על העתיד ברוה"ק, על דרך כל מה שאירע לאבות אירע לבנים, עכ"ד. וכ"כ ה'''רמב"ן ז"ל''' כי ירידת יע"א למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום וראה יע"א מתחלתו כל הענין והתפלל סתם לשעה ולדורות, אמנם יל"ד דאיך הוציא ריב"ל דרשתו מקרא כאשר שכלתי שכלתי דלא אשכול עוד, הגם דהאמת הוא כן דלא והיה עוד חורבן כמבואר בדרז"ל, אבל מהפסוק אינו מבואר דבר זה בהכרח, ואדרבה מצינו שמכפל הלשון איכא למדרש אפילו כמה פעמים כמ"ש ז"ל נתן תתן אפילו מאה פעמים, וצ"ב.'' | |||
==== פסקה יט ==== | |||
''ונבוא אל הביאור, ומקודם נבאר ענין החלום והדקדוקים הנ"ל ע"פ פשוט, ונראה שהיה ההכרח והצורך במה שאמר יוסף ועתה ירא פרעה וגו', כי כ"ז היה השלמת הפתרון, ולולא זה, לא היה נתאמת פתרונו בעיני פרעה. ויובן בהקדם דברי המדרש הובא ברש"י ז"ל עה"כ ואין פותר אותם לפרעה, פותרין היו אותו אבל לא לפרעה, שהיו אומרין שבע בנות אתה מוליד וכו' והקשו המפרשים איך לא עלה על דעת החרטומים דבר פשוט כזה, הלא הפתרון מבואר בהחלום ונגלה לכל מי שיש לו דעת בקדקדו, ומה ראה פרעה לעשות יקר וגדולה ליוסף ולקראו נבון וחכם מפני הפתרון המבואר בחלומו וניקל לכל אדם להבינו, אולם אמרו רז"ל במד"ר שנטל הקב"ה מהם החכמה ונאבדה תבונתם, כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, ולכך המתין הקב"ה עד שנתייגעו חרטומי פרעה והוציאו את רוחו, ואח"כ בא יוסף והחזירה, עליו הכתוב אומר כל רוחו יוציא כסיל אלו חרטומי פרעה, וחכם באחור ישבחנה זה יוסף שנאמר אין נבון וחכם כמוך ע"כ, וכ' עוד במדרש '''רבינו בחיי ז"ל''' שפרעה ראה החלום וגם הפתרון עמו, וזכר החלום ושכח הפתרון שראה עכ"ד. ומעתה א"ש דע"כ לא הוטבו בעיניו דברי החרטומים, כי ידע בבירור שלא כוונו אל פתרון האמיתי כפי אשר ראה בחלומו גם ראה שכוון יוסף אל האמת, וכל דבריו כנים ואמיתים כפי אשר ראה הפתרון בחלומו ולכך וייטב בעיני פרעה וכ"ז הי' סיבה מבעל הסיבות יתברך, ולטעם זה גילו לפרעה הפתרון בחלומו, מה שאין דרך חולמי חלומות כן, כדי שיתברר בעיניו אמיתת דברי יוסף ויתגדל ע"י החלום, כי היה ההכרח והצורך להיות כן, כנ"ל.'' | |||
==== פסקה כ ==== | |||
''ולפי"ז נשתנה חלום פרעה משאר חלומות דעלמא, שרובם ככולם מראים לאדם עתידות בדרך דמיון ומשל ורמז, אולם לא נגלה להם בפירוש פועל המעשה העתיד, לא כן חלום פרעה, דחוץ מה שהראו לו רמז הפרים והשבלים,הגידו לו בחלומו גם הפתרון מה שעתיד הקב"ה לעשות ונתגלה לו פועל העשיה בפירוש, ויוסף הצדיק השיג כל זה ע<nowiki>''י רוח נבואה מה שאין בכח החרטומים לידע. וז"ש יוסף את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה, כי הגידו לפרעה בחלומו גם העשיה בפועל מה שעתיד הקב''ה לעשות, והוא פתרון חלומו, וע"כ הקדים יוסף הקדמה זו לפני פתרונו, ואמר הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלקים עושה הראה את פרעה, כדי לברר בזה אמיתת פתרונו, והראיה שדבריו כנים ואמיתים המה, כי כאשר פתר כן הגידו לפרעה בחלומו אשר האלקים עושה, וע"כ אמר פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת, פי' הודעת פתרון חלומו ועוד נתוודע ליוסף ע''י נבואה גם הפתרון שראה פרעה, מה שאין דרך פותרי חלומות להשיג ידיעה זו, וזה שדייק לומר אחרי הודיע אלקים אותך את "כל זאת" אין זה אלא הודעת אלקים, כי אין בשכל אנושי להשיג ידיעה זו, ומעתה א"ש מה שהוסיף יוסף לומר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' אף שלא שאלו עצה, אולם יוסף הצדיק השיג ברוח נבואה כל תורף הפתרון מה שראה פרעה בחלומו, ומאמר זה ועתה ירא פרעה וכו' היה ג''</nowiki>כ מהפתרון שהראו לו בחלומו, כי הראו לפרעה בפירוש חלק העשיה בפועל כנ"ל, וע"כ הוכרח יוסף להוסיף מאמר זה, כי אלולי כן לא היה שוה כפי הפתרון שחלם פרעה, ולא היה נתאמת פתרונו בעיני פרעה, ולכן הוצרך להוסיף זה כדי שיתאים פתרונו אל המראה אשר ראה פרעה בחלומו.'' | |||
==== פסקה כא ==== | |||
''אולם עדיין היה מקום לפרעה להסתפק בחכמת יוסף ובאמיתת פתרונו כי אמר שיהיו ז<nowiki>' שני רעב ולא נתקיימה כן, כמשארז''ל כשירד יע''א למצרים מיד נפסק הרעב בזכותו, ולא היו אלא ב'</nowiki> שני רעב, א"כ לא היה פתרונו אמת, ו'''רבינו בחיי ז"ל''' תירץ עפ"י דרז<nowiki>''ל במדרש דר''י ס''ל דאחרי הסתלקות יע"א חזר הרעב ליושנו מיד, ור"ש ס''ל דאין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם, ובטלים לאחר מיתתן, ואיכא דס"ל דנשלמו לאחר כמה דורות, ולפי זה פתרונו של יוסף אמת היה ונתקיימו ז' שני הרעב דהרי נשלמו לאח''ז, ולא אמר שיהיו רצופים זאח''ז עכ''ד ז''ל. אולם עדיין אינו מיושב בתירוצו כי היה הצורך שיתברר אמיתת הפתרון מיד, כדי שיתגדל יוסף עי"ז, ואם לא נתקיימו שני רעב כ''א לאח''ז, עדיין היה פרעה יכול לומר שטעה בפתרונו. ולא יאמין לו לפי שעה עד שיתברר כדבריו, אמנם יתורץ לדרכנו דכיון שראה פרעה בחלומו גם הפתרון כנ''ל, מזה נתברר לו אמיתת דברי יוסף, כי כן ראה הפתרון כאשר אמר יוסף שיהיה שבע שני הרעב, אלא שנדחה לפי שעה ונפסק הרעב בזכותו של יע"א ועכ''פ נתברר לו אמיתת פתרונו של יוסף ע''י שראה הפתרון בחלומו כנ''</nowiki>ל.'' | |||
==== פסקה כב ==== | |||
''ולפי"ז יתבארו שינוי הלשונות מה שבשבע שני והשובע כתיב הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך ונתקיים פתרונם מיד, ונתברר אמיתת הפתרון בפועל, ואפשר שע"כ אמר הגיד לפרעה, לפי שהיו דברים קשים כגידין, שא<nowiki>''ל ונשכח כל השבע ולא יודע השבע מפני הרעב. א"כ אלי' וקוץ בה, וז"ש הגיד לפרעה שהגדה זו היה לפרעה ונתקיימה בימיו ומיד, או אפ''ל עפימ''ש רש"י ז"ל לעיל ואין פותר אותם לפרעה פותרים הוו אותה אבל לא לפרעה שלא היה קולן נכנס באזניו וכו', אבל בשבע שני השבע שפתר יוסף כתיב הגיד "לפרעה" שנתברר לו אמיתתן ע''י שנתקיימו בימיו, משא''כ בשבע שני הרעב שלא נתקיימו מהם אלא ב' שנים ונשלמו רק לאחר זמן, א''כ לא נתברר בעיני פרעה אמיתתן רק ע"י שראה הפתרון בחלומו כנ''ל, ע"כ אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי פי' שכדבריו כן הוא, והראיה לאמיתתן דאשר האלקים עושה הראה את פרעה, שראה פרעה בחלומו גם הפתרון, ולא הוצרך לומר כן בשני השבע, שהרי נתקיימו מיד וראה אמיתת דבריו בפועל אלא שבשני הרעב היה מקום להסתפק בדבריו ע"כ אמר הוא הדבר וגו' כנ''ל, וז''ש רש''י ז''</nowiki>ל לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק יצטרך לומר לשון מראה כי ממראה הפתרון נתברר לו אמיתתן.'' | |||
==== פסקה כג ==== | |||
''ועתה נבוא לבאר מ"ש רש"י ז<nowiki>''ל עה"כ ולא זכר שר המשקים את יוסף בו ביום וישכחהו לאחר מכאן, (עיין לעיל קושיא ו'), דהנה שר המשקים אמר על יוסף נער שוטה וכו', ולכאורה איך שיקר כ"כ במלתא דעבידא לגלויי, והלא נראה גדולתו וחכמתו לכל כי נורא הוא, אולם מטבע הרשע להיות שונא לצדיק, ונחשב הצדיק בעיניו לשוטה, כמ"ש וסר מרע משתולל, ומי שהוא רשע וכופר נדמה בעיניו שומר תורה ומצות לאויל ושוטה, והנה שר המשקים שהיה עם יוסף בבית האסורים ראה גודל חכמתו, אבל לגודל רשעתו רצה להעלים הדבר מזכרונו ולהקטין חכמתו בעיניו, כמו שדרך הרשעים שחכמת הצדיק בזויה אצלם, ואחר שנתרגל במחשבה זו להיות שנוא בעיניו חכמתו של יוסף הצדיק, ושלא להזכירו על לבו ועל שפתיו, ברבות הימים נשתכחה אצלו לגמרי כאלו לא ידע את יוסף, וע"כ אמר עליו לפני פרעה נער שוטה וכו'</nowiki>, ולא חשש עוד שמא יתפס בשקרו, כי נדמה לו שהאמת הוא כדבריו ולא ראה עוד חכמתו כלל, אדרבה נקבעה בלבו ההיפך על יוסף שאין בו מהחכמה כלל, וכל מה שאמר עליו אמת הוא, כי מי שיש לו נגיעה אינו יכול עוד לראות האמת וידמה על חושך שהוא אור ועל אור יאמר שהוא חושך, ומעתה אפ"ל דמשאה"כ וישכחהו, ופירש רש"י ז"ל לאח"ז, אין הכוונה ששכחו מלהזכירו לפני פרעה, שלא היה צריך הכתוב לומר זה, כקושייתנו הנ"ל, אולם כוונת הכתוב לומר שנשכח חכמתו מלבו לגמרי, ונמאסה חכמתו של יוסף בעיניו עד שאמר עליו לפני פרעה דברי בוז ודברים שאין הדעת סובלתן, וחשב שכן הוא האמת.'' | |||
==== פסקה כד ==== | |||
''והנה פרעה היה גם כן מופלג ברשעתו כשר המשקים, וע"כ כשדיבר שר המשקים על צדיק עתק ודברי בוז האמין לדבריו, כי גם בעיניו היה סר מרע משתולל, אלא שחשב שיש ביוסף חכמה זו ששומע חלום לפתרו, אבל זולת חכמה זו הוחלט אצלו שכל דברי שר המשקים עליו שרירין וקיימין, דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, וראוי להאמין בכגון זה, וגם דעתו היה כן כי לגודל רשעתו היה משוחד לשנאת הצדיק והאמין לכל דברי שר המשקים על יוסף, שהוא ריק מחכמה וחסר דעת ותבונה, אולם כשיצא יוסף מבית האסורים ופתר לו חלומו, ראה פרעה גודל חכמתו ולא רק שיודע חלום לפתור אותו, אלא שראה אצלו רוה"ק ונבואה, דחוץ ממה שפתר לו רמז חלומו, ידע והשיג גם חלק הפתרון שלא הגיד אליו ולא היה נרמז בסיפור החלום, כמו מאמר ועתה ירא פרעה וכו' שאין שום רמז בחלום ע"ז, אלא שהשיגו יוסף בתה"ק שכן היה במראה הפתרון שנראה לפרעה, וכגון זה לא יוודע לשום פותר חלום, מעתה נתברר אצלו בירור גמור שהוא נביא ונבון וחכם ומבין דבר מתוך דבר גם מה שלא הגיד לו, וכמ"ש אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך.'' | |||
==== פסקה כה ==== | |||
''אולם לפי שכבר נתרגל פרעה במחשבה זרה זו להיות שנוא בעיניו חכמתו של יוסף, כי האמין לדברי שר המשקים, גם לצד גודל רשעתו היה מטבעו להיות נבזה ונמאס בעיניו חכמתו של צדיק וירא אלקים, ע"כ הוחלט אצלו שכל מה שא"ל שר המשקים היה אמת באותה שעה, אלא שניתוספה לו חכמה יתירה מן השמים כמ"ש ז"ל (סוטה ל"ו) בא גבריאל ולמדו ע' לשון ולא הוה קגמר הוסיף לו אות א' משמו של הקב"ה ולמד שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארמ"צ שפת לא ידעתי אשמע, ושפט פרעה כפי סברתו וכפי דברי שר המשקים, שאין חכמתו של יוסף בדרך הטבע, כי בדרך הטבע הוא נער שוטה וחסר דעת וכו' כמו שאמר שר המשקים, אבל כל חכמתו מתת אלקים הוא ושלא בדרך הטבע, דמדרך הטבע יהב הבוי"ת חכמתא לחכימין ומדע ליודעי בינה, ועי"ז נתייקר בעיניו חכמתו של יוסף והיה מפליא אותה עד אין שיעור וערך, כי מי שהוא חכם בדרך הטבע יש לחכמתו גבול ותכלית, אבל חכמתו של יוסף שהוא ע"י מתת אלקים וחוץ לדרך הטבע אין לה גבול ותכלית, דברכת השי"ת יכול להיות בלי גבול ותכלית מצד הנותן יתברך אם אין מניעה מצד המקבל, וז"ש פרעה אחרי הודיע אלקים אותך וגו' ודייק במלת אחרי, לומר דמתחלה לא היה אצלך גדר החכמה כלל כמ"ש שר המשקים, אלא שנשתנה טבעך, והודעת החכמה באה אליך אחרי זמן, וזהו אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת, א"כ אין נבון וחכם כמוך, כי לא ימצא חכם כמותך בעולם, כי מי שהוא חכם בטבע יש גבול לחכמתו לא כן חכמתך שהוא מתנת אלקים ובדרך נס אין קץ לתבונתך.'' | |||
==== פסקה כו ==== | |||
''ויתורץ בזה קושית ה'''אוהחה"ק''' במ"ש פרעה הנמצא כזה איש וגו' דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, (עיין לעיל קושיא י"ד), ולדרכינו זה היה עיקר פליאתו של פרעה, דידע ידיעה ברורה דחכמתו מתת אלקים הוא, ותוספת חכמה מן השמים ורוח נבואה ביה, אבל גם זאת היתה נפלאת בעיניו, דאין הנבואה שורה אלא על חכם וגבור כמ"ש ז"ל, והקב"ה יהב חכמה לחכימין, אבל שיהא נעשה מנער ושוטה חכם גדול ונבון זהו שלא כדרך הטבע, וא"כ אין גבול לחכמתו כמו כל דבר שהוא דרך נס, וז"ש הנמצא כזה מי שהוא בגדר כזה וכמ"ש שר המשקים עליו שאין בו מהחכמה כלל, ושיהפך לאיש אשר רוח אלקים בו אין זה מדרך הטבע כלל, וע"כ החליט פרעה לומר אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת שאין זה אלא מתנת אלקים ובע"כ אין נבון וחכם כמוך, כנ"ל.'' | |||
==== פסקה כז ==== | |||
''ומתורץ קושית האברבנאל הנ"ל (קושיא ט"ו), כי אע"פ שהחליט פרעה שזהו הודעת אלקים ליוסף, מ"מ יחסו אל חכמתו ותבונתו ולא בגדר נבואה לבד, כי ראה בו שהוא כלול מכל מיני חכמות ומבין דבר מתוך דבר, אלא שהחליט שהודעת החכמה באה לו מן השמים בדרך נס ומ"ש אחרי הודיע אלקים אותך, על גדר החכמה אמר כן ולא על גדר הנבואה לבד, ומעתה אין נבון וחכם כמוך כנ"ל.'' | |||
==== פסקה כח ==== | |||
''ויובנו דברי המדרש בפרשת נשא הנ"ל (עיין לעיל קושיא ח'), שומר מצוה לא ידע דבר רע, זה יוסף על ששמר את המצות, אותו דבר רע שדיבר עליו שר המשקים לא נגע אליו אלא זכה למלוכה, ולדרכינו הכוונה דע"י דיבור הרע שדיבר עליו שר המשקים עוד נתגדל חכמתו בעיני פרעה, וידע שחכמתו מתת אלקים היא ושלא בדרך הטבע, ולא כמו שחשב עד הנה שסר מרע משתולל ושומר מצוה היה נחשב לאויל בעיניו, ועכשיו נתברר לו שיוסף זכה לחכמה ובינה יתירה מן השמים בדרך נס וזכה לזה ע"י ששמר את המצות. וכ"ז היה הכרח וצורך שיכיר בו ויודה בחכמתו כדי שיתגדל יוסף ע"י החלום, כי היה זה לצורך הגלות והגאולה כנודע.'' | |||
==== פסקה כט ==== | |||
''אולם עוד דברים בגו, וירמזו הפסוקים על הגלות והגאולה העתידה כמ"ש ה'''רמב"ן ז"ל''', עפ"י דרז"ל דכל מה שאירע לאבות אירע לבנים, והאבוה"ק עשו הכל פועל דמיוני במעשיהם, ואותה הפעולה חזרה ונשנה לבניהם אחריהם כמבואר בדברינו כ"פ, ואפשר שע"כ התחיל הכתוב בלשון ויהי מקץ דעכשיו בשעה שיצא יוסף מבית האסורים התחילה השתלשלות הגלות והגאולה עד עת קץ, וכמ"ש ז"ל במדרש תנחומא ויוסף הורד מצרימה, א"ת הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים לקיים גזירת ידוע תדע, וע"י שנעשה מלך עשה הכנות לגאולתם של ישראל כמבואר בספה"ק, ששעבד והכניע קליפת שר של מצרים תחת ידו ואלמלא כן לא היה כח בישראל לעמוד נגדו, עכ"פ יסוד כל הפרשה רומז על העתיד, ונרמז בה בחינת גאולה העתידה, רק שמלובש בהסתר וברמז כאשר יבואר להלן.'' | |||
==== פסקה ל ==== | |||
''ונקדים דברי המד"ר בפרשת תולדות (פ' ס"ג ס"ט) הגמון א' שאל לחד מן אלין דבית סלוני, א"ל מי תופס המלכות אחרינו, הביא נייר חלק ונטל קולמוס, וכתב עליו ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, אמרו ראו דברים ישנים יצאו מפי זקן חדש, להודיע כמה נצטער אותו צדיק עכ"ד המדרש, וכולו מקשה הוא, דמה ראה על ככה, ולמה הטריח ליקח נייר וקולמוס ולכתוב תשובתו אליו, היל"ל תשובתו בעל פה או להראות לו הפסוק מתוך הספר, ומהו הרמז בנייר חלק, וגם תשובת ההגמון אליו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, צ"ב הכוונה בזה, גם מה דמסיק להודיע כמה נצטער אותו צדיק צ"ב, ואין לו קישור אל הקודם.'' | |||
==== פסקה לא ==== | |||
''וב'''נזה"ק''' ביאר בדרך נכון, ותו"ד עפימ"ש חכמי האמת שנרמז בתוה"ק כל מה שהיה והוה ועתיד להיות, כל דור ודור ודורשיו ומנהיגיו, וכמ"ש ז"ל אסתר מן התורה מנין, המן מה"ת מנין, היינו דאבעי' להו הכי, בהיות מסורת בידינו שנרמז בתורה כל ראשי הדורות הטובים והרעים במדריגת מעשיהם, וא"א להאמר בדיבור מפורש בתורה, כי כח הדיבור מבטל כח הבחירה, וארז"ל דהקב"ה צדיק ורשע לא קאמר, וע"כ נאמרה העתידות רק ברמז בבחינת מחשבה, והכל צפוי לפניו יתברך במחשבה והמחשבה אינו מבטל כח הבחירה, ואחר שיצא הדבר מכח אל הפועל בעוה"ז אז גם באור התורה למעלה מתגלה הרמז ויוצא מכח אל הפועל, וגם למטה בעוה"ז בא אל הגלוי ע"י חכמי הדורות ונתגלה לכל, שכח מעשה זה מפורש בדיבור בתוה"ק וה"ה כאילו נכתב עתה מחדש כי לא היה עד הנה כ"א ברמז ובבחינת מחשבה דלית ביה ביטול הבחירה, וכמו"כ בפסוק זה ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו נרמז בו גאולה העתידה, כמ"ש ז"ל שאין עשו מספיק לגמור מלכותו עד שבא יעקב ונוטלה ממנו ובודאי יהיה זה לסיבת חטאם שיתמלא סאתם, דאל"ה אין דוחין נפש מפני נפש, וא"כ לכאורה הוי כביטול הבחירה לגביהם, כיון שכבר נרמז חטאם בהתוה"ק, ע"כ לקח נייר חלק להורות לו, שטרם יצא הדבר מכח אל הפועל, גם אותו הרמז לא יתגלה, וה"ה כנייר חלק ולא נכתב בתורה הרמז ההוא, אלא רמוז בבחינת המחשבה, ולאח"כ כשנזכה אל הגאולה העתידה להיות ב"ב יתגלה הרמז לעין כל, ואותו ההגמון הבין דבריו, והשיב לו ראו דברים ישנים יוצאים מפי זקן חדש, כלומר אע"פ שהדברים עתיקים וישנים בתושב"כ, מ"מ ה"ה כחדשים לפי שלא יצאו מכח אל הפועל עד עכשיו מפי זקן חדש, שנתחדש התגלות הרמז על ידו כענין שארז"ל (בפ"ב דעירובין) חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, חדשים אלו דברי סופרים, ישנים אלו ד"ת יעיי"ש, עכתד"ק של הנזה"ק, וכעי"ז פי' '''ק"ז היש"מ זלל"ה''' בפ' שמות הפ' (צפני' ג') בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה', כי באמת נרמז בכ"מ בתנ"ך מתי יהיה קץ הגאולה, אך חייבה חכמתו יתברך שמו שיתעלם מעינינו, אבל לעתיד לבוא יתגלה לעינינו שכבר אמרה ה' בהתוה"ק ביאור הקץ, וז"פ בשובי את שבותיכם אז לעיניכם אמר ה', שאז יהיה נראה הכל לעינים היכן נרמז.'' | |||
==== פסקה לב ==== | |||
''ואפ"ל עפ"י דרך הנזה"ק בתוספת נופך על דבריו בהקדם מ"ד בתנחומא (פרשת תבוא ס"ד) אם שמע תשמע, אם שמעת בעוה"ז תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה, אמר ר' יונה בש"ר לוי בשם ר' אבא לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעוה"ז, למה שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעולם הבא, למה נתנה להם בעוה"ז, שכשיבוא הקב"ה ללמדם לעוה"ב יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק, עכ"ד התנחומא. ולכאורה צ"ב כוונת המאמר שלא היה צריכה להנתן להם התורה בעוה"ז, גם כוונת השאלה והתשובה למה נתנה להם תורה בעוה"ז וכו' צ"ב, כי בוודאי שלא יזכו לעוה"ב לשמוע תורה מפי הקב"ה, כי אם בשכר שמירת התורה והמצות בעוה"ז, ומאי קושיא ומאי פירוקא, ואפ"ל עפימ"ד במד"ר (קהלת פי"א) תורה שאדם למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח, והובא מאמר זה גם במד"ר (קהלת פ"ב) ושם ביארו טעמו לפי שבעולם הזה אדם לומד תורה ושוכח, אבל לעתיד לבא מה כתיב תמן נתתי את תורתי בקרבם, עכ"ד המדרש, ונ"ל דכל דבריהם ז"ל סובבים על פנימיות התורה, דלעתיד כשיזכו ישראל לשמוע תורה מפי הקב"ה, ותגלה להם השגה בפנימיות התורה עד אין שיעור ואין חקר, ובלי דמיון לערך השגתם בעוה"ז, וז"ש שכל מה שאדם לומד בעוה"ז הבל הוא לפני התורה שיזכו לשמוע מפי הקב"ה לעתיד, אבל וודאי שחלק המעשה ופעולת המצות לא ישתנה לעתיד ולא ישתנו לעולם, אלא יהיה ערכם ומעלתם נשגבה מאוד לצד השגת פנימיותם.'' | |||
==== פסקה לג ==== | |||
''ואפשר לבאר ג"כ כוונת דברי התנחומא הנ"ל בדרך זה, דמ"ש לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעוה"ז ולמה נתנה בעוה"ז וכו', אין כוונתם על חלק המעשה, דאי אפשר לעולם בלא תורה ומצות, ולא יזכו ישראל לעולם הבא אלא בשכר שמירת התורה והמצות, אולם כוונתם הוא על פנימיות התורה וסודות הרמוזים בה, דאין העולם הזה כדאי להשגה זו ואין לנו בה כדי תפיסה, ולא יזכו ישראל אליה כי אם לעתיד כשישמעו תורה מפי הקב"ה, וז"ש לא היתה צריכה לינתן בעוה"ז בבחינה זו, רק בלבושי התורה ומעשה המצות ולמה ניתנה להם כדי שידעו לעתיד כשישמעו מפי הקב"ה באיזה פרשה הוא עסוק, וכמ"ש בספרי פ' עקב אמר להם הקב"ה לישראל בני היו מצוינים במצות שכשאתם חוזרים לעתיד לבא לא יהיו עליכם חדשים.'' | |||
==== פסקה לד ==== | |||
''אמנם האבות הקדושים לצד גודל קדושתם שהיו בבחינת מרכבה לשכינה הקדושה, השיגו מאז פנימיות התורה בבחינתה דלעתיד, ובזה יתבאר אצלינו דברי המדרש (בפרשת תולדות פס"ד ס"ד) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, ר' ברכי' אמר בש"ר יהודה אין כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה, ואפילו אותן הלכות היה אברהם יודע, ופירשו מפרשי המדרש דלמד כן מדכתיב מצותי חקותי ותורותי בכינוי, דהול"ל מצות חקים ותורות, וע"כ משמע להו תורתי המיוחדת לי והמחודשת לי, אמנם צ"ב בכוונת המדרש מה הן אותן ההלכות המתחדשות בכל יום בב"ד של מעלה, והלא ארז"ל תורה לא בשמים הוא כבר ניתנה תורה בהר סיני, ועוד ארז"ל אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ונצטווינו להאמין שלא יהי' תורה אחרת מאתו יתברך, ואיך שייך הלכות מחודשות, ולדרכנו יתבאר דהכוונה על פנימיות התורה בטעמי הלכות וסודותי', שהקב"ה מחדש בכל יום בהן בחינה חדשה, ולא יתגלו לישראל כ"א לעתיד כשישמעו תורה מפי הקב"ה כנ"ל, ואפילו אותן הלכות היה אברהם אבינו יודע, שהשיג את התורה בבחינתה דלעתיד.'' | |||
==== פסקה לה ==== | |||
''ובזה ויתבאר אצלינו דברי הגמרא (ע"ז י"ד ע"ב) א"ל ר' חסדא גמירי דמסכת ע"ז של אברהם אבינו ע"ה ד' מאה פירקין הוין, ואנן חמשה תנן ולא ידעינן מאי קאמרינן, ולכאורה איך יתכן זה, והרי יש לנו בהלכה זו כמה גדרים וסייגים ופלוגתות וגזירות וכולן נכללין בה' פרקים שלנו, ואברהם אבינו לא היה צריך לכ"ז שלמד תורה מפי הקב"ה וב' כליותיו היו נובעות חכמה והיה בידו הלכה ברורה בלי שום ספק ובלי חולק, ומהו האריכות של ד' מאה פרקי שאין מצוי בידינו, ולדרכנו יובן שהיה כלול בה כל אותן החידושים בטעמי הלכות וסודותיה שעתידים להתגלות לנו לעתיד מפי הקב"ה, והן הן אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום ויום, וא"א ע"ה השיג כל אלה, וע"כ היתה מסכת ע"ז שלו ד' מאה פרקים, ואנן ה' תנן ולא ידעינן מאי קאמרינן שאין לנו השגה בפנימיות ויתגלה רק לעתיד כנ"ל.'' | |||
==== פסקה לו ==== | |||
''ואפשר שזהו המכוון בדברי המדרש הנ"ל, לקח נייר חלק וכתב עליו וידו אוחזת בעקב עשו להורות שמרומז בפרשה זו סוד גאולה העתידה, כמ"ש ז"ל שאין עשו מספיק לגמור מלכותו עד שבא יעקב ונוטלה ממנו, ואפשר שמרומז בזה גם קץ הגאולה, אלא שאין אנו משיגין סתרי הרמזים בפסוקי התוה"ק, ולאחר ביאת משיח צדקינו יתגלה לנו פנימיות התורה ויבינו הכל רמזי המקראות וסודותיה, ואז ידמה בחינת התורה של עוה"ז כנייר חלק, חסר מהשגת פנימיות התורה, וכמ"ש ז"ל שהוא הבל לפני תורתו של מלך המשיח.'' | |||
==== פסקה לז ==== | |||
''ומעתה יתבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא י"ח) ריב"ל פתר קריא בגלות וכו' יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, שכולתי בחורבן ראשון ושני, ולא אשכל עוד וכו', דהנה האבוה"ק השיגו התורה בבחינתה דלעתיד כנ"ל ע"כ יע"א כשדיבר להשבטים דיבורים אלו, רמז בהם כל הקורות והמאורעות עד סוף כל הדורות והגליות עד הגאולה האחרונה כמ"ש במד"ר פ' נשא (פי"ג סי"ד) שהי' מסורת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יע"א כל מה שעתיד ליארע לכל שבט ועד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מיע"א, אמנם לפי שהגאולה האחרונה תלויה בבחירה, אם יזכו ישראל תהיה בבחינת אחישנה כידוע, ע"כ לא ניתנה להגלות בפירוש בבחינת דיבור, כי הדיבור מכריח הבחירה, וע"כ אמר יעאע"ה כל דבריו ברמז, ולפי פשוטו היו הדברים אמורים כלפי יוסף והשבטים, וכפירש"י לפני האיש זה יוסף וכו', אבל בסודן של דברים רמז בהם על החורבן והגאולה, כמ"ש רז"ל ולא אשכל עוד על גאולה האחרונה שתהי' גאולת עולם שאין אחריה חורבן, ומעתה לא יקשה קושית המפרשים דלא כתיב ולא אשכל עוד בקרא, ואיך למדוהו רז"ל מהאי קרא, אולם קבלת רז"ל כן היתה דבהאי קרא נרמז הגאולה ושלא יהיה אחרי' חורבן עוד וא"א שיהיה מפורש בקרא מטעם הנ"ל שדברים אלו תלוין בבחירה וע"כ לא ניתנו להכתב כי אם ברמז ויתגלה הרמז רק לעתיד.'' | |||
==== פסקה לח ==== | |||
''ואפ"ל עוד דנרמז בהאי קרא דלא אשכל עוד גם ע"פ פשטות, ויובן עפימ"ש רש"י ז"ל על הכתוב ואני כאשר שכלתי שכלתי, עד שובכם אהי' מספק שכול, וכתב ה'''מזרחי ז"ל''' דע"כ אין כוונת המאמר שאני שכול מעתה, כיון דאמר יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח את אחיכם אחר ואת בנימין, א"כ לא יהיה שכול עוד, אלא ודאי הכוונה עד שובכם אני שכול לפי שעה, ואח"כ לא אשכל עוד, עכ"ד הרא"ם ז"ל. וכמו"כ לפי דרשת רז"ל שדרשו ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים וכו', ע"כ מה שדרשו שכלתי שכלתי על חורבן ראשון ושני, הכוונה עד שובכם כפירש"י ועד עת הגאולה, ואח"כ לא אשכל עוד.'' | |||
==== פסקה לט ==== | |||
''ועוד אפ"ל עפי"מ שדרשו רז"ל (במסכת גיטין) ושלחה פרט למשלחה וחוזרת, דאין זה קרוי שלוח, א"כ כיון דאמר קרא ושלח את אחיכם אחר וכו' ורמז על גאולתן של ישראל כדרשתם ז"ל, בוודאי הכוונה על שליחות גמורה ולא משולחת וחוזרת, וממילא נשמע דלא אשכל עוד, ומ"ש שכלתי בע"כ הכוונה עד שובכם כפירש"י ז"ל.'' | |||
==== פסקה מ ==== | |||
''ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל, ויבא יעקב שלם רי"א שלם בתלמודו שלא שכח, אבל יוסף שכח, שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי (עיין לעיל קושיא ט"ז) ואפ"ל לדרכינו דהאבוה"ק השיגו התוה"ק בבחינתה דלעתיד, וכמ"ש רז"ל במדרש דאפילו אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום בב"ד של מעלה ידע אברהם והשיג אותם, ואברהם מסרה ליצחק ויצחק ליעקב, גם השיגו כ"א מצד עצמו לעוצם קדושתם שהיו מרכבה להשכינה הק' ונתייחד אליהם הדיבור מפיו יתברך, וע"כ כתיב ביעקב ויבא יעקב שלם שלא שכח תורתו דבחינת תורה שלעתיד אינה משתכחת לעולם כנ"ל במד"ר קהלת, ואפשר דיוסף הצדיק בשעת ביאתו למצרים לא השיג עדיין התורה רק בבחינת עוה"ז ולא בבחינתה דלעתיד, דהרי ארז"ל במדרש כי בן זקונים הוא לו, ר"נ אומר שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו, ולא נמצא בדרז"ל שלמדו בבית שם ועבר בחינת התורה שלעתיד, ונראה שלא השיגו כן כ"א האבוה"ק כנ"ל, ויעקב למד בבית שם ועבר התורה העתידה לינתן לישראל בהר סיני, והשגה זו מסר ליוסף כמו שדייקו לומר כל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו, אבל בחינת התורה דלעתיד שזכו בה האבות לבדם, בחינה זו לא מסר לו, וע"כ ארז"ל במדרש שיעקב לא שכח ויוסף שכח, דיע"א ע"ה השיג בחינת התורה דלעתיד שאינה משתכחת לעולם, אבל יוסף שלא השיג עכשיו כ"א בחינת התורה של עוה"ז ע"כ שכח כנ"ל במד"ר דבחינת תורה של עולם הזה אדם לומד ומשכחה.'' | |||
==== פסקה מא ==== | |||
''ואפ"ל עוד שהיה הכרח לזה שישכח תורתו, ונעשה כן לטובתו ולא ע"צ העונש ח"ו, ויובן עפימ"ש ז"ל (ב"מ פ"ה) ר' זירא כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדי' עכ"ד הגמרא. הגם דאנו תופסין הכרעת ההלכה כתלמוד בבלי בכ"מ דפליג על הירושלמי, והטעם דהלכה כבתראה, כ"כ ה'''כנה"ג בכללי הפוסקים בשם הרי"ף''', וכ' ה'''שיטה מקובצת''' (מסכת ב"מ מ"ה ע"ב) בשם הר"י ז"ל דאין אנו חוששין לגמרא דירושלמי, דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד בבלי, הביאו בו אותן סברות שהן להלכה הנאמרים בירושלמי, ורוב התלמוד בבלי מהן כגון דברי ר' יוחנן ור"ל וכל הנקראים בשם רבי, ומה שראו שהוא שלא כהלכה השמיטו, עכ"ד השטמ"ק. אמנם אפשר דבימי ר"ז עדיין לא נשלמה הכרעת הבבלי, וע"כ הי' חשובה בעיניהם יותר תלמודא דירושלמי, דנייחא להו שמעתתא כמ"ש ז"ל, ועל בני בבל ארז"ל שאין נוחין זה לזה בהלכה, ודרשו עליהם במחשכים הושיבני (ועיין במהרש"א במאמר דר"ז הנ"ל).'' | |||
==== פסקה מב ==== | |||
''יהיה איך שיהיה נלמד מדברי ר' זירא דרך נפלא מן הדרכים שהתורה נקנית בהם, דכשרוצין לזכות בדרך חדש ובחי' והשגה יותר גבוה בתוה"ק, ההכרח לשכוח תחלה דרך ובחי' הקודמת, כדי שלא נטרדי', האמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים, אבל נראה דזו מן הדרכים שהתורה ניקנית בהם, מדחזינן שהתענה ר"ז ק' תעניתית שישכח תלמוד בבלי בדרך נס, ואפשר שזהו הטעם מ"ש רז"ל במדרש קהלת הנ"ל, דתורה שאדם לומד בעוה"ז הוא משכחה, דזהו לטובתו שיזכה להשגה יותר גבוה מבחינה דלעתיד, אבל לעתיד לבא כתיב נתתי תורתי בקרבם ולא ישתכח לעולם, כי לא יהיה צורך לשכחה, כי אין השגה למעלה מזו.'' | |||
==== פסקה מג ==== | |||
''ואפשר שזהו הכוונה במדרש תנחומא הנ"ל דלא היתה התורה צריכה להנתן לישראל בעולם הזה, למה שהכל עתידין להיות למידין מפי הקב"ה לעולם הבא, והכוונה על השגת פנימיותה בעולם הזה, וכיון שלעתיד לבא יתגלה להם מפי הקב"ה השגה מבלי שיעור וערך להשגתם בעולם הזה, ובחינתה תהי' שונה לגמרי ואז יהיה טובה לשכח תורת עוה"ז כי היכי דלא נטרדן, וא"כ היה טובה יותר שלא תנתן בעולם הזה פנימיות התורה רק לבושי התורה ומצותיה כנ"ל, וע"ז תירצו כדי שיהיו יודעים באיזה פרשה הוא עסוק, ר"ל כדי שיהיה להם השגה קצת בכללות פנימיות התורה בעולם הזה, ועי"ז יזכו אלי' לעתיד בבחי' יותר גבוה, אבל בעצם ההשגה בעיקר הלימוד ובפרטי הענינים יהיה לטובתם שישכחו בחי' התורה של עוה"ז, כי יהיה משונה לגמרי בחי' השגתה דלעתיד, וז"ש דתורה שאדם לומד בעוה"ז הוא משכחה, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוא לטובתן של ישראל שע"י יזכו לבחינתה שלעתיד.'' | |||
==== פסקה מד ==== | |||
''ויתכן שגם ביוסף הצדיק היה כן עפ"י המבואר בדרז"ל שניתוספה לו חכמה יתירה מן השמים, כמ"ש (סוטה ל"ו) שבא גבריאל ולמדו ע' לשון, ולא הוה קגמר הוסיף לו אות א' משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארמ"צ, וארז"ל בספרי (הובא בילקוט ראובני) באותה שעה פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ד' חונן הדעת, ובודאי ניתוספה לו באותה שעה השגה יתירה בתוה"ק, דכל החכמות שבעולם מקורם ממקור החכמה ומקושר בהתוה"ק, ומצינו שפרעה קרא לו צפנת פענח, ובתרגום אונקלס פי' גברא דמטמרן גליין לי', ולדרכינו הכוונה שהשיג מעתה השגה הנסתרת מעין כל חי, והוא בחי' תורה שלעתיד שעתידים ישראל לשמוע מפי הקב"ה, שאין ערך וחקר להשגה זו, ומעתה הי' הכרח לטובתו שישכח תורתו, כדי שיזכה להשגה עליונה שאין למעלה ממנה כנ"ל, ואפשר שהיה צריך לנס שישכח תורתו, כי לפי גודל חכמתו בתורה וגודל קדושתו לא היתה השכחה מצויה אצלו בטבע, וכמ"ש בר' זירא שהתענה ק' תעניתים על דבר זה, משמע שלא היתה השכחה מצויה אצלם בטבע, והוצרכו לנס והשפעה מן השמים להביאם לידי שכחה לטובתם.'' | |||
==== פסקה מה ==== | |||
''ומעתה יבואר דברי המדרש הנ"ל שדרך הצדיקים ליתן שם לבניהם ע"ש המאורע, וכן ביוסף הוא אומר ויקרא שם הבכור מנשה כי נשני אלקים וגו' כדי להזכיר ניסיה שעשה עמו הקב"ה, כי היה זה מכח הנס ולטובתו, כי עי"ז זכה להשגה עליונה ולבחי' תורה שלעתיד, ומתורץ קושית האברבנאל למה אמר נשני אלקים ותלה השכחה בו יתברך ולדרכינו היתה ע"י השפעה אלקית שזכה בו ע"י נס והי' לטובתו כנ"ל.'' | |||
==== פסקה מו ==== | |||
''ואפשר ששר המשקים הכיר ביוסף וראה אצלו שנוי וירידה בהשגת חכמתו, דהנה הצדיקים כל חכמתם ממקור החכמה העליונה וקשורה בחכמת התורה, וממנה זוכים להשגת שאר חלקי החכמה וענפיה, וכיון ששכח יוסף תורתו ממילא בא לידי שכחה גם בשאר חלקי החכמה ששורשה מהתוה"ק ובה כלולים כל החכמות שבעולם, וע"כ סיפר שר המשקים בגנותו ואמר עליו נער שוטה וכו', ואע"פ שידע בו מתחלה שהיה חכם, אבל חשב שמעתה נאבדה כל חכמתו ע"י ששכח תורתו, ובאמת היתה ירידה זו לצורך עליה שנתגדל השגתו בתורה ובכל החכמות שבעולם עד אין שיעור, אבל שר המשקים לא ידע מזה שהוא לצורך עליה, וע"כ סיפר בגנותו ולא חש שיתפס בשקרו במלתא דעבידא לגלויי, דהרי חשב שהאמת הוא כן, ואפשר שאף שהכיר עדיין בחכמתו, אבל הפריז על המדה לגודל רשעתו אחרי שראה בו שנוי וירידה, ע"כ חשב שמעתה אין שקרו מפורסם כ"כ ולא יוכחש בו, וע"כ סיפר בגנותו, ופרעה הכיר ג"כ ביוסף הירידה וגם העליה, כי בעלי השגה גדולה היו הרשעים האלו, רק שהי' השגתם מצד הטומאה, והשיג שמ"ש שר המשקים עליו הי' ירידה זו לצורך עליה, ועתה נתחדש ליוסף השגה מחודשת וחכמה יתירה מן השמים, ע"י שזכה להשיג התורה בבחי' שלעתיד, וכמו"כ בשארי החכמות נתגדל חכמתו בלי שיעור וערך, וע"כ א"ל אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת, שחכמתו באה לו ע"י השפעת אלקים, מעתה אין נבון וחכם כמוך, ולכן אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, והכוונה על בחי' החכמה שזכה אליה בהשפעת אלקים, ור"ל דלא נמצא בעולם איש שזכה לחכמה בבחינה דלעתיד, והיה כ"ז פועל דמיוני אל העתיד, שיהיה שכחת התורה ושכחת החכמה מצויה בעקבתא דמשיחא, כמשאה"כ ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתיר, ואח"כ יזכו ישראל לימות המשיח ויהיה מלאה הארץ דעה וילמדו תורה מפי הקב"ה, ויתעלה בהם בחי' חכמה ודעת כמ"ש ביוסף בעת שיצא מבית האסורים עדות ביהוסף שמו וכו'.'' | |||
==== פסקה מז ==== | |||
''ונבוא לבאר דברי המדרש המוצג בראש דברינו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף וכו' ע"י שאמר לשר המשקים וגו' ניתוסף לו שתי שנים, ויתבאר הענין בהקדם מ"ש בגמרא (ברכות ל"ה ע"ב) ת"ר ואספת את דגנך מה ת"ל, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן וכו', אמר אביי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ופי' המפרשים דרשב"י דיבר כן לפי מדרגתו,ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ובני עליה מועטים, ולא נאמרה בחי' זו רק לצדיקים גמורים ולימות המשיח, שנאמר ועמך כולם צדיקים ואז יקויים הבטחת ועמדו זרים ורעו צאנכם, דפסוק זה על העתיד נאמרה, ומי שהוא במדריגה צדיק כבחי' העתיד א"צ לפעולה כלל כרשב"י, אבל בסתם בנ"א נאמר למען יברכך ה' בכל מעשה ידך אשר תעשה, ואדרבה היושב בטל וסומך על הנס חטא הוא בידו כמ"ש ז"ל יכול ישב בטל ת"ל למען יברכך ה' בכל מעשה ידך אשר תעשה.'' | |||
==== פסקה מח ==== | |||
''וע"כ ביוסף הצדיק שהשיג בחי' התורה דלעתיד ונתעלה במדירגתו בבחי' העתיד, ולפי מדריגתו לא היה צריך לשום פעולה והשתדלות כדברי רשב"י, אמנם כ"ז שהיה בבית האסורים לא היה לו עדיין השגת מדריגה זו, וע"כ הותר לו ההשתדלות לומר לשר המשקים זכרתני וגו', ולא היה זה ח"ו פגם במידת הבטחון, ואדרבה מותר ומצוה לעשות כן, דלפי בחינת ומדריגת העוה"ז ארז"ל יכול ישב בטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה. והקב"ה מגיד מראשית אחרית היה גלוי וידוע לפניו יתברך, דלאחר שיצא יוסף מבית האסורים יתגדל מעלתו ובחינתו למדריגת העתיד, ע"כ לא הניחו מן השמים שיבוא ישועתו בהשתדלות ופעולה אנושית ע"י שאמר לשר המשקים והזכרתני, כי לפי בחי' ומדריגה העתיד יהיה הדבר לגנאי בערך צדקתו, וע"כ הוסיפו לו ב' שנים כדי שיתגדל ע"י החלום מן השמים ולא ע"י השתדלותו, ואה"נ בשעה שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני היה מותר לו ומצוה קעביד ולא פגם ח"ו במידת הבטחון, וא"ש דברי המדרש הנ"ל אשרי הגבר אשר שם בד' מבטחו, זה יוסף, כי לא פגם יוסף במדת הבטחון ח"ו, אלא שאעפ"כ הוסיפו לו שתי שנים, ולא ע"צ העונש ח"ו, רק לצד מעלתו לפי שזכה לתוספת השגה ונתעלה מדריגתו, ע"כ רצו מן השמים שיתגדל ע"י חלום מן השמים ולא ע"י השתדלות בשר ודם כנ"ל. ומתורץ קושית היפ"ת ה"ל מה חטא בזה וכו' דלפי דרכנו לא על צד העונש היה רק לצד מעלתו כדי שיתגדל ע"י חלום מן השמים כנ"ל.'' | |||
==== פסקה מט ==== | |||
''ומעתה יתורצו סתירת המדרשים הנ"ל, שהביאו ג' מאמריו שונים בענין זמנו של יוסף לצאת מבית האסורים, דבתנחומא מבואר שהוקצב לו מתחלה שיהיה במאסר י"ב שנים וכן משמע במד"ר, ועוד אמרו ז"ל שבשביל שאמר זכרתני נתוספו לו ב' שנים, ועוד אמרו שהוא כדי שיתגדל ע"י חלום, וכ' הנזה"ק דפליגי אהדדי, ולדרכינו אפ"ל דאידי ואידי איתנייהו ולא פליגי כלל, דבשביל שאמר לשר המשקים והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, אבל לא ע"צ העונש כי היה מותר לעשות כן כנ"ל, רק כדי שיתגדל ע"י חלום מן השמים, כי בערך מעלתו שהשיג לאחר שיצא מבית האסורים, גנאי הוא לו שיהיה ישועתו ע"י השתדלות, והקב"ה מגיד מראשית אחרית שיתגדל מעלתו ומדריגתו ע"כ הוקצב לו מתחלה הזמן על י"ב שנים, כדי שיתגדל ע"י חלום ולא ע"י השתדלות.'' | |||
==== פסקה נ ==== | |||
''וע"כ אמר הכתוב ל' מקץ, דלכאורה הול"ל ויהי אחרי שנתים ימים כקושייתנו לעיל, אולם לרמוז בא על מה שדרשו רז"ל במדרש זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה, שמתחלה הוקצב לו כן כנ"ל, וכמ"ש היפ"ת דל' מקץ מורה לזמן קצוב מראש מתי יכלה, לפי שהי' גלוי וידוע לפניו יתברך שעתיד לומר לשר המשקים כ"א זכרתני ע"כ הוקצב לו מתחלה י"ב שנים כדי שיתגדל ע"י חלום מן השמים כנ"ל, אבל לפי שהוא מילתא דתליא בבחירה אם יאמר לשר המשקים כן או לא, ע"כ א"א שיאמר הכתוב כן בפירוש, כי דיבורי התורה הם מאתו ית' והדיבור מכריח הבחירה, ע"כ כתב רק ברמז במלת מקץ, כי הרמז הוא בחי' מחשבה ואין מבטל הבחירה כנ"ל,וכן הוא גם ענין קץ הגאולה מרומז בתורה מתי יהיה, אלא שאין אנו משיגין הרמז, ולעתיד לבא יתגלה לנו, וע"כ אסמיכו במדרש להאי קרא ב' ענינים הללו, זמן נתן ליוסף וכו' זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, כ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם וכו', דגאולת יוסף וגאולת ישראל בחינתם שוה, ושניהם הוקצבו לפניו יתברך ונרמזו בתורה זמן קיצם, רק לפי שהגאולה תליא בבחירה, דכ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם וצריך התגברות על היצה"ר ואין הדבר תלוי רק בתשובה, ע"כ נכתבה ברמז ובבחינת מחשבה.'' | |||
==== פסקה נא ==== | |||
''ולדרכנו יתבארו דברי הילקוט הנ"ל דיע"א כשבאו עליו היסורים אמר שמא הם בשביל שאחזתי בעקבו של עשו, דהנה נרמז במעשה הזה קץ הגאולה כנ"ל, ומן השמים זימנו ליעקב לעשות מעשה זו, כי בזה עשה פועל דמיוני על הגאולה העתידה שיהיה בבחי' זו,שלא יספיק עשו לגמור מלכותו וגו' ויהיה בעתה אחישנה, והנה דרך הצדיקים לפשפש תמיד שמעשיהם ולחשוד עצמם שמא לא יצאו ידי חובתם בעבודת הבוב"ה, והנה מבואר בדרז"ל (כתובות ק"י) שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו הקץ, ופירש רש"י ז"ל שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי (ונתבאר אצלינו בספרי ויואל משה במאמר ג' שבועות באריכות) ו'''ק"ז היש"מ בשה"ש''' ביאר בדברי רש"י ז"ל אלו שבני עלי' לא ידחקו הקץ ע"י השבעות עיי"ש, עכ"פ מבואר שאפילו בפעולה רוחני אסור, וע"כ כשבאו היסורים על יעקב אבינו ע"ה והוכרח לירד למצרים והתחילה גזירת הגלות, פשפש יעקב אבינו במעשיו ואמר שמא בשביל שפגם בזה שהיה ידו אוחזת בעקב עשו, ובזה עשה פעולה רוחני לדחוק את הקץ, ובאמת לא היה בזה פגם, כי מן השמים זימנו לידו כן כנ"ל, אבל דרך הצדיקים לפשפש במעשיהם ולגודל צדקתו עשה תשובה ע"ז.'' | |||
==== פסקה נב ==== | |||
''ויתבארו היטב דברי הזוה"ק הנ"ל (קושיא ט'), וישלח פרעה ויקרא וגו' דא קוב"ה וכו', שהשיג יוסף הצדיק שעכשיו מתחיל השתלשלות גאולתן של ישראל, דע"י שמלך יוסף על מצרים הכניע כוחות הטומאה תחת ידו ועי"ז זכו ישראל ליגאל משם, וע"כ אע"פ ששלח פרעה להוציאו מבית האסורים היה מתיירא לצאת מבלי רשותו של הקב"ה, וע"כ הוצרך לקריאה מיוחדת מאתו יתברך, ועשה יוסף הצדיק רמז ופועל דמיוני לדורות ישראל להזהירם לעשות כמעשהו שלא ימכיסו לצאת מן הגלות ברשות אוה"ע כ"א ברשות הקב"ה לבדו, וע"כ לא כתיב לקרוא ליוסף, דאז היה משמעות הקריאה ע"י פרעה, ומדכתיב ויקרא את יוסף, דרשו בזוה"ק גז"ש כתיב הכא ויקרא וגו' וכתיב התם ויקרא אל משה, דבשניהם היתה קריאה מיוחדת מאתו יתברך, ואפשר שרמזו רז"ל בגז"ש זו עפימ"ש ה'''אוהחה"ק''' (בפרשת ויחי) בשם הזוה"ק וכן הוא במדרשי רז"ל דמרע"ה הוא הגואל הראשון והוא יהיה הגואל לעתיד, דכתיב מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, ומ"ש ז"ל דדוד עצמו יהיה מלך המשיח תירץ באוהחה"ק דמרע"ה כלול בו נשמת דוד עיי"ש, וע"כ הוקשו שניהם כא' בגז"ש, דגם לעתיד כשיהיה מרע"ה הגואל האחרון יהיה ויקרא אל משה ע"י קריאה מיוחדת מאתו יתברך לגאלם, ועד אותו הזמן אסור לעשות שום פעולה והשתדלות אנושי בענין הגאולה, וכמו"כ ביוסף הצדיק שהיתה ביציאתו מבית האסורים התנוצצות הגאולה ופועל דמיוני על גאולתן של ישראל לעתיד, ע"כ היה צורך להיות קריאה מיוחדת מאתו יתברך.'' | |||
==== פסקה נג ==== | |||
''ובבחינה זו היה ג"כ בנס חנוכה, שהיתה השפעת רוה"ק על החשמונאים הכהנים הקדושים ועשו מלחמה ברשותו יתברך, ע"י שראו ברוח קדשם שרצון העליון מסכים למלחמתם, וגם נשפעו ברוח גבורה מן השמים שילחמו מעטים וחלשים נגד גבורים ורבים, עכ"פ לא היתה בגדר השתדלות אנושית, כ"א הישועה ונס הנצחון היתה מאתו יתברך, ולא עשו החשמונאים דבר רק ברוה"ק, ובזה יבואר בנוסח דעל הניסים מ"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' דלכאורה מלת ואתה מיותר דכל המאמר מוסב אליו יתברך, ובל' נוכח ידבר, אמנם להורות בא על הנ"ל, שהיה קריאה מיוחדת מאתו יתברך ע"י רוה"ק להחשמונאים הקדושים שילחמו, והי' המלחמה ההוא ונס הנצחון מאתו יתברך ולא ע"י פעולה אנושית, וע"כ דייק לומר ואתה ברחמיך הרבים וכו'.'' | |||
==== פסקה נד ==== | |||
''עוד אפ"ל דברי המדרש הנ"ל ששאל אותו הגמון מי תופס המלכות אחרינו לקח נייר חלק וכתב עליו וידו אוחזת בעקב עשו, שרמז לו שאותו שנאמר בו וידו אוחזת וגו', בזכותו יהיה הגאולה האחרונה, וזה היתה תשובה על שאלתו מי תופס המלכות וכו', והוא עפי"מ שאמרו רז"ל במדרש יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים י"ד) יגל אברהם וישמח יצחק לא נאמר, אלא יגל יעקב וכו' כשתבוא הגאולה לישראל יעקב ישמח בו יותר מכל האבות, ואמרו רז"ל דהבית השלישי יהיה בזכותו של יעקב, וז"ש מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, ובזה שהיה ידו אוחזת בעקב עשו עשה פועל דמיוני שהגאולה העתידה תהיה ג"כ בבחינה זו ועל ידו, ומה שהראה לו לההגמון על נייר חלק ולא אמרן לו בעל פה כבר נתבאר לעיל דברי הנזה"ק דדברים אלו אי אפשר לאמרן בעל פה כנ"ל.'' | |||
==== פסקה נה ==== | |||
''ויבואר מ"ש ויהי מקץ שהוא לשון שמחה ומשמש גם בלשון צרה, שרמז בפ' זו כל החורבנות ואני כאשר שכלתי כדרז"ל, וראה יע"א כל הצרות והגליות וזהו לשון צער, וכמו"כ התחילה כאן גם התנוצצות הגאולה ע"י מלוכת יוסף, וע"כ אמר ויהי מקץ שהשתלשלות הקץ נמשך מזה והוא השורש להגאולה העתידה להיות ב"ב. וע"כ משמש ויהי גם בלשון שמחה, כמ"ש במדרש אם שמחה אין שמחה כיוצא בה, השי"ת יעזור לנו שנגילה ונשמחה בישועתו יתברך ונזכה להגאולה שלימה במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.'' | |||
=== מאמר ב === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל, בהקדם מ"ד במד"ר ויהי מקץ שנתים ימים וגו', כתיב (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור, בכל עצב יהיה מותר כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים וכו', עכ"ד המדרש. והקשה ב'''נזה"ק''' איך נמשך יתרון זה מעצב זה, דבלא"ה היה יכול ליטול את בתה, ואמרו רז"ל בפדר"א (פל"ח) שהיתה אסנת ראויה ליוסף מתחילה, וכן הא דמסיק ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני ניתוסף לו ב' שנים מה ענין רישא לסיפא, וצ"ב להבין קישור המימרות להדדי.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) ב'''ילקוט ראובני''' הביא בשם ה'''ציוני''' מדרש וז"ל, ויהי מקץ וגו' ז"ש המשורר טוב לחסות בה' מבטוח באדם אפילו באדם עליון וכו', ומחמת זה לקה יוסף שבטח ברהבים ושטי כזב, וצ"ב הכוונה מ"ש אפילו באדם עליון, גם צ"ב דסיפא לאו רישא במ"ש דמחמת זה לקה יוסף שבטח ברהבים ושטי כזב, וא"כ מה ענין אדם עליון לזה, גם יקשה על דברי המדרש כקושית היפ"ת והנזה"ק על דברי המד"ר דמה חטא יוסף בזה, וכי רע בעיני ה' שיבקש הצדיק דרכיו בדרך הטבע בהשתדלות אנושי, ואדרבה המקצר בזה וסומך על הנס הוא אשר חטא, כאמרז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו', ותירץ בנזה"ק שנענש לפי שבטח בהשתדלות אדם רשע כשר המשקים, וז"ש שבטח ברהבים ושטי כזב, אבל ע"י אדם הגון שרי להשתדל, אמנם הקשה עוד מדוע באמת נכשל יוסף בזה, עיי"ש מה שתירץ, ועוד נבאר בזה עפ"י דרכינו להלן.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) גם יל"ד בפסוק שאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני אתך וגו' דמלת אתך צ"ב, דשר המשקים לא היה לו צורך בזכירה זו, גם צ"ב כפל הלשון כ"א זכרתני והזכרתני, ויספיק שיאמר והזכרתני אל פרעה שהוא העיקר המבוקש, ולא יצוייר שיזכירו לפני פרעה כי אם שיהיה נזכר בו, ומה צורך לומר כי אם זכרתני, גם צ"ב הלשון הזכרתני שהוא לשון מפעיל ע"י אחרים והול"ל וזכרתני אל פרעה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ונבוא אל הביאור עפי"מ שפירשתי מאמה"כ בפ' וישלח כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני, ולכאורה איך אפשר לדמות ראיית פני הרשע לראיית פני המלאך, גם צ"ב הרי אמרו ז"ל דאסור להסתכל בפני אדם רשע, ואיך אמר יעקב על כן ראיתי פניך וגו', וראוי להבין כוונת הדברים, ואפשר דבאמת לא הסתכל יעקב בפני עשו הרשע כלל, רק בפני השר שלו, כמ"ש כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, ושרו של עשו היה טוב ממנו, ואע"פ שהוא המחטיאו, וכמ"ש '''בעל התניא זלל"ה בלקו"א''' (פרק כ"ד) דהאדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות הרבה מאוד מהס"א וקליפה הנקראת ע"ז ואלהים אחרים עיי"ש בטעמו, וכמו כן לענין הס"מ דהוא רק שליחותיה קא עביד, ויותר נוח לו שלא יצייתו אליו ויתגבר האדם לנגדו, משא"כ האדם החוטא גרוע הרבה ממנו, ומעתה אפשר דמ"ש יעקב כי על כן ראיתי פניך אע"פ שדיבר עם עשו, כוונת הדיבורים יסובבו על שרו, ומפרש הכתוב כראות פני אלהים שהוא השר וע"ד זה הי' ראיית פניך, וע"ד שפי' ה'''רדב"ז''' בענין משארז"ל שדיבר הפר אל אלי' הכוונה על השר שלו, וכ"כ התוס' במסכת חולין (ז' ע"א) בגינאי נהרא שדיבר עם רבי פנחס בן יאיר, דשמא שר של ים השיב לו כך, וכמו כן מ"ש הכתוב ראיתי פניך אפשר שיתפרש על ראיית פני השר, ואמר מילתא דמשתמע לתרי אנפין, ועשו חשב כי אליו יסובבו הדברים וחשובין בעיני יעקב ראיית פניו כפירוש רש"י ז"ל, והיה בזה פיוס לעשו, אבל יעקב אבינו לא הוציא שקר מפיו ועצם כוונתו הי' על ראיית המלאך דהיינו שרו.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ועד"ז אפשר שיתפרש דיבורו של יוסף לשר המשקים, כי באמת לא השתדל אצלו ולא בטח בו, דאסור להשתדל אצל אדם רשע כמו שמבאר בנזה"ק דבזה גורם רעה לעצמו וממשיך עליו אחיזת החיצונים לשלוט בו ולקטרג עליו, אמנם יוסף דיבר עם השר העליון הממונה עליו, וז"ש לו כי אם זכרתני אתך שתזכור אותי עם האדם התחתון אשר אתך, וע"י שתזכור אותי והזכרתני אל פרעה, שהאדם התחתון יתפעל על ידך להזכירני לפני פרעה, וע"כ אמר והזכרתני לשון מפעיל, והכוונה שתפעול באדם התחתון שיזכירני בע"כ לפני פרעה, ונתבארו בזה הדקדוקים הנ"ל, אמנם לפי שדיבוריו היו משתמעין לתרי אנפין, ולמראית העין היה נראה כאלו משתדל אצל רשע ובוטח בשר המשקים, ע"כ נענש עלי' וניתוסף לו ב' שנים, ובזה יבוא על נכון דברי המדרש הנ"ל (קושיא ב') ז"ש המשורר טוב לחסות בה' מבטוח באדם אפילו באדם עליון, ונענש יוסף על שהשתדל באדם עליון, ולכאורה אין בזה איסור כמו שהקשה בנזה"ק, דאפילו באדם מותר, כאמז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו', וע"כ סיים במדרש דמחמת זה לקה יוסף שבטח ברהבים ושטי כזב, שלמראית העין נראה כאלו דיבר עם שר המשקים ונראין הדברים כאלו משתדל אצל רשע, וסביביו נשערה מאוד והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וע"כ נענש יוסף שניתוספו לו ב' שנים.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ונבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל בכל עצב יהיה מותר וכו' (עיין קושיא א') ויתבאר בהקדם מה שפירשתי מאמר הכתוב וינס ויצא החוצה, דיש לדקדק במלת החוצה, דמיותר, ויספיק שיאמר וינס ויצא, ומאי נפקא מינה בהודעה זו אם היתה הניסה החוצה אם לא, ופירשתי עפ"י מ"ש רש"י ז"ל נסמכה מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לש"ש אף זו לש"ש, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה, עכ"ד רש"י ז"ל. והנה אמרז"ל במסכת סוטה (דף ל"ז) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב ושמואל חד אמר לעשות צרכיו נכנס וכו', ובמד"ר הוא דעת ר' שמואל בר נחמן ע"ש, ואפשר לומר שגם ליוסף נכנס הספק בלבו כדברה אליו יום יום, וחשב כי אולי אמת הדבר שהוא עתיד להעמיד בנים ממנה, אולם התגבר על יצרו וינס ויצא החוצה, ואל"פ ע"ד מ"ש באברהם ויוצא אותו החוצה, ופרש"י מדברי המדרש הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים וא"ל צא מאצטגנינות שלך וכו' עיי"ש, ועד"ז יתפרש מ"ש ביוסף וינס ויצא החוצה שעלה למעלה מהאצטגנינות, והשתדל אצל שרי מעלה ונתוודע לו שלא מאדוניתו הוא עתיד להעמיד בנים אלא מבתה, והנה מה שהשתדל בזה אצל שרי מעלה לא חטא כלום, ואדרבה היה לו יתרון בזה שעי"ז ניצול מן החטא, ונתוודע לו שאסנת ראויה אליו מן השמים, וז"ש במדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל בתה, שעי"ז נסתבב ונודע לו ע"י שרי מעלה שראוי' אסנת אליו מן השמים, ודבר שפתים אך למחסור בשביל שאמר לשר המשקים וכו' ניתוספו לו ב' שנים, שגם כאן השתדל אצל שרי מעלה, אבל לפי למראית עין היה נראה כאלו בוטח באדם רשע ע"כ נענש, וא"ש קישור דברי המדרש דענינם שוה בצד א'.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ועתה נבוא לתרץ סתירת המדרשים המובא לעיל, (בדרוש הקדום קושיא ב') דאיתא בתנחומא כל דבר שיוצא מפי הקב"ה בקצבה הוא נותן, ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו שנאמר ויהי מקץ, וכן איתא בב"ר זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, מבואר דמתחלה הוקצב זמנו להיות בבית האסורים י"ב שנים, ולהלן במד"ר אמרו בשביל שאמר והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, משמע דע"צ העונש ניתוספו לו ב' שנים הללו, ומתחלה היתה הגזרה רק על עשרה שנים, ועוד אמרו למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, מבואר דלטובתו ניתוסף לו ב' שנים, והרי דברי המדרשים אלו סותרים זא"ז, וה'''נזה"ק''' כתב דפליגי אהדדי אמנם זה דרכינו בכ"מ להשוות דברי חז"ל, ובמקום שאין מפורש בדבריהם דפליגי, אפושי פלוגתא לא מפשינן.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ויתבאר בהקדם מ"ש '''ק"ז הישמח משה זללה"ה בפירושו על איכה''' לפרש הפסוק מלאו ימינו כי בא קצנו, דמדוע אמר כי בא בלשון עבר, ותו"ד דהרבה קיצין יש שהוא עת רצון והתעוררות לגאולה, וישנם רמזים בספה"ק על זמני הגאולה, ובזמנים האלו הוא עת רצון והתעוררות לגאולה, וכתב בזוהר הק' שזמן הגאולה אם יתבטל בעון ישראל יהפך ח"ו לאבל ולצרה, כי יתגברו המקטריגים מאוד, ודבר זה נודע ומפורסם וכן היה בשנת ת"ח כנודע, אמנם כאשר יהיה הקץ של בעתה לא ידחה משום דבר, ובא יבוא בודאי, ולפי זה אף שידענו שיש עת רצון, מ"מ יש לחוש שלא יהא קטרוג ח"ו, וא"כ אין אנו יודעים מתי ימלאו ימינו, אם לא כאשר יבוא משיחנו ויבנה ביהמ"ק ב"ב, אז יתוודע לנו שמלאו ימינו, וז"ש אימתי מלאו ימינו, כי בא קצנו שכבר בא אז יתוודע לנו שמלאו ימינו עיי"ש דבה"ק.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ועד"ז יתכן לומר שהיה התעוררות קץ ועת רצון ליוסף שיצא מבית האסורים לסוף י' שנים, והקץ האחרון של בעתה הי' לסוף י"ב שנים, וזה לא יאוחר בשום פנים, וע"י שאמר לשר המשקים והזכרתני והיה נראה למראית עין כאלו בוטח באדם רשע, עי"ז נתעורר עליו קטרוג וניתוסף לו עוד ב' שנים, ונמצא דב' הקיצים אמיתיים המה ואין פלוגתא ביניהם, ויובן גם מ"ש במדרש למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, ולכאורה יש סתירה לזה ממ"ש במדרש בשביל שאמר והזכרתני וכו' נתוספו לו ב' שנים משמע דע"צ העונש נתוספו לו ב' שנים, ולדרכינו היה התאחרות קיצו לצאת מבית האסורים בשביל שיתגדל לבד, דהנה היה הכרח וצורך שבצאתו יתגדל וימלוך מיד, כדי להכניע טומאת מצרים ולמשול בהם, דאל"ה היה חשש שיתגברו עליו בכוחות שלהם ושמא לא יוכל לעמוד בהם, ע"כ לטובתו כדי שיתגדל מיד בצאתו, נתאחר יציאתו לקץ האחרון שאין קטרוג שולט שם, וז"ש בשביל שאמר והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, לא ע"צ העונש אמרו כן, אלא לפי שאמר והזכרתני והיה מקום לקטרוג שיחול עליו, ע"כ היה הכרח לטובתו שיתאחר יציאתו עוד ב' שנים כדי שיתגדל מיד ע"י חלום, ולא יזיק לו הקטרוג, נמצא שהיה ענין הקץ של יוסף בבחינת קץ גאולתן של ישראל ומעשה אבות סימן לבנים.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''ובזה יבואר דברי המדרש הה"ד קץ שם לחושך, דהיינו קץ הגלות והגאולה, כ"ז שיצה"ר בעולם חושך וצלמות בעולם, דאם ח"ו ידחה הקץ ע"י גרמת יצה"ר ועוונות ישראל, אז ח"ו חושך וצלמות בעולם ונהפך לאבל וצרה ר"ל כמ"ש בזוה"ק, נעקר יצה"ר מן העולם בגאולה של בעתה, אין חושך וצלמות בעולם, ובא יבוא בכל אופן ולא ידחה הקץ עוד. וא"ש מ"ש הכתוב לשון מקץ ופרש"י לשון סוף כתרגומו, וכל קץ לשון סוף הוא עכ"ל. ובאמת כתבו בעלי התוספות דקץ משמעותו גם לשון תחלה כמו שכתוב בירמי' מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי, ולכאורה הול"ל מסוף שהוא לשון מבורר יותר, אמנם ירמוז הכתוב דקץ זה היה כענין קץ הגאולה שנקרא קץ, והרבה קיצין היו ליוסף כנ"ל, וע"כ הוציאו הכתוב בלשון קץ לרמוז על קץ הגאולה הנרמז בו.'' | |||
=== מאמר ג === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''באופן אחר אפ"ל הקושיות והמדרשים הנ"ל בהעיר עוד איזה דקדוקים בפרשה, א) ראוי להבין מדוע הכפיל הכתוב ושילש חלום פרעה ג' פעמים, שסיפר הכתוב ראשונה כל ענין החלום איך שראהו פרעה במראה החלום, ובסיפור פרעה אל יוסף חזר ושנה הכתוב לפרט כל ענין החלום, ושלישית בשעה שנאמרו מפי יוסף כשפתר אותו, ולכאורה כל האריכות הזו למה ונראה כמיותר, ויספיק הכתוב בסיפורו פעם א' בלבד, ומצינו בפרשת אליעזר עבד אברהם שנכפלה בתורה, ודרשו חז"ל מכאן שיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שפרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה, עכ"פ גילו חז"ל צורך הכפילות וידוע שכל דבריהם היה בנבואה וברוה"ק, ויסוד השתלשלות כלל ישראל נכלל בסיפור ההוא, ומובן טעם האריכות והכפילה, אמנם כאן בחלום פרעה צ"ב להבין מה טעם האריכה התוה"ק לכפול סיפור חלומו, ובתוה"ק אין יתרון אפילו נקודה קלה, ועל כל קוץ וקוץ דרשו חז"ל תילי תלים של הלכות, וצ"ב הכוונה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ובמד"ר דרשו טעם הכפילות וז"ל רבנין אמרין מ"ב שנה הי' הגזירה, שכן פרעה רואה ואומר ליוסף, ויוסף חוזר ואומר לפרעה עכ"ל. ומבואר יותר בבעלי התוספות עה"פ יהיו שבע שני הרעב, יהיו לשון תפלה היא, שמן הדין היה להיות מ"ב שנים וכו', וע"י תפלת יוסף נחסרו עד ז', בא יעקב ונחסרו עד ב', נשארו מ' ונפרעו להם בימי ירמי' וכו' ובמד"ר איתא בימי יחזקאל, אולם ג"ז קשה, דלא ראה פרעה בחלומו אלא שבע, והן הם אותן הז' שאמר פרעה ליוסף, ויוסף חוזר ואומרם לפרעה ואיך אפשר לכוון במראה החלום יותר מאותו המנין, גם אחרי שבפועל לא נתקיימו שני הרעב כ"א ב' שנים לאיזה צורך יאריך הכתוב לכפול פרשת החלום ג' פעמים, ואם להודיע שהיה תחילת הגזירה על מ"ב שנים, מה נפקא מינה בהודעה זו אחר שבלאו הכי לא נתקיים כן.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ב) גם הקשה ה'''רמב"ן ז"ל''' בפרשת ויגש, שא"כ לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזירה, ולא ענין הנהיה והנעשה בהם, גם לא נתאמת יוסף בפתרונו שלא נתקיים, וכאשר פתר לא כן היה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ג) גם הקשה ה'''אברבנאל''' מה ראה פרעה שאמר לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, ושאמר לו אין נבון וחכם כמוך, ועשאו אדון לכל ביתו ומושל לכל מצרים, טרם ידע אם יצדקו דבריו, ויצא הדבר לפועל כאשר פתר, ואיך לא המתין עד שינסה ויבחנו דבריו אם כנים הם.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ד) הקשו האברבנאל ורוב המפרשים מה היא החכמה הנפלאה בפתרון חלומות האלה, שעליהם נסמך יוסף לחכם ונבון, והפליג פרעה בשבחו שאין נבון וחכם כמוהו ורוח אלוקים בו, הלא פתרון החלום מבואר מענינו, ומי לא ידע שהפרות הטובות והשבלים הטובות מורים על השבע, והרעות מורים על הרעב, והתמיה להיפך דאיך נואלו שרי צוען וחרטומי מצרים וחכמיה, מלהבין הדבר הפשוט הזה, ובקושיא זו האחרונה העיר ב'''רבינו בחיי ז"ל''', ותו"ד דהיה כן סיבה מבעל הסיבות יתברך שסכל עצתם והשיב אחור חכמתם, כענין שנאמר משיב חכמים אחור וגו', ומנע מהם הפתרון, לבעבור סבב את הדבר לתת גדולה ליוסף, וכעי"ז אמרו בב"ר שאבד הקב"ה חכמתם, ולמה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, אולם קושיא ראשונה במקומה עומדת, דמה היה סברת פרעה שבשביל הפתרון הפשוט הזה יחסו לחכם ונבון ואיש האלקים.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ה) גם יפלא דהנה מטבע הרע להיות שונא את הטוב, והרשע לעולם ישנא לצדיק, והם הכירו ביוסף שהוא איש קדוש, ובודאי שנאוהו בתכלית, כמו שנראה מדיבורו של שר המשקים, ופרעה לא היה טוב ממנו והיה רשע כמותו, וא"כ הגם שחשבו פרעה לחכם ונבון, אבל מדוע נחפז לעשותו שני למלך ומושל על כל ארץ מצרים, וגזר אומר שבלעדו לא ירים איש את ידו למיחד כלי זין, ורגלי' למרכב על סוסיא (כדאיתא בתרגום יוב"ע) ורק הכסא אגדל ממך, ומה כל הגדולה הזאת, ולא הספיק במה שיתנהו לשר בית האוצר על גנזי המלך לצבור בר ולאסוף, כי לזה היה הצורך בסיבת החלום.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ו) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וגו', פרש"י עפ"י התרגום גברא דטמירן גלין לי', ובמדרש רבה דרשוהו להרבה פנים, ואיתא שם לשון נפלא, נלאו כל חכמי לב לפרשו, וז"ל א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן, באת לגלות עלי' שאת בנה, וצ"ב הכוונה. ורש"י ז"ל בפירושו על המד"ר קיצר בפירושו וז"ל צפונה אחת שיש כאן שהיתה כבושה, באת לגלות עליה שאת בנה של רחל עכ"ל. וסתם ולא ביאר כל הצורך, וכתב ה'''מתנות כהונה''' הבנתי מדברי רש"י ז"ל דצפונה אחת קאי על אסנת שהיתה בת דינה, ונקראת אסנת על שהצפינה יעקב בסנה, כמ"ש ב'''רבינו בחיי''' שקשר לה כתב בצווארה וכתוב בו, כל המדבק בך מדבק בזרעו של יעקב, ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא וכו', ובזה גילה עליה שהיא מבני טובים ולא ממזרת כמנהג האסופים, וז"ש צפונה אחת שיש כאן באת לגלות עליה, ר"ל שיוסף גילה עליה, שאת בנה של רחל שנקראת ג"כ צפונה ע"ש שהצפינה יוסף עכ"ל. ופירושו צ"ב, דמה שסיים שאת בנה של רחל אין לו קישור להתחלת המאמר, צפונה א' דקאי על אסנת, ומה ענין צפונה של אסנת לצפונה של רחל.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''והמתנות כהונה מפרשו עוד בדרך אחר דצפונה אחת קאי על רחל, שהיתה צפונה ונסתרת אחוריך, או ר"ל שהיתה צפונה פה בחו"ל, ובאת אתה להיות נגלה עליה, והיא תהיה נסתרת אחוריך מפני עשו וכו', שאתה בנה של אותה צפונה שהיא רחל,וכתב ה'''יפ"ת''' דאע"ג דפרעה לא ידע מזה, מצינן למימר שניבא ולא ידע מה ניבא, אמנם לפירוש זה קשה הלשון צפונה אחת שיש "כאן", וצפונה של רחל לא הי' כאן, וכבר עבר עלי' זמן הרבה, גם מה ענין הרמז בצפונה של רחל לכאן, וקישור הפסוק ויתן לו את אסנת וגו' לא יתבאר לפי' הזה, וב'''נזה"ק''' רצה להגיה ולמחוק תיבת שיש כאן עיי"ש. אבל מ"מ אם יתפרש על רחל צ"ב הקישור ומה ענינו לכאן, ואם יתפרש על אסנת לא יאות הלשון שאת בנה כנ"ל.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ו'''ק"ז היש"מ זלל"ה''' פירש דברי המדרש הנ"ל בד' אופנים שונים, ותו"ד שקרא פרעה שם יוסף צפנת, ע"ש בחינתו שהיתה צפונה עד הנה ועכשיו גילהו, ומ"ש שאת בנה הוא לשון מושאל, ור"ל משורש של אותה בחינה קדושה שנתגלה בך ועל ידך, והענף הוא בדמיון "בן" להשורש ודברו חז"ל בלשון מושאל עכת"ד ז"ל וקלסי' שזה פי' נכון, אמנם לא יצדק לפרש כן בדברי רש"י ז"ל שכתב בגירסתו שאת בנה של רחל, ועדיין צ"ב.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''ז) במד"ר וירא יעקב כי יש שבר במצרים זש"ה (תהלים קמ"ו) אשרי שק"ל יעקב בעזרו שברו על ד' אלקיו וכו', ובתנחומא מסיים בה זה יוסף סברו של עולם שהיה במצרים, והראה הקב"ה ליעקב וכו' שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ופי' ה'''מתנות כהונה''' דרש שבר כמו שבר בשין שמאלית וכו', וצ"ב כוונת המדרש.'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''ח) להלן בפרשה וא-ל ש' יתן לכם רחמים לפני האיש וגו' במד"ר ר' יאשי' בן לוי פתר קרא בגליות יתן לכם רחמים כמ"ש (תהלים ק"ו) ויתן אותם לרחמים לפני האיש הקב"ה שנאמר (שמות ט"ו) ד' איש מלחמה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שנולתי בחורבן ראשון וכו', ולא אשכול עוד, וצ"ב דרשתם ז"ל בהבנת הפסוק שהשי"ת יתן רחמים לפני האיש זה הקב"ה, וא"כ יהיה הוא יתברך הנותן והמקבל, וה'''רמב"ן ז"ל''' העתיק דברי המדרש הנ"ל, וכתב שיש לפי דרשתם סוד עמוק בכתוב, כי אמר ואל שדי במדת הדין יתן לכם רחמים, שלפניו יעלה אתכם ממדת הדין למדת הרחמים והמשכיל יבין עכ"ל. אמנם לפי פשוטן של דברים עדיין צ"ב, ועוד הקשו המפרשים על מה שסיימו במדרש ולא אשכל עוד, והאמת כן הוא דאחר ב' חרבנות יבנה הקב"ה הבית השלישי ולא יהיה חורבן עוד, אבל איך נדרש זאת ממשמעות הפסוק ואני כאשר שכולתי שכולתי, ואדרבה בכ"מ בדרז"ל, הכפל מורה על התמידות ושאין לה הפסק וגבול, וכמ"ש ז"ל נתן תתן אפילו מאה פעמים, וכמו"כ הוכח תוכיח ועוד בכ"מ, וצ"ב.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''ט) איתא בתיקונים (תיקון כ') הובא בילקוט ראובני ותבואנה אל קרבנה ולא נודע כי באו וגו' ויי לישראל כד אתבלעו בערב רב, דעלייהו אתמר ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע וגו', בזימנא דגלותא וכו' אתמר בהון היו צרי' לראש וגו', צרי' ודאי אינון ערב רב, עלייהו אתמר שריך סוררים וחברי גנבים וגו', ויי לעלמא כד אתבלעו בערבוביא וכו', והאריך בזוה"ק להתאונן על מצב הדור ההוא שיהיה הממשלה לערב רב ורשעי הדור, ולגודל הערבוביא ותוקף ממשלתם יהיו בנ"י הכשרים נכנעים תחת ידם ונבלעים בערבוביא דא, עד שלא נודע כי באו אל קרבנה וכו', עכתו"ד התיקונים. אמנם צ"ב דכללא הוא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואיך ירמזו פשטות הכתובים המדברים בשובע ורעב ופרות ושבלים על הענין הנ"ל שרמזו עליה בתיקונים.'' | |||
==== פסקה יג ==== | |||
''ונבוא אל הביאור ונתחיל בענין מה שהוכפל פרשת החלום ג"פ, ודרשו חז"ל במדרש שירמוז על מ"ב שנה שהי' גזירת הרעב מתחילה, אלא שנתמעטה ע"י תפלת יוסף וזכותו של יעקב, והקשו הנזה"ק והיפ"ת כיון דבאמת פרעה לא ראה רק ז' איך אפשר לכוון באותו המראה יותר מאותו המנין (עיין קושיא א' הנ"ל), ובנזה"ק תירץ עפ"י הקדמה מזוהר הקדוש (דף צ"ד ע"א) וז"ל שבע פרות יפות המראה הני דרגין שבע דקאמרן רזא איהו וכו', ודרגין אינון עילאין על אחרנין, ושבע פרות הרעות דרגין אחרנין דלתתא, אלין מסטרא דקדושה ואלין מסטרא דמסאבא, וכמו"כ שבע שבלים הטובות אינון מסטרא דדכיו, והרעות אלין מסטרא דמסאבא, א"ר ייסא וכי לההוא חייבא פרעה אחזיק ליה כל הני, א"ל ר' יהודה כמה דרגין על דרגין, אלין לקבל אלין ואלין על אלין, ואיהו חמא באינון דרגין דלתתא וכו', וחמא כדקא חזי ליה ולא יתיר עכ"ל הזוה"ק, ותירץ בזה הנזר הקודש דברי המדרש הנ"ל דס"ל כשיטת הזוהר ולפי האמת מנין השבע שראה פרעה בחלום אינו מורה על שבע השנים, אלא הוא כלפי הז' מדריגות אשר מהם יוצא הטובות והרעות בעולם, אבל מ"מ מז' המדריגות אשר הם שבע עמודי הבנין, מהם יוצאים לפעמים כמה שנים כפי ענין הגזירה, וא"כ שפיר קאמרי במדרש לחד מ"ד שהיה הגזירה על כ"ח שנים דנמשך שפע ז' המדריגות בד' עולמות אבי"ע, וד' פעמים ז' הן כ"ח, ולחד מ"ד היה הגזירה על מ"ב, דנמשך השפע מו' קצוות הידועים ליו"ח, וע"כ ו' פעמים ז' הרי מ"ב, וכן בהיפך בשנות הרעב הבאים ממדריגת השבע שבבחי' הרעה, כי את זה לעומת זה עשה אלקים, ויוסף צפה כ"ז ברוה"ק, אלא שלא היה יכול לגלות כל זה לפרעה עכת"ד ז"ל הנזה"ק.'' | |||
==== פסקה יד ==== | |||
''ובהקדמה זו ירווח לנו לתרץ קושיות הנ"ל איך נחפז פרעה לייחסו לנבון ואיש האלקים, ולעשותו משנה למלך טרם ידע אם יתאמתו דבריו ויתקיימו, ומה ענין החכמה שנתייחס לפתרון החלום הזה המבואר מענינו, ויתר הקושיות שהערנו לעיל, אמנם ענין החלום נראה לפרעה בהלבשה במראה הפרות והשבלים, ויוסף הצדיק כאשר פתר לו, הראהו פירוש החלום ופנימיותו בשורש הז' מידות ומקורם, מצד הקדושה בדרגין תתאין כפי מה שהיה פרעה ראוי להשיג ולא יותר כדאיתא בזוה"ק, וחוץ מזה הראהו השתלשלות המדריגות בז' מדות שבבחי' הרעה, וכ"ז צפה יוסף ברוה"ק שענין החלום מורה עליהם, וע"כ נתפעל פרעה מגודל חכמתו והשגתו של יוסף, שידע להשיג מהות ושרשי המדות למעלה, ואופני מצבם והתגברותם זה לעומת זה, והוראתם על לעתיד, כפי אשר ביאר בפתרון החלום העתיד של שני השבע והרעב, שכ"ז תלוי בהתגברות המדות בשורשם כנ"ל, ומזה שפט פרעה ובחן בדעתו כי רוח אלקים בו ואין נבון וחכם כמוהו, דמקור חכמתו אינו בדרך הטבע, דא"א לשכל אנושי להשיג השגה גדולה כזו, אלא שיוסף זכה לזה ע"י תוספת חכמה יתירה שניתן לו מן השמים, וע"כ אמר אין נבון וחכם כמוך ואיש אשר רוח אלקים בו, ובאמת היתה השגת יוסף הצדיק גדול מאוד, כמ"ש ז"ל כי בן זקונים הוא לו, כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר לו, ואמרו רז"ל בב"ר פ' וישלח א"ר יוחנן אין אנו בקיאים בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו, וכה"ג אמרז"ל מסכת ע"ז דאאע"ה הוי בת ד' מאות פרקין, וביאר בנזה"ק שם כי אבותינו הקדושים כמו שהיו בקיאים בחכמת מרכבה הקדושה, כך היו בקיאים גם בחכמת מרכבת החיצונים שהיא שורש ע"ז, כי את זה לעומת זה עשה אלקים, וכ"ז השיג גם יוסף הצדיק ע"י שמסר לו יעקב אבינו כל חכמתו, נוסף לזה נתגלה לו ברוה"ק ובנבואה הוראת החלום בשרשי המדות כדי שיתגדל על ידו.'' | |||
==== פסקה טו ==== | |||
''והנה פרעה היה רב חרשיא, והיתה השגתו גדולה במרכבה הטמאה, עד שידע קצת דברים מעתידות כמ"ש ראו כי רעה נגד פניכם, והשיג שמשה ואהרן עתידים ללקות במים וכדומה עוד דברים, וכל השגתו הי' מסטרא דמסאבא ומשורש מרכבה הטמאה, וע"כ נתברר לו אמיתת פתרונו של יוסף, כי מסטרא דידיה ידע שכל מה שגילה יוסף בשרשי המדות אמת הוא, והדברים כנים ואמיתיים, ולא עוד אלא שנוכח לדעת שגם בחכמת מרכבת החיצונים גדלה השגת יוסף למעלה מהשגתו, כי גילה לו יוסף משרשי המדות מסטרא דיליה מה שלא ידעם ולא השיגם עד עכשיו, ומכ"ש בשרשי המדות מצד הקדושה שלא הי' ראוי להשיג בדרגין עילאין, ומזה בחן פרעה כי השגת יוסף נפלאה ומופלג למעלה מהשגתם, ואין נבון וחכם כמוהו, ואין זה כי אם רוח אלקים בו ע"י רוה"ק ונבואה.'' | |||
==== פסקה טז ==== | |||
''ומעתה יתורץ קושיתנו הנ"ל (קושיא ד') כי לא ע"י פשטות פתרון החלום סמכהו פרעה לנבון וחכם ועשאו שני למלך ומושל בכל ארץ מצרים, דפתרון החלום כפשוטו היה דבר המבואר מענינו, ואפילו עמא דארעא יכולין לידע ביה, אלא ע"י שפתר לו פנימיות החלום והוראת הדברים בשורשן, מזה שפט ובחן שרוח אלוקים בו ומדריגת נבואה ורוה"ק, וע"כ אמר לו על פיך ישק כל עמי, וראוי שיתנהג המלוכה על ידו, כי אין מי שישוה אליו בחכמת אלקית, ואפילו בחכמת סטרא דידהו ראו שהשגתו גדולה משלהם, וכ"ז היה סיבה מן השמים שימלוך יוסף על ארץ מצרים ויכניע כוחות הטומאה ע"י ממשלתו עליהם, ועי"ז יוכלו ישראל להתקיים במצרים כדאיתא בספה"ק, ועוד טעמים אחרים לסיבת ממלכתו כמבואר במדרשי חז"ל, וע"כ מן השמים נפקחו עיניהם ונתגלה להם כח קדושתו של יוסף כי חזק הוא מהם, ונכנעו ברצונם הם וכל כוחותם, ליתן ממשלתו עליהם ולהכנע תחת ידו וכח קדושתו.'' | |||
==== פסקה יז ==== | |||
''ובזה יתורץ מדוע בפתרון שבע שני הרעב אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי אשר האלקים עושה הראה לפרעה, ונראה כהוכחה ובירור על אמיתת דבריו, ולכאורה אין בזה שום בירור וראיה להצדיק פתרונו, גם למה לא אמר כן בפתרון שבע שני השבע, ובמה נתברר יותר אמיתת פתרונו ע"י שבע שני הרעב, גם מדוע בז' שנים הטובות אמר הגיד לפרעה, ובשנות הרעב אמר יוסף את אשר האלקים עושה הראה לפרעה, ועיין משפרש"י בזה ומה שקשה על פירושו (עיין לעיל בדרוש הקדום קושיא י"א י"ב), ולדרכנו א"ש, כי הפרות והשבלים הרעות המורים על שבע שני הרעב, היה שורשם מהמדות של המרכבה הטמאה מסטרא דמסאבא כמבואר בזוה"ק הנ"ל, ובהם השיג פרעה, כי היה רב חרשיא ומסטרא דידהו, וע"כ נאמר בהם הראה לפרעה כי ראה אותם ונתברר לו אמיתתם ומהותם בעיני שכלו, וע"ד שאמרז"ל, רואה אני את דברי אדמון, אבל בשבע שני השבע ששורשם מהמדות הקדושות ממרכבה הקדושה, ובזה לא היה לו תפיסה כלל ולא היה ראוי להשגה זו ע"כ נאמר שם הגיד לפרעה, שהיו רק בבחינת הגדה אצלו ולא בבחינת ראיה, וע"כ אמר יוסף בשבע שני הרעב הוא הדבר אשר דברתי, המורה על בירור והוכחה על אמיתת פתרונו, כי בשורשם השיג גם פרעה וראה אמיתת פתרונו, ומן המפורש ילמד על הסתום, ושפט כי אין נבון וחכם כמוהו כמו שבארנו לעיל, וע"כ אמר שם הוא הדבר וגו' כי בא זה וגילה על זה.'' | |||
==== פסקה יח ==== | |||
''ויתורץ קושית האוהחה"ק הנ"ל (עיין בדרוש הקדום קושיא י"ד) במאמה"כ הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, ורש"י פי' הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו, וצ"ב דלמה אמר להם כן, וכי היה בדעתם ורצונם לבקש איש אשר רוח אלקים בו, והלא דבר זה שנוא בעיניהם ומטבע הרשע לשנוא את הצדיק בתכלית. וה'''רמב"ן''' כתב וטעם הנמצא כזה, בעבור שהיה עברי, והם שנואי נפש המצרים וכו' ע"כ לא רצה למנותו משנה למלך בלא רשותם, ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו שרוח אלקים בו, ולדרכנו אפ"ל כי ידע פרעה ביועציו ועבדיו שהם רשעים, וסר מרע משתולל בעיניהם, כמו שנראה מדיבורו של שר המשקים שאמר עליו נער שוטה, וע"כ לא יסכימו למנותו עליהם לראש, ולהכניע כוחותם תחת כח הקדושה, והגם כי יודיע להם כי כוחו גדול מאוד מסטרא דקדושה, ירצו להתגבר עליו בכוחותם, או יבקשו איש שהוא חזק וגדול ממנו בכוחות הטומאה, ועל ידו יחשבו להתגבר עליו ולהכניעו, וע"כ התחכם פרעה ואמר הנמצא כזה, ולא אמר הנמצא איש אשר רוח אלקים וגו', כי אין זו טענה למולם כי לא יחפצו למצוא איש אשר רוח אלקים בו, אבל אמר להם אפילו נלך ונבקש כמוהו כח גדול כזה מסטרא דמסאבא שיתגבר למולו, לא נמצא כמוהו, והטעם לפי שהוא איש אשר רוח אלקים בו, שכוחו גדול בנבואה וברוה"ק, וכח קדושתו חזק מאוד עד שאין במציאות להתגבר למולו, וכ"ז היה סיבה מן השמים שיפקחו עיניהם ויתגלה להם שכח הקדושה חזק הוא מכוחותם, ונכנעו ברצונם תחת ממשלתו, והיה צורך בזה לטובת ישראל כנ"ל.'' | |||
==== פסקה יט ==== | |||
''ויתבאר בזה דברי הגמרא מגילה (דף י"ג ע"ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הקציף הקב"ה אדון על עבדיו, לעשות רצון צדיק ומנו יוסף שנאמר ושם אתנו נער וגו', ופרש"י הקציף אדון על עבדיו דכתיב ויקצוף פרעה על שני סריסיו וגו' (ובעין יעקב הגירסא בגמרא דכתיב פרעה קצף על עבדיו), ולכאורה צ"ב דתינח שר המשקים היה הקצפת פרעה עליו כדי לעשות רצון יוסף הצדיק, שעל ידו היתה הסיבה שנתגלה יוסף ונעשה למלך, אע"פ שלא היה רצונו להטיב ליוסף, ומן השמים הכריחוהו לכך כמבואר במדרשי חז"ל, אבל מ"מ הי' הסיבה מן השמים נעשה על ידו והוא היה כלי לכך, וא"ש מ"ש ז"ל שהיתה הסיבה כדי לעשות רצון צדיק שנאמר ושם אתנו נער וגו', אבל שר האופים לכאורה לא היה בו שום תועלת ליוסף שהרי נתלה כאשר פתר לו יוסף, ומה זה שאמרו ז"ל דויקצוף פרעה על שני עבדיו היה כדי לעשות רצון צדיק.'' | |||
==== פסקה כ ==== | |||
''אמנם יובן עפימ"ד בזוה"ק (פרשת וישב) וכן איתא בתרגום יוב"ע שם דחלום שר המשקים היה בשורה טובה לישראל ורמז על גאולתן של ישראל עיי"ש, ובגין דאתבשר בההוא חלמא כדקא יאות, ובג"כ פשר פשרא לטב ואתקיים הכי, דכל החלומות הולכין אחר הפה, וחלומו של שר האופים הי' מראה על בשורות רעות דאתבשר על חורבן ביהמ"ק וישראל בגלותא עיי"ש, מיד פשר ליה לביש ואתקיים ביה, עכת"ד הזוה"ק ויוב"ע. ולכאורה עדיין ראוי להבין למה מגיע לו לשר האופים עונש, בשביל שהראהו ככה בחלומו ומה לו לעשות, אולם כ"ז היה סיבה מן השמים כדי לעשות רצון צדיק, שיתגדל יוסף להיות מלך ומושל בכל ארץ מצרים, ולהכניע כוחות הטומאה תחת ממשלתו לצורך קיומם של ישראל בגלות כנ"ל, ושר האופים ראה בו יוסף שהוא רשע גדול ומשורש הרע, וע"כ הראהו בחלומו בשורה רעה על ישראל כמ"ש ז"ל דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, וידע ביה יוסף שלא ירצה להכנע לכח הקדושה, וילחום במסירות נפש למנוע ממשלתו של יוסף, וע"כ פתר לו לרעה ונתקיים בו ונתלה, וכ"ז היתה סיבה מן השמים כדי להעבירו מן העולם שימלוך יוסף, ושר המשקים אע"פ שגם הוא היה רשע, מ"מ היה מציאות להכניעו כמו שהיה בפועל, ויוסף הצדיק השיג הדברים בשרשן ופתר להם לכ"א כאשר יאות לו עפ"י חלומו, וא"ש דברי חז"ל דעל שניהם היה הקצף כדי לעשות רצון צדיק.'' | |||
==== פסקה כא ==== | |||
''ולדרכנו הנ"ל יבואר דברי התקונים לעיל (קושיא ט') שמפרש ענין החלום ופרות הרעות על הערב רב דאתבלעו ישראל בתוכן, ולכאורה מפורש בפסוק דענין החלום מורה על רעב ושובע, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו כקושיתנו לעיל, ובפשטות אפ"ל עפימ"ד במדרש רבה (סו"פ צ') לכו אל יוסף וגו' אשר יאמר לכם תעשו, ר' אבא בר כהנא אמר שכפאן למול (והובא ברש"י ז"ל עה"ת) והקשה ה'''יפ"ת''' מ"ט דיוסף בכפי' זו, הרי מילה אינה ממצות ב"נ להכריחם עליה, אלא אות הוא בבני ישראל, ומצרים מה ענין למילה אצלם ומה תועלתם במה שימולו יעיי"ש מה שתירץ, אולם מבואר הענין '''בשער הפסוקים למרהח"וו זלל"ה''' (פרשת שמות), דע"י חטא אדה"ר נפלו כל הנשמות לתוך הקליפות וכו', ונשמות אלו נטבעו בקליפת מצרים וכו', ודע כי ב' בחי' היו, כי יש נשמות שנתקנו ונתגלגלו בבני ישראל ההם שבדור ההוא אחר שירדו למצרים, ויש בהם נשמות שלא נתקנו ונתגלגלו בבני המצרים עצמם, ואותם מל יוסף כמ"ש רז"ל שכפאן למול וכו', והאנשים האלה לא נתערבו עם שאר המצריים והיו בעריהם נוהגים מנהג בני ישראל וכו', וכנגד הגרים אמר פרעה הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו, כי הם בחי' הערב רב שהיו כפלי כפלים מישראל עכ"ל מהרח"וו זלל"ה, וכ"כ עוד בפרשת ויגש בספרו הנ"ל עיי"ש.'' | |||
==== פסקה כב ==== | |||
''והנה לא יודח מאתו יתברך נדח, ולעתיד כשיהיה עולם התיקון, בודאי יתוקנו גם מערב רב אותם שהם ראויים ומשורש הקדושה ויחזרו לשורשם, אבל בכל דורות הגלות סבלו ישראל מהם צרות וחרבנות בכל דור ודור, ועליהם מתאונן בתקונים הנ"ל, ויי לדרא כד ישלטון הערב רב בישראל, ועלמא אתבלע בערבוביא דידהו, וגודל ההפסד והנזק שגרמו הערב רב בישראל מבואר בזוה"ק במקומות אין מספר, והשתלשלות הסיבה שנכנסו לכלל ישראל היה ע"י שנות הרעב שכפאן יוסף למול, וא"ש הרמז שבתיקונים הנ"ל, דמאמר ותבואנה אל קרבנה ולא נודע כי באו וגו' המפורש בפסוק הוראתו על צרת הרעב, ירמוז ג"כ על צרת הערב רב, ושניהם נרמזו בהוראת החלום, כי הא' הוא סיבה לחבירו כנ"ל.'' | |||
==== פסקה כג ==== | |||
''ובפנימיות הענין יבואר עפי"ד הזוה"ק הנ"ל (דף קצ"ד ע"א) דשבע פרות הטובות הן ז' דרגין דקדושה, ופרות הרעות הן דרגין אחרנין דלתתא, וכן בשבלים עיי"ש, נמצא שפיר מרומז במאמר ותבואנה אל קרבנה כדברי התיקונים הנ"ל, דלפי פנימיות החלום מורה מאמר זה על הזמן שיהיה נחלש כח הקדושה ונבלע תחת שליטת דרגין תתאין כמבואר בתיקונים הנ"ל, ולבסוף ישקיף ד' וירא בעני עמו ויתגבר כח הקדושה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ בב"א.'' | |||
==== פסקה כד ==== | |||
''ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל וק"ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש וגו', ריב"ל פתר קרא בגליות וכו' לפני האיש זה הקב"ה וכו' (עיין לעיל קושיא ח'), ויתבאר בהקדם דברי הגמרא מגילה (דף י"א ע"א) שמואל אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (ויקרא כ"ו) לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי אספסיינוס קיסר, לכלותם בימי המן וכו', אני ד' אלקיהם לימות גוג ומגוג, במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנני' מישאל ועזרי', ולא געלתים בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו וכו', כי אני ד' אלקיהם לע"ל דאין כל אומה ולשון שולטת בהם עכ"ד הגמרא. והקשו המפרשים דהרי כל הגאולות היו ע"י כח אלקי, והבטחת אני ד' אלקיכם נוהג בכל דור ודור, ואמאי הוכרחו לדרוש אני ד' אלקיכם בימי גוג ומגוג ולעתיד לבא דייקא, ופירש ה'''מהרש"א ז"ל''' בח"א דארבע גאולות דחשיב הכא, לא היה בהן גאולות שלימות רק ע"י אמצעי, כדאמרינן בימי כשדים ע"י דניאל וכו' בימי יונים ע"י מתתיהו כהן גדול וחשמונאי ובניו, ועדיין היו ישראל תחת ממשלת האומות, משא"כ לעתיד תהיה הגאולה שלימה ע"י הקב"ה אני ד' ולא מלאך כמו ביציאת מצרים, וע"כ אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם עוד, עכת"ד ז"ל.'' | |||
==== פסקה כה ==== | |||
''ואפשר להוסיף נופך על דבריו עפי"מ שפירשתי דברי המשנה בסוף סוטה שתיארו חז"ל שפלת המצב בעיקבתא דמשיחא, וסיימו דבריהם על מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ולכאורה בכל הדורות כן הוא, ואין לנו על מי לסמוך זולתו ית', ולמה חשבו זאת מגריעותיה של דור עיקבתא דמשיחא, ובארתי עפ"י המעשה הידוע הובא ב'''ייטב פנים לר"ה''' (סי"א) שסיפר לו '''ק"ז היש"מ זלל"ה''', שבנסעו לקבל פני רבו הקדוש מהריי"צ זלה"ה מלובלין עוד בימי נעוריו, היה קשה בעיניו התנהגות החסידים בדבר א', והתפלל אל השי"ת שבבואו אל הצדיק יורהו תירוץ על ענין זה, וחשב שכבר אמרו חכמים הבא לטהר מסייעין אותו, לא אמרו מסייע לשון יחיד רק מסייעין לשון רבים, משמע הכל מסייעין א"כ גם הצדיק יסייע אותו בזה. ובבואו אל הקודש פנימה ביאר לו הצדיק ענינו וידע ברוח קדשו מה שהוקשה לו ומה שעלה בלבו על אמרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו עייש"ד.'' | |||
==== פסקה כו ==== | |||
''ובזה יתבאר המשנה דסוף סוטה, דבדורות הראשונים היו רבים המסייעין בידינו לטהר מזוהמת החטא, היינו הצדיקים שבכל דור ודור, שהשפיעו עלינו רוח טהרה וישועה ברוחניות ובגשמיות, אמנם התאוננו חכמי המשנה ז"ל על מצב דור האחרון בעיקבתא דמשיחא, שיתמעטו הצדיקים ולא ימצאו, ויחסרו המסייעין בידינו, והקב"ה לבדו יתברך יהיה המסייע ויערה עלינו רוח טהרה ממרום, וז"ש אין לנו להשען על המסייעין זולתו, כי אם על אבינו שבשמים.'' | |||
==== פסקה כז ==== | |||
''ובזה יובן דברי הגמרא מגילה הנ"ל, שדרשו אני ד' אלקיכם בימי גוג ומגוג, דלא כגליות הראשונות שהי' לנו צדיקים מסייעים כמו דמני ואזיל דניאל וחבריו בימי כשדים, ושמעון הצדיק וחשמונאים בימי יונים, אבל ראו חז"ל ברוח קדשם שבדור של עיקבתא דמשיחא לא ישאר לנו חונן ומרחם ואין מי יעתיר בעדינו, ועל דור זה יאמר השי"ת למעני למעני אעשה, כמשה"כ ואושיעם למען שמי שלא יחולל בגוים, ואפילו בדור שכולו חייב ראוי שיושיעם השי"ת בשביל כבוד שמו יתברך, וע"כ במלחמת גוג ומגוג שילחמו לנתק את ישראל מאמונת הבוי"ת ועקרי הדת כמבואר במדרשי חז"ל שיאמרו נזדווג לפטרונן, ופריצי ישראל ותחברו עמהה במלחמה זו כמבואר בזוה"ק (עיין בספרי עה"ג סימן ס"ג שהארכנו בזה), ואין בכוחינו להתגבר נגדם, ואין מי שילחום מלחמתינו ואין מי יגדור גדר ויעמוד בפרץ, ע"כ הבטיח לנו הבוי"ת אני ד' אלקיהם בימי גוג ומגוג, שהשי"ת בעצמו ילחם עמהם ויקנא על עלבון התוה"ק ועלבון ישראל.'' | |||
==== פסקה כח ==== | |||
''ויבואר בזה דברי המדרש הנ"ל יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה וכו'. עפימ"ש ה'''רמב"ן ז"ל''' כאן כי ירידת יעקב אבינו למצרים ירמוז לגלותינו האחרון ביד אדום, ומבואר כן מדברי המדרש ריב"ל פתר קריא בגלות וכו' ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, וזה יתקיים רק בגאולה העתידה שעדיין לא חזרו, ואף שפשטות הדיבורים יסובבו אל יוסף, אולם כבר מבואר בדברינו בכ"מ דיוסף היה השורש של גאולה העתידה כדאיתא בתנחומא פ' שמות, כל השבטים לשם גאולת ישראל נקראו בשמותם, ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי במצרים וכו' ומני ואזיל כולהו ויליף להו מקראי, וביוסף לבד נרמז בשמו ע"ש גאולה העתידה יוסף על שם יוסיף ד' שנית ידו (ישעי' י"א), ושורש הגאולה הוכן על ידו, וכמו שפי' '''ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' ויגש''' עה"פ וישלחני אלקים לפניכם וגו' להחיות לכם לפליטה גדולה, עפימ"ש ז"ל במדרש דבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, ואיתא בזוה"ק פ' יתרו דבזכות שנגדרו בעריות ולא היה בהם אפילו א' שנולד בפסול, ע"כ זכו לקבלת התוה"ק, נמצא שיוסף זכה להם לכל זה, וגם גאולה האחרונה תלוי בקבלת ושמירת התוה"ק, וכ"ז הוכן מכוחו של יוסף הצדיק, עכ"פ גם לפי פשוטו היה כוונת דבריהם הקדושים לעשות הכנה לגאולה העתידה.'' | |||
==== פסקה כט ==== | |||
''ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל שהתפלל יעקב אבינו על הגלות האחרון וגאולה העתידה, וק"ל שדי יתן לכם רחמים, שהשי"ת בעצמו יתן לנו רחמים וחנינה, כי אין מי שיעורר רחמים עלינו, כמו שהיה בגליות הראשונות על ידי מרדכי ואסתר והחשמונאים והצדיקים שבכל דור ודור, וז"ש לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה, ולמענו יתברך יעשה כמשה"כ למעני למעני אעשה, והוא ילחום מלחמתנו בעד עלבון התוה"ק, וא"ש מה שסיימו במדרש ולא אשכול עוד ונשמע כן מדרשת הפסוקים, שכיון שיהיה גאולתינו ע"י הקב"ה לבדו, ממילא יהיה גאולת עולם שאין אחרי' שיכול, כמו שדרשו ז"ל בילקוט ישראל נושע בד' תשועת עולמים, לשעבר הייתם נושעים ע"י משה ואהרן ושלוחי בשר ודם, אבל לע"ל נאמר ופדויי ד' ישובון ולא נאמר ופדויי משה ואהרן וע"כ יהיה תשועת עולמים.'' | |||
==== פסקה ל ==== | |||
''ועתה נבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ו') א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן, באת לגלות עלי' שאת בנה, בהקדם מה שפירשתי עה"פ (בפ' ויחי) ומולדתך אשר הולדת אחריהם ע"ש אחיהם יקראו בנחלתם ואני בבואי מפדן וגו', ופרש"י אם תוליד עוד בנים, וביאר ה'''רא"ם ז"ל''' בדבריו דאשר מלשון אם והוא מאמר מסופק וכו', והקשו המפרשים דאין מדרך הנבואה שיהיה בדרך הספק, וספיקא קמי שמיא מי איכא, וה'''רמב"ן''' פי' שהיה לו ליוסף עוד בנים ולא זכרם הכתוב, וג"ז קשה מדוע לא יזכירם הכתוב כמו שהזכיר כל בניו ובני בניו, גם צ"ב הסמיכות של ואני בבואי מפדן, שלפי פרש"י ז"ל שהי' זה התנצלות ליוסף שהטריח אותו בקבורתו ולא כן לאמו רחל, א"כ היה ראוי להיות מקומה בתחילת הפרשה בשעה שצוהו על קבורתו (עיין בדברינו פ' ויחי שהארכנו בזה). וכעת נ"ל באופן אחר עפימ"ש ז"ל בגמרא סנהדרין (דף י"ט ע"ב) כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, ר"א אמר מהכא דכתיב (תהלים ט"ז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד, אלא יעקב ילד ויוסף כילכל לפיכך נקראו על שמו עכ"ד הגמרא.'' | |||
==== פסקה לא ==== | |||
''ועפי"ז יובנו קישור הפסוקים, דיעקב אבינו נתן לו ליוסף נחלת ב' שבטים כמשה"כ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ויהיו נמנין לב' שבטים לכל דבר כפרש"י והרמב"ן ז"ל עיי"ש. ועוד הוסיף לו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ר"ל שכל ישראל יקראו על שמך כאילו ילדתם, ונקראו בני יוסף ע"ש שכילכלם ומעלה עליו הכתוב כאלו ילדם, ומ"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם, ר"ל דלענין הנחלה בלבד יקראו ע"ש אחיהם להיות נחשבים לי"ב שבטים, ולא יקראו כולם על שמך להיות להם חלק א' בלבד, ואעפ"כ יתייחסו כולם על שמך כאלו ילדתם, ומעתה א"ש מאמה"כ ומולדתך אשר הולדת אחריהם, וא"צ לומר שהוא מאמר מסופק, אבל נתקיים כן בפועל ממש כנ"ל.'' | |||
==== פסקה לב ==== | |||
''ולדרכנו יתבאר קישור הסמיכות של מאמר ואני בבואי מפדן וגו' למאמר ומולדתך אשר הולדת, דלכאורה לא יספיק טעם ההתנצלות הזה, דע"כ נקברה רחל בחו"ל כדי שתהא לעזרה לבנ"י ותתפלל עליהם בעברם דרך קברה וכר כמובא ברש"י ז"ל, כי היה עדיין מקום ליוסף להרהר, מדוע נבחרה אמו לכך, וכמו"כ היה אפשר שתהיה התפלה והעזרה לישראל ע"י לאה או א' מאמהות שיבקשו עליהם רחמים, אבל אחר שאמר לו יעקב ומולדתך אשר הולדת וגו' לך יהיו, שכל ישראל יקראו בני יוסף כאילו ילדם, ממילא נחשבים כולם בניה של רחל, וא"ש מה שנבחרה רחל לכך להיות נקברת בחו"ל לטעם הנ"ל, ולא לאה או א' מאמהות, לפי שכל ישראל הם בני רחל והיא כאם עליהם, וע"כ ראויה היא שתתפלל ותגן עליהם בזכותה, גם תכנס בעובי הקורה יותר לאפושי ברחמין כמשאמה"כ מאנה להנחם על בניה כי איננו, והבוי"ת ישמע בקול תפלתם ובזכותה יהיה הגאולה כמ"ש הכתוב יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, וא"ש דכאן מקומה של התנצלות הזאת, אחר מאמר ומולדתך אשר הולדת לך יהיו וא"ש.'' | |||
==== פסקה לג ==== | |||
''היוצא לנו מזה דהטעם שנצפנה רחל אמנו להיות נקברת בחו"ל, היה בשביל שיוסף הוא בנה, וכל ישראל נקראו ע"ש יוסף כנ"ל, ושורש הדבר דהמגדל בן חבירו כאלו ילדו כאמרז"ל, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל, א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן, והכוונה על אסנת כפרש"י והמתנות כהונה, וכן משמעות קישור הפסוק דסמיך ליה מיד ויתן לו את אסנת וגו'. והנה איתא בפדר"א (פל"ח) דאסנת בת דינה היתה שילדה משכם, ואמרו בני ישראל להרגה, שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בת זימה באהלי יעקב, מה עשה יעקב הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה על צווארה ושלחה והלכה לה, והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגידלה אותה כבת, וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה שנאמר ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לאשה עכ"ד הפדר"א. וכן איתא בשלהי מסכת סופרים עיי"ש. אמנם איש לא ידע מזה שהיא מזרעו של יעקב ושמלאך מיכאל הביאה לכאן, והכתוב קוראתו בת פוטיפרע, ופוטיפר ואשתו לא ידעו עד עכשיו מי היא, ושמא היא אסופי מן השוק, והיה הדבר נסתר וצפון עד שנשאה יוסף וראה כתב ידו של יעקב שהעיד עליה שהיא מזרעו כמ"ש רבינו בחיי, ועכשיו נתגלה הצפון שהיא בת טובים ונקראת בת פוטיפר על שם שגדלה, ועל כן ראתה באיצטגנינות שעתידה להעמיד בניה ממנו, ולא ידעה אם ממנה או מבתה, ונתקיימה בבתה דנקראת בתה ע"ש שגידלה.'' | |||
==== פסקה לד ==== | |||
''ובזה יתבארו דברי המדרש צפונה אחת שיש כאן, ר"ל שדבר נסתר היה כאן באסנת, ובאת אתה לגלות עליה,דעל ידך נתגלה המצפון הזה, שאת בנה של רחל כמו שפרש"י, ועל ידך נתגלה גם כן טעם הצפונה של רחל כמו שאמרנו לעיל, דהיינו טעמא שנצפנה רחל בחו"ל בשביל שיוסף בנה, ממילא כל ישראל נקראיה בני' ע"ש שגידלם "יוסף" וכילכלם, דכל המגדל יתום כאילו ילדו, ומטעם הזה עצמו נתברר ג"כ צפונה של אסנת שהיא מזרע יעקב ומה שקראה הכתוב בת פוטיפר הוא ע"ש שגידלה, וב' הצפונות נתגלו מטעה א' ותליא חדא בחבירתא, והתגלות צפונה של רחל הוא ג"כ מגלה צפונה של אסנת, וא"ש קישור המדרש עפ"י פשוטו.'' | |||
==== פסקה לה ==== | |||
''ואפ"ל עוד עפ"י דרכו של '''ק"ז היש"מ זלל"ה''' שפי' שאת בנה, ר"ל מאותו השורש, ודיברו חז"ל בלשון מושאל כי הענף הוא בדמיון בן להשורש כנ"ל, ואפשר לומר צפונה אחת שיש כאן כוונה על בחי' גאולה העתידה שהוא צפון ונעלם מעין כל, בבחינת ליבא לפומא לא גליא, שיש כאן ר"ל במצרים ששורש כל הגאולות נמשך מגאולת מצרים כידוע, ויוסף הכין כח הגאולה שעל ידו נתקיימו ישראל במצריהם ונגדרו מן העריות, ועי"ז זכו לכח הגאולה כמו שהבאנו לעיל מדברי המדרש. גם שורש גאולה העתידה יהיה ע"י יוסף ונרמז בשמו כמ"ש בתנחומא פ' שמות (המובא לעיל) יוסף ע"ש יוסיף ד' שנית ידו וגו', וז"ש שבאת את לגלות עלי', שיתגלו על ידך דבריה צפונים ובחי' גאולה העתידה ע"י ביאתך למצרים (והי' בבחי' ניבא ולא ידע מה ניבא) שאת בנה של רחל ובזכותה יהיה הגאולה כמ"ש לה הקב"ה, יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם, גם יהי' פי' בנה משרשה, דשורש הגאולה יהיה בזכותה של רחל ובזכותו של יוסף ושורש א' להם ובשניהם תלוי כח גאולה העתידה, וא"ש לשני הפירושיה לפי שאת בנה של רחל וגם משרשה, וע"כ יתגלה על ידך הצפון שיש כאן, זה כח הגאולה העתידה ששרשו במצרים וצפון עכשיו מעין כל, ועתיד להתגלות ב"ב ע"י כוחו של יוסף, וע"י משיח בן יוסף שהוא מזרעו, ובזה מבואר קישור דברי המדרש צפונה אחת וכו' עם מה שסיים שאת בנה. וא"ש.'' | |||
==== פסקה לו ==== | |||
''ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל (בדרוש הקדום קושיא ה') אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וכו', ע"י שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, ולכאורה הוא ראיה לסתור דמתחלה מגדיל מדת בטחונו, ואח"כ מיד דרשו על ההיפך שנענש בשביל שבטח בשר המשקים, גם הבאנו לעיל קושית היפ"ת דמה חטא בזה הלא מן החיוב להשתדל ולא לסמוך על הנס עיי"ש, אמנם מוכח ממשמעות הפסוקים שלא בטח בו כלל ולא סמך על השתדלותו דהנה יל"ד במ"ש יוסף כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וגו', דמלת אם הוא לשון שמא ומאמר מסופק, והול"ל וזכרתני אל פרעה, גם לשון אתך צ"ב, דשר המשקים לא היה צורך בזכירה אל פרעה, גם למה אמר כאשר ייטב לך ומה נפקא מינה בזה לעצם מנין הזכירה אם ייטב לו אם לאו, גם צ"ב הכפל זכרתני והזכרתני ויספיק בא' בלבד, גם הזכרתני לשון נתפעל צ"ב.'' | |||
==== פסקה לז ==== | |||
''אמנם יתבארו הדקדוקים דיוסף הצדיק לא סמך על השתדלותו של שר המשקים וידע ברוה"ק שלא ירצה להזכירו לפני פרעה לרוב רשעתו, ולבסוף יזכירו מפני ההכרח ולטובת עצמו כמ"ש במד"ר, כיון שראה שר המשקים את פרעה שהיתה נפשו מבקשת לצאת (מפני פחד החלום) היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר, איני יודע אם מעמידני באמונתי אם לאו וע"כ וידבר שר המשקים את פרעה, ואף זאת הפעם לא הזכירו להועיל לטובתו, אלא זכרו בלשון של גנאי נער עבד עברי, אלא שאעפ"כ נתגדל יוסף בהשגחת השי"ת. ובזה יבואר המשך הפסוק שאמר יוסף כי אם זכרתני אתך, שאפילו אם תזכירני יהיה רק אתך ובשבילך כאשר ייטב לך, שיהיה הכרח כן לטובתך, ויסתבב כן בהשגחת הבוי"ת שתהיה מוכרח להזכירני נגד רצונך ובעל כרחך, וז"ש והזכרתני אל פרעה לשון נתפעל, שתתפעל על הזכירה בעל כרחך ושלא ברצונך שיסתבב כן מן השמים כדי והוצאתני מן הבית הזה, ולפי זה לא בטח כלל בהשתדלותו וא"כ אמאי נענש שניתוספו לו ב' שנים.'' | |||
==== פסקה לח ==== | |||
''אמנם יתבאר עפימ"ש עוד במד"ר למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, ופי' ה'''יפ"ת''' דלא היה זמן החלום שיתקיים עד אחר שנתיים ימים, וכשלא יתקיים החלום מיד יאמרו עליו כי כזב ידבר וימצא בדאי בדבריו, ע"כ תו"ד. אולם טעם זה אינו מספיק, דהיה אפשר שיהיה החלום ופתרונו על זמן מאוחר ב' שנים, ובאופן זה לא ימצא בדאי שיתקיים בזמן אשר פתר, ולמה היה הצורך בשביל טעם זה שיתארך זמן מאסרו, ויבואר כ"ז בהקדם מ"ש בספה"ק לפרש מאמר רז"ל בבר (פרשה ס') מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל יצחק עליה, שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתו של לבן עשתה פירות, אלא ויעתר יצחק לד' וגו', ולכאורה מאי איכפת באמירתן, וקמי שמיא גליא שלא בכח תפלתו נפקדה, ומדוע בשביל טעם זה כבש השי"ת מעיינה של אותה הצדיקה, אמנם דבר גדול איכא בגווי' כי האמירה בלבד מזיק מאוד להחליש כח הקדושה, דע"י שיתלו שורש הקדושה של אומה הישראלית שיצא בהשתדלות לבן הרשע ובסיוע כח ברכתו, נגרם עי"ז השפלה לכח הקדושה והשפעה לכוחות שלהם ח"ו, גם יש חשש אגרורי אבתרייהו ע"י מחשבה כזו שמרשעים יצא טובה וברכה, והבוי"ת רצה למנוע דבר זה, וע"כ לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק, והכירו הכל שברכתו של לבן לא הועילה כלום.'' | |||
==== פסקה לט ==== | |||
''וכמו"כ ביוסף הצדיק שבאמת לא בטח יוסף בהשתדלותו של שר המשקים כנ"ל, אמנם לפי שאמר והזכרתני אל פרעה, היה חשש מראית העין ולזות שפתים בזה, שמא יתלו הרשעים ישועתו בכוחו של שר המשקים והשתדלותו, וכבר הבאנו לעיל מ"ד בספה"ק דעל ידי שנתגדל יוסף ונעשה מושל על כל ארץ מצרים, הכניע בזה כוחות טומאת מצרים ועי"ז נתקיימו ישראל בגלות ולא נשתקעו שם, ועי"ז נצמח שורש גאולתם, ומעתה היה חשש הנזק קרוב, שיתלו כל זאת שבא משורש הרשעים ובהשתדלות שר המשקים ע"כ ניתוסף לו עוד ב' שנים וראו הכל רשעתו של שר המשקים שלא הזכירו לפני פרעה כל אורך הזמן הזה, מעתה הכירו שנתגדל מן השמים ע"י החלום, והוכרח שר המשקים להזכירו בע"כ שלא בטובתו ואונסא כמאן דלא עביד דמי, וא"ש דברי המדרש הנ"ל, למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, ול"ק קושית הנזה"ק דהיה אפשר שיהיה החלום מיד ויהיה פתרון קיומו על זמן מאוחר ב' שנים, אמנם אלו יצא יוסף מבית האסורים מיד, היו הרשעים תולים הישועה וכח הגאולה בהשתדלות שר המשקים, וזה גורם ח"ו השפלה לכח הקדושה והשפעה לכוחות הטומאה, ע"כ ניתוספו לו ב' שנים, כדי שיראו כל ונוכחת שנתגדל ע"י החלום מן השמים.'' | |||
==== פסקה מ ==== | |||
''ונקדים לבאר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ז') וירא יעקב כי יש שבר במצרים זש"ה אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ד' אלקיו עכ"ד המד"ר. ובתנחומא סיים בה זה יוסף שהיה במצרים, והראה הקב"ה ליעקב וכו' שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, וצ"ב. ויתבאר בהקדם מה שפירשתי מאמר הכתוב ברוך הגבר אשר יבטח בד' והיה ד' מבטחו (ירמי' י"ז ז'), ולכאורה הוא כפל לשון וכבר אמר אשר יבטח בד' והיינו והיה ד' מבטחו, אמנם מידת בטחון הוא מדריגה ובחי' גדולה, וקשה להשיגה עד תכליתה, אלא שאם האדם מתאמץ ומתחזק בבטחונו בהשי"ת עד כמה שאפשר להשיג בכח אנושי, אז הקב"ה עוזרו ויש לו סייעתא דשמיא להשיג מדת הבטחון בשלימותה, וידוע מאמר החכם דהשגחה סיבת הדבקות, ובערך מדת הבטחון אשר לו יזכה האדם להשיג בקשתו בהשגחת הבוי"ת, נמצא לפי זה דכדי להשיג מדת הבטחון בשלימותה, ראוי שיבטח בהשי"ת גם על הבטחון שיזכהו השי"ת במדת הבטחון האמיתית, וזהו הפשט ברוך הגבר אשר יבטח בד', והיה ד' מבטחו שגם על מדת הבטחון ישים בד' בטחונו, ובודאי יתברך בכל מילי דמיטב.'' | |||
==== פסקה מא ==== | |||
''ועד"ז יתפרש הפסוק (תהלים קמ"ו) אשר שא-ל י"עקב בעזרו שברו על ד' אלקיו, ר"ל שגם שברו היא מדת הבטחון יבטח על ד' אלקיו, ואז בודאי יהיה א-ל יעקב בעזרו, ואפשר לבאר בזה דברי המדרש הנ"ל וירא יעקב כי יש שבר במצרים זש"ה אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ד' אלקיו. זה יוסף שהיה במצרים, דהנה יוסף הצדיק היה מופלג בגודל מדריגת מדת הבטחון כמבואר במד"ר שאמרה לו אשת פוטיפר חייך שאני עושקתך וכו' והיה אומר לה עושה משפט לעשוקים, חותכת אני פרנסה שלך והי' אומר לה נותן לחם לרעבים וכו', מסמא אני את עיניך והיה אומר לה ד' פוקח עורים וכו', עד היכן ר' הונא בש"ר אחא אמר עד שנתנה שרתיע של ברזל תחת צוארו וכו', הה"ד (תהלים ק"ה) ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, ואפ"ה לא מנע א"ע מן הרחמים ולא עזב בטחונו, ובכח האמונה והבטחון נגאלו ישראל ממצרים כאמרז"ל, ויוסף הצדיק הכין דרך אמונה ולמדה לבניו ולדורות ישראל, והראה הקב"ה ליעקב אבינו ברוה"ק גודל מדת בטחונו של יוסף במצרים ובזה הרגיע נפש יעקב אבינו, ויבואר בזה כוונת המדרש הנ"ל וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכו', זה יוסף שהיה במצרים ר"ל הראה הקב"ה ליעקב גודל מדת בטחונו של יוסף, ועי"ז נח דעתיה של יעקב אבינו, שע"י האמונה ובטחון יוכלו להתקיים כל משך ימי גלותם ובזכותו יהיו נגאלים.'' | |||
==== פסקה מב ==== | |||
''ונקדים עוד לפרש דברי רש"י ז"ל (בפרשת תולדות) עה"פ אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו', מה עשה הקב"ה צר קלסתר פנים וכו', וז"ש כאן יצחק בן אברהם שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק, ולכאורה הרי כבר הזכיר הכתוב כ"פ שיצחק בן אברהם, ולמה לא הוזקק עד עכשיו להכחיש רינון ליצני הדור, ויותר היה ראוי להיות מקומו בפרשת לידת יצחק, ולא עכשיו שכבר היה בן ס' שנה בלידת בניו, ואם הוא לטעם שעכשיו בשעת לידת בניו התגברו ליצני הדור לרנן על יצחק, הא גופא טעמא בעי מדוע נתעוררו עכשיו אחרי ס' שנה ללידתו, וכבר פירשתיו בפנים שונים, ומה שנ"ל עוד בענין זה דהנה כל עיקר מאויים של רשעים להשפיל כח האמת וכח הקדושה, וע"כ כשרואין שגבול הקדושה נתרחב ומתחזק בעולם, זה לעומת זה מתגברים בכל כוחותם להשפיל כח הקדושה בכל אופנים דאפשר להו, כדי להשבית ולבטל כח התפשטותה בעולם, וע"כ מעיקרא טרם שהוליד יצחק תולדות, לא מסרו נפשם על הדבר להוציא שם רע עליו, כי חשבו שבלא"ה לא יוכל להתחזק בכח הקדושה עליהם, אחרי שהוא יחיד והמה המרובים, ובפרט כשנתוודע להם שהוא ואשתו עקורים הם, חשבו שיכלה זרעו של אברהם מאליו, ואין מן הצורך להלחם נגדם, אבל עכשיו שנולד יעקב והבינו בהשגתם שהשתלשלות כלל ישראל עתיד לצאת ממנו, וכח התורה וקדושה נפלאה יתפשט בעולם ע"י זרעו, ע"כ רצו להחליש כח הקדושה ולתלות שורש האומה הישראלית במקור כוחותם, ואמרו שמאבימלך נתעברה שרה, ולכך הוזקק הכתוב לכתוב כאן עדות שאברהם הוליד את יצחק ועשה השי"ת נס לצור קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם כדי למנוע פתחון פה ולזות שפתים, וכבר בארנו לעיל דאמירה כזו גורם השפעה לכוחות שלהם והשפלה לכח הקדושה ח"ו.'' | |||
==== פסקה מג ==== | |||
''ועד"ז יתבאר דברי המדרש הנ"ל אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, שהשתלם יוסף הצדיק במדת הבטחון בכל ענפי', וגדר השלימות במידה זו שגם על השגת הבטחון יבטח בהשי"ת, דלולי שהקב"ה עוזרו לא יכול להשיג תכליתה, ועל בחי' זו היתה מידת בטחונו של יוסף, וז"ש ז"ל אשר שם ד' מבטחו זה יוסף והבן, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, שלא פנה אל שר המשקים ולא סמך על השתדלותו, כ"א על השגחת הבוי"ת כמו שבארנו לעיל, ולפי שהיה גדול כ"כ במדת הבטחון השריש מידה זו בבניו ובדורות ישראל, וע"כ היה חששא קרובה ללזות שפתים, שישתדלו הרשעים לתלות ישועתו והוצאתו מן המאסר שנעשה ע"י סיוע שר המשקים, כדי להחליש כח הבטחון וכח הקדושה בישראל, ולכך המתין לו הקב"ה ונתאחר יציאתו על ב' שנים, כדי שיתברר לכל רשעותו של שר המשקים שלא הזכירו לפני פרעה כל אורך הזמן ההוא, עד שהכריחוהו לכך מן השמים בסיבת החלום, ונתברר לכל שהיתה יציאתו מן המאסר בהשגחת הבוי"ת וא"ש קישור המדרש ואין כאן ראיה לסתור כקושיתנו לעיל, ואדרבה נתינת טעם יש בזה, דלפי שהיתה בטחונו גדול בד' והשריש מידה זו בבניו ובדורות ישראל, ע"כ סייעוהו מן השמים למנוע ולהרחיק ממנו כח המפסידים, ולטעם זה נתוספו לו ב' שנים כנ"ל, והיינו נמי כדברי המדרש הנ"ל כדי שיתגדל ע"י חלום ולא בהשתדלותו של שר המשקים.'' | |||
==== פסקה מד ==== | |||
''ולפי דרכנו יתבארו דברי המד"ר (הובא לעיל בדרוש הקודם) בכל עצב יהיה מותר (משלי י"ד) כל דבר שנתעצב יוסף עם אדונתו היה לו יתרון למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים שנאמר ויהי מקץ וגו', וצ"ב קישור דברי המדרש, וכי בשביל שנתעצם עם אדונתו הי"ל יתרון זה שנטל בתה, והרי ראויה היתה לו כדאיתא בפרקי דר"א, ומה טעם יש בזה, גם צ"ב ההמשך ע"י שאמר לשר המשקים וכו', אמנם הבאנו לעיל מה דאיתא בפדר"א ובשלהי מסכת סופרים שירד מיכאל המלאך והוריד את אסנת לביתו של פוטיפרע, לפי שהכל צפוי לפני הקב"ה, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, עכ"ד. והנה היה חשש גדול שע"י שתשהה אסנת שנים רבים במצרים במקום טומאה ערות הארץ, שלא תשקע במצולות הטומאה ותשכח עמה ומולדתה, ושמא תטמא ולא תהיה ראויה ליוסף לאשה, וע"כ הביאה המלאך מיכאל בגזירת הבוי"ת לביתו של פוטיפר, שצפוי לפניו יתברך שעתיד יוסף לבוא שם, וע"י שראתה גודל קדושתו ומסירות נפש שעמד בנסיון באשת פוטיפר, וגדר את עצמו מן הערוה וההסתכלות כמבואר במדרש, על ידו נתחזקה בכח הקדושה ובמקור מחצבתה והיתה ראויה לו.'' | |||
==== פסקה מה ==== | |||
''ובזה יבואר תחילת המאמר שבמדרש הנ"ל ע"י שנתעצב עם אדונתו ועמד בנסיון, היה לו יתרון למה שנטל את בתה, שעי"ז היתה יכולה גם היא להתחזק בנסיון ולשמור קדושתה וראויה היתה אליו ויתבאר קישור דברי המדרש להלן ודבר שפתים אך למחסור, ע"י שאמר והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים, דלפי שהיה כח קדושתו גדולה כ"כ, ע"כ רצו הרשעים להשפיל כח השפעתו, ולתלות סיבת הצלתו בשר המשקים, ובאמת לא חטא יוסף כלל ולא בטח בשר המשקים כנ"ל, אלא שדבר שפתים אך למחסור, ר"ל לזות שפתים של הרשעים יש בה מחסור ונזק גדול, וגורם השפלת כח הקדושה כנ"ל, ומה"ט בשביל שאמר הזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, כדי למנוע לזות שפתים ויתברר היפך דבריהם כנ"ל, וא"ש הקישור.'' | |||
==== פסקה מו ==== | |||
''תוכן הדברים שבפרשה זו רמוזים בה דברים צפונים ושורש הקץ, ונסתבבו בגזירת הבוי"ת המסבב כל הסיבות להכין כח ושורש לגאולתן של ישראל, וז"ש במד"ר ויהי מקץ וגו' זש"ה קץ שם לחושך וגו', ר"ל שכ"ז היה דרך והתחלה לגאולתן של ישראל במצרים שהוא שורש כל הגאולות וגאולה העתידה, והשי"ת יעזור שיתעורר לנו התגלות הגאולה שהתחיל והוכן ע"י יוסף הצדיק, ותחזנה עינינו במהרה בשובך לציון ברחמים, ונזכה לברכת עלי עין שהוא בחינת עין לא ראתה וגו', ונזכה ונחי' ונראה בקדושה ובטהרה בשמחה ונחת, בשוב ד' את שבות עמו במהרה, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.'' | |||
=== מאמר ד === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ויהי מקץ שנתים ימים וגו'<nowiki/>''' במד"ר אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, עכ"ד המדרש. וה'''יפ"ת והנזה"ק''' הקשו דמה שדרשו אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף הוא ראיה לסתור סוף דבריהם שנענש בשביל שבטח בשר המשקים, עוד הקשו דמה חטא בזה, וכי רע בעיני ד' שיבקש הצדיק צרכיו בדרך הטבע והשתדלות האנושית, אדרבה המקצר בזה וסומך על הנס לבד הוא אשר חטא, כמ"ש ז"ל יכול יהא יושב ובטל, ת"ל למען יברכך ד' בכל אשר תעשה, ותירץ בנזה"ק דהא לא אמרן אלא ע"י סתם בנ"א ההגונים, אבל לא ע"י רשעים, דבזה גורם רעה לעצמו ונמשך עליו אחיזת החיצונים לשלוט בו ולקטרג עליו, וע"כ נענש יוסף בשביל שהשתדל אצל שר המשקים שהיה רשע עכ"ד. אמנם תירוצו קשה דמצינו גם בריב"ז שעשה השתדלות אצל נירון קיסר וכמו"כ הרבה צדיקים, ובלא ספק שכל מבטחו של יוסף היה בהשי"ת, אלא שעשה השתדלות בדרך הטבע וסיבה אנושית ומה חטא בזה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ויתבאר הענין עפי"מ שפירשתי בפרשת שלח על מה שדרשו ז"ל שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, ולכאורה צ"ב דממנ"פ אם היה רצון הבוי"ת בשליחות זו מדוע לא צוהו ע"ז, ואם היה השליחות היפך רצונו יתברך מדוע הרשהו לשלח, ואיך נתלה רצונו יתברך ברצונם, וכמו"כ קשה מ"ש משרע"ה (בפרשת דברים) וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים וגו' ופרש"י בעיני ולא בעיני המקום וכו', וצ"ב דהיתכן שהוטב בעיני משרע"ה מה שלא הוטב בעיני המקום ב"ה, גם קשה קושית רש"י ז"ל דאם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות ואיך הוכיחן על מה שהוטב גם בעיניו יעיי"ש מה שתירץ רש"י ז"ל. גם יל"ד במאה"כ וישלח אותם משה עפ"י ד', פרש"י ברשותו שלא עכב על ידו וצ"ב דבכ"מ משמעות עפ"י ד' במצותו יתברך.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ויתבאר הענין עפי"מ שהבאנו לעיל בביאור דברי הגמרא ברכות (ל"ה ע"ב) בפלוגתא דר"י ורשב"י עיי"ש, ואמר אביי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, וכתבו ה'''מהרש"א והמפרשים ז"ל''' דרשב"י דיבר כן לפי מדריגתו, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול, דצדיקים גמורים מקויים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים, אבל אין ראוי לכל אדם לסמוך ע"ז דבני עליה מועטין הם, וע"כ הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, דרוב העולם אינם צדיקים גמורים, ובסתם בנ"א אמרז"ל יפה ת"ת עם ד"א וכו', וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, ואמרז"ל יכול יהא יושב בטל ת"ל למען יברכך ד' בכל אשר תעשה עכת"ד (עיין בדברינו לעיל בתוספת ביאור).'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ויובן בזה ענין המרגלים עפימ"ד בספרי ראה נתתי לכם את הארץ באו ורשו את הארץ, אמר להם כשאתם נכנסין לארץ אין אתם צריכים לכלי זיין, אלא קובע דיופטין (מודדין ומחלקים את הארץ) ומחלק, עכ"ל הספרי. וא"כ לא היה צורך למרגלים, דהיה נעשה כיבוש הארץ בלי מלחמה כלל, אלא לפי שפגמו במדת הבטחון במה שביקשו לשלוח מרגלים ורצו בכיבוש בדרך הטבע ובתכסיסי מלחמה, ע"כ לא היתה זכותם מספקת שתכבש הארץ לפניהם שלא כדרך הטבע, וע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה דהשגחה היא סיבת הדבקות, עיי"ש. ומעתה לפי שפגמו במדת הבטחון, הי' החובה עליהם לעשות השתדלות בדרך הטבע וסיבה האנושית, ולא לסמוך על הנס כאמרז"ל, יכול יהא יושב ובטל ת"ל למען יברכך ד' בכל אשר תעשה, כי לפי מדריגתם שעמדו בה עכשיו לא היו ראוים אל הנס ולא היו רשאין לסמוך על הנהגה שלא כדרך הטבע, וע"כ הסכים השי"ת על שליחות המרגלים כי מעתה לא היה עוד חטא בדבר, אדרבה מן החיוב היה להם לעשות כן לפי מדריגתם שעמדו בה, ומה שחטאו ונענשו בדבר המרגלים, היה בשביל שביקשו בראשונה לשלוח מרגלים, ולפי מדריגתם אז לא היה צורך בשליחות המרגלים, ובזה גרמו לעצמם הירידה הנוראה ולבסוף הוצרכו באמת למרגלים והסכים השי"ת לשליחותם.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''אולם אעפ"כ לא רצה השי"ת לצוותם ע"ז בדיבור, דדיבורו יתברך מכרחת הבחירה, וא"כ יהיה נמנע הבחירה מאתם, אבל הידיעה בלבד אינה מכרחת ונשאר הבחירה חפשי, ועדיין היו יכולין לעשות תשובה ולבוא למדריגת בטחון האמיתי שלא ירצו בשליחות המרגלים, אלא שרצונם היה סיבה שהוכרחו לשלוח, וכדי שלא להחליט ולמנוע הבחירה מאתם, ע"כ לא צוה הקב"ה להדיא שליחות המרגלים, וז"ש שלח לך לדעתך ותלה הדבר בדעתן וברצונם של ישראל שאם ירצו לשלוח יתחייבו בדבר עפ"י התורה, ומ"ש למשה רבינו לדעתך מפני שמשרע"ה היה שורש כללות נשמת ישראל, והכוונה בזה לדעתן של ישראל, וכיון שראה משרע"ה שרצונם לשלוח מרגלים, מעתה היתה השליחות נחוץ ומחוייבת, והסכימה דעתו לשלוח, והקב"ה מסר הדבר לדעתו וזה שדרשו ז"ל שלח לך לדעתך ובאמת היה הדבר תלוי בדעתן ורצונם של ישראל. וז"ש אני איני מצוה לך, כדי שלא להכריח הבחירה, אם תרצה שלח, ר"ל שאם יהיה רצונם כן אז מתחייב לשלות וא"ש מ"ש משרע"ה וייטב בעיני הדבר וגו' דכפי מה שראה בעיניו המצב ומדריגתן של ישראל, הוטב בעיניו שליחות המרגלים, דראה שהצורך כן ויתחייבו לשלוח, ואע"פ שהוטב בעיניו עכשיו, מ"מ הוכיחן על התחלת הבקשה שבזה גרמו לירידה זו, והוא שאמר ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו', והאמירה והרצון היה הפגם ולא השליחות של עכשיו, ומ"ש בעיני ולא בעיני המקום, דלפניו יתברך חנף לא יבוא, והבוי"ת טהור עינים מראות ברע וכמ"ש ה'''זרע קודש זלל"ה''' והוא באותיות דר"ע, דהעולם שמזכירין בו העבירה טובלין אותו כמה טבילות, ומכ"ש שאין מזכירין העבירה עצמה לפני הבוי"ת, אלא פלוני עשה כך שמדת התשובה עליה כך הוא, וז"ש בעיני ולא בעיני המקום, ולפי מה שראה בעיניו מצבן של ישראל, ע"כ דן שחובה עליהם לעשות השתדלות בדרך הטבע ולשלוח מרגלים, וא"ש עפ"י ד' ברשותו שלא עכב על ידו, ובאמת לפי מצבן של עכשיו היה ג"כ במצותו יתברך, אלא שלא צוהו להדיא כדי שלא למנוע הבחירה כנ"ל, ועכ"פ מאמר עפ"י ד' סובל ב' המשמעות ברשותו ובמצותו יתברך.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ובזה א"ש דברי המדרש הנ"ל אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וכו' ול"ק קושית היפ"ת והנזה"ק, דבאמת החיוב לעשות השתדלות בדרך הטבע, והמקצר בזה וסומך על הנס הוא אשר חטא כאמרז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו' כנ"ל, אמנם יוסף הצדיק לגודל מדריגתו במדת הבטחון לא היה צריך להשתדלות בדרך הטבע כלל, וע"כ היה נחשב לפגם אצלו מ"ש לשר המשקים והזכרתני, ובודאי שלא בטח בו אלא בבוי"ת. אלא שגם ההשתדלות האנושי היה פגם אצלו לגודל מדריגתו במידת הבטחון, וא"ש המדרש הנ"ל דאין זה ראיה לסתור וא"ש הקישור אשרי הגבר אשר שם בד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים זה יוסף, ולפי שהיה מעלתו גדולה מאוד במדת הבטחון ע"כ נענש בשביל שאמר והזכרתני ונתוספו לו ב' שנים, אבל לאדם אחר אין זה חטא אלא אדרבה החיוב בידו להשתדל ולא לסמוך על הנס.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ובאמת מה שעשה יוסף השתדלות בדרך הטבע, אפשר שהיה זה לגודל מידת ענותנותו שלא חשב את עצמו במדריגה זו, אלא כסתם בנ"א שהחיוב עליהם להשתדל, והגם שבצדיקים אמיתיים במה שצורך להם לשלימות המדות וקיום רצון הבוי"ת, לא יזיק להם מדת הענוה כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ד' והי"ל תמיד הבחנה אמיתית וסייעתא דשמיא אימתי להשתמש במדת ענוה ומתי לחדול ממנה, אמנם בזה היה גזירה מן השמים בבחינת נורא עלילה, שישתדל יוסף אצל שר המשקים ויתוספו לו ב' שנים, וכמ"ש במד"ר למה ניתוספו לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, וכמו שפירשנו לעיל בדרוש הקדום שלא היה עדיין זמנו שיתגדל להיות מלך והיה צורך והכרח שיתוספו לו ב' שנים וע"כ נזדמן לידו מן השמים טעות זה, שיחשוב לפי מידת ענותנותו שהחיוב עליו להשתדל, ואעפ"כ נענש על זה בבחי' נורא עלילה כמבואר בתנחומא (פ' וישב) שמכירת יוסף וחטא אדם הראשון ועוד הרבה דברים היו ע"ד גזירה מן השמים בבחי' נורא עלילה ואעפ"כ היה נחשב לפגם בבחינת וסביביו נשערה מאוד, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.'' | |||
=== מאמר ה === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ויהי מקץ שנתים ימים וגו'<nowiki/>'''. פירש"י כתרגומו מסוף וכל לשון קץ סוף הוא. וכתב '''בעלי התוספות ז"ל''', דהוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי והתם תחלת שבע קאמר וכו', עכ"ל. אמנם לפי זה צ"ב דהו"ל להכתוב לומר ויהי מסוף שנתים וגו', ומדוע אמר לשון מקץ שאינו מבורר ומשמעותו ג"כ תחלה כמ"ש התוספות.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) במד"ר (ב"ר פ"ט, ג') אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ') זה יוסף ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנית עכ"ד המדרש, וצ"ב דסיפא סותר לרישא, עיין לעיל ביאור הקושיא בדרושים הקודמים. @33ג) עוד במד"ר (ב"ר פ"ט, ב') בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי י"ד), כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים וכו' עכ"ד המדרש. וצ"ב קישור הענינים להדדי.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ד) ופרעה חולם והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו'. ראוי להבין מה צורך בסיפור הקדמה זו שהיה עומד על היאור, ולפי המשמעות אין זה מעיקר החלום להודיע המקום שעמד בה, ובוודאי אם ראה שבע פרות עולות מן היאור, מובן הדבר שהיה עומד על היאור, או סמוך אליו, ומה נפקא מינה בהודעה זו, ובפרט שלא מצינו בדברי יוסף שום רמז פתרון על דבר זה שהיה עומד על היאור, וא"כ מוכח שאין זה מעיקר החלום, ומ"ט הודיע לנו הכתוב זאת, ובמד"ר (ב"ר פ"ט, ד') והנה מן היאור רמז רמז לו שאין השובע בא על מצרים אלא מן היאור, ודכוותה אין הרעב בא אלא מן היאור, ופי' ה'''יפ"ת''' עפ"י פשוטו שעפ"י הטבע היה תלוי הכל ביאור, כי לא היו גשמים יורדים במצרים, רק הנילוס עולה ומשקה את השדות כפירש"י. א"כ השבע והרעב הכל בא מן היאור, אולם הוא עצמו הקשה על פירושו, דמלשון המדרש אין נראה דדרך הטבע בא להשמיענו, שהרי אמרו רמז רמז לו שאין השובע בא למצרים אלא מן היאור, ואם היה דרך הטבע כן, מה צורך היה לרמז על זה, ודבר ידוע הוא שהכל תלוי בירידת גשמים, וב'''נזה"ק''' פי' שמזה רצה יוסף להוכיח שפתרונו אמת הוא, ומורה על שובע ורעב כדבריו, כיון שהיה החלום מן היאור, ובו תלוי השובע והרעב, עיי"ש. אמנם גם פירושו קשה, דא"כ היה לו להשמיענו זאת אצל הפתרון ולא בסיפור החלום, גם אין צורך לכתוב בתוה"ק ראיה לזה שהפתרון אמת, שהרי נתברר אח"כ כדברי יוסף, והמפורסמות א"צ ראי', אלא שיתכן שיוסף רצה לאמת דבריו לפרעה ולחרטומים, וא"כ היה צריך להשמיע זאת כשפתר להם החלום, אבל בסיפור החלום אין צורך להודעה זו.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ה) ויהי בבוקר ותפעם רוחו וגו'. כתב ה'''רמב"ן ז"ל''' כי עמד על מטתו מקיץ ומחשב בחלומו אולי יראה עוד דבר פעם שלישית, וכאשר עמד בבוקר ולא חלם עוד נפעם רוחו, וזה טעם ויהי בבוקר ותפעם רוחו וכו', וה'''הפלא"ה ז"ל''' פי' שאז היה ליל ר"ה. והאמנם שאוה"ע דנין אותם בלילה, אבל דין זה היה נוגע ליוסף הצדיק לא דנו אותו עד הבוקר, וע"כ ויהי בבוקר ותפעם רוחו, דג' שעות הראשונות הקב"ה יושב ודן, ופרעה הרגיש בדבר שדנין אותו בבוקר ומזה נתפעם רוחו. את"ד ז"ל. ולכאורה אם מזלי' חזא שדנין אותו בשמים איך לא חזא גם הטובה ולא היה ראוי שיבהל ברוחו כ"כ, גם עפ"י פשטות ראוי להבין מה כל החרדה הגדולה הזאת. עד שאמרו רז"ל שהיתה נפשו מבקשת לצאת.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ו) '''ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארמ"צ וגו'<nowiki/>''' כבר הבאנו לעיל קושית המפרשים הכי שמוהו יועץ לפרעה, ואין מדרך המוסר להשיב על מה שלא נשאל. ועוד למה צריכין איש נבון וחכם לצבור התבואות וליתן אותם באוצרות, גם אם נאמר שצריך לזה נבון וחכם שיבין מהות כל תבואה לשמרו לפקדון באופן שיעמוד ימים רבים, עדיין קשה מדוע קפץ פרעה ושמוהו שני למלך שבלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו בכל ארץ מצרים, הלא יספיק שימסור לו התמנות זו להיות שר על התבואות, ומדוע הוכרח להיות המושל בכל ארץ מצרים.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ז) '''ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאוד''', פירש"י הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה, וקשה הלא כל שני הרעב אכלו והספיקו מאותן התבואות של שני השובע, אמת הדבר שלא נשאר כי אם באוצרותיו של יוסף הצדיק, אבל הרי גם אותה התבואה הי' ממה שצברו בשני השובע, ואיך נתקיים ולא יודע השבע.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ח) '''יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים וגו'<nowiki/>'''. לכאורה צ"ב אומרו תחלה יעשה פרעה, דאם הכוונה על מה שאמר אח"כ יפקד פקידים וגו', הרי ביאר לו כל מה שיעשה ולמה צריך להקדמה זו יעשה פרעה, ואם הכוונה על עשיה אחרת אינו מבואר מה הוא.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ט) '''ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאוד עד כי חדל לספור כי אין מספר'''. יל"ד כפל הלשון, עד כי חדל לספור כי אין מספר, דאם אין מספר, מה נפקא מינה שחדל לספור, ובלאו הכי לא יספר מרוב.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''י) '''והרעב הי' על פני הארץ וגו'<nowiki/>'''. פירש"י מי הם פני הארץ אלו העשירים. ובמדרש תנחומא ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים, שאין פני הארץ אלא עשירים ע"כ. ולכאורה דבר זה הוא נגד הטבע. שהרי העשירים היה להם תבואה יותר מן העניים, כי היה להם שדות וכרמים וגם כסף לקנות, ובדרך הטבע היה ראוי שיתחיל הרעב תחלה מן העניים, ואם היה בדרך נס, ראוי להבין צורך הנס למה, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''יא) גם ראוי להבין ענין הגזירה מה שגזר יוסף על התבואה שתרקב, מה צורך היה לזה, ומה איכפת לו אם יאכלו המצריים מתבואתם כ"ז שיספיק להם ממנה, וידוע דקוב"ה לא עביד ניסא למגנא, ובדרך הטבע היה ראוי שיתקיים התבואה משנה לחברתה. שכך הוא מנהגו של עולם לשמרו משנה לחברתה, ורק בדרך נס הרקיבה וצורך הנס למה.'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''יב) להלן (בסו"פ ויגש) '''ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען וגו', ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה וגו', לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גויתנו ואדמתנו'''. ראוי להבין איך תם הכסף אצל עניים ועשירים בארץ מצרים ובארץ כנען כולם בזמן אחד מיד בשנה ראשונה ואין זה בדרך הטבע, וקושיא זו הקשה ה'''הפלא"ה ז"ל''', עיי"ש.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''יג) ב'''ספה"ק נועם אלימלך''' הקשה עה"פ ויאמר להם שלום לכם אל תיראו וגו' כספכם בא אליו וגו. וזלה"ק קשה איך נכתב בתורה דבר שאינו, שהרי לא בא הכסף שלהם אליו, ותירץ דהנה ידוע שיוסף ליקט כל הכסף וכו', וכוונתו הי' ללקט בשביל ישראל, וכך אמר להם עבד יוסף כספכם בא אלי. ר"ל, הלא כל הכסף הבא אלי מכל העולם הוא כספכם הכל בשבילכם, וא"כ ל"ל הכסף שלכם וכו' עכלה"ק, ועוד לאלקי מלין.'' | |||
==== פסקה יג ==== | |||
''ונתחיל לבאר במאה"כ והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות וגו'. ובמד"ר רמז רמז לו שהכל בא להם מן היאור השובע והרעב. וב'''רבינו בחיי''' כתב וז"ל: מחית ארץ מצרים היתה מן היאור, הוא שכתוב (ישעי' י"ט) ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור יבש נדף ואיננו, וכתיב (שם) ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה, וכתיב ובושו עבדי פשתים שריקות, וכתיב והיו שתותי' מדכאים וגו' ע"כ, ובפי' ה'''מלבי"ם''' כתב רבים עמדו ותמהו מדוע תלה הכתוב כל עניני מצרים ביאור עיי"ש. ונל"פ בפשטות עפ"י הידוע בענין השפעת העולם שכל אחד מקבל השפעתו ממקום שהוא דבוק ומקושר שם, והצדיקים עובדי ה' מקבלים כל השפעתם ממקור הקדושה מהבורא כו"ע, וכל חפציהם וקנינם בא להם ממקום קדוש גבוה, וזה לעומת זה הרשעים מפירי התורה מקבלים השפעתם מן הסט"א, וע"ד שהבאנו כ"פ בשם '''ספה"ק אגרא דכלה''' (פרשת שופטים) לפרש הפסוק כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה"א, דידוע שכח הפועל בנפעל, ואם מקבלים איזה חפץ או ממון מאינשי דלא מעלי, משפיע אותו החפץ בפנימיותו של המקבל לרוע, והעיד איך שהכיר כמה צדיקים אשר היה ירא לגשת אליהם מגודל קדושתם ונהפכו אח"כ ע"י שקבלו מעות מאינשי דלא מעלי עכ"ד ז"ל. והטעם בזה לפי שהשפעת הרשעים נמשך להם מצד הסט"א, ע"כ שורה בחפץ שלהם כח הטומאה ומשפיע לרעה בהמקבל, ומצינו בנשים הארורות שאמרו לירמי' הנביא (ירמי' מ"ד) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו, ולכאורה איך העיזו פניהם לדבר לפני ירמי' הנביא דיבורים אשר אין הדעת סובלתן, אמנם נראה שאמת היה כדבריהם, שהם היו מקבלים השפעתם מן הסט"א, ומעת שחדלו לקטר לע"ז חסרו אותה ההשפעה, ורע ומר ההשפעה הזאת שמקבלים מן הםט"א שמאבד את האדם מעולמו, ועי"ז נמשכים ודבוקים בדרכי ע"ז יותר, ומה שקבלו השפעה הזאת הוא מטעם שהיו דבוקים בע"ז.'' | |||
==== פסקה יד ==== | |||
''וה'''רמב"ן הק'<nowiki/>''' בפ' יתרו עה"פ לא יהיה לך אלהים אחרים על פני האריך בענין עוע"ז וז"ל: כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל שלהם כפי משטרו על הארץ, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם וכו', וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאוד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים, כי בקבלם עליהם עבודתו, וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבותם בו, תוסיף לו הצלחה וכו', וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו וכו', שעשו עצמם אלהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים וכו' עיי"ש. מבואר כדברינו שכל השפעתם של רשעים מכחות הטומאה והע"ז, וכתב ב'''ילקוט ראובני בשם צרור המור''': כשסיפר פרעה ליוסף אמר והנה מן היאור עולות ז' פרות בריאות בשר, אבל בפרות רעות לא הזכיר מן היאור, למה כן ללמדך שחלק פרעה כבוד לאלוהיו ומזכיר שמו לטובה וכסהו על הרעה, ומנין לך שהוא אלהיו שנאמר לי יאורי, ומכאן אתה דן ק"ו כלפי מקום, ומה פרעה הרשע עשה כן לאלהיו אע"פ שאין בו ממש, אנו עאכו"כ שצריך להזכיר שמו על הטובה ולא על הרעה וכו', ע"כ.'' | |||
==== פסקה טו ==== | |||
''ובזה תבין שכל השפעתם של מצרים בא להם מן היאור. לפי שהוא הי' ע"ז שלהם, וכל קיומם וחיותם תלוי בו, ולזה התחיל הכתוב לומר ופרעה חולם והנה עומד על היאור. פי' שכל עמידה וקיום שלו הי' על היאור וע"ד שכתב ה'''אוהחה"ק''' במה שדרשו ז"ל שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, ועשו שאל תורה מה כתיב בה, א"ל הקב"ה לא תרצח, אמר אי הכי לא בעינא, ועד"ז ענו גם שאר האומות עיי"ש. ולכאורה חוצפה גדולה לדבר כן כלפי שמיא, ופי' שכוונתם הי' שאין יכולים לקבל את התורה, שאמרו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא, ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחי' ובזה תלוי כל חיותם, ואם יקבלו את התורה יפסקו משרשם וחיותם ויהיו בטלים במציאות, וע"כ אמרו לא בעינא, שקבלת התורה הוי אצלם ביטול המציאות, את"ד. ועד"ז יתבאר במאה"כ והנה עומד על היאור, שכל עמידתו ומציאותו וחיותו וכל השפעתו היה מן היאור שהוא ע"ז שלהם, וע"כ והנה מן היאור עולות שבע פרות וכו' וכמו שאמרו במדרש שהכל בא להם מן היאור השבע והרעב, שכן דינם של רשעים עובדי ע"ז שכל השפעתם נמשך מן הע"ז מקור הטומאה ובארתי טעם נכון על מה דכתיב אצל מכת דם והדגה אשר ביאור מתה, דלכאורה הדגים מאי חטאו, והתינח שהיאור נלקה כפירש"י שם, לפי שמצרים עובדים לנילוס לפיכך הלקה את יראתם תחלה ואח"כ הלקה אותם, אבל הדגים למה נלקו, ומצינו בגזירת המבול שהוכו כל בשר וכל החי אשר בארץ ואפ"ה נמלטו הדגים, ומדוע במצרים מתו אף הדגים, וי"ל לפי שכל חיותן של אותן הדגים היו ממימי נילוס שהי' ע"ז של מצרים, ולפי שהיו נזונים מן הע"ז וקבלו ממנה הנאה והשפעה נאבדו יחד עם הע"ז, ולטעם זה תלה הכתוב (בישעי' י"ט) כל עניני מצרים ביאור, לפי שכל חיותם והשפעתם בא להם ממנה שהיתה ע"ז שלהם.'' | |||
==== פסקה טז ==== | |||
''והנה יוסף הצדיק תכלית ביאתו למצרים היה להכין מקום מוכשר לישראל שהיו צריכים להיות שם בגלות, וכתב ה'''אלשי"ך הק'<nowiki/>''' בטעם שצוה יוסף למצריים שימולו, דלכאורה מה הועיל להם המילה, וסו"ס נשארו בגיותן, ומה איכפת לי' ליוסף אם ימולו, ופי' שכוונתו הי' בשביל ישראל, שאם המצריים ימולו את עצמם ואת בניהם, גם בני ישראל יקיימו בוודאי ברית מילה, ועוד כתב טעם אחר כדי להחליש טומאת מצרים ע"י שימולו, דמסגולת המילה להחליש כח התאווה כמ"ש ה'''רמב"ם ז"ל''' ועי"ז יהיה נקל לישראל להתגבר נגד טומאת מצרים ע"ש, עכ"פ זה היה תכלית פעולתו של יוסף הצדיק במצרים להכין שם מקום לישראל, והנה ידע יוסף שעתידין לירד למצרים יעקב אבינו והשבטים הק' עם בניהם, והוא עתיד לזון ולכלכל אותם מאותן התבואות שגדלו בימי השובע, ולכאורה כיון שכל השפעתם של מצרים בא להם מצד הסט"א וע"ז, איך יוכלו יע"א והשבטים הק' ליהנות מתבואה כזו שבאה משורש הטומאה, אולם מבואר בפסוקים ובדברי חכז"ל ששרה ברכת ד' במעשי ידיו של יוסף, והתוספות כתבו (תענית ח' ע"ב, ד"ה אלא בדבר הסמוי מן העין) דמה שנתרבה בשביל הברכה הוי כמו הפקר ואין לשום אדם זכות בו וכל הקודם זכה ע"ש, וכמו"כ לענינינו באותה התבואה שנתרבה ע"י הברכה, זכה בהן יוסף הצדיק שהוא היה המושל והשליט על כל התבואות, וזה התוספות לא הי' בו חלק מהשפעת הסט"א מכח הע"ז והיאור, כ"א ממקור הקדושה מהשי"ת, ויוסף הצדיק זכה בהן, ומזה היה יכול לזון את אביו והשבטים הק', אלא שעדיין היה מעורב בהן מאותן התבואות שגדלו בשדות מצרים מהשפעת היאור שהוא ע"ז, ואיך הפרישו בין זה לזה, ומטעם זה היה ההכרח לגזור על כל התבואות של מצרים שירקיבו כלה ואבד, ואפשר שלא רק התבואות שהטמינו המצריים הרקיבה, אלא אף התבואות שצבר יוסף ממה שגדלו בימי השובע ג"כ הרקיבה לפי שבאו מהשפעת ע"ז. ולא נשארו רק אותן שנתרבו ע"י הברכה שהוא ממקור הקדושה.'' | |||
==== פסקה יז ==== | |||
''ולכאורה לפי"ז מה צורך היה לכל אותה הטירחא לאסוף תבואות ולצבור בר בימי השובע, כיון שבלאו הכי לא נשאר מהם כלום, י"ל שהוצרכו לזה כדי שיהיה הנס נסתר ומכוסה בטבע דלפי שהיה חלות הברכה גם לתועלת המצריים ולא היו ראויים לנס מפורסם, ע"כ היה מלובש בטבע שלא ירגישו בפעולת הנס והברכה ע"י שצבר יוסף תבואות הרבה וכל תבואתם של מצרים הרקיבה וסברו דשלו נתקיימה, אבל באמת לא נשאר כלום מכל אותן התבואות שגדלו מהשפעת הע"ז, ואף מה שהיה ביד יוסף נרקב כלה ואבד לגמרי, ולא נשאר זכר למו, וזה שדייק הכתוב ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאוד עד כי חדל לספור כי אין מספר, ר"ל בכוונה זו חדל לספורו כדי שיוכל להיות אח"כ אין מספר ע"י הברכה ר"ל, שיהיה המספר סמוי מן העין וישלוט בו ברכה ולא יוכר להמצריים שנתרבה ע"י הברכה, ומטעם זה חדל לספור וצבר הרבה כ"כ כדי שיהיה הנס נסתר מעיני המצריים ולא יכירו בה, וזה שרמז יוסף לפרעה ואמר יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו', ר"ל אתה צריך לעשי' בלבד אולם לא תתקיים עשייתך כי כל מה שיאספו משדות המצריים ירקב וישאר רק מה שנתרבה בתוספות ברכה, אף על פי כן מוכרח שיקדים עשייתך בשביל שלא יהיה הנס מפורסם כנ"ל (ומתורץ קושיא ח' הנ"ל) דלכאורה מאמר יעשה פרעה מיותר עיי"ש, ולדרכינו רמז לו שמוכרח העשיה לבד, אבל הפעולה לשוא תהיה כי לא תתקיים בלאו הכי.'' | |||
==== פסקה יח ==== | |||
''ובזה יובן פתרון החלום ולא נודע כי באו אל קרבנה ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב, דבאמת אותה התבואה שגדלה בימי השבע הרקיבה כליל ולא נשאר זכר למו, ולולי הברכה שנמשך ע"י יוסף הצדיק היה רעב של כלי' על מצרים, וכמשמעות הכתוב ולא תכרת הארץ ברעב, מבואר שהיתה ראויה שתכרת הארץ בגזירת הרעב, וכן מצינו שאמר יהודה ליעקב שלחה הנער אתי ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו, ופירש"י בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הוודאי, הרי שמצד גזירת הרעב היה ראוי להיות כליה גמורה ל"ע, לולא כוחו של יוסף הצדיק שבאה ברכה על ידו.'' | |||
==== פסקה יט ==== | |||
''ובזה יתבאר מדוע לא יכלו החרטומים לפתור החלום כאשר פתר יוסף על שני השבע ורעב, אמנם כי לפי פתרון החלום היה צריך להיות כלי' גמורה בשנות הרעב כאשר מורה הפתרון של ולא נודע כי באו אל קרבנה, והם ראו באצטגנינות שלא יהיה כליה במצרים, לזה הוצרכו לבקש דרכים אחרים בפתרון החלום שבע בנות אתה מוליד ושבע אתה קובר, כדי שיתקיים ולא נודע כי באו אל קרבנה לפי פתרונם, דאחר שיקבור אותם לא יהיה עוד זכר למו, משא"כ בפתרון של שנות שובע ורעב, אם יתקיים ולא נודע כי באו אל קרבנה צריך להיות כלי' גמורה, והמה ראו באצטגנינות שלא יהיה כליה, וזה שימשיך יוסף ברכה בדרך נס למעלה ממערכת הטבע, לא היה להם השגה בזה שאינם משיגים רק במערכת השמים, ע"כ לא יכלו לפתור החלום באופן שפתרו יוסף.'' | |||
==== פסקה כ ==== | |||
''ובזה יובן מה שנפל פחד גדול על פרעה, כי השיג פתרון חלומו כפשוטו שמראה על שבע ורעב ומצד זה מוכרח להיות כלי' גמורה במצרים, ולזה ויהי בבוקר ותפעם רוחו עד שהיה קרוב למיתה כאמרז"ל, ולזה כשבא יוסף ופתר החלום, מוכרח היה לתרץ סתירה זו ואמר להם שהאמת כן הוא שמצד החלום ראוי להיות כליה, ואעפ"כ לא יהיה כן והחלום ג"כ אמת רק ההשתנות יהיה ע"י שירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, וזה הנבון והחכם ימצא עצה שיתקיים הארץ ולא יהיה כליה מן הרעב, והוא דבר למעלה מהשגתכם שאין אתם משיגים בענין זה, נמצא שהיה שייך זה לפתרון החלום כי בלא זה לא יתקבל על לבם אמיתת הפתרון, וע"כ הוצרך יוסף לתרץ דבריו ולבאר שהפתרון הזה אמת, ואעפ"כ לא יהיה כליה מטעם שיהיה איש נבון וחכם "על" ארץ מצרים, והבין פרעה בחכמתו שיש צורך להביא השפעה זאת ממקום גבוה, מקום שאין לכוחות הטומאה שליטה שם, וע"כ מוכרח הוא ליתן הממשלה של כל מצרים ביד יוסף, שבלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו בכל ארץ מצרים, שהשיגו זאת שכל מושל מביא השפעה לפי בחינתו, וע"י שיהיה יוסף הצדיק מושל בכל מצרים ימשיך להם השפעה ממקום גבוה עליון למעלה מהשגתם וכ"ז היה סיבה מן השמים שיהיה נעשה מושל במצרים כדי להחליש כח הטומאה ויוכלו ישראל להתקיים בקדושתן במצרים.'' | |||
==== פסקה כא ==== | |||
''ובזה יתבאר מ"ש שלוחו של יוסף אל השבטים הק' כספכם בא אלי, דהנה השבטים הק' כשמצאו המטמון בשקיהם, אף אלמלי ניתן להם במתנה ומדעת לא רצו ליהנות מממון כזה שבא מהמצריים מעובדי ע"ז, שמזיק מאוד לבחי' הנפש וכמבואר לעיל, ולזה אמר להם שלוחו של יוסף כספכם בא אלי, שכל השפעת הכסף במצרים בא על ידי ממקור הקדושה, דבאמת אף שלא נתגלה להם עדיין שהוא יוסף, אולי הרגישו בו שהוא איש קדוש, וכדאיתא במדרש בשעה שרצה לתפוס את שמעון בבית האסורים הלך מנשה והכהו מכה אחת ואמר שמעון דין רפש מדבית אבא עיי"ש, ע"כ רמז להם שאין טעם למנוע מליקח המטמון כי כספכם בא אלי, פי' על ידי בא כל השפעת הממון במצרים ובשבילכם כדי שתוכלו להשתמש בו, וע"ד שפי' ב'''ספה"ק נועם אלימלך זלל"ה'''.'' | |||
==== פסקה כב ==== | |||
''וזה שאמר פרעה לאחי יוסף ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים וגו' פירש"י ניבא ואינו יודע מה ניבא סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים, והטעם בזה לפי שיוסף היה הנותן שכל רכוש מצרים היה ברשותו, שהוא היה המושל ושליט עליהם, ע"כ היו יכולין ליהנות מרכוש מצרים, וז"ש ואתנה לכם את "טוב" ארץ מצרים אין טוב אלא תורה, שכל רכוש מצרים בא ממקור הקדושה, ובזה יובן מאמה"כ ויתום הכסף בשנה ההוא, שתם הכסף והמקנה אצל עניים ועשירים בשוה ובזמן אחד, לפי שיוסף הצדיק גזר על התבואות שירקיבו, וגם על השפעת כסף הבא מצד הסט"א, שיהיה כלה ונאבד ולא ישאר זכר למו, ומעתה אין עוד קושיא איך כלה בשוה אצל עניים ועשירים, כיון שלא היה בדרך הטבע כלל כי אם מצד גזירת יוסף הצדיק, וא"ש שנתקיימה גזירתו בפ"א ובשוה אצל כולם, ומה שאמרו במדרש שהרעב התחיל אצל העשירים א"ש לפי דרכינו, דכל טעם גזירתו של יוסף שירקיבו תבואתן של מצרים בשביל שנמשכו ממקור הטומאה והע"ז, והנה עפ"י הרוב היו העשירים דבוקים יותר בכוחות הטומאה וע"ז שיש להם יכולת לילך אחר תאוותם ולעשות כל נבלה העולה על לבם, משא"כ העניים, וע"כ חל הגזירה תחלה במקום שכוחות הע"ז חזקים יותר והם העשירים, שהרי זה היה עיקר טעם הגזירה, וא"ש שהתחיל בעשירים תחלה.'' | |||
==== פסקה כג ==== | |||
''ובזה נבין דברי המדרש המוצג בפתח דברינו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו וכו'. דהנה ה'''יפ"ת''' כתב שאותן שתי שנים שנתוספו לו, לא היה בדרך עונש בשביל שאמר לשר המשקים, רק כדי שלא יאמרו הבריות שישועתו של יוסף באה ע"י שר המשקים, ויבואו לטעות שאפשר שיגיע ישועה לצדיקים בסיוע רשעים, ולדרכנו אפ"ל דהנה יוסף הצדיק פעל בכוחו הקדוש שיהיו כל השפעת מצרים רק מכוחות הקדושה מברכת השי"ת כנ"ל, שע"כ גזר על כל התבואות שלהם שירקיבו, ומה"ט כדי שלא ימצא מקום לטעות שיש בהם חלק מכוחות הסט"א וסיוע הרשעים, לזה הוצרך להיות יוסף הצדיק במאסר עוד שתי שנים, ועי"ז יראו שהכל בא רק מברכת השי"ת, וז"פ המדרש אשרי הגבר אשר שם "ה' מבטחו" זה יוסף, שבכוחו הקדוש המשיך כל ההשפעות מצד הקדושה ושם ה' מבטחו, ומה"ט ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוספו לו שתי שנים, ולא בדרך עונש ח"ו, כ"א בשביל שלא יבואו לטעות שיש לאותו רשע חלק בישועתו של יוסף אבל יתפרסם לכל שכל ההשפעות הם מצד הקדושה, וכוונתו של יוסף במה שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני, י"ל שרצה להסתיר הדבר שלא יהיה הנס מפורסם כ"כ ויהיה מלובש קצת בדרך הטבע, וכמו שאמרו ז"ל הקציף הקב"ה אדונים על עבדיהם כדי ליתן גדולה לצדיקים פרעה קצף על עבדיו וכו', נמצא שמצד א' אית ביה מעליותא כדי להסתיר הנס מעיניהם, אבל לעומת זה היה בו גם חסרון שימצאו על ידו מקום לטעות שמעורב בישועתו כח הרשעים, ולזה הוצרך להיות יוסף עוד ב' שנים במאסר.'' | |||
==== פסקה כד ==== | |||
''ונבא לבאר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ג') בהקדם לפרש דברי רש"י ז"ל בפרשת וישב עה"פ ויוסף הורד מצרימה. חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק בו וכו', כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה עכ"ל צ"ב איך יתכן במציאות שאותה המרשעת היתה כוונתה לשם שמים, גם יש סתירה ממה שכתב רש"י ז"ל עה"פ ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים וגו'. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו, הביא להם הקב"ה סרחונם של אלו שיפנו אליהם וכו'. ובמדרש מבואר שאמרה לבעלה להרוג אותו ורצה להרגו, אלא שנעשה לו נס ע"י תינוק שהתחיל לדבר וספר כל המעשה. ובבעלי התוספות כתבו שהכומרים דנוהו לזכות והצילוהו עיי"ש, ואם כנים הדברים שכוונתה היתה לשם שמים לפי שראתה באצטרולוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו, היה לה לצפות אולי יתקיים לאחר זמן, משא"כ אם יהרג על ידה יתבטל הדבר בוודאי, וא"כ ראיה ברורה מזה שהי' כוונתה רק לדבר עבירה, וכשראתה שלא נתקיימה מחשבתה העלילה עליו ורצתה לנקום ממנו נקמת מות, ואיך אפשר לדמותה לתמר אמה של מלכות, שעשתה לשם שמים בודאי ולא היה שם ענין של עבירה כלל, כי קיים יהודה מצות יבום כמבואר בדברי רז"ל, אלא שהיה השתלשלות הדבר בענין שלא יאתה ליהודה קדוש ה', שהכריחוהו מן השמים לכך כדאיתא במדרש, א"ר יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה, א"ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו, וכשדנו אותה בבי"ד יצתה ב"ק ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים כמ"ש רש"י ז"ל, גם הסימנים שנתן לה יהודה רמז בהם לענינים גדולים, כמו שדרשו במדרש חותמך זו מלכות ופתילך זו סנהדרין ומטך זה מלך המשיח וכו', ואיך אפשר לדמות מעשה המרשעת הזאת לתמר שגם היא כוונה לשם שמים כמותה, ולא ראיתי עדיין תירוץ מספיק לזה.'' | |||
==== פסקה כה ==== | |||
''אמנם נ"ל דבר ברור שלא עלה על לב מעולם לדמות מעשה מרשעת הזאת למעשיה של תמר, אך חז"ל הורו לנו בזה דרכם ועלילותם של רשעים, כדי שנדע להשמר ולהזהר מהם ומחבורתם, דהנה היא רצתה לפתות את יוסף הצדיק קדוש אלקי למעשה נבלה הזו, וידעה שלא יאבה לשמוע לדבריה להתפתות לדבר עבירה, ולזה באתה אליו בטענה של לשם שמים, שהראתה לו האצטגנינות שעתידה להעמיד בנים ממנו, ובודאי גם יוסף היה בקי באצטגנינות שיעקב אבינו ע"ה מסר לו כל החכמות וגם הוא ראה שעתיד להעמיד בנים ממנה, ע"כ טענה אליו שאף שיש עבירה בדבר, אעפ"כ יציית לדבריה לעשות עבירה לשמה, והביאה ראיה ממעשה תמר, שג"כ עשתה עבירה לשמה ע"י שראתה שעתידה להעמיד בנים מיהודה וישתלשל על ידה מלכות בית דוד, וכמו"כ יעשה יוסף עבירה לשמה, ולזה נסמך מעשה זו למעשה תמר, ללמד דרך הסתתה שבזה הסיתה את יוסף לדמות ענין זה לתמר, אולם יוסף הצדיק השיב אמריו אלי', ואמר איך אעשה הרעה הגדולה "הזאת", דאמת הדבר שיש מציאות של עבירה לשכמם כעובדא דתמר וכדומה, אבל זו אינה בגדר עבירה לשמה כי אם רעה גדולה היא.'' | |||
==== פסקה כו ==== | |||
''וע"ד שפירשתי אומרו וינס ויצא החוצה, דלכאורה מאי נפקא מינה להיכן יצא לבית אחר או החוצה. ויובן עפי"מ שפירש"י באברהם אבינו ע"ה עה"פ ויוצא אותו החוצה א"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן וכו' וכ"כ היה ביוסף שהיא פיתתה אותו ע"י אצטגנינות וגם יוסף הבין בחכמה זו כנ"ל, ועי"ז הכניסה ספק בלבו אולי האמת כדבריה לזה נתן עצה בנפשו ויצא למעלה מכיפת הרקיע חוץ מן האצטגנינות, ושם נתברר אליו האמת שאין לו לעשות דבר הזה. ומ"ש וחטאתי לאלקים בלשון עבר, לכאורה היל"ל ואחטא לאלקים בלשון עתיד, דהרי לא חטא עדיין, ולדרכנו י"ל דלפי שהסיתה אותו לעשות עבירה לשמה כנ"ל, לזה אמר לה תינח במי שלא חטא ולא בא עבירה לידו מעולם, משמרים אותו מן השמים שלא יכשל בחטא, כמ"ש ז"ל צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ואצלם יתכן בחי' עבירה לשמה, אבל המלוכלך בחטאים ר"ל צריך למנוע מעשות עבירה לשמה כי הוא עלול לטעות, וז"ש יוסף הצדיק בגודל ענוותנותו כדרך הצדיקים שלבם נשבר בקרבם שלא יתכן אצלו ענין זה של עבירה לשמה, כי וחטאתי כבר לאלקים ואין לי להכניס את עצמי בספק סכנה לעשות עבירה לשמה שלא יתכן רק לצדיקים המשמרים אותן מן השמים שלא יבואו לידי מכשול לעולם.'' | |||
==== פסקה כז ==== | |||
''תמצית דברינו צריך להכיר ולידע בדרכי הרשעים ועלילותם, ורואים בחוש בדורותינו שכל מיני פרצה והעברת הדת מלבישים בלבוש של לשם שמים, ומוצאים להם ראיות מן התורה, וכשנסתר ראייתם ואין להם מה להשיב אומרים שהוא עבירה לשמה, אמנם צריך לידע שכל מה שהוא ממקור הרשעים, יהיה באיזה טענה שיהיה אסור לשמוע להם ומכל שכן לעשות כדבריהם ואף אם יבררו באלף ראיות שכוונתם רק לשם שמים, וכמ"ש ז"ל (סנהדרין פ"ט ע"ב) שאמר השטן לאאע"ה כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה, השיב לו א"א כך עונשו של בדאי אפילו אומר אמת אין שומעין לו, נראה מלשונם ז"ל שאאע"ה הרגיש בדבר שאמת כדברי השטן, ואין רצונו יתברך לשוחטו ואעפ"כ לדברי השטן המסית אסור לשמוע, ואלמלי שמע לדבריו, אף שדבריו היו כנים, הי' אאע"ה מאבד כל הזכותים וכל הנסיונות שעמד בהם כבר כמבואר בדבריהם ז"ל, וענין זה צריך להיות יסוד מוסד שכל דבר שהוא ממקור הרשעים אף אם יבררו דבריהם בטענות של אמת ולשם שמים אסור לשמוע אליהם, וכן היה הענין ביוסף הצדיק שהסיתה אותו בטענת לשם שמים, ואף על פי כן לא שמע אליה יוסף הצדיק וזה גרם לו כל הגדולה והכבוד אחר כך.'' | |||
==== פסקה כח ==== | |||
''והנה לכאורה היה ליוסף הצדיק עצה להנצל מהסתת המרשעת הזאת ע"י שיברר לה שמה שראתה באצטגנינות שעתידה להעמיד בנים ממנו ירמוז על בתה, ובזה היה מבטל טענתה מה שאמרה לעשות מעשה זו לשה שמים, אך נראה שעדיין לא הגיע הזמן שיבא הענין לידי התגלות, שהיה הצורך שיתגבר יוסף על הנסיון הגדול הזה, וזה גרם לו אח"כ כל הגדולה והכבוד כמבואר במדרשי חכז"ל, גם מטעם שמזיווג הקדוש הזה יוסף הצדיק עם אסנת נשתלשל שורש משיח בן יוסף, והוצרך להיות בסוד להסתירו מן המקטריגים, כמו בענין השתלשלות מלכות בית דוד שהיה בסוד נפלא כמבואר בדרז"ל, ולזה היה צריך לסבול יסורין ולא לגלות אולם בענין שר המשקים לא עשה יוסף כך ולפי שאמר לו זכרתני והזכרתני, הגם שהיה סיבה מן השמים שהיה צריך להיות עוד שתי שנים במאסר כדי שיתגדל ע"י חלום, אעפ"כ הדיבור הזה גרה לו, וזה הי' הסיבה שנתוספו לו ב' שנים, היפך מה שעשה בענין אשת פוטיפר ששתק וסבל יסורין, אע"פ שהיה לו עצה להנצל ע"י דיבור קל לגלות אליה שהכוונה על בתה, ולזה כייל המדרש ב' ענינים הללו, ששניהם ענין אחד להם, וז"ש בכל עצב יהיה מותר, ע"י שנתעצב עם אדונתו וסבל היסורין ולא דיבר לגלות את האמת, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, וזכה להמשיך השתלשלות משיח בן יוסף מזיווג הקדוש ההוא, וזכה לכל אותו הגדולה והכבוד, ולעומת זה אצל שר המשקים היה דבר שפתים אך למחסור, שע"י שאמר זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, הגם שהיה כן סיבה מן השמים כנ"ל, מ"מ זה הדיבור גרם לו והוא הי' הסיבה להוספה הזאת, וזה שדייק לומר ודבר שפתים אך למחסור, דבדיבור שפתים בלבד היה המחסור, משא"כ בלבו לא בטח בשר המשקים כלל אלא שהיה סיבה מן השמים שיאמר כן, והנה מבואר בדברי חכז"ל שכל מאורעותיו של יוסף הצדיק רומזים על קץ הגאולה בביאת המשיח, שאז יהיה קץ האמיתי וכמ"ש בתפלה סוף וקץ לכל צרותינו, דאף שגאולות הקודמים היו נקראיה ג"כ בשם קץ כמו גאולת מצרים וגאולת בבל, אבל לא היה סוף וקץ, כי אחריהם נמשך עוד גלות, משא"כ קץ העתיד, בביאת המשיח יהיה סוף וקץ לכל צרותינו ולא יהיה גלות עוד אח"כ, וזה שרמז רש"י ז"ל כאן בדבריו הקדושים, דכל לשון קץ סוף הוא, ר"ל כל מקום שמדברים מענין הגאולה כגון בענין זה של יוסף הצדיק, שכל עניניו רומזים על גאולה העתידה, בזה הוי לשון סוף שהוא סוף וקץ האמיתי, ועל זה אנו מחכים בעיניה צפויות להשי"ת שבמהרה נזכה לקץ הימין לקבל פני משיח צדקינו בקדושה וטהרה באור פני מלך חיים ובהתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.'' | |||
=== מאמר ו === | |||
=== מאמר ז דרוש לשבת חנוכה === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל, עפימ"ד במד"ר (פ' חיי) ר"ב ור' לוי בשם ר"ה בר חנינא מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק, שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתינו עשתה פירות וכו', ולכאורה מה לנו ולאמירתם ומה איכפת לנו אם יאמרו, ומדוע בשביל טעם זה לחוד לא נפקדה רבקה אמנו ונצטערה כ"ב שנים, ופירשתי עפימ"ש ה'''רמב"ם ז"ל בספר המורה''' בטעה שהחמירה תורה בע"ז לאסור בהנאה כל הבא מידה. כמ"ש ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כי היה אפשר שיקרה לאיש אחד שתצליח סחורתו, וירבה ממונו מן הדמים ההם, ויחשבהו סיבה ויאמין בה, לזאת אסרה תורה כל הבא מע"ז מפני שננצל מן המחשבה ההוא עכת"ד. ועד"ז לענינינו דאלמלא היה מקוה לאומות העולם להתפאר ולומר תפלתינו עשתה פירות איכא חשש אמשוכי אבתרייהו ח"ו, וע"כ כדי להנצל מן המחשבה ההוא, היתה רבקה אמנו עקרה כ' שנה עד שהתפלל עליה יצחק, ועי"ז נתברר לכל שלא היה בסיוע כוחותם כלל (עיין בדברנו פ' תולדות ביאור הענין באריכות).'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ואפ"ל עוד טעם בזה על פי מה דאיתא בגמרא יומא (כ"א ע"ב) חמשה דברים היו חסרים בבית שני ארון וכפורת כרובים וכו', ואולי הטעם שלא זכו לאלו הדברים, מפני שהבנין היה ע"י כורש, הגם שהי' עפ"י הנבואה שהתנבאו עליה חגי זכרי' ומלאכי וכורש מלך כשר היה, אעפי"כ לפי שהיה בסיוע אומות העולם לא היה אפשר להיות על צד השלימות, ומה שלא זכו לגאולה אמיתית מפני שלא תקנו עדיין חטא עבודה זרה בשלימות, ואף שהיה דור גבוה ומעולה ואנשי כנסת הגדולה היו בדור ההוא, אבל לפי שלא נתקן בכללות הדור חטא ע"ז, ע"כ לא זכו לגאולה נצחית רק בבחינת פקודה לשעה. ועד"ז אפ"ל הטעם ברבקה אמנו שהיתה עקרה כ' שנים, בשביל שלא יאמרו האומות תפלתינו עשתה פירות, שאם היו אומרים כן לא היה אפשר להיות השתלשלות הענין ע"צ השלימות, ע"כ הוצרכה להיות עקרה כדי שיצדיקו ויודו הכל, שלא תפלת לבן עשתה פירות רק נפקדה ע"י תפלת יצחק, וזה הענין גם ביוסף הצדיק שלפי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני, הגם שלא נתכוון לבקש ממנו עזר והשתדלות, וע"ד שפירשנו לעיל בדרוש הקדום, שא"ל כן ע"ד תנאי, שאם יזכירו לפני פרעה לא יכוון בשביל טובת יוסף כלל כי אם בשביל טובת עצמו. שטובתן של רשעים רע הוא בעיני הצדיקים, ולא רצה יוסף בטובתו ולא חפץ בהשתדלותו, וז"ש כ"א זכרתני אתך דייקא, כאשר ייטב לך, דהיינו לטובתך, ואז והזכרתני אל פרעה שתתפעל בע"כ וע"צ ההכרח (עיין בדברינו לעיל באריכות), אמנם אעפי"כ כיון שיצאו דיבורים אלו מפי יוסף הצדיק, הכריחו את שר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, דדיבור של צדיק עושה הכרח אף אם נאמרו הדיבורים על תנאי, וע"כ אם היה השר המשקים מזכירו אל פרעה מיד, היה נראה למראית עין שבא הישועה על ידו, ולא היה אפשר להיות נגמר הדבר בשלימות כ"כ. ולכן טובה גדולה היה ליוסף הצדיק שניתוספו לו שתי שנים, ועי"ז הכירו שהישועה לא בא ע"י שר המשקים, ומה שהזכיר אל פרעה היה ע"צ ההכרח כנ"ל, ועי"ז נגמר הענין בשלימות גמור שנעשה מושל והכניע טומאת מצרים, והיא שעמדה להם לישראל שנתקיימו בקדושתן ובנ"י עאלו ובנ"י נפקו, נמצא שלא היה עונש ליוסף הצדיק מה שנתעכב עוד שתי שנים במאסר, אדרבה שכר גדול וטובה גדולה נצמח לו מזה, וז"פ המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, שיוסף הצדיק ע"י גודל בטחונו בהקב"ה זכה לכל הכבוד, וע"כ כיון שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים, כדי שיהיה הישועה בשלימות גמור.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ולדרכינו יתבאר בדברי המדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. וצ"ב הקישור, ויובן עפימ"ד בפדר"א והובא בבעלי התוס' דאסנת בת דינה משכם היתה, ותלה לה יעקב אבינו קמיע בצווארה שכל הנדבק בה נדבק בזרע יעקב וכו', והובאה למצרים ע"י נס וגדלה פוטיפר בביתו ולכך נקראת על שמו, וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראות יפיו של יוסף כדכתיב בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט, וזו לא היה לה דבר וזרקה לו הקמיע, ועיין בה וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה, הנה לפי זה למה היה צריך יוסף לסבול כל הצרות מאשת פוטיפר, הלא ראתה באצטרלוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה, והיה אפשר שיסבב הבוי"ת שיסכימו מדעתם להשיאה ליוסף עפ"י ראייתה באצטגנינות, אולם הטעם בזה כנ"ל שאם היו משיאין אותה ליוסף מדעתם, היה נראה למראית העין שהם היו מסייעים להעמיד השתלשלות השבטים הקדושים מנשה ואפרים, וכל דבר שבא ע"י סיוע מעכו"ם א"א שיהיה על צד השלימות, ע"כ הוצרך יוסף לסבול כל אותן הצרות, ואחר שנעשה מלך נשאה ע"י סיבה מן השמים שנתוודע לו שהוא מזרע יעקב על ידי הקמיע, ובזה שפיר מקושר דרשתם ז"ל בכל עצב יהיה מותר, שעל ידי שנתעצב מאדונתו ולא נשא את אסנת כי אם אחר שנתעצב, היה לו יתרון, במה שהיה יכול להיות ע"צ השלימות, ומה"ט ודבר שפתים אך למחסור על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, ג"כ לטעם זה שיהיה נגמר הענין בשלימות בלי שום סיוע כח אחר רק בהשגחה מאתו ית"ש לבד.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ועד"ז אפ"ל מה שאומרים בנוסח הודאה דחנוכה וטמאים ביד טהורים. ולכאורה מאי רבותיה, וכי דרך הטבע להיפך, ויובן עפי"מ דאיתא בגמרא (ע"ז ח' ע"ב) כי אתא רב דימי אמר תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו, נמצא לפי זה דלכאורה לא היה ניכר בחי' הנס של רבים ביד מעטים, שהרומאים היו עם רב מאוד, ויכול המתעקש לומר שבסיוע הרומאים התגברו החשמונאים על היונים. אמנם הבוי"ת הנהיג בהשגחתו הנפלאה שהכירו הכל שהחשמונאים נצחו בלי סיוע הרומאים, כדי שיהיה הנס על צד שלימות, שהגם שכל זמן בית השני לא זכו ישראל לשלימות כנ"ל, מ"מ נס חנוכה הוא נצחית ורצה השי"ת שיהיה בשלימות, וע"כ סיבב הקב"ה שהשיגו הכל בחי' הנס של טמאים ביד טהורים ושלא נעשה בסיוע הרומאים, וא"ש שקבעו חז"ל להזכיר דבר זה מעין הודאה. כי הוא מעצם סיפור הנס, וז"ש ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה וכו', שהיה אז שני ישועות א' שנתגדל כבוד שמים ע"י הישועה והנס, והב' ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה, שנתברר לכל בחי' הנס שלא נעשה בסיוע הרשעים כי אם ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה וכו' כהיום הזה שהיא נצחית לדורות עד היום הזה, להורות כי נס הנעשה בסיוע הרשעים אי אפשר שתהיה על צד השלימות.'' | |||
=== מאמר ח === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''ואפ"ל עוד בהקדם דברי ה'''קדושת לוי זלה"ה''' עה"פ לכה ואשלחך אל פרעה עפימ"ש ה'''אר"י ז"ל''' דע"כ אמר הקב"ה לכה ואשלחך דאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, ועל בחי' הרע אמר לכה ולא אמר ואשלחך כדי שלא יהא נקרא שלוחו של מקום אבל במכת בכורות נתקדש שם שמים על ידם, וממילא אין זה רעה וגם להמצריים היה טובה, משא"כ שאר המכות לא נתקדש שם שמים כל כך ולכן לא ייחד הקב"ה שמו על יתר המכות רק אמר לכה שאתה תלך מעצמך. ועל מכת בכורות אמר ואשלחך על ידי שנתקדש שם שמים על ידם, והנה כמו כן בנס חשמונאים נתקדש שם שמים א"כ הי' זכות גדול ליונים שעל ידם נתקדש שם שמים. אבל באמת איתא בגמרא קידושין (מ' ע"ב) דבתוהא על הראשונות אין נחשב לו כל זכותו לכלום, והיונים עמדו על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, ולא היה ניחא להם שנתקדש שם שמים על ידם, והיו תוהים ומתחרטים על זה, ממילא לא נחשב להם לזכות כלל, ובקדושת לוי בדרושים לשבועות פי' הפסוק ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, דבאמת רצו לקבל יתר מצות התורה רק לאו דלא תרצח וכו' מיאנו לקבל. ואחר שקבלו ישראל את התורה ניתנה להם גם זכות אומה"ע שמגיע להם על ידי חשקם לקבל יתר מצות התווה, וז"פ וזרח משעיר למו שהזכות שהי' לו לשעיר זרח למו בשעת מתן תורה והופיע מהר פארן זכות שהיה להם, עיי"ש.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ועד"ז נאמר בנס דחשמונאים שבאמת היה להיונים זכות גדול שנתקדש ש"ש על ידם. אבל לפי שלא היה ניחא להם בכך ונתחרטו ע"ז כנ"ל, ע"כ פקע זכותם והלך לו והחשמונאים נטלו כל הזכותים שלהם, ע"כ אנו מזכירין בסיפור הנס טמאים ביד טהורים היינו שהזכותים ניטל מהם וניתן לטהורים, כי הם היו רשעים ומתחרטים על כל דבר טוב, ע"כ קבלו הצדיקים זכותים שלהם, ומפרש אח"כ מה היה הזכות הגדול שניתוסף להם ואמר ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך שבא על ידיהם קידוש ש"ש וזה הזכות ניתן לחשמונאים.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ובזה אפ"ל קישור המאמר ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, דמאמר כהיום הזה צ"ב הכוונה, ויובן בהקדם מה שפירשתי אמרם ז"ל ויאמר ה' אל משה פסל לך הפסולת שלך משם נתעשר משה, דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דשכר מצוה גדול מאוד וכל שכר עולם הזה אינו כדאי ולא ישוה בערכו, אמנם מצוה הנעשה שלא לשמה אפשר שישתלם שכרו גם בעולם הזה, וכ"כ המפרשים ז"ל, והנה משרע"ה זכה וזיכה את הרבים ממילא זכות הרבים תלוי בו וראוי ליהנות משכרם כפי מדת ערכם, וע"כ לפני חטא העגל היו כל ישראל עושים מצות בלתי לשמו יתברך, לא היה יכול משה להתעשר כי שכר מצוה לשמה בהאי עלמא ליכא, משא"כ אחר חטא העגל נמצאו כבר בין ישראל עושים מצות שלא לשמה, וממילא משה רבינו ע"ה שהיה זכות הרבים תלוי בו זכה לעשירות בשכר אלו המצות. וז"פ המדרש לך שזה היה בלוחות שניות אחר חטא העגל, אז אמר לו הקב"ה הפסולת שלך יהא, היינו מאלו המצות שהם עם פסולת מעורב טוב ברע על ידי פניה שלא לשמה משם נתעשר משה, וז"ש ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, דחשמונאים נטלו הזכותים של היונים שהם עם פסולת וראוי לקבל עליהם שכר בעולם הזה, ולהכי אמר כהיום הזה היינו שכר עולם הזה, שנמשך שכר זכיותיהם לישראל ליהנות מהם בעולם הזה.'' | |||
=== מאמר ט === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''עוד יל"פ בדברי המדרש הנ"ל, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים, בהקדם דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף עם ילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, ופי' ה'''יפ"ת''' דלא הי' זמן החלום להתקיים אלא לסוף שנתיים, ואילו יצא ב' שנים קודם והיה פרעה חולם אז ויאמר הנה שבע שנים באות שבע גדול וגו', ולא יבוא רק אחר ב' שנים ימצא בדאי עיי"ש, והקשה עליו ב'''נזה"ק''' והלא זה עצמו היה אפשר להיות רמוז בחלומו, שלא יבוא השבע רק אחר ב' שנים ולא ימצא בדאי בדבריו, והנ"ל עפי"מ שנתבאר לעיל שיציאתו של יוסף מבית האסורים היה הכנה לגאולה העתידה שע"י שהיה מלך במצרים הכניע טומאת מצרים ויכלו ישראל להתקיים שם ולא נתערבו בין המצריים, אלא בנ"י עאלו ובנ"י נפקו כמבואר בזוה"ק, נמצא שהיה כאן מלחמה כבדה עם טומאת מצרים להכניעם תחת ממשלת קדושה, ועל דבר גדול כזה מתגבר הס"ם בכל כחו למנוע זאת וצריך להיות בהעלם שלא ירגישו בו כלל, וכמו שהיות הענין מלכות בית דוד שהיה הכל בסוד נפלא, וההלכה של עמוני ולא עמונית לא נתגלה עד אותה שעה שהיה מוכרח לבא לידי התגלות כמבואר בדבריהם ז"ל, וכמו כן ענין זה שיעשה יוסף מלך ומושל על מצרים היה צריך להיות בסוד עד הזמן שנעשה מלך בפועל, וע"כ אלמלא היה יוצא ב' שנים מקודם, והיה פרעה חולם אז ויוסף פותר חלומו, הרי היה נודע לכל שהוא עתיד להיות מושל על מצרים, שהרי החלום היה מורה על זה, ואז היו מתגברין כחות הטומאה בכל כוחם לבטל זאת, לכך הוצרך להיות במאסר עוד ב' שנים כדי שיהיה בהעלם מפני המקטריגים, ורק כשהגיע זמנו להתגדל, אז חלם פרעה חלומו ונתגדל מיד ע"י החלות וזהו כוונת המדרש למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום ולא יהיה קטרוג בדבר.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ועד"ז יתבאר דברי המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו וכו', עפימ"ש '''ק"ז היש"מ זללה"ה''' וזל"ק: שמעתי בשם '''המגיד מהרי"ם זצוק"ל''' עה"פ ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו, עפ"י הגמרא וכו' הקציף השי"ת אדון על עבדו לעשות רצון צדיק, ולפי זה הבין יוסף כי מד' הי' כדי שיהיה לו הצלה, והיינו דאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וכו' עכ"ד ק"ז זלל"ה, ולכאורה א"כ מה חטא יוסף בזה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, הלא כל עצמו של שר המשקים מה שבא לבית האסורים היה לתכלית זה לעשות טובה לאותו צדיק, וביותר קשה למה הוצרך כלל לומר לו שיזכירו לפני פרעה, כיון שכל תכלית ביאתו לא היתה רק בשביל זה, אך נראה דכוונת יוסף במה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני היה מפני שהשיג שישועתו מוכרחת לבא על ידו, דמה"ט הקציף השי"ת אדון על עבדיו, והיה לו ליוסף הצדיק צער גדול מזה, וכמו שמצינו בגמרא (מעילה י"ז ע"ב) כשהלך רשב"י לבטל גזירת המלכות יצא לקראתו בן תמליון לעזור לו, ובכה ר"ש ואמר מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים ואני לא פעם אחת וכו', כמו כן נצטער יוסף הצדיק על שראה שישועתו תהיה ע"י אותו רשע, ולזה רצה להמתיק הדבר שיהיה במעשהו בחי' קדושה, ששר המשקים יהיה שלוחו, ועי"ז יכניס בו קצת כח הקדושה, וע"ד שכתב ה'''אוהחה"ק''' ריש פרשת שלח דלצד שכוונת המשלחים היתה רעה תפעיל פועל הרע בשליח ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו ויולד בו תכונה רעה וכו', כדרך שתוליד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה לטובה אות וכו' עיי"ש, לזה עשה יוסף את שר המשקים לשליח, דאחר שראה שהדבר הוא מוכרח שישועתו תבא דווקא על ידו, רצה עכ"פ להכניס בו בחי' קדושה ע"י שיהיה נעשה שלוחו של צדיק, נמצא שהוא לא ביקש מאתו להזכירו אל פרעה בשביל שהיה חפץ בהשתדלותו, אדרבה להיפך רצה שישועתו יבא דוקא מאת השי"ת בלי אמצעות רשע, ורק לפי שהשיג שהדבר מוכרח כן מן השמים, רצה עכ"פ להכניס בו בחינת קדושה ע"י שיעשה שלוחו.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''אמנם לא כן היה רצון השי"ת רק שיהיה נגמר הענין בידי שמים לבד, בלא שום פעולה אנושית כלל, כי בזה היה תלוי שורש גאולתן של ישראל, גם כדי שלא יהיה לשר המשקים שום זכות בדבר, ומעתה אלמלא היה שר המשקים מזכירו בשליחות יוסף, בוודאי היה נחשב לו עשיה זו לזכות, וע"כ סיבב הבוי"ת שלא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, לשון מפעיל שנפעל מן השמים לכך, גם לצד רשעתו נמנע ומיאן למלאות שליחותו של יוסף, ולבסוף כשהזכירו עשה כן מחמת ההכרח ולטובתו כמבואר בדרז"ל, ולא על דעתו ושליחותו של יוסף כ"א מן השמים הכריחוהו לכך.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ובזה יובן כוונת דברי המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ועי"ז היה לו צער גדול במה שראה שישועתו מוכרח לבוא באמצעות אדם רשע זה שר המשקים, ולפיכך אמר לו זכרתני והזכרתני כדי שיהיה שלוחו, ומה"ט ניתוסף לו שתי שנים לטובתו, כי ראה חכמתו ית"ש שטוב יותר אם לא יהיה מעורב בה שליחות של יוסף, כדי שעי"ז יהיה נגמר הדבר רק מן השמים לטובת הענין כנ"ל, ובשביל שיציאתו הי' הכנה על גאולה העתידה וענין גדול כזה צריכין לשמור מן המקטריגים וע"כ לטובתו הוצרך להתאחר עוד ב' שנים במאסר כדי שיתגדל ע"י חלום כמבואר באידך דברי המדרש.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל בהקדם לתרץ קושית המפרשים מה חטא יוסף בהשתדלותו אצל שר המשקים שיזכירו לטובה אצל פרעה, ומן החיוב על האדם להשתדל בהצלתו ולא לסמוך על הנס, וכבר בארנו בזה ועוד לאלקי מילין, דהנה האמנם דבהנהגה הכללית אסור לסמוך על הנס, וצריך לעשות איזה פעולה כמ"ש למען יברכך ה' בכל מעשה ידך אשר תעשה, אבל בענין הגאולה אסור לעשות שום פעולה בידים, ואפילו להרבות בתחנונים יותר מדאי אסור, כמ"ש רש"י ז"ל שלא ידחקו את הקץ שלא יתפללו יותר מדאי, וכש"כ לעשות איזו פעולה גשמית דודאי אסור, ורק צריך להמתין ולצפות על הגאולה שתבוא ע"י הקב"ה בלבדו הוא ולא אחר, ועלינו לעשות תשובה ומעשים שובים שבזה מקרבין את הגאולה, אבל לא ח"ו לעשות איזה פעולה בידים.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''והנה יציאת מצרים הי' מקור ושורש כל הגאולות והכנה לגאולה העתידה, ויציאת מצרים נצמח מיציאת יוסף מבית האסורים, דע"י שיצא יוסף מבית האסורים ונעשה מלך הכניע קליפת מצרים יבזכותו נתקיימו כל ישראל בקדושתם, וכמו שפי' '''ק"ז הישמח משה זלה"ה''' עה"פ וישלחנו אלקים לפניכם וגו' ולהחיות לכם לפליטה גדולה, שע"י שיוסף גדר עצמו מן העריות, בזכותו נגדרו כל ישראל ובנ"י עאלו ובנ"י נפקו, ובזכות זה יכלו לקבל התורה, ולולא זאת שיוסף היה במצרים, לא היו ח"ו יכולין להגאל משם ולהגיע לקבלת התורה עיי"ש, וכל פעולה אנושית בענין הגאולה מרחק את הגאולה, כמבואר בגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א) ר' זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה (לידע זמן הקץ) אמר להו במטותא מינייכו לא תרחקוהו וכו', וע"כ הוצרך להשאר בבית האסורים עוד שתי שנים, ולא היה זה על צד העונש על אומרו זכרתני והזכרתני, רק כך הוא המדה בענין הגאולה, שאם עושין בה איזו פעולה מרחיקין אותה, ולפיכך דייק הכתוב ואמר ויהי מקץ, פי' שיציאת יוסף מבית האסורים תלוי בה השתלשלות הקץ, ישועת כל ישראל וגאולתן, ומהאי טעמא הוכרח להתעכב שם עוד שנתיים ימים שיתגדל ע"י החלום מן השמים ולא ע"י פעולה אנושית.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ועפי"ז יובן קישור הני שתי דרשות שבמדרש ויהי מקץ וגו' קץ שם לחושך, שכל זמן שיצה"ר בעולם, אופל וצלמות בעולם וכו', נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם, ד"א קץ שם לחושך זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים וכו', להורות בזה שיציאת יוסף מבית האסורים היה ראשית ושורש צמיחת הקץ דלעתיד, שיעקר יצה"ר מן העולם ולא יהיה עוד אופל וצלמות בעולם, ומה"ט ניתוסף לו שתי שנים, ומה שנראה במדרש תנחומא שכבר מתחלה נקצב לו שיהיה בבית האסורין י"ב שנה (ובמד"ר אמרו דע"י שאמר לשר המשקים והזכרתני נתוסף לו שתי שנים), נראה לתרץ עפי"ד ה'''נזה"ק''' פ' ויחי לפרש הפסוק אני ה' בעתה אחישנה, דהנה מתחלת הבריאה עלתה במחשבתו יתברך באיזה זמן ומזל תהיה הגאולה, וכשבוא יבוא הזמן ההוא מוכרח שתהיה הגאולה של בעתה, ואם יזכו ישראל לבחינת אחישנה וירצה הקב"ה למהר את הקץ לפני הזמן המוגבל, אז יקדים הזמן המוגבל של בעתה, כי הקב"ה משנה עתים ומחליף את הזמנים, וזהו הפי' בעתה אחישנה עיי"ש, וכן הוא בענין יוסף שבאמת נקצב לו מתחלה שיהיה במאסר י"ב שנים, וכשיושלם הזמן של י"ב שנים יצא לחירות, אמנם אלמלא לא עשה פעולת השתדלות אצל שר המשקים, היה הקב"ה ממהר זמן גאולתו להקדים העת והמזל ולקבעו לסוף עשרה שנים, ובשביל שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני, הניח אותו הקב"ה על אותו הזמן הקצוב מתחלה. ולא הקדים זמן יציאתו לחירות, נמצא דאין כאן סתירה בדבריהם, וכל דבריהם שרירים וקיימים.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''והנה באמת מאין זכה יוסף הצדיק שעל ידו נצמח שורש גאולתן של ישראל, יובן עפי"ד ה'''רד"ק''' עה"פ אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו ופי' שם דגאולה העתידה תהי' בזכות שבני ישראל יהיו בוטחים בהשי"ת לבדו ולא באחר ובזכות זה יגאלו עיי"ש, וכמו כן יוסף הצדיק ע"י גודל בטחונו זכה לזה, נמצא דהא בהא תליא דבשביל ששם ד' מבטחו עי"ז זכה שיציאתו משם יהיה שורש הגאולה, ולפיכך נענש שניתוסף לו עוד שתי שנים, דכל פעולה אנושית בענין הגאולה מרחק אותה כמבואר בגמרא הנ"ל, וא"ש דברי המדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וכו', ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, ולכאורה ה"ה כמעשה לסתור דפתח בשבח יוסף הצדיק ששם בד' כל מבטחו, ואח"כ סיים שנענש בשביל השתדלותו אצל שר המשקים, ולדרכנו א"ש הקישור, דלפי שהשתלם במידת הבטחון ע"כ זכה שתהיה על ידו ראשית צמיחת גאולתן של ישראל, ולכך ניתוסף לו ב' שנים. אמנם באמת יוסף הצדיק לא חטא כלל, דהנה מדרך הצדיקים לתלות חסרון בעצמם, כמו שמצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, ועד"ז יוסף הצדיק מרוב ענותנותו לא חשב שיהיה ראוי והגון לכך להיות על ידו שורש הגאולה וצמיחת גאולתן של ישראל, וממילא היה מוטל עליו לעשות פעולת השתדלות ולא לסמוך על הנס, ע"כ לשיטתו שפיר עביד במה שאמר לשר המשקים, אבל קמי שמיא גליא שהוא ראוי לזה מצד מעשיו, ע"כ נתוספו לו ב' שנים.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ויתבאר לדרכנו דברי המדרש הנ"ל, ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף וכו', עפימ"ש ה'''אברבנאל''' עה"פ לא יהיה השמש לאור יום וכו' ה' יהיה אורך, דהשמש הוא כינוי לכל הדברים שהם תחת מערכת השמים, כי הוא הראש לכולם, וידוע דגאולה העתידה לא תהיה תחת מערכת השמים רק למעלה מדרך הטבע, וזהו הפי' לא יהיה השמש לאור יום, היינו שהגאולה העתידה לא תהיה על ידי מערכות השמים, רק ה' יהיה אורך, והגאולה יהיה למעלה מדרך הטבע ע"י השי"ת לבדו את"ד, וז"פ המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, שהוא בענוותנותו חשב שעדיין הוא תחת השמש היינו מערכות השמים, אבל האמת לא כן הוא אלא יציאתו מבית האסורים היה שורש צמיחת הגאולה ולפי"ז היה אסור לו לעשות שום פעולה ע"כ נתוספו לו שתי שנים כנ"ל כדי שתבא הגאולה בלא פעולה אנושית רק מהשי"ת.'' | |||
=== מאמר י === | |||
=== מאמר יא דרוש לשבת חנוכה === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל, בהקדם להעיר עוד במ"ד בתיקונים (תיקון כ') ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע וגו'. ווי לישראל כד אתבלעו בערב רב דעלייהו אתמר ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, בזמנא דגלותא כל ממנין דאומין דעלמין וערב רב, אתמר בהון היו צרי' לראש אויביה שלו, צרי' וודאי אינון ערב רב עלייהו אתמר וכו', וישראל בדוחקא ועניותא, ובג"ד ווי לעלמא כד אתבלעו בערבוביא, ומאן גרם דאתבלעו במעייהו ולא נודע כי באו אל קרבנה, בגין דעובדיהון בידיהון, הה"ד ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, עיי"ש שביארו בזוה"ק כל הפרשה בדרך רמז על דוחקא דגלותא בתראה. וצ"ב איך מרומז כל זה בחלומו של פרעה, ואיך יתקשר דרשתם ז"ל עם פשוטו של מקרא.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) '''וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו וגו' וטבוח טבח והכן וגו'<nowiki/>'''. במד"ר אין והכן אלא שבת, כמד"א והיה ביום הששי והכינו וגו', הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן, עכ"ד המדרש. ויל"ד דאם שמר יוסף את השבת עד שלא ניתנה, לאיזה צורך הוצרך לצוות את שלוחו עכשיו על הכנה זו, הלא מסתמא כך היה דרכו בכל השבתות.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) במד"ר (פרשת נשא) ביום השביעי נשיא לבני אפרים, הה"ד מי הקדימני ואשלם וגו', מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא נתנה, וטבוח טבח והכן אין והכן אלא לשבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו וגו', אמר הקב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב וכו' עכ"ד המדרש. וצ"ב איך תליא זה בזה, דבשביל ששמר את השבת עד שלא נתנה נתנה לו בשכרו שבן בנו יקריב בשבת, דלכאורה נראה כמעשה לסתור, שהרי אין קרבן יחיד דוחה שבת, והוי חילול שבת אצל כל אדם, אלא דשאני התם שנצטוה כן עפ"י הדיבור כמבואר במדרש, אבל איך יהיה מדת שכרו כן בשביל ששמר יוסף את השבת ומאי מדה כנגד מדה יש בזה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ד) ב'''שלטי הגבורים''' (פ"ב דשבת) כתב וז"ל: ברוב השנים חנוכה חל בפרשת מקץ. וקבלתי סימן דכתיב בפרשת מקץ וטבוח טבח "והכן" הח' מטבח, והתיבה והכן, הם אותיות חנוכה, וסמך לסעודות שעושין בחנוכה, ואותיות וטבח טבח בגמטריא מ"ד כמו הנרות עכ"ל. וצריך ביאור להבין קישור רמז זה של חנוכה לפסוק זה.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ולבאר הענין נקדים מ"ש ה'''רמב"ן ז"ל''' (פרשת שופטים) עה"פ לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, וז"ל: ועתה דע והבן בענין הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה להן, נתן כח ארץ וכל אשר עליה בכוכבים ומזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם וכו', ועשה עוד על הכוכבים ומזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם וכו', אבל מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכוחות להמיר אשר למטה מהם. שאם יהי' מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כענין שאמרו תמורות ענג נגע, ועשה כן להיות הוא ית"ש מהשנא עדניא וזמניא, קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות מבלי שינוי טבעו של עולם, וע"כ אמר בעל ספר הלבנה וכו' כשהלבנה והוא נקראת גלגל העולם בראש טלה וכו' תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עלי' וכו', ותעשה הקטרה פלונית וכו' יהי' המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ וכו' וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני וכו', תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע, והנה גם זה הנהגת הלבנה וכח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך אשר שם בהם מאז, וזה הפך סוד הכשפים שאמרו בהם שהם מכחישים פמליא של מעלה, לומר שהם היפוך הכוחות הפשוטים, והם הכחשה לפמליא מצד מהצדדין, וע"כ ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם כמנהגו ואל טבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו, עייש"ד באריכות.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ועפי"ז יובן מה שאמרז"ל (סנהדרין ס"ז ע"ב) אמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, אין עוד מלבדו א"ר חנינא אפילו לדבר כשפים, (פירש"י אין בהן כח לפני גזירתו שאין כח מלבדו), ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעי' דר' חנינא, אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, אין עוד מלבדו כתיב, איני והא"ר יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ותירצו שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה, פירש"י ומסרי נפשייהו משמיא לאצולי עכ"ל. ועפי"ד הרמב"ן ז"ל הכוונה באומרם ז"ל כשפים מכחישין פמליא של מעלה ר"ל כח המנהיגים מלאכים ושרים אשר שם אותם הקב"ה על הכוכבים והמזלות, דע"י כח הכשפים מכריחים אותם לעשות כרצונם, אבל דנפיש זכותיה כגון ר' חנינא, אינו תחת הנהגת השרים העליונים ההם, כי אם מושגח מהקב"ה לבדו, ע"כ אין יכולין לשלוט עליו כלל.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ונקדים עוד דברי המד"ר הביאו רש"י ז"ל בפי' למגילת איכה עה"פ חלל ממלכה ושרי' אלו שרים של מעלה, שהחליפם הבוית"ש, והממונה על האור מינה על המים, ועד"ז החליף כל הממונים, לפי שהיו ברשעי ישראל בעלי שם המפורש, ובוטחים הם שישביעו את שרי מעלה להצילם מאש וממים ומחרב, ועכשיו כשהי' משביע את שר האש בשמו, והוא משיב אין ממשלה זו בידי וכן כולם עכ"ל, ומבואר כן במדרש איכה רבתי (פר' ב' ס"ו) עיי"ש. והנה חרטומי מצרים היו מכשפים גדולים, והיו משתמשין בשרים עליונים, ועל ידיהם היו כל מעשיהם והשגתם וידיעתם, אך בענין חלומו של פרעה היו מונעים מן השמים בהשרים עליונים, מלהודיעם אמיתת פתרונו על שובע ורעב, בשביל יוסף שיתגדל ע"י החלום, ועי"ז נמשך כל ההשתלשלות שבא יעקב אבינו למצרים, וע"י שנעשה יוסף מושל במצרים נתקיימו ישראל שם ונתגברו על כוחות הטומאה, וע"כ הי' סיבה מן השמים שלא יתוודע להחרטומים פתרון החלום וכל המכשפים אבדו כוחם, עד שבא יוסף ופתר חלום פרעה, וכמו שדרשו חכמז"ל (סוטה י"ג ע"ב) ויוסף הורד מצרימה אל תקרא הורד אלא הוריד, שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתם ע"כ, דהנה כל גדולתם של החרטומים הי' ע"י שהשתמשו בשרי מעלה, ואז היו מונעין אותם מן השמים מלהודיעם ולכן לא ידעו לכוין אמיתת הפתרון.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ובזה יתורץ מה שהקשה ה'''חיד"א זלה"ה בשם רבינו אפרים''' ממ"ש חכמז"ל (ברכות נ"ה ע"ב) א"ר ביזנא בר זבדא וכו' כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים, פעם א' חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה, עכ"ד הגמרא. והנה החרטומים פתרו חלומו של פרעה ואמרו לו ז' בנות אחה מוליד ז' בנות אתה קובר, ולא מצינו בדברי חז"ל שנתקיים כפתרונם, וטעמא בעי, ע"כ קושיתו. ולדרכינו יובן דמ"ש חז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה, ברוב החלומות אמרו כן, אבל בענין חלומו של פרעה נואלו החרטומים וניטל השגתם וידיעתם מן השמים, עד שלא פתרו מענין החלום כלל, וז"ש פרעה ליוסף ופותר אין אותו. ולכאורה הלא היו החרטומים פותרין חלומו אלא שלא הוטב בעיניו, ומדוע אמר ופותר אין אותו, אבל השיג פרעה שפתרונם אינו מענין החלום כלל, אלא פטפוטי דברים בעלמא, וא"ש שלא נתקיימו.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''וזה הודיע להם יוסף הצדיק באמרו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו "על" ארץ מצרים, ר"ל שיהי' לו כח עליון למעלה משר של מצרים, וכעין שכתב ה'''ריקנט"י זלה"ה''' עה"פ וירכב אותו במרכבת המשנה וגו', וזל"ק: סוד הענין כי השר של מצרים שני למרכבת וז"ש וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, לפיכך הוצרך לעשות כל אותות ומופתים בארץ מצרים לפי שהוא שר על כל השרים וכו' עיי"ש, הרי שיוסף היה למעלה מהשר של מצרים, ולכן לא יכלו הם להשיג הפתרון, כי ידיעה זו לא היה בכח השרים שהיו רגילין להשתמש בהם רק בכח עליון, ולזה צריך להעמיד איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים דייקא, שיהיה לו כח עליון ועי"ז לא תכרת הארץ ברעב, ומעתה לא יקשה למה לו ליוסף ליתן עצות לפרעה ולא ליועץ קרא אותו, ולדרכינו מ"ש ועתה ירא פרעה וגו' הוא מהשלמת הפתרון, שבזה הודיעם מדוע לא יכלו החרטומים לפתור חלום פרעה, כי כל הענין הזה הוא בכח עליון ואין להם אחיזה בה כלל, ואחרי שנתוודע להם דבר זה, הודו ליוסף באמיתת פתרונו, דגם הם ידעו שיש כאן השתנות והרגישו שניטל מהם הכח להשתמש בשרים העליונים, וכמ"ש במדרש הנ"ל שרשעי ישראל בשעת החורבן היו משביעין את הממונים דלמעלה והיו משיבין אין ממשלה זו בידי וכן איתרחש להם שלא היו יכולים להשתמש עם השרים, אבל לא היו יודעים סיבת הענין, עד שבא יוסף והודיעם שיש כח אלקי כח עליון השולט על הכל ואין עוד מלבדו.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''ויתיישב לדרכינו מה שדקדק ב'''אוהחה"ק''' (הובא לעיל בדרוש הקדום) במאמר הכתוב הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, דלכאורה היל"ל הנמצא איש אשר בו רוח אלקים כזה עיי"ש, אמנם לא הי' כוונת אמירתו לומר שלא נמצא כמוהו, אך תמה על כל הענין מה שנתוודע לו עכשיו שיוסף הצדיק יש בו כח עליון, ויודע להשיג אף מה שנעלם מהשרים העליונים, וע"ז אמר הנמצא כזה וגו' שעד עכשיו לא ידע שיש בנמצא בעולם איש אשר רוח אלקים בו, ויהי' בו כח עליון כיוסף הצדיק שיהיה מושל על כל השרים, וז"פ הנמצא כזה, וכי יש במציאות בעולם דבר כזה, וחוץ מזה אמר ג"כ שאין נמצא עוד איש אשר רוח אלקים בו כזה, וגם לזה כיון באומרו הנמצא כזה וגו'.'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''והנה בענין חלומו של פרעה נרמזו כל הגלויות וסיבות גלגלותיהם, שע"י השובע והרעב נשתלשל ירידת יעקב ובניו למצרים, וגלות מצרים הוא השורש לכל הגליות, ומאז נמשך הגלות גולה אחר גולה עד ביאת משיח במהרה בימינו, וע"י שזה החלום היה בכח עליון נרמזו בה כל הגליות, וזה שהודיעו חז"ל בתיקונים הנ"ל שבחלום הזה יש בה רמזים עד סוף כל הדורות, ואיך שיהיה המצב בגלות האחרון בעיקבא דמשיחא, ושיהיה התערבות גדול עם הערב רב ואתבלעו בערב רב, וכמו בדורנו בעוה"ר שרובם של הכלל ישראל נתבלעו על ידם, ולא נודע כי באו אל קרבנה, שאינם יודעין באיזה מצב הן עומדין, וע"ד שביארו בתיקונים כל הפרשה, ובסיום הענין כתיב ואיקץ, שיעזור הבורא שנזכה להתעוררות בבחי' עורו ישינים משינתכם, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז יתוודע לעינינו איך שהיינו נרדמים בשינת הגלות.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''ויתבארו לדרכנו דברי רש"י ז"ל דבשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה לפי שהיה סמוך, ובז' שני הרעב נאמר הראת את פרעה לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, נופל בו לשון מראה, עכ"ל. וצ"ב הכוונה דכמו כן יתכן לשון הגדה ברחוק ומופלג, ולשון ראיה יצדק גם בסמוך (עיין הקושיא לעיל בדרוש הקדום), ויובן עפ"י המבואר בדברינו בכ"מ, דמילתא דתליא בבחירה לא ניתן להאמר בבחי' דיבור כ"א בראי' לבד, כי הדיבור מכריח הבחירה, משא"כ הראיה, וע"כ בשבע שני השבע שהיתה ידיעה זו מוכרחת לפרעה לשעתו, לקבוץ אוכל בערים שלא יכרת הארץ ברעב, ע"כ נאמר בהם הגיד לפרעה, שנאמרה אליו בבחי' דבור ובהתגלות, אבל שבע שני הרעב ירמזו על הגלויות עד סוף כל הדורות כמבואר בתיקונים הנ"ל, והוא מופלג ורחוק ותליא עדיין בבחירה, ע"כ לא ניתנה להתגלות בבחי' דיבור, אלא שבראיית החלום נרמזו בבחי' ראי', ופרעה לא השיג בחי' הרמז שבו, כ"א מה שצורך לענינו שיתחילו שני הרעב, אבל השתלשלות הענינים והגלויות הרמוזים בה לא ידע ויוסף הצדיק ראה והשיג בפתרונו כל אלה הרמזים בבחינת ראיה, וז"ש אשר אלקים עושה הראה את פרעה בבחינת ראיה לבד, דלפי שהוא מופלג ורחוק נופל בו לשון ראיה, ולא יתכן הגדה ובחי' דבור בזה והבן.'' | |||
==== פסקה יג ==== | |||
''והנה ע"י פתרון החלום נתגדל יוסף וכבוד גדול עשו לו המצרים, על כי ראו שיש בו כח אלקי עליון למעלה מן השרים עליונים, ועל ידו יהיו ניצולים מגזירת הרעב וע"כ לטובתם עשו לו כל הכבוד הזה ושמוהו לראש ומושל עליהם, ואעפ"כ הקב"ה שילם להם מדה כנגד מדה, ובזכות שכיבדו את יוסף נעשו ראש לכל הארצות ומשלו בכיפה כמבואר בדברי רז"ל, ואמרו רז"ל במד"ר (פ' בא) עה"כ ועבר ה' לנגוף את מצרים א"ר לוי מהו ועבר ה', א"ל הקב"ה עובר אני על הדבר אשר דברתי משל למלך וכו', כך ירד יוסף למצרים וקבלו אותו ועשו אותו מלך עליהם וכו', אמר הקב"ה ומה כבוד אני עושה למצרים, הריני קורא אותה בשמה של ג"ע שנאמר וכו', כשחזרו ושעבדו בהם, אמר הקב"ה ועברתי בארץ מצרים, חוזר אני מאותה הכבוד ואעשה אותה שממה וכו', עכ"ד המדרש. והמצרים השיגו זאת דע"י שיכבדו את יוסף יצמח להם טובה גדולה, ולכן היו מוכרחים לחלוק לו כבוד, ואח"כ חזרו לסורם כמ"ש ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, וחזר הקב"ה ונטל כבודם וירדו מטה מטה עד שנאבדו והיו לשממה, והיה סיבה מן השמים שיעשו את יוסף למלך ומושל עליהם, כדי שיכבוש את הדרך לפני ישראל, וע"י שהיה מושל על שר של מצרים הכניע את כוחות הטומאה ויכלו ישראל להתקיים שם, אולם המצריים לא כוונו כי אם לטובת עצמם בלבד, ובשביל תועלתם חלקו לו כל הכבוד הזה.'' | |||
==== פסקה יד ==== | |||
''ואפשר לפרש בזה מאמה"כ (סו"פ וישב) שאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב וגו' והזכרתני אל פרעה, דלכאורה אומרו כאשר ייטב לך צ"ב הכוונה, ומה נפקא מינה לענינו אם ייטב לו או לאו, גם לשון כי אם מורה על תנאי ומה ענין התנאי וכבר ביארנו בזה (בדברינו לעיל בדרוש הקדום) ולדרכנו רמז לו יוסף שעי"ז יצמח טובה וגדולה לכל ארץ מצרים כמבואר במדרש הנ"ל. ויוסף הצדיק לא שם בטחונו על אותו רשע לבקש ממנו טובה ועזר, וידע והשיג בנבואתו שלא יזכירהו כי אם בשביל טובת עצמו, ולזה אמר לו כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ר"ל לטובתך מזכירני אל פרעה, ומן השמים הכריחוהו לזה, ולא בטח יוסף בו, רק בד' הי' כל מבטחו, אלא לפי שלמראית העין היו נראים דבריו כאילו מבקש טובתו, לכך ניתוספו לו ב' שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, וראו והשיגו מעלתו שהוא למעלה משרי עליונים וא"צ להשתדלותם כלל, כ"א מושגח מהבוי"ת כביכול לבדו.'' | |||
==== פסקה טו ==== | |||
''ויתבאר לדרכינו דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, עם הילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו כ' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, עכ"ד המדרש. וצ"ב, ויובן עפימ"ש ה'''אברבנאל זלה"ה''' עה"פ לא יהיה לך השמש לאור יום וגו', דהשמש הוא ראש לכל המזלות ומערכות השמים, וע"כ ירמוז השמש על הנהגה הטבעית המתנהגת עפ"י המזלות ומערכת השמים, ואמר הכתוב דלעתיד לבוא לא יהיה לך השמש לאור יום, שלא יהיה התנהגותם של ישראל על פי דרך הטבע, ועל ידי מערכת השמים ומזלות, אבל יהיה למעלה מן הטבע, עכת"ד ז"ל. מבואר כי השמש ירמוז על הנהגה הטבעית. והנה הבאנו לעיל קושית המפרשים דמה חטא יוסף במ"ש כי אם זכרתני, וכי רע בעיני ה' שיבקש הצדיק צרכיו בדרך הטבע והשתדלות האנושי, אדרבה המקצר בזה וסומך על הנס הוא אשר חטא, כאמרם ז"ל יכול יהא יושב ובטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה ע"כ קושייתם, אמנם לא אמרו כן כי אם לאיש אשר השפעתו וכל תהלוכותיו בדרך הטבע ועפ"י מערכת השמים, ע"כ אינו רשאי לסמוך על הנס, כי אם מחוייב לעשות השתדלות בדרך הטבע כאמרז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו', משא"כ מי שהוא למעלה מן השמש והנהגה הטבעית, אין ראוי לו לעשות השתדלות בדרך הטבע כלל, וכמו"כ ביוסף הצדיק שנתגלה להם ע"י החלום שהוא למעלה מכח השרים עליונים ומושל עליהם, ע"כ היה נחשב פגם למראית העין מה שאמר לשר המשקים והזכרתני, ובאמת לא בטח בו כלל כנ"ל, עכ"ז היה דבר שפתיו אך למחסור מפני מראית העין.'' | |||
==== פסקה טז ==== | |||
''וז"פ דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, פי' שיוסף הצדיק החזיק את עצמו בגודל שפלות רוחו, שגם הוא ככל החיים המהלכים תחת השמש בהנהגת הטבע, ע"כ לשיטתו לא היה חסרון במה שאמר לשר המשקים, או אולי הכוונה על אנשי העולם שהם חשבו על יוסף שהוא עדיין תחת השמש, ע"י שראו שביקש משר המשקים להזכירו אל פרעה, עם הילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, פי' כי אחר החלום נתוודע להם מדריגת יוסף הצדיק שהוא למעלה מן השמש והנהגת הטבע, ונודע להם שלא היה לו צורך לבקש משר המשקים טובה, נמצא שנתגדל בעיניהם ע"י החלום, וגת הי' לו קצת פגם מה שהיה נראה מדבר שפתיו שהוא מבקש ממנו טובה, ושניהם אמת שהיה לו עונש על פגם ההוא וגם נתגדל בעיניהם ע"י החלום, כי עי"ז ראו והבינו מעלתו ומדרגתו שהוא למעלה מן השמש.'' | |||
==== פסקה יז ==== | |||
''ובזה יתבאר דברי המדרש בכל עצב יהיה מותר וכו' בהקדם מה דאיתא בגמרא (ב"ב קכ"ג ע"א) בעא מיניה ר' חלבו מר"ש בר נחמני מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, מה ראה ובחללו יצועי אביו כתיב, אלא מה ראה שנתנה ליוסף וכו' ראויה היתה בכור לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף וכו', עכ"ד הגמרא. והנה אם יוסף הצדיק לא היה ח"ו עומד בנסיון, היה אובד כל זכיותיו וכמ"ש חז"ל (סוטה ל"ו ע"ב) באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם וכו', והנה כשברך יעקב אבינו ע"ה את בניו אמר ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר וגו', פירש"י יתר שאת, ראוי להיות יתר על אחיך בכהונה וכו' יתר עז במלכות וכו', ומי גרם לך להפסיד כל אלה פחז כמים, הפחז והבהלה אשר מהרת וכו' לכך אל תותר אל תרבה ליטול כל היתירות הללו שהיו ראויות לך, ומה הפחז אשר פחזת כי עלית וכו' ע"כ, הרי ראובן לא זכה לזה המותר ע"י חטאו, ויוסף ע"י שלא חטא באשת פוטיפר זכה לאותו המותר שניטל מראובן, שע"י שלא חטא זכה לזיווגו הראוי לו, והעמיד ב' שבטים מנשה ואפרים והיה לו פי שנים, וז"פ דברי המדרש בכל עצב שנתעצב עם אדונתו היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה וזכה לאותו המותר, גם ע"י שעמד בנסיון זכה למדריגה עליונה שהיה מושל על השרים העליונים, ומה"ט שהיה למעלה מהנהגת הטבע לא היה רשאי להשתדל אצל שר המשקים, וז"ש ודבר שפתים אך למחסור, שהגם שלא היה רק דבר שפתים, אבל נחשב לו למחסור, מפני מראית העין כנ"ל.'' | |||
==== פסקה יח ==== | |||
''ונקדים דברי '''ק"ז זלה"ה בייטב לב''' (פ' ויחי) לפרש הכתוב וישם את אפרים לפני מנשה, כי יע"א עשה זה בכוונה מכוונת ע"ש העתיד לטוב, למען יהיה זה פועל דמיוני שבכח זה עתידים ישראל לצאת ממצרים, במה שידענו שדנם הקב"ה ע"ש העתיד לטוב, שעתידין לקבל התורה, וכמ"ש ה'''רמב"ן''' פ' לך וכו'. ובזה פירש הכתוב וישלח ישראל את ימינו וגו' אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, ע"ש שיהושע עתיד לצאת ממנו, הרי שדן אותם על שם העתיד לטוב ולא לרע וכו' עייש"ד, וקרוב לזה פירש במאמר הכתוב בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וגו', שזה הוא ברכת כל ישראל עד סוף כל הדורות, במה שבירך את אפרים לפני מנשה ע"ש העתיד, כמו"כ ידון הקב"ה את ישראל תמיד ע"ש העתיד לטובה עיי"ש, דבאמת איך לנו זכותים בעיקבתא דמשיחא אלא על שם העתיד, מה שאנו עתידים לעשות תשובה שלימה בביאת המשיח, וכמו גאולת מצרים שהיתה על שם שעתידין ישראל לקבל את התורה, ומטעם זה הקדים יעקב אבינו לברך את אפרים לפני מנשה לעשות בזה פועל דמיוני על העתידות, שבכח הזה יחיש הקב"ה לגאול את ישראל מתוך הגלות. והנה הקרבנות של הנשיאים אע"פ שהיו קרבן יחיד וקרבן יחיד אינו דוחה את השבת, אבל לפי שעל ידם היו מחנכין את המזבח שעתידין ישראל להקריב עלי' קרבנות ציבור, ע"כ יש להם דין קרבן ציבור ע"ש העתיד ודוחה את השבת, ולזה שפיר שילם לו הקב"ה מדה כנגד מדה, מפני ששמר את השבת במצרים עד שלא נתנה, ע"ש העתיד שעתידין ישראל להצטוות עלי', ע"כ דין הוא שיהא קרבנו דוחה את השבת על שם העתיד.'' | |||
==== פסקה יט ==== | |||
''וכבר נתבאר שכל פעולתם של האבות הקדושים היה פועל דמיוני והכנה על העתידות דורות האחרונים, ע"כ בשעה שבאו השבטים הקדושים אל יוסף הצדיק שזה היה התחלת הגלות, צוה יוסף לעשות פועל דמיוני על גאולה העתידה, ואמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן, לעשות הכנה דרבה לשבת, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, עפי"מ שפירשו בספה"ק בנוסח התפלה של מודים, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, דערב רומז על זמני הגלות ובוקר הוא זמן צמיחת הגאולה כדמיון הבוקר שמתחיל להאיר, וצהרים הוא אחר הגאולה שהאור יאיר בתוקפו כמו השמש בצהרים עכ"ד ז"ל. וז"ש כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. פי' לעתיד לבוא בעולם התקון, שאז יהיה אחדות גמור בין השבטים הקדושים. ולזה צוה לו וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, וע"ד שפי' '''כ"ק אבא מארי זלה"ה''' הושענא מכון לשבתך, עפ"י המבואר בזוה"ק שאחר שנת ת"ק לאלף הששי הוא כמו ע"ש אחר חצות, דיומו של הקב"ה אלף שנים, ואלף השביעי הוא שבת ובאלף הששי אחר חציו מתחילין לעשות הכנה על השבת כמו כל ערב שבת אחר חצות. וז"פ הושענא מכון לשבתך, שתכין את עצמך לשבת שהוא עולם התקון יום שכולו שבת, וענין זה רמז להם יוסף באמרו והכן אין והכן אלא שבת, להתפלל ולעשות הכנה ופועל דמיוני על גאולה העתידה, יום שכולו שבת, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים ירמוז על זמן תקון השלם, כנ"ל.'' | |||
==== פסקה כ ==== | |||
''ובזה יובן הרמז של נס חנוכה בפסוק זה דייקא, כי נס חנוכה היה ג"כ על שם העתיד, כי בזה נשתנה נס של חנוכה מפורים, דבנס של פורים עשו כל ישראל תשובה שלימה בעת הצרה קודם הישועה. ובזכות התשובה באה להם הישועה, משא"כ בנס של חנוכה לא היה אפשר להם להקהיל קהלות ולהחזיר את ישראל בתשובה, וכמו שכתב ה'''יערות דבש''', דמהאי טעמא חנוכה לא ניתן לכתוב כמו פורים, מפני שהיה הנס בלי תשובה, אבל אחר הנס כשגברו החשמונאים, חזרו כל ישראל בתשובה שלימה וטהרו מקדשך והדליקו הנרות, ועל שם זה זכו לנס מתחילתו בשביל שיעשו תשובה אח"כ, ובזה יתורץ מה שהקשו המפרשים בנוסח על הנסים ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשיך וכו', דלמאי נפקא מינה לספר מה שעשו ישראל אח"כ, ובהודאה של פורים לא תיקנו לספר שעשו ישראל אח"כ משתה ושמחה, רק חייבו להזכיר עצם הנס בלבד מה שעשה הקב"ה לישראל ותו לא, אבל לדרכינו יבוא על נכון כי בפורים עשו ישראל תשובה קודם הנס, ואין עוד נפקא מינה במה שהיה אח"כ, משא"כ כאן היה עיקר כח הנס ע"ש העתיד שיעשו תשובה אחר הנס, וא"ש שחייבו להזכיר מה שעשו אח"כ, כי זה היתה סיבת הנס, ולזה סמכו רמז נס חנוכה אל הפסוק וטבוח טבח והכן, שעשה יוסף הצדיק פועל דמיוני על גאולה העתידה, וכח גאולה העתידה הוא רק על שם העתיד מה שעתידין ישראל לחזור בתשובה שלימה אחר ביאת המשיח כנ"ל, וכן היה גם בנס חנוכה שהישועה היה על שם העתיד, גם יש צורך בנס חנוכה לגאולתן של ישראל כמבואר במדרש תנחומא שבזכות אותו הנר אביא לכם מלך המשיח כמ"ש ערכתי נר למשיחי. וב'''קדושת לוי זלל"ה''' פירש שעל כן נקראת חנוכה מלשון חינוך שהוא חינוך והכנה על גאולה העתידה, לזה מצאו מקום ראוי לרמז חנוכה בפסוק זה וטבוח טבח והכן, השי"ת יעזור שנזכה במהרה בזכות נרות של חנוכה לאור האמיתי אורו של מלך המשיח באנפין נהירין ולראות במהרה בהתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.'' | |||
=== מאמר יב === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים הנ"ל, בהקדם דברי המדרש ויהי מקץ ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, עם ילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום שנאמר ויהי מקץ וגו', עכ"ד המדרש. וצ"ב הכוונה במ"ש את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, עוד קשה דמאמר זה סותר דברי המדרשים הנ"ל, דנראה מדבריהם שאלו הב' שנים נתוספו לו על צד העונש בשביל שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני, וכאן אמרו שנתוספו לו על צד הטובה כדי שיתגדל על ידי החלום, וה'''יפ"ת''' פי' שבעל מאמר זה חולק על מאמרים הראשונים, ומדרשים חלוקים הם עכ"ד. אולם אין סברא לומר כן, כיון ששניהם נאמרו סתם מבלי הזכיר בעל המאמר, גם כי כללא אית לן דאפושי פלוגתתא לא מפשינן, עוד הקשו המפרשים מאי חטא יוסף בהשתדלותו אצל שר המשקים שיזכירו לפרעה, הלא האדם מחוייב להשתדל עבור הצלתו, כאמרם ז"ל יכול ישב בטל, ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה, גם אמרו רז"ל אין סומכין על הנס, וב'''נזה"ק''' פי' שהפגם הי' בשביל שביקש השתדלות ע"י אדם רשע, דאף שהאדם מחוייב לעשות השתדלות עבור הצלתו, אבל להשתדל אצל אדם רשע אסור, דישועה הבאה מן השמים בהשגחה אינו אלא ע"י זכאי ולא ע"י חייב, וכדאמרינן מגלגלין זכות ע"י זכאי, ע"כ תירוצו. אמנם הקשה עוד מדוע באמת נכשל יוסף בזה, ובוודאי כל רז לא אניס ליה, ופירש לפי שבחלום שר המשקים נרמזו בשורות טובות לישראל, כמבואר במדרש ובתרגום יונתן, ומזה נמשך טעותו של יוסף שחשב אותו לזכאי וראוי, שיתגלגל זכות על ידו עכת"ד. אמנם קשה לומר על יוסף הצדיק שטעה בשר המשקים לחשוב בו שהוא זכאי, והרי כל רז לא אניס ליה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ולבאר הענין נקדים לפרש מאמר הכתוב סו"פ וישב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, דלכאורה לשון כי אם צ"ב הכוונה, דמשמעותו מלשון תנאי, ולא מצינו בדבריו תנאי, גם אומרו כאשר ייטב לך מיותר, דכבר פתר שיהיה טוב לו, ופשיטא שרק אז יזכירו לפרעה, גם יל"ד במאמר הכתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דלכאורה צ"ב הכפל, באמרו ולא זכר וישכחהו והיינו הך, ורש"י ז"ל פי' ולא זכר בו ביום וישכחהו לאחר זמן, וגם לפי פירושו צ"ב, דמה נפקא מינה אם הי' השכחה בתרתי בו ביום ולאח"ז והכפל למה.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ויתבאר עפ"י דרכו של הנזה"ק זלה"ה דמאדם רשע אסור לבקש השתדלות, דזה גורם פגם בנפש, אמנם יוסף הצדיק לא טעה בו, כדברי הנזה"ק, רק דבאותה שעה כשר היה, דהנה כלל גדול שההולך עם חכמים יחכם, ולפי ששר המשקים היה בצוותא חדא עם יוסף הצדיק זמן רב, לא ימלט שלא השפיע עליו מכח קדושתו ונתקרב על ידו אל הקדושה, אולם אחר שחזר לבית פרעה והושיבו על כנו, חזר לגילוליו ונתרחק מן הקדושה ונעשה רשע כפרעה, אבל כל זמן שהיה בבית האסורים בצוותא חדא עם יוסף הצדיק, השפיע עליו רוח טהרה וקדושה והיה זכאי באותה שעת וזאת התנה יוסף הצדיק עמו, שלא יזכיר אותו אל פרעה רק כשישאר בבחינת הקדושה גם אחר צאתו, משא"כ אם יתקלקל להיות רשע אינו רוצה בטובתו, דטובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים, וז"ש כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, וע"ד שאמרז"ל אין טוב אלא תורה, ועד"ז התנה עמו שלא יזכירו רק באופן שיתנהג בדרך התוה"ק, משא"כ כשיתרחק מצד הקדושה לא ישתדל בטובתו, ורק כאשר ייטב לך כשתתנהג בדרך התורה שלמדתיך אז והזכרתני אל פרעה, לשון נתפעל, ר"ל שתתפעל מעצמך לעשות לי טובה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ובזה יתבאר כפל הלשון, דמ"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף, אין הכוונה בו על ענין זה להזכירו לפרעה, כי אם על כל דרכו ותהלוכותיו של יוסף שלא זכר את כל מה שלמד אתו יוסף בבית האסורים, ועי"ז נפסק ממנו השפעת הקדושה שנדבק בו מתחלה, וע"ד שאמרו ז"ל אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, דע"י שמזכירים שמועות והנהגות טובות מאדם כשר, נחקק כח הקדושה במוחו, אבל שר המשקים שכח לגמרי כל ההתנהגות שראה ולמד מיוסף ולא זכרו כלל, וז"פ ולא זכר שר המשקים את יוסף, היינו כל התנהגותו של יוסף, וחזר לגלוליו ונעשה רשע כמקדם, וממילא נמשך מזה וישכחהו ששכח להזכירו לפרעה, כיון שגם רצון יוסף הצדיק היה על מנת כן, שאם יחזור להיות רשע ישכח ממנו, וז"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף, ועי"ז וישכחהו כמו שהתנה עמו כי אם זכרתני כאשר ייטב לך.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ובזה יתבאר לנו בדברי יוסף שאמר לשר המשקים כי גנב גנבתי מארץ העברים וגו', דלכאורה מה לו להזכיר לאותו רשע שבא מארץ העברים, ודבר זה היה בזיון אצלם, וכמו שאמר לפרעה ושם אתנו נער עברי וגו', א"כ כשביקש יוסף ממנו טובה למה לו להזכירו דבר זה שיהיה מבוזה על ידו בעיניו, אבל לדרכינו אתי שפיר, דלפי שהתנה עמו שלא יזכירו רק כאשר ייטב לך על בחי' הנ"ל, ע"כ אמר לו תדע שאני מארץ העברים ומושרש בבחינת הקדושה, וגם פה לא עשיתי מאומה, ר"ל שלא נשתניתי מבחינתי גם פה אחר ששמו אותי בבור, וע"כ יהיה לך דבר זה לסימן, שאם תשנא אותי עבור זה שאני מארץ עברים ואהי' בעניך מבוזה. זהו סימן על רשעתך ואז לא תזכירני לפני פרעה, ורק באופן שאמצא חן בעיניך עי"ז שאני מארץ העברים אז והזכרתני אל פרעה.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ויובן בזה מאמר הכתוב וידבר שר המשקים את פרעה לאמר, את חטאי אני מזכיר היום, דלכאורה מה לו להזכיר החטא שחטא וכבר נמחל לו, גם אומרו היום מיותר, אמנם לפי שיוסף הצדיק התנה עמו שלא יזכירו לפרעה כי אם באופן שיהיה עליו רוח טהרה, ובאמת נתקלקל וחזר לרשעתו כנ"ל, ע"כ הי' סיבה מאת ד', שבאותו היום שהיה זמנו להזכירו לפני פרעה. נשפע עליו רוח טהרה מן השמים כדי למלאות רצון צדיק, והנה הכלל הוא כי הרשעים אין מכירין בעצמם שהם חוטאים, אדרבה חושבים שכל מעשיהם טובים המה, אולם כשנשפע לאדם רוח טהרה וקדושה אז מכור בעצמו מיעוט ערכו ורוב פשעיו, וזה שאמר שר המשקים אל פרעה "את חטאי" בלשון רבים, ר"ל כל החטאים שלי אני מזכיר היום, דע"י שנשפע עליו היות רוח טהרה, הכיר בחטאיו הרבים, כדי שלא יהיה רשע באותה שעה ויוכל לעשות טובה ליוסף הצדיק, ע"ד שהתנה עמו מתחילה כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך. היוצא לנו מזה שלא היה ליוסף הצדיק טעות בשר המשקים, דבאותה שעה שאמר לו כי אם זכרתני, היה מקושר קצת בבחינת הקדושה, ורק אח"כ נשתנה להיות רשע, אבל לפי שהיה נראה למראית העין שבקשתו הי' מאדם רשע לעשות לו טובה, זה הי' העלילה שעל ידה נסתבב לו העונש להיות במאסר עוד ב' שנים, ובאמת היה מוכרח להיות כן גם בלאו הכי כדי שיתגדל על ידי החלום.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ובזה יתורץ סתירת המדרשים הנ"ל, מ"ש ז"ל שנתוספו לו ב' שנים על שאמר לשר המשקים וכו' ואח"כ אמרו שהי' לטובתו כדי שיתגדל ע"י החלום, אמנם ידוע שכל החטאים של האבות הק' היו בדרך עלילה, שהענין הי' מוכרח להסתבב כן, רק שאין מדתו של הקב"ה לענוש בלי חטא, הזמינו לידם איזה חטא בבחינת נורא עלילת כמבואר במדרש תנחומא (פ' וישב) עה"כ ויוסף הורד מצרימה, זש"ה לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם, אריב"ק אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן, בא וראה כשברא הקב"ה את העולם מיום ראשון ברא מה"מ וכו', ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם וכו', וכן חושב במדרש הרבה דברים כענין זה, שהיה בבחינת עלילה לתלות העונש בו. וכן הוא בענין חטא מכירת יוסף עיי"ש. וכמו"כ לעניננו דבאמת היה מוכרח להתעכב בבית האסורים עוד שתי שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, וע"ד שהסביר ב'''יפ"ת''' דזמן החלום היה להתקיים אחר שתי שנים, שאז התחילו שני השובע, ואילו חלם מתחילה במה יבחן יוסף, ואם שיתחילו אחר שתי שנים ויאמר הנה שבע שנים באות ימצא בדאי, עכ"ל. ולפי שאין מדתו של הקב"ה לצער את האדם בלא חטא, ע"כ הזמינו לו עלילה זו שיאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ועי"ז נתוסף לו ב' שנים, ואין בזה שום סתירה ולא פלוגתא, דהא בהא תליא ושניהם קיימים ואמיתיים.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''וז"פ המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ששם בטחונו בהשי"ת והיה מגיע לו שכר גדול שיתגדל ע"י החלום, ובשביל זה היה צריך להמתין עוד ב' שנית וע"ד שהסביר היפ"ת, לזה סיבב לו השי"ת עלילה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ונתוסף לו ב' שנים ולא קשה סיפא לרישא.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ויובן לדרכנו קישור דברי המדרש הנ"ל בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור וכו' עפי"מ שפירש רש"י עה"כ ויוסף הורד מצרימה חוזר לענין ראשון וכו', כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרלוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה. וזה היה הנסיון ליוסף הצדיק, דאולי גם הוא ראה האצטגנינות, וע"כ נפל ספק בלבו, אולי האמת כדבריה, דאף שלפי האמת היתה מרשעת כמבואר במדרש כשרצתה להרוג את יוסף וע"י נס ניצול מידה, מ"מ באותה שעה נראה לו ליוסף שמכוונת לשם שמים כדי להגדיל בחי' הנסיון והי' סיבה מן השמים כן, וכמו"כ בענין שר המשקים שאמר לו יוסף זכרתני והזכרתני היה מקושר בבחינת הקדושה והיה סיבה מן השמים בבחינת נורא עלילה כנ"ל.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''וא"ש קישור דברי המדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדנותו וכו', שהנסיון היה ע"י שראה האצטגנינות והזמינו לו טעות מן השמים, שנדמה לו שמתכוונת לשם שמים כדי להגדיל בחינת הנסיון, ולבסוף היה לו יתרון ממנה למה שנשא את בתה, וע"י שעמד בנסיון זכה להעמיד ב' שבטים ממנה, ועד"ז בענין שר המשקים, ודבר שפתים אך למחסור, שהנסיון היה בדומה אליו, שבאותה שעה כשר היה, ואעפ"כ הביא חסרון ליוסף הצדיק שנגזר ע"י זה להתעכב עוד שתי שנים במאסר, מפני שמלראית העין היה נראה שמבקש מאדם רשע טובה, אבל לפי האמת נסתבב לידו מן השמים כן בבחינת נורא עלילת וע"כ דייק לומר ודבר שפתים אך למחסור, להודיע דמה שאמר כי אם זכרתני והזכרתני לא הי' הכוונה לבטוח בו ח"ו ולא הי' הפגם כי אם בדבר שפתיים ובשביל מראית העין כנ"ל, אבל באמת יוסף הצדיק התחזק בבטחונו על השי"ת שהוא יוציאו מעבדות לחירות.'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''נחזור לבאר דברי המדרש הנ"ל ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, בהקדם דברי '''ק"ז זלה"ה הישמח משה''' (פרשת וירא) עה"פ והוא יושב פתח האוהל כחום היום, ותו"ד לפרש מאמר הכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכו', שהשמש יש לה ב' תנועות, תנועה ישרה שלה הוא ממערב למזרח, אלא שגלגל היומי מקיפה בכל יום סביבות הכדור ממזרח למערב, כי הוא גדול והשמש בהכרח נגררת אחריו, אבל מכל מקום מעט מעט הולכת תנועתה הישרה ממערב למזרח וכו', כי השמש יש לה מנגד למהלכה הטבעי וכו' אעפ"כ איננה מניחה את שלה אף רגע אחד והולכת לאט עד שתגמור, והוא מוסר גדול ויסוד גדול בעבודת השי"ת, כי סיבת כל חולי הנפש הוא ע"י סבת המונעים ושערי תירוצים לא ננעלו וכו', וז"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ירצה שהם עושים כמעשה השמש וכו', וז"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ר"ל שכל היתרון לאדם הוא רק אם יעמול בבחינת השמש, לשבור זרוע המניעות והעיכובים ולעבוד את בוראו ב"ה ע"ד הילוך השמש וכאמור, עכלה"ק.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''ובזה יתבארו דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, ר"ל שכל תהלוכותיו היו בדמיון הילוך השמש, שהתגבר על כל הנסיונות והמניעות ונשאר בקדושתו אע"פ שהיה במצרים ערות הארץ, וע"כ הביא הקב"ה לידו עלילה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ועי"ז נתוספו לו שתי שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, והי' מוכרח להיות עוד ב' שנים במאסר כנ"ל, אלא שאין מדתו של הקב"ה לענוש בלא חטא, סיבב לו חטא זה שיאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, וכל זה סיבב הקב"ה כדי שיתגדל ויעשה מלך במצרים ובזה היה לו כח להכניע טומאת מצרים החזקה ולהכין המקום לבני ישראל אח"כ שיוכלו לצאת משם ולהגיע לקבלת התורה הקדושה והכל הי' בכח קדושתו של יוסף הצדיק, על שהתגבר ועמד בכל נסיונותיו וא"ש קישור דברי המדרש. ויעזור השי"ת שגם אנו נזכה להכניע כוחות הטומאה ולהתגבר על כל הנסיונות ולעבוד את השי"ת בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.'' | |||
=== מאמר יג === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''באופן אחר אפ"ל אמרם ז"ל למה נתוספו לו ב' שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום עפי"מ דאיתא במד"ר עה"פ וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וגו', להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם, מעמדת לה חמשה חכמים שישמשו אותה וכו', וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלן ממנה וכו', וכ"כ למה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, אמר הקב"ה אם יבוא יוסף תחלה ויפתור את החלום אין זה שבחו, יכולין החרטומים שיאמרו לו, אילו שאלת אותנו כבר פתרנו אותו לך וכו', עליו אמר שלמה כל רוחו יוצא כסיל אלו חכמי פרעה, וחכם באחור ישבחנה זה יוסף. עכ"ד המדרש, מבואר מזה שכל הכבוד שזכה יוסף אלי', נסתבב לידו ע"י שבא באחרונה אחר שחתרו חרטומי מצרים למצוא פתרון ולא מצאו, משא"כ אלמלי היה פותר לפניהם לא היו מודים לחכמתו ולא הי' זוכה לגדולה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ובזה יובן אמרם ז"ל שנתוספו לו ב' שנים כדי שיתגדל ע"י חלום, דאלמלי יצא ב' שנים מוקדם, היה נתפרסם מיד חכמתו בכל ארץ מצרים ומיד שחלם פרעה חלומו היו קורין אותו אל המלך ולא היה זוכה לגדולה כ"כ, כמבואר במדרש הנ"ל, וע"כ נתוספו לו עוד ב' שנים במאסר שלא נתפרסם חכמתו במצרים ושר המשקים לא רצה להזכירו עד שהיה מוכרח בדבר, וכדאיתא במד"ר, כיון שראה שר המשקים את פרעה שהיתה נפשו מבקשת לצאת היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידני באומנתי אם לאו, וזה גרם לו לבוא אל פרעה באחרונה ונתגדל ע"י החלום, וז"ש במדרש למה נתוספו לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''עוד י"ל בהקדם לבאר במאמה"כ, ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, פירש"י הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו, וראוי להבין מנין ידע פרעה שלא ימצא כזה עוד. ובמדרש רבה אמרז"ל שאמר פרעה אם מהלכים אנו מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאים כזה. וצ"ב, דהלא גם מיוסף לא ידע עד עכשיו, וכמו"כ יכול להיות שנמצא עוד דוגמתו והוא לא ידע, ובאמת היו יעקב אבינו והשבטים הק' שלא ידע פרעה ממציאותם, ועכ"פ איך עשה עצמו כידע בדבר שנתברר חסרון ידיעתו, גם דקדק ה'''אוהחה"ק''' שהיל"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, ולמה הפסיק בתיבת כזה באמצע הדיבור, עוד יל"ד דבדברי פרעה אל עבדיו לא אמר להם תואר נבון וחכם רק איש אשר רוח אלקים בו, ובדברו אל יוסף אמר לו אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, ולא אמר לו התואר שאמר לעבדיו איש אשר רוח אלקים בו. וראוי להבין שינוי הדברים. גם ראוי להבין איזה חשיבות ומעלה הי' זאת בעיני עבדי פרעה שרוח אלקים בו, וכולם היו רשעים וכופרים באמונתו יתברך, ויותר היה לו לומר להם שהוא נבון וחכם, שזה ימצא חן בעיניהם יותר מאיש אשר רוח אלקים בו.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''אמנם נראה הכוונה דבאמת היו עבדי פרעה יראים להשים את יוסף למושל עליהם, לפי שראו והכירו בו שהוא איש אשר רוח אלקים בו, והם היו שונאים וממאסים גבול הקדושה בתכלית, גם חששו שמא אם יהיה יוסף מושל עליהם יכריחם להתנהג בגדר הקדושה, וכמו שהיה לבסוף שצוה להם למול כמבואר במדרש, ולכך מיאנו בו בתחלה שימשול עליהם, אולם פרעה רצה בו ומצא חן בעיניו. שהי' כן סיבה מן השמים, וע"כ דיבר על לב עבדיו שיתרצו גם הם ובירר להם שאין הדבר כמו שחושבים הם שהוא איש אשר רוח אלקים בו, דהנה יוסף ידע בשבעים לשון כמבואר בגמרא (סוטה ל"ו ע"ב) שבא גבריאל ולמדו עיי"ש, ופרעה לא ידע שמלאך גבריאל למדו, וחשב שלמד מעצמו ע"י חכמתו, ובדרך הטבע איש כזה שיודע בשבעים לשון אי אפשר שיהיה רוח אלקים בו, כי ללמוד בלשונות של אומות העולם מוכרחין להשתמש בספריהם שכולם מלאים מינות וכפירה ודרכי ע"ז, וזה שאמר להם פרעה אל ירע לכם מה שנראה כאיש אשר רוח אלקים בו. כי הנמצא כזה, פי' כזה שיודע בשבעים לשון, הכי בנמצא שיהיה עוד רוח אלקים בו, ומה שנראה כאיש אשר רוח אלקים בו, זהו רק כלפי חוץ, ע"י שהוא נבון וחכם גדול, יודע לשנות מראיתו ולהתראות לאיש אלקים, אבל אם נלך ונבקשנו, ר"ל שנבקש אחר פנימיותו לבדקו היטב, אז נשכיל לדעת שאין הדבר כן ואין בו רוח אלקים כלל, וז"ש במדרש אפילו אם נלך מסוף העולם ועד סופו לא נמצא איש כזה שיהיה בו רוח אלקים, ובזה כוון פרעה אל האמת, רק שביוסף הצדיק נשתנה הדבר, ע"י שמלאך גבריאל למדו ע' לשון ומזה לא ידע פרעה, ועכ"פ מ"ש הנמצא כזה איש היודע בע' לשון ויהיה רוח אלקים בו הוא אמת גמור, ובזה הרגיע את לב עבדיו שלא יפחדו מלהשים את יוסף למושל עליהם, ועי"כ הסכימו לדבריו.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ובזה יובן מדוע הוצרך יוסף להיות בבית האסורים עוד ב' שנים, כי כל הטעם שהסכימו שרי מצרים לעשותו למושל עליהם אף שהיו שונאים בטבע בחינת הקדושה, לפי שבירר להם פרעה שאין פנימיותו של יוסף כמו שנראה לעיניהם לאיש אשר רוח אלקים בו וכנ"ל, אמנם אלמלי יצא יוסף מבית האסורים לסוף י' שנים, לא הי' מציאות להסתיר פנימיותו שלא יכירו בו בנ"א, והיה נתברר לכל שהוא איש אשר רוח אלקים בו על ידי מעשיו והתנהגותיו, דשתי שנים הוא זמן גדול להכיר מהותו של אדם, ואז לא היה נעשה מלך ומושל עליהם, שלהיותו איש קדוש ורוח אלקים בו, לא היו מסכימים שרי פרעה להיות איש כזה מושל עליהם מגודל טומאתם ושנאתם אל הקדושה, וע"כ סיבב הקב"ה שישאר בבית האסורים עד זמן החלום, והיה יכול פרעה להטעות את עבדיו ולומר שאין פנימיותו כברו איש אשר רוח אלקים בו, ועי"ז נתגלגל הדבר ונעשה מלך מצרים כרצון השי"ת, וז"ש במדרש למה נתוספו לו ב' שנים כדי שיתגדל על ידי החלום.'' | |||
=== מאמר יד === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''עוד אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל בהקדם לפרש מאמה"כ (סו"פ וישב) כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וגו'. יל"ד על אומרו כי אם וגו' שהוא לשון תנאי ומאי התנה עמו בזה, גם מלת אתך צריך ביאור. ונל"פ עפימ"ד בגמרא (ב"ב י', ע"ב) ונפסק בש"ע יו"ד (סימן רנ"ד ס"א) שאסור לישראל ליטול צדקה מן העובד כוכבים, וז"ל המחבר שם (בסעיף ב') שר עכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעכו"ם בסתר ע"כ, אבל לישראל לא דכתיב ביבוש קצירה תשברנה, פירוש כשיכלה לחלוחית זכות של עכו"ם אז ישברו, ו'''הט"ז''' שם (בס"ק ב') כתב לחלק שאין שייך ביבוש קצירה אלא כשהעכו"ם מכוון לעניי ישראל, ובזה מייקר שם ישראל ויש זכות גדול וכו', משא"כ כשהעכו"ם אין כוונתו דוקא על ישראל, אלא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד, אין זה זכות גדול ולית ביה משום ביבוש קצירה עכת"ד. ומכש"כ אם העכו"ם מכוון גם להנאת עצמו ודאי שאינו נחשב לו לזכות וכמו שאמרז"ל בגמרא שם בצדקה שלא לשמה דבעכו"ם אינו נחשב לצדקה כי אם לישראל ע"ש.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''והנה ראוי להעיר איך ביקש יוסף משר המשקים שיעשה לו טובה להזכירו לפני פרעה, הלא יתוסף לו זכות עי"ז וכתיב ביבוש קצירה תשברנה, ואפשר דע"כ דייק יוסף הצדיק בדבריו "כי אם" זכרתני "אתך" היינו שגם לעצמו יצמח טובה כזה שיזכירהו ועפימ"ד במד"ר: כיון שראה שר המשקים שהיתה נפשו מבקשת לצאת, היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידיני באומנתי אם לאו וכו', נמצא דבזה שהזכיר את יוסף היתה לו נגיעה עצמית ולא לטובת יוסף נתכוון, וכמו שאיתא במד"ר הובא ברש"י ז"ל ארורים הרשעים שאין טובתם שלימה שמזכירו בלשון בזיון נער עברי עבד, גם התנה עמו יוסף תנאי וא"ל כי אם זכרתני אתך, דרק באופן זה יתקיים מה שפתר לו אם יזכירו לפני פרעה וכמו שאיתא בזוה"ק אותי השיב על כני ואותו תלה, מכאן דחלמא אזיל בתר פשרא, השיב על כני מאן אלא דא יוסף וכו', ממילא ידע שר המשקים שאם לא יזכירנו לא יתקיים פתרונו לטובה, ולתועלת עצמו הוצרך להזכיר את יוסף, ממילא לא שייך בזה משום ביבוש קצירה שלא התכוין לטובת יוסף כלל.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ובזה יתבאר דברי המדרש אשר הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, כי היה שלם בבטחונו בהבורא כל עולמים ולא בטח בשר המשקים כלל, אלא שידע יוסף שמוכרח שר המשקים להזכירו בלא"ה, מפני שקיום חלומו תלוי בזה כנ"ל, ואם יזכירו לטובת יוסף יתרבה זכותו, וזה רצה יוסף הצדיק לחסר ממנו משום ביבוש קצירה וע"כ התנה עמו תנאי כי אם זכרתני "אתך" כאשר ייטב לך שגם לך יצמח טובה ממנה ורק אז הזכרתני, וז"ה שדרשו רז"ל ודבר שפתים אך למחסור על יוסף, שלא היה רק דבר שפתים, אבל בלבו לא בטח בו כלל, ואף דבורו היה לשם שמים בלבד כדי לחסר זכותו וע"כ התנה עמו כי אם זכרתני אתך, וז"ש ודבר שפתים "אך" למחסור, שדיבורו אליו כי אם זכרתני אתך היה אך לחסר זכותו של שר המשקים, כי ע"כ התנה עמו תנאי כי אם זכרתני אתך שיתכוין לטובת עצמו וזהו אומרו אך למחסור, וז"ש במדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, שהיה בוטח בה' ולא בזולת, ולא פנה אל רהבים וכו', ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, דהאמנם שלא חטא בזה ובטחונו היה רק בהקב"ה וכנ"ל, אלא ע"י שבעיני בני אדם היו נראים משמעות דבריו מה שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני כאלו שם מבטחו בו, בשביל זה נתוסף לו שתי שנים, וע"ד מ"ש ה'''אוהחה"ק''' (בפרשת ראה) עה"פ שמור ושמעת דעד שלא נאמר בישיבה של מטה הטעם ר"מ רמון מצא וכו' לא אמר הקב"ה שמועה מפיו, והגם שהקב"ה ידע אעפ"כ היה חסר השלימות וכו', ועד"ז ביוסף בשביל שהיה נראה בעיני בני אדם בחסרון בטחון ח"ו ע"כ נענש, ועיקר הסיבה כי היה מוכרח בלאו הכי להיות נחבש בבית האסורים עד אז כמבואר במדרש זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה וכו', אך משום דקוב"ה לא עביד דינא בלא דיינא, ע"כ הזמינו לידו פגם זה של מראית העין, וע"ד מ"ש במדרש תנחומא אצל מכירת יוסף שהוא בחינת נורא עלילה על בני אדם עיי"ש, וכן הענין ביוסף שהיתה הגזירה מוכרחת שיהיה נחבש עוד שתי שנים בבית האסורים, אלא מפני שהקב"ה לא עביד דינא בלא דיינא נסתבב לו עלילה שע"י שאמר לשר המשקים זכרתני וכו' נתוסף לו ב' שנים.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ובזה יתבאר קישור הענינים שדרשו רז"ל עה"פ בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (עיין לשון המדרש לעיל) דהנה אסנת היתה בת דינה משכם, כמ"ש בבעלי התוספות שתלה לה יעקב אבינו קמיע בצווארה, והובאה למצרים ע"י נס, שמלאך גבריאל הביאה לשם, וגדלה פוטיפר בביתו ולכך נקראת על שמו, וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים וכו' וכ"א זורקת לו חפץ וכו' וזרקה לו הקמיע וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה, והנה לכאורה יחשב לה לזכות מה שגדלה את אסנת בתוך ביתה ועל ידי זה נשאה יוסף ויצאו ממנה שני שבטים אפרים ומנשה, א"כ גם בזה שייך ביבוש קצירה תשברנה, ומדוע נתגלגל לידה זכות גדול כזה.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''אמנם יתבאר עפימ"ד במכילתא (הובא בילקוט שמעוני פ' בשלח) שאמרו לו התלמידים לר' טרפון למדינו רבינו באיזה זבות זכה יהודא למלכות, אמר להם אמרו אתם, אמרו לו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו', אמר להם די' להצלה שתכפר על המכירה עכ"ד המכילתא, וכמו"כ לענינינו דאף שהיה לה זכות כנ"ל, אבל די' לזכות הזאת שתכפר על הצער שנצטער יוסף עם אדנותו, וממילא עי"ז העצב שהיה לו ליוסף ממנה, אבדה זכותה וביבוש קצירה תשברנה, ויתבאר קישור דברי המדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה שנטל את בתה, וזה היתרון לא נחשב לזכותה כלל, שנתחסר זכותה ע"י שנצטער יוסף על ידה, ומהאי טעמא ודבר שפתים "אך למחסור", שלכוונה זו אמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני אתך, כדי לחסר זכותו משום ביבוש קצירה.'' | |||
=== מאמר טו === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאור וגו', ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשונות הבריאות ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ'''. יל"ד על אריכות הלשון דיספיק שיאמר ולא נודע כי באו אל קרבנה ומובן מאיליו שמראיהן רע כאשר בתחלה דאם לא כן הרי נודע כי באו אל קרבנה, גם תיבת בתחלה צ"ב קצת, והול"ל כאשר מקדם, כי לשון בתחלה מורה על התחלת ענין ולא נתבאר הכוונה בזה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) '''ויאמר יוסף אל פרעה וגו' וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכילה הרעב את הארץ''', פירש"י ז"ל הוא פתרון הבליעה, ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד, פירש"י הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה, נראה מפירושו שהם ב' ענינים נפרדים ונשכח כל השבע וגו' ולא יודע וגו'. וצ"ב ההפרש ביניהם, כי טעם של ונשכח כל השבע הוא מחמת שלא יודע מפני הרעב, והא בהא תליין, ומדוע חלקן הכתוב לשנים הן בחלומו של פרעה והן בפתרונו של יוסף, גם יש להבין אומרו אחרי כך דמיותר, ומובן מאיליו שהכוונה לאח"כ דא"א שיהיו שניהם כאחד, כי אם אחרי שיעברו שני השבע יבואו שני רעב ואז לא יודע השבע.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) '''ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש וגו'<nowiki/>'''. יל"ד בזה טובא: א) מה שהקשו המפרשים שפרעה לא ביקש אותו להיות ליועץ כי אם לפתור חלומו, ומי בקש מידו ליתן עצות איך להציל את הארץ בשני הרעב. ב) מדוע צריך לזה איש נבון וחכם שיקבוץ את התבואה, כיון שהי' תבואה לרוב בשני השבע כמ"ש ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים, וכל אדם יכול לעשות זאת לקבוץ תבואה הנגמרת. ג) כל הפסוק מיותר לכאורה, ויספיק לומר יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש, ולפי משמעות הכתוב אמר לו ב' ענינים, ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו', וצ"ב הכוונה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ד) '''והרעב היה על כל פני הארץ וגו'<nowiki/>'''. פירש"י מי הם פני הארץ אלו העשירים. ובמד"ר ותנחומא מבואר יותר וז"ל: והרעב היה על כל פני הארץ, ראוי היה למקרא לומר על הארץ, מה ת"ל על כל פני הארץ, ארשב"ג בא ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים שאין פני הארץ אלא עשירים וכו' ע"כ. וצ"ב מדוע התחיל בעשירים, ומדרך הטבע היה צ"ל להיפוך, שהעושר יש לו צבור באוצרו תבואות הרבה, ואף שנרקבו כל תבואותיהם, עכ"פ היה צריך להתחיל בשוה לעניים ולעשירים ומדוע התחיל הרעב בעשירים.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ונל"פ עפי"מ דאיתא במד"ר עה"פ לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, כיון שחזק הרעב בארץ נתקבצו המצריים ובאו אצל יוסף, א"ל תנה לנו לחם, אמר להם אלקי אינו זן את הערלים, לכו ומלו את עצמכם ואתן לכם. הלכו להם אצל פרעה וכו', אמרו הלכנו אצלו ומדבר אלינו דברים ריקים, ואומר מולו את עצמכם, א"ל שוטים וכו' מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שנים שלש וארבע שנים, א"ל כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה וכו', אמר להם אם גוזר על התבואה ונרקבת שמא יגזור עלינו ויהרגנו, אמר להם לכו אל יוסף אם יאמר לכם חתכו מבשרכם שמעו לו, שנאמר אשר יאמר לכם תעשו, עכ"ד המדרש. וביאור הענין מדוע רצה יוסף הצדיק שימולו את עצמם המצריים, פירשתי עפי"מ דאיתא בילקוט ראובני (פ' וישלח) בשם ספר '''גלי רזיא''' וז"ל: כשקמו בני יעקב והרגו בשכם וכפרו בברית אשר כרתו עם לבן שהיה אחד משרי הקליפות החיצונים, עלה סמא"ל לפני בי"ד עליון וביקש דין על בני יעקב שהרגו אנשי שכם על לא חמס בכפיהם, השיבו הבי"ד מי שמך לאיש להיות תובע על אנשים הנימולים, אלו שנהרגו כולם הם נימולים, ואין לך טענה לתבוע אלא על הערלים שהם מסיטרא דילך, ואלו בעטו בך, ויצא מלפני בי"ד אבל וחפוי ראש, עכ"ל. ואולי עד"ז היה כוונת יוסף הצדיק, דהנה רצה לשלוט על המצריים ולהכניע גודל טומאתם, וע"כ הוצרך להוציאם מרשות הס"מ שלא יהיה לו שליטה עליהם ולא יוכל לתבוע דין בשבילם ולטעם זה גזר עליהם שימולו.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ובזה פרשתי במאה"כ ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ופי' בתרגום אונקלוס דלא מקיים גזירת יוסף, וצ"ב וכי זו בלבד עשה שלא קיים גזירת יוסף. גם אינו מבואר מה הן הגזירות שגזר יוסף. ולדרכינו אפ"ל הכוונה, דיוסף גזר על המצריים שימולו כדי להוציאם מרשותו של הס"מ, ואחר מיתת יוסף בטלו גזירה זו ונכנסו שוב תחת ממשלת הס"מ, והיה להם הס"מ למלך כי הוא המושל על כל שרי האומות, וז"פ הפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, היינו הס"מ נעשה עכשיו למלך עליהם לפי שבטלו גזירת יוסף שגזר עליהם שימולו את עצמם.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''והנה העשירים שבמצרים שהיה להם ממון רב ובידם למלאות כל תאות לבבם, וע"כ מקושרים היו בכוחות הטומאה ובס"מ ע"י רוב תאותם, וכשצוה להם יוסף שימולו לא רצו לשמוע אליו לצאת מתחת ממשלת הס"מ, ולא נתן להם יוסף תבואה והתחיל הרעב אצלם תחלה, משא"כ העניים צייתו ליוסף ונימולו תיכף כשנצטוו מפיו והיה להם מיד לאכול, ויובן בזה אמרם ז"ל במדרש שהרעב התחיל בעשירים תחלה. גם בפשטות אפשר לומר דהעני רגיל הוא להכנע בשביל חתיכת פת, וכל מה שמבקשין ממנו עושה ואפילו לחתוך את בשרו רק שיתנו לו לחם לאכול, ע"כ מיד כשאמר להם יוסף למול עשו הדבר בשמחה ונתן להם תבואה מיד, אבל העשיר אינו רגיל בזאת ולא רצו לציית ולהכנע עד שהיו מוכרחים מחמת הרעב, ועל כן התחיל הרעב בעשירים.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ולפי זה יתכן שהיו שני זמנים בענין התחלת הרעב, א' אצל העשירים שלא רצו לקיים גזרת יוסף להמול, הם סבלו הרעב מיד שלא רצה יוסף הצדיק למכור להם תבואת אמנם אחר שהסכימו לימול סר הרעב מהם כי היה אפשר להם לקנות תבואה בממונם אצל יוסף הצדיק, והב' אחר שתם הכסף והאדמה ולא היה להם במה לקנות, חזר להיות הרעב כאשר בתחלה קודם שמלו, ולזה חלקן הכתוב לשנים, במ"ש ונשכח כל השבע בארץ מצרים וגו' דשכחה יש עדיין אפשרות שיתוקן ע"י זכרון, כמו כן היה מקום להסיר דאגת רעב הראשון על ידי שיצייתו ליוסף וימכור להם תבואה בממונם או במקניהם, וחלוקה הב' ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן, פי' בזמן רעב הב' שיכלה הכסף וכל אשר להם, אז לא יודע השבע כלל, שלא יהיה להם עוד עצה להסיר דאגת הרעב, ולזה כשאמר הכתוב ולא נודע כי באו אל קרבנה, שזה פתרון של ולא יודע השבע כפירש"י, חזר לומר ומראיהן רע כאשר בתחלה, פי' בתחלת הרעב שנשכח כל השבע כנ"ל, כמו"כ יהיה אחרי כן כאשר יתום הכסף וכל אשר להם, אלא שאז יהיה גזירת הרעב מוחלטת מבלי תרופה להסירה מהם, כנ"ל.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''והנה המפרשים הקשו ע"מ דאיתא במדרש, הביאו רש"י ז"ל עה"פ ואין פותר אותם לפרעה פותרים היו אותם אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר, ולכאורה איך לא השיגו החרטומים הפתרון כמו שפתר יוסף, הלא ענינו קרוב לענין החלום של בהמות ושבלים, ושבע פרות בריאות ושבע פרות רעות מראה, כל זה מורה על מה שפתר יוסף יותר ממה שפתרו הם שבע בנות אתה מוליד וכו'. אולם הם ראו סתירה לפתרונו של יוסף, שאמר ולא יודע השבע בארץ וגו' שהוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, כי השיגו באצטגנינותם שיהיה תבואה מצוי לקנות גם בשנות הרעב, וע"כ נטו מדרך פתרונו כי לא ידעו ולא הבינו פשר דבר שיוסף הצדיק ע"י גודל קדושתו וצדקתו וע"י שצוה אותם למול הוציאם מרשותו של הס"מ והמשיך להם השפעת פרנסה מצד הקדושה. ובזה יתבארו שינוי הכתובים דבשבע שני השבע אמר את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, ובשבע שני רעב אמר הראה את פרעה, כי שבע שני השבע היו פתרונם גלוי לכל ואף החרטומים השיגו אמיתתו, וע"כ יצדק בו לשון הגדה שהוא באתגליא, משא"כ שבע שני רעב היו בו ענינים נסתרים וסותרים זא"ז, שהחלום היה מראה שלא יודע בהם השבע כלל ולא נתאמת כן במציאות, ע"כ אמר הראה את פרעה שלא נאמרו הדברים בבחינת דבור ובאתגליא כי אם ברמיזה ובבחי' ראיה בלבד.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''וז"ש יוסף הצדיק להשלמת פתרונו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', כדי להסיר קושית החרטומים שראו סתירה לפתרונו כנ"ל, ולכן ביאר דבריו שמה שיהיה תבואה במצרים יהיה ע"י שירא פרעה איש נבון וחכם שיוכל לעשות בחכמתו פעולות להסיר הרעב, כמו שעשה יוסף הצדיק שגזר עליהם למול ועי"ז היה להם תבואה, וגם שיוכל לגזור על תבואתם של מצריים שירקבו וכ"ז אינו יכול לפעול כי אם איש צדיק וקדוש שהוא בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ועל ידי זה נתקיים הפתרון של ולא נודע כי באו אל קרבנה ואף על פי כן הי' תבואה ע"י כחו של יוסף הצדיק שהוציאם מרשות הס"מ על ידי המילה והמשיך להם השפעה מצד הקדושה, והבן.'' | |||
=== מאמר טז === | |||
=== מאמר יז דרוש לשבת חנוכה === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה וגו', ושבע שבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עושה הראה את פרעה'''. צ"ב לכאורה אמרו הוא הדבר אשר דברתי, משמע שמכאן יש בירור וראיה על אמיתת פתרונו, וראוי להבין איך יהיה מכאן ראיה לאמת דבריו, גם צ"ב שבתחלה אמר הגיד לפרעה ואח"כ אמר אשר האלקים עושה הראה את פרעה, ורש"י ז"ל פי' בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך ובשבע שני הרעב נאמר הראה את פרעה לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, נופל בה לשון מראה, והוא מקושי ההבנה, דאדרבה דבר שהוא רחוק לא יצדק בו ראיה, כי אם הגדה, ודבר שהוא קרוב שייך בו גם ראיה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) '''ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים''' הקשו המפרשים וכי מי בקש זאת מידו להיות לו ליועץ, וה'''אוהחה"ק''' פירש שזה פתרון החלום שבלעו הפרות הדקות את פרות הבריאות, זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע ולזה אמר ירא פרעה. ועוד נבאר בזה לדרכינו.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) בבעלי התוספות הקשו על מאמר הכתוב ותבלענה השבלים, הלא אמרו רז"ל שאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא, ושבלים לאו בני בליעה נינהו, ע"כ פירשו ותבלענה השבלים, פי' גדלו עד שכסו האחרות מלשון כבלע את הקודש וזהו מדרש, אבל לפי הפשט הוא לשון בליעה ממש, והיינו דקאמר בסוף ויקץ פרעה והנה חלום, אמר פרעה מה שהפרות אוכלות זו את זו יכול להיות, אבל בליעת השבלים ודאי חלום הוא, עכ"ל. ולפי פשוטו צ"ב, דהרי מבואר בגמרא שאין מראין לאדם בחלום דעייל פילא בקופא דמחטא, ואיך הראו לפרעה בליעת השבלים שהוא דבר שאי אפשר במציאות, וב'''כלי יקר''' הביא הוכחה מדברי הגמרא הנ"ל דאין מראין לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא דמזה שפט יוסף שקאי על שבע שני שובע ושבע שני רעב, דאי אפשר שיתקיים החלום כפשוטו, שהשבלים אינן בני בליעה עיי"ש שהאריך בזה, אבל גם לדבריו קשה הלשון ותבלענה השבלים, איך הראו לו בחלום דבר שאי אפשר להיות, אם לא שנאמר כפירוש הבעלי תוספות שפירשו על פי הדרש שהוא לשון כסוי, אבל לפי פירושם זה אין ראיה שהחלום מראה על שובע ורעב, כיון שאפשר להתקיים גם כפשוטו, וכמ"ש הכלי יקר דמחלום הפרות לא היה יכול להוכיח כלום, דאולי יתקיים החלום כפשוטו ששבע הפרות הכחושות יאכלו שבע פרות הטובות, ולפי פירושם גם מחלום השבלים אין הכרח.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ד) '''והרעב היה על כל פני הארץ'''. פירש"י מי הם פני הארץ אלו העשירים, ובמדרש תנחומא איתא והרעב היה על כל פני הארץ, ראוי היה למקרא לומר על הארץ, מה ת"ל על כל פני הארץ, א"ר שמואל ב"ר נחמן בא ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים שאין פני הארץ אלא העשירים, עכ"ד המדרש. והוא פלא, דמדרך הטבע היה ראוי להתחיל הרעב אצל העניים דהעשיר היה ביכלתו להכין לו הרבה. וב'''הפלא"ה ז"ל''' הקשה עוד איך אפשר שבשנה ראשונה היה להם כסף הן לעניים והן לעשירים ובסוף השנה באו כולם אל יוסף ואמרו כי אם תם הכסף, ואיך אפשר שאפס הכסף בשוה לעניים ולעשירים, ומדרך העולם שהעשירים יש להם כסף הרבה יותר מן העניים.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''אמנם יתבאר דהנה כל ענין החלום שני שובע ושני רעב הכל הי' בהשגחה נפלאה וע"י כח קדושתו של יוסף הצדיק, ודבר שנמשך ע"י כח הקדושה הוא מקושר עם מדת הבטחון, ולפי ערך מדת הבטחון כך נמשך ההשפעה וזהו כלל גדול. ואפשר שהעשיר לפי שידע בעצמו שיש לו כסף הרבה, והיה ביכולתו להכין תבואה על כל שבע שני הרעב לכן לא היה מחזיק ומתאמץ במדת הבטחון ע"כ לא היה לתבואתו קיום ונרקבה מיד בתחלת שנות הרעב, אבל העני שידע שאין לו שום עצה זולת לבטוח בה' ע"כ נתקיים בידו המעט תבואה שהכין, וא"ש שהחחיל הרעב בעשירים שתבואה שלהם נרקבה מיד, משא"כ תבואה של עניים, ואפשר שמהאי טעמא תם הכסף לכולם בזמן שוה, מפני שהעשיר מיד בתחלת שני הרעב הוכרח לקנות תבואה בכסף שהרי הרקיבה תבואתו מיד, אבל העני נתקיים בידו מעט התבואה שהפקיד ולא הי' צריך ליקח בכסף מיד, ע"כ בסוף השנה תם הכסף לשניהם בשוה כמשה"כ, היוצא לנו מזה שכל ענין החלום היה בדרך נס ולא בדרך הטבע והיה גזירה מן השמים שירקב תבואתם.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ובזה אפ"ל בפשטות שמה שאמרו בגמרא אין מראין לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא, רק ברוב החלומות אמרו כן, הגם שמגלין עתידות, אבל עפ"י הרוב המה ענינים טבעים, שנסים נגלים לא נעשה רק לפרקים ולצדיקים הזוכים אלי', אבל הנהגה הסתמית הוא מלובש בטבע העולם, ע"כ אין מראין בחלום פילא בקופא דמחטא שאינו בדרך הטבע, אמנם גם זה יתכן להיות בדרך נס כמ"ש ז"ל עה"פ ויבלע מטה אהרן את מטותם, פירש רש"י אחר שנהפך למטה בלע את מטותם והיה נס בתוך נס, עכ"פ מצינו במטה שהוא בר בליעה הוא בדרך נס כ"כ שבלים בני בליעה נינהו בדרך נס ממילא אין כאן קושיא דמה שאמרו בגמרא דאין מראין בחלום דעייל פילא בקופא דמחטא, זהו רק אם הפתרון של החלום מראה על דבר שהוא בדרך הטבטע אז אין מראין המשל והדמיון בדבר שהוא נגד הטבע, אבל כאן שהפתרון היה ג"כ למעלה מהטבע אין קושיא מה שהמשל היה שלא בדרך הטבע דמאי אולמא האי מהאי.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''וזה שאמר יוסף לפרעה תדע שבפעם הזאת אין מראין לך דבר שהוא בטבע העולם כי אם דבר שהוא למעלה מן הטבע, שפרעה לא האמין בהשגחת השי"ת כמו שאיתא במדרש (פ' שמות) כשבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו שלוחיו של הקב"ה אנו, כה אמר ה' שלח את עמי וגו', א"ל המתינו עד שאחפש בספר שלי וכו', א"ל חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו, משל למה"ד דומה לכהן שהיה לו עבד שוטה וכו', א"ל שוטה מי ראה כהן בבית הקברות וכו', ע"כ בירר לו יוסף הצדיק כי אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, שהכל הוא השפעת אלקית ואין לו שום שייכות עם כח הטבע וכח הע"ז, וראיה ע"ז מחלום בליעת השבלים, שלולי זאת אין מראין לאדם חלום כזה שאינו בדרך הטבע, וע"כ ראיה מזה שהכל בדרך נס והשפעה מהשי"ת וזה שאמר לו בפתרונו ושבע השבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב "הוא הדבר" אשר דברתי אל פרעה אשר "האלקים" עושה הראה את פרעה, שמחלום השבלים יש ראיה ברורה שהכל הוא בהשגחה מאתו ית"ש, וע"כ בשבע שני השובע אמר לשון הגיד לפרעה, שלא היו רק בחינת דיבור לפרעה והיה הבחירה בידו שלא להאמין באמיתתן אבל בבליעת השבלים המורה על שני הרעב אמר הראה את פרעה, שמזה ראה בחוש ונתברר לו שאין כאן דרך הטבע, שגם החרטומים ופותרי חלומות שלו ידעו סדרי החלומות שאין מראין לאדם פילא בקופא דמחטא, ע"כ מזה הבחינו ונתברר אצלם אמיתותו שהוא בדרך נס מהשי"ת, ע"כ אמר הראה את פרעה, אמנם האפקורסים אפילו אם מראין להם האמת בחוש ובגלוי אינם מאמינים בו רק לפי שעה וחוזרים לסורם אח"כ והמצריים שאמרו במכת כנים אצבע אלקים הוא, אעפ"כ אחר שהיה להם הרוחה הכבידו את לבם ואמרו מי ה' אשר אשמע בקולו ותלו הדבר בכשפים, ופרעה אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, חזר בו אחר שהיה הרוחה.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ואפ"ל עוד בהקדם לבאר מאמר הכתוב שאמר שר המשקים לפרעה ושם אתנו נער עברי וגו'. פירש"י נער שוטה ואין ראוי לגדולה, ולכאורה הוא פלא איך לא חש לשקר במילתא דעבידא לגלויי, שהרי יוסף הצדיק היה מופלג בחכמה כמ"ש רז"ל עה"פ כי בן זקונים הוא לו, פירש"י עפ"י התרגום ארי בר חכים הוא לי' שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, ופוטיפר הפקידו על ביתו, ושר בית הסוהר מסר בידו כל האסורים אשר בבית הסוהר, כמ"ש ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה ופי' רש"י כתרגומו במימריה הוה מתעביד, ואלמלי היה שוטה לא הי' מוסר לו ההנהגה אלא ודאי הי' גלוי וניכר חכמתו וכלל גדול דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי שהרי יתגלה שקרו אח"כ ואיך לא חש לומר שקר כזה, ובשלמא מה שאמר עברי שאפילו לשונינו אינו מכיר אפשר שהיה אמת מתחלתו שלא ידע לשונת רק אח"כ בא גבריאל ולמדו ע' לשון, ואולי לא נתגלה נס זה לכל, ומה שנרמז דבר זה לשונינו אינו מכיר בתיבת עברי, לכאורה איך יהיה ראיה ממה שהוא עברי שאינו מכיר בלשונם, נראה מזה שיהודי אמיתי אין לו ללמוד לשונות עכו"ם, וליוסף נתגלה לו ידיעת הלשון בדרך נס מפני ההכרח כדי שיעלה לגדולה, אמנם מה שאמר נער שוטה קשה איך אפשר לומר שקר מוחלט כזה.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ואל"פ עפי"מ דאיתא בגמרא (סהנדרין צ"ז ע"א) שבעיקבתא דמשיחא יהיה סר מרע משתולל על הבריות (פירש"י כל העולם אומרין עליו שוטה היא, היינו משתולל לשון שטות) עכ"ל דלפי שנתייפה אצל העולם דרך השקר היפוך דרך התורה, ע"כ לאדם שהולך בדרך התורה וסר מרע, אפילו אם יהיה חכם מחוכם, משתולל הוא על הבריות, ממילא א"ש לפי שהיו ממקור הרשע, כמ"ש כמעשה ארץ מצרים שמקולקלין יותר מכל האומות, ע"כ אמר שר המשקים נער שוטה על יוסף הצדיק, על שנשתלם בדרך האמת והיה ירא את ה', מחמת זה היה נחשב בעיניו כשוטה, ולא היה מתיירא שיתפס בשקרו לפני פרעה, שידע שגם פרעה הוא במדרגה זו שאיש סר מרע משתולל בעיניו, אולם היה סיבה מן השמים שימצא חן בעיני פרעה, שהיה הכרח שיכניע טומאת מצרים, וכח זה השפיע על הכלל ישראל להתקיים בתוך טומאת מצרים, ע"כ היה סיבה מן השמים שימצא חן בעיניו.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''ועד"ז יתבאר מאמר הכתוב הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו שדקדק ה'''אוהחה"ק''' דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה עיי"ש, וכבר בארתיו בפנים שונים, ואפ"ל עוד שפרעה היה ברור אצלו שמי שיכנס במלוכה שלו אי אפשר שיהיה סר מרע, ומצינו ביעקב אבינו ע"ה כשהגידו לו עוד יוסף חי וכי הוא מושל בארץ מצרים היה מתיירא אם עודנו בצדקתו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים כמ"ש האוהחה"ק עה"פ אמותה הפעם עיי"ש, והיה רבותא גדולה שנשאר בצדקתו במצרים, כמו שאמר הכתוב ויוסף היה במצרים, פירש"י להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו עכ"ל. ובאחר לא יצוייר להיות כזאת, וגם ביוסף הצדיק היה ע"ד נס ובהשגחה פרטית מהשי"ת להציל את בנ"י מטומאת מצרים שיכלו לזכות אח"כ לקבלת התוה"ק, וזה שאמר פרעה הנמצא כזה וגו' שבמצרים אי אפשר להיות נמצא כזאת, ע"כ אין לכם לירא ממה שהוא סר מרע, שישתנה לאחר זמן, ותיבת הנמצא כזה קאי על יוסף עצמו, ואין הכוונה שאין נמצא כמוהו בכל העולם, אלא שהוא בעצמו לא יהיה כזה, אם יהיה בחבורתנו, ואע"פ שהיה צדיק אמת, היה סיבה מן השמים שימצא חן בעיני פרעה וישימהו למושל בארץ מצרים, כמ"ש את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה לשון ציווי, שה' צוה לפרעה כן.'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''ובזה אפשר להבין טעם השינויים שבכתוב שבתחלה אמר הגיד לפרעה ואח"כ הראה את פרעה, דהנה סיבת החלום היה כדי שיתגדל יוסף, וזה לא הראה הקב"ה לפרעה בפירוש רק שהקב"ה נתן בלב פרעה לעשות כן וזה נקרא בחי' דיבור וכמו שביאר ב'''לקוטי אמרים''' הפ' בדבר ה' שמים נעשו, שדבר שיוצא מן ההעלם אל הגילוי נקרא אצל הבוי"ת בחינת דיבור עיי"ש, כמו"כ כאן השפיע השי"ת בלב פרעה שימצא יוסף חן בעיניו וזה הי' בחינת דיבור וז"ש אשר האלקים עושה "הגיד" לפרעה, אבל בשבע שני הרעב ראה פרעה בחוש ע"י גלגולי סיבות הענינים שמוכרח לעשות את יוסף למושל ע"כ אמר שם אשר האלקים עושה הראה את פרעה, שאז ראה בחוש שמוכרח לגדלו הגם שהיה כואב לו מאוד שהיו ישראל שנואי נפש אצל המצריים, אבל ראה שמוכרח לעשות כן, ועכ"פ סמך עצמו שאחר שיהיה במלוכה שלו לא ישאר בצדקתו, אבל נכזבה תוחלתו שיוסף הצדיק התגבר על כל הנסיונות ועמד בצדקתו.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''הדרן לענינינו שכל ענין השפעה הזאת היה ע"י מדת הבטחון, ויוסף הצדיק בגודל בטחונו בהשי"ת המשיך השפעה לזון את כל העולם ונתברכו מעשה ידיו כמ"ש עד כי חדל לספור כי אין מספר, שכל זה לא היה בדרך הטבע כי אם על דרך נס ובכח קדושתו של יוסף, וא"ש שנתקיים החלום ולא נודע כי באו אל קרבנה, שמתבואתן של מצרים לא נשאר משני השובע כלום כי הכל נרקב אלא שיוסף המשיך להם השפעה חדשה בכח צדקתו וזכותו וע"כ הוצרך יוסף להגיד לו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם שזה השלמת פתרון החלום, ומ"ש פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, לכאורה תיבת אחרי צ"ב. ואפ"ל שפרעה ראה והשיג גודל חכמתו של יוסף ועי"ז מצא חן בעיניו, ויוסף הצדיק זכה לזה מחמת גודל קדושתו ובטחונו בהשי"ת, אולם בזה לא האמין פרעה שלא היה לו אמונה בהשי"ת, ע"כ אמר "אחרי" הודיע אלקים אותך את כל זאת, ר"ל אחרית דבר היינו השפעת החכמה, דבר זה מצא חן בעיני פרעה, אבל מה שקדמה לה היינו צדקתו ובטחונו בהשי"ת שבזכותה זכה אליה, בזה לא האמין פרעה ולא מצא חן בעיניו.'' | |||
==== פסקה יג ==== | |||
''והנה כל הענין היה הכנה על גאולה העתידה והקץ. כמו שאיתא במדרש עה"פ וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש, ריב"ל פתר קרא בגליות וא-ל שד"י יתן לכם רחמים, ויתן אותם לרחמים וגו', לפני האיש, הקב"ה שנא' ד' איש מלחמה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני לא אשכל עוד, וה'''רמב"ן הק'<nowiki/>''' כתב שבכתוב הזה כפי מדרשם יש לו סוד גדול, כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום, וראה הנביא הענין מתחלתו והתפלל סתם לשעה ולדורות, עכ"ד ז"ל. ולכאורה בפסוק הזה אינו מרומז לא אשכל עוד, ומצינו לחכמז"ל שדרשו מכפל הלשון נתן תתן אפילו מאה פעמים, וכן שלח תשלח אפילו מאה פעמים, ואיך רמזו ז"ל במ"ש שכלתי שכלתי לא אשכל עוד.'' | |||
==== פסקה יד ==== | |||
''ונל"פ עפימ"ד (במד"ר תנחומא פ' שמות) עה"פ מה שמו מה אומר אליהם, א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא וכו', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים וכו' וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה' וכו', וכתב ה'''רמב"ן ז"ל''' שם מצאתי מדרש הגדה, מהו אהיה אשר אהיה כשם שאתה הוו' עמי כך אני הוו' עמך, אם פותחין את ידיהן ועושין צדקה, אף אני אפתח את ידי וכו' עכ"ד המדרש. מבואר דשמותיו יתברך נקראים ע"ש פעולותיו, אבל עצם כבודו יתברך מושלל מכל תואר ושם, והנה שם שד"י דרשו בו חז"ל מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, ופעולה זו אינה נצחית כי אנו מקוים שיהי' נס יגון ואנחה, משא"כ מידה הנמשך משם הויה ב"ה שפי' הי' הו' ויהיה היא נצחית בודאי וגאולה העתידה יהיה ע"י הקב"ה בעצמו ובשם הויה ב"ה ע"כ יהיה נצחית, והנה דרשו רז"ל לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו, נמצא דכינוי זה ירמוז על שם הויה ב"ה, ויש בפסוק הזה ב' שמות, שם שד"י שהוא ע"ש יאמר לצרותינו די, והוא ישועה רק לשעה, ואינה נצחית, ואמר עוד לפני האיש שהוא השם הויה ב"ה, וז"פ וא-ל שד"י יתן לכם רחמים בגלות שיאמר לצרותינו די, לפני האיש קודם שיבא גאולה נצחית שהוא ע"י שם הויה, ממילא מרומז בפםוק הזה לא אשכל עוד אחר גאולה העתידה שהרי ישועה הנמשך ע"י שם הויה ב"ה הוא נצחית וא"א שיהיה עוד גלות אחריו, והנה חנוכה הוא התגלות אור הגנוז כמ"ש ה'''בנ"י זלל"ה''' ג' עדות ע"ז, ה'''רוקח והמהר"ל מפראג והה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל''' שבחנוכה מתגלה האור הגנוז, ויחידי סגולה יכולין לראותו, אבל לא זכינו עדיין לשלימותה, וז"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, שבהצלה היה גם צרה עמה, מה שלא זכו עדיין אל תיקון השלימות לגמרי. ונזכה אליה לעתיד בגאולה הנצחית, וע"כ נקרא חנוכה ע"ש חינוך דלעתיד, כמו שהאריך בזה ב'''ספה"ק קדושת לוי''', עיי"ש.'' | |||
==== פסקה טו ==== | |||
''ואפשר לתרץ בזה קושית ה'''פר"ח''' על תירוצו של הב"י שאחר שנתנו שמן במנורה כשיעור מדת הלילה, חזר ונתמלא הפך שמן ע"י נס, עיי"ש. ולכאורה לפי זה לא היה צורך לנס ביום ח' שהדליקו בליל ח' ממה שנתמלא הפך בליל ז' עיי"ש. ואפ"ל ע"ד שכתב ה'''מהר"ל מפראג''' טעם על כוס של אליהו, שהוא זכר ורמז על גאולה העתידה שנתבשר על ידי אליהו הנביא זכור לטוב ומהאי טעמא פותחין הדלת לכבודו של אליהו להראות שאי אפשר להיות גאולה רק על ידי ביאת אליהו מקודם וזה הוא סימן הגאולה, והנה איתא במדרש ערכתי נר למשיחי שבזכות נרות חנוכה יבוא משיח, ומעתה אף אם הנס לא היה רק שבעה ימים כקושית הב"י, אעפ"כ יום ח' עושין אותו זכר לביאת המשיח שיהיה ב"ב ע"י זכות הנרות, ויום ח' הוא ע"ש חינוך דלעתיד ועל כך נקראת "זאת חנוכה" שיום זה הוא עיקר החינוך בבנין המקו' והנצחי, וע"ד שפי' ה'''שלה"ק''' אמרם ז"ל עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבוא, היינו שיאמרו שירה על הנסים העתיד לבוא ועד"ז עושין יום ח' לזכר גאולה העתידה.'' | |||
==== פסקה טז ==== | |||
''ואפ"ל עוד מה שאמר ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם. דלכאורה הוא מיותר, וכבר אמר רבת את ריבם דנת את דינם, מובן מאליו שהיה עת צרה ליעקב ומה צורך להקדמה זאת, ואפ"ל הכוונה דהנה בפורים היה הגזירה רק על הגופים ולא להעבירם על הדת, והי' באפשרות לכנס את כל היהודים ולהחזירם בתשובה כאמרז"ל גדולה הסרת טבעת וכו', משא"כ בחנוכה הי' הגזירה להעביר על הדת, והיה עת צרה גדולה לישראל שלא היו יכולין לעשות תשובה שלימה, והרגישו ישראל בבחינת הצרה הזאת לא כמו שהוא בדורנו שמעבירין בעוה"ר אלפים מבנ"י לשמד, ונעדר בחי' ההרגש מהדור, ואלמלא היו עכ"פ במדריגה זו שירגישו שעת צרה הוא, בזכות זה בוודאי היינו נושעים. וז"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם, ע"י שהי' בעת צרתם, שידעו והרגישו שהוא צרה, ובעוה"ר ממשלת הרשעה מעבירה אלפים ורבבות מבני ישראל מתורתינו הקדושה, ונמצא עוד יהודים שחושבים אותה לגאולה ואין איש שם על לב אין מי שיגדור גדר ואין מי שיעמוד בפרץ, אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים שהוא ית' יעשה למען כבוד שמו המחולל כמ"ש למעני למעני אעשה וכמ"ש (ישעי' ס"ג) ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. וכביכול בכל צרתם לו צר וז"פ הפ' וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש בזכות השי"ת שנקרא איש. ולמען כבודו ירחם על בני ישראל.'' | |||
=== מאמר יח === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה'''. פירש"י ז"ל בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה, ויש להבין טעם חילוק זה ולא מצינו בשום מקום שעל דבר רחוק לא שייך לשון הגדה ועל דבר קרוב לא שייך לשון מראה, עוד יש לדקדק במאמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עושה הראה את פרעה, דמשמעות הדברים יגידו שבירר לפרעה בדברים ברורים שכדבריו כן והיה, וע"ז שייך לומר הוא הדבר אשר דברתי וגו', ולכאורה אין בדבריו שום בירור והוכחה להכריח את פרעה להאמין בדבריו.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) הראשונים חקרו למה באמת לא ידעו חרטומי מצרים לפתור חלומו של פרעה, הלא ענין החלום יוכיח כדבריו, כי הפרות והשבלים רומזים על זה ופתרונו מתקבל על השכל ולמה נתקשו בפתרונו.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) '''ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך''', לכאורה איך ידע פרעה מפתרון החלום שאין נבון וחכם כיוסף, הלא ידע גם לפני זה שיוסף יודע לפתור חלומות, כמו שאמר לו פרעה שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו, ועדיין אין מזה הוכחה על גודל חכמתו גם ששאר ענינים. גם תיבת אחרי צ"ב, לפי מה שארז"ל כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, ומהו הכוונה כאן באומרו אחרי הודיע וגו'.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ד) במד"ר וישלח ויקרא וגו' להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם, מעמדת לה ה' חכמים שישמשו אותה וכו', וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלן ממנה וכו', וכ"כ למה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, אמר הקב"ה אם יבוא יוסף תחילה ויפתור את החלום אין זה שבחו. יכולין החרטומים שיאמרו לו, אילו שאלת אותנו כבר פתרנו אותו לך וכו', עליו אמר שלמה כל רוחו יוציא כסיל אלו חכמי פרעה, וחכם באחור ישבחנה זה יוסף, וצ"ב.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''והנ"ל להסביר הענין למה לא יכלו החרטומים למצוא פתרון האלום כמו שפתר יוסף, ואפ"ל כי לפי הוראת החלום ראוי שיהיו שבע שני רעב, ואולי השיגו בחרטומיהם שלא יהיה כי אם שני שנים רעב, כאשר היה באמת, וכדאיתא במד"ר אר"י ב"ר חנינא שתי שנים עשה הרעב, שכיון שירד יעקב אבינו לשם כלה הרעב ואימתי חזרו בימי יחזקאל הה"ד (יחזקאל כ"ט) ונתתי את ארץ מצרים שממה וגו' ארבעים שנה, עכ"ד המדרש. אמנם דבר זה שהקב"ה עתיד להשלים את הרעב בימי יחזקאל לא השיגו החרטומים, וע"ד מ"ש ה'''רמב"ן הק'<nowiki/>''' (בפ' שופטים) עה"פ לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, וז"ל וכבר הודענו כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם וכו', ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולעתידות רחוקות יגידו, רק בעתידות הקרובות לבוא יודיעו, מהם בקול העוף יקראו וכו' ומהם בפרישות כנפיו וכו' עכ"ל, ולפי שלא ראו עתידות רחוקות שעתיד הקב"ה להשלים את שנות הרעב לא היו יכולין לפתור החלום ע"ד שפתר יוסף שיהיה שבע שני רעב, לפי שהיה נראה להם סתירה בהוראת החלום, גם העלימו מן השמים מהם השגת ידיעה זו. וכמ"ש במדרש הנ"ל שהקב"ה נטל מהם החכמה כדי שיבוא יוסף ויטול את הגדולה, ומה"ט לא השיגו תשלום שנות הרעב שיהיה בימי יחזקאל, והוצרכו לחפש דרכים אחרים לפתור את החלום, ולאחר שבא יוסף גילה להם שעתיד הקב"ה להשלימו בימי יחזקאל, אז החזיר הקב"ה את החכמה לחרטומי פרעה והשיגו גם הם בחכמתם ע"י האצטגנינות שהאמת כדברי יוסף, ולא היה צורך להעלמה, כיון שכבר הושג התכלית ונודע חכמת יוסף ונתעלה לגדולה. אז נתברר להם אמיתת הפתרון כדברי יוסף.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ולכן אצל שבע שני שבע אמר את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, כי לא היה רק בחי' דיבור ולא ראו בעיניהם אמתת הפתרון, משא"כ אחר שגילה להם פתרון שבע שני רעב אמר את אשר האלקים עושה הראה את פרעה, שהוא בחי' ראיה שהשיגו והודו כולם לדברי יוסף שטוב פתר, וז"ש הוא הדבר אשר דברתי וגו' דעכשיו נתברר להם בבירור גמור שדברי יוסף צודקים, ולזה אמר פרעה ליוסף "אחרי" הודיע אלקים אותך את "כל זאת" שאתה משיג גם דברים שהם אחרי ומופלג, מה שאין החרטומים וחכמי מצרים משיגים, מזה נתברר שאין נבון וחכם כמוך, שנתעלית על כל החכמים להשיג גם עתידות רחוקות. וזה שמביא המדרש לכאן הפסוק כל רוחו יוציא כסיל וחכם "באחור" ישבחנה, שהחכם הוא יוסף הצדיק ראה והשיג גם דברים שיהיו באחור, ולזמן רחוק בימי יחזקאל ומזה החליט פרעה ואמר אין נבון וחכם כמוך.'' | |||
=== מאמר יט === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ויצבור יוסף בר כחול הים וגו' עד כי חדל לספור כי אין מספר'''. צ"ב כפל הלשון, ויספיק שיאמר כי אין מספר, ומה נפקא מינה עוד אם חדל לספור או לאו, שבלאו הכי אין מספר, גם הקשו המפרשים דמה שנקבץ על ידי ממונים בני אדם, איך אפשר שלא והיה לו מספר וכל אחד יודע כמה נקבץ על ידו.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) במד"ר (פרשה פ"ט סימן י"א) פליגי ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן בחשבון שנות הרעב שהיו ראויים לבוא על מצרים, ר' יהודה אמר י"ד שנה שכך פרעה רואה, פרש"י ז' פרות וז' שבלים, ר' נחמי' אמר כ"ח, שכן פרעה אומר ליוסף, רבנן אמרי מ"ב שנה היו, שכן פרעה רואה ואומר ליוסף, ויוסף חוזר ואומר לפרעה, א"ר יוסי בר חנינא, ב' שנה עשה הרעב, שכיון שירד יעקב אבינו לשם כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו', עכ"ד המדרש. ובבעלי התוספות פירשו עה"פ יהיו שבע שני הרעב, יהיו לשון תפלה הוא, שמן הדין היה להיות מ"ב שנים רעב במצרים, כיצד שבע דפרות ושבע דשבלים דחלום, וכן בספור, וכן דהגדה מפי יוסף וכו' הרי מ"ב, וע"י תפלת יוסף נחסרו עד שבעה, בא יעקב נחסרו עד ב', הרי מ' נחסרו ונפרעו להם בימי ירמי', דכתיב והי' מצרים לשממה מ' שנה עכ"ד ז"ל, וכן הוא בתנחומא. אמנם הקשו המפרשים ז"ל, דא"כ גם שני השובע היו ראויין להיות מ"ב, שכמו שהוכפלו ימי הרעב בחלום ובסיפור, כמו"כ הוכפלו ימי השובע וכמו שנשלמו שנות הרעב לאח"ז, כמו"כ ראוי שישלמו ימי השובע, ואיפוא נמצא מקום לחלק ביניהם.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ולבאר הענין נקדים דברי המדרש הביאו רש"י ז"ל עה"פ לכו אל יוסף כל אשר ואמר לכם תעשו, ובמד"ר מבואר יותר, וז"ל: כיון שחזק הרעב בארץ וכו', הלכו להם אצל פרעה והיו צועקים ובוכים לפניו וכו', אמר להם לכו אל יוסף וכו' אמרו לו הלכנו אצלו ומדבר אלינו דברים רקים ואומר מולו את עצמכם, אמר להם שוטים לא כך אמרתי לכם מתחלה קנו לעצמכם תבואה, וכי לא היה קורא לכם כל אותן השנים שני השבע, וצוה לכם הוי יודעין שרעב בא לעולת אתם פשעתם בנפשותיכם מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שנים ושלש וארבע שנים, אמרו לו כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה, אמר להם לא נשתייר לכם קמח מאתמול, אמרו לו אף פת שהיה בסל הרקיב, אמר להם לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו אם גוזר על התבואה ונרקבת שמא יגזור עלינו ויהרגונו, עכ"ד המדרש. עוד שם במדרש רבה (פ' צ' ס"ו) ותחילנה שבע שני הרעב, עד שהם יושבים על השולחן, בקשו אפילו פת קיבר ולא מצאו, פי' המפרשים שבא הרעב פתאום, ומיד בהתחלתו לא מצאו לחם למו, שאפילו פת שבסלם הרקיב, והנה ברור שכל זה היה בדרך נס, כי בדרך הטבע התבואה מתקיימת משנה לחבירתה, ולכאורה ראוי להבין צורך הנס למה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''והנה ביוסף הצדיק היה מציאות הנס להיפך שנתברכה תבואתו שלא כדרך הטבע כי כל הארצות באו שמה לשבור אוכל, ובדרך הטבע לא היה מספיק אפילו קומץ לכל אחד, אלא שנתברכה תבואתו בדרך נס, ואמרו ז"ל בפדר"א (פרק ל"ט) כשצבר יוסף את האוצרות, היו מלעיגין עליו ואמרו התולעת תאכלנו, מה עשה הקב"ה לא שרה בו לא רימה ולא תולעת, ולא נחסר מן התבואה עד יום מותו עכ"ד המדרש. מבואר שבדרך הטבע לא היתה משתמרת כלל, שהרי היו מלעיגין עליו ואמרו התולעת תאכלנו, ואף שנתן אוכל שדה העיר אשר סביבותיה בתוכה, כפרש"י שנתן בתבואה מעפר המקום שמעמיד את התבואה מלירקב, מ"מ אוצרות גדולים כאלו א"א בדרך הטבע שיתקיימו, והראיה שהיו מלעיגין עליו, ולא האמינו שיתקיימו אוצרותיו בדרך הטבע, ולבסוף נעשה נס עצום שלא נחסר מן התבואה עד יום מותו, דהיינו שמונים שנה בערך, שהרי בן ל' היה בעמדו לפני פרעה, ואז התחילו שני השובע ובן מאה ועשר שנים הי' במותו, נמצא שעמדו האוצרות בשלימותן שמונים שנה ולא נחסרו, אף שכל הארצות באו לשבור בר והסתפקו ממנה, והוא נס נפלא שנתברך תבואתו שלא כדרך הטבע רק מברכת ד', ונמשך אליו הברכה ממקום גבוה עליון. וז"ש להם יוסף אחר הסתלקותו של יעקב אבינו ע"ה, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, שהיה זן אותם משלו כל אותן השנים ועדיין היו האוצרות שמורים וקיימים, ואף שלא היה עוד צורך לנס, שהרי פסק הרעב וזרעו וקצרו תבואה חדשה, אולם לא רצו ליהנות מתבואתן של המצריים משום אל תלחום לחם רע עין, גם לטעם שכח הפועל בנפעל, וניזונו מאוצרותיו של יוסף כל ימיהם, שהיו מברכת ד' ובכח קדושתו של יוסף.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''והנה אמרו ז"ל שכל דבר המנוי והמדוד אין הברכה שורה בו, ע"כ חדל יוסף מלספור, כדי שיהיה הברכה שורה בו, ובזה יתורץ כפל הלשונות ויצבור יוסף בר כחול הים עד כי חדל לספור. ומפרש הכתוב מ"ט חדל לספור, כי אין מספר, שרצה שישרה בו הברכה עד אין מספר, וע"כ חדל לספור שלא ימנע השראת הברכה, ומעתה ל"ק קושית המפרשים הנ"ל (קושיא ב') דכמו שנשלמו שנות הרעב בימי יחזקאל, היה ראוי שישלמו ימי השובע על מ"ב, שגם הם הוכפלו בכתוב כמו ימי הרעב, אמנם שני הרעב לא היו כי אם ב' שנים, וכשבא יעקב פסק הרעב, וע"כ נשלמו לאח"ז בימי יחזקאל, אמנם השובע של שני השבע נתקיים לשמונים שנה כמבואר בפדר"א, ואפילו לשנה ראשונה של תחלת הרעב לא הי' מספיק בדרך הטבע, כמ"ש במדרש שלא היה מגיע אפילו קומץ לכל אחד ואחד, אלא שמנשך ברכה גדולה בתבואת וזה היה שקול נגד שובע של הרבה שנים בדרך הטבע, וא"ש שלא היה צורך להשלמת השובע, כי אם ימי הרעב בלבד נשלמו.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ויתורץ בזה קושית המפרשים ז"ל, שהקשו דלכאו' פתרונו של יוסף יש בו סתירה מניה וביה, דבתחלת דבריו אמר ונשכח כל השבע בארץ מצרים ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אח"כ, שזהו פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, ובסיום דבריו אמר ויקבצו את כל אכל השנים הטובות וגו' והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב וגו', וא"כ לא יהיה נשכח השבע ואיך יתקיים ולא נודע אל קרבנה וה"ז סתירת אמנם חלות הגזירה היתה רק על תבואתם של מצרים, שהיתה השפעתם ממקור הטומאה והסט"א, ובזה נתקיים ונשכח כל השבע בארץ מצרים שלא נשאר למו, ואפילו פת שבסלם הרקיבה, כדי להכרית ולבטל השפעת הטומאה מכל וכל ולהחליש כוחותם, ומה שנתברכו תבואותיו של יוסף הי' מברכת ד' ממקור הקדושה וזה לא היה בכלל הגזירה מעולם ולא נכלל במראה החלום של ולא נודע כי באו אל קרבנה, כי מעיקרא היה הגזרה על של מצרים בלבד, וז"ש יוסף אל פרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו "על" ארץ מצרית שבהכרח לימנות איש כזה שיהיה למעלה מבחינת מצרים, ודבוק בשורש הקדושה, ועי"ז והיה האכל לפקדון לשבע שני הרעב ולא תכרת הארץ ברעב, וזולת זה אי אפשר שתתקיים התבואה כלל.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''והנה משורש ברכה זו נתקיימו ישראל בקדושתן במצרים, ע"י שלא נהנו מהשפעת כוחות הטומאה של מצרים, כי אם ממקור הקדושה שנשפע להם ע"י יוסף, ועי"ז זכו לגאולת מצרים, ויציאת מצרים הוא שורש כל הגאולות וכל הנסים, ואולי לטעם זה קורין פ' מקץ לעולם בימי חנוכה, ששורש הברכה שנמשך בשמן של בית המקדש, נמשך ממקור הברכה והנס של יוסף הצדיק, וע"ד שפירשו ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שהראשונים בכח קדושתם וזכותם הרמה הורידו השפעת הנס והברכה הצריכה להם לשעתה, וזו נעשית מעיין ישועה לדורות עולם להיות נשפע להם בעת שיצטרכו וכמו שהיה בחי' הנס והברכה על ידי יוסף הצדיק ממקור הקדושה כדי להפריש את ישראל מהשפעת הסט"א וכוחות הטומאה, עד"ז הי' בחי' נס חנוכה, שהיתה מחשבת היונים להכניס כח הטומאה בישראל, ולטעם זה טמאו כל השמנים שבמקדש, שידליקו ישראל בהכרח בשמן טמא, ונעשה נס שנתברך השמן בברכת ד' ממקור הקדושה משורש אותה הברכה והנס שנמשך ע"י יוסף הצדיק, ולרמז זה קורין לעולם פ' מקץ בימי חנוכה.'' | |||
=== מאמר כ === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''עוד יתבארו הדקדוקים הנ"ל בהקדם דברי המדרש (הובא לעיל) דפליגי ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן בחשבון שנות הרעב, ר' יהודה אמר י"ד היו, שכן פרעה רואה, ר' נחמי' אמר כ"ח שנה היו, שכן פרעה אמר ליוסף, רבנן אמרי מ"ב שנה היו, שכן פרעה רואה ואומר ליוסף ויוסף חוזר ואומר לפרעה, אר"י ב"ר חנינא שתי שנים עשה הרעב, שכיון שירד יעקב אבינו לשם כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל הה"ד (יחזקאל כ"ט) ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות, וערי' בתוך ערים מחרבות תהיין שממה ארבעים שנה עכ"ד המדרש. פירש"י י"ד שנה היו הרעב ראוי לבוא במצרים שכן פרעה רואה שבעה פרות ושבע שבלים, ורבנן אמרי מ"ב שנה היו ראויין לבוא שכן פרעה רואה, אומר ליוסף ויוסף חוזר ואומר לפרעה הרי מ"ב, עכ"ד רש"י ז"ל. ובמדרש תנחומא דרשו ז"ל עה"כ ותחלינה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף מהו כאשר אמר יוסף, אר"י בר שלום י"ד שנה של רעב היו ראויין לבוא, שכן יוסף אומר שבע פרות הרקות והרעות שבע שנים הנה, ושבע השבלים הרקות שבע שנים הנה הרי י"ד שנה, אלא שגזר יוסף ונעשו ז' שנים, שנאמר יהיו שני הרעב, לפיכך כתיב כאשר אמר יוסף עכ"ד המדרש. ולכאורה צ"ב דממה נפשך אם ראה פרעה בחלומו כ"ח או מ"ב, א"כ איך פתר לו יוסף על ז', ואיך לא הי' נתפס בפתרונו ע"י פרעה שהיה זוכר חלומו כמבואר במדרשי חכז"ל, ואם החלום לא היה מראה כי אם על ז' אם כן מדוע היו ראויין להיות מ"ב, ומה צורך הי' לגזירתו של יוסף שלא יהיו אלא ז' שני הרעב, ומנין לנו יותר.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ולבאר הענין נקדים דברי המדרש הובא ב'''בעה"ת ורבינו בחיי ז"ל''', שפרעה ראה החלום ופתרונו עמו, וזכר החלום ושכח הפתרון עיי"ש, ואפשר דע"כ הוטב בעיניו פתרונו של יוסף, מפני שאחר שפתר לו יוסף נזכר גם הוא בפתרון וראה שכיון יוסף ממש כפי הפתרון שהראו לו בחלום, ויתכן שכל זה ראה פרעה בפתרון החלום שראויים להיות שני הרעב יותר מז', או י"ד שנים או כ"ח או מ"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אלא שע"י גזירת צדיק יתמעטו לז' שנים, ואחר שאמר יוסף יהיו שבע שני רעב, וגזר שלא יהיו אלא ז' ולא יותר, אז נזכר פרעה כי כן ראה גם בפתרונו שלא יתקיימו כי אם ז' שנים, ועי"ז נתאמתו אליו כל דברי יוסף.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''וז"ש ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, שזה שייך להשלמת הפתרון שיפקיד איש נבון וחכם אשר יהיה בכוח דיבורו למעט שני הרעב, ע"ד ותגזר אומר ויקום לך, דלזה צריך נבון וחכם, וכתב ה'''רמב"ן הק'<nowiki/>''' (בפ' לך עה"פ ויעבור אברהם בארץ) וזל"ק ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמי' לברוך וכו', ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו עכ"ל. ועד"ז עשה יוסף הצדיק פועל דמיוני על ביטול גזירת הרעב, במה שאסף התבואות בשבע שני השבע ועי"ז יתקיים פתרון החלום שלא יהיה רק שבע שני רעב, ופרעה קבל את כל דברי יוסף מפני שנזכר בפתרון שראה בחלומו וראה שטוב פתר יוסף, וז"ש לו אחרי הודיע אלקים אותך את "כל זאת" היינו פתרון החלום וגם הכח לגזור ולחסר משני הרעב ודאי שאין נבון וחכם כמוך.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''וזה שאמר לו יוסף הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עושה הראה את פרעה, שכל זה ראה פרעה בחלומו, שהיה ראוי להיות יותר מז' שנים רק שיתמעטו ע"י תפלת צדיק, ע"כ א"ש מה שלא אמר בשני הרעב הגיד לפרעה רק הראה את פרעה דרמז לרגם על אותן השנים שהיו ראויין להיות רעב ויתבטלו ע"י תפלת צדיק, וזה לא ניתן להאמר בבחינת דיבור שהרי הוא דבר התלוי בבחירה, והראו לו רק בבחינת ראיה שאינו מכריח את הבחירה. אבל פתרון שני השבע השיג בבחינת דיבור, משא"כ שני הרעב לא היו יכולין לגלות לו רק בבחי' ראיה מפני שהיה תלוי בבחירת יוסף הצדיק ע"כ אמר אשר האלקים עושה הראה את פרעה.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ובזה יובן מדוע לא השיגו החרטומים לפתור חלום פרעה בענין הזה, והרי פשטות החלום מורה על זה כקושיתינו לעיל, אמנם היה קשה להם ענין החלום ופתרונו, כי ראו שלא יהיו רק שבע שני רעב, והחלום היה מראה יותר משבע י"ד כ"ח או מ"ב, ודבר זה שיבא צדיק ויבטל גזירת הרעב וימעט אותו על שבע שנים לא האמינו הרשעים הללו במציאותו, שאמונת צדיקים הוא בחי' גבוה ולא יזכו אליה כי אם בני ישראל הדבוקים בהשי"ת, אבל הרשעים רחוקים הם מהשגת אמונה זו שיהיה כח ביד הצדיק לבטל גזירה בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים ע"כ הוצרכו לעזוב דרך פתרון זה. לפי שהיה להם סתירה בין הפתרון ומראה החלום וכיון שנטו מדרך האמת לא יכלו עוד לכוון אל האמת כלל, אבל יוסף הצדיק הודיעם פשר דבר שיתמעטו שני הרעב ע"י תפלת צדיק ונתאמתו דבריו אצל פרעה כי נזכר שכל זה הראו לו בפתרון אשר חלם וז"ש אשר האלקים עושה הראה לפרעה והבן.'' | |||
=== מאמר כא === | |||
=== מאמר כב דרוש לשבת חנוכה === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''וליוסף יולד שני בנים וגו' ויקרא את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי ואת שם השני קרא אפרים וגו'<nowiki/>''', במד"ר פ' וישלח) ויבא יעקב שלם. שלם בגופו שלם בבניו וכו' שלם בממונו וכו' שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה בו, עוד דרשו ז"ל במד"ר (פ' שמות) עה"פ ותלד בן ויקרא את שמו גרשם דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המאורע, ביוסף מהו אומר ויקרא שם הבכור מנשה ואת השני קרא אפרים כדי להזכיר את הנסים שעשה הקב"ה עמו, אף משה קרא שם בנו גרשם על הנס שעשה לו ד' וכו', וצ"ב לפי"ד המדרש הנ"ל ששכח תלמודו וע"ש זה קרא שמו מנשה, מאי נס היה בזה.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) בפסיקתא דר' כהנא איתא, ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו', ילמדנו רבינו נר של חנוכה שהותיר שמן מהו צריך לעשות לו וכו', אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפה בפני עצמה, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש הימנו וכו', יש להבין קישור שאלה זו לקרבנו של מנשה ביום השמיני.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות וכו' שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"י כהניך הק' וכל מצות שמונת ימי חנוכה, יל"ד מה צורך להזכיר בהודאת הנס שהיה ע"י כהניך הקדושים, גם צ"ב הקישור למ"ש אח"כ וכל מצות שמונת ימי חנוכה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ד) בימי מתחי' בן יוחנן כה"ג וכו', כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך וכו'. יל"ד איך יתכן גזירה להשכיח את התורה, דשכחה הוא דבר הבא מאליו ולא על ידי פעולה, ואין שייך גזירת המלכות על זה, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם וכו'. יל"ד דכיון שהזכיר הכל בפרטיות מה שעשה להם הקב"ה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו' מה צורך עוד להקדמה זו ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם הלא כבר פרט הכל גם מה שמדייק לומר "ואתה" צ"ב, דהרי מובן מאליו שקאי על הקב"ה גם אם היה אומר וברחמיו הרבים עמדת להם וכו', גם ראוי להבין כפל הענינים במלות שונות, רבת את ריבם דנת את דינם וכו'.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה, יל"ד, דהרי הכבוד שמים נצמח על ידי ישועת ישראל, א"כ היה ראוי להקדים ולעמך ישראל עשית תשועה וכו', ואח"כ הול"ל ולך עשית שם גדול בעולמך, גם הלשון "בעולמך" צ"ב קצת, שהיה ראוי לומר שם גדול וקדוש בעולם, גם אומרו כהיום הזה, צ"ב.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ולבאר הענין, נתחיל בביאור דברי המדרש, אבל יוסף שכח וכו'. ואפ"ל בפשטות מדוע שכח יוסף תלמודו במצרים, על פי מה דאיתא במד"ר (פ' וארא) וידבר אלקים אל משה הה"ד כי העושק יהולל חכם, המתעסק בצרכי ציבור משכח תלמודו, אריב"ל ס' הלכות למדני ר' יהודה בן פדיי' בחרישת הקבר, וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי ציבור ע"כ. והנה יוסף הצדיק עסק במצרים בצרכי ציבור לזונם ולפרנסה, גם לחם עם טומאת מצרים להכניעה כדי שיוכלו ישראל להתקיים שם וכידוע מדברי חכז"ל שע"כ הקדים יוסף לבוא" לשם כדי להכניע את קליפת מצרים הקשה וע"י שהיה עוסק בצרכי ציבור תלמודו נשתכח ממנו.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''עוד יתבאר עפי"מ דאיתא במד"ר (קהלת פרשה א' אות ל"ד) לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה אדם לומד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה ב' וג' שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם לומד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה, ואיתא בגמרא (סנהדרין מ"ט ע"א) א"ר אבא בר כהנא אלמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא, מה טעם דוד עושה משפע וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא, ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, עכ"ד הגמרא. והנה יוסף הצדיק בהיותו במצרים חוץ ממה שהיה עוסק בצרכי ציבור כנ"ל היה גם מושל על כל מצרים וממונה על הצבא, וכמ"ש בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים ופי' בת"א בר ממימרך לא ירים גבר ית ידי' למיחד זין וית רגלי' למרכב על סוסיא וכו', א"כ היה לו טירדות רבות ועצומות, ולא היה לו פנאי בדרך הטבע לעסוק בתורה, וכמ"ש בגמרא הנ"ל שאם לא היה יואב על הצבא לא היה יכול דוד לעסוק בתורה.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ואיתא בגמרא (נדרים דף ל"ח ע"א) אמר ר' יוחנן בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו, וידוע מה דאיתא בזוה"ק דיעקב ומשה כחדא אזלי ויעקב אבינו ג"כ זכה למעלה זו שהיה לומד תורה ואינו משכחה ולא הי' צורך אליו לבחי' השכחה, דיעקב אבינו לא היה לו טירדות כיוסף שהיו לו בנים וגם עבדים לשמשו וללחום מלחמתו והיה עוסק בתורה בכל אופן ואופן אף שלא היה שוכח כי התוה"ק הי' כל חיותו וקיומו, וע"ד שפירשתי מאמר הכתוב (תהלים קי"ט) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני, אמר דוד המלך לפני השי"ת אע"פ שלטובתו של אדם מצוי מידת השכחה בתורה, אבל אני איני צריך לזה, שאף אם לא אשכח אעסוק בתורה, כיון שהיא חיותי ואי אפשר לחיות בלעדה, וז"פ לעולם לא אשכח פקודיך פי' איני צריך למידת השכחה בתורה דאף אם לא אשכח אעסוק בה, כי בם חייתני וזולת זה נפסק חיותי ח"ו, משא"כ יוסף הצדיק שהיה עוסק בצרכי ציבור ומושל על מצרים, אם היה זוכה למעלה זו שלא ישכח תלמודו לא היה לו פנאי בדרך הטבע לעסוק בתורה כלל, ואף אם היה תלמודו משתמר בקרבו, מ"מ לא היה אפשר לו לגבר חיילים ולהוסיף בידיעת התוה"ק, אבל לפי שהיה שוכח, התאמץ בעסק התורה, ואע"פ שלא היה לו זמן הרבה נתקיים בו מאמרם ז"ל (ברכות ל"ב ע"ב) מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת וכו' ובירושלמי איתא ברכה נתונה בתורתן, נמצא שהיה לו טובה גדולה ע"י שהיה שוכח תלמודו מפני שעל ידי זה נתאמץ ונתייגע בתורה ותורתו מתברכת, וא"ש שקרא את שם בנו ע"ש שהיה שוכח את תלמודו, דזה השכחה גרם לו להוסיף ידיעת התורה ולולא זאת לא היה לו מציאות בדרך הטבע לעסוק בתורה. ובזה מובן דברי המדרש (בפ' שמות) שקרא שם בנו ע"ש הנסים שנעשו לו, דע"י ששכח תלמודו נעשה לו נסים שהיה תורתו מתברכת וכ"ז גרמה השכחה כנ"ל לזה קרא שם בנו מנשה ע"ש השכחה כי עי"ז נעשה לו נסים שנתגבר והוסיף בחכמת התורה ע"י שתורתו מתברכת ומשתמרת.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ועפ"י דרכנו אפ"ל דברי רש"י ז"ל (בפרש וישב) בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף וכו', והקושיא מפורסמת הרי הקב"ה רצון יראיו יעשה, ומדוע לא ניתן ליעקב אבינו השלוה שחפץ בה, ויבואר עפימ"ד בגמרא (חגיגה י' ע"א) וליוצא ולבא אין שלום, אמר רב כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום, (פירש רש"י שאין הוראה מדבר מקרא שהמשנה מפרשת סתימת התורה) וכיון שאין עוסק במשנה שמביא לידי הוראה אין לו שלום דלימוד התורה נקרא שלום, ומפורש כן בפסוק שלום רב לאוהבי תורתך, ועוד בכ"מ מצינו שלימוד התורה נקרא שלום, ואמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וכו', ופרשתי עפי"מ שדרשו ז"ל (ירושלמי פי"ד ה"ג) ונתן עול ברזל על צוארך זה הרעיון, ופי' שהוא כעול ברזל על האדם דע"י שמחשבותיו טרודים בעסקי העולם מטרידים אותו מלעסוק בתורה ועבדות ה' ב"ה, ובזאת יתבאר דאלמלי הקדים יעקב אבינו ע"ה לבוא למצרים קודם שבא יוסף לשם, היה מוטל עליו לעשות כל מה שעשה יוסף, היינו ללחום עם טומאת מצרים ולעסוק בצרכי ציבור, והיה מוטרד ברעיונותיו שהוא נקרא עול ברזל ולא היה לבו פנוי לעסק התורה, וז"פ ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים, ר"ל שהוא הי' יורד תחלה והיה מוטל עליו כל העול של צרכי ציבור שהוא מטריד את הרעיון מעסק התורה, אלא שחס הקב"ה עליו ושלח במקומו את יוסף שהוא ילחום שם מלחמת ישראל וישאר יעקב אבינו פנוי לעסק התורה. וז"פ ביקש יעקב לישב בשלוה פי' לעסוק בתורה שהוא נקרא שלום כנ"ל, ועשה הקב"ה רצונו ע"י שקפץ עליו רגזו של יוסף ונתגלגל הדבר שהקדים לפניו למצרים ועי"ז היה יעקב אבינו יכול לעסוק בתורה בלי מפריע.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''ונקדים דברי הרמב"ם ז"ל (הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב) וז"ל: ולמה לא זכה לוי בנחלת א"י ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר וכו', לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל ה', שנאמר ברך ה' חילו, והוא ב"ה זוכה להם שנאמר אני חלקך ונתלתך עכ"ד. אמנם בימי החשמונאים היה מוטל כל עול הצבור על הכהנים, מחמת גודל הנסיונות וחשכות הדור שגזרו היונים שלא לעסוק בתורה ולבטל מהם מצות השי"ת חדש שבת ומילה וכו', גם עול הצבא היה על הכהנים שהוצרכו ללחום עם היונים ועם רשעי ישראל, וכמו שפירשתי (בדרושים לחנוכה) וזדים ביד עוסקי תורתך שהכוונה בזה על רשעי ישראל, נמצא הי' לכהנים מלחמה גדולה מבית ומבחוץ, וזה היה חשבון היונים שגזרו הגזירות על קיום התורה, ובזה גרמו לידי כך שהכהנים עוסקי התורה בעצמם יהיו צריכין להיות גם על הצבא ולא ישאר להם פנאי לעסוק בתורה וזה יביא אח"כ שכחת התורה וכמו שאמרו בגמרא הנ"ל שאם לא היה יואב על הצבא לא עסק דוד בתורה, וז"פ שעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך שע"י שהכהנים עוסקי התורה יהיו על הצבא, זה יביא אח"כ לידי שכחת התורה. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו עשה להם נסים, שהיתה תורתם מתברכת כמו שהיה אצל יוסף הצדיק שע"י השכחה נתאמץ יותר בלימוד התורה וע"ש כן קרא שם בנו מנשה כנ"ל, וכמו"כ החשמונאים הק' נתאמצו בעסק התוה"ק ונתקיים התורה על ידם, וכמ"ש ה'''רמב"ן''' בפ' ויחי עה"פ לא יסור שבט מיהודה על החשמונאים, שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל וכו' (עיי"ש).'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''ובזה יתורץ קושית הב"י מדוע תקנו חנוכה ח' ימים ע"ש הנס שנעשה בפך שמן הלא היה מספיק מדת השמן על יום א' נמצא שלא היה הנס אלא ז' ימים ותירץ ה'''פר"ח''' שיום א' הוא ע"ש נצחון המלחמה, אמנם הקשו עליו המפרשים דאין שייך לעשות יום טוב על זה, שהוא מלובש בדרך הטבע, דלפעמים גם בדרך הטבע יכולים מועטים לנצח את המרובים, ולדרכינו אתי שפיר שיום ראשון עושים זכר על נצחון מלחמה הרוחנית, דיום הראשון היה נס היותר גדול שנצחו החשמונאים את כוחות הטומאה ונתחזק על ידם עסק התורה והמצות, ואף שהיו טרודים בעסק המלחמה, נעשה להם ניסים שהחזיקו את כח התורה בישראל והיה באותו יום נצחון התוה"ק, ועל זה ודאי ראוי לעשות יו"ט יותר מכל הניסים.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''וז"פ אמרינו הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים וכו' שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הק', שעל ידם היה כל עסק המלחמה ונצחון התוה"ק ומהאי טעמא וכל מצות שמונת ימי חנוכת שגם יום ראשון נקבע לזכר הנס. היוצא לנו מזה שעיקר הנס דחנוכה היה מה שנתחזק כח התוה"ק ע"י החשמונאים אף שהיו טרודים בעסק המלחמה ועסק הצבור, שכל אלה טבעיותם להשכיח את התורה כנ"ל, אבל עשה הקב"ה נס שנשארו דבוקים בתוה"ק, והוסיפו גדרים וסייגים וחזקו את עסק התורה והמצות כנ"ל בשם הרמב"ן, ועיקר הנס של חנוכה היה נצחון התוה"ק, וזה נרמז בקריאת שם מנשה כמ"ש במדרש שיוסף קרא שם מנשה על שם הניסים כי נשני אלקים וכנ"ל, ולפי שקורין ביום השמיני קרבנו של מנשה נקרא יום זה בשם זאת חנוכת לרמוז דמטעם זה עצמו שקרא יוסף שמו מנשה זאת הוא עיקר נס חנוכה.'' | |||
==== פסקה יג ==== | |||
''ואפ"ל עוד טעם על קריאת שם זאת חנוכת עפי"מ דאיתא בפסיקתא א"ר חנינא בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן וכו', והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק וכו', ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי, וכתבו המפרשים דמהאי טעמא נקרא חנוכה על שם חנוכת בית המקדש שחנכו החשמונאים. והנה בחנוכת המשכן עשו ז' ימי המלואים קודם שחינכו אותו כמבואר בפסוקים ובמדרשי חז"ל, שז' ימים קודם ר"ח ניסן היו ימי המילואים, ובר"ח התחילו הנשיאים להקריב לחנוכת המזבח, והחנוכה הי' אחר ז' ימי המלואים, וכמו"כ אלמלא היו עושין חנוכת המשכן בכסליו כשנגמרה מלאכת המשכן, היו מתחילין ז' ימי המלואים בכ"ה בכסליו וחנוכת המשכן היה ראוי להיות ביום ח' אחר תשלום ז' ימי המלואים, וע"כ כיון שחנוכת החשמונאים הם תשלומין לאותה חנוכה, ראוי להיות עיקר החנוכה ביום ח' מכ"ה כסליו, אמנם אז בימי החשמונאים לא הוצרכו לעשות ז' ימי המילואים, שהרי לא נבנה בית המקדש מחדש, והיו יכולים לעשות החינוך מיד כשנכנסו, וע"כ מתחילין ימי החנוכה מכ"ה כסליו, אבל לפי האמת שהם תשלום חנוכת המשכן, ובמשכן הי' ראוי להיות החינוך ביום השמיני אחר כ"ה כסליו, ע"כ עיקר החנוכה ביום ח' דווקא, ולזה קורין יום השמיני זאת חנוכה, שהוא עיקר החנוכה ע"ש חנוכת המשכן כמבואר בפסיקתא.'' | |||
==== פסקה יד ==== | |||
''ומעתה נבוא לביאור הפסיקתא הנ"ל (בקושיא ב'), בהקדם לפרש דברי המד"ר (פ' פקודי) ויביאו את המשכן אל משה הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. וצ"ב, ויתבאר עפי"מ דאיתא בגמרא (מנחות צ"ט ע"א) מנלן דמעלין בקודש ולא מורידין, אמר רבי דאמר קרא ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו' (פרש"י ולא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים, ש"מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים), וכתב ה'''אוהחה"ק''' שהבכורה עתיד הוא לחזור לראובן שמעלין בקודש ואין מורידין ולא הורד ממנה כי אם לפי שעה על ידי חטא, אבל מוכרח הוא שיחזור אליו, וכן העבודה לבכורים שניטל מהם ע"י חטא העגל, יחזור אצלם מטעם מעלין בקודש ולא מורידין, עכת"ד ז"ל.'' | |||
==== פסקה טו ==== | |||
''ועד"ז מה דאיתא בפסיקתא הנ"ל שנגמר המשכן בכ"ה כסליו והחינוך היה בניסן, ואמר הקב"ה עלי לשלם, ושילם בחנוכת החשמונאים, הוא ג"כ מטעם מעלין בקודש ולא מורידין, דלפי שיום כ"ה כסליו נתקדש בגמר מלאכת המשכן ונדחה אז לניסן, בהכרח נשלמה קדושתה בחנוכת החשמונאים, וענין זה נחמה גדולה לישראל, שהיו ברום המעלה בשעת מתן תורה חרות ממלאך המות חרות משעבוד המלכיות וע"י החטא נפלו ממדרגתן ובעוה"ר החטא גורם ירידה בתר ירידה, אולם מטעם מעלין בקודש מוכרח שהקב"ה ירומם קרן ישראל כמו שיהיה לעתיד אחר הישועה שלימה. וז"פ המדרש ויביאו את המשכן אל משה, והיינו מטעם דמעלין בקודש ואין מורידין, כפרש"י ז"ל, הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, דמטעם זה מוכרח שיהיה לישראל גדולה ליום אחרון, בעת הגאולה הנצחית, ויחזרו להיות ברום המעלה כימי קדם ועוד יותר, וגם נס חנוכה היה מטעם זה כנ"ל, וז"ש ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן "כהיום הזה" שאותה הישועה שהיתה בימי החשמונאים מטעם מעלין בקודש וכו' זה הוא נחמה גדולה גם להיום הזה דורות האחרונים שירחם הקב"ה ויגאלנו אחרית כראשית.'' | |||
==== פסקה טז ==== | |||
''ובזה יבואר דברי הפסיקתא הנ"ל נר חנוכה שהותיר שמן מהו צריך לעשות לו וכו', עושה לה מדורה ושורפה בפני עצמה, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש הימנו וזהו ג"כ מטעם דמעלין בקודש וכו', ע"כ צריך לעשות לה מדורה בפ"ע שלא להורידה מקדושתה שהוקצה למצות וזה נלמד מעצם הנס של חנוכה שאמר הקב"ה עלי לשלם ליום כ"ה כסליו מטעם מעלין בקודש וכו', ועיקר החנוכה ראוי להיות ביום ח' שהוא יום קרבנו של מנשה, ע"כ הביאו בפסיקתא שאלה זו לפסוק ביום השמיני שהוא קרבנו של מנשה. ועפ"י פשטות אפ"ל כוונת הקישור לפי שביום ח' קורין לעולם קרבנו של מנשה, ושאלה זו לא יתכן כי אם ביום השמיני, שהרי בימים הקודמים יש לה תקנה שאם נותר ביום ראשון מדליקה ביום שני וכן בשאר הימים, ורק ביום ח' שהוא יום האחרון יתכן שאלה זו נר חנוכה שהותיר שמן ע"כ הסמיכו שאלה זו לקרבנו של מנשה, שהוא לעולם ביום ח'.'' | |||
==== פסקה יז ==== | |||
''ולבאר הדיוקים הנ"ל (בקושיא ד') נל"פ עפי"מ דאיתא בירושלמי (שבת פ"ב ה"ו) ר' פנחס ור' ירמי' בשם ר' חיי ב"ר בא כתיב ולפני אלעזר הכהן ויעמוד ושאל במשפט האורים, בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים, מלמד בשעה שישראל יוצאין למלחמת בי"ד של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להנצח, (פי' בקרבן העדה ש"מ שאז יש משמאילים וצריכים בי"ד לישב עליהם) א"ר חייא ב"ר בא כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, הא אם אינו יוצא אין צריך ליה שמירה, אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה עכ"ד הירושלמי, וכן אמרז"ל במד"ר (אסתר פ"ז אות י"ח) שהיה קטרוג גדול על ישראל בימי המן לכלותם ח"ו, וטען השטן ואמר רבש"ע תסתפק בעליונים וכו', ובודאי גם במלחמת החשמונאים היה כן והוצרכו בי"ד של מעלה לישב במשפט עליהם אם לנצוח אם להנצח ח"ו והנה אז לא עשו ישראל תשובה מעולת כי מחמת הגזירות לא הי' ביכולתם לכנס את כל היהודים לתשובה כדרך שעשה מרדכי, כמ"ש היערות דבש שמה"ט נס חנוכה לא ניתן לכתוב מפני שהיה בלי תשובה, וממילא היה קטרוג גדול והוצרכו בי"ד של מעלה לישב עליהם במשפט.'' | |||
==== פסקה יח ==== | |||
''והנה היונים עמדו לעקור ח"ו את התוה"ק מישראל וכל העומדים על התוה"ק הם עומדים כביכול על הקב"ה בעצמו, ולזה העמיד הקב"ה כביכול את עצמו למשפט, כדי לזכות את ישראל, ואז בטלים כל המקטריגים, שמי הוא אשר יעיז לקטרג ח"ו על הבוי"ת כביכול, וז"פ ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, ע"ד שאמה"כ ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, ע"ש שהבעלי דינים צריכים לעמוד לפני הבי"ד, כמו כן עשה הקב"ה שהוא בעצמו עמד לדין שידונו הבית דין שלמעלה אם יתגלה כבוד מלכותו ית"ש על ישראל, ומי יעיז לקטרג נגדו ית' נמצא הי' הצלת ישראל בשביל כבוד ית"ש. וז"פ רבת את ריבם שהקב"ה היה בעל הריב, כי הגוזרים גזירות על הדת אין עומדים לריב עם ישראל אלא עם הקב"ה כביכול בעצמו והוא ית"ש בעל הריב, וגם דנת את דינם הוא העד הוא הדיין שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוציא את דינו לאורה שיתגלה כבוד מלכותו וממילא נעשה מזה נקמת את נקמתם ונצחו ישראל את היונים.'' | |||
==== פסקה יט ==== | |||
''ולזה הקדים לומר ולך עשית שם גדול וקדוש "בעולמך" והכוונה על עולמות העליונים, כשיצא דינו של הקב"ה לטובה נעשה כבוד שמים גדול בכל העולמות ונמשך ממנו הישועה למטה לארץ ע"ד ישמחו השמים ועי"ז ותגל הארץ, השי"ת יעזור שימשך לנו האור מנרות חנוכה ונהי' דבוקים באור התורה ואור הקדושה, השי"ת ישמח לבבות בני ישראל בכל מיני ישועות טובות רוחניות וגשמיות וייטיב לנו החתימה, ונזכה להנצל מכל צרה וצוקה ולראות בכבוד שמו יתברך בנחת ובשמחה, ונזכה לעשות תשובה שלימה להשי"ת ויאר ה' פניו אלינו מאורו ית"ש, ונוושע בכל מיני ישועות טובות, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.'' | |||
=== מאמר כג === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, לכאורה ראוי להבין טעם הודעה זו שהיה זמן לידתם בטרם תבא שנת הרעב, ודרשת רז"ל ידועים הובא ברש"י ז"ל יעיי"ש. אמנם אף לפי"ד ז"ל צ"ב, דהרי את אסנת נשא תיכף ביציאתו מבית האסורים כמשמעות הפסוקים, ורק אח"כ התחילו שבע שני השובע, והיה מציאות שיוליד בנים בהתחלת שני השובע, ואם כוונת הכתוב לאפוקי שנת רעבון הי' מספיק שיאמר וליוסף יולד שני בנים בשנות השובע והוי ידעינן דלא בשנות הרעב ילדם, ומאמרו בטרם תבא שנת הרעב נראה לכאורה שהקפידא הי' ג"כ שיהיה לידתם סמוך לשנות הרעב בשנה או שנתיים האחרונים של שני השובע ולא נולדו בהתחלת שנות השובע, ויש להבין מהו נפקא מינה בהודעה זו שהי' בשנים האחרונים משני השובע, וגם למה באמת נמנע לידתם עד סמוך לשנות הרעב.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''והנל"פ בזה דאיתא במדרש כשבא יוסף הצדיק למצרים, אמר איני רוצה כאן לישא אשה ולהוליד בנים, שראה שפלות המצריים וחשש לקלקול הדורות, אמנם כשנתנו לו את אסנת הרי ראה שמן השמים נגזר עליו כן, כאמזר"ל שרוה"ק הנהיגתו ואז נתרצה לישא אשה ולהוליד בנים, אמנם אם יהיה לו בנים בהתחלת שני השובע הרי יש עדיין הרבה שנים עד שנות הרעב, ויעקב אבינו ירד למצרים רק לאחר ב' שנות רעב וכמ"ש כי זה שנתיים הרעב, ומבן שלש שנים מתחיל החינוך ואיך יוכל לחנכם במצרים, לכן המתין עד טרם תבא שנות הרעב שמכל העולם יבואו למצרים לשבור אוכל, והשיג יוסף הצדיק שגם יעקב אבינו עם השבטים נפש יבואו לשם, וממילא יהיה חברותא לבניו עם בני בניו של יעקב אבינו, וע"כ המתין עד סמוך לשנות הרעב, ויכול להיות שבנו הראשון היה בן שנה אחד בבוא הרעב, ונמצא שלאחר שני שנים כשירד יעקב אבינו לשם היה בן שלש שנים, וכיון שהיו שם יע"א והשבטים הק' והע' נפש, היכולת בידו לגדל בניו ע"ד התורה, וע"כ אמר הכתוב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנות הרעב שכבש מעיינו כדי שיהיה להם חינוך כשר ויוכל לגדלם ע"ד התורה והיראה.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ואפ"ל עוד בחינה בזה דהשיג יוסף הצדיק דהשתלשלות כל דורות ישראל עתידים לצאת מע' נפש יורדי מצרים, ויעקב אבינו שלח את יהודה לפניו ודרשו חז"ל לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, והנה להעמיד בית תלמוד ובתי חנוך נדרש הוצאות רבות וכסף הרבה, והגם שהי' השפעה גדולה ושובע גדול בשני השובע, מכל מקום כ"ז גדל על שדות מצרים ומגרעינין שלהם, ומשורש הטומאה שונאו ישראל ושונאי הדת, ואם יסתפק מהשפעה שלהם להחזיק ת"ת לחינוך הבנים יש חשש קלקול שכח הפועל בנפעל, ואף אם רק נראה למראית העין כן, ה"ה מזיק לבחי' הנפש כנ"ל, לכן נתאחר לידתם עד סמוך לשנות הרעבון שאז ידעו הכל שלא לקח משלהם כלום, דגם מה שהטמינו מתבואתם נרקב הכל כדאיתא במדרש, ולא נשאר רק תבואתו של יוסף הצדיק, גם נתנו לו כל ממונם שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף, ועי"כ ידעו הכל שהכסף ע"ז החינוך יצא ממקור טהור ומזה הממון היה אפשר להעמיד חינוך כשר, וז"ש הכתוב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, וכמו שפי' לעיל שנולדו קרוב לשני הרעב ובהתחלת חינוכם כשהיו בני ג' שנים כבר כלה ממונם ותבואתם של מצרים ע"י הרעב וידעו הכל שהחזקת הכסף הנדרש לחינוך בא ממקור הקדושה, ומה"ט המתין עד סמוך לשני הרעב.'' | |||
=== מאמר כד === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת, ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש'''. לכאורה יש להבין צדיק מה פעל בדבריו אלה, הרי הם עצמם התחרטו והתודו על עונם, ומה צורך להוסיף בהזכרת חטאם, והרי אסור לומר לבע"ת זכור מעשיך הראשונים.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) בילקוט ראובני כתב בשם פרקי היכלות כי ראובן לא חטא במכירת יוסף, גם השתדל בהצלתו ונלכד רק בשביל מעשה בלהה. ולכאורה א"כ מדוע נענש עמהם בעשרה הרוגי מלכות, ואיך והיה משקל חטאם שוה.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) במדרש פליאה הילד איננו ואנה אני בא ממעשה בלהה. וצ"ב, רש"י ז"ל פי' ואני אנה אני בא מצערו של אבא, ולפי זה ראוי להבין מ"ש "ואני" אנה אני בא, הלא בזה כולם שווים להשתתף בצער אביהם.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ויתבאר בהקדם דברי רש"י ז"ל עה"פ וגם דמו הנה נדרש גם לרבות דם הזקן, ר"ל מה שציערו לאביהם, והנה בחטא זה נכלל גם מעשה בלהה, אף כי בוודאי התכוון ראובן לשם שמים לכבוד אמו, מכל מקום גרם צער לאביו ממילא היה להם השתוות בבחינת חטאם שגרמו צער ליעקב אבינו ע"ה, וע"כ כששמע ראובן שהתוודו על חטא מכירת יוסף ואמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', והמתוודה צריך לפרוט החטא, והם לא הזכירו פרט זה שציערו לאביהם, ורצה ראובן שיהי' תשובתם שלימה ושיתוודו על כל פרטי החטא, ע"כ הזכירם מה שחטאו בצער אביהם, וז"ש אליהם הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, א"כ הרי לא היה לי חלק במכירתו, ומה לי ולצרה הזאת להשתתף עמכם בעונש אלא וודאי "וגם" דמו הנה נדרש לרבות דם הזקן, ובזה גם אני נכשלתי ע"י מעשה בלהה, ע"כ בא אלינו הצרה הזאת לכולנו, ובזה הזכירם להתוודות על מה שחטאו בצער אביהם, וזהו ג"כ פי' המדרש הילד איננו, והשיג ראובן בחי' החטא והעונש המעותד עליהם בעשרה הרוגי מלכות, ולכאורה הרי לא היה לו חלק במכירתו והוא נקי ממנה ע"כ אמר ואני אנה אני בא מצערו של אבא, ובחטא זה נכלל גם הוא ע"י מעשה בלהה שנכשל בה, וז"ש במדרש הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שע"י מעשה בלהה הרי נשתתפתי גם אני בצערו של אבא ע"כ, "ואני אנה אני" בא שאסבול גם אני עונש עמהם בעשרה הרוגי מלכות.'' | |||
=== מאמר כה דרוש לשבת חנוכה === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''ואל שדי יתן לכם רחמים''' במד"ר ר' פנחס בשם ר' חנין דציפורין פתח (תהילים צ"ד) אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו וכו', א"ר אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורים אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה, שנאמר ומתורתך תלמדנו וכו', א"ר יודן כתיב (שמות כ"א) ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו, ומה הללו שאינן בכל גופו של אדם אלא באחד מאיבריו, אמרה תורה לחפשי ישלחנו, מי שיסורים באים עליו שהן בכל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, ר"פ בשם ר' יהושעי' אמר אשרי הגבר אשר תיסרנו ה' אין כתיב כאן אלא אשר תיסרנו י-ה כזה שהוא נדון לפני הדיין צועק ומצטער ואומר י-ה י-ה די די, כך אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די, הוא יאמר ליסורי די שנאמר וא-ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו' עכ"ד המדרש וצ"ב קישור דרשתם אל הפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) עוד במדרש שם ריב"ל פתר קריא בגלות וא-ל שד"י יתן לכם רחמים וגו', לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני לא אשכל עוד, וצ"ב היכן מרומז בפסוק לא אשכל עוד, וה'''יפ"ת''' פי' כיון שנכתב שני פעמים כאשר שכלתי משמע דדוקא שני פעמים ולא יותר, ותירוצו צ"ב, דאדרבה מצינו לחכמינו ז"ל בכ"מ שדרשו כפל הכתוב לרבות כמו נתן תתן אפילו מאה פעמים ולא אמרינן שני פעמים ולא יותר.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ונקדים דברי היפ"ת בפירושו על דברי המדרש הנ"ל, לכאורה יש להבין מה תועלת בבנין בית שני אחר שלא חזרו כל ישראל על אדמתם, ומלכות בית דוד וארון הקודש ואש מן השמים ואורים ותומים ושמן המשחה שהם עיקר הקדושה לא חזרו, ותמיד היו משועבדים לפרס ורומי, טוב הי' שיהיו בגלות עד בא משיחנו לגאולה נצחית, ולא שיטעמו טעם חורבן בית שני, והתשובה לפי שראה ד' עת קץ רחוקה והיה אפשר להתיאש ממנה וכו', לזה בא בנין בית שני בנתים להורות כי עוד ידו נטויה עלינו להשגיח בנו, וידם רמה בכבוד ונצחו מעטים את המרובים בימי חשמונאים ובכן לא יתיאשו עכשיו מן הגאולה, עכת"ד. ולכאורה צ"ב, דבשביל נס זה בלבד של רבים ביד מעטים לא היה צורך לסבול עדיין טעם חורבן בית שני דכמו"כ בכיבוש יהושע נצחו ישראל המעטים את הגוים הרבים כמ"ש הכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממנו איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור וגו', א"כ כבר היה נס כזה שנצחו המעטים את הרבים, ואם ח"ו לא יתחזק אמונתם מזה לצד אריכות הזמן, מה יוסיף תת כח נס חנוכה שמאז ועד עכשיו עברו יותר מאלפיים שנה, וממה נפשך מי שמאמין בהתוה"ק יתחזק בבטחונו בלאו הכי, ומי שח"ו לא יאמין בה לא יועיל לו גם נס חנוכה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''אמנם בעיקר קושיתו שהקשה מה התועלת בבנין בית שני נראה דלא קשה מידי, שראתה חכמתו יתברך שלולא בית שני ח"ו תפג תורה מישראל, שאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצרא דעבודה זרה בזמן בית שני ומי יודע כמה היו ישראל סובלין מיצרא דעבודה זרה, לולא שביטלו אותה אנשי כנה"ג, ועי"ז שביטלו אותה הי' לישראל מנוחה ממנו עד דור האחרון הזה שנתגבר בעוה"ר יצרא דמינות ה' ישמרנו, וכוחם של אנשי כנה"ג היה רק ע"י שהיה להם זכותא דארץ ישראל, אם כן היה הכרח גדול בבנין בית שני שיהיו בארץ ישראל ויהיה להם כח לבטל יצרא דע"ז, ועוד היה הכרח גדול בבנין בית שני בשביל נס חנוכה, והיפ"ת דלה לנו חספא ואשכחנא מרגניתא תותי, ולאו מטעמיה בשביל הנס של רבים ביד מעטים, דבאמת עיקר נס חנוכה אינו על נצחון המלחמה, רק על מציאת הפך שהדליקו ממנו נרות חנוכה, ואמרו רז"ל במדרש עה"פ ערכתי נר למשיחי, שבזכות אותו הנר יבוא משיח, נמצא שהיה הנס ההוא הכנה על גאולה העתידה, וכתב ה'''רמב"ן ז"ל''' (פ' בהעלותך) על דברי המדרש חלשה דעתו של אהרן שלא היה עמהם בחנוכה וכו' אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהן, שהקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות לעולם קיימין, והנה דבר ידוע שכשאין ביהמ"ק קיים והקרבנות בטלין מפני חרבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת בית חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו עכלה"ק. נמצא הנרות הם גדולים יותר מן הקרבנות ומקיימים את ישראל בגלות, ממינא היה הכרח בבנין בית שני בשביל נס חנוכה.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ולדרכנו יתיישב מ"ש בנוסח הודאה ועל הניסים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם וכו', ולכאורה מה צורך להקדמה זו עמדת להם בעת צרתם, וידוע לכל שהי' עת צרה לישראל ויספיק לומר ואתה ברחמיך הרבים רבת את ריבם וכו', אמנם יתבאר עפ"י דרכנו הנ"ל, דלכאורה קשה קושית היפ"ת מה התועלת והחפץ בבנין בית שני שיסבלו ישראל עוד חורבן וצרות והריגות והתירוץ לזה שהיה הכרח בדבר בשביל נס חנוכה, או מטעם שכתב היפ"ת בשביל כח הנס של רבים ביד מעטים, או ע"ד שפירשתי שבשביל נס הנרות היה הכרח בדבר, יהיה איך שיהיה הוכרחו ישראל לסבול חורבן הגדול בשביל נס חנוכה, וז"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, ר"ל שהיה הנס בתוך הצרה, בבחינת ורוח תשימו בין עדר לעדר, ולא היה כ"א ישועה לשעתה ועדיין היה החורבן מעותד, אלא שהיה צורך בו בשביל נס חנוכה שהוא הכנה לגאולה עתידה כנ"ל. ובזה יתיישב מה שסיים לבסוף ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך והדליקו נרות וכו', ולכאורה בהודאה דפורים לא תיקנו לומר מה שעשו ישראל אחר שזכו לנס, וצ"ב לחלק ביניהם. אמנם בחנוכה יש הכרח לזה, דזהו השלמת סיפור הנס ולולא זה אינו מובן חשיבות הנס מה הוא כיון שלא היה קיומה נצחי, וכמו שהקשה היפ"ת על עיקר בנין בית שני כנ"ל, גם כי גורם קנאה והתגרות האומות עלינו כמ"ש בגמרא ובמדרש איכה שאמר אספסינוס לריב"ז לטובתכם אני בעי לחרוב ביהמ"ק, דכ"ז דהדין ביתא קיימא, מלכותא מתגרין בכון, אין איחרוב הדין ביתא לית מלכותא מתגרין בכון, א"ל ריב"ז הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות עיי"ש, אלא שהקב"ה שומר את ישראל מהתגרות האומות כמ"ש הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אבל בדרך הטבע הוא סכנה שמעורר קנאת האומות עלינו, ואמרו רז"ל בגמרא (מגילה דף ז' ע"א) שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, ונראה מדברי רז"ל שמ"ש אספסיינוס שעל ידי ביהמ"ק האומות מתגרין בישראל האמת כדבריו ולא הכחיש אותו ריב"ז בכך, רק שאמר לו שאינו מכוון לטובתינו, אבל הודה בזה לדבריו שמעורר קנאה בין האומות, א"כ מאי חשיבות יש בנס הזה, אבל התירוץ הוא שהיה הכרח בנס בשביל נרות המנורה, שהן הכנה לגאולה העתידה כנ"ל, ע"כ הוצרך לסיים ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וטהרו את מקדשיך והדליקו נרות בחצרות קדשיך וקבעו שמונת ימי חנוכה.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''נחזור לפרש דברי המדרש ריב"ל פתר קריא בגליות וכו' (עיין לעיל קושיא ב') דהנה מ"ש ז"ל ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, ע"כ קאי על זמן גאולה העתידה, דהרי בזמן בית שני לא חזרו עשרת השבטים, ולא נודע לנו איה מקומם עד שיבוא משיח צדקינו בב"א, שאז יקויים פסוק זה ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, ואח"כ אמר ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני, ולכאורה מדוע התחיל בדבר שיהיה מאוחר בזמן, אבל האמת הוא שע"כ הקדים מה שיהיה לעתיד מפני שהוא גאולה העיקרית והנצחית, והתפלל יעקב אבינו ע"ה תחילה על העתידות ואמר ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים ואח"כ רמז על שני החורבנות במ"ש ואני כאשר שכלתי שכלתי, ודייק לומר "ואני" כאשר שכלתי שכלתי, דהנה עשרת השבטים לא סבלו שני חורבנות כי אם חורבן הראשון בלבד, ורק שבט יהודה ובנימין הם שסבלו גם חורבן שני, ע"כ חלקם יעקב אבינו לתרי בבא, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים "ואני" ירמוז על שבט יהודה בנימין, וכ"כ היפ"ת (עיי"ש בטעמו) ועליהם כיוון במ"ש כאשר שכלתי שכלתי בשני חורבנות, משא"כ עשרת השבטים לא סבלו רק חורבן הראשון, א"כ ממילא מוכרח שכשיחזרו עשרת השבטים והיינו בבית שלישי לא יהיה עוד גלות וחורבן שהרי על עשרת השבטים לא נאמר כאשר שכלתי שכלתי, שע"כ חלק אותם משבט יהודה ובנימין שהם אינם בכלל זה, א"כ מוכח ממילא שלא אשכל עוד, וכשיחזרו עשרת השבטים לא יהיה עוד חורבן וגלות, וא"ש דנרמז כן בפסוק שלא אשכל עוד כיון שאמר "ואני" כאשר שכלתי שכלתי ולא עשרת השבטים.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ולדרכנו אפשר לרמוז עוד בדברי המדרש הנ"ל וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו. ולכאורה הן אמת שהקב"ה נקרא בשם זה ה' איש מלחמת אעפ"כ ידוע ששמותיו יתברך כל אחד ירמוז לא' ממדותיו יתברך, וראוי להבין הכוונה מה שרמזו רז"ל בדרשת הכתוב לבחי' השם זה דייקא ד' איש מלחמת אכן יתבאר דלפי דרשתם ירמוז הכתוב על כל דורות הגלות עד זמן ביאת המשיח, וע"כ הזהירו לומר שרק ה' איש מלחמה אבל אחר זולתו אסור ללחום, כי אם להמתין על ישועת השי"ת שילחום מלחמתנו ואז יהיה ושלח לכם את אחיכם שיתגלו עשרת השבטים ונזכה לגאולה שלימה ונצחית אבל אסור לעשות לזה שום פעולה גשמית שהשביע הקב"ה את ישראל בשבועה חמורה שלא ידחקו את הקץ ואסור לנו לעשות מלחמה עם אומות העולם רק להמתין לישועת השי"ת שהוא איש מלחמה וכמו שאמר משרע"ה לכת שאמרו על הים נלחום עם המצרים השיב להם משרע"ה ד' ילחם לכם, שהוא יתברך ילחם מלחמתנו, ואמרז"ל במכילתא ה' ילחם לכם, לא לשעה אלא לעולם, שנאמר ה' ילחם לכם, ופי' ה'''מרכבת משנה''' מדכתיב ה' ילחם בלשון עתיד, מוכח כן שציווי זה נאמר על דורות העתידים גם כן שלא ילחמו בעצמם, שהשביע הקב"ה את בני ישראל בשבועה שלא ידחקו את הקץ רק ימתינו על ישועת השי"ת, וזה שרמז יעקב אבינו בדבריו הק' וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, שימתינו על רחמי שמים, ואלמלא היו ישראל הולכין בדרך זה שצוה לנו יעקב אבינו, בוודאי היינו ניצולים מכל צרה וצוקה, השי"ת ירחם ויציל את הכלל ישראל מכל צרה וצוקה בכל מקומות מושבותם.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''נחזור לבאר דברי המדרש המוצג בראש דברינו אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה וכו', בהקדם דברי ה'''יערות דבש זלל"ה''' לפרש אמרם ז"ל (ברכות ז' ע"ב) מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי ליה, אר"ש בר אבישלום משל למה"ד לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח, אף דוד כן כיון שאמר לו הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עליה, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח מש"ה אמר מזמור, והקשו המפרשים הרי ראה שלא חייס עליו גם בנו ומדוע אמר מזמור. ופי' הוא ז"ל דיש שני מיני עונשים עונש שהוא בהשגחה פרטית מבעל המשלם גמול מדה כנגד מדה כנגד מה שחטא, ועונש כזה ממרק את החטא ונתכפר לו עונו, אופן השני, דעל ידי רוב עונותיו מסיר הקב"ה השגחתו מעליו, ומניח אותו תחת פגעי הזמן, וזה אין ממרק העווונת, דהרי אין העונש מדה כנגד מדה אלא מצד פגעי הזמן ר"ל וזה גרוע יותר, וזה שהי' מתיירא דוד שמא עבד או ממזר שהוא מדרך הטבע ואפשר שבא ממקרי הזמן ובעונש כזה לא ינוכה שטר חוב שיש עליו מחמת עוונותיו, אבל כיון שראה שהוא בנו וסתם ברא חייס על אבא, וזה לא חס אין עונש זה בדרך הטבע, כי אם בהשגחה פרטית למרק עונותיו ע"כ שמח ואמר מזמור עכת"ד ז"ל.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ובזה יתבאר דברי המדרש אין לך אדם בלא יסורין, אבל יש שני סוגי יסורים כנ"ל ואם היסורים באים מצד הטבע אינו מכפר עון, אשרי לאדם שיסורין באים עליו מן התורה. ר"ל שבאין עליו מדה כנגד מדה לכפרת עוונות ולזכך נפשו, ר' פנחס בשם ר' הושעי' אמר אשרי הגבר וכו' כך אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די, היינו בגאולה העתידה שיהיה נס יגון ואנחה, הוא יאמר ליסורי די, שיקרב הבוי"ת גאולתן של ישראל בבחינת אחישנה ולא ימתין עד סוף הזמן של בעתה, שעי"ז סובלין ישראל בעוה"ר הרבה מחבלי משיח. והתפלל יעקב אבינו להקב"ה שיקדים את גאולתן של ישראל ויאמר לצרותינו די, וסמכו זה אל הפסוק וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, לרמז שרק ע"י הקב"ה בעצמו אפשר להיות התקרבות הגאולה אבל לא ח"ו ע"י פעולה אנושית.'' | |||
=== מאמר כו === | |||
==== פסקה א ==== | |||
''עוד אפ"ל בדברי המדרש הנ"ל ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו' ריב"ל פתר קריא בגלות וכו'. והדקדוקים כבר נפרטו לעיל, ויתבאר בהקדם דברי המדרש רבה פרשת וישלח (ע"ט ס"ה) ויבא יעקב שלם וכו' ר' יוחנן אמר שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי וכו' עכ"ד המדרש. וראוי להבין הכוונה במ"ש שיוסף שכח תלמודו, והרי אמרו רז"ל במדרש עה"פ ויבא הבית לעשות מלאכתו, ר"א אומר שבת היה וכו', ומה מלאכה היתה לו, שונה וקורא מה שאביו למדו עכ"ד המדרש. ובודאי שהיה דבוק בתוה"ק כל ימיו ואיך יתכן ששכח תלמודו. גם מה רבותא ביעקב אבינו שלא שכח, ומה"ת שישכח, והרי האבות הקדושים נתעצמו בעצם התוה"ק דיבוק עצמי והשיגו כל התוה"ק אף טרם שניתנה, ולא יתכן אצלם שכחת התורה כפשוטו.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ונל"פ בהקדם דברי ה'''קדושת לוי זלל"ה''' בדרושים לחנוכה (קדושה שני') הטעם דלא נקבע לקרות מגילת חשמונאים כמו מגילת אסתר, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא, והמתנהגים עפ"י התורה אין צריכים לשום פעולה גשמית. וכזה היה הנס של מרדכי ואסתר שלא עשו שום פעולה, לכן זה הנס נקבע לקרות והוא תורה, אבל נס החשמונאים שהי' דרך מלחמה וע"י סיוע ופעולה גשמית ממעשה תחתונים, והתורה היא כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם חטא אדה"ר, שכל הטבעים יעשו שליחות ב"ו, בלי שום פעולת התחתונים. לכך אין קורין מגילת חשמונאים כי רצוננו וחפצינו בחסדים יותר שלא יעשו התחתונים שום פעולה גשמית רק תפלה ותחנונים עכת"ד ז"ל. ו'''ק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' וישב''' תירץ בהקדמת דב"ק קושית הב"י ז"ל, דמדוע נקבע יום א' יותר ממה שנעשה בו הנס, אמנם יום א' נקבע כנגד הבחי' היותר גבוה שלא היה בזמן הנס, ונתקן הדלקה, דע"י הדלקה נפתחין האורות מאליהן ע"כ תדה"ק.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ובזה אפשר ליתן טעם שנקרא יום ח' דחנוכה בשם זאת חנוכה, עפימ"ש עוד שם בקדושת לוי זלל"ה דחנוכה הוא חינוך על הגאולה העתידה ובכח הדלקת הנרות ממשיכין את הגאולה עיי"ש, והנה לפי"ד ק"ז הישמח משה זלל"ה נקבע יום א' נוסף, להמשיך בחי' גבוה יותר מבלי פעולה ממעשה התחתונים כלל, ומסתבר שיום הח' נקבע ע"ש כך, דמעלין בקודש ואין מורידין ובחי' זו נזכה אלי' לעתיד, דגאולה העתידה יהיה ע"י הבוי"ת בלבדו מבלי סיוע מפעולת תחתונים. ולפי זה יתכן דז' הימים נתקנו לזכר הנס שהי' בימי החשמונאים, שלא היה בבחי' גבוה כזו, ויום הח' הוא ע"ש חינוך דלעתיד, להמשיך בחי' הגאולה שהוא בלי שום סיוע פעולת התחתונים כנ"ל, וע"כ נקרא זאת חנוכה שזה הוא העיקר והתכלית בכוונת פעולתינו בנרות חנוכה, להמשיך בחי' זו דלעתיד.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ונל"פ בזה מאמה"כ (פ' בשלח) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, וראוי להבין איך יבחנו ע"י המן בכללות שמירת התורה, גם הרבה מצות נצטוו ישראל בהם, ומדוע ניסה אותם הקב"ה במן דוקא, ויתבאר עפי"ד הקדושת לוי זלל"ה, דהמתנהגים עפ"י התורה א"צ לפעולה גשמית כלל. ואם משתדלים לסיוע פעולה גשמית הוא שלא כשורת התורה, עיין בדברי ק"ז הישמח משה זלל"ה פ' וישב שהסביר הענין בטוב טעם ודעת, והנה המן ירד להם לישראל על בחי' זו, שלא הי' צורך בו לפעולה גשמית כלל, כמו שדרשו רז"ל שלא הי' מצטערים בלקיטתו, והי' משתנה להם לכל מה שישאלו. והנהגה זו הוא בכח התורה, וז"פ אמרם ז"ל ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ר"ל שלא זכו לשלימות כח התורה, כי אם אוכלי המן שהי' כל השפעתם מבלי סיוע מעשה תחתונים, מה שאין כן אם מסתייעים מפעולה אנושית, אין זה שלימות דרך התורה, וז"ש למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ר"ל אם ישתלמו בכח התורה גם לעתיד, שלא יהיו צריכים לפעולה גשמית כמו שהי' להם במן, ודבר זה תלוי בתקון המעשים, כמו שביאר ק"ז זלל"ה במאמר הנ"ל דהבוי"ת מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה. ע"כ אם אינו עושה כפי היכולת במילי דשמיא, אז נופל תחת הטבע וצריך להשתדלות ולעשות כפי היכולת במילי דעלמא, אבל אם עושה כפי היכולת במילי דשמיא, א"צ להשתדל כלל בפעולה גשמית במילי דידי'.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ויתבאר בזה דברי המדרש הנ"ל ויבא יעקב שלם וכו', שיעקב אבינו ע"ה שלימו דאבהן השתלם בכח התורה ובפרט אחר שנצח לס"מ שרו של עשו, ולא היה צורך אליו לפעולה גשמית כלל, כ"א זכה לבחי' שהי' בתחלת בריאה קודם חטא אדה"ר, שכל הטבעים עשו שליחות ב"י וכנ"ל, וזה שדרשו ז"ל שלם בתורתו, אבל יוסף שכח, דיוסף הצדיק הי' כל הנהגת המדינה על ידו וממונה על הצבא כמ"ש הת"א ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידי' למיחד זין וכו', והיה הכרח לזה כדי להכין מקום לישראל ולהכניע קליפת מצרים כמבואר בדברינו לעיל, והכל היה בכח אלקי כמאמר הכתוב שהיה ד' עמו, אבל מכל מקום היה צריך לעשות פעולה גשמית, ואין זה דרך שלימות התורה אשר למד אצל אביו יעקב אבינו ע"ה שהיה שלם בתורתו, ואולי זה כוונת דברי המדרש אבל יוסף שכא שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ר"ל כח התורה שלמד בבית אביו נשכח ממנו לפי שעה, ע"י שהיה מוכרח לעמל ולפעולה גשמית לצורך גבוה עליון כנ"ל, ואחר שנשלם הסיבה וכבר הכין בפעולתו מקום קדושה לישראל, חזר למדריגתו ולא היה צורך אליו לפעולה גשמית כלל, וע"ש זה קרא לבנו השני אפרים, ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי, שנתגדל ונתרומם מעלתו עד שנשתלם בכח התורה כבחי' שהי' בתחילת הבריאה כנ"ל.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ובזה אפשר ליתן טעם מה שקורין ביום ח' דחנוכה קרבנו של מנשה ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו', האמנם שסידרן של הנשיאים כך היה, עכ"ז לא לחנם אתרמי שיהיה נשיא מנשה מקריב קרבנו ביום ח' דוקא. ואפ"ל עפ"י דרכנו הנ"ל דלפי דיום ח' דחנוכה נקבע ע"ש בחי' זו להמשיך אורות מבלי שיצטרך לפעולה אנושית, ובחי' זו נרמז בדברי יוסף שהתאונן ע"ז באמרו כי נשני אלקים וגו' ואת כל בית אבי, וכדי שנתעורר לתקן בחי' זו ביום ח' שנקבע ע"ש כך, קורין קרבנו של מנשה.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''נחזור לפרש דברי המדרש הנ"ל ריב"ל פתר קריא בגלות וא-ל שד-י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה וגו'. והקשה היפ"ת דא"כ הוא יתברך הנותן רחמים והוא המקבל ומאי קאמר, וסיום דברי המדרש כאשר שכולתי בחורבן ראשון, שכולתי בחורבן שני לא אשכול עוד, יש לדקדק איך נרמז בפסוק לא אשכול עוד, וכן דקדק ב'''יפה תואר ונזר הקודש''' וכבר בארנו בזה. ולדרכנו אפשר לומר על פי מה דאיתא במדרש ילקוט (זכרי' תקע"ז) ישראל נושע בד' תשועת עולמים, אמר הקב"ה בעולם הזה הייתם נושעים ע"י בני אדם, במצרים ע"י משה ואהרן. בימי סיסרא ע"י דבורה וברק וכו', וע"י שהיו בשר ודם, והייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לע"ל אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים שנאמר ישראל נושע בד' תשועת עולמים עכ"ד המדרש. מבואר דגאולה העתידה יהיה מבלי סיוע פעולה ממעשה תחתונים, ויל"פ בזה כוונת אמרינו בתפלת יוצר לשבת אפס בלתך גואלנו לימות המשיח. ולכאורה וכי יצוייר שום דבר בעולם מבלעדי עזרתו ית"ש, ומדוע צריך לפרט בזה דוקא אפס בלתך גואלינו לימות המשיח, אמנם בכל תהלוכות וצרכי בני אדם אמרו רז"ל יכול יהא יושב ובטל, ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה. והחיוב לעשות השתדלות קצת בדרך הטבע, ולצפות על סייעתא דשמיא, ואין לסמוך על הנס, לא כן הוא בענין הגאולה שאסור לעשות אף פעולה והשתדלות כל דהו, וז"ש אפס בלתך גואלנו לימות המשיח שבענין הגאולה כל מין השתדלות ופעולה אסורה וללא הועיל, וכאפס ואין נחשבו כ"א הבוית"ש לבדו יגאלנו לימות המשיח.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''והנה גאולות הקודמות שהוו ע"י שלוחי בשר ודם, השפיע הבוי"ת רחמים וחסדים לישראל ע"י השלוחים שנשתלחו לגאול את ישראל, והוא ית"ש היה הנותן והשלוחים המקבלים השפעת החסדים, משא"כ בגאולה העתידה שתהיה ע"י הקב"ה בעצמו מבלי סיוע פעולת בני אדם כלל, נמצא שכל השפעת הרחמים וחסדים יבואו לפניו ית"ש, והוא יתברך הנותן והמקבל, כי א"א שתהיה שום פעולה ע"י זולתו ית"ש ואפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ועל אותו זמן התפלל יעקב אבינו ע"ה וא-ל שד-י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, שהוא יתברך ישפיע רחמים וחסדים לגאולתן של ישראל, והשפעת החסדים יבואו לפניו ית"ש בעצמו, ודרשו רז"ל בשם שדי, מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, רמזו בזה על זמן גאולה העתידה, דבשעת בריאת העולם היו השמים והארץ נמתחים והולכים עד שא"ל הקב"ה די, ובחי' הצמצום הזה נעשה ע"י הבוי"ת לבדו כי אפילו יתוש קטן אין ביד בני אדם לבראו, כמו כן ענין הגאולה אי אפשר שתהיה ע"י פעולת אדם כלל, וז"ש רז"ל מי שאמר לעולמו די הוא יאמר לצרותינו די. לשלול סיוע פעולת בני אדם שאי אפשר בענין הגאולה כלל, וא"ש סיום דברי המדרש לא אשכול עוד, דכ"ז נלמד מהפסוק וא-ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, וכדרשתם ז"ל לפני האיש זה הקב"ה. וא"כ שתהיה גאולה העתידה על ידי הבוי"ת בעצמו, מוכרח שתהיה נצחית ואין אחריה גלות עוד, כמ"ש ז"ל ישראל נושע בד' תשועת עולמים, וכל מעשיו יתברך נצחיים. גם נרמז בשם שדי עפ"י דרשתם ז"ל מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, ומוכרח שלא אשכול עוד.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ויתבאר בזה אידך דברי המדרש (הובא בדרוש הקדום) ואל שדי יתן לכם רחמים וגו', ר"פ בש"ר חנין פתח אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו וכו' כך אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די. הוא יאמר ליסורי די וכו', ואולי דכוונת המאמר ירמוז ג"כ על יסורי הגלות ועל גאולה העתידה, עפימ"ש רז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות תנויי, שנאמר גם כי יתנו בגוים שם אקבצם, וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. שע"י התורה יהיו ניצולין מיסורי הגלות, גם ירמוז שיהיה הגאולה ביד הקב"ה לבדו מבלי פעולת מעשה התחתונים, וזה הוא דרך התורה שלא להשתמש בפעולה אנושית כלל כבחי' שכתב הקדושת לוי זלל"ה וז"ש ומתורתך תלמדנו שישתלמו בכח התורה ואז יאמר הקב"ה ליסורים די ובמהרה נזכה לגאולה העתידה, ונזכה להיות דבוקים בדרך האמת ובכח התורה הק', ולראות בישועת ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.'' | |||
=== מאמר כז דרוש לשבת חנוכה === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים''', במד"ר אין והכן אלא שבת כמד"א (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן עכ"ד המדרש. וצ"ב לפי דרשתם ז"ל קישור הפסוק כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, ומה נתינת טעם יש בזה, גם דאם שמר יוסף את השבת עד שלא ניתנה בודאי עשה כן בכל שבתות השנת ומה נפקא מינה אם יאכלו האנשים אתו או לאו.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ב) במד"ר פ' נשא (פ' י"ד ב') ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו' הה"ד (איוב מ"א) מי הקדימני ואשלם וגו' מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה, (בראשית מ"ג) וטבוח טבח והכן, א"ר יוחנן ע"ש היתה ואין והכן אלא לשבת, שנאמר (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו וגו', אמר הקב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון הוי מי הקדמני ואשלם, ומנין שכן הוא ממה שאמור בענין ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו' עכ"ד המדרש. וצ"ב מהו ענין השכר שנדחה שבת בקרבנו, ואיך יהיה מדת שכרו כנגד מדת פעולתו, דבשביל ששמר את השבת, ניתנה שבת לידחות על קרבנו, וה"ז מעשה לסתור.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ג) ב'''שלטי גבורים''' (פ"ב דשבת) כתב ברוב השנים חנוכה חל בפ' מקץ, וקבלתי שנרמז בפסוק וטבוח טבח והכן, אות אחרון מתיבת טבח הוא חי"ת עם תיבת והכן תמצא אותיות חנוכה, עכ"ד. וראוי להבין ענין הרמז בפסוק זה דוקא. ומה ענינו לחנוכה.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''ד) ונקדים להעיר עוד בענין הפרשה במאמה"כ '''ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו'<nowiki/>''', לכאורה צ"ב כוונת האריכות והכפילות במאמר יוסף אל פרעה, דיספיק שיאמר ועתה ישית פרעה איש נבון וחכם על ארץ מצרים, ומה צורך להזהירו ועתה ירא פרעה איש נבון וישיתהו וגו' ובודאי ירא בו אם ישיתהו, גם מה צורך לאיש נבון וחכם בשביל שיקבוץ תבואות השנים הטובות לפקדון לשבע שני הרעב, ויספיק במי שיודע ומבין מהות וטבע התבואות, גם מ"ט ישיתהו על כל ארץ מצרים ויספיק אם יפקידהו על התמנות זו בלבד, לקבוץ את כל תבואות ארץ מצרית גם צ"ב אומרו "ועתה" ירא פרעה דמלת ועתה מיותר, ויספיק שיאמר ירא פרעה וגו', וכבר הזהירו כי נכון הדבר וגו' וממהר האלקים לעשותו, ובזה כבר זירזו על הפעולה מיד, ומה צורך לכפול הזהרתו באומרו "ועתה" ירא פרעה, משמע שבא לשלול זמן אחר, וצ"ב הכוונה.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''ה) יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו'. צ"ב הכפל יעשה פרעה ויפקד פקידים, ולפי הפשטות היינו העשיה שיפקד פקידיה ולמ"ל למכפלינהו. ואם הכוונה על עשיה אחרת, אינו מבואר מהו.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''ו) להלן בפרשה ויכר יוסף את אחיו וגו' ויאמר אליהם מרגלים אתם וגו' ונתקשו המפרשים בטעם הדבר דאיך יתכן לצדיק כמותו להעליל עליהם על לא חמס בכפם, והוא בעצמו ידע שלא נמצא עוולתה בהם בדבר זה ותירצו כי נתכוון יוסף לטובתם, שע"י הצער הזה יתמרק עוונם מה שפגמו בדבר מכירתו, אמנם עדיין לא עלתה ארוכה בתירוצם, דלא יצוייר לצדיק אמת כיוסף שיאמר דבר שאינו אמת, גם לא יתכן שיכתב התוה"ק דיבורים שאינם אמת, ואם רצה לצער אותם כדי למרק עוונם, כמו"כ היה אפשר להשיג מטרה זו באופן אחר.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ונל"פ בהקדם מ"ש '''אא"ז זלה"ה בייטב לב''' (פ' שלח) עה"כ שלח לך אנשים וגו', פירש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים וכו' לפי שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו וגו' אמר הקב"ה אני אמרתי להם שהוא טובה וכו', והקשה ה'''רמב"ן ז"ל''', א"כ משה בעצמו למה הוטב בעיניו, דכתיב להלן וייטב בעיני הדבר, ע"כ קושיתו. והנ"ל בזה כי לא מחשבותיו מחשבותם שהוא נתכוין לשמים, והוא עפי"ד הגמרא (סנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ז ע"ב) דפליגו שם אביי ורבא אביי סובר הזמנה מילתא היא ויליף מעגלה ערופה, דירידתה לנחל איתן אוסרתה, ורבא סובר הזמנה לאו מילתא היא דלא גמרינן משמשין מעגלה ערופה דהיא גופא קדושה, וקיי"ל כרבא וכו'. ובזה נ"ל להבין הא דכתיב וירא את העגלות, ואיתא במדרש וברש"י סימן מסר להם יוסף כשפירש ממנו עסק בפ' עגלה ערופה, הכוונה בזה דמהתם ילפינן דהזמנה לגוף הדבר מילתא ובזה הודיע תכלית ירידתו של יוסף למצרים, להזמין להקדושה היינו שיקנה המקום ההוא בחינת קדושת למען יוכלו יעקב ובניו להיות שמה ולא יאכלו לחם טמא בגוים, כי ע"כ צוה ה' את הברכה בשבע שני השבע כידוע, ויוכלו ישראל להתקיים עד זמן הגאולה וכו', דיוסף היה המושל בכל ארץ מצרים ומצרים היו לו עבדים, ומה שקנה עבד קנה רבו ולכן מהני הזמנתו וכו', וזה הי' כוונת משה שהוטב בעיניו לשלוח מרגלים למען בלכתם שם יזמינו הארץ ההוא לקדושת טרם בא ישראל כי ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, וז"ש שלח לך אנשים לדעתך להזמנה לקדושה וכו'. ואמנם הם באו אליו ואמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ לא כפי דעתו של משה, ע"ז אמר ה' אני אמרתי שהיא טובה וכו', יעייש"ד באריכות.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''המורם מדבריו הקדושים דכוונת משה רבינו ע"ה בשליחות המרגלים, למען יזמינו את הארץ ההוא לקדושה טרם בא ישראל לשם, וכמו"כ על דעת כוונה זו באו השבטים הקדושים למצרים להזמין ולהשריש כח הקדושה במצרים, למען יוכלו ישראל להתקיים שמה בקדושתן עד זמן הגאולה, נמצא שהי' פעולתם כשליחות המרגלים ע"ד משה רבינו ע"ה, ואף שיוסף הצדיק כבר הקדים לפניהם לבא למצרים ועסק בפעולה זו להזמין קדושת המקום, מכל מקום אינו דומה מועטים העושים למרובים העושים, וזכות צדיק א' לצדיקים הרבה, והשבטים הקדושים היו מסייעים עמו בכח קדושתן הגדולה להשיג פעולה זו, ועד"ז היה כוונת דברי יוסף אל אחיו באומרו מרגלים אתם, ואמת אמר כי הי' כשליחות המרגלים לפי דעתו וכוונתו של משרע"ה אלא שהיו דיבוריו משתמעין לתרי אנפין. והי' סיבה מן השמים שיבינו דבריו כפשוטן, ובאותה שעה לא ירדו לסוף דעתו, וגם הוא התנכר אליהם והם לא הכירוהו וחשבו שבעלילה בא עליהם, והי' צורך בזה כדי למרק עונם, גם בשביל שיתקיימו חלומותיו כנ"ל בדרוש הקדום, אמנם עצם הדיבורים אמתיים היו והתכוין יוסף הצדיק ע"ד כוונתן האמיתי, וז"ש מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, היינו שתכלית ביאתכם הנה כשליחות המרגלים לראות את ערות הארץ ולהחליש כח הטומאה ולהכין כח הקדושה לישראל.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''והנה לתכלית זה של הזמנה היה הכרח שיהיה יוסף הצדיק מושל על כל ארץ מצרים כמ"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה (הו"ד לעיל) דאל"ה לא היה מהני הזמנתו, דאין אדם מזמין דבר שאינו שלו, אלא לפי שיוסף הצדיק היה המושל על כל ארץ מצרים ומצרים היו לו עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו לכן מהני הזמנתו, וע"כ צוה ה' את הברכה בשבע שני השבע למען יהיה לפקדון לבני ישראל שלא יאכלו לחם טמא בגוים, כ"א ממה שנמשך משורש הקדושה מברכת השי"ת, ובזה נבין במאמר הכתוב ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים (והדקדוקים כבר נפרטו לעיל), אמנם מאמר זה השלמת הפתרון הוא, וכך נגזר מן השמים שיהיה יוסף הצדיק המושל על כל ארץ מצרים בשביל טעם ההזמנה כנ"ל וזולת זה לא היו מתקיימת התבואות של שני השובע בידם, דכל ענין החלום וברכת שני השבע היו לתכלית וכוונה הנ"ל, אמנם בדרך הטבע הצדיק שנוא בעיני הרשעים וסר מרע משתולל בעיניהם, כמו שפירשתי (בדברינו לעיל) מ"ש שר המשקים על יוסף הצדיק ושם אתנו נער וגו', פי' רש"י נער שוטה וכו'. ולכאורה איך לא חש שיתפס בשקרו, וכשיצא יוסף מבית האסורים יתגלה לעיני הכל חכמתו, אולם אמר כן לפי בחי' רשעתו הגדולה, שסר מרע אף אם יהיה חכם גדול נחשב בעיניהם למשתולל. וע"כ ידע ביה בפרעה שאף בעיניו יחשב כן, ולפי בחי' רשעתו לא יחשבהו לחכם ולא יהיה נתפס בשקרו על ידו, אלא שבפעם הזאת הוכרחוהו מן השמים ע"י סיבת החלום, וניטלה הבחירה מפרעה הרשע עד שהיה נראה יוסף הצדיק בעיניו לחכם ונבון ושמו למושל על כל מצרים, כי היה מוכרח כל זה לתכלית ההזמנה שיוכלו ישראל להתקיים שמה עד זמן הגאולה.'' | |||
==== פסקה י ==== | |||
''וז"ש לו יוסף הצדיק "ועתה" ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' שמעולם לא אירע לך ככה שירא בעיניך איש צדיק לנבון וחכם, ומכ"ש שישיתהו למושל על כל ארץ מצרים, אבל ועתה יהיה בהכרח כן שירא בעיניך איש האלקים לנבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים דוקא, וכמ"ש פרעה הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו וגו', אין נבון וחכם כמוך, ועוד הזהירו ואמר יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו' כלומר יעשה לשון תיקון, ע"ד הכתוב ועשתה את צפרני', פירש"י לשון תיקון, ר"ל שישתדל בתיקון המדינה למען יהי' המקום מוכן ומוכשר לישראל, ויושלם פעולה זו ע"י שימסור ממשלת מצרים בידו כנ"ל, וחוץ מזה אמר לו ויפקד פקידים וחמש וגו' שיהי האוכל שני השבע לפקדון, ואי לא הא לא מתקיימא אידך, והבן.'' | |||
==== פסקה יא ==== | |||
''ונקדים דברי הגמרא (חולין צ"א ע"א) א"ר יוסי בר"ח מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם, וכו'. ולכאורה איך נלמד ממלת והכן שציום ליטול גיד הנשה, גם דרש זה סותר דברי המדרש הנ"ל שדרשו ואין והכן אלא שבת כמה דאת אמר והיה ביום הששי והכינו, ואיך נשמע מינה תרתי. ואפ"ל דלטעם הכנה ציום יוסף ליטול גיד הנשה לפני הסעודה, דזולת זה מה צורך היה ליטול הגיד בפניהם, וכמו כן היה אפשר להם לבררו ולהשליכו בתוך הסעודה, דיש בירך ס' לבטלו ולא נאסרה בבישול, אולם לפי דבע"ש היתה כמבואר בדברי המדרש הנ"ל, ואפשר דהסעודה היתה בשבת, ולכן ציום ליטלו לפני השבת מטעם הכנה, ואולי כי בשבת יש בו משום בורר, וא"ש שדרשו ז"ל והכן טול גיד הנשה בפניהם דהיינו נמי לטעם הכנה, ואתי' כדברי המדרש שדרשו ז"ל אין והכן אלא שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו, הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן, ושני המאמרים על קוטב א' יסובבו שיוסף שמר את השבת עד שלא ניתנה, ונוסף לזה קיים ג"כ מצות הכנה מערב שבת עד שלא ניתנה לעשות הזמנה לקדושת השבת, ובזה יבואר קישור הכתוב וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. דטעם סעודתם עמו היה ג"כ לטעם הכנה כמבואר לעיל בשם '''ק"ז הייטב לב זלל"ה''', דכל מעשיהם של השבטים במצרים הי' ע"ד כן להמשיך ולהזמין כח הקדושה בשביל ישראל, ובצירוף כח קדושתם שהסבו בסעודה יחד, בודאי פעלו הרבה לטובת הזמנה זו וז"ש וטבוח טבח והכן וזירזם על הכנה כי אתי יאכלו האנשים בצהרים והיינו נמי לטעם הכנה כנ"ל.'' | |||
==== פסקה יב ==== | |||
''ויבואר בזה דברי המדרש עה"פ וירא את העגלות וגו' כשראה יעקב את העגלות אמר עכשיו אני יודע שלא חטא יוסף באשת פוטיפרע עכ"ד המדרש. וצ"ב דאיך נתברר לו מזה, ויובן עפי"ד ק"ז הנ"ל, לפרש דברי רש"י ז"ל סימן מסר להם יוסף כשפירש מאביו עסק עמו בפ' עגלה ערופה, דהכוונה בזה דמהתה ילפינן דהזמנה מילתא היא ובזה הודיע תכלית ירידתו למצרים להזמין להקדושה כנ"ל, וא"ש דע"י סימן העגלות ידע יעקב שזה הי' תכלית פעולתו במצרים להזמין כח הקדושה לישראל, ובודאי שלא חטא באשת פוטיפר, דא"כ לא היה בכחו להשיג פעולה זו.'' | |||
==== פסקה יג ==== | |||
''ויתבאר לדרכינו דברי המדרש הנ"ל (לעיל קושיא ב') דהנה הא דקרבן הנשיאים בחנוכת המזבח דחיא שבת הוי ג"כ מטעם הזמנה, דבעלמא אין קרבן יחיד דוחה שבת, אלא לפי שע"י קרבן זה הכשירו והזמינו את המזבח להקריב עליה קרבנות ציבור לעולה, ע"כ הוי דינו כקרבן ציבור שדוחה את השבת, והיינו מטעם דהזמנה מילתא היא, ויובן בזה קישור דברי המדרש הנ"ל ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו', הה"ד מי הקדימני ואשלם וגו' מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה שנאמר וטבוח טבח והכן, א"ר יוחנן ע"ש היתה ואין והכן אלא לשבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו וגו' ר"ל שיוסף הצדיק לא רק ששמר את השבת עד שלא ניתנה אלא עוד הוסיף מצות הכנה מערב שבת, ואולי שהוא היה הראשון שחידש מצות הכנה, אמר הקב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, היינו להוסיף בו גם מצוה הכנה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב וכו', והיינו מדה כנגד מדה דלפי שקיים מצות הכנה בא בשכרו להיות נחשב לו הכנת המצוה כגוף המצוה, וע"כ בן בנו מקריב קרבנו בשבת להיות דינו כקרבן ציבור מטעמא דהכנה והבן.'' | |||
==== פסקה יד ==== | |||
''וכתב ב'''ספה"ק קדושת לוי''' דשם חנוכה הוא ע"ש החינוך לבנין המקוה בגאולה העתידה בב"א, והוא הכנה והזמנה לגאולה העתידה כמ"ש ערכתי נר למשיחי בכח הנרות של חנוכה, וע"כ נרמז בהאי קרא וטבוח טבח והכן אותיות חנוכה, ועפ"י דרשתם ז"ל אין והכן אלא לשבת, ירמוז על הכנה ליום שכולו שבת שצריך להכין לה מע"ש, וכבר ביארנו לעיל דכל גלגולי הסיבות ופעולתם ודיבורם של יוסף והשבטים היה לעשות הזמנה לקדושה שיוכלו ישראל להתקיים במצרים ולהגאל משם, וכמו"כ עשו הכנה לגאולה העתידה, דגאולת מצרים הוה השורש והכנה לכל הגאולות, וע"כ קורין לעולם פרשת מקץ בימי חנוכה, לפי שכל ענין הפרשה הוא הכנה והזמנה לגאולה העתידה והיינו בחינת חנוכה.'' | |||
=== מאמר כח === | |||
==== פסקה א ==== | |||
'''''וירא יוסף את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו וגו'<nowiki/>'''. בגמרא (חולין צ"א ע"א) אריב"ח מ"ד וטבח טבח, פרע להן בית השחיטה (פירש רש"י, שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל, לפי שבני יעקב שומרי מצות היו. דאעפ"י שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם). והכן, טול גיד הנשה בפניהם, כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, והקשו התוספות דילמא לא נאסר, ואפ"ה היו מקיימין כמו שחיטה דקא"ל פרע להן בית השחיטה, וי"ל מדקאמר והכן משמע דבלא"ה לא משתרי. אי נמי פרע להן בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, עכ"ד התוספות.'' | |||
==== פסקה ב ==== | |||
''ואפשר לתרץ קושית התוספות עפי"ד המהרש"א שם וז"ל: דקדק לומר גבי גיד הנשה בפניהם ולא קאמר גבי שחיטה, משום דאם היה השוחט אחד מבית יוסף, אפילו לפניהם לא היה מועיל, כיון דשחיטת עכו"ם פסולה אפילו בעומד על גבו, ופרע להם בית השחיטה היינו שיניח אותם שיפרעו להן בעצמן. אבל בגיד הנשה ודאי דאף בעכו"ם נוטל לפניהם סגי, עכ"ל. ואיתא בגמרא (חולין י"ג ע"א) שחיטת עכו"ם נבלה וכו', נבלה אין איסור הנאה לא, מאן תנא דלא כר' אליעזר דאי ר"א האמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז, ומסיק דסבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן נכרים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן, וע"כ לא הוי רק נבלה ולא שחיטת ע"ז. והנה המצריים היו כולן דבוקים בע"ז מאוד, שאפילו ישראל כ"ז שהיו ביניהם נעשו משוקעין בחטא ע"ז כמבואר בדבריהם ז"ל, א"כ וודאי היה שחיטתם סתמא לע"ז, ע"כ מה שאמר יוסף פרע להם בית השחיטה, לא לטעם שבני יעקב שמרו תורה ומצות ע"י קבלה מאבותיהם, כפרש"י, רק כדי שלא יהי' שחיטת זבחי מתים לע"ז, ועל ע"ז נצטוו גם בני נח שהיא א' משבע מצות שלהם ובשביל זה הוצרך לומר שהם בעצמם ישחטו כפי' המהרש"א, וא"ש דברי הגמרא דמ"ש ליטול גיד הנשה בפניהם אתי' כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, כדמיון השחיטה דהוי ג"כ הטעם בשביל ע"ז שנאסר לבני נח ולא קשה קושית התוס'.'' | |||
==== פסקה ג ==== | |||
''ואפ"ל עוד באופן אחר לולא דברי קדשו של המהרש"א ז"ל, דמשמעות לשון הגמרא אינו מוכח כדברי המהרש"א ז"ל שהה בעצמם ישחטו, אלא שצוה יוסף לשלוחו פרע להן בית השחיטה, ואפ"ה טעם האזהרה בשביל ע"ז שנאסר לבני נח. וא"ש אמרם ז"ל אתי' כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח כדמיון השחיטה, ויתכן דאף אם נעשה מעשה השחיטה ע"י שלוחו של יוסף, מ"מ הכירו בראייתם שלא נשחט לע"ז, עפימ"ש ז"ל במדרש דנרמז בתיבת והכן שצוהו יוסף להזהר בכל הלכות שחיטה, דאות ו' במלת והכן ירמוז על ששה מיני נבילה, ה' ירמוז על חמשה הלכות שחיטה, כ"ן על ע' מיני טריפות, ובכולן הזהיר יוסף את שלוחו לדקדק עליהם. והנה כתב ה'''רמב"ם ז"ל''' שמצא בספריהם שכל הדברים שהתוה"ק אסרה עלינו עשו הם לע"ז, ולפי שהם עשו לע"ז צותה לנו התוה"ק לעשות היפך מעשיהם כדי להרחיק אותנו מע"ז, ובאמת שהמקיים מצוה א' ממצות התורה נתוסף כח קדושה באיש ההוא, ולהיפך אם עושין נגד התורה מוסיף כח טומאה באיש העושהו, והמצריים שרצונם הי' להוסיף כח הטומאה בעולם ודאי עשו כל מעשיהם היפך התוה"ק, ולזה כיון שראו השבטים בזה השוחט שמדקדק בכל הלכות שחיטה וטריפות שצותה התורה. הכירו מזה שאין מחשבתו לע"ז שהרי כל אלו המצות ודקדוקי הלכות הם היפך ע"ז, וע"כ אף שלא שחטו הם בעצמם רק שלוחו של יוסף כנראה פשטות לשון הגמרא, מכל מקום הכירו במחשבת השוחט שאינו לשם ע"ז ממה שראו אותו מדקדק בכל הלכות שחיטה וטריפות.'' | |||
==== פסקה ד ==== | |||
''גם י"ל עפי"מ שכתב ב'''נזה"ק''' (פ' וישלח) על מה דאיתא במדרש עה"פ ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר וגו', א"ר כרוספדאי אר"י אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו', כתב שם הנזה"ק בתוך הדברים, וז"ל: והענין כי אבותינו הק' כמו שהיו בקיאים בחכמת מרכבה הקדושה, כך היו בקיאים בחכמת מרכבת החיצונים שהוא שורש הע"ז, כי את זה לעומת זה עשה אלקים וכו', ובהיותם בקיאים באר היטב בחכמות הללו, היו משיגים ויודעים כמה דקדוקי ע"ז התלויים בכמה מיני מדרגות שונים וכו' עכ"ל. ולזה שפיר היו מכירים בראייתם אם נשחט לשם ע"ז או לא ע"י שהיו בקיאים במרכבה הטמאה שורש הע"ז.'' | |||
==== פסקה ה ==== | |||
''או אפשר עפי"מ שכתב ה'''רמ"ע מפאנו''' לפרש הפסוק אמרת אלוקי צרופה היינו צירופי אותיות, ותיכף כשעלה במחשבת אדם לטובה נעשה מזה צירוף אותיות וכתב בפועל לפניו יתברך (הביאו ק"ז זלה"ה הייטב לב בפרשת בלק) ופירש בזה הפסוק וירא פנחס ויקם מתוך העדה וגו' עיי"ש (הובא לעיל פ' וישב), א"כ היו יכולים השבטים הק' לראות כוונת השוחט אם הוא לטובה או לשם ע"ז מצירופי האותיות הנעשין ממחשבתו, שבודאי היו משיגים לראות צירופים ההם, יהיה איך שיהיה אינו מוכרח לומר שמה שצוה יוסף פרע להם בית השחיטה היה לטעם שבני יעקב שמרו תורה ומצות עד שלא נתנה ע"י קבלה מאבותיהם, דא"כ יהיה קשה קושית התוספות, למה הוצרכו לומר אתיא כמ"ד גיד הנשה נאסר לבן נח, רק לטעם כדי שיראו שלא נשחט לשם ע"ז שהיא אסורה גם לבני נח, וע"כ שפיר אמרו בגיד הנשה דאתי' כמ"'ד ג"ה נאסר לב"נ ולא קשה קושית התוספות.'' | |||
==== פסקה ו ==== | |||
''עוד אפ"ל עפי"מ שביארנו כבר שכל הענינים ההם הי' הכל הכנה לגאולה העתידה ב"ב, וידוע שענין הגאולה הוא סוד טמיר ונעלם ליבא לפומא לא גליא, ולא נתגלה אפילו לנביאים מחמת המקטריגים, וכמו שאמרתי לעיל שהוצרך יוסף להשאר עוד שתי שנים במאסר מהאי טעמא, שיהיה הדבר בסוד עד שיגיע הזמן לפי שיציאתו היה הכנה על הגאולה, וכמו כל השתלשלות מלכות בית דוד שהוצרך להיות בסוד, כדי להסתיר הדבר בפני המקטריגים שלא יתגברו לבטל ולמנוע.'' | |||
==== פסקה ז ==== | |||
''ובזה אפשר להבין קצת דברי הירושלמי הביאו התוס' (ר"ה ט"ז ע"ב) כד שמע קול שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זמני' למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא, ע"כ. ולכאורה הרי רואה השטן מי הוא התוקע, גם שתוקעין ככה בכל שנה ושנה ואיך יכול לטעות כ"כ, אך לפי הנ"ל יובן, דלפי שיודע השטן שענין הגאולה הוא בהסתר גדול מאוד, ע"כ יכול לדמות כן אעפ"י שאינו מובן עפ"י השכל שזה יהיה שופר של משיח, אבל כיון שהכל נעשה בהסתר אולי גם זה בדרך העלמה, כמו כל ענין הגאולה שהוא בהסתר מחמת יראת הקטרוג, ואפילו ההלכה של עמוני ולא עמונית לא נתגלה עד אותו היום שבאתה רות להתגייר, כמבואר במדרש ילקוט (רות רמז תר"א) עה"פ ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, אילו באת אצלינו מאתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך. שעדיין לא נתחדשה ההלכה עמוני ולא עמונית וכו', וב'''ישמח משה''' כתב שאפילו אז אחר שנתגלה ההלכה היה צריך בועז לאסוף עשרה זקנים, דכל בי' עשרה שכינתא שריא כדי להגן על הדבר מפני המקטריגים, וכמו כן ענין זה שנתאספו יוסף עם השבטים הק' ודאי שעשו הכנות ופעולות על גאולה העתידה, שהרי כל מעשיהם הי' הכנה לגאולה העתידה כמבואר במדרש הנ"ל, ובפירוש ה'''רמב"ן הק'<nowiki/>''', ולפיכך הוצרך דבר זה להיות בסוד ובהסתר כדי שלא ירגיש בו השטן.'' | |||
==== פסקה ח ==== | |||
''ובזה יש להסביר טעם לשבח למה צוה אותם יעקב אביהם שלא יכנסו כולם בפתח אחד כדי שלא תשלוט בהם עין הרע כמ"ש רש"י ז"ל עה"פ ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים, ולכאורה הלא יעקב אע"ה היה כחו חזק להציל את בניו מעיה"ר גם באופן אחר, וכמו שבירך את יוסף שלא ישלוט בו עיה"ר, כפרש"י עה"פ וידגו לרוב בקרב הארץ כדגים הללו שפרים ורבים ואין עיה"ר שולטת בהם, וא"כ היה יכול לברך את בניו שלא ישלוט בהם עיה"ר, ולדרכנו אפשר לפרש הכוונה כדי להסתיר הדבר מהשטן שנקרא רע כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וארז"ל (קידושין ל' ע"ב) קשה יצה"ר שאפילו יוצרו קראו רע שנאמר וכו', ולזה צוה אותם יעקב אבינו שיכנס כל אחד בפתחו שלא ישלוט בהם עין "הרע", הוא השטן הוא היצה"ר שנקרא רע, ולהסתיר הדבר ממנו שלא ירגיש בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, ועי"כ הי' כוחם חזק לגרש משם את השטן שלא יראה את מעשיהם ולא ירגיש בדבריהם שעושים הכנות על גאולה העתידה.'' | |||
==== פסקה ט ==== | |||
''ונקדים מ"ש '''ק"ז הישמח משה זלה"ה''' (פ' ברכה) דברי '''הגאון בעל זרע יצחק (במסכת מכות) בשם הגאון מו"ה יעקב אביו של הגאון מו"ה העשיל''', על מה דאיתא בגמרא (מסכת סנהדרין נ"ט ע"א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י וכו' והקשו המפרשים דסברא החיצונה הי' להיפך, דמה דלא נשנית לזה ולזה נאמרה והכלל הוא להיפך, ומביא בשם הגאון הנ"ל טעם על התהפכות הסברא, וז"ל שלא היו יכולין ליתן גיד הנשה בסיני דאיתא בגמרא שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן שלא יקטרג, ואיתא בזוהר כי שס"ה מלאכים ממונים על שס"ה ל"ת ועל גיד הנשה ממונה השטן, ולטעם זה לא היה יכול גיד הנשה לינתן בסיני, דאם כן היה שם הממונה שלו הוא השטן והיה מקטרג, ולזה הוצרך לישנות ז' מצות כדי שיהיו לזה ולזה נאמרו עכדפח"ח. ועד"ז נאמר לענינינו כשנתאספו יוסף הצדיק עם השבטים הק' הי' מוכרח להיות הענין בחשאי מפני השטן שלא ירגיש במה שהם עושים הכנות על גאולה העתידה, אמנם כשאמר יוסף טול גיד הגשה בפניהם היה מציאות שירגיש בו השטן, ע"י שהזכירו מצות גיד הנשה, ובשלמא אם נאמר ג"ה נאסר לבני נח וגם הם היו זהירין בנטילת ג"ה, לא הרגיש השטן עי"ז בפעולת מעשיהם של השבטים הק' שהרי הכל נזהרו בג"ה עפ"י הלכה שנאסר לבני נח, משא"כ אם ג"ה לא נאסר לבני נח רק בני יעקב היו זהירים בה ע"י קבלה מאבותיהם, א"כ מיד שאמר יוסף טול ג"ה בפניהם נודע לשטן מי הם המתאספים שם יוסף הצדיק עם השבטים הק' ורוצים לעשות פעולה לטובת הגאולה והם רצו להסתיר הענין מפניו ואיך הזכיר יוסף ענין זה, ובע"כ דאתיא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ ולא ירגיש דבר ממה שנזהרו בג"ה.'' | |||
גרסה מ־22:47, 24 במאי 2025
~ מקץ ~
פסקה א
[מכתי''ק] ויהי מקץ שנתיים ימים, במד"ר אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים וכו' ע''י שאמר לשר המשקים כ''א זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים ע''כ דברי המדרש. וכולו מוקשה כאשר האריכו בזה המפרשים. כי התחיל בשבח יוסף אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, וסיים בהפכו, עוד צ''ב שהאשימו את יוסף במה שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני והזכרתני, וכי אינו רשאי לעשות השתדלות, והלא מצינו כמה צדיקים אשר עשו השתדלות להצלתן, אעפ"כ לבם היה נשען בטוח בה'. ואין בזה שום ניגוד למדת הבטחון,
פסקה ב
ונראה פירושו בהקדם דברי המדרש (בפרשת חיי שרה) עה''פ ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, במד"ר מכאן זכו ישראל להוציאם ממצרים, והוא תמוה מאוד, עוד נקדים דברי המד''ר (בפ' ויצא יעקב) ר"ש בר"נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, למלפני ולמעבדני, מאין יבא עזרי, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מאי כתיב ביה ויקח העבד וכו', ואני אין בידי לא נזם אחד ולא צמיד אחד, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' וכו' ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן, ישמור את נפשך ממלאך המות עכ''ד המדרש. והוא תמוה מאוד, וכבר העירו המפרשים בזה, כי דברי יעקב ראוים למי שאמרם. כדרך המאמינים השלמים להיות לו מבטח עוז בה' יתברך לאמר, ח''ו לית אנא מוביד וכו' אלא עזרי מעה ה', אבל עכ''ז ראשית דבריו מה שאמר תחלה מאין יבא עזרי, מפליאים המה, כי נראים כאילו היה ח"ו דואג מאין ימצא עזרו, והוא אך מדרך חסרי הבטחון והאמונה באלקים יתברך, וכל אחד מהמפרשים פירשו בו לפי רוחב בינתם, ואענה גם אנכי חלקי. גם צ"ב סיום המאמר ה' ישמרך מעשו ולבן וממלאך המות, איך יתקשר לתחלת המאמר שדואג מחסרון ממון, דמשמע שאם היה בידו כיס מלאה מעות לא היה נזקק לברכה זו, אתמהה.
פסקה ג
ונראה בביאור הענין בהקדם דברי הספה"ק אגרא דכלה (בפרשת שופטים) לפרש הפסוק כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, ותו"ד עפ''י המקובל מרבותינו כי כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו שאדם מסגלו ע''י מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל והאדם המקבלו יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים, אולם זה רק אם האדם המקבל עשה השתדלות לקבל הממון מאת הנותן, אבל אם האדם אינו מחזר אחריו, כ"א השי"ת הזמין לו הממון ההוא ע''י איש פרטי, הנה מתת אלקים הוא והשי''ת נקרא בעליו של הממון, הוא יופיע ומזמין לו את הנאות אליו ולנשמתו וכו', וה"ה בכאן נתן השי"ת לישראל את כל טוב ארצות הגוים האלה ממונם ורכושם, הנה יש לחוש כי כח הפועל בנפעל, ובכח הרכוש האלה טמון ממידות הרעות של הגוים, ועי''ז יקנו קנין בנפשם לעשות כמעשיהם. אבל באמת מאת השי"ת ניתנה להם והשי''ת הוא הבעלים של הרכוש, וזה שהתחיל הכ' כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, ואין זה בהשתדלותך ליקח מידי הרשעים, רק השי"ת נותן לך, ע''כ אני מבטיחך שעי''ז לא תלמד לעשות כתועבות הגוים, ואמר לראיה ע''ז כי הנה הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ישמעו, ואתה לא כן (וזה הוא מפני כי) נתן לך ה' אלקיך, ולא ירע לך כח הפועל מבעלים הראשונים כי השי"ת הוא הבעלים. עכדה"ק וש''י.
פסקה ד
וממנו נקח לפרש דברי המדרש הנ"ל עה"פ ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' וכו' מכאן זכו ישראל להוציאם ממצרים, גם יל"ד בפסוק ותאמר אלך, פירש"י ז"ל מעצמי ואף אם אינכם רוצים, לכאורה נראין דברי' רק לקנתר, כי אחרי ששאלו את דעתה ולא היו רוצים לעשות דבר בלתי רשותה, הי' מן המוסר להשיב שמסכמת לזה, ולא לדבר קשות נגדם לומר אף אם אינם רוצים, ולהלן בפ' ויען לבן ובתואל לאמר מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך רע או טוב, יל"ד כי אחרי שמה' נהיתה זאת לא יכלו לשנותו לדבר רע, אבל על הטוב בידם לעשות, אולם לפי הנ"ל כי כח הפועל בנפעל ומצמיח במקבל כח הנפש של הפועל, דעת לנבון נקל כי לא יתכן להיות תפיסת יד ורצון אדם רשע, במפעל כביר שממנו תוצאות כללית אומה הישראלית, רק יהיה הענין נעשה ונגמר ע"י מעשה השי"ת לבד ואין לזר אתו, ואז יהי' הן עם לבדד ישכון במידותיהם ובמעשיהם, ובגוים לא יתחשב במדות הרעות של הגוים, ולזה אמרו מה' יצא הדבר ע"כ לא נוכל לדבר אליך רע או טוב, היינו אפילו טוב אין רשות בידם לאמר, ויתכן שיהי' רק מפעלות אלקים, וזה מאמר רבקה ותאמר אלך וכדברי רש"י ז"ל אף אם אינכם רוצים רק מעצמי, שלא יהי' כח הפועל בנפעל להוליד תולדות זרות ורעות.
פסקה ה
ובזה יובן מאמרם ז"ל למה היתה רבקה עקרה כדי שלא יאמרו תפלתינו עשתה פירות מברכותיו של אותו רשע שאמר אחותינו את היי לאלפי רבבה, גם אמרו שלא נתקיימו ברכותיו של בלעם הרשע, והיינו כדי שיהי' זרע ישראל זך ונקי מכל סוג דופי של כח הפועל הרע, וע"כ היתה רבקה עקרה עד שהתפללו להשי"ת והיו נושעים בתשועת ה' לבד, שיהי' כל מחצב כללית ישראל רק מעשה ה' לבד, ויתכן בזה פירוש הפסוק ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה, משא"כ אה יבא ע"י פעולת אדם רשע, ואפשר שזה כוונו רז"ל באמרם כל טובת הרשעים רעה הוא אצל הצדיקים, היינו שצריכין אח"כ לייגע א"ע ולגרש כל סיגי החולי הנדבק בהם מכח הפועל, ובזה יתבאר מאמר המד"ר מכאן זכו ישראל להוציאם ממצרים, בהקדם מה שהקשו המפרשים למה עשה השי"ת ככה, להפליא במצרים מכות רעות ולהרבות בהם מופתים ולהוציאה בחוזק יד, הלא לא נפלאת מאתו ית"ש להכניס בלב פרעה הרצון לשלוח את ישראל, ובפרט כי אחרי ה' מכות הראשונות הי' ברצון פרעה לשלוח אותם, אם לא הי' ד' מכבד את לבו לבלתי שלוח, אולם י"ל שמה"ט לא חפץ השי"ת שיהי' רצון פרעה בזה, כדי שלא יהיה כח הפועל בנפעל ולא ידבק בהם מזוהמת מצרים כלל ויקבלו את התורה בלב ונפש חפצה.
פסקה ו
ובזה יתבאר דברי המד"ר ותאמר אלך וכדברי רש"י ז"ל אף אם אינכם רוצים, והטעם כנ"ל שלא יהי' במחצב אומה הישראלית כח הפועל מאדם רשע, ומה"ט זכו ישראל שיוציאם הקב"ה ממצרים בעצמו ובכבודו, בלתי רשות פרעה ושילוחו, כדי שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ולא ידבק בהם מטומאתם וצחנתם של כח הפועל, ובזה ניחא דברי המד"ר בפ' ויצא שהי' יעקב דואג שאין בידו לא צמיד ולא נזה, ועכ"ח יוכרח ליהנות מלבן, וזה לא ניחא להם לצדיקים, שכל טובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים, מפני כח הפועל שיוכל להפעיל בהמקבל, וע"כ דאג ולא ח"ו עבור הנאת עצמו, ע"כ חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ. והוא הנותן, ומשולחן גבוה קא זכי בגווי' ולא מלבן כי לא הוא הבעלים, וע"כ סיים המד"ר ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן ישמור את נפשך ממלה"מ, והכל חדא ברכה, דידוע אמרם ז"ל יעקב אבינו לא מת אלא נזדכך חומרו ונתהפך לרוחניות ונכנס שלם לג"ע כאלי' וחנוך, והנה מורא עלה על ראשו שלא ידבק בו מעשה הנותן היינו לבן הרשע כנ"ל, ולזה ברכו השי"ת שלא יארע לו שום עון ממעשה תועבותם, ולא יהיה כח ליצה"ר ולמה"מ לשלוט בו.
פסקה ז
ובזה יתבאר דברר המדרש המוצג בפתח דברינו, ויהי מקץ זה שאמר הכתוב אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, דהנה הצדיקים השלמים אשר עושים השתדלות ופעולות להצלת נפשותם, ושמים בטחונה בה' שישלח להם ישועה ועזר בכח המפעל ההוא, ה' ברחמיו עוזרם ושומע ומאזין לקול תפלתם ושועתם להושיעם ע"י המפעל, אף שלפעמים נגלה שבלתי המפעל ההוא היה טוב להם יותר לקבל תשועתם, וזאת רק לצדיקים הבוטחים בה' שישלח ישועתם ע"י השתדלות, אבל יוסף לא שם לבו אל ההשתדלות כלל, רק התפלל לה' שישלח עזרו מקודש, אך עשה ההשתדלות כמצוה עלינו בתורתו וברכתיך בכל אשר תעשה, אבל הוא היה שלם במדת הבטחון ולא נתפעל מתוצאות ההשתדלות כלל, ע"כ שלח השי"ת ישועתו מאתו יתברך לבד. ולא באמצעות בשר ודם, כדי שלא יהיה מעורב בו מכח הפועל מאומה, רק יד ה' יעשה זאת בלי שום תערובות מעשה אדם, ולכך ניתוספו לו ב' שנים שישכח אותו שר המשקים והקב"ה יערה עליו רוח ממרום להוציאו מבית האסורים, ויושיבהו על גפי מרומי קרתא ואז יהיה התשועה שלימה, וזה כוונת המד"ר אשרי הגבר וגו' זה יוסף שהיה שלם במידת הבטחון, ולבעבור זה שילם לו השי"ת, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, כדי להוציאו מבית האסורים מבלי השתדלות וכח הפועל של שר המשקים כי אם מן השמים הכריחוהו לכך. (ע"כ מכתי"ק).
מאמר א
פסקה א
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור וגו'. ראוי להבין אומרו ויהי, דיספיק לומר מקץ שנתים ופרעה חולם, והנה ארז"ל (מגילה י', ע"ב) ובמד"ר בכ"מ, כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ומשמש שמחה אם צרה אין צרה כיו"ב, אם שמחה אין שמחה כיו"ב, וכמו"כ הכא מוכרח דלדרשא אתי וצ"ב הכוונה.
פסקה ב
ב) עוד יל"ד אומרו מקץ שנתים ימים ופירש"י לשון סוף כתרגומו, וכל קץ לשון סוף הוא עכ"ל. ובאמת כתבו בעלי התוספות ז"ל דאשכחן מלת מקץ שמשמעותו תחלה דכתיב בירמי' מקץ שבע שנים תשלחו וכו', והתם תחלת שבעה קאמר דהא כתיב שש שנים יעבוד ותו לא עכ"ד ז"ל. מבואר דמשמעות שניהם נכללים במלת מקץ, דמורה על קצה הזמן או מקצה מזה או מקצהו האחרון, ולכאורה לפי"ז הול"ל מסוף שנתים ימים שהוא לשון מבורר יותר דע"כ כאן הכוונה לשון סוף, דלא היה החלום רק לבסוף שנתים, כמבואר לפי חשבון הכתוב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, וא"כ למה כתבה תורה לשון מקץ שמשתמע לתרי אנפין.
פסקה ג
ג) במד"ר דרשו ויהי מקץ שנתים ימים זש"ה קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה וכו', זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, וכתב היפ"ת דמלת מקץ מורה, דמתחלה היה קצוב ליוסף זמן י"ב שנה שיעשה בבית האסורים, וכן מפורש בתנחומא כל דבר שיוצא מפי הקב"ה בקצבה הוא נותן, ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו שנאמר ויהי מקץ, ולפי"ז א"ש לשון מקץ דלהורות בא לדרשא זו, דנקצץ ונקצב זמנו מתחלה. אולם יש סתירה ע"ז, ממ"ש להלן במדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, משמע לכאורה שע"צ העונש נתוספו לו הב' שנית ולעיל דרשו ממלת מקץ שהיה הזמן קצוב, וכך היתה הגזירה קדומה מן השמים להיות במאסר י"ב שנת וע"ק ממ"ש במדרש להלן למה ניתוסף לו ב' שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, ופי' היפ"ת דאלו היה פרעה חולם לפני שנתים ימים, וימהרו אז להוציא את יוסף מן הבור, לא הי' נתגדל יוסף, כי לא הי' זמן החלום שיתקיים עד אחר שנתים ימים, וכשלא יתקיים החלום מיד יאמרו כי כזב ידבר עיי"ש, עכ"פ מבואר לפי דרשא זו דלטובתו נתארך זמנו להיות במאסר עוד ב' שנים, ולעיל דרשו שע"צ העונש הי' וא"כ ג' דיעות חלוקות בזה, והנזה"ק כ' דפליגי אהדדי. אמנם אין סברא לאפושי פלוגתא כ"ז שאין הכרח לדבר וצ"ב להשוותם.
פסקה ד
ד) גם קשה על טעם המדרש שאמרו דע"כ ניתוספו לו ב' שנים כדי שיתגדל ע"י חלום וכ' היפ"ת דאם לא הי' נתקיים החלום מיד, ימצא בדאי בדבריו ולא הי' נתגדל כנ"ל, אבל לכאורה אין טעם זה מספיק, דהיה אפשר שיפתור החלום שיתקיים רק אחר שתי שנים, ובאופן זה לא ימצא בדאי ולמה היה הצורך בשביל זה להאריך ימי צרתו על שתי שנים וצ"ב.
פסקה ה
ה) היפ"ת הקשה על המדרש הנ"ל, בשביל שאמר זכרתני וכו' ניתוסף לו שני שנים, ותימה מה חטא הוא זה, וכי רע בעיני ה' שיבקש הצדיק צרכיו בדרך הטבע והשתדלות האנושות, ואדרבה המקצר בזה וסומך על הנס לבד הוא אשר חטא כמ"ש ז"ל יכול ישב בטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה, ועוד הקשה היפ"ת דהביאו במדרש מעשה לסתור שמתחלה דרשו אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, וסיימו דבריהם שנענש על שבטח בשר המשקים, וצ"ב.
פסקה ו
ו) לעיל בסו"פ וישב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. ופירש"י ז"ל ולא זכר בו ביום וישכחהו לאחר מכאן עכ"ל. ונראה דהוכרחו לדרשא זו, דאל"ה וישכחהו מיותר וכפל לשון, ויספיק הכתוב לומר ולא זכר את יוסף, וממילא ידעינן ששכחו אלא ע"כ לדרשא אתי, אמנם עדיין צ"ב דל"ל קרא לאשמעינן דשכחו לאחר זמן, ומהיכי תיתי אדעתין לחלק בין בו ביום ולאחר זמן, הלא משמעות הפסוקים מורים שלא הזכירו לפני פרעה עד כלות י"ב שנה למאסרו, וגם אז הזכירו בלשון גנאי נער עבד עברי, והזכירו רק מפני ההכרח כמ"ש ז"ל במדרש לפי שראה שר המשקים את פרעה, שהיתה נפשו מבקשת לצאת מפני פחד החלום, הי' מחשב בדעתו אם ימות פרעה זה, ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידינו באמונתי אם לאו, אז וידבר שר המשקים אל פרעה את חטאי אני מזכיר "היום", ע"כ. ומאומרו היום משתמע דלא הזכירו לפני פרעה עד הנה, ומנפק"מ אם שכחו גם בינו לבין עצמו או לא, והעיקר דלא הזכירו לפני פרעה, וזה מבואר בפסוקים, וא"כ מלת וישכחהו מיותר, וצ"ב.
פסקה ז
ז) במדרש הובא ברש"י ז"ל, ארשב"נ ארורים הם הרשעים שאין טובתן שלימה, שבשעה שהזכירו שר המשקים הוא מבזהו לפני פרעה, שיודע היה לאיזה גדולה הוא נכנס, הזכירו בלשון גנאי. נער שוטה, עברי שונא, עבד שכך מוכתב בנימוסין של מצרים שאין עבד מולך, ולכאורה ראוי להבין, איך לא נתיירא שר המשקים לגזם בשקרותו כ"כ, והלא כללא הוא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, והי"ל לשר המשקים לחשוש, דכשיצא יוסף מבית אסורים יתגלה חכמתו בעיני פרעה ויתפס בשקרו, ואפילו כ"ז שהיה בבית האסורים כתיב ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסורים וגו' ובתרגום ית כל די עבדין במימרי' הוה מתעביד, הרי שגם שם הכירו גודל חכמתו, ואחר שיצא משם העיד עליו פרעה אין נבון וחכם כמוך, ובאמת היה חכם מחוכם, ונוסף על קדושתו גדלה חכמתו עד מאוד, ואיך לא חשש שר המשקים לשקר במילתא דעבידא שיתגלה שקרו.
פסקה ח
ח) במד"ר פ' נשא (פ' י"ד סי"ח) שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח') זה יוסף על ששמר את המצות, מהו לא ידע דבר רע, שאותו דבר רע שאמר שר המשקים עליו, כמה דתימא ושם אתנו נער עברי עבד וגו' נער שהוא שוטה כמ"ד אולת קשורה בלב נער, עברי שוטה וכו', אותו הרע לא נגע אליו אלא זכה למלוכה וכו'. ולכאורה הרי כל הרעה שדיבר עליו שר המשקים היה שקר מוחלט, ודרך הטבע כן היה שיתגלה שקרו ויתפרסם ההיפך, א"כ למה אמרו ז"ל שהי' מעשה ניסים ובשכר שמירת המצות.
פסקה ט
ט) וישלח פרעה ויקרא את יוסף וגו' והקשו בזוה"ק לקרוא ליוסף מבעי' ליה אלא ויקרא את יוסף דא קוב"ה כתיב הכא ויקרא את יוסף וכתיב התם ויקרא אל משה עכ"ל הזוה"ק. וראוי להבין דהרי הכל הוא מהקב"ה, וברור הוא דמה ששלח פרעה להוציאו מן הבור היה בהשגחה עליונה מאתו יתברך, ולא צריך למימרא, אלא וודאי שכוונת דרשתם ז"ל שהיה קריאה פרטית ומיוחדת מאתו יתברך ליוסף שיצא מבית האסורים, ולכאורה מדוע היה צורך לזה, והלא היה רצונו של יוסף לצאת כמ"ש לשר המשקים והוצאתני מן הבית הזה, א"כ כשהגיע זמנו לצאת ושלח פרעה להוציאו למה הי' צורך עוד לקריאה מיוחדת מאתו יתברך.
פסקה י
י) להלן בפתרון החלום ויאמר יוסף חלום פרעה אחד הוא את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה שבע פרות וגו' ושבע השבלים שדופות הקדים יהיו שבע שני הרעב, הוא הדבר אשר דברתי אשר אלקים עושה הראה את פרעה. לכאורה צ"ב למה הי"ל צורך להקדמה זו לומר את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה, הלא ביאר לו אח"כ כל דברי החלום בפרטיות שמורה על מה שעתיד הקב"ה לעשות, ומה שיעשה פרעה, וזה ענין כל חלומות הצודקים הנגלים לאדם לתכלית השגחתו ושמירתו מהדברים אשר מזהירים אותו עליהם בחלומו, ובמה נשתנה חלומו של פרעה שהוצרך יוסף להדגיש לו בפתרונו את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה.
פסקה יא
יא) גם למה כפל מאמר זה פעמים, אשר אלקים עושה הגיד לפרעה אשר אלקים עושה הראה את פרעה וכוונה א' לשניהם, והכפל ל"ל. והנה רש"י ז"ל פירש בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה לפי שהוא סמוך, ובשני הרעב כתיב הראה לפי שהוא מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה, עכ"ל. ולכאורה צ"ב כי מצינו לשון הגדה גם על דבר שהוא מופלג ורחוק בזמן, כמ"ש יע"א האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, גם מ"ש דבשני הרעב נאמר הראה לפי שהיה מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה, אדרבה הסברא נותנת להיפך דלשון מראה שייך יותר בדבר קרוב שאפשר לברר על ידי ראיה, והגדה נופל גם בדבר שהוא מרוחק ומופלג, וצ"ב כוונת הכתוב בשנוי הלשונות גם כוונת דברי רש"י ז"ל צ"ב.
פסקה יב
יב) גם צ"ב מ"ש בשני הרעב הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלקים עושה הראה את פרעה, דנראה שרוצה להצדיק דבריו ולברר אמיתותן, כי כן משפט הלשון הוא הדבר אשר דברתי, לומר שכדבריו כן הוא, ובאמת אינו מבואר בדבריו בירור והוכחה על אמיתת פתרונו, גם למה היה צריך לברר דבריו בשני הרעב דייקא ולא בשני השבע.
פסקה יג
יג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו'. והקשו המפרשים למה השיב על מה שלא שאלוהו, הליועץ למלך נתנוהו, ואין זה מכבוד המלך לומר לו עצות בהנהגת מלכותו מבלי שישאל מאתו, גם מ"ש נבון וחכם צ"ב דלמה צריכין נבון וחכם לאסיפת תבואה, ועיין ברמב"ן ז"ל.
פסקה יד
יד) הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, הקשה האוהחה"ק דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, אבל אחרי שהחליט שלא נמצא בכלל איש אשר רוח אלקים בו למה יצטרך עוד לומר כזה הרי לא נמצא כלל לא כזה ולא כיו"ב.
פסקה טו
טו) ויאמר פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, והקשה האברבנאל ז"ל כי הנה פרעה אמר לעיל הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. וגם יוסף אמר את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה, וא"כ פתרונו יגיד שיש בו רוח אלקים, אבל לא שהוא נבון וחכם, כי לא ידע הפתרון מעצמו בדרך חכמה ותבונה כ"א בדרך נבואה, וכמו שתרגם אונקלס רוח אלקים רוח נבואה מן קדם ה', ואילו הי' ידיעתו בדרך חכמה היל"ל אחרי שידעת את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, אבל מאומרו אחרי הודיע אלקים אותך משמע שהגדת נבואה היתה, וא"כ מאין נתברר לפרעה חכמתו ונבונתו.
פסקה טז
טז) ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי וגו'. איתא במד"ר פ' וישלח (פ' ע"ט) ויבא יעקב שלם רי"א שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי וגו' ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה לו, ואין עמל אלא תורה עכ"ל המדרש. והקשה היפ"ת מהו הטעם לקרוא בנו ע"ש הרעה, אדרבה ע"ש הטובה ראוי לקרוא השם, כמו שקרא לאפרים ע"ש כי הפרני אלקים וגו', עו"ק למה יתלה דבר זה באלקים, באמרו כי נשני אלקים ואין דבר רע יורד מן השמים. ויותר יפלא מ"ד במד"ר פ' שמות (פ"א סל"ג) ויקרא את שמו גרשם דרך הצדיקים לשום שם לבניהם ע"ש המאורע, ביוסף מה הוא אומר ויקרא שם הבכור מנשה וגו' כדי להזכיר את הניסים שעשה הקב"ה עמו, אף משה קרא שם בנו גרשם על הנס שגר היה בארץ נכרי' והצליחו הקב"ה לצאת משם, ולפי"ד המדרש הנ"ל שקרא שם בנו ע"ש שכחת התורה, אמאי קרי ליה נס והלא צרה הוא, גם לכאורה טעמא בעי למה נענש יוסף הצדיק בשכחת התורה, וארז"ל והפלא ה' את מכותך זו שכחת התורה, והשי"ת רגלי חסידיו ישמור ועשה לו כמה ניסים, ולמה לא הצילו השי"ת משכחת התורה, גם ממשמעות הכתובים לא נראה כן, שהי"ל שכחת התורה, שהרי א"ל פרעה אין נבון וחכם כמוך ואיש אשר רוח אלקים בו, וידוע דצדיקים מקור חכמתם הוא מהתוה"ק ואלמלי היה בא לידי שכחת התורה, איך יתכן שהיה שלם בתכלית החכמה והמדע והבינה, וצ"ב.
פסקה יז
טו"ב) והרעב היה על כל פני הארץ וגו'. בילקוט תהלים (רמז תשנ"ח) בזמן שיסורים באין על הצדיקים מצטערים לידע מאיזה עון בא עליהם, וכן יעקב כשבא אליו הרעה אמר שמא יסורין הללו בשביל שאחזתי בעקבו של עשו שנאמר וידו אוחזת בעקב עשו וכו', עכ"ד המדרש, וצ"ב מה חטא בזה, ולא מצינו בדרז"ל שהיה נחשב ענין זה לעון, ובוודאי הי' זה סיבה מן השמים לסימן ורמז לדורות הבאים, כמ"ש רש"י ז"ל סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שבא זה ונטלו ממנו, ועוד רמזים בדרז"ל, אבל שיהיה חטא בידו צ"ב מהו ענין החטא.
פסקה יח
חי) להלן בפ' כאשר שלח יעקב השבטים הק' למצרים, בירך אותם וק"ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר וגו' ואני כאשר שכלתי שכלתי, במד"ר ריב"ל פתר קרא בגליות, יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכולתי בחורבן ראשון שכולתי בחורבן שני ולא אשכל עוד, עכ"ד המדרש. וכ' היפ"ת אף כי פשטות משמעות הכתובים מדברים מיעקב ובניו, מ"מ ירמוז גם על העתיד ברוה"ק, על דרך כל מה שאירע לאבות אירע לבנים, עכ"ד. וכ"כ הרמב"ן ז"ל כי ירידת יע"א למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום וראה יע"א מתחלתו כל הענין והתפלל סתם לשעה ולדורות, אמנם יל"ד דאיך הוציא ריב"ל דרשתו מקרא כאשר שכלתי שכלתי דלא אשכול עוד, הגם דהאמת הוא כן דלא והיה עוד חורבן כמבואר בדרז"ל, אבל מהפסוק אינו מבואר דבר זה בהכרח, ואדרבה מצינו שמכפל הלשון איכא למדרש אפילו כמה פעמים כמ"ש ז"ל נתן תתן אפילו מאה פעמים, וצ"ב.
פסקה יט
ונבוא אל הביאור, ומקודם נבאר ענין החלום והדקדוקים הנ"ל ע"פ פשוט, ונראה שהיה ההכרח והצורך במה שאמר יוסף ועתה ירא פרעה וגו', כי כ"ז היה השלמת הפתרון, ולולא זה, לא היה נתאמת פתרונו בעיני פרעה. ויובן בהקדם דברי המדרש הובא ברש"י ז"ל עה"כ ואין פותר אותם לפרעה, פותרין היו אותו אבל לא לפרעה, שהיו אומרין שבע בנות אתה מוליד וכו' והקשו המפרשים איך לא עלה על דעת החרטומים דבר פשוט כזה, הלא הפתרון מבואר בהחלום ונגלה לכל מי שיש לו דעת בקדקדו, ומה ראה פרעה לעשות יקר וגדולה ליוסף ולקראו נבון וחכם מפני הפתרון המבואר בחלומו וניקל לכל אדם להבינו, אולם אמרו רז"ל במד"ר שנטל הקב"ה מהם החכמה ונאבדה תבונתם, כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, ולכך המתין הקב"ה עד שנתייגעו חרטומי פרעה והוציאו את רוחו, ואח"כ בא יוסף והחזירה, עליו הכתוב אומר כל רוחו יוציא כסיל אלו חרטומי פרעה, וחכם באחור ישבחנה זה יוסף שנאמר אין נבון וחכם כמוך ע"כ, וכ' עוד במדרש רבינו בחיי ז"ל שפרעה ראה החלום וגם הפתרון עמו, וזכר החלום ושכח הפתרון שראה עכ"ד. ומעתה א"ש דע"כ לא הוטבו בעיניו דברי החרטומים, כי ידע בבירור שלא כוונו אל פתרון האמיתי כפי אשר ראה בחלומו גם ראה שכוון יוסף אל האמת, וכל דבריו כנים ואמיתים כפי אשר ראה הפתרון בחלומו ולכך וייטב בעיני פרעה וכ"ז הי' סיבה מבעל הסיבות יתברך, ולטעם זה גילו לפרעה הפתרון בחלומו, מה שאין דרך חולמי חלומות כן, כדי שיתברר בעיניו אמיתת דברי יוסף ויתגדל ע"י החלום, כי היה ההכרח והצורך להיות כן, כנ"ל.
פסקה כ
ולפי"ז נשתנה חלום פרעה משאר חלומות דעלמא, שרובם ככולם מראים לאדם עתידות בדרך דמיון ומשל ורמז, אולם לא נגלה להם בפירוש פועל המעשה העתיד, לא כן חלום פרעה, דחוץ מה שהראו לו רמז הפרים והשבלים,הגידו לו בחלומו גם הפתרון מה שעתיד הקב"ה לעשות ונתגלה לו פועל העשיה בפירוש, ויוסף הצדיק השיג כל זה ע''י רוח נבואה מה שאין בכח החרטומים לידע. וז"ש יוסף את אשר אלקים עושה הגיד לפרעה, כי הגידו לפרעה בחלומו גם העשיה בפועל מה שעתיד הקב''ה לעשות, והוא פתרון חלומו, וע"כ הקדים יוסף הקדמה זו לפני פתרונו, ואמר הוא הדבר אשר דברתי את אשר האלקים עושה הראה את פרעה, כדי לברר בזה אמיתת פתרונו, והראיה שדבריו כנים ואמיתים המה, כי כאשר פתר כן הגידו לפרעה בחלומו אשר האלקים עושה, וע"כ אמר פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת, פי' הודעת פתרון חלומו ועוד נתוודע ליוסף ע''י נבואה גם הפתרון שראה פרעה, מה שאין דרך פותרי חלומות להשיג ידיעה זו, וזה שדייק לומר אחרי הודיע אלקים אותך את "כל זאת" אין זה אלא הודעת אלקים, כי אין בשכל אנושי להשיג ידיעה זו, ומעתה א"ש מה שהוסיף יוסף לומר ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' אף שלא שאלו עצה, אולם יוסף הצדיק השיג ברוח נבואה כל תורף הפתרון מה שראה פרעה בחלומו, ומאמר זה ועתה ירא פרעה וכו' היה ג''כ מהפתרון שהראו לו בחלומו, כי הראו לפרעה בפירוש חלק העשיה בפועל כנ"ל, וע"כ הוכרח יוסף להוסיף מאמר זה, כי אלולי כן לא היה שוה כפי הפתרון שחלם פרעה, ולא היה נתאמת פתרונו בעיני פרעה, ולכן הוצרך להוסיף זה כדי שיתאים פתרונו אל המראה אשר ראה פרעה בחלומו.
פסקה כא
אולם עדיין היה מקום לפרעה להסתפק בחכמת יוסף ובאמיתת פתרונו כי אמר שיהיו ז' שני רעב ולא נתקיימה כן, כמשארז''ל כשירד יע''א למצרים מיד נפסק הרעב בזכותו, ולא היו אלא ב' שני רעב, א"כ לא היה פתרונו אמת, ורבינו בחיי ז"ל תירץ עפ"י דרז''ל במדרש דר''י ס''ל דאחרי הסתלקות יע"א חזר הרעב ליושנו מיד, ור"ש ס''ל דאין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימים בחייהם, ובטלים לאחר מיתתן, ואיכא דס"ל דנשלמו לאחר כמה דורות, ולפי זה פתרונו של יוסף אמת היה ונתקיימו ז' שני הרעב דהרי נשלמו לאח''ז, ולא אמר שיהיו רצופים זאח''ז עכ''ד ז''ל. אולם עדיין אינו מיושב בתירוצו כי היה הצורך שיתברר אמיתת הפתרון מיד, כדי שיתגדל יוסף עי"ז, ואם לא נתקיימו שני רעב כ''א לאח''ז, עדיין היה פרעה יכול לומר שטעה בפתרונו. ולא יאמין לו לפי שעה עד שיתברר כדבריו, אמנם יתורץ לדרכנו דכיון שראה פרעה בחלומו גם הפתרון כנ''ל, מזה נתברר לו אמיתת דברי יוסף, כי כן ראה הפתרון כאשר אמר יוסף שיהיה שבע שני הרעב, אלא שנדחה לפי שעה ונפסק הרעב בזכותו של יע"א ועכ''פ נתברר לו אמיתת פתרונו של יוסף ע''י שראה הפתרון בחלומו כנ''ל.
פסקה כב
ולפי"ז יתבארו שינוי הלשונות מה שבשבע שני והשובע כתיב הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך ונתקיים פתרונם מיד, ונתברר אמיתת הפתרון בפועל, ואפשר שע"כ אמר הגיד לפרעה, לפי שהיו דברים קשים כגידין, שא''ל ונשכח כל השבע ולא יודע השבע מפני הרעב. א"כ אלי' וקוץ בה, וז"ש הגיד לפרעה שהגדה זו היה לפרעה ונתקיימה בימיו ומיד, או אפ''ל עפימ''ש רש"י ז"ל לעיל ואין פותר אותם לפרעה פותרים הוו אותה אבל לא לפרעה שלא היה קולן נכנס באזניו וכו', אבל בשבע שני השבע שפתר יוסף כתיב הגיד "לפרעה" שנתברר לו אמיתתן ע''י שנתקיימו בימיו, משא''כ בשבע שני הרעב שלא נתקיימו מהם אלא ב' שנים ונשלמו רק לאחר זמן, א''כ לא נתברר בעיני פרעה אמיתתן רק ע"י שראה הפתרון בחלומו כנ''ל, ע"כ אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי פי' שכדבריו כן הוא, והראיה לאמיתתן דאשר האלקים עושה הראה את פרעה, שראה פרעה בחלומו גם הפתרון, ולא הוצרך לומר כן בשני השבע, שהרי נתקיימו מיד וראה אמיתת דבריו בפועל אלא שבשני הרעב היה מקום להסתפק בדבריו ע"כ אמר הוא הדבר וגו' כנ''ל, וז''ש רש''י ז''ל לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק יצטרך לומר לשון מראה כי ממראה הפתרון נתברר לו אמיתתן.
פסקה כג
ועתה נבוא לבאר מ"ש רש"י ז''ל עה"כ ולא זכר שר המשקים את יוסף בו ביום וישכחהו לאחר מכאן, (עיין לעיל קושיא ו'), דהנה שר המשקים אמר על יוסף נער שוטה וכו', ולכאורה איך שיקר כ"כ במלתא דעבידא לגלויי, והלא נראה גדולתו וחכמתו לכל כי נורא הוא, אולם מטבע הרשע להיות שונא לצדיק, ונחשב הצדיק בעיניו לשוטה, כמ"ש וסר מרע משתולל, ומי שהוא רשע וכופר נדמה בעיניו שומר תורה ומצות לאויל ושוטה, והנה שר המשקים שהיה עם יוסף בבית האסורים ראה גודל חכמתו, אבל לגודל רשעתו רצה להעלים הדבר מזכרונו ולהקטין חכמתו בעיניו, כמו שדרך הרשעים שחכמת הצדיק בזויה אצלם, ואחר שנתרגל במחשבה זו להיות שנוא בעיניו חכמתו של יוסף הצדיק, ושלא להזכירו על לבו ועל שפתיו, ברבות הימים נשתכחה אצלו לגמרי כאלו לא ידע את יוסף, וע"כ אמר עליו לפני פרעה נער שוטה וכו', ולא חשש עוד שמא יתפס בשקרו, כי נדמה לו שהאמת הוא כדבריו ולא ראה עוד חכמתו כלל, אדרבה נקבעה בלבו ההיפך על יוסף שאין בו מהחכמה כלל, וכל מה שאמר עליו אמת הוא, כי מי שיש לו נגיעה אינו יכול עוד לראות האמת וידמה על חושך שהוא אור ועל אור יאמר שהוא חושך, ומעתה אפ"ל דמשאה"כ וישכחהו, ופירש רש"י ז"ל לאח"ז, אין הכוונה ששכחו מלהזכירו לפני פרעה, שלא היה צריך הכתוב לומר זה, כקושייתנו הנ"ל, אולם כוונת הכתוב לומר שנשכח חכמתו מלבו לגמרי, ונמאסה חכמתו של יוסף בעיניו עד שאמר עליו לפני פרעה דברי בוז ודברים שאין הדעת סובלתן, וחשב שכן הוא האמת.
פסקה כד
והנה פרעה היה גם כן מופלג ברשעתו כשר המשקים, וע"כ כשדיבר שר המשקים על צדיק עתק ודברי בוז האמין לדבריו, כי גם בעיניו היה סר מרע משתולל, אלא שחשב שיש ביוסף חכמה זו ששומע חלום לפתרו, אבל זולת חכמה זו הוחלט אצלו שכל דברי שר המשקים עליו שרירין וקיימין, דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, וראוי להאמין בכגון זה, וגם דעתו היה כן כי לגודל רשעתו היה משוחד לשנאת הצדיק והאמין לכל דברי שר המשקים על יוסף, שהוא ריק מחכמה וחסר דעת ותבונה, אולם כשיצא יוסף מבית האסורים ופתר לו חלומו, ראה פרעה גודל חכמתו ולא רק שיודע חלום לפתור אותו, אלא שראה אצלו רוה"ק ונבואה, דחוץ ממה שפתר לו רמז חלומו, ידע והשיג גם חלק הפתרון שלא הגיד אליו ולא היה נרמז בסיפור החלום, כמו מאמר ועתה ירא פרעה וכו' שאין שום רמז בחלום ע"ז, אלא שהשיגו יוסף בתה"ק שכן היה במראה הפתרון שנראה לפרעה, וכגון זה לא יוודע לשום פותר חלום, מעתה נתברר אצלו בירור גמור שהוא נביא ונבון וחכם ומבין דבר מתוך דבר גם מה שלא הגיד לו, וכמ"ש אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך.
פסקה כה
אולם לפי שכבר נתרגל פרעה במחשבה זרה זו להיות שנוא בעיניו חכמתו של יוסף, כי האמין לדברי שר המשקים, גם לצד גודל רשעתו היה מטבעו להיות נבזה ונמאס בעיניו חכמתו של צדיק וירא אלקים, ע"כ הוחלט אצלו שכל מה שא"ל שר המשקים היה אמת באותה שעה, אלא שניתוספה לו חכמה יתירה מן השמים כמ"ש ז"ל (סוטה ל"ו) בא גבריאל ולמדו ע' לשון ולא הוה קגמר הוסיף לו אות א' משמו של הקב"ה ולמד שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארמ"צ שפת לא ידעתי אשמע, ושפט פרעה כפי סברתו וכפי דברי שר המשקים, שאין חכמתו של יוסף בדרך הטבע, כי בדרך הטבע הוא נער שוטה וחסר דעת וכו' כמו שאמר שר המשקים, אבל כל חכמתו מתת אלקים הוא ושלא בדרך הטבע, דמדרך הטבע יהב הבוי"ת חכמתא לחכימין ומדע ליודעי בינה, ועי"ז נתייקר בעיניו חכמתו של יוסף והיה מפליא אותה עד אין שיעור וערך, כי מי שהוא חכם בדרך הטבע יש לחכמתו גבול ותכלית, אבל חכמתו של יוסף שהוא ע"י מתת אלקים וחוץ לדרך הטבע אין לה גבול ותכלית, דברכת השי"ת יכול להיות בלי גבול ותכלית מצד הנותן יתברך אם אין מניעה מצד המקבל, וז"ש פרעה אחרי הודיע אלקים אותך וגו' ודייק במלת אחרי, לומר דמתחלה לא היה אצלך גדר החכמה כלל כמ"ש שר המשקים, אלא שנשתנה טבעך, והודעת החכמה באה אליך אחרי זמן, וזהו אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת, א"כ אין נבון וחכם כמוך, כי לא ימצא חכם כמותך בעולם, כי מי שהוא חכם בטבע יש גבול לחכמתו לא כן חכמתך שהוא מתנת אלקים ובדרך נס אין קץ לתבונתך.
פסקה כו
ויתורץ בזה קושית האוהחה"ק במ"ש פרעה הנמצא כזה איש וגו' דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, (עיין לעיל קושיא י"ד), ולדרכינו זה היה עיקר פליאתו של פרעה, דידע ידיעה ברורה דחכמתו מתת אלקים הוא, ותוספת חכמה מן השמים ורוח נבואה ביה, אבל גם זאת היתה נפלאת בעיניו, דאין הנבואה שורה אלא על חכם וגבור כמ"ש ז"ל, והקב"ה יהב חכמה לחכימין, אבל שיהא נעשה מנער ושוטה חכם גדול ונבון זהו שלא כדרך הטבע, וא"כ אין גבול לחכמתו כמו כל דבר שהוא דרך נס, וז"ש הנמצא כזה מי שהוא בגדר כזה וכמ"ש שר המשקים עליו שאין בו מהחכמה כלל, ושיהפך לאיש אשר רוח אלקים בו אין זה מדרך הטבע כלל, וע"כ החליט פרעה לומר אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת שאין זה אלא מתנת אלקים ובע"כ אין נבון וחכם כמוך, כנ"ל.
פסקה כז
ומתורץ קושית האברבנאל הנ"ל (קושיא ט"ו), כי אע"פ שהחליט פרעה שזהו הודעת אלקים ליוסף, מ"מ יחסו אל חכמתו ותבונתו ולא בגדר נבואה לבד, כי ראה בו שהוא כלול מכל מיני חכמות ומבין דבר מתוך דבר, אלא שהחליט שהודעת החכמה באה לו מן השמים בדרך נס ומ"ש אחרי הודיע אלקים אותך, על גדר החכמה אמר כן ולא על גדר הנבואה לבד, ומעתה אין נבון וחכם כמוך כנ"ל.
פסקה כח
ויובנו דברי המדרש בפרשת נשא הנ"ל (עיין לעיל קושיא ח'), שומר מצוה לא ידע דבר רע, זה יוסף על ששמר את המצות, אותו דבר רע שדיבר עליו שר המשקים לא נגע אליו אלא זכה למלוכה, ולדרכינו הכוונה דע"י דיבור הרע שדיבר עליו שר המשקים עוד נתגדל חכמתו בעיני פרעה, וידע שחכמתו מתת אלקים היא ושלא בדרך הטבע, ולא כמו שחשב עד הנה שסר מרע משתולל ושומר מצוה היה נחשב לאויל בעיניו, ועכשיו נתברר לו שיוסף זכה לחכמה ובינה יתירה מן השמים בדרך נס וזכה לזה ע"י ששמר את המצות. וכ"ז היה הכרח וצורך שיכיר בו ויודה בחכמתו כדי שיתגדל יוסף ע"י החלום, כי היה זה לצורך הגלות והגאולה כנודע.
פסקה כט
אולם עוד דברים בגו, וירמזו הפסוקים על הגלות והגאולה העתידה כמ"ש הרמב"ן ז"ל, עפ"י דרז"ל דכל מה שאירע לאבות אירע לבנים, והאבוה"ק עשו הכל פועל דמיוני במעשיהם, ואותה הפעולה חזרה ונשנה לבניהם אחריהם כמבואר בדברינו כ"פ, ואפשר שע"כ התחיל הכתוב בלשון ויהי מקץ דעכשיו בשעה שיצא יוסף מבית האסורים התחילה השתלשלות הגלות והגאולה עד עת קץ, וכמ"ש ז"ל במדרש תנחומא ויוסף הורד מצרימה, א"ת הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים לקיים גזירת ידוע תדע, וע"י שנעשה מלך עשה הכנות לגאולתם של ישראל כמבואר בספה"ק, ששעבד והכניע קליפת שר של מצרים תחת ידו ואלמלא כן לא היה כח בישראל לעמוד נגדו, עכ"פ יסוד כל הפרשה רומז על העתיד, ונרמז בה בחינת גאולה העתידה, רק שמלובש בהסתר וברמז כאשר יבואר להלן.
פסקה ל
ונקדים דברי המד"ר בפרשת תולדות (פ' ס"ג ס"ט) הגמון א' שאל לחד מן אלין דבית סלוני, א"ל מי תופס המלכות אחרינו, הביא נייר חלק ונטל קולמוס, וכתב עליו ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, אמרו ראו דברים ישנים יצאו מפי זקן חדש, להודיע כמה נצטער אותו צדיק עכ"ד המדרש, וכולו מקשה הוא, דמה ראה על ככה, ולמה הטריח ליקח נייר וקולמוס ולכתוב תשובתו אליו, היל"ל תשובתו בעל פה או להראות לו הפסוק מתוך הספר, ומהו הרמז בנייר חלק, וגם תשובת ההגמון אליו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, צ"ב הכוונה בזה, גם מה דמסיק להודיע כמה נצטער אותו צדיק צ"ב, ואין לו קישור אל הקודם.
פסקה לא
ובנזה"ק ביאר בדרך נכון, ותו"ד עפימ"ש חכמי האמת שנרמז בתוה"ק כל מה שהיה והוה ועתיד להיות, כל דור ודור ודורשיו ומנהיגיו, וכמ"ש ז"ל אסתר מן התורה מנין, המן מה"ת מנין, היינו דאבעי' להו הכי, בהיות מסורת בידינו שנרמז בתורה כל ראשי הדורות הטובים והרעים במדריגת מעשיהם, וא"א להאמר בדיבור מפורש בתורה, כי כח הדיבור מבטל כח הבחירה, וארז"ל דהקב"ה צדיק ורשע לא קאמר, וע"כ נאמרה העתידות רק ברמז בבחינת מחשבה, והכל צפוי לפניו יתברך במחשבה והמחשבה אינו מבטל כח הבחירה, ואחר שיצא הדבר מכח אל הפועל בעוה"ז אז גם באור התורה למעלה מתגלה הרמז ויוצא מכח אל הפועל, וגם למטה בעוה"ז בא אל הגלוי ע"י חכמי הדורות ונתגלה לכל, שכח מעשה זה מפורש בדיבור בתוה"ק וה"ה כאילו נכתב עתה מחדש כי לא היה עד הנה כ"א ברמז ובבחינת מחשבה דלית ביה ביטול הבחירה, וכמו"כ בפסוק זה ואח"כ יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו נרמז בו גאולה העתידה, כמ"ש ז"ל שאין עשו מספיק לגמור מלכותו עד שבא יעקב ונוטלה ממנו ובודאי יהיה זה לסיבת חטאם שיתמלא סאתם, דאל"ה אין דוחין נפש מפני נפש, וא"כ לכאורה הוי כביטול הבחירה לגביהם, כיון שכבר נרמז חטאם בהתוה"ק, ע"כ לקח נייר חלק להורות לו, שטרם יצא הדבר מכח אל הפועל, גם אותו הרמז לא יתגלה, וה"ה כנייר חלק ולא נכתב בתורה הרמז ההוא, אלא רמוז בבחינת המחשבה, ולאח"כ כשנזכה אל הגאולה העתידה להיות ב"ב יתגלה הרמז לעין כל, ואותו ההגמון הבין דבריו, והשיב לו ראו דברים ישנים יוצאים מפי זקן חדש, כלומר אע"פ שהדברים עתיקים וישנים בתושב"כ, מ"מ ה"ה כחדשים לפי שלא יצאו מכח אל הפועל עד עכשיו מפי זקן חדש, שנתחדש התגלות הרמז על ידו כענין שארז"ל (בפ"ב דעירובין) חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, חדשים אלו דברי סופרים, ישנים אלו ד"ת יעיי"ש, עכתד"ק של הנזה"ק, וכעי"ז פי' ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' שמות הפ' (צפני' ג') בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה', כי באמת נרמז בכ"מ בתנ"ך מתי יהיה קץ הגאולה, אך חייבה חכמתו יתברך שמו שיתעלם מעינינו, אבל לעתיד לבוא יתגלה לעינינו שכבר אמרה ה' בהתוה"ק ביאור הקץ, וז"פ בשובי את שבותיכם אז לעיניכם אמר ה', שאז יהיה נראה הכל לעינים היכן נרמז.
פסקה לב
ואפ"ל עפ"י דרך הנזה"ק בתוספת נופך על דבריו בהקדם מ"ד בתנחומא (פרשת תבוא ס"ד) אם שמע תשמע, אם שמעת בעוה"ז תשמע לעוה"ב מפי הקב"ה, אמר ר' יונה בש"ר לוי בשם ר' אבא לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעוה"ז, למה שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעולם הבא, למה נתנה להם בעוה"ז, שכשיבוא הקב"ה ללמדם לעוה"ב יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק, עכ"ד התנחומא. ולכאורה צ"ב כוונת המאמר שלא היה צריכה להנתן להם התורה בעוה"ז, גם כוונת השאלה והתשובה למה נתנה להם תורה בעוה"ז וכו' צ"ב, כי בוודאי שלא יזכו לעוה"ב לשמוע תורה מפי הקב"ה, כי אם בשכר שמירת התורה והמצות בעוה"ז, ומאי קושיא ומאי פירוקא, ואפ"ל עפימ"ד במד"ר (קהלת פי"א) תורה שאדם למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורתו של משיח, והובא מאמר זה גם במד"ר (קהלת פ"ב) ושם ביארו טעמו לפי שבעולם הזה אדם לומד תורה ושוכח, אבל לעתיד לבא מה כתיב תמן נתתי את תורתי בקרבם, עכ"ד המדרש, ונ"ל דכל דבריהם ז"ל סובבים על פנימיות התורה, דלעתיד כשיזכו ישראל לשמוע תורה מפי הקב"ה, ותגלה להם השגה בפנימיות התורה עד אין שיעור ואין חקר, ובלי דמיון לערך השגתם בעוה"ז, וז"ש שכל מה שאדם לומד בעוה"ז הבל הוא לפני התורה שיזכו לשמוע מפי הקב"ה לעתיד, אבל וודאי שחלק המעשה ופעולת המצות לא ישתנה לעתיד ולא ישתנו לעולם, אלא יהיה ערכם ומעלתם נשגבה מאוד לצד השגת פנימיותם.
פסקה לג
ואפשר לבאר ג"כ כוונת דברי התנחומא הנ"ל בדרך זה, דמ"ש לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעוה"ז ולמה נתנה בעוה"ז וכו', אין כוונתם על חלק המעשה, דאי אפשר לעולם בלא תורה ומצות, ולא יזכו ישראל לעולם הבא אלא בשכר שמירת התורה והמצות, אולם כוונתם הוא על פנימיות התורה וסודות הרמוזים בה, דאין העולם הזה כדאי להשגה זו ואין לנו בה כדי תפיסה, ולא יזכו ישראל אליה כי אם לעתיד כשישמעו תורה מפי הקב"ה, וז"ש לא היתה צריכה לינתן בעוה"ז בבחינה זו, רק בלבושי התורה ומעשה המצות ולמה ניתנה להם כדי שידעו לעתיד כשישמעו מפי הקב"ה באיזה פרשה הוא עסוק, וכמ"ש בספרי פ' עקב אמר להם הקב"ה לישראל בני היו מצוינים במצות שכשאתם חוזרים לעתיד לבא לא יהיו עליכם חדשים.
פסקה לד
אמנם האבות הקדושים לצד גודל קדושתם שהיו בבחינת מרכבה לשכינה הקדושה, השיגו מאז פנימיות התורה בבחינתה דלעתיד, ובזה יתבאר אצלינו דברי המדרש (בפרשת תולדות פס"ד ס"ד) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, ר' ברכי' אמר בש"ר יהודה אין כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה, ואפילו אותן הלכות היה אברהם יודע, ופירשו מפרשי המדרש דלמד כן מדכתיב מצותי חקותי ותורותי בכינוי, דהול"ל מצות חקים ותורות, וע"כ משמע להו תורתי המיוחדת לי והמחודשת לי, אמנם צ"ב בכוונת המדרש מה הן אותן ההלכות המתחדשות בכל יום בב"ד של מעלה, והלא ארז"ל תורה לא בשמים הוא כבר ניתנה תורה בהר סיני, ועוד ארז"ל אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ונצטווינו להאמין שלא יהי' תורה אחרת מאתו יתברך, ואיך שייך הלכות מחודשות, ולדרכנו יתבאר דהכוונה על פנימיות התורה בטעמי הלכות וסודותי', שהקב"ה מחדש בכל יום בהן בחינה חדשה, ולא יתגלו לישראל כ"א לעתיד כשישמעו תורה מפי הקב"ה כנ"ל, ואפילו אותן הלכות היה אברהם אבינו יודע, שהשיג את התורה בבחינתה דלעתיד.
פסקה לה
ובזה ויתבאר אצלינו דברי הגמרא (ע"ז י"ד ע"ב) א"ל ר' חסדא גמירי דמסכת ע"ז של אברהם אבינו ע"ה ד' מאה פירקין הוין, ואנן חמשה תנן ולא ידעינן מאי קאמרינן, ולכאורה איך יתכן זה, והרי יש לנו בהלכה זו כמה גדרים וסייגים ופלוגתות וגזירות וכולן נכללין בה' פרקים שלנו, ואברהם אבינו לא היה צריך לכ"ז שלמד תורה מפי הקב"ה וב' כליותיו היו נובעות חכמה והיה בידו הלכה ברורה בלי שום ספק ובלי חולק, ומהו האריכות של ד' מאה פרקי שאין מצוי בידינו, ולדרכנו יובן שהיה כלול בה כל אותן החידושים בטעמי הלכות וסודותיה שעתידים להתגלות לנו לעתיד מפי הקב"ה, והן הן אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום ויום, וא"א ע"ה השיג כל אלה, וע"כ היתה מסכת ע"ז שלו ד' מאה פרקים, ואנן ה' תנן ולא ידעינן מאי קאמרינן שאין לנו השגה בפנימיות ויתגלה רק לעתיד כנ"ל.
פסקה לו
ואפשר שזהו המכוון בדברי המדרש הנ"ל, לקח נייר חלק וכתב עליו וידו אוחזת בעקב עשו להורות שמרומז בפרשה זו סוד גאולה העתידה, כמ"ש ז"ל שאין עשו מספיק לגמור מלכותו עד שבא יעקב ונוטלה ממנו, ואפשר שמרומז בזה גם קץ הגאולה, אלא שאין אנו משיגין סתרי הרמזים בפסוקי התוה"ק, ולאחר ביאת משיח צדקינו יתגלה לנו פנימיות התורה ויבינו הכל רמזי המקראות וסודותיה, ואז ידמה בחינת התורה של עוה"ז כנייר חלק, חסר מהשגת פנימיות התורה, וכמ"ש ז"ל שהוא הבל לפני תורתו של מלך המשיח.
פסקה לז
ומעתה יתבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא י"ח) ריב"ל פתר קריא בגלות וכו' יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, שכולתי בחורבן ראשון ושני, ולא אשכל עוד וכו', דהנה האבוה"ק השיגו התורה בבחינתה דלעתיד כנ"ל ע"כ יע"א כשדיבר להשבטים דיבורים אלו, רמז בהם כל הקורות והמאורעות עד סוף כל הדורות והגליות עד הגאולה האחרונה כמ"ש במד"ר פ' נשא (פי"ג סי"ד) שהי' מסורת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יע"א כל מה שעתיד ליארע לכל שבט ועד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מיע"א, אמנם לפי שהגאולה האחרונה תלויה בבחירה, אם יזכו ישראל תהיה בבחינת אחישנה כידוע, ע"כ לא ניתנה להגלות בפירוש בבחינת דיבור, כי הדיבור מכריח הבחירה, וע"כ אמר יעאע"ה כל דבריו ברמז, ולפי פשוטו היו הדברים אמורים כלפי יוסף והשבטים, וכפירש"י לפני האיש זה יוסף וכו', אבל בסודן של דברים רמז בהם על החורבן והגאולה, כמ"ש רז"ל ולא אשכל עוד על גאולה האחרונה שתהי' גאולת עולם שאין אחריה חורבן, ומעתה לא יקשה קושית המפרשים דלא כתיב ולא אשכל עוד בקרא, ואיך למדוהו רז"ל מהאי קרא, אולם קבלת רז"ל כן היתה דבהאי קרא נרמז הגאולה ושלא יהיה אחרי' חורבן עוד וא"א שיהיה מפורש בקרא מטעם הנ"ל שדברים אלו תלוין בבחירה וע"כ לא ניתנו להכתב כי אם ברמז ויתגלה הרמז רק לעתיד.
פסקה לח
ואפ"ל עוד דנרמז בהאי קרא דלא אשכל עוד גם ע"פ פשטות, ויובן עפימ"ש רש"י ז"ל על הכתוב ואני כאשר שכלתי שכלתי, עד שובכם אהי' מספק שכול, וכתב המזרחי ז"ל דע"כ אין כוונת המאמר שאני שכול מעתה, כיון דאמר יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח את אחיכם אחר ואת בנימין, א"כ לא יהיה שכול עוד, אלא ודאי הכוונה עד שובכם אני שכול לפי שעה, ואח"כ לא אשכל עוד, עכ"ד הרא"ם ז"ל. וכמו"כ לפי דרשת רז"ל שדרשו ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים וכו', ע"כ מה שדרשו שכלתי שכלתי על חורבן ראשון ושני, הכוונה עד שובכם כפירש"י ועד עת הגאולה, ואח"כ לא אשכל עוד.
פסקה לט
ועוד אפ"ל עפי"מ שדרשו רז"ל (במסכת גיטין) ושלחה פרט למשלחה וחוזרת, דאין זה קרוי שלוח, א"כ כיון דאמר קרא ושלח את אחיכם אחר וכו' ורמז על גאולתן של ישראל כדרשתם ז"ל, בוודאי הכוונה על שליחות גמורה ולא משולחת וחוזרת, וממילא נשמע דלא אשכל עוד, ומ"ש שכלתי בע"כ הכוונה עד שובכם כפירש"י ז"ל.
פסקה מ
ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל, ויבא יעקב שלם רי"א שלם בתלמודו שלא שכח, אבל יוסף שכח, שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי (עיין לעיל קושיא ט"ז) ואפ"ל לדרכינו דהאבוה"ק השיגו התוה"ק בבחינתה דלעתיד, וכמ"ש רז"ל במדרש דאפילו אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום בב"ד של מעלה ידע אברהם והשיג אותם, ואברהם מסרה ליצחק ויצחק ליעקב, גם השיגו כ"א מצד עצמו לעוצם קדושתם שהיו מרכבה להשכינה הק' ונתייחד אליהם הדיבור מפיו יתברך, וע"כ כתיב ביעקב ויבא יעקב שלם שלא שכח תורתו דבחינת תורה שלעתיד אינה משתכחת לעולם כנ"ל במד"ר קהלת, ואפשר דיוסף הצדיק בשעת ביאתו למצרים לא השיג עדיין התורה רק בבחינת עוה"ז ולא בבחינתה דלעתיד, דהרי ארז"ל במדרש כי בן זקונים הוא לו, ר"נ אומר שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו, ולא נמצא בדרז"ל שלמדו בבית שם ועבר בחינת התורה שלעתיד, ונראה שלא השיגו כן כ"א האבוה"ק כנ"ל, ויעקב למד בבית שם ועבר התורה העתידה לינתן לישראל בהר סיני, והשגה זו מסר ליוסף כמו שדייקו לומר כל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו, אבל בחינת התורה דלעתיד שזכו בה האבות לבדם, בחינה זו לא מסר לו, וע"כ ארז"ל במדרש שיעקב לא שכח ויוסף שכח, דיע"א ע"ה השיג בחינת התורה דלעתיד שאינה משתכחת לעולם, אבל יוסף שלא השיג עכשיו כ"א בחינת התורה של עוה"ז ע"כ שכח כנ"ל במד"ר דבחינת תורה של עולם הזה אדם לומד ומשכחה.
פסקה מא
ואפ"ל עוד שהיה הכרח לזה שישכח תורתו, ונעשה כן לטובתו ולא ע"צ העונש ח"ו, ויובן עפימ"ש ז"ל (ב"מ פ"ה) ר' זירא כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדי' עכ"ד הגמרא. הגם דאנו תופסין הכרעת ההלכה כתלמוד בבלי בכ"מ דפליג על הירושלמי, והטעם דהלכה כבתראה, כ"כ הכנה"ג בכללי הפוסקים בשם הרי"ף, וכ' השיטה מקובצת (מסכת ב"מ מ"ה ע"ב) בשם הר"י ז"ל דאין אנו חוששין לגמרא דירושלמי, דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד בבלי, הביאו בו אותן סברות שהן להלכה הנאמרים בירושלמי, ורוב התלמוד בבלי מהן כגון דברי ר' יוחנן ור"ל וכל הנקראים בשם רבי, ומה שראו שהוא שלא כהלכה השמיטו, עכ"ד השטמ"ק. אמנם אפשר דבימי ר"ז עדיין לא נשלמה הכרעת הבבלי, וע"כ הי' חשובה בעיניהם יותר תלמודא דירושלמי, דנייחא להו שמעתתא כמ"ש ז"ל, ועל בני בבל ארז"ל שאין נוחין זה לזה בהלכה, ודרשו עליהם במחשכים הושיבני (ועיין במהרש"א במאמר דר"ז הנ"ל).
פסקה מב
יהיה איך שיהיה נלמד מדברי ר' זירא דרך נפלא מן הדרכים שהתורה נקנית בהם, דכשרוצין לזכות בדרך חדש ובחי' והשגה יותר גבוה בתוה"ק, ההכרח לשכוח תחלה דרך ובחי' הקודמת, כדי שלא נטרדי', האמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים, אבל נראה דזו מן הדרכים שהתורה ניקנית בהם, מדחזינן שהתענה ר"ז ק' תעניתית שישכח תלמוד בבלי בדרך נס, ואפשר שזהו הטעם מ"ש רז"ל במדרש קהלת הנ"ל, דתורה שאדם לומד בעוה"ז הוא משכחה, דזהו לטובתו שיזכה להשגה יותר גבוה מבחינה דלעתיד, אבל לעתיד לבא כתיב נתתי תורתי בקרבם ולא ישתכח לעולם, כי לא יהיה צורך לשכחה, כי אין השגה למעלה מזו.
פסקה מג
ואפשר שזהו הכוונה במדרש תנחומא הנ"ל דלא היתה התורה צריכה להנתן לישראל בעולם הזה, למה שהכל עתידין להיות למידין מפי הקב"ה לעולם הבא, והכוונה על השגת פנימיותה בעולם הזה, וכיון שלעתיד לבא יתגלה להם מפי הקב"ה השגה מבלי שיעור וערך להשגתם בעולם הזה, ובחינתה תהי' שונה לגמרי ואז יהיה טובה לשכח תורת עוה"ז כי היכי דלא נטרדן, וא"כ היה טובה יותר שלא תנתן בעולם הזה פנימיות התורה רק לבושי התורה ומצותיה כנ"ל, וע"ז תירצו כדי שיהיו יודעים באיזה פרשה הוא עסוק, ר"ל כדי שיהיה להם השגה קצת בכללות פנימיות התורה בעולם הזה, ועי"ז יזכו אלי' לעתיד בבחי' יותר גבוה, אבל בעצם ההשגה בעיקר הלימוד ובפרטי הענינים יהיה לטובתם שישכחו בחי' התורה של עוה"ז, כי יהיה משונה לגמרי בחי' השגתה דלעתיד, וז"ש דתורה שאדם לומד בעוה"ז הוא משכחה, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוא לטובתן של ישראל שע"י יזכו לבחינתה שלעתיד.
פסקה מד
ויתכן שגם ביוסף הצדיק היה כן עפ"י המבואר בדרז"ל שניתוספה לו חכמה יתירה מן השמים, כמ"ש (סוטה ל"ו) שבא גבריאל ולמדו ע' לשון, ולא הוה קגמר הוסיף לו אות א' משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארמ"צ, וארז"ל בספרי (הובא בילקוט ראובני) באותה שעה פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ד' חונן הדעת, ובודאי ניתוספה לו באותה שעה השגה יתירה בתוה"ק, דכל החכמות שבעולם מקורם ממקור החכמה ומקושר בהתוה"ק, ומצינו שפרעה קרא לו צפנת פענח, ובתרגום אונקלס פי' גברא דמטמרן גליין לי', ולדרכינו הכוונה שהשיג מעתה השגה הנסתרת מעין כל חי, והוא בחי' תורה שלעתיד שעתידים ישראל לשמוע מפי הקב"ה, שאין ערך וחקר להשגה זו, ומעתה הי' הכרח לטובתו שישכח תורתו, כדי שיזכה להשגה עליונה שאין למעלה ממנה כנ"ל, ואפשר שהיה צריך לנס שישכח תורתו, כי לפי גודל חכמתו בתורה וגודל קדושתו לא היתה השכחה מצויה אצלו בטבע, וכמ"ש בר' זירא שהתענה ק' תעניתים על דבר זה, משמע שלא היתה השכחה מצויה אצלם בטבע, והוצרכו לנס והשפעה מן השמים להביאם לידי שכחה לטובתם.
פסקה מה
ומעתה יבואר דברי המדרש הנ"ל שדרך הצדיקים ליתן שם לבניהם ע"ש המאורע, וכן ביוסף הוא אומר ויקרא שם הבכור מנשה כי נשני אלקים וגו' כדי להזכיר ניסיה שעשה עמו הקב"ה, כי היה זה מכח הנס ולטובתו, כי עי"ז זכה להשגה עליונה ולבחי' תורה שלעתיד, ומתורץ קושית האברבנאל למה אמר נשני אלקים ותלה השכחה בו יתברך ולדרכינו היתה ע"י השפעה אלקית שזכה בו ע"י נס והי' לטובתו כנ"ל.
פסקה מו
ואפשר ששר המשקים הכיר ביוסף וראה אצלו שנוי וירידה בהשגת חכמתו, דהנה הצדיקים כל חכמתם ממקור החכמה העליונה וקשורה בחכמת התורה, וממנה זוכים להשגת שאר חלקי החכמה וענפיה, וכיון ששכח יוסף תורתו ממילא בא לידי שכחה גם בשאר חלקי החכמה ששורשה מהתוה"ק ובה כלולים כל החכמות שבעולם, וע"כ סיפר שר המשקים בגנותו ואמר עליו נער שוטה וכו', ואע"פ שידע בו מתחלה שהיה חכם, אבל חשב שמעתה נאבדה כל חכמתו ע"י ששכח תורתו, ובאמת היתה ירידה זו לצורך עליה שנתגדל השגתו בתורה ובכל החכמות שבעולם עד אין שיעור, אבל שר המשקים לא ידע מזה שהוא לצורך עליה, וע"כ סיפר בגנותו ולא חש שיתפס בשקרו במלתא דעבידא לגלויי, דהרי חשב שהאמת הוא כן, ואפשר שאף שהכיר עדיין בחכמתו, אבל הפריז על המדה לגודל רשעתו אחרי שראה בו שנוי וירידה, ע"כ חשב שמעתה אין שקרו מפורסם כ"כ ולא יוכחש בו, וע"כ סיפר בגנותו, ופרעה הכיר ג"כ ביוסף הירידה וגם העליה, כי בעלי השגה גדולה היו הרשעים האלו, רק שהי' השגתם מצד הטומאה, והשיג שמ"ש שר המשקים עליו הי' ירידה זו לצורך עליה, ועתה נתחדש ליוסף השגה מחודשת וחכמה יתירה מן השמים, ע"י שזכה להשיג התורה בבחי' שלעתיד, וכמו"כ בשארי החכמות נתגדל חכמתו בלי שיעור וערך, וע"כ א"ל אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת, שחכמתו באה לו ע"י השפעת אלקים, מעתה אין נבון וחכם כמוך, ולכן אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, והכוונה על בחי' החכמה שזכה אליה בהשפעת אלקים, ור"ל דלא נמצא בעולם איש שזכה לחכמה בבחינה דלעתיד, והיה כ"ז פועל דמיוני אל העתיד, שיהיה שכחת התורה ושכחת החכמה מצויה בעקבתא דמשיחא, כמשאה"כ ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתיר, ואח"כ יזכו ישראל לימות המשיח ויהיה מלאה הארץ דעה וילמדו תורה מפי הקב"ה, ויתעלה בהם בחי' חכמה ודעת כמ"ש ביוסף בעת שיצא מבית האסורים עדות ביהוסף שמו וכו'.
פסקה מז
ונבוא לבאר דברי המדרש המוצג בראש דברינו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף וכו' ע"י שאמר לשר המשקים וגו' ניתוסף לו שתי שנים, ויתבאר הענין בהקדם מ"ש בגמרא (ברכות ל"ה ע"ב) ת"ר ואספת את דגנך מה ת"ל, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן וכו', אמר אביי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ופי' המפרשים דרשב"י דיבר כן לפי מדרגתו,ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול, ובני עליה מועטים, ולא נאמרה בחי' זו רק לצדיקים גמורים ולימות המשיח, שנאמר ועמך כולם צדיקים ואז יקויים הבטחת ועמדו זרים ורעו צאנכם, דפסוק זה על העתיד נאמרה, ומי שהוא במדריגה צדיק כבחי' העתיד א"צ לפעולה כלל כרשב"י, אבל בסתם בנ"א נאמר למען יברכך ה' בכל מעשה ידך אשר תעשה, ואדרבה היושב בטל וסומך על הנס חטא הוא בידו כמ"ש ז"ל יכול ישב בטל ת"ל למען יברכך ה' בכל מעשה ידך אשר תעשה.
פסקה מח
וע"כ ביוסף הצדיק שהשיג בחי' התורה דלעתיד ונתעלה במדירגתו בבחי' העתיד, ולפי מדריגתו לא היה צריך לשום פעולה והשתדלות כדברי רשב"י, אמנם כ"ז שהיה בבית האסורים לא היה לו עדיין השגת מדריגה זו, וע"כ הותר לו ההשתדלות לומר לשר המשקים זכרתני וגו', ולא היה זה ח"ו פגם במידת הבטחון, ואדרבה מותר ומצוה לעשות כן, דלפי בחינת ומדריגת העוה"ז ארז"ל יכול ישב בטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה. והקב"ה מגיד מראשית אחרית היה גלוי וידוע לפניו יתברך, דלאחר שיצא יוסף מבית האסורים יתגדל מעלתו ובחינתו למדריגת העתיד, ע"כ לא הניחו מן השמים שיבוא ישועתו בהשתדלות ופעולה אנושית ע"י שאמר לשר המשקים והזכרתני, כי לפי בחי' ומדריגה העתיד יהיה הדבר לגנאי בערך צדקתו, וע"כ הוסיפו לו ב' שנים כדי שיתגדל ע"י החלום מן השמים ולא ע"י השתדלותו, ואה"נ בשעה שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני היה מותר לו ומצוה קעביד ולא פגם ח"ו במידת הבטחון, וא"ש דברי המדרש הנ"ל אשרי הגבר אשר שם בד' מבטחו, זה יוסף, כי לא פגם יוסף במדת הבטחון ח"ו, אלא שאעפ"כ הוסיפו לו שתי שנים, ולא ע"צ העונש ח"ו, רק לצד מעלתו לפי שזכה לתוספת השגה ונתעלה מדריגתו, ע"כ רצו מן השמים שיתגדל ע"י חלום מן השמים ולא ע"י השתדלות בשר ודם כנ"ל. ומתורץ קושית היפ"ת ה"ל מה חטא בזה וכו' דלפי דרכנו לא על צד העונש היה רק לצד מעלתו כדי שיתגדל ע"י חלום מן השמים כנ"ל.
פסקה מט
ומעתה יתורצו סתירת המדרשים הנ"ל, שהביאו ג' מאמריו שונים בענין זמנו של יוסף לצאת מבית האסורים, דבתנחומא מבואר שהוקצב לו מתחלה שיהיה במאסר י"ב שנים וכן משמע במד"ר, ועוד אמרו ז"ל שבשביל שאמר זכרתני נתוספו לו ב' שנים, ועוד אמרו שהוא כדי שיתגדל ע"י חלום, וכ' הנזה"ק דפליגי אהדדי, ולדרכינו אפ"ל דאידי ואידי איתנייהו ולא פליגי כלל, דבשביל שאמר לשר המשקים והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, אבל לא ע"צ העונש כי היה מותר לעשות כן כנ"ל, רק כדי שיתגדל ע"י חלום מן השמים, כי בערך מעלתו שהשיג לאחר שיצא מבית האסורים, גנאי הוא לו שיהיה ישועתו ע"י השתדלות, והקב"ה מגיד מראשית אחרית שיתגדל מעלתו ומדריגתו ע"כ הוקצב לו מתחלה הזמן על י"ב שנים, כדי שיתגדל ע"י חלום ולא ע"י השתדלות.
פסקה נ
וע"כ אמר הכתוב ל' מקץ, דלכאורה הול"ל ויהי אחרי שנתים ימים כקושייתנו לעיל, אולם לרמוז בא על מה שדרשו רז"ל במדרש זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה, שמתחלה הוקצב לו כן כנ"ל, וכמ"ש היפ"ת דל' מקץ מורה לזמן קצוב מראש מתי יכלה, לפי שהי' גלוי וידוע לפניו יתברך שעתיד לומר לשר המשקים כ"א זכרתני ע"כ הוקצב לו מתחלה י"ב שנים כדי שיתגדל ע"י חלום מן השמים כנ"ל, אבל לפי שהוא מילתא דתליא בבחירה אם יאמר לשר המשקים כן או לא, ע"כ א"א שיאמר הכתוב כן בפירוש, כי דיבורי התורה הם מאתו ית' והדיבור מכריח הבחירה, ע"כ כתב רק ברמז במלת מקץ, כי הרמז הוא בחי' מחשבה ואין מבטל הבחירה כנ"ל,וכן הוא גם ענין קץ הגאולה מרומז בתורה מתי יהיה, אלא שאין אנו משיגין הרמז, ולעתיד לבא יתגלה לנו, וע"כ אסמיכו במדרש להאי קרא ב' ענינים הללו, זמן נתן ליוסף וכו' זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, כ"ז שהיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם וכו', דגאולת יוסף וגאולת ישראל בחינתם שוה, ושניהם הוקצבו לפניו יתברך ונרמזו בתורה זמן קיצם, רק לפי שהגאולה תליא בבחירה, דכ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם וצריך התגברות על היצה"ר ואין הדבר תלוי רק בתשובה, ע"כ נכתבה ברמז ובבחינת מחשבה.
פסקה נא
ולדרכנו יתבארו דברי הילקוט הנ"ל דיע"א כשבאו עליו היסורים אמר שמא הם בשביל שאחזתי בעקבו של עשו, דהנה נרמז במעשה הזה קץ הגאולה כנ"ל, ומן השמים זימנו ליעקב לעשות מעשה זו, כי בזה עשה פועל דמיוני על הגאולה העתידה שיהיה בבחי' זו,שלא יספיק עשו לגמור מלכותו וגו' ויהיה בעתה אחישנה, והנה דרך הצדיקים לפשפש תמיד שמעשיהם ולחשוד עצמם שמא לא יצאו ידי חובתם בעבודת הבוב"ה, והנה מבואר בדרז"ל (כתובות ק"י) שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו הקץ, ופירש רש"י ז"ל שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי (ונתבאר אצלינו בספרי ויואל משה במאמר ג' שבועות באריכות) וק"ז היש"מ בשה"ש ביאר בדברי רש"י ז"ל אלו שבני עלי' לא ידחקו הקץ ע"י השבעות עיי"ש, עכ"פ מבואר שאפילו בפעולה רוחני אסור, וע"כ כשבאו היסורים על יעקב אבינו ע"ה והוכרח לירד למצרים והתחילה גזירת הגלות, פשפש יעקב אבינו במעשיו ואמר שמא בשביל שפגם בזה שהיה ידו אוחזת בעקב עשו, ובזה עשה פעולה רוחני לדחוק את הקץ, ובאמת לא היה בזה פגם, כי מן השמים זימנו לידו כן כנ"ל, אבל דרך הצדיקים לפשפש במעשיהם ולגודל צדקתו עשה תשובה ע"ז.
פסקה נב
ויתבארו היטב דברי הזוה"ק הנ"ל (קושיא ט'), וישלח פרעה ויקרא וגו' דא קוב"ה וכו', שהשיג יוסף הצדיק שעכשיו מתחיל השתלשלות גאולתן של ישראל, דע"י שמלך יוסף על מצרים הכניע כוחות הטומאה תחת ידו ועי"ז זכו ישראל ליגאל משם, וע"כ אע"פ ששלח פרעה להוציאו מבית האסורים היה מתיירא לצאת מבלי רשותו של הקב"ה, וע"כ הוצרך לקריאה מיוחדת מאתו יתברך, ועשה יוסף הצדיק רמז ופועל דמיוני לדורות ישראל להזהירם לעשות כמעשהו שלא ימכיסו לצאת מן הגלות ברשות אוה"ע כ"א ברשות הקב"ה לבדו, וע"כ לא כתיב לקרוא ליוסף, דאז היה משמעות הקריאה ע"י פרעה, ומדכתיב ויקרא את יוסף, דרשו בזוה"ק גז"ש כתיב הכא ויקרא וגו' וכתיב התם ויקרא אל משה, דבשניהם היתה קריאה מיוחדת מאתו יתברך, ואפשר שרמזו רז"ל בגז"ש זו עפימ"ש האוהחה"ק (בפרשת ויחי) בשם הזוה"ק וכן הוא במדרשי רז"ל דמרע"ה הוא הגואל הראשון והוא יהיה הגואל לעתיד, דכתיב מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, ומ"ש ז"ל דדוד עצמו יהיה מלך המשיח תירץ באוהחה"ק דמרע"ה כלול בו נשמת דוד עיי"ש, וע"כ הוקשו שניהם כא' בגז"ש, דגם לעתיד כשיהיה מרע"ה הגואל האחרון יהיה ויקרא אל משה ע"י קריאה מיוחדת מאתו יתברך לגאלם, ועד אותו הזמן אסור לעשות שום פעולה והשתדלות אנושי בענין הגאולה, וכמו"כ ביוסף הצדיק שהיתה ביציאתו מבית האסורים התנוצצות הגאולה ופועל דמיוני על גאולתן של ישראל לעתיד, ע"כ היה צורך להיות קריאה מיוחדת מאתו יתברך.
פסקה נג
ובבחינה זו היה ג"כ בנס חנוכה, שהיתה השפעת רוה"ק על החשמונאים הכהנים הקדושים ועשו מלחמה ברשותו יתברך, ע"י שראו ברוח קדשם שרצון העליון מסכים למלחמתם, וגם נשפעו ברוח גבורה מן השמים שילחמו מעטים וחלשים נגד גבורים ורבים, עכ"פ לא היתה בגדר השתדלות אנושית, כ"א הישועה ונס הנצחון היתה מאתו יתברך, ולא עשו החשמונאים דבר רק ברוה"ק, ובזה יבואר בנוסח דעל הניסים מ"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם וכו' דלכאורה מלת ואתה מיותר דכל המאמר מוסב אליו יתברך, ובל' נוכח ידבר, אמנם להורות בא על הנ"ל, שהיה קריאה מיוחדת מאתו יתברך ע"י רוה"ק להחשמונאים הקדושים שילחמו, והי' המלחמה ההוא ונס הנצחון מאתו יתברך ולא ע"י פעולה אנושית, וע"כ דייק לומר ואתה ברחמיך הרבים וכו'.
פסקה נד
עוד אפ"ל דברי המדרש הנ"ל ששאל אותו הגמון מי תופס המלכות אחרינו לקח נייר חלק וכתב עליו וידו אוחזת בעקב עשו, שרמז לו שאותו שנאמר בו וידו אוחזת וגו', בזכותו יהיה הגאולה האחרונה, וזה היתה תשובה על שאלתו מי תופס המלכות וכו', והוא עפי"מ שאמרו רז"ל במדרש יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים י"ד) יגל אברהם וישמח יצחק לא נאמר, אלא יגל יעקב וכו' כשתבוא הגאולה לישראל יעקב ישמח בו יותר מכל האבות, ואמרו רז"ל דהבית השלישי יהיה בזכותו של יעקב, וז"ש מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, ובזה שהיה ידו אוחזת בעקב עשו עשה פועל דמיוני שהגאולה העתידה תהיה ג"כ בבחינה זו ועל ידו, ומה שהראה לו לההגמון על נייר חלק ולא אמרן לו בעל פה כבר נתבאר לעיל דברי הנזה"ק דדברים אלו אי אפשר לאמרן בעל פה כנ"ל.
פסקה נה
ויבואר מ"ש ויהי מקץ שהוא לשון שמחה ומשמש גם בלשון צרה, שרמז בפ' זו כל החורבנות ואני כאשר שכלתי כדרז"ל, וראה יע"א כל הצרות והגליות וזהו לשון צער, וכמו"כ התחילה כאן גם התנוצצות הגאולה ע"י מלוכת יוסף, וע"כ אמר ויהי מקץ שהשתלשלות הקץ נמשך מזה והוא השורש להגאולה העתידה להיות ב"ב. וע"כ משמש ויהי גם בלשון שמחה, כמ"ש במדרש אם שמחה אין שמחה כיוצא בה, השי"ת יעזור לנו שנגילה ונשמחה בישועתו יתברך ונזכה להגאולה שלימה במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
מאמר ב
פסקה א
באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל, בהקדם מ"ד במד"ר ויהי מקץ שנתים ימים וגו', כתיב (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור, בכל עצב יהיה מותר כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים וכו', עכ"ד המדרש. והקשה בנזה"ק איך נמשך יתרון זה מעצב זה, דבלא"ה היה יכול ליטול את בתה, ואמרו רז"ל בפדר"א (פל"ח) שהיתה אסנת ראויה ליוסף מתחילה, וכן הא דמסיק ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני ניתוסף לו ב' שנים מה ענין רישא לסיפא, וצ"ב להבין קישור המימרות להדדי.
פסקה ב
ב) בילקוט ראובני הביא בשם הציוני מדרש וז"ל, ויהי מקץ וגו' ז"ש המשורר טוב לחסות בה' מבטוח באדם אפילו באדם עליון וכו', ומחמת זה לקה יוסף שבטח ברהבים ושטי כזב, וצ"ב הכוונה מ"ש אפילו באדם עליון, גם צ"ב דסיפא לאו רישא במ"ש דמחמת זה לקה יוסף שבטח ברהבים ושטי כזב, וא"כ מה ענין אדם עליון לזה, גם יקשה על דברי המדרש כקושית היפ"ת והנזה"ק על דברי המד"ר דמה חטא יוסף בזה, וכי רע בעיני ה' שיבקש הצדיק דרכיו בדרך הטבע בהשתדלות אנושי, ואדרבה המקצר בזה וסומך על הנס הוא אשר חטא, כאמרז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו', ותירץ בנזה"ק שנענש לפי שבטח בהשתדלות אדם רשע כשר המשקים, וז"ש שבטח ברהבים ושטי כזב, אבל ע"י אדם הגון שרי להשתדל, אמנם הקשה עוד מדוע באמת נכשל יוסף בזה, עיי"ש מה שתירץ, ועוד נבאר בזה עפ"י דרכינו להלן.
פסקה ג
ג) גם יל"ד בפסוק שאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני אתך וגו' דמלת אתך צ"ב, דשר המשקים לא היה לו צורך בזכירה זו, גם צ"ב כפל הלשון כ"א זכרתני והזכרתני, ויספיק שיאמר והזכרתני אל פרעה שהוא העיקר המבוקש, ולא יצוייר שיזכירו לפני פרעה כי אם שיהיה נזכר בו, ומה צורך לומר כי אם זכרתני, גם צ"ב הלשון הזכרתני שהוא לשון מפעיל ע"י אחרים והול"ל וזכרתני אל פרעה.
פסקה ד
ונבוא אל הביאור עפי"מ שפירשתי מאמה"כ בפ' וישלח כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני, ולכאורה איך אפשר לדמות ראיית פני הרשע לראיית פני המלאך, גם צ"ב הרי אמרו ז"ל דאסור להסתכל בפני אדם רשע, ואיך אמר יעקב על כן ראיתי פניך וגו', וראוי להבין כוונת הדברים, ואפשר דבאמת לא הסתכל יעקב בפני עשו הרשע כלל, רק בפני השר שלו, כמ"ש כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, ושרו של עשו היה טוב ממנו, ואע"פ שהוא המחטיאו, וכמ"ש בעל התניא זלל"ה בלקו"א (פרק כ"ד) דהאדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות הרבה מאוד מהס"א וקליפה הנקראת ע"ז ואלהים אחרים עיי"ש בטעמו, וכמו כן לענין הס"מ דהוא רק שליחותיה קא עביד, ויותר נוח לו שלא יצייתו אליו ויתגבר האדם לנגדו, משא"כ האדם החוטא גרוע הרבה ממנו, ומעתה אפשר דמ"ש יעקב כי על כן ראיתי פניך אע"פ שדיבר עם עשו, כוונת הדיבורים יסובבו על שרו, ומפרש הכתוב כראות פני אלהים שהוא השר וע"ד זה הי' ראיית פניך, וע"ד שפי' הרדב"ז בענין משארז"ל שדיבר הפר אל אלי' הכוונה על השר שלו, וכ"כ התוס' במסכת חולין (ז' ע"א) בגינאי נהרא שדיבר עם רבי פנחס בן יאיר, דשמא שר של ים השיב לו כך, וכמו כן מ"ש הכתוב ראיתי פניך אפשר שיתפרש על ראיית פני השר, ואמר מילתא דמשתמע לתרי אנפין, ועשו חשב כי אליו יסובבו הדברים וחשובין בעיני יעקב ראיית פניו כפירוש רש"י ז"ל, והיה בזה פיוס לעשו, אבל יעקב אבינו לא הוציא שקר מפיו ועצם כוונתו הי' על ראיית המלאך דהיינו שרו.
פסקה ה
ועד"ז אפשר שיתפרש דיבורו של יוסף לשר המשקים, כי באמת לא השתדל אצלו ולא בטח בו, דאסור להשתדל אצל אדם רשע כמו שמבאר בנזה"ק דבזה גורם רעה לעצמו וממשיך עליו אחיזת החיצונים לשלוט בו ולקטרג עליו, אמנם יוסף דיבר עם השר העליון הממונה עליו, וז"ש לו כי אם זכרתני אתך שתזכור אותי עם האדם התחתון אשר אתך, וע"י שתזכור אותי והזכרתני אל פרעה, שהאדם התחתון יתפעל על ידך להזכירני לפני פרעה, וע"כ אמר והזכרתני לשון מפעיל, והכוונה שתפעול באדם התחתון שיזכירני בע"כ לפני פרעה, ונתבארו בזה הדקדוקים הנ"ל, אמנם לפי שדיבוריו היו משתמעין לתרי אנפין, ולמראית העין היה נראה כאלו משתדל אצל רשע ובוטח בשר המשקים, ע"כ נענש עלי' וניתוסף לו ב' שנים, ובזה יבוא על נכון דברי המדרש הנ"ל (קושיא ב') ז"ש המשורר טוב לחסות בה' מבטוח באדם אפילו באדם עליון, ונענש יוסף על שהשתדל באדם עליון, ולכאורה אין בזה איסור כמו שהקשה בנזה"ק, דאפילו באדם מותר, כאמז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו', וע"כ סיים במדרש דמחמת זה לקה יוסף שבטח ברהבים ושטי כזב, שלמראית העין נראה כאלו דיבר עם שר המשקים ונראין הדברים כאלו משתדל אצל רשע, וסביביו נשערה מאוד והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וע"כ נענש יוסף שניתוספו לו ב' שנים.
פסקה ו
ונבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל בכל עצב יהיה מותר וכו' (עיין קושיא א') ויתבאר בהקדם מה שפירשתי מאמר הכתוב וינס ויצא החוצה, דיש לדקדק במלת החוצה, דמיותר, ויספיק שיאמר וינס ויצא, ומאי נפקא מינה בהודעה זו אם היתה הניסה החוצה אם לא, ופירשתי עפ"י מ"ש רש"י ז"ל נסמכה מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לש"ש אף זו לש"ש, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה, עכ"ד רש"י ז"ל. והנה אמרז"ל במסכת סוטה (דף ל"ז) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, רב ושמואל חד אמר לעשות צרכיו נכנס וכו', ובמד"ר הוא דעת ר' שמואל בר נחמן ע"ש, ואפשר לומר שגם ליוסף נכנס הספק בלבו כדברה אליו יום יום, וחשב כי אולי אמת הדבר שהוא עתיד להעמיד בנים ממנה, אולם התגבר על יצרו וינס ויצא החוצה, ואל"פ ע"ד מ"ש באברהם ויוצא אותו החוצה, ופרש"י מדברי המדרש הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים וא"ל צא מאצטגנינות שלך וכו' עיי"ש, ועד"ז יתפרש מ"ש ביוסף וינס ויצא החוצה שעלה למעלה מהאצטגנינות, והשתדל אצל שרי מעלה ונתוודע לו שלא מאדוניתו הוא עתיד להעמיד בנים אלא מבתה, והנה מה שהשתדל בזה אצל שרי מעלה לא חטא כלום, ואדרבה היה לו יתרון בזה שעי"ז ניצול מן החטא, ונתוודע לו שאסנת ראויה אליו מן השמים, וז"ש במדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל בתה, שעי"ז נסתבב ונודע לו ע"י שרי מעלה שראוי' אסנת אליו מן השמים, ודבר שפתים אך למחסור בשביל שאמר לשר המשקים וכו' ניתוספו לו ב' שנים, שגם כאן השתדל אצל שרי מעלה, אבל לפי למראית עין היה נראה כאלו בוטח באדם רשע ע"כ נענש, וא"ש קישור דברי המדרש דענינם שוה בצד א'.
פסקה ז
ועתה נבוא לתרץ סתירת המדרשים המובא לעיל, (בדרוש הקדום קושיא ב') דאיתא בתנחומא כל דבר שיוצא מפי הקב"ה בקצבה הוא נותן, ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו שנאמר ויהי מקץ, וכן איתא בב"ר זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, מבואר דמתחלה הוקצב זמנו להיות בבית האסורים י"ב שנים, ולהלן במד"ר אמרו בשביל שאמר והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, משמע דע"צ העונש ניתוספו לו ב' שנים הללו, ומתחלה היתה הגזרה רק על עשרה שנים, ועוד אמרו למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, מבואר דלטובתו ניתוסף לו ב' שנים, והרי דברי המדרשים אלו סותרים זא"ז, והנזה"ק כתב דפליגי אהדדי אמנם זה דרכינו בכ"מ להשוות דברי חז"ל, ובמקום שאין מפורש בדבריהם דפליגי, אפושי פלוגתא לא מפשינן.
פסקה ח
ויתבאר בהקדם מ"ש ק"ז הישמח משה זללה"ה בפירושו על איכה לפרש הפסוק מלאו ימינו כי בא קצנו, דמדוע אמר כי בא בלשון עבר, ותו"ד דהרבה קיצין יש שהוא עת רצון והתעוררות לגאולה, וישנם רמזים בספה"ק על זמני הגאולה, ובזמנים האלו הוא עת רצון והתעוררות לגאולה, וכתב בזוהר הק' שזמן הגאולה אם יתבטל בעון ישראל יהפך ח"ו לאבל ולצרה, כי יתגברו המקטריגים מאוד, ודבר זה נודע ומפורסם וכן היה בשנת ת"ח כנודע, אמנם כאשר יהיה הקץ של בעתה לא ידחה משום דבר, ובא יבוא בודאי, ולפי זה אף שידענו שיש עת רצון, מ"מ יש לחוש שלא יהא קטרוג ח"ו, וא"כ אין אנו יודעים מתי ימלאו ימינו, אם לא כאשר יבוא משיחנו ויבנה ביהמ"ק ב"ב, אז יתוודע לנו שמלאו ימינו, וז"ש אימתי מלאו ימינו, כי בא קצנו שכבר בא אז יתוודע לנו שמלאו ימינו עיי"ש דבה"ק.
פסקה ט
ועד"ז יתכן לומר שהיה התעוררות קץ ועת רצון ליוסף שיצא מבית האסורים לסוף י' שנים, והקץ האחרון של בעתה הי' לסוף י"ב שנים, וזה לא יאוחר בשום פנים, וע"י שאמר לשר המשקים והזכרתני והיה נראה למראית עין כאלו בוטח באדם רשע, עי"ז נתעורר עליו קטרוג וניתוסף לו עוד ב' שנים, ונמצא דב' הקיצים אמיתיים המה ואין פלוגתא ביניהם, ויובן גם מ"ש במדרש למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, ולכאורה יש סתירה לזה ממ"ש במדרש בשביל שאמר והזכרתני וכו' נתוספו לו ב' שנים משמע דע"צ העונש נתוספו לו ב' שנים, ולדרכינו היה התאחרות קיצו לצאת מבית האסורים בשביל שיתגדל לבד, דהנה היה הכרח וצורך שבצאתו יתגדל וימלוך מיד, כדי להכניע טומאת מצרים ולמשול בהם, דאל"ה היה חשש שיתגברו עליו בכוחות שלהם ושמא לא יוכל לעמוד בהם, ע"כ לטובתו כדי שיתגדל מיד בצאתו, נתאחר יציאתו לקץ האחרון שאין קטרוג שולט שם, וז"ש בשביל שאמר והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, לא ע"צ העונש אמרו כן, אלא לפי שאמר והזכרתני והיה מקום לקטרוג שיחול עליו, ע"כ היה הכרח לטובתו שיתאחר יציאתו עוד ב' שנים כדי שיתגדל מיד ע"י חלום, ולא יזיק לו הקטרוג, נמצא שהיה ענין הקץ של יוסף בבחינת קץ גאולתן של ישראל ומעשה אבות סימן לבנים.
פסקה י
ובזה יבואר דברי המדרש הה"ד קץ שם לחושך, דהיינו קץ הגלות והגאולה, כ"ז שיצה"ר בעולם חושך וצלמות בעולם, דאם ח"ו ידחה הקץ ע"י גרמת יצה"ר ועוונות ישראל, אז ח"ו חושך וצלמות בעולם ונהפך לאבל וצרה ר"ל כמ"ש בזוה"ק, נעקר יצה"ר מן העולם בגאולה של בעתה, אין חושך וצלמות בעולם, ובא יבוא בכל אופן ולא ידחה הקץ עוד. וא"ש מ"ש הכתוב לשון מקץ ופרש"י לשון סוף כתרגומו, וכל קץ לשון סוף הוא עכ"ל. ובאמת כתבו בעלי התוספות דקץ משמעותו גם לשון תחלה כמו שכתוב בירמי' מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי, ולכאורה הול"ל מסוף שהוא לשון מבורר יותר, אמנם ירמוז הכתוב דקץ זה היה כענין קץ הגאולה שנקרא קץ, והרבה קיצין היו ליוסף כנ"ל, וע"כ הוציאו הכתוב בלשון קץ לרמוז על קץ הגאולה הנרמז בו.
מאמר ג
פסקה א
באופן אחר אפ"ל הקושיות והמדרשים הנ"ל בהעיר עוד איזה דקדוקים בפרשה, א) ראוי להבין מדוע הכפיל הכתוב ושילש חלום פרעה ג' פעמים, שסיפר הכתוב ראשונה כל ענין החלום איך שראהו פרעה במראה החלום, ובסיפור פרעה אל יוסף חזר ושנה הכתוב לפרט כל ענין החלום, ושלישית בשעה שנאמרו מפי יוסף כשפתר אותו, ולכאורה כל האריכות הזו למה ונראה כמיותר, ויספיק הכתוב בסיפורו פעם א' בלבד, ומצינו בפרשת אליעזר עבד אברהם שנכפלה בתורה, ודרשו חז"ל מכאן שיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שפרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה, עכ"פ גילו חז"ל צורך הכפילות וידוע שכל דבריהם היה בנבואה וברוה"ק, ויסוד השתלשלות כלל ישראל נכלל בסיפור ההוא, ומובן טעם האריכות והכפילה, אמנם כאן בחלום פרעה צ"ב להבין מה טעם האריכה התוה"ק לכפול סיפור חלומו, ובתוה"ק אין יתרון אפילו נקודה קלה, ועל כל קוץ וקוץ דרשו חז"ל תילי תלים של הלכות, וצ"ב הכוונה.
פסקה ב
ובמד"ר דרשו טעם הכפילות וז"ל רבנין אמרין מ"ב שנה הי' הגזירה, שכן פרעה רואה ואומר ליוסף, ויוסף חוזר ואומר לפרעה עכ"ל. ומבואר יותר בבעלי התוספות עה"פ יהיו שבע שני הרעב, יהיו לשון תפלה היא, שמן הדין היה להיות מ"ב שנים וכו', וע"י תפלת יוסף נחסרו עד ז', בא יעקב ונחסרו עד ב', נשארו מ' ונפרעו להם בימי ירמי' וכו' ובמד"ר איתא בימי יחזקאל, אולם ג"ז קשה, דלא ראה פרעה בחלומו אלא שבע, והן הם אותן הז' שאמר פרעה ליוסף, ויוסף חוזר ואומרם לפרעה ואיך אפשר לכוון במראה החלום יותר מאותו המנין, גם אחרי שבפועל לא נתקיימו שני הרעב כ"א ב' שנים לאיזה צורך יאריך הכתוב לכפול פרשת החלום ג' פעמים, ואם להודיע שהיה תחילת הגזירה על מ"ב שנים, מה נפקא מינה בהודעה זו אחר שבלאו הכי לא נתקיים כן.
פסקה ג
ב) גם הקשה הרמב"ן ז"ל בפרשת ויגש, שא"כ לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזירה, ולא ענין הנהיה והנעשה בהם, גם לא נתאמת יוסף בפתרונו שלא נתקיים, וכאשר פתר לא כן היה.
פסקה ד
ג) גם הקשה האברבנאל מה ראה פרעה שאמר לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, ושאמר לו אין נבון וחכם כמוך, ועשאו אדון לכל ביתו ומושל לכל מצרים, טרם ידע אם יצדקו דבריו, ויצא הדבר לפועל כאשר פתר, ואיך לא המתין עד שינסה ויבחנו דבריו אם כנים הם.
פסקה ה
ד) הקשו האברבנאל ורוב המפרשים מה היא החכמה הנפלאה בפתרון חלומות האלה, שעליהם נסמך יוסף לחכם ונבון, והפליג פרעה בשבחו שאין נבון וחכם כמוהו ורוח אלוקים בו, הלא פתרון החלום מבואר מענינו, ומי לא ידע שהפרות הטובות והשבלים הטובות מורים על השבע, והרעות מורים על הרעב, והתמיה להיפך דאיך נואלו שרי צוען וחרטומי מצרים וחכמיה, מלהבין הדבר הפשוט הזה, ובקושיא זו האחרונה העיר ברבינו בחיי ז"ל, ותו"ד דהיה כן סיבה מבעל הסיבות יתברך שסכל עצתם והשיב אחור חכמתם, כענין שנאמר משיב חכמים אחור וגו', ומנע מהם הפתרון, לבעבור סבב את הדבר לתת גדולה ליוסף, וכעי"ז אמרו בב"ר שאבד הקב"ה חכמתם, ולמה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, אולם קושיא ראשונה במקומה עומדת, דמה היה סברת פרעה שבשביל הפתרון הפשוט הזה יחסו לחכם ונבון ואיש האלקים.
פסקה ו
ה) גם יפלא דהנה מטבע הרע להיות שונא את הטוב, והרשע לעולם ישנא לצדיק, והם הכירו ביוסף שהוא איש קדוש, ובודאי שנאוהו בתכלית, כמו שנראה מדיבורו של שר המשקים, ופרעה לא היה טוב ממנו והיה רשע כמותו, וא"כ הגם שחשבו פרעה לחכם ונבון, אבל מדוע נחפז לעשותו שני למלך ומושל על כל ארץ מצרים, וגזר אומר שבלעדו לא ירים איש את ידו למיחד כלי זין, ורגלי' למרכב על סוסיא (כדאיתא בתרגום יוב"ע) ורק הכסא אגדל ממך, ומה כל הגדולה הזאת, ולא הספיק במה שיתנהו לשר בית האוצר על גנזי המלך לצבור בר ולאסוף, כי לזה היה הצורך בסיבת החלום.
פסקה ז
ו) ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וגו', פרש"י עפ"י התרגום גברא דטמירן גלין לי', ובמדרש רבה דרשוהו להרבה פנים, ואיתא שם לשון נפלא, נלאו כל חכמי לב לפרשו, וז"ל א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן, באת לגלות עלי' שאת בנה, וצ"ב הכוונה. ורש"י ז"ל בפירושו על המד"ר קיצר בפירושו וז"ל צפונה אחת שיש כאן שהיתה כבושה, באת לגלות עליה שאת בנה של רחל עכ"ל. וסתם ולא ביאר כל הצורך, וכתב המתנות כהונה הבנתי מדברי רש"י ז"ל דצפונה אחת קאי על אסנת שהיתה בת דינה, ונקראת אסנת על שהצפינה יעקב בסנה, כמ"ש ברבינו בחיי שקשר לה כתב בצווארה וכתוב בו, כל המדבק בך מדבק בזרעו של יעקב, ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא וכו', ובזה גילה עליה שהיא מבני טובים ולא ממזרת כמנהג האסופים, וז"ש צפונה אחת שיש כאן באת לגלות עליה, ר"ל שיוסף גילה עליה, שאת בנה של רחל שנקראת ג"כ צפונה ע"ש שהצפינה יוסף עכ"ל. ופירושו צ"ב, דמה שסיים שאת בנה של רחל אין לו קישור להתחלת המאמר, צפונה א' דקאי על אסנת, ומה ענין צפונה של אסנת לצפונה של רחל.
פסקה ח
והמתנות כהונה מפרשו עוד בדרך אחר דצפונה אחת קאי על רחל, שהיתה צפונה ונסתרת אחוריך, או ר"ל שהיתה צפונה פה בחו"ל, ובאת אתה להיות נגלה עליה, והיא תהיה נסתרת אחוריך מפני עשו וכו', שאתה בנה של אותה צפונה שהיא רחל,וכתב היפ"ת דאע"ג דפרעה לא ידע מזה, מצינן למימר שניבא ולא ידע מה ניבא, אמנם לפירוש זה קשה הלשון צפונה אחת שיש "כאן", וצפונה של רחל לא הי' כאן, וכבר עבר עלי' זמן הרבה, גם מה ענין הרמז בצפונה של רחל לכאן, וקישור הפסוק ויתן לו את אסנת וגו' לא יתבאר לפי' הזה, ובנזה"ק רצה להגיה ולמחוק תיבת שיש כאן עיי"ש. אבל מ"מ אם יתפרש על רחל צ"ב הקישור ומה ענינו לכאן, ואם יתפרש על אסנת לא יאות הלשון שאת בנה כנ"ל.
פסקה ט
וק"ז היש"מ זלל"ה פירש דברי המדרש הנ"ל בד' אופנים שונים, ותו"ד שקרא פרעה שם יוסף צפנת, ע"ש בחינתו שהיתה צפונה עד הנה ועכשיו גילהו, ומ"ש שאת בנה הוא לשון מושאל, ור"ל משורש של אותה בחינה קדושה שנתגלה בך ועל ידך, והענף הוא בדמיון "בן" להשורש ודברו חז"ל בלשון מושאל עכת"ד ז"ל וקלסי' שזה פי' נכון, אמנם לא יצדק לפרש כן בדברי רש"י ז"ל שכתב בגירסתו שאת בנה של רחל, ועדיין צ"ב.
פסקה י
ז) במד"ר וירא יעקב כי יש שבר במצרים זש"ה (תהלים קמ"ו) אשרי שק"ל יעקב בעזרו שברו על ד' אלקיו וכו', ובתנחומא מסיים בה זה יוסף סברו של עולם שהיה במצרים, והראה הקב"ה ליעקב וכו' שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ופי' המתנות כהונה דרש שבר כמו שבר בשין שמאלית וכו', וצ"ב כוונת המדרש.
פסקה יא
ח) להלן בפרשה וא-ל ש' יתן לכם רחמים לפני האיש וגו' במד"ר ר' יאשי' בן לוי פתר קרא בגליות יתן לכם רחמים כמ"ש (תהלים ק"ו) ויתן אותם לרחמים לפני האיש הקב"ה שנאמר (שמות ט"ו) ד' איש מלחמה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שנולתי בחורבן ראשון וכו', ולא אשכול עוד, וצ"ב דרשתם ז"ל בהבנת הפסוק שהשי"ת יתן רחמים לפני האיש זה הקב"ה, וא"כ יהיה הוא יתברך הנותן והמקבל, והרמב"ן ז"ל העתיק דברי המדרש הנ"ל, וכתב שיש לפי דרשתם סוד עמוק בכתוב, כי אמר ואל שדי במדת הדין יתן לכם רחמים, שלפניו יעלה אתכם ממדת הדין למדת הרחמים והמשכיל יבין עכ"ל. אמנם לפי פשוטן של דברים עדיין צ"ב, ועוד הקשו המפרשים על מה שסיימו במדרש ולא אשכל עוד, והאמת כן הוא דאחר ב' חרבנות יבנה הקב"ה הבית השלישי ולא יהיה חורבן עוד, אבל איך נדרש זאת ממשמעות הפסוק ואני כאשר שכולתי שכולתי, ואדרבה בכ"מ בדרז"ל, הכפל מורה על התמידות ושאין לה הפסק וגבול, וכמ"ש ז"ל נתן תתן אפילו מאה פעמים, וכמו"כ הוכח תוכיח ועוד בכ"מ, וצ"ב.
פסקה יב
ט) איתא בתיקונים (תיקון כ') הובא בילקוט ראובני ותבואנה אל קרבנה ולא נודע כי באו וגו' ויי לישראל כד אתבלעו בערב רב, דעלייהו אתמר ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע וגו', בזימנא דגלותא וכו' אתמר בהון היו צרי' לראש וגו', צרי' ודאי אינון ערב רב, עלייהו אתמר שריך סוררים וחברי גנבים וגו', ויי לעלמא כד אתבלעו בערבוביא וכו', והאריך בזוה"ק להתאונן על מצב הדור ההוא שיהיה הממשלה לערב רב ורשעי הדור, ולגודל הערבוביא ותוקף ממשלתם יהיו בנ"י הכשרים נכנעים תחת ידם ונבלעים בערבוביא דא, עד שלא נודע כי באו אל קרבנה וכו', עכתו"ד התיקונים. אמנם צ"ב דכללא הוא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואיך ירמזו פשטות הכתובים המדברים בשובע ורעב ופרות ושבלים על הענין הנ"ל שרמזו עליה בתיקונים.
פסקה יג
ונבוא אל הביאור ונתחיל בענין מה שהוכפל פרשת החלום ג"פ, ודרשו חז"ל במדרש שירמוז על מ"ב שנה שהי' גזירת הרעב מתחילה, אלא שנתמעטה ע"י תפלת יוסף וזכותו של יעקב, והקשו הנזה"ק והיפ"ת כיון דבאמת פרעה לא ראה רק ז' איך אפשר לכוון באותו המראה יותר מאותו המנין (עיין קושיא א' הנ"ל), ובנזה"ק תירץ עפ"י הקדמה מזוהר הקדוש (דף צ"ד ע"א) וז"ל שבע פרות יפות המראה הני דרגין שבע דקאמרן רזא איהו וכו', ודרגין אינון עילאין על אחרנין, ושבע פרות הרעות דרגין אחרנין דלתתא, אלין מסטרא דקדושה ואלין מסטרא דמסאבא, וכמו"כ שבע שבלים הטובות אינון מסטרא דדכיו, והרעות אלין מסטרא דמסאבא, א"ר ייסא וכי לההוא חייבא פרעה אחזיק ליה כל הני, א"ל ר' יהודה כמה דרגין על דרגין, אלין לקבל אלין ואלין על אלין, ואיהו חמא באינון דרגין דלתתא וכו', וחמא כדקא חזי ליה ולא יתיר עכ"ל הזוה"ק, ותירץ בזה הנזר הקודש דברי המדרש הנ"ל דס"ל כשיטת הזוהר ולפי האמת מנין השבע שראה פרעה בחלום אינו מורה על שבע השנים, אלא הוא כלפי הז' מדריגות אשר מהם יוצא הטובות והרעות בעולם, אבל מ"מ מז' המדריגות אשר הם שבע עמודי הבנין, מהם יוצאים לפעמים כמה שנים כפי ענין הגזירה, וא"כ שפיר קאמרי במדרש לחד מ"ד שהיה הגזירה על כ"ח שנים דנמשך שפע ז' המדריגות בד' עולמות אבי"ע, וד' פעמים ז' הן כ"ח, ולחד מ"ד היה הגזירה על מ"ב, דנמשך השפע מו' קצוות הידועים ליו"ח, וע"כ ו' פעמים ז' הרי מ"ב, וכן בהיפך בשנות הרעב הבאים ממדריגת השבע שבבחי' הרעה, כי את זה לעומת זה עשה אלקים, ויוסף צפה כ"ז ברוה"ק, אלא שלא היה יכול לגלות כל זה לפרעה עכת"ד ז"ל הנזה"ק.
פסקה יד
ובהקדמה זו ירווח לנו לתרץ קושיות הנ"ל איך נחפז פרעה לייחסו לנבון ואיש האלקים, ולעשותו משנה למלך טרם ידע אם יתאמתו דבריו ויתקיימו, ומה ענין החכמה שנתייחס לפתרון החלום הזה המבואר מענינו, ויתר הקושיות שהערנו לעיל, אמנם ענין החלום נראה לפרעה בהלבשה במראה הפרות והשבלים, ויוסף הצדיק כאשר פתר לו, הראהו פירוש החלום ופנימיותו בשורש הז' מידות ומקורם, מצד הקדושה בדרגין תתאין כפי מה שהיה פרעה ראוי להשיג ולא יותר כדאיתא בזוה"ק, וחוץ מזה הראהו השתלשלות המדריגות בז' מדות שבבחי' הרעה, וכ"ז צפה יוסף ברוה"ק שענין החלום מורה עליהם, וע"כ נתפעל פרעה מגודל חכמתו והשגתו של יוסף, שידע להשיג מהות ושרשי המדות למעלה, ואופני מצבם והתגברותם זה לעומת זה, והוראתם על לעתיד, כפי אשר ביאר בפתרון החלום העתיד של שני השבע והרעב, שכ"ז תלוי בהתגברות המדות בשורשם כנ"ל, ומזה שפט פרעה ובחן בדעתו כי רוח אלקים בו ואין נבון וחכם כמוהו, דמקור חכמתו אינו בדרך הטבע, דא"א לשכל אנושי להשיג השגה גדולה כזו, אלא שיוסף זכה לזה ע"י תוספת חכמה יתירה שניתן לו מן השמים, וע"כ אמר אין נבון וחכם כמוך ואיש אשר רוח אלקים בו, ובאמת היתה השגת יוסף הצדיק גדול מאוד, כמ"ש ז"ל כי בן זקונים הוא לו, כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר לו, ואמרו רז"ל בב"ר פ' וישלח א"ר יוחנן אין אנו בקיאים בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו, וכה"ג אמרז"ל מסכת ע"ז דאאע"ה הוי בת ד' מאות פרקין, וביאר בנזה"ק שם כי אבותינו הקדושים כמו שהיו בקיאים בחכמת מרכבה הקדושה, כך היו בקיאים גם בחכמת מרכבת החיצונים שהיא שורש ע"ז, כי את זה לעומת זה עשה אלקים, וכ"ז השיג גם יוסף הצדיק ע"י שמסר לו יעקב אבינו כל חכמתו, נוסף לזה נתגלה לו ברוה"ק ובנבואה הוראת החלום בשרשי המדות כדי שיתגדל על ידו.
פסקה טו
והנה פרעה היה רב חרשיא, והיתה השגתו גדולה במרכבה הטמאה, עד שידע קצת דברים מעתידות כמ"ש ראו כי רעה נגד פניכם, והשיג שמשה ואהרן עתידים ללקות במים וכדומה עוד דברים, וכל השגתו הי' מסטרא דמסאבא ומשורש מרכבה הטמאה, וע"כ נתברר לו אמיתת פתרונו של יוסף, כי מסטרא דידיה ידע שכל מה שגילה יוסף בשרשי המדות אמת הוא, והדברים כנים ואמיתיים, ולא עוד אלא שנוכח לדעת שגם בחכמת מרכבת החיצונים גדלה השגת יוסף למעלה מהשגתו, כי גילה לו יוסף משרשי המדות מסטרא דיליה מה שלא ידעם ולא השיגם עד עכשיו, ומכ"ש בשרשי המדות מצד הקדושה שלא הי' ראוי להשיג בדרגין עילאין, ומזה בחן פרעה כי השגת יוסף נפלאה ומופלג למעלה מהשגתם, ואין נבון וחכם כמוהו, ואין זה כי אם רוח אלקים בו ע"י רוה"ק ונבואה.
פסקה טז
ומעתה יתורץ קושיתנו הנ"ל (קושיא ד') כי לא ע"י פשטות פתרון החלום סמכהו פרעה לנבון וחכם ועשאו שני למלך ומושל בכל ארץ מצרים, דפתרון החלום כפשוטו היה דבר המבואר מענינו, ואפילו עמא דארעא יכולין לידע ביה, אלא ע"י שפתר לו פנימיות החלום והוראת הדברים בשורשן, מזה שפט ובחן שרוח אלוקים בו ומדריגת נבואה ורוה"ק, וע"כ אמר לו על פיך ישק כל עמי, וראוי שיתנהג המלוכה על ידו, כי אין מי שישוה אליו בחכמת אלקית, ואפילו בחכמת סטרא דידהו ראו שהשגתו גדולה משלהם, וכ"ז היה סיבה מן השמים שימלוך יוסף על ארץ מצרים ויכניע כוחות הטומאה ע"י ממשלתו עליהם, ועי"ז יוכלו ישראל להתקיים במצרים כדאיתא בספה"ק, ועוד טעמים אחרים לסיבת ממלכתו כמבואר במדרשי חז"ל, וע"כ מן השמים נפקחו עיניהם ונתגלה להם כח קדושתו של יוסף כי חזק הוא מהם, ונכנעו ברצונם הם וכל כוחותם, ליתן ממשלתו עליהם ולהכנע תחת ידו וכח קדושתו.
פסקה יז
ובזה יתורץ מדוע בפתרון שבע שני הרעב אמר יוסף הוא הדבר אשר דברתי אשר האלקים עושה הראה לפרעה, ונראה כהוכחה ובירור על אמיתת דבריו, ולכאורה אין בזה שום בירור וראיה להצדיק פתרונו, גם למה לא אמר כן בפתרון שבע שני השבע, ובמה נתברר יותר אמיתת פתרונו ע"י שבע שני הרעב, גם מדוע בז' שנים הטובות אמר הגיד לפרעה, ובשנות הרעב אמר יוסף את אשר האלקים עושה הראה לפרעה, ועיין משפרש"י בזה ומה שקשה על פירושו (עיין לעיל בדרוש הקדום קושיא י"א י"ב), ולדרכנו א"ש, כי הפרות והשבלים הרעות המורים על שבע שני הרעב, היה שורשם מהמדות של המרכבה הטמאה מסטרא דמסאבא כמבואר בזוה"ק הנ"ל, ובהם השיג פרעה, כי היה רב חרשיא ומסטרא דידהו, וע"כ נאמר בהם הראה לפרעה כי ראה אותם ונתברר לו אמיתתם ומהותם בעיני שכלו, וע"ד שאמרז"ל, רואה אני את דברי אדמון, אבל בשבע שני השבע ששורשם מהמדות הקדושות ממרכבה הקדושה, ובזה לא היה לו תפיסה כלל ולא היה ראוי להשגה זו ע"כ נאמר שם הגיד לפרעה, שהיו רק בבחינת הגדה אצלו ולא בבחינת ראיה, וע"כ אמר יוסף בשבע שני הרעב הוא הדבר אשר דברתי, המורה על בירור והוכחה על אמיתת פתרונו, כי בשורשם השיג גם פרעה וראה אמיתת פתרונו, ומן המפורש ילמד על הסתום, ושפט כי אין נבון וחכם כמוהו כמו שבארנו לעיל, וע"כ אמר שם הוא הדבר וגו' כי בא זה וגילה על זה.
פסקה יח
ויתורץ קושית האוהחה"ק הנ"ל (עיין בדרוש הקדום קושיא י"ד) במאמה"כ הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, ורש"י פי' הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו, וצ"ב דלמה אמר להם כן, וכי היה בדעתם ורצונם לבקש איש אשר רוח אלקים בו, והלא דבר זה שנוא בעיניהם ומטבע הרשע לשנוא את הצדיק בתכלית. והרמב"ן כתב וטעם הנמצא כזה, בעבור שהיה עברי, והם שנואי נפש המצרים וכו' ע"כ לא רצה למנותו משנה למלך בלא רשותם, ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו שרוח אלקים בו, ולדרכנו אפ"ל כי ידע פרעה ביועציו ועבדיו שהם רשעים, וסר מרע משתולל בעיניהם, כמו שנראה מדיבורו של שר המשקים שאמר עליו נער שוטה, וע"כ לא יסכימו למנותו עליהם לראש, ולהכניע כוחותם תחת כח הקדושה, והגם כי יודיע להם כי כוחו גדול מאוד מסטרא דקדושה, ירצו להתגבר עליו בכוחותם, או יבקשו איש שהוא חזק וגדול ממנו בכוחות הטומאה, ועל ידו יחשבו להתגבר עליו ולהכניעו, וע"כ התחכם פרעה ואמר הנמצא כזה, ולא אמר הנמצא איש אשר רוח אלקים וגו', כי אין זו טענה למולם כי לא יחפצו למצוא איש אשר רוח אלקים בו, אבל אמר להם אפילו נלך ונבקש כמוהו כח גדול כזה מסטרא דמסאבא שיתגבר למולו, לא נמצא כמוהו, והטעם לפי שהוא איש אשר רוח אלקים בו, שכוחו גדול בנבואה וברוה"ק, וכח קדושתו חזק מאוד עד שאין במציאות להתגבר למולו, וכ"ז היה סיבה מן השמים שיפקחו עיניהם ויתגלה להם שכח הקדושה חזק הוא מכוחותם, ונכנעו ברצונם תחת ממשלתו, והיה צורך בזה לטובת ישראל כנ"ל.
פסקה יט
ויתבאר בזה דברי הגמרא מגילה (דף י"ג ע"ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הקציף הקב"ה אדון על עבדיו, לעשות רצון צדיק ומנו יוסף שנאמר ושם אתנו נער וגו', ופרש"י הקציף אדון על עבדיו דכתיב ויקצוף פרעה על שני סריסיו וגו' (ובעין יעקב הגירסא בגמרא דכתיב פרעה קצף על עבדיו), ולכאורה צ"ב דתינח שר המשקים היה הקצפת פרעה עליו כדי לעשות רצון יוסף הצדיק, שעל ידו היתה הסיבה שנתגלה יוסף ונעשה למלך, אע"פ שלא היה רצונו להטיב ליוסף, ומן השמים הכריחוהו לכך כמבואר במדרשי חז"ל, אבל מ"מ הי' הסיבה מן השמים נעשה על ידו והוא היה כלי לכך, וא"ש מ"ש ז"ל שהיתה הסיבה כדי לעשות רצון צדיק שנאמר ושם אתנו נער וגו', אבל שר האופים לכאורה לא היה בו שום תועלת ליוסף שהרי נתלה כאשר פתר לו יוסף, ומה זה שאמרו ז"ל דויקצוף פרעה על שני עבדיו היה כדי לעשות רצון צדיק.
פסקה כ
אמנם יובן עפימ"ד בזוה"ק (פרשת וישב) וכן איתא בתרגום יוב"ע שם דחלום שר המשקים היה בשורה טובה לישראל ורמז על גאולתן של ישראל עיי"ש, ובגין דאתבשר בההוא חלמא כדקא יאות, ובג"כ פשר פשרא לטב ואתקיים הכי, דכל החלומות הולכין אחר הפה, וחלומו של שר האופים הי' מראה על בשורות רעות דאתבשר על חורבן ביהמ"ק וישראל בגלותא עיי"ש, מיד פשר ליה לביש ואתקיים ביה, עכת"ד הזוה"ק ויוב"ע. ולכאורה עדיין ראוי להבין למה מגיע לו לשר האופים עונש, בשביל שהראהו ככה בחלומו ומה לו לעשות, אולם כ"ז היה סיבה מן השמים כדי לעשות רצון צדיק, שיתגדל יוסף להיות מלך ומושל בכל ארץ מצרים, ולהכניע כוחות הטומאה תחת ממשלתו לצורך קיומם של ישראל בגלות כנ"ל, ושר האופים ראה בו יוסף שהוא רשע גדול ומשורש הרע, וע"כ הראהו בחלומו בשורה רעה על ישראל כמ"ש ז"ל דאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, וידע ביה יוסף שלא ירצה להכנע לכח הקדושה, וילחום במסירות נפש למנוע ממשלתו של יוסף, וע"כ פתר לו לרעה ונתקיים בו ונתלה, וכ"ז היתה סיבה מן השמים כדי להעבירו מן העולם שימלוך יוסף, ושר המשקים אע"פ שגם הוא היה רשע, מ"מ היה מציאות להכניעו כמו שהיה בפועל, ויוסף הצדיק השיג הדברים בשרשן ופתר להם לכ"א כאשר יאות לו עפ"י חלומו, וא"ש דברי חז"ל דעל שניהם היה הקצף כדי לעשות רצון צדיק.
פסקה כא
ולדרכנו הנ"ל יבואר דברי התקונים לעיל (קושיא ט') שמפרש ענין החלום ופרות הרעות על הערב רב דאתבלעו ישראל בתוכן, ולכאורה מפורש בפסוק דענין החלום מורה על רעב ושובע, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו כקושיתנו לעיל, ובפשטות אפ"ל עפימ"ד במדרש רבה (סו"פ צ') לכו אל יוסף וגו' אשר יאמר לכם תעשו, ר' אבא בר כהנא אמר שכפאן למול (והובא ברש"י ז"ל עה"ת) והקשה היפ"ת מ"ט דיוסף בכפי' זו, הרי מילה אינה ממצות ב"נ להכריחם עליה, אלא אות הוא בבני ישראל, ומצרים מה ענין למילה אצלם ומה תועלתם במה שימולו יעיי"ש מה שתירץ, אולם מבואר הענין בשער הפסוקים למרהח"וו זלל"ה (פרשת שמות), דע"י חטא אדה"ר נפלו כל הנשמות לתוך הקליפות וכו', ונשמות אלו נטבעו בקליפת מצרים וכו', ודע כי ב' בחי' היו, כי יש נשמות שנתקנו ונתגלגלו בבני ישראל ההם שבדור ההוא אחר שירדו למצרים, ויש בהם נשמות שלא נתקנו ונתגלגלו בבני המצרים עצמם, ואותם מל יוסף כמ"ש רז"ל שכפאן למול וכו', והאנשים האלה לא נתערבו עם שאר המצריים והיו בעריהם נוהגים מנהג בני ישראל וכו', וכנגד הגרים אמר פרעה הנה עם בנ"י רב ועצום ממנו, כי הם בחי' הערב רב שהיו כפלי כפלים מישראל עכ"ל מהרח"וו זלל"ה, וכ"כ עוד בפרשת ויגש בספרו הנ"ל עיי"ש.
פסקה כב
והנה לא יודח מאתו יתברך נדח, ולעתיד כשיהיה עולם התיקון, בודאי יתוקנו גם מערב רב אותם שהם ראויים ומשורש הקדושה ויחזרו לשורשם, אבל בכל דורות הגלות סבלו ישראל מהם צרות וחרבנות בכל דור ודור, ועליהם מתאונן בתקונים הנ"ל, ויי לדרא כד ישלטון הערב רב בישראל, ועלמא אתבלע בערבוביא דידהו, וגודל ההפסד והנזק שגרמו הערב רב בישראל מבואר בזוה"ק במקומות אין מספר, והשתלשלות הסיבה שנכנסו לכלל ישראל היה ע"י שנות הרעב שכפאן יוסף למול, וא"ש הרמז שבתיקונים הנ"ל, דמאמר ותבואנה אל קרבנה ולא נודע כי באו וגו' המפורש בפסוק הוראתו על צרת הרעב, ירמוז ג"כ על צרת הערב רב, ושניהם נרמזו בהוראת החלום, כי הא' הוא סיבה לחבירו כנ"ל.
פסקה כג
ובפנימיות הענין יבואר עפי"ד הזוה"ק הנ"ל (דף קצ"ד ע"א) דשבע פרות הטובות הן ז' דרגין דקדושה, ופרות הרעות הן דרגין אחרנין דלתתא, וכן בשבלים עיי"ש, נמצא שפיר מרומז במאמר ותבואנה אל קרבנה כדברי התיקונים הנ"ל, דלפי פנימיות החלום מורה מאמר זה על הזמן שיהיה נחלש כח הקדושה ונבלע תחת שליטת דרגין תתאין כמבואר בתיקונים הנ"ל, ולבסוף ישקיף ד' וירא בעני עמו ויתגבר כח הקדושה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ בב"א.
פסקה כד
ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל וק"ל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש וגו', ריב"ל פתר קרא בגליות וכו' לפני האיש זה הקב"ה וכו' (עיין לעיל קושיא ח'), ויתבאר בהקדם דברי הגמרא מגילה (דף י"א ע"א) שמואל אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם (ויקרא כ"ו) לא מאסתים בימי יונים ולא געלתים בימי אספסיינוס קיסר, לכלותם בימי המן וכו', אני ד' אלקיהם לימות גוג ומגוג, במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנני' מישאל ועזרי', ולא געלתים בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, לכלותם בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו וכו', כי אני ד' אלקיהם לע"ל דאין כל אומה ולשון שולטת בהם עכ"ד הגמרא. והקשו המפרשים דהרי כל הגאולות היו ע"י כח אלקי, והבטחת אני ד' אלקיכם נוהג בכל דור ודור, ואמאי הוכרחו לדרוש אני ד' אלקיכם בימי גוג ומגוג ולעתיד לבא דייקא, ופירש המהרש"א ז"ל בח"א דארבע גאולות דחשיב הכא, לא היה בהן גאולות שלימות רק ע"י אמצעי, כדאמרינן בימי כשדים ע"י דניאל וכו' בימי יונים ע"י מתתיהו כהן גדול וחשמונאי ובניו, ועדיין היו ישראל תחת ממשלת האומות, משא"כ לעתיד תהיה הגאולה שלימה ע"י הקב"ה אני ד' ולא מלאך כמו ביציאת מצרים, וע"כ אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם עוד, עכת"ד ז"ל.
פסקה כה
ואפשר להוסיף נופך על דבריו עפי"מ שפירשתי דברי המשנה בסוף סוטה שתיארו חז"ל שפלת המצב בעיקבתא דמשיחא, וסיימו דבריהם על מי לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ולכאורה בכל הדורות כן הוא, ואין לנו על מי לסמוך זולתו ית', ולמה חשבו זאת מגריעותיה של דור עיקבתא דמשיחא, ובארתי עפ"י המעשה הידוע הובא בייטב פנים לר"ה (סי"א) שסיפר לו ק"ז היש"מ זלל"ה, שבנסעו לקבל פני רבו הקדוש מהריי"צ זלה"ה מלובלין עוד בימי נעוריו, היה קשה בעיניו התנהגות החסידים בדבר א', והתפלל אל השי"ת שבבואו אל הצדיק יורהו תירוץ על ענין זה, וחשב שכבר אמרו חכמים הבא לטהר מסייעין אותו, לא אמרו מסייע לשון יחיד רק מסייעין לשון רבים, משמע הכל מסייעין א"כ גם הצדיק יסייע אותו בזה. ובבואו אל הקודש פנימה ביאר לו הצדיק ענינו וידע ברוח קדשו מה שהוקשה לו ומה שעלה בלבו על אמרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו עייש"ד.
פסקה כו
ובזה יתבאר המשנה דסוף סוטה, דבדורות הראשונים היו רבים המסייעין בידינו לטהר מזוהמת החטא, היינו הצדיקים שבכל דור ודור, שהשפיעו עלינו רוח טהרה וישועה ברוחניות ובגשמיות, אמנם התאוננו חכמי המשנה ז"ל על מצב דור האחרון בעיקבתא דמשיחא, שיתמעטו הצדיקים ולא ימצאו, ויחסרו המסייעין בידינו, והקב"ה לבדו יתברך יהיה המסייע ויערה עלינו רוח טהרה ממרום, וז"ש אין לנו להשען על המסייעין זולתו, כי אם על אבינו שבשמים.
פסקה כז
ובזה יובן דברי הגמרא מגילה הנ"ל, שדרשו אני ד' אלקיכם בימי גוג ומגוג, דלא כגליות הראשונות שהי' לנו צדיקים מסייעים כמו דמני ואזיל דניאל וחבריו בימי כשדים, ושמעון הצדיק וחשמונאים בימי יונים, אבל ראו חז"ל ברוח קדשם שבדור של עיקבתא דמשיחא לא ישאר לנו חונן ומרחם ואין מי יעתיר בעדינו, ועל דור זה יאמר השי"ת למעני למעני אעשה, כמשה"כ ואושיעם למען שמי שלא יחולל בגוים, ואפילו בדור שכולו חייב ראוי שיושיעם השי"ת בשביל כבוד שמו יתברך, וע"כ במלחמת גוג ומגוג שילחמו לנתק את ישראל מאמונת הבוי"ת ועקרי הדת כמבואר במדרשי חז"ל שיאמרו נזדווג לפטרונן, ופריצי ישראל ותחברו עמהה במלחמה זו כמבואר בזוה"ק (עיין בספרי עה"ג סימן ס"ג שהארכנו בזה), ואין בכוחינו להתגבר נגדם, ואין מי שילחום מלחמתינו ואין מי יגדור גדר ויעמוד בפרץ, ע"כ הבטיח לנו הבוי"ת אני ד' אלקיהם בימי גוג ומגוג, שהשי"ת בעצמו ילחם עמהם ויקנא על עלבון התוה"ק ועלבון ישראל.
פסקה כח
ויבואר בזה דברי המדרש הנ"ל יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה וכו'. עפימ"ש הרמב"ן ז"ל כאן כי ירידת יעקב אבינו למצרים ירמוז לגלותינו האחרון ביד אדום, ומבואר כן מדברי המדרש ריב"ל פתר קריא בגלות וכו' ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, וזה יתקיים רק בגאולה העתידה שעדיין לא חזרו, ואף שפשטות הדיבורים יסובבו אל יוסף, אולם כבר מבואר בדברינו בכ"מ דיוסף היה השורש של גאולה העתידה כדאיתא בתנחומא פ' שמות, כל השבטים לשם גאולת ישראל נקראו בשמותם, ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי במצרים וכו' ומני ואזיל כולהו ויליף להו מקראי, וביוסף לבד נרמז בשמו ע"ש גאולה העתידה יוסף על שם יוסיף ד' שנית ידו (ישעי' י"א), ושורש הגאולה הוכן על ידו, וכמו שפי' ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' ויגש עה"פ וישלחני אלקים לפניכם וגו' להחיות לכם לפליטה גדולה, עפימ"ש ז"ל במדרש דבזכות יוסף שעמד בנסיון נגדרו כל ישראל בעריות, ואיתא בזוה"ק פ' יתרו דבזכות שנגדרו בעריות ולא היה בהם אפילו א' שנולד בפסול, ע"כ זכו לקבלת התוה"ק, נמצא שיוסף זכה להם לכל זה, וגם גאולה האחרונה תלוי בקבלת ושמירת התוה"ק, וכ"ז הוכן מכוחו של יוסף הצדיק, עכ"פ גם לפי פשוטו היה כוונת דבריהם הקדושים לעשות הכנה לגאולה העתידה.
פסקה כט
ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל שהתפלל יעקב אבינו על הגלות האחרון וגאולה העתידה, וק"ל שדי יתן לכם רחמים, שהשי"ת בעצמו יתן לנו רחמים וחנינה, כי אין מי שיעורר רחמים עלינו, כמו שהיה בגליות הראשונות על ידי מרדכי ואסתר והחשמונאים והצדיקים שבכל דור ודור, וז"ש לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה, ולמענו יתברך יעשה כמשה"כ למעני למעני אעשה, והוא ילחום מלחמתנו בעד עלבון התוה"ק, וא"ש מה שסיימו במדרש ולא אשכול עוד ונשמע כן מדרשת הפסוקים, שכיון שיהיה גאולתינו ע"י הקב"ה לבדו, ממילא יהיה גאולת עולם שאין אחרי' שיכול, כמו שדרשו ז"ל בילקוט ישראל נושע בד' תשועת עולמים, לשעבר הייתם נושעים ע"י משה ואהרן ושלוחי בשר ודם, אבל לע"ל נאמר ופדויי ד' ישובון ולא נאמר ופדויי משה ואהרן וע"כ יהיה תשועת עולמים.
פסקה ל
ועתה נבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ו') א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן, באת לגלות עלי' שאת בנה, בהקדם מה שפירשתי עה"פ (בפ' ויחי) ומולדתך אשר הולדת אחריהם ע"ש אחיהם יקראו בנחלתם ואני בבואי מפדן וגו', ופרש"י אם תוליד עוד בנים, וביאר הרא"ם ז"ל בדבריו דאשר מלשון אם והוא מאמר מסופק וכו', והקשו המפרשים דאין מדרך הנבואה שיהיה בדרך הספק, וספיקא קמי שמיא מי איכא, והרמב"ן פי' שהיה לו ליוסף עוד בנים ולא זכרם הכתוב, וג"ז קשה מדוע לא יזכירם הכתוב כמו שהזכיר כל בניו ובני בניו, גם צ"ב הסמיכות של ואני בבואי מפדן, שלפי פרש"י ז"ל שהי' זה התנצלות ליוסף שהטריח אותו בקבורתו ולא כן לאמו רחל, א"כ היה ראוי להיות מקומה בתחילת הפרשה בשעה שצוהו על קבורתו (עיין בדברינו פ' ויחי שהארכנו בזה). וכעת נ"ל באופן אחר עפימ"ש ז"ל בגמרא סנהדרין (דף י"ט ע"ב) כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, ר"א אמר מהכא דכתיב (תהלים ט"ז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה, וכי יוסף ילד והלא יעקב ילד, אלא יעקב ילד ויוסף כילכל לפיכך נקראו על שמו עכ"ד הגמרא.
פסקה לא
ועפי"ז יובנו קישור הפסוקים, דיעקב אבינו נתן לו ליוסף נחלת ב' שבטים כמשה"כ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ויהיו נמנין לב' שבטים לכל דבר כפרש"י והרמב"ן ז"ל עיי"ש. ועוד הוסיף לו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, ר"ל שכל ישראל יקראו על שמך כאילו ילדתם, ונקראו בני יוסף ע"ש שכילכלם ומעלה עליו הכתוב כאלו ילדם, ומ"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם, ר"ל דלענין הנחלה בלבד יקראו ע"ש אחיהם להיות נחשבים לי"ב שבטים, ולא יקראו כולם על שמך להיות להם חלק א' בלבד, ואעפ"כ יתייחסו כולם על שמך כאלו ילדתם, ומעתה א"ש מאמה"כ ומולדתך אשר הולדת אחריהם, וא"צ לומר שהוא מאמר מסופק, אבל נתקיים כן בפועל ממש כנ"ל.
פסקה לב
ולדרכנו יתבאר קישור הסמיכות של מאמר ואני בבואי מפדן וגו' למאמר ומולדתך אשר הולדת, דלכאורה לא יספיק טעם ההתנצלות הזה, דע"כ נקברה רחל בחו"ל כדי שתהא לעזרה לבנ"י ותתפלל עליהם בעברם דרך קברה וכר כמובא ברש"י ז"ל, כי היה עדיין מקום ליוסף להרהר, מדוע נבחרה אמו לכך, וכמו"כ היה אפשר שתהיה התפלה והעזרה לישראל ע"י לאה או א' מאמהות שיבקשו עליהם רחמים, אבל אחר שאמר לו יעקב ומולדתך אשר הולדת וגו' לך יהיו, שכל ישראל יקראו בני יוסף כאילו ילדם, ממילא נחשבים כולם בניה של רחל, וא"ש מה שנבחרה רחל לכך להיות נקברת בחו"ל לטעם הנ"ל, ולא לאה או א' מאמהות, לפי שכל ישראל הם בני רחל והיא כאם עליהם, וע"כ ראויה היא שתתפלל ותגן עליהם בזכותה, גם תכנס בעובי הקורה יותר לאפושי ברחמין כמשאמה"כ מאנה להנחם על בניה כי איננו, והבוי"ת ישמע בקול תפלתם ובזכותה יהיה הגאולה כמ"ש הכתוב יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, וא"ש דכאן מקומה של התנצלות הזאת, אחר מאמר ומולדתך אשר הולדת לך יהיו וא"ש.
פסקה לג
היוצא לנו מזה דהטעם שנצפנה רחל אמנו להיות נקברת בחו"ל, היה בשביל שיוסף הוא בנה, וכל ישראל נקראו ע"ש יוסף כנ"ל, ושורש הדבר דהמגדל בן חבירו כאלו ילדו כאמרז"ל, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל, א"ר אחא צפונה אחת שיש כאן, והכוונה על אסנת כפרש"י והמתנות כהונה, וכן משמעות קישור הפסוק דסמיך ליה מיד ויתן לו את אסנת וגו'. והנה איתא בפדר"א (פל"ח) דאסנת בת דינה היתה שילדה משכם, ואמרו בני ישראל להרגה, שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בת זימה באהלי יעקב, מה עשה יעקב הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה על צווארה ושלחה והלכה לה, והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגידלה אותה כבת, וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה שנאמר ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לאשה עכ"ד הפדר"א. וכן איתא בשלהי מסכת סופרים עיי"ש. אמנם איש לא ידע מזה שהיא מזרעו של יעקב ושמלאך מיכאל הביאה לכאן, והכתוב קוראתו בת פוטיפרע, ופוטיפר ואשתו לא ידעו עד עכשיו מי היא, ושמא היא אסופי מן השוק, והיה הדבר נסתר וצפון עד שנשאה יוסף וראה כתב ידו של יעקב שהעיד עליה שהיא מזרעו כמ"ש רבינו בחיי, ועכשיו נתגלה הצפון שהיא בת טובים ונקראת בת פוטיפר על שם שגדלה, ועל כן ראתה באיצטגנינות שעתידה להעמיד בניה ממנו, ולא ידעה אם ממנה או מבתה, ונתקיימה בבתה דנקראת בתה ע"ש שגידלה.
פסקה לד
ובזה יתבארו דברי המדרש צפונה אחת שיש כאן, ר"ל שדבר נסתר היה כאן באסנת, ובאת אתה לגלות עליה,דעל ידך נתגלה המצפון הזה, שאת בנה של רחל כמו שפרש"י, ועל ידך נתגלה גם כן טעם הצפונה של רחל כמו שאמרנו לעיל, דהיינו טעמא שנצפנה רחל בחו"ל בשביל שיוסף בנה, ממילא כל ישראל נקראיה בני' ע"ש שגידלם "יוסף" וכילכלם, דכל המגדל יתום כאילו ילדו, ומטעם הזה עצמו נתברר ג"כ צפונה של אסנת שהיא מזרע יעקב ומה שקראה הכתוב בת פוטיפר הוא ע"ש שגידלה, וב' הצפונות נתגלו מטעה א' ותליא חדא בחבירתא, והתגלות צפונה של רחל הוא ג"כ מגלה צפונה של אסנת, וא"ש קישור המדרש עפ"י פשוטו.
פסקה לה
ואפ"ל עוד עפ"י דרכו של ק"ז היש"מ זלל"ה שפי' שאת בנה, ר"ל מאותו השורש, ודיברו חז"ל בלשון מושאל כי הענף הוא בדמיון בן להשורש כנ"ל, ואפשר לומר צפונה אחת שיש כאן כוונה על בחי' גאולה העתידה שהוא צפון ונעלם מעין כל, בבחינת ליבא לפומא לא גליא, שיש כאן ר"ל במצרים ששורש כל הגאולות נמשך מגאולת מצרים כידוע, ויוסף הכין כח הגאולה שעל ידו נתקיימו ישראל במצריהם ונגדרו מן העריות, ועי"ז זכו לכח הגאולה כמו שהבאנו לעיל מדברי המדרש. גם שורש גאולה העתידה יהיה ע"י יוסף ונרמז בשמו כמ"ש בתנחומא פ' שמות (המובא לעיל) יוסף ע"ש יוסיף ד' שנית ידו וגו', וז"ש שבאת את לגלות עלי', שיתגלו על ידך דבריה צפונים ובחי' גאולה העתידה ע"י ביאתך למצרים (והי' בבחי' ניבא ולא ידע מה ניבא) שאת בנה של רחל ובזכותה יהיה הגאולה כמ"ש לה הקב"ה, יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם, גם יהי' פי' בנה משרשה, דשורש הגאולה יהיה בזכותה של רחל ובזכותו של יוסף ושורש א' להם ובשניהם תלוי כח גאולה העתידה, וא"ש לשני הפירושיה לפי שאת בנה של רחל וגם משרשה, וע"כ יתגלה על ידך הצפון שיש כאן, זה כח הגאולה העתידה ששרשו במצרים וצפון עכשיו מעין כל, ועתיד להתגלות ב"ב ע"י כוחו של יוסף, וע"י משיח בן יוסף שהוא מזרעו, ובזה מבואר קישור דברי המדרש צפונה אחת וכו' עם מה שסיים שאת בנה. וא"ש.
פסקה לו
ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל (בדרוש הקדום קושיא ה') אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וכו', ע"י שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, ולכאורה הוא ראיה לסתור דמתחלה מגדיל מדת בטחונו, ואח"כ מיד דרשו על ההיפך שנענש בשביל שבטח בשר המשקים, גם הבאנו לעיל קושית היפ"ת דמה חטא בזה הלא מן החיוב להשתדל ולא לסמוך על הנס עיי"ש, אמנם מוכח ממשמעות הפסוקים שלא בטח בו כלל ולא סמך על השתדלותו דהנה יל"ד במ"ש יוסף כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וגו', דמלת אם הוא לשון שמא ומאמר מסופק, והול"ל וזכרתני אל פרעה, גם לשון אתך צ"ב, דשר המשקים לא היה צורך בזכירה אל פרעה, גם למה אמר כאשר ייטב לך ומה נפקא מינה בזה לעצם מנין הזכירה אם ייטב לו אם לאו, גם צ"ב הכפל זכרתני והזכרתני ויספיק בא' בלבד, גם הזכרתני לשון נתפעל צ"ב.
פסקה לז
אמנם יתבארו הדקדוקים דיוסף הצדיק לא סמך על השתדלותו של שר המשקים וידע ברוה"ק שלא ירצה להזכירו לפני פרעה לרוב רשעתו, ולבסוף יזכירו מפני ההכרח ולטובת עצמו כמ"ש במד"ר, כיון שראה שר המשקים את פרעה שהיתה נפשו מבקשת לצאת (מפני פחד החלום) היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר, איני יודע אם מעמידני באמונתי אם לאו וע"כ וידבר שר המשקים את פרעה, ואף זאת הפעם לא הזכירו להועיל לטובתו, אלא זכרו בלשון של גנאי נער עבד עברי, אלא שאעפ"כ נתגדל יוסף בהשגחת השי"ת. ובזה יבואר המשך הפסוק שאמר יוסף כי אם זכרתני אתך, שאפילו אם תזכירני יהיה רק אתך ובשבילך כאשר ייטב לך, שיהיה הכרח כן לטובתך, ויסתבב כן בהשגחת הבוי"ת שתהיה מוכרח להזכירני נגד רצונך ובעל כרחך, וז"ש והזכרתני אל פרעה לשון נתפעל, שתתפעל על הזכירה בעל כרחך ושלא ברצונך שיסתבב כן מן השמים כדי והוצאתני מן הבית הזה, ולפי זה לא בטח כלל בהשתדלותו וא"כ אמאי נענש שניתוספו לו ב' שנים.
פסקה לח
אמנם יתבאר עפימ"ש עוד במד"ר למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, ופי' היפ"ת דלא היה זמן החלום שיתקיים עד אחר שנתיים ימים, וכשלא יתקיים החלום מיד יאמרו עליו כי כזב ידבר וימצא בדאי בדבריו, ע"כ תו"ד. אולם טעם זה אינו מספיק, דהיה אפשר שיהיה החלום ופתרונו על זמן מאוחר ב' שנים, ובאופן זה לא ימצא בדאי שיתקיים בזמן אשר פתר, ולמה היה הצורך בשביל טעם זה שיתארך זמן מאסרו, ויבואר כ"ז בהקדם מ"ש בספה"ק לפרש מאמר רז"ל בבר (פרשה ס') מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל יצחק עליה, שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתו של לבן עשתה פירות, אלא ויעתר יצחק לד' וגו', ולכאורה מאי איכפת באמירתן, וקמי שמיא גליא שלא בכח תפלתו נפקדה, ומדוע בשביל טעם זה כבש השי"ת מעיינה של אותה הצדיקה, אמנם דבר גדול איכא בגווי' כי האמירה בלבד מזיק מאוד להחליש כח הקדושה, דע"י שיתלו שורש הקדושה של אומה הישראלית שיצא בהשתדלות לבן הרשע ובסיוע כח ברכתו, נגרם עי"ז השפלה לכח הקדושה והשפעה לכוחות שלהם ח"ו, גם יש חשש אגרורי אבתרייהו ע"י מחשבה כזו שמרשעים יצא טובה וברכה, והבוי"ת רצה למנוע דבר זה, וע"כ לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק, והכירו הכל שברכתו של לבן לא הועילה כלום.
פסקה לט
וכמו"כ ביוסף הצדיק שבאמת לא בטח יוסף בהשתדלותו של שר המשקים כנ"ל, אמנם לפי שאמר והזכרתני אל פרעה, היה חשש מראית העין ולזות שפתים בזה, שמא יתלו הרשעים ישועתו בכוחו של שר המשקים והשתדלותו, וכבר הבאנו לעיל מ"ד בספה"ק דעל ידי שנתגדל יוסף ונעשה מושל על כל ארץ מצרים, הכניע בזה כוחות טומאת מצרים ועי"ז נתקיימו ישראל בגלות ולא נשתקעו שם, ועי"ז נצמח שורש גאולתם, ומעתה היה חשש הנזק קרוב, שיתלו כל זאת שבא משורש הרשעים ובהשתדלות שר המשקים ע"כ ניתוסף לו עוד ב' שנים וראו הכל רשעתו של שר המשקים שלא הזכירו לפני פרעה כל אורך הזמן הזה, מעתה הכירו שנתגדל מן השמים ע"י החלום, והוכרח שר המשקים להזכירו בע"כ שלא בטובתו ואונסא כמאן דלא עביד דמי, וא"ש דברי המדרש הנ"ל, למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, ול"ק קושית הנזה"ק דהיה אפשר שיהיה החלום מיד ויהיה פתרון קיומו על זמן מאוחר ב' שנים, אמנם אלו יצא יוסף מבית האסורים מיד, היו הרשעים תולים הישועה וכח הגאולה בהשתדלות שר המשקים, וזה גורם ח"ו השפלה לכח הקדושה והשפעה לכוחות הטומאה, ע"כ ניתוספו לו ב' שנים, כדי שיראו כל ונוכחת שנתגדל ע"י החלום מן השמים.
פסקה מ
ונקדים לבאר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ז') וירא יעקב כי יש שבר במצרים זש"ה אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ד' אלקיו עכ"ד המד"ר. ובתנחומא סיים בה זה יוסף שהיה במצרים, והראה הקב"ה ליעקב וכו' שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, וצ"ב. ויתבאר בהקדם מה שפירשתי מאמר הכתוב ברוך הגבר אשר יבטח בד' והיה ד' מבטחו (ירמי' י"ז ז'), ולכאורה הוא כפל לשון וכבר אמר אשר יבטח בד' והיינו והיה ד' מבטחו, אמנם מידת בטחון הוא מדריגה ובחי' גדולה, וקשה להשיגה עד תכליתה, אלא שאם האדם מתאמץ ומתחזק בבטחונו בהשי"ת עד כמה שאפשר להשיג בכח אנושי, אז הקב"ה עוזרו ויש לו סייעתא דשמיא להשיג מדת הבטחון בשלימותה, וידוע מאמר החכם דהשגחה סיבת הדבקות, ובערך מדת הבטחון אשר לו יזכה האדם להשיג בקשתו בהשגחת הבוי"ת, נמצא לפי זה דכדי להשיג מדת הבטחון בשלימותה, ראוי שיבטח בהשי"ת גם על הבטחון שיזכהו השי"ת במדת הבטחון האמיתית, וזהו הפשט ברוך הגבר אשר יבטח בד', והיה ד' מבטחו שגם על מדת הבטחון ישים בד' בטחונו, ובודאי יתברך בכל מילי דמיטב.
פסקה מא
ועד"ז יתפרש הפסוק (תהלים קמ"ו) אשר שא-ל י"עקב בעזרו שברו על ד' אלקיו, ר"ל שגם שברו היא מדת הבטחון יבטח על ד' אלקיו, ואז בודאי יהיה א-ל יעקב בעזרו, ואפשר לבאר בזה דברי המדרש הנ"ל וירא יעקב כי יש שבר במצרים זש"ה אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ד' אלקיו. זה יוסף שהיה במצרים, דהנה יוסף הצדיק היה מופלג בגודל מדריגת מדת הבטחון כמבואר במד"ר שאמרה לו אשת פוטיפר חייך שאני עושקתך וכו' והיה אומר לה עושה משפט לעשוקים, חותכת אני פרנסה שלך והי' אומר לה נותן לחם לרעבים וכו', מסמא אני את עיניך והיה אומר לה ד' פוקח עורים וכו', עד היכן ר' הונא בש"ר אחא אמר עד שנתנה שרתיע של ברזל תחת צוארו וכו', הה"ד (תהלים ק"ה) ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, ואפ"ה לא מנע א"ע מן הרחמים ולא עזב בטחונו, ובכח האמונה והבטחון נגאלו ישראל ממצרים כאמרז"ל, ויוסף הצדיק הכין דרך אמונה ולמדה לבניו ולדורות ישראל, והראה הקב"ה ליעקב אבינו ברוה"ק גודל מדת בטחונו של יוסף במצרים ובזה הרגיע נפש יעקב אבינו, ויבואר בזה כוונת המדרש הנ"ל וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכו', זה יוסף שהיה במצרים ר"ל הראה הקב"ה ליעקב גודל מדת בטחונו של יוסף, ועי"ז נח דעתיה של יעקב אבינו, שע"י האמונה ובטחון יוכלו להתקיים כל משך ימי גלותם ובזכותו יהיו נגאלים.
פסקה מב
ונקדים עוד לפרש דברי רש"י ז"ל (בפרשת תולדות) עה"פ אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו', מה עשה הקב"ה צר קלסתר פנים וכו', וז"ש כאן יצחק בן אברהם שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק, ולכאורה הרי כבר הזכיר הכתוב כ"פ שיצחק בן אברהם, ולמה לא הוזקק עד עכשיו להכחיש רינון ליצני הדור, ויותר היה ראוי להיות מקומו בפרשת לידת יצחק, ולא עכשיו שכבר היה בן ס' שנה בלידת בניו, ואם הוא לטעם שעכשיו בשעת לידת בניו התגברו ליצני הדור לרנן על יצחק, הא גופא טעמא בעי מדוע נתעוררו עכשיו אחרי ס' שנה ללידתו, וכבר פירשתיו בפנים שונים, ומה שנ"ל עוד בענין זה דהנה כל עיקר מאויים של רשעים להשפיל כח האמת וכח הקדושה, וע"כ כשרואין שגבול הקדושה נתרחב ומתחזק בעולם, זה לעומת זה מתגברים בכל כוחותם להשפיל כח הקדושה בכל אופנים דאפשר להו, כדי להשבית ולבטל כח התפשטותה בעולם, וע"כ מעיקרא טרם שהוליד יצחק תולדות, לא מסרו נפשם על הדבר להוציא שם רע עליו, כי חשבו שבלא"ה לא יוכל להתחזק בכח הקדושה עליהם, אחרי שהוא יחיד והמה המרובים, ובפרט כשנתוודע להם שהוא ואשתו עקורים הם, חשבו שיכלה זרעו של אברהם מאליו, ואין מן הצורך להלחם נגדם, אבל עכשיו שנולד יעקב והבינו בהשגתם שהשתלשלות כלל ישראל עתיד לצאת ממנו, וכח התורה וקדושה נפלאה יתפשט בעולם ע"י זרעו, ע"כ רצו להחליש כח הקדושה ולתלות שורש האומה הישראלית במקור כוחותם, ואמרו שמאבימלך נתעברה שרה, ולכך הוזקק הכתוב לכתוב כאן עדות שאברהם הוליד את יצחק ועשה השי"ת נס לצור קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם כדי למנוע פתחון פה ולזות שפתים, וכבר בארנו לעיל דאמירה כזו גורם השפעה לכוחות שלהם והשפלה לכח הקדושה ח"ו.
פסקה מג
ועד"ז יתבאר דברי המדרש הנ"ל אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, שהשתלם יוסף הצדיק במדת הבטחון בכל ענפי', וגדר השלימות במידה זו שגם על השגת הבטחון יבטח בהשי"ת, דלולי שהקב"ה עוזרו לא יכול להשיג תכליתה, ועל בחי' זו היתה מידת בטחונו של יוסף, וז"ש ז"ל אשר שם ד' מבטחו זה יוסף והבן, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, שלא פנה אל שר המשקים ולא סמך על השתדלותו, כ"א על השגחת הבוי"ת כמו שבארנו לעיל, ולפי שהיה גדול כ"כ במדת הבטחון השריש מידה זו בבניו ובדורות ישראל, וע"כ היה חששא קרובה ללזות שפתים, שישתדלו הרשעים לתלות ישועתו והוצאתו מן המאסר שנעשה ע"י סיוע שר המשקים, כדי להחליש כח הבטחון וכח הקדושה בישראל, ולכך המתין לו הקב"ה ונתאחר יציאתו על ב' שנים, כדי שיתברר לכל רשעותו של שר המשקים שלא הזכירו לפני פרעה כל אורך הזמן ההוא, עד שהכריחוהו לכך מן השמים בסיבת החלום, ונתברר לכל שהיתה יציאתו מן המאסר בהשגחת הבוי"ת וא"ש קישור המדרש ואין כאן ראיה לסתור כקושיתנו לעיל, ואדרבה נתינת טעם יש בזה, דלפי שהיתה בטחונו גדול בד' והשריש מידה זו בבניו ובדורות ישראל, ע"כ סייעוהו מן השמים למנוע ולהרחיק ממנו כח המפסידים, ולטעם זה נתוספו לו ב' שנים כנ"ל, והיינו נמי כדברי המדרש הנ"ל כדי שיתגדל ע"י חלום ולא בהשתדלותו של שר המשקים.
פסקה מד
ולפי דרכנו יתבארו דברי המד"ר (הובא לעיל בדרוש הקודם) בכל עצב יהיה מותר (משלי י"ד) כל דבר שנתעצב יוסף עם אדונתו היה לו יתרון למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים שנאמר ויהי מקץ וגו', וצ"ב קישור דברי המדרש, וכי בשביל שנתעצם עם אדונתו הי"ל יתרון זה שנטל בתה, והרי ראויה היתה לו כדאיתא בפרקי דר"א, ומה טעם יש בזה, גם צ"ב ההמשך ע"י שאמר לשר המשקים וכו', אמנם הבאנו לעיל מה דאיתא בפדר"א ובשלהי מסכת סופרים שירד מיכאל המלאך והוריד את אסנת לביתו של פוטיפרע, לפי שהכל צפוי לפני הקב"ה, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, עכ"ד. והנה היה חשש גדול שע"י שתשהה אסנת שנים רבים במצרים במקום טומאה ערות הארץ, שלא תשקע במצולות הטומאה ותשכח עמה ומולדתה, ושמא תטמא ולא תהיה ראויה ליוסף לאשה, וע"כ הביאה המלאך מיכאל בגזירת הבוי"ת לביתו של פוטיפר, שצפוי לפניו יתברך שעתיד יוסף לבוא שם, וע"י שראתה גודל קדושתו ומסירות נפש שעמד בנסיון באשת פוטיפר, וגדר את עצמו מן הערוה וההסתכלות כמבואר במדרש, על ידו נתחזקה בכח הקדושה ובמקור מחצבתה והיתה ראויה לו.
פסקה מה
ובזה יבואר תחילת המאמר שבמדרש הנ"ל ע"י שנתעצב עם אדונתו ועמד בנסיון, היה לו יתרון למה שנטל את בתה, שעי"ז היתה יכולה גם היא להתחזק בנסיון ולשמור קדושתה וראויה היתה אליו ויתבאר קישור דברי המדרש להלן ודבר שפתים אך למחסור, ע"י שאמר והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים, דלפי שהיה כח קדושתו גדולה כ"כ, ע"כ רצו הרשעים להשפיל כח השפעתו, ולתלות סיבת הצלתו בשר המשקים, ובאמת לא חטא יוסף כלל ולא בטח בשר המשקים כנ"ל, אלא שדבר שפתים אך למחסור, ר"ל לזות שפתים של הרשעים יש בה מחסור ונזק גדול, וגורם השפלת כח הקדושה כנ"ל, ומה"ט בשביל שאמר הזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, כדי למנוע לזות שפתים ויתברר היפך דבריהם כנ"ל, וא"ש הקישור.
פסקה מו
תוכן הדברים שבפרשה זו רמוזים בה דברים צפונים ושורש הקץ, ונסתבבו בגזירת הבוי"ת המסבב כל הסיבות להכין כח ושורש לגאולתן של ישראל, וז"ש במד"ר ויהי מקץ וגו' זש"ה קץ שם לחושך וגו', ר"ל שכ"ז היה דרך והתחלה לגאולתן של ישראל במצרים שהוא שורש כל הגאולות וגאולה העתידה, והשי"ת יעזור שיתעורר לנו התגלות הגאולה שהתחיל והוכן ע"י יוסף הצדיק, ותחזנה עינינו במהרה בשובך לציון ברחמים, ונזכה לברכת עלי עין שהוא בחינת עין לא ראתה וגו', ונזכה ונחי' ונראה בקדושה ובטהרה בשמחה ונחת, בשוב ד' את שבות עמו במהרה, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
מאמר ד
פסקה א
ויהי מקץ שנתים ימים וגו' במד"ר אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני והזכרתני נתוספו לו ב' שנים, עכ"ד המדרש. והיפ"ת והנזה"ק הקשו דמה שדרשו אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף הוא ראיה לסתור סוף דבריהם שנענש בשביל שבטח בשר המשקים, עוד הקשו דמה חטא בזה, וכי רע בעיני ד' שיבקש הצדיק צרכיו בדרך הטבע והשתדלות האנושית, אדרבה המקצר בזה וסומך על הנס לבד הוא אשר חטא, כמ"ש ז"ל יכול יהא יושב ובטל, ת"ל למען יברכך ד' בכל אשר תעשה, ותירץ בנזה"ק דהא לא אמרן אלא ע"י סתם בנ"א ההגונים, אבל לא ע"י רשעים, דבזה גורם רעה לעצמו ונמשך עליו אחיזת החיצונים לשלוט בו ולקטרג עליו, וע"כ נענש יוסף בשביל שהשתדל אצל שר המשקים שהיה רשע עכ"ד. אמנם תירוצו קשה דמצינו גם בריב"ז שעשה השתדלות אצל נירון קיסר וכמו"כ הרבה צדיקים, ובלא ספק שכל מבטחו של יוסף היה בהשי"ת, אלא שעשה השתדלות בדרך הטבע וסיבה אנושית ומה חטא בזה.
פסקה ב
ויתבאר הענין עפי"מ שפירשתי בפרשת שלח על מה שדרשו ז"ל שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, ולכאורה צ"ב דממנ"פ אם היה רצון הבוי"ת בשליחות זו מדוע לא צוהו ע"ז, ואם היה השליחות היפך רצונו יתברך מדוע הרשהו לשלח, ואיך נתלה רצונו יתברך ברצונם, וכמו"כ קשה מ"ש משרע"ה (בפרשת דברים) וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים וגו' ופרש"י בעיני ולא בעיני המקום וכו', וצ"ב דהיתכן שהוטב בעיני משרע"ה מה שלא הוטב בעיני המקום ב"ה, גם קשה קושית רש"י ז"ל דאם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות ואיך הוכיחן על מה שהוטב גם בעיניו יעיי"ש מה שתירץ רש"י ז"ל. גם יל"ד במאה"כ וישלח אותם משה עפ"י ד', פרש"י ברשותו שלא עכב על ידו וצ"ב דבכ"מ משמעות עפ"י ד' במצותו יתברך.
פסקה ג
ויתבאר הענין עפי"מ שהבאנו לעיל בביאור דברי הגמרא ברכות (ל"ה ע"ב) בפלוגתא דר"י ורשב"י עיי"ש, ואמר אביי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, וכתבו המהרש"א והמפרשים ז"ל דרשב"י דיבר כן לפי מדריגתו, ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול, דצדיקים גמורים מקויים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים, אבל אין ראוי לכל אדם לסמוך ע"ז דבני עליה מועטין הם, וע"כ הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, דרוב העולם אינם צדיקים גמורים, ובסתם בנ"א אמרז"ל יפה ת"ת עם ד"א וכו', וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, ואמרז"ל יכול יהא יושב בטל ת"ל למען יברכך ד' בכל אשר תעשה עכת"ד (עיין בדברינו לעיל בתוספת ביאור).
פסקה ד
ויובן בזה ענין המרגלים עפימ"ד בספרי ראה נתתי לכם את הארץ באו ורשו את הארץ, אמר להם כשאתם נכנסין לארץ אין אתם צריכים לכלי זיין, אלא קובע דיופטין (מודדין ומחלקים את הארץ) ומחלק, עכ"ל הספרי. וא"כ לא היה צורך למרגלים, דהיה נעשה כיבוש הארץ בלי מלחמה כלל, אלא לפי שפגמו במדת הבטחון במה שביקשו לשלוח מרגלים ורצו בכיבוש בדרך הטבע ובתכסיסי מלחמה, ע"כ לא היתה זכותם מספקת שתכבש הארץ לפניהם שלא כדרך הטבע, וע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה דהשגחה היא סיבת הדבקות, עיי"ש. ומעתה לפי שפגמו במדת הבטחון, הי' החובה עליהם לעשות השתדלות בדרך הטבע וסיבה האנושית, ולא לסמוך על הנס כאמרז"ל, יכול יהא יושב ובטל ת"ל למען יברכך ד' בכל אשר תעשה, כי לפי מדריגתם שעמדו בה עכשיו לא היו ראוים אל הנס ולא היו רשאין לסמוך על הנהגה שלא כדרך הטבע, וע"כ הסכים השי"ת על שליחות המרגלים כי מעתה לא היה עוד חטא בדבר, אדרבה מן החיוב היה להם לעשות כן לפי מדריגתם שעמדו בה, ומה שחטאו ונענשו בדבר המרגלים, היה בשביל שביקשו בראשונה לשלוח מרגלים, ולפי מדריגתם אז לא היה צורך בשליחות המרגלים, ובזה גרמו לעצמם הירידה הנוראה ולבסוף הוצרכו באמת למרגלים והסכים השי"ת לשליחותם.
פסקה ה
אולם אעפ"כ לא רצה השי"ת לצוותם ע"ז בדיבור, דדיבורו יתברך מכרחת הבחירה, וא"כ יהיה נמנע הבחירה מאתם, אבל הידיעה בלבד אינה מכרחת ונשאר הבחירה חפשי, ועדיין היו יכולין לעשות תשובה ולבוא למדריגת בטחון האמיתי שלא ירצו בשליחות המרגלים, אלא שרצונם היה סיבה שהוכרחו לשלוח, וכדי שלא להחליט ולמנוע הבחירה מאתם, ע"כ לא צוה הקב"ה להדיא שליחות המרגלים, וז"ש שלח לך לדעתך ותלה הדבר בדעתן וברצונם של ישראל שאם ירצו לשלוח יתחייבו בדבר עפ"י התורה, ומ"ש למשה רבינו לדעתך מפני שמשרע"ה היה שורש כללות נשמת ישראל, והכוונה בזה לדעתן של ישראל, וכיון שראה משרע"ה שרצונם לשלוח מרגלים, מעתה היתה השליחות נחוץ ומחוייבת, והסכימה דעתו לשלוח, והקב"ה מסר הדבר לדעתו וזה שדרשו ז"ל שלח לך לדעתך ובאמת היה הדבר תלוי בדעתן ורצונם של ישראל. וז"ש אני איני מצוה לך, כדי שלא להכריח הבחירה, אם תרצה שלח, ר"ל שאם יהיה רצונם כן אז מתחייב לשלות וא"ש מ"ש משרע"ה וייטב בעיני הדבר וגו' דכפי מה שראה בעיניו המצב ומדריגתן של ישראל, הוטב בעיניו שליחות המרגלים, דראה שהצורך כן ויתחייבו לשלוח, ואע"פ שהוטב בעיניו עכשיו, מ"מ הוכיחן על התחלת הבקשה שבזה גרמו לירידה זו, והוא שאמר ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו', והאמירה והרצון היה הפגם ולא השליחות של עכשיו, ומ"ש בעיני ולא בעיני המקום, דלפניו יתברך חנף לא יבוא, והבוי"ת טהור עינים מראות ברע וכמ"ש הזרע קודש זלל"ה והוא באותיות דר"ע, דהעולם שמזכירין בו העבירה טובלין אותו כמה טבילות, ומכ"ש שאין מזכירין העבירה עצמה לפני הבוי"ת, אלא פלוני עשה כך שמדת התשובה עליה כך הוא, וז"ש בעיני ולא בעיני המקום, ולפי מה שראה בעיניו מצבן של ישראל, ע"כ דן שחובה עליהם לעשות השתדלות בדרך הטבע ולשלוח מרגלים, וא"ש עפ"י ד' ברשותו שלא עכב על ידו, ובאמת לפי מצבן של עכשיו היה ג"כ במצותו יתברך, אלא שלא צוהו להדיא כדי שלא למנוע הבחירה כנ"ל, ועכ"פ מאמר עפ"י ד' סובל ב' המשמעות ברשותו ובמצותו יתברך.
פסקה ו
ובזה א"ש דברי המדרש הנ"ל אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וכו' ול"ק קושית היפ"ת והנזה"ק, דבאמת החיוב לעשות השתדלות בדרך הטבע, והמקצר בזה וסומך על הנס הוא אשר חטא כאמרז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו' כנ"ל, אמנם יוסף הצדיק לגודל מדריגתו במדת הבטחון לא היה צריך להשתדלות בדרך הטבע כלל, וע"כ היה נחשב לפגם אצלו מ"ש לשר המשקים והזכרתני, ובודאי שלא בטח בו אלא בבוי"ת. אלא שגם ההשתדלות האנושי היה פגם אצלו לגודל מדריגתו במידת הבטחון, וא"ש המדרש הנ"ל דאין זה ראיה לסתור וא"ש הקישור אשרי הגבר אשר שם בד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים זה יוסף, ולפי שהיה מעלתו גדולה מאוד במדת הבטחון ע"כ נענש בשביל שאמר והזכרתני ונתוספו לו ב' שנים, אבל לאדם אחר אין זה חטא אלא אדרבה החיוב בידו להשתדל ולא לסמוך על הנס.
פסקה ז
ובאמת מה שעשה יוסף השתדלות בדרך הטבע, אפשר שהיה זה לגודל מידת ענותנותו שלא חשב את עצמו במדריגה זו, אלא כסתם בנ"א שהחיוב עליהם להשתדל, והגם שבצדיקים אמיתיים במה שצורך להם לשלימות המדות וקיום רצון הבוי"ת, לא יזיק להם מדת הענוה כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ד' והי"ל תמיד הבחנה אמיתית וסייעתא דשמיא אימתי להשתמש במדת ענוה ומתי לחדול ממנה, אמנם בזה היה גזירה מן השמים בבחינת נורא עלילה, שישתדל יוסף אצל שר המשקים ויתוספו לו ב' שנים, וכמ"ש במד"ר למה ניתוספו לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, וכמו שפירשנו לעיל בדרוש הקדום שלא היה עדיין זמנו שיתגדל להיות מלך והיה צורך והכרח שיתוספו לו ב' שנים וע"כ נזדמן לידו מן השמים טעות זה, שיחשוב לפי מידת ענותנותו שהחיוב עליו להשתדל, ואעפ"כ נענש על זה בבחי' נורא עלילה כמבואר בתנחומא (פ' וישב) שמכירת יוסף וחטא אדם הראשון ועוד הרבה דברים היו ע"ד גזירה מן השמים בבחי' נורא עלילה ואעפ"כ היה נחשב לפגם בבחינת וסביביו נשערה מאוד, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.
מאמר ה
פסקה א
ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. פירש"י כתרגומו מסוף וכל לשון קץ סוף הוא. וכתב בעלי התוספות ז"ל, דהוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי והתם תחלת שבע קאמר וכו', עכ"ל. אמנם לפי זה צ"ב דהו"ל להכתוב לומר ויהי מסוף שנתים וגו', ומדוע אמר לשון מקץ שאינו מבורר ומשמעותו ג"כ תחלה כמ"ש התוספות.
פסקה ב
ב) במד"ר (ב"ר פ"ט, ג') אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ') זה יוסף ולא פנה אל רהבים, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנית עכ"ד המדרש, וצ"ב דסיפא סותר לרישא, עיין לעיל ביאור הקושיא בדרושים הקודמים. @33ג) עוד במד"ר (ב"ר פ"ט, ב') בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי י"ד), כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים וכו' עכ"ד המדרש. וצ"ב קישור הענינים להדדי.
פסקה ג
ד) ופרעה חולם והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו'. ראוי להבין מה צורך בסיפור הקדמה זו שהיה עומד על היאור, ולפי המשמעות אין זה מעיקר החלום להודיע המקום שעמד בה, ובוודאי אם ראה שבע פרות עולות מן היאור, מובן הדבר שהיה עומד על היאור, או סמוך אליו, ומה נפקא מינה בהודעה זו, ובפרט שלא מצינו בדברי יוסף שום רמז פתרון על דבר זה שהיה עומד על היאור, וא"כ מוכח שאין זה מעיקר החלום, ומ"ט הודיע לנו הכתוב זאת, ובמד"ר (ב"ר פ"ט, ד') והנה מן היאור רמז רמז לו שאין השובע בא על מצרים אלא מן היאור, ודכוותה אין הרעב בא אלא מן היאור, ופי' היפ"ת עפ"י פשוטו שעפ"י הטבע היה תלוי הכל ביאור, כי לא היו גשמים יורדים במצרים, רק הנילוס עולה ומשקה את השדות כפירש"י. א"כ השבע והרעב הכל בא מן היאור, אולם הוא עצמו הקשה על פירושו, דמלשון המדרש אין נראה דדרך הטבע בא להשמיענו, שהרי אמרו רמז רמז לו שאין השובע בא למצרים אלא מן היאור, ואם היה דרך הטבע כן, מה צורך היה לרמז על זה, ודבר ידוע הוא שהכל תלוי בירידת גשמים, ובנזה"ק פי' שמזה רצה יוסף להוכיח שפתרונו אמת הוא, ומורה על שובע ורעב כדבריו, כיון שהיה החלום מן היאור, ובו תלוי השובע והרעב, עיי"ש. אמנם גם פירושו קשה, דא"כ היה לו להשמיענו זאת אצל הפתרון ולא בסיפור החלום, גם אין צורך לכתוב בתוה"ק ראיה לזה שהפתרון אמת, שהרי נתברר אח"כ כדברי יוסף, והמפורסמות א"צ ראי', אלא שיתכן שיוסף רצה לאמת דבריו לפרעה ולחרטומים, וא"כ היה צריך להשמיע זאת כשפתר להם החלום, אבל בסיפור החלום אין צורך להודעה זו.
פסקה ד
ה) ויהי בבוקר ותפעם רוחו וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל כי עמד על מטתו מקיץ ומחשב בחלומו אולי יראה עוד דבר פעם שלישית, וכאשר עמד בבוקר ולא חלם עוד נפעם רוחו, וזה טעם ויהי בבוקר ותפעם רוחו וכו', וההפלא"ה ז"ל פי' שאז היה ליל ר"ה. והאמנם שאוה"ע דנין אותם בלילה, אבל דין זה היה נוגע ליוסף הצדיק לא דנו אותו עד הבוקר, וע"כ ויהי בבוקר ותפעם רוחו, דג' שעות הראשונות הקב"ה יושב ודן, ופרעה הרגיש בדבר שדנין אותו בבוקר ומזה נתפעם רוחו. את"ד ז"ל. ולכאורה אם מזלי' חזא שדנין אותו בשמים איך לא חזא גם הטובה ולא היה ראוי שיבהל ברוחו כ"כ, גם עפ"י פשטות ראוי להבין מה כל החרדה הגדולה הזאת. עד שאמרו רז"ל שהיתה נפשו מבקשת לצאת.
פסקה ה
ו) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארמ"צ וגו' כבר הבאנו לעיל קושית המפרשים הכי שמוהו יועץ לפרעה, ואין מדרך המוסר להשיב על מה שלא נשאל. ועוד למה צריכין איש נבון וחכם לצבור התבואות וליתן אותם באוצרות, גם אם נאמר שצריך לזה נבון וחכם שיבין מהות כל תבואה לשמרו לפקדון באופן שיעמוד ימים רבים, עדיין קשה מדוע קפץ פרעה ושמוהו שני למלך שבלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו בכל ארץ מצרים, הלא יספיק שימסור לו התמנות זו להיות שר על התבואות, ומדוע הוכרח להיות המושל בכל ארץ מצרים.
פסקה ו
ז) ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאוד, פירש"י הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה, וקשה הלא כל שני הרעב אכלו והספיקו מאותן התבואות של שני השובע, אמת הדבר שלא נשאר כי אם באוצרותיו של יוסף הצדיק, אבל הרי גם אותה התבואה הי' ממה שצברו בשני השובע, ואיך נתקיים ולא יודע השבע.
פסקה ז
ח) יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים וגו'. לכאורה צ"ב אומרו תחלה יעשה פרעה, דאם הכוונה על מה שאמר אח"כ יפקד פקידים וגו', הרי ביאר לו כל מה שיעשה ולמה צריך להקדמה זו יעשה פרעה, ואם הכוונה על עשיה אחרת אינו מבואר מה הוא.
פסקה ח
ט) ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאוד עד כי חדל לספור כי אין מספר. יל"ד כפל הלשון, עד כי חדל לספור כי אין מספר, דאם אין מספר, מה נפקא מינה שחדל לספור, ובלאו הכי לא יספר מרוב.
פסקה ט
י) והרעב הי' על פני הארץ וגו'. פירש"י מי הם פני הארץ אלו העשירים. ובמדרש תנחומא ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים, שאין פני הארץ אלא עשירים ע"כ. ולכאורה דבר זה הוא נגד הטבע. שהרי העשירים היה להם תבואה יותר מן העניים, כי היה להם שדות וכרמים וגם כסף לקנות, ובדרך הטבע היה ראוי שיתחיל הרעב תחלה מן העניים, ואם היה בדרך נס, ראוי להבין צורך הנס למה, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא.
פסקה י
יא) גם ראוי להבין ענין הגזירה מה שגזר יוסף על התבואה שתרקב, מה צורך היה לזה, ומה איכפת לו אם יאכלו המצריים מתבואתם כ"ז שיספיק להם ממנה, וידוע דקוב"ה לא עביד ניסא למגנא, ובדרך הטבע היה ראוי שיתקיים התבואה משנה לחברתה. שכך הוא מנהגו של עולם לשמרו משנה לחברתה, ורק בדרך נס הרקיבה וצורך הנס למה.
פסקה יא
יב) להלן (בסו"פ ויגש) ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען וגו', ותתם השנה ההוא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה וגו', לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גויתנו ואדמתנו. ראוי להבין איך תם הכסף אצל עניים ועשירים בארץ מצרים ובארץ כנען כולם בזמן אחד מיד בשנה ראשונה ואין זה בדרך הטבע, וקושיא זו הקשה ההפלא"ה ז"ל, עיי"ש.
פסקה יב
יג) בספה"ק נועם אלימלך הקשה עה"פ ויאמר להם שלום לכם אל תיראו וגו' כספכם בא אליו וגו. וזלה"ק קשה איך נכתב בתורה דבר שאינו, שהרי לא בא הכסף שלהם אליו, ותירץ דהנה ידוע שיוסף ליקט כל הכסף וכו', וכוונתו הי' ללקט בשביל ישראל, וכך אמר להם עבד יוסף כספכם בא אלי. ר"ל, הלא כל הכסף הבא אלי מכל העולם הוא כספכם הכל בשבילכם, וא"כ ל"ל הכסף שלכם וכו' עכלה"ק, ועוד לאלקי מלין.
פסקה יג
ונתחיל לבאר במאה"כ והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות וגו'. ובמד"ר רמז רמז לו שהכל בא להם מן היאור השובע והרעב. וברבינו בחיי כתב וז"ל: מחית ארץ מצרים היתה מן היאור, הוא שכתוב (ישעי' י"ט) ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור יבש נדף ואיננו, וכתיב (שם) ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה, וכתיב ובושו עבדי פשתים שריקות, וכתיב והיו שתותי' מדכאים וגו' ע"כ, ובפי' המלבי"ם כתב רבים עמדו ותמהו מדוע תלה הכתוב כל עניני מצרים ביאור עיי"ש. ונל"פ בפשטות עפ"י הידוע בענין השפעת העולם שכל אחד מקבל השפעתו ממקום שהוא דבוק ומקושר שם, והצדיקים עובדי ה' מקבלים כל השפעתם ממקור הקדושה מהבורא כו"ע, וכל חפציהם וקנינם בא להם ממקום קדוש גבוה, וזה לעומת זה הרשעים מפירי התורה מקבלים השפעתם מן הסט"א, וע"ד שהבאנו כ"פ בשם ספה"ק אגרא דכלה (פרשת שופטים) לפרש הפסוק כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה"א, דידוע שכח הפועל בנפעל, ואם מקבלים איזה חפץ או ממון מאינשי דלא מעלי, משפיע אותו החפץ בפנימיותו של המקבל לרוע, והעיד איך שהכיר כמה צדיקים אשר היה ירא לגשת אליהם מגודל קדושתם ונהפכו אח"כ ע"י שקבלו מעות מאינשי דלא מעלי עכ"ד ז"ל. והטעם בזה לפי שהשפעת הרשעים נמשך להם מצד הסט"א, ע"כ שורה בחפץ שלהם כח הטומאה ומשפיע לרעה בהמקבל, ומצינו בנשים הארורות שאמרו לירמי' הנביא (ירמי' מ"ד) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו, ולכאורה איך העיזו פניהם לדבר לפני ירמי' הנביא דיבורים אשר אין הדעת סובלתן, אמנם נראה שאמת היה כדבריהם, שהם היו מקבלים השפעתם מן הסט"א, ומעת שחדלו לקטר לע"ז חסרו אותה ההשפעה, ורע ומר ההשפעה הזאת שמקבלים מן הםט"א שמאבד את האדם מעולמו, ועי"ז נמשכים ודבוקים בדרכי ע"ז יותר, ומה שקבלו השפעה הזאת הוא מטעם שהיו דבוקים בע"ז.
פסקה יד
והרמב"ן הק' בפ' יתרו עה"פ לא יהיה לך אלהים אחרים על פני האריך בענין עוע"ז וז"ל: כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל שלהם כפי משטרו על הארץ, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם וכו', וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאוד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים, כי בקבלם עליהם עבודתו, וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבותם בו, תוסיף לו הצלחה וכו', וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו וכו', שעשו עצמם אלהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים וכו' עיי"ש. מבואר כדברינו שכל השפעתם של רשעים מכחות הטומאה והע"ז, וכתב בילקוט ראובני בשם צרור המור: כשסיפר פרעה ליוסף אמר והנה מן היאור עולות ז' פרות בריאות בשר, אבל בפרות רעות לא הזכיר מן היאור, למה כן ללמדך שחלק פרעה כבוד לאלוהיו ומזכיר שמו לטובה וכסהו על הרעה, ומנין לך שהוא אלהיו שנאמר לי יאורי, ומכאן אתה דן ק"ו כלפי מקום, ומה פרעה הרשע עשה כן לאלהיו אע"פ שאין בו ממש, אנו עאכו"כ שצריך להזכיר שמו על הטובה ולא על הרעה וכו', ע"כ.
פסקה טו
ובזה תבין שכל השפעתם של מצרים בא להם מן היאור. לפי שהוא הי' ע"ז שלהם, וכל קיומם וחיותם תלוי בו, ולזה התחיל הכתוב לומר ופרעה חולם והנה עומד על היאור. פי' שכל עמידה וקיום שלו הי' על היאור וע"ד שכתב האוהחה"ק במה שדרשו ז"ל שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, ועשו שאל תורה מה כתיב בה, א"ל הקב"ה לא תרצח, אמר אי הכי לא בעינא, ועד"ז ענו גם שאר האומות עיי"ש. ולכאורה חוצפה גדולה לדבר כן כלפי שמיא, ופי' שכוונתם הי' שאין יכולים לקבל את התורה, שאמרו כל עצמן של אותן האנשים אביהם רוצח הוא, ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחי' ובזה תלוי כל חיותם, ואם יקבלו את התורה יפסקו משרשם וחיותם ויהיו בטלים במציאות, וע"כ אמרו לא בעינא, שקבלת התורה הוי אצלם ביטול המציאות, את"ד. ועד"ז יתבאר במאה"כ והנה עומד על היאור, שכל עמידתו ומציאותו וחיותו וכל השפעתו היה מן היאור שהוא ע"ז שלהם, וע"כ והנה מן היאור עולות שבע פרות וכו' וכמו שאמרו במדרש שהכל בא להם מן היאור השבע והרעב, שכן דינם של רשעים עובדי ע"ז שכל השפעתם נמשך מן הע"ז מקור הטומאה ובארתי טעם נכון על מה דכתיב אצל מכת דם והדגה אשר ביאור מתה, דלכאורה הדגים מאי חטאו, והתינח שהיאור נלקה כפירש"י שם, לפי שמצרים עובדים לנילוס לפיכך הלקה את יראתם תחלה ואח"כ הלקה אותם, אבל הדגים למה נלקו, ומצינו בגזירת המבול שהוכו כל בשר וכל החי אשר בארץ ואפ"ה נמלטו הדגים, ומדוע במצרים מתו אף הדגים, וי"ל לפי שכל חיותן של אותן הדגים היו ממימי נילוס שהי' ע"ז של מצרים, ולפי שהיו נזונים מן הע"ז וקבלו ממנה הנאה והשפעה נאבדו יחד עם הע"ז, ולטעם זה תלה הכתוב (בישעי' י"ט) כל עניני מצרים ביאור, לפי שכל חיותם והשפעתם בא להם ממנה שהיתה ע"ז שלהם.
פסקה טז
והנה יוסף הצדיק תכלית ביאתו למצרים היה להכין מקום מוכשר לישראל שהיו צריכים להיות שם בגלות, וכתב האלשי"ך הק' בטעם שצוה יוסף למצריים שימולו, דלכאורה מה הועיל להם המילה, וסו"ס נשארו בגיותן, ומה איכפת לי' ליוסף אם ימולו, ופי' שכוונתו הי' בשביל ישראל, שאם המצריים ימולו את עצמם ואת בניהם, גם בני ישראל יקיימו בוודאי ברית מילה, ועוד כתב טעם אחר כדי להחליש טומאת מצרים ע"י שימולו, דמסגולת המילה להחליש כח התאווה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ועי"ז יהיה נקל לישראל להתגבר נגד טומאת מצרים ע"ש, עכ"פ זה היה תכלית פעולתו של יוסף הצדיק במצרים להכין שם מקום לישראל, והנה ידע יוסף שעתידין לירד למצרים יעקב אבינו והשבטים הק' עם בניהם, והוא עתיד לזון ולכלכל אותם מאותן התבואות שגדלו בימי השובע, ולכאורה כיון שכל השפעתם של מצרים בא להם מצד הסט"א וע"ז, איך יוכלו יע"א והשבטים הק' ליהנות מתבואה כזו שבאה משורש הטומאה, אולם מבואר בפסוקים ובדברי חכז"ל ששרה ברכת ד' במעשי ידיו של יוסף, והתוספות כתבו (תענית ח' ע"ב, ד"ה אלא בדבר הסמוי מן העין) דמה שנתרבה בשביל הברכה הוי כמו הפקר ואין לשום אדם זכות בו וכל הקודם זכה ע"ש, וכמו"כ לענינינו באותה התבואה שנתרבה ע"י הברכה, זכה בהן יוסף הצדיק שהוא היה המושל והשליט על כל התבואות, וזה התוספות לא הי' בו חלק מהשפעת הסט"א מכח הע"ז והיאור, כ"א ממקור הקדושה מהשי"ת, ויוסף הצדיק זכה בהן, ומזה היה יכול לזון את אביו והשבטים הק', אלא שעדיין היה מעורב בהן מאותן התבואות שגדלו בשדות מצרים מהשפעת היאור שהוא ע"ז, ואיך הפרישו בין זה לזה, ומטעם זה היה ההכרח לגזור על כל התבואות של מצרים שירקיבו כלה ואבד, ואפשר שלא רק התבואות שהטמינו המצריים הרקיבה, אלא אף התבואות שצבר יוסף ממה שגדלו בימי השובע ג"כ הרקיבה לפי שבאו מהשפעת ע"ז. ולא נשארו רק אותן שנתרבו ע"י הברכה שהוא ממקור הקדושה.
פסקה יז
ולכאורה לפי"ז מה צורך היה לכל אותה הטירחא לאסוף תבואות ולצבור בר בימי השובע, כיון שבלאו הכי לא נשאר מהם כלום, י"ל שהוצרכו לזה כדי שיהיה הנס נסתר ומכוסה בטבע דלפי שהיה חלות הברכה גם לתועלת המצריים ולא היו ראויים לנס מפורסם, ע"כ היה מלובש בטבע שלא ירגישו בפעולת הנס והברכה ע"י שצבר יוסף תבואות הרבה וכל תבואתם של מצרים הרקיבה וסברו דשלו נתקיימה, אבל באמת לא נשאר כלום מכל אותן התבואות שגדלו מהשפעת הע"ז, ואף מה שהיה ביד יוסף נרקב כלה ואבד לגמרי, ולא נשאר זכר למו, וזה שדייק הכתוב ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאוד עד כי חדל לספור כי אין מספר, ר"ל בכוונה זו חדל לספורו כדי שיוכל להיות אח"כ אין מספר ע"י הברכה ר"ל, שיהיה המספר סמוי מן העין וישלוט בו ברכה ולא יוכר להמצריים שנתרבה ע"י הברכה, ומטעם זה חדל לספור וצבר הרבה כ"כ כדי שיהיה הנס נסתר מעיני המצריים ולא יכירו בה, וזה שרמז יוסף לפרעה ואמר יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו', ר"ל אתה צריך לעשי' בלבד אולם לא תתקיים עשייתך כי כל מה שיאספו משדות המצריים ירקב וישאר רק מה שנתרבה בתוספות ברכה, אף על פי כן מוכרח שיקדים עשייתך בשביל שלא יהיה הנס מפורסם כנ"ל (ומתורץ קושיא ח' הנ"ל) דלכאורה מאמר יעשה פרעה מיותר עיי"ש, ולדרכינו רמז לו שמוכרח העשיה לבד, אבל הפעולה לשוא תהיה כי לא תתקיים בלאו הכי.
פסקה יח
ובזה יובן פתרון החלום ולא נודע כי באו אל קרבנה ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב, דבאמת אותה התבואה שגדלה בימי השבע הרקיבה כליל ולא נשאר זכר למו, ולולי הברכה שנמשך ע"י יוסף הצדיק היה רעב של כלי' על מצרים, וכמשמעות הכתוב ולא תכרת הארץ ברעב, מבואר שהיתה ראויה שתכרת הארץ בגזירת הרעב, וכן מצינו שאמר יהודה ליעקב שלחה הנער אתי ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו, ופירש"י בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הוודאי, הרי שמצד גזירת הרעב היה ראוי להיות כליה גמורה ל"ע, לולא כוחו של יוסף הצדיק שבאה ברכה על ידו.
פסקה יט
ובזה יתבאר מדוע לא יכלו החרטומים לפתור החלום כאשר פתר יוסף על שני השבע ורעב, אמנם כי לפי פתרון החלום היה צריך להיות כלי' גמורה בשנות הרעב כאשר מורה הפתרון של ולא נודע כי באו אל קרבנה, והם ראו באצטגנינות שלא יהיה כליה במצרים, לזה הוצרכו לבקש דרכים אחרים בפתרון החלום שבע בנות אתה מוליד ושבע אתה קובר, כדי שיתקיים ולא נודע כי באו אל קרבנה לפי פתרונם, דאחר שיקבור אותם לא יהיה עוד זכר למו, משא"כ בפתרון של שנות שובע ורעב, אם יתקיים ולא נודע כי באו אל קרבנה צריך להיות כלי' גמורה, והמה ראו באצטגנינות שלא יהיה כליה, וזה שימשיך יוסף ברכה בדרך נס למעלה ממערכת הטבע, לא היה להם השגה בזה שאינם משיגים רק במערכת השמים, ע"כ לא יכלו לפתור החלום באופן שפתרו יוסף.
פסקה כ
ובזה יובן מה שנפל פחד גדול על פרעה, כי השיג פתרון חלומו כפשוטו שמראה על שבע ורעב ומצד זה מוכרח להיות כלי' גמורה במצרים, ולזה ויהי בבוקר ותפעם רוחו עד שהיה קרוב למיתה כאמרז"ל, ולזה כשבא יוסף ופתר החלום, מוכרח היה לתרץ סתירה זו ואמר להם שהאמת כן הוא שמצד החלום ראוי להיות כליה, ואעפ"כ לא יהיה כן והחלום ג"כ אמת רק ההשתנות יהיה ע"י שירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, וזה הנבון והחכם ימצא עצה שיתקיים הארץ ולא יהיה כליה מן הרעב, והוא דבר למעלה מהשגתכם שאין אתם משיגים בענין זה, נמצא שהיה שייך זה לפתרון החלום כי בלא זה לא יתקבל על לבם אמיתת הפתרון, וע"כ הוצרך יוסף לתרץ דבריו ולבאר שהפתרון הזה אמת, ואעפ"כ לא יהיה כליה מטעם שיהיה איש נבון וחכם "על" ארץ מצרים, והבין פרעה בחכמתו שיש צורך להביא השפעה זאת ממקום גבוה, מקום שאין לכוחות הטומאה שליטה שם, וע"כ מוכרח הוא ליתן הממשלה של כל מצרים ביד יוסף, שבלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו בכל ארץ מצרים, שהשיגו זאת שכל מושל מביא השפעה לפי בחינתו, וע"י שיהיה יוסף הצדיק מושל בכל מצרים ימשיך להם השפעה ממקום גבוה עליון למעלה מהשגתם וכ"ז היה סיבה מן השמים שיהיה נעשה מושל במצרים כדי להחליש כח הטומאה ויוכלו ישראל להתקיים בקדושתן במצרים.
פסקה כא
ובזה יתבאר מ"ש שלוחו של יוסף אל השבטים הק' כספכם בא אלי, דהנה השבטים הק' כשמצאו המטמון בשקיהם, אף אלמלי ניתן להם במתנה ומדעת לא רצו ליהנות מממון כזה שבא מהמצריים מעובדי ע"ז, שמזיק מאוד לבחי' הנפש וכמבואר לעיל, ולזה אמר להם שלוחו של יוסף כספכם בא אלי, שכל השפעת הכסף במצרים בא על ידי ממקור הקדושה, דבאמת אף שלא נתגלה להם עדיין שהוא יוסף, אולי הרגישו בו שהוא איש קדוש, וכדאיתא במדרש בשעה שרצה לתפוס את שמעון בבית האסורים הלך מנשה והכהו מכה אחת ואמר שמעון דין רפש מדבית אבא עיי"ש, ע"כ רמז להם שאין טעם למנוע מליקח המטמון כי כספכם בא אלי, פי' על ידי בא כל השפעת הממון במצרים ובשבילכם כדי שתוכלו להשתמש בו, וע"ד שפי' בספה"ק נועם אלימלך זלל"ה.
פסקה כב
וזה שאמר פרעה לאחי יוסף ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים וגו' פירש"י ניבא ואינו יודע מה ניבא סופה לעשותה כמצולה שאין בה דגים, והטעם בזה לפי שיוסף היה הנותן שכל רכוש מצרים היה ברשותו, שהוא היה המושל ושליט עליהם, ע"כ היו יכולין ליהנות מרכוש מצרים, וז"ש ואתנה לכם את "טוב" ארץ מצרים אין טוב אלא תורה, שכל רכוש מצרים בא ממקור הקדושה, ובזה יובן מאמה"כ ויתום הכסף בשנה ההוא, שתם הכסף והמקנה אצל עניים ועשירים בשוה ובזמן אחד, לפי שיוסף הצדיק גזר על התבואות שירקיבו, וגם על השפעת כסף הבא מצד הסט"א, שיהיה כלה ונאבד ולא ישאר זכר למו, ומעתה אין עוד קושיא איך כלה בשוה אצל עניים ועשירים, כיון שלא היה בדרך הטבע כלל כי אם מצד גזירת יוסף הצדיק, וא"ש שנתקיימה גזירתו בפ"א ובשוה אצל כולם, ומה שאמרו במדרש שהרעב התחיל אצל העשירים א"ש לפי דרכינו, דכל טעם גזירתו של יוסף שירקיבו תבואתן של מצרים בשביל שנמשכו ממקור הטומאה והע"ז, והנה עפ"י הרוב היו העשירים דבוקים יותר בכוחות הטומאה וע"ז שיש להם יכולת לילך אחר תאוותם ולעשות כל נבלה העולה על לבם, משא"כ העניים, וע"כ חל הגזירה תחלה במקום שכוחות הע"ז חזקים יותר והם העשירים, שהרי זה היה עיקר טעם הגזירה, וא"ש שהתחיל בעשירים תחלה.
פסקה כג
ובזה נבין דברי המדרש המוצג בפתח דברינו אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו וכו'. דהנה היפ"ת כתב שאותן שתי שנים שנתוספו לו, לא היה בדרך עונש בשביל שאמר לשר המשקים, רק כדי שלא יאמרו הבריות שישועתו של יוסף באה ע"י שר המשקים, ויבואו לטעות שאפשר שיגיע ישועה לצדיקים בסיוע רשעים, ולדרכנו אפ"ל דהנה יוסף הצדיק פעל בכוחו הקדוש שיהיו כל השפעת מצרים רק מכוחות הקדושה מברכת השי"ת כנ"ל, שע"כ גזר על כל התבואות שלהם שירקיבו, ומה"ט כדי שלא ימצא מקום לטעות שיש בהם חלק מכוחות הסט"א וסיוע הרשעים, לזה הוצרך להיות יוסף הצדיק במאסר עוד שתי שנים, ועי"ז יראו שהכל בא רק מברכת השי"ת, וז"פ המדרש אשרי הגבר אשר שם "ה' מבטחו" זה יוסף, שבכוחו הקדוש המשיך כל ההשפעות מצד הקדושה ושם ה' מבטחו, ומה"ט ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוספו לו שתי שנים, ולא בדרך עונש ח"ו, כ"א בשביל שלא יבואו לטעות שיש לאותו רשע חלק בישועתו של יוסף אבל יתפרסם לכל שכל ההשפעות הם מצד הקדושה, וכוונתו של יוסף במה שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני, י"ל שרצה להסתיר הדבר שלא יהיה הנס מפורסם כ"כ ויהיה מלובש קצת בדרך הטבע, וכמו שאמרו ז"ל הקציף הקב"ה אדונים על עבדיהם כדי ליתן גדולה לצדיקים פרעה קצף על עבדיו וכו', נמצא שמצד א' אית ביה מעליותא כדי להסתיר הנס מעיניהם, אבל לעומת זה היה בו גם חסרון שימצאו על ידו מקום לטעות שמעורב בישועתו כח הרשעים, ולזה הוצרך להיות יוסף עוד ב' שנים במאסר.
פסקה כד
ונבא לבאר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ג') בהקדם לפרש דברי רש"י ז"ל בפרשת וישב עה"פ ויוסף הורד מצרימה. חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק בו וכו', כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה עכ"ל צ"ב איך יתכן במציאות שאותה המרשעת היתה כוונתה לשם שמים, גם יש סתירה ממה שכתב רש"י ז"ל עה"פ ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים וגו'. לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו, הביא להם הקב"ה סרחונם של אלו שיפנו אליהם וכו'. ובמדרש מבואר שאמרה לבעלה להרוג אותו ורצה להרגו, אלא שנעשה לו נס ע"י תינוק שהתחיל לדבר וספר כל המעשה. ובבעלי התוספות כתבו שהכומרים דנוהו לזכות והצילוהו עיי"ש, ואם כנים הדברים שכוונתה היתה לשם שמים לפי שראתה באצטרולוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו, היה לה לצפות אולי יתקיים לאחר זמן, משא"כ אם יהרג על ידה יתבטל הדבר בוודאי, וא"כ ראיה ברורה מזה שהי' כוונתה רק לדבר עבירה, וכשראתה שלא נתקיימה מחשבתה העלילה עליו ורצתה לנקום ממנו נקמת מות, ואיך אפשר לדמותה לתמר אמה של מלכות, שעשתה לשם שמים בודאי ולא היה שם ענין של עבירה כלל, כי קיים יהודה מצות יבום כמבואר בדברי רז"ל, אלא שהיה השתלשלות הדבר בענין שלא יאתה ליהודה קדוש ה', שהכריחוהו מן השמים לכך כדאיתא במדרש, א"ר יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה, א"ל יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו, וכשדנו אותה בבי"ד יצתה ב"ק ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים כמ"ש רש"י ז"ל, גם הסימנים שנתן לה יהודה רמז בהם לענינים גדולים, כמו שדרשו במדרש חותמך זו מלכות ופתילך זו סנהדרין ומטך זה מלך המשיח וכו', ואיך אפשר לדמות מעשה המרשעת הזאת לתמר שגם היא כוונה לשם שמים כמותה, ולא ראיתי עדיין תירוץ מספיק לזה.
פסקה כה
אמנם נ"ל דבר ברור שלא עלה על לב מעולם לדמות מעשה מרשעת הזאת למעשיה של תמר, אך חז"ל הורו לנו בזה דרכם ועלילותם של רשעים, כדי שנדע להשמר ולהזהר מהם ומחבורתם, דהנה היא רצתה לפתות את יוסף הצדיק קדוש אלקי למעשה נבלה הזו, וידעה שלא יאבה לשמוע לדבריה להתפתות לדבר עבירה, ולזה באתה אליו בטענה של לשם שמים, שהראתה לו האצטגנינות שעתידה להעמיד בנים ממנו, ובודאי גם יוסף היה בקי באצטגנינות שיעקב אבינו ע"ה מסר לו כל החכמות וגם הוא ראה שעתיד להעמיד בנים ממנה, ע"כ טענה אליו שאף שיש עבירה בדבר, אעפ"כ יציית לדבריה לעשות עבירה לשמה, והביאה ראיה ממעשה תמר, שג"כ עשתה עבירה לשמה ע"י שראתה שעתידה להעמיד בנים מיהודה וישתלשל על ידה מלכות בית דוד, וכמו"כ יעשה יוסף עבירה לשמה, ולזה נסמך מעשה זו למעשה תמר, ללמד דרך הסתתה שבזה הסיתה את יוסף לדמות ענין זה לתמר, אולם יוסף הצדיק השיב אמריו אלי', ואמר איך אעשה הרעה הגדולה "הזאת", דאמת הדבר שיש מציאות של עבירה לשכמם כעובדא דתמר וכדומה, אבל זו אינה בגדר עבירה לשמה כי אם רעה גדולה היא.
פסקה כו
וע"ד שפירשתי אומרו וינס ויצא החוצה, דלכאורה מאי נפקא מינה להיכן יצא לבית אחר או החוצה. ויובן עפי"מ שפירש"י באברהם אבינו ע"ה עה"פ ויוצא אותו החוצה א"ל הקב"ה צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן וכו' וכ"כ היה ביוסף שהיא פיתתה אותו ע"י אצטגנינות וגם יוסף הבין בחכמה זו כנ"ל, ועי"ז הכניסה ספק בלבו אולי האמת כדבריה לזה נתן עצה בנפשו ויצא למעלה מכיפת הרקיע חוץ מן האצטגנינות, ושם נתברר אליו האמת שאין לו לעשות דבר הזה. ומ"ש וחטאתי לאלקים בלשון עבר, לכאורה היל"ל ואחטא לאלקים בלשון עתיד, דהרי לא חטא עדיין, ולדרכנו י"ל דלפי שהסיתה אותו לעשות עבירה לשמה כנ"ל, לזה אמר לה תינח במי שלא חטא ולא בא עבירה לידו מעולם, משמרים אותו מן השמים שלא יכשל בחטא, כמ"ש ז"ל צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ואצלם יתכן בחי' עבירה לשמה, אבל המלוכלך בחטאים ר"ל צריך למנוע מעשות עבירה לשמה כי הוא עלול לטעות, וז"ש יוסף הצדיק בגודל ענוותנותו כדרך הצדיקים שלבם נשבר בקרבם שלא יתכן אצלו ענין זה של עבירה לשמה, כי וחטאתי כבר לאלקים ואין לי להכניס את עצמי בספק סכנה לעשות עבירה לשמה שלא יתכן רק לצדיקים המשמרים אותן מן השמים שלא יבואו לידי מכשול לעולם.
פסקה כז
תמצית דברינו צריך להכיר ולידע בדרכי הרשעים ועלילותם, ורואים בחוש בדורותינו שכל מיני פרצה והעברת הדת מלבישים בלבוש של לשם שמים, ומוצאים להם ראיות מן התורה, וכשנסתר ראייתם ואין להם מה להשיב אומרים שהוא עבירה לשמה, אמנם צריך לידע שכל מה שהוא ממקור הרשעים, יהיה באיזה טענה שיהיה אסור לשמוע להם ומכל שכן לעשות כדבריהם ואף אם יבררו באלף ראיות שכוונתם רק לשם שמים, וכמ"ש ז"ל (סנהדרין פ"ט ע"ב) שאמר השטן לאאע"ה כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה, השיב לו א"א כך עונשו של בדאי אפילו אומר אמת אין שומעין לו, נראה מלשונם ז"ל שאאע"ה הרגיש בדבר שאמת כדברי השטן, ואין רצונו יתברך לשוחטו ואעפ"כ לדברי השטן המסית אסור לשמוע, ואלמלי שמע לדבריו, אף שדבריו היו כנים, הי' אאע"ה מאבד כל הזכותים וכל הנסיונות שעמד בהם כבר כמבואר בדבריהם ז"ל, וענין זה צריך להיות יסוד מוסד שכל דבר שהוא ממקור הרשעים אף אם יבררו דבריהם בטענות של אמת ולשם שמים אסור לשמוע אליהם, וכן היה הענין ביוסף הצדיק שהסיתה אותו בטענת לשם שמים, ואף על פי כן לא שמע אליה יוסף הצדיק וזה גרם לו כל הגדולה והכבוד אחר כך.
פסקה כח
והנה לכאורה היה ליוסף הצדיק עצה להנצל מהסתת המרשעת הזאת ע"י שיברר לה שמה שראתה באצטגנינות שעתידה להעמיד בנים ממנו ירמוז על בתה, ובזה היה מבטל טענתה מה שאמרה לעשות מעשה זו לשה שמים, אך נראה שעדיין לא הגיע הזמן שיבא הענין לידי התגלות, שהיה הצורך שיתגבר יוסף על הנסיון הגדול הזה, וזה גרם לו אח"כ כל הגדולה והכבוד כמבואר במדרשי חכז"ל, גם מטעם שמזיווג הקדוש הזה יוסף הצדיק עם אסנת נשתלשל שורש משיח בן יוסף, והוצרך להיות בסוד להסתירו מן המקטריגים, כמו בענין השתלשלות מלכות בית דוד שהיה בסוד נפלא כמבואר בדרז"ל, ולזה היה צריך לסבול יסורין ולא לגלות אולם בענין שר המשקים לא עשה יוסף כך ולפי שאמר לו זכרתני והזכרתני, הגם שהיה סיבה מן השמים שהיה צריך להיות עוד שתי שנים במאסר כדי שיתגדל ע"י חלום, אעפ"כ הדיבור הזה גרה לו, וזה הי' הסיבה שנתוספו לו ב' שנים, היפך מה שעשה בענין אשת פוטיפר ששתק וסבל יסורין, אע"פ שהיה לו עצה להנצל ע"י דיבור קל לגלות אליה שהכוונה על בתה, ולזה כייל המדרש ב' ענינים הללו, ששניהם ענין אחד להם, וז"ש בכל עצב יהיה מותר, ע"י שנתעצב עם אדונתו וסבל היסורין ולא דיבר לגלות את האמת, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, וזכה להמשיך השתלשלות משיח בן יוסף מזיווג הקדוש ההוא, וזכה לכל אותו הגדולה והכבוד, ולעומת זה אצל שר המשקים היה דבר שפתים אך למחסור, שע"י שאמר זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, הגם שהיה כן סיבה מן השמים כנ"ל, מ"מ זה הדיבור גרם לו והוא הי' הסיבה להוספה הזאת, וזה שדייק לומר ודבר שפתים אך למחסור, דבדיבור שפתים בלבד היה המחסור, משא"כ בלבו לא בטח בשר המשקים כלל אלא שהיה סיבה מן השמים שיאמר כן, והנה מבואר בדברי חכז"ל שכל מאורעותיו של יוסף הצדיק רומזים על קץ הגאולה בביאת המשיח, שאז יהיה קץ האמיתי וכמ"ש בתפלה סוף וקץ לכל צרותינו, דאף שגאולות הקודמים היו נקראיה ג"כ בשם קץ כמו גאולת מצרים וגאולת בבל, אבל לא היה סוף וקץ, כי אחריהם נמשך עוד גלות, משא"כ קץ העתיד, בביאת המשיח יהיה סוף וקץ לכל צרותינו ולא יהיה גלות עוד אח"כ, וזה שרמז רש"י ז"ל כאן בדבריו הקדושים, דכל לשון קץ סוף הוא, ר"ל כל מקום שמדברים מענין הגאולה כגון בענין זה של יוסף הצדיק, שכל עניניו רומזים על גאולה העתידה, בזה הוי לשון סוף שהוא סוף וקץ האמיתי, ועל זה אנו מחכים בעיניה צפויות להשי"ת שבמהרה נזכה לקץ הימין לקבל פני משיח צדקינו בקדושה וטהרה באור פני מלך חיים ובהתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
מאמר ו
מאמר ז דרוש לשבת חנוכה
פסקה א
באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל, עפימ"ד במד"ר (פ' חיי) ר"ב ור' לוי בשם ר"ה בר חנינא מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק, שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתינו עשתה פירות וכו', ולכאורה מה לנו ולאמירתם ומה איכפת לנו אם יאמרו, ומדוע בשביל טעם זה לחוד לא נפקדה רבקה אמנו ונצטערה כ"ב שנים, ופירשתי עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המורה בטעה שהחמירה תורה בע"ז לאסור בהנאה כל הבא מידה. כמ"ש ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כי היה אפשר שיקרה לאיש אחד שתצליח סחורתו, וירבה ממונו מן הדמים ההם, ויחשבהו סיבה ויאמין בה, לזאת אסרה תורה כל הבא מע"ז מפני שננצל מן המחשבה ההוא עכת"ד. ועד"ז לענינינו דאלמלא היה מקוה לאומות העולם להתפאר ולומר תפלתינו עשתה פירות איכא חשש אמשוכי אבתרייהו ח"ו, וע"כ כדי להנצל מן המחשבה ההוא, היתה רבקה אמנו עקרה כ' שנה עד שהתפלל עליה יצחק, ועי"ז נתברר לכל שלא היה בסיוע כוחותם כלל (עיין בדברנו פ' תולדות ביאור הענין באריכות).
פסקה ב
ואפ"ל עוד טעם בזה על פי מה דאיתא בגמרא יומא (כ"א ע"ב) חמשה דברים היו חסרים בבית שני ארון וכפורת כרובים וכו', ואולי הטעם שלא זכו לאלו הדברים, מפני שהבנין היה ע"י כורש, הגם שהי' עפ"י הנבואה שהתנבאו עליה חגי זכרי' ומלאכי וכורש מלך כשר היה, אעפי"כ לפי שהיה בסיוע אומות העולם לא היה אפשר להיות על צד השלימות, ומה שלא זכו לגאולה אמיתית מפני שלא תקנו עדיין חטא עבודה זרה בשלימות, ואף שהיה דור גבוה ומעולה ואנשי כנסת הגדולה היו בדור ההוא, אבל לפי שלא נתקן בכללות הדור חטא ע"ז, ע"כ לא זכו לגאולה נצחית רק בבחינת פקודה לשעה. ועד"ז אפ"ל הטעם ברבקה אמנו שהיתה עקרה כ' שנים, בשביל שלא יאמרו האומות תפלתינו עשתה פירות, שאם היו אומרים כן לא היה אפשר להיות השתלשלות הענין ע"צ השלימות, ע"כ הוצרכה להיות עקרה כדי שיצדיקו ויודו הכל, שלא תפלת לבן עשתה פירות רק נפקדה ע"י תפלת יצחק, וזה הענין גם ביוסף הצדיק שלפי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני, הגם שלא נתכוון לבקש ממנו עזר והשתדלות, וע"ד שפירשנו לעיל בדרוש הקדום, שא"ל כן ע"ד תנאי, שאם יזכירו לפני פרעה לא יכוון בשביל טובת יוסף כלל כי אם בשביל טובת עצמו. שטובתן של רשעים רע הוא בעיני הצדיקים, ולא רצה יוסף בטובתו ולא חפץ בהשתדלותו, וז"ש כ"א זכרתני אתך דייקא, כאשר ייטב לך, דהיינו לטובתך, ואז והזכרתני אל פרעה שתתפעל בע"כ וע"צ ההכרח (עיין בדברינו לעיל באריכות), אמנם אעפי"כ כיון שיצאו דיבורים אלו מפי יוסף הצדיק, הכריחו את שר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, דדיבור של צדיק עושה הכרח אף אם נאמרו הדיבורים על תנאי, וע"כ אם היה השר המשקים מזכירו אל פרעה מיד, היה נראה למראית עין שבא הישועה על ידו, ולא היה אפשר להיות נגמר הדבר בשלימות כ"כ. ולכן טובה גדולה היה ליוסף הצדיק שניתוספו לו שתי שנים, ועי"ז הכירו שהישועה לא בא ע"י שר המשקים, ומה שהזכיר אל פרעה היה ע"צ ההכרח כנ"ל, ועי"ז נגמר הענין בשלימות גמור שנעשה מושל והכניע טומאת מצרים, והיא שעמדה להם לישראל שנתקיימו בקדושתן ובנ"י עאלו ובנ"י נפקו, נמצא שלא היה עונש ליוסף הצדיק מה שנתעכב עוד שתי שנים במאסר, אדרבה שכר גדול וטובה גדולה נצמח לו מזה, וז"פ המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, שיוסף הצדיק ע"י גודל בטחונו בהקב"ה זכה לכל הכבוד, וע"כ כיון שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים, כדי שיהיה הישועה בשלימות גמור.
פסקה ג
ולדרכינו יתבאר בדברי המדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו, היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור ע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים. וצ"ב הקישור, ויובן עפימ"ד בפדר"א והובא בבעלי התוס' דאסנת בת דינה משכם היתה, ותלה לה יעקב אבינו קמיע בצווארה שכל הנדבק בה נדבק בזרע יעקב וכו', והובאה למצרים ע"י נס וגדלה פוטיפר בביתו ולכך נקראת על שמו, וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראות יפיו של יוסף כדכתיב בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט, וזו לא היה לה דבר וזרקה לו הקמיע, ועיין בה וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה, הנה לפי זה למה היה צריך יוסף לסבול כל הצרות מאשת פוטיפר, הלא ראתה באצטרלוגין שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה, והיה אפשר שיסבב הבוי"ת שיסכימו מדעתם להשיאה ליוסף עפ"י ראייתה באצטגנינות, אולם הטעם בזה כנ"ל שאם היו משיאין אותה ליוסף מדעתם, היה נראה למראית העין שהם היו מסייעים להעמיד השתלשלות השבטים הקדושים מנשה ואפרים, וכל דבר שבא ע"י סיוע מעכו"ם א"א שיהיה על צד השלימות, ע"כ הוצרך יוסף לסבול כל אותן הצרות, ואחר שנעשה מלך נשאה ע"י סיבה מן השמים שנתוודע לו שהוא מזרע יעקב על ידי הקמיע, ובזה שפיר מקושר דרשתם ז"ל בכל עצב יהיה מותר, שעל ידי שנתעצב מאדונתו ולא נשא את אסנת כי אם אחר שנתעצב, היה לו יתרון, במה שהיה יכול להיות ע"צ השלימות, ומה"ט ודבר שפתים אך למחסור על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוספו לו ב' שנים, ג"כ לטעם זה שיהיה נגמר הענין בשלימות בלי שום סיוע כח אחר רק בהשגחה מאתו ית"ש לבד.
פסקה ד
ועד"ז אפ"ל מה שאומרים בנוסח הודאה דחנוכה וטמאים ביד טהורים. ולכאורה מאי רבותיה, וכי דרך הטבע להיפך, ויובן עפי"מ דאיתא בגמרא (ע"ז ח' ע"ב) כי אתא רב דימי אמר תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו, נמצא לפי זה דלכאורה לא היה ניכר בחי' הנס של רבים ביד מעטים, שהרומאים היו עם רב מאוד, ויכול המתעקש לומר שבסיוע הרומאים התגברו החשמונאים על היונים. אמנם הבוי"ת הנהיג בהשגחתו הנפלאה שהכירו הכל שהחשמונאים נצחו בלי סיוע הרומאים, כדי שיהיה הנס על צד שלימות, שהגם שכל זמן בית השני לא זכו ישראל לשלימות כנ"ל, מ"מ נס חנוכה הוא נצחית ורצה השי"ת שיהיה בשלימות, וע"כ סיבב הקב"ה שהשיגו הכל בחי' הנס של טמאים ביד טהורים ושלא נעשה בסיוע הרומאים, וא"ש שקבעו חז"ל להזכיר דבר זה מעין הודאה. כי הוא מעצם סיפור הנס, וז"ש ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה וכו', שהיה אז שני ישועות א' שנתגדל כבוד שמים ע"י הישועה והנס, והב' ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה, שנתברר לכל בחי' הנס שלא נעשה בסיוע הרשעים כי אם ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה וכו' כהיום הזה שהיא נצחית לדורות עד היום הזה, להורות כי נס הנעשה בסיוע הרשעים אי אפשר שתהיה על צד השלימות.
מאמר ח
פסקה א
ואפ"ל עוד בהקדם דברי הקדושת לוי זלה"ה עה"פ לכה ואשלחך אל פרעה עפימ"ש האר"י ז"ל דע"כ אמר הקב"ה לכה ואשלחך דאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, ועל בחי' הרע אמר לכה ולא אמר ואשלחך כדי שלא יהא נקרא שלוחו של מקום אבל במכת בכורות נתקדש שם שמים על ידם, וממילא אין זה רעה וגם להמצריים היה טובה, משא"כ שאר המכות לא נתקדש שם שמים כל כך ולכן לא ייחד הקב"ה שמו על יתר המכות רק אמר לכה שאתה תלך מעצמך. ועל מכת בכורות אמר ואשלחך על ידי שנתקדש שם שמים על ידם, והנה כמו כן בנס חשמונאים נתקדש שם שמים א"כ הי' זכות גדול ליונים שעל ידם נתקדש שם שמים. אבל באמת איתא בגמרא קידושין (מ' ע"ב) דבתוהא על הראשונות אין נחשב לו כל זכותו לכלום, והיונים עמדו על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, ולא היה ניחא להם שנתקדש שם שמים על ידם, והיו תוהים ומתחרטים על זה, ממילא לא נחשב להם לזכות כלל, ובקדושת לוי בדרושים לשבועות פי' הפסוק ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, דבאמת רצו לקבל יתר מצות התורה רק לאו דלא תרצח וכו' מיאנו לקבל. ואחר שקבלו ישראל את התורה ניתנה להם גם זכות אומה"ע שמגיע להם על ידי חשקם לקבל יתר מצות התווה, וז"פ וזרח משעיר למו שהזכות שהי' לו לשעיר זרח למו בשעת מתן תורה והופיע מהר פארן זכות שהיה להם, עיי"ש.
פסקה ב
ועד"ז נאמר בנס דחשמונאים שבאמת היה להיונים זכות גדול שנתקדש ש"ש על ידם. אבל לפי שלא היה ניחא להם בכך ונתחרטו ע"ז כנ"ל, ע"כ פקע זכותם והלך לו והחשמונאים נטלו כל הזכותים שלהם, ע"כ אנו מזכירין בסיפור הנס טמאים ביד טהורים היינו שהזכותים ניטל מהם וניתן לטהורים, כי הם היו רשעים ומתחרטים על כל דבר טוב, ע"כ קבלו הצדיקים זכותים שלהם, ומפרש אח"כ מה היה הזכות הגדול שניתוסף להם ואמר ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך שבא על ידיהם קידוש ש"ש וזה הזכות ניתן לחשמונאים.
פסקה ג
ובזה אפ"ל קישור המאמר ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, דמאמר כהיום הזה צ"ב הכוונה, ויובן בהקדם מה שפירשתי אמרם ז"ל ויאמר ה' אל משה פסל לך הפסולת שלך משם נתעשר משה, דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דשכר מצוה גדול מאוד וכל שכר עולם הזה אינו כדאי ולא ישוה בערכו, אמנם מצוה הנעשה שלא לשמה אפשר שישתלם שכרו גם בעולם הזה, וכ"כ המפרשים ז"ל, והנה משרע"ה זכה וזיכה את הרבים ממילא זכות הרבים תלוי בו וראוי ליהנות משכרם כפי מדת ערכם, וע"כ לפני חטא העגל היו כל ישראל עושים מצות בלתי לשמו יתברך, לא היה יכול משה להתעשר כי שכר מצוה לשמה בהאי עלמא ליכא, משא"כ אחר חטא העגל נמצאו כבר בין ישראל עושים מצות שלא לשמה, וממילא משה רבינו ע"ה שהיה זכות הרבים תלוי בו זכה לעשירות בשכר אלו המצות. וז"פ המדרש לך שזה היה בלוחות שניות אחר חטא העגל, אז אמר לו הקב"ה הפסולת שלך יהא, היינו מאלו המצות שהם עם פסולת מעורב טוב ברע על ידי פניה שלא לשמה משם נתעשר משה, וז"ש ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, דחשמונאים נטלו הזכותים של היונים שהם עם פסולת וראוי לקבל עליהם שכר בעולם הזה, ולהכי אמר כהיום הזה היינו שכר עולם הזה, שנמשך שכר זכיותיהם לישראל ליהנות מהם בעולם הזה.
מאמר ט
פסקה א
עוד יל"פ בדברי המדרש הנ"ל, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים, בהקדם דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף עם ילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, ופי' היפ"ת דלא הי' זמן החלום להתקיים אלא לסוף שנתיים, ואילו יצא ב' שנים קודם והיה פרעה חולם אז ויאמר הנה שבע שנים באות שבע גדול וגו', ולא יבוא רק אחר ב' שנים ימצא בדאי עיי"ש, והקשה עליו בנזה"ק והלא זה עצמו היה אפשר להיות רמוז בחלומו, שלא יבוא השבע רק אחר ב' שנים ולא ימצא בדאי בדבריו, והנ"ל עפי"מ שנתבאר לעיל שיציאתו של יוסף מבית האסורים היה הכנה לגאולה העתידה שע"י שהיה מלך במצרים הכניע טומאת מצרים ויכלו ישראל להתקיים שם ולא נתערבו בין המצריים, אלא בנ"י עאלו ובנ"י נפקו כמבואר בזוה"ק, נמצא שהיה כאן מלחמה כבדה עם טומאת מצרים להכניעם תחת ממשלת קדושה, ועל דבר גדול כזה מתגבר הס"ם בכל כחו למנוע זאת וצריך להיות בהעלם שלא ירגישו בו כלל, וכמו שהיות הענין מלכות בית דוד שהיה הכל בסוד נפלא, וההלכה של עמוני ולא עמונית לא נתגלה עד אותה שעה שהיה מוכרח לבא לידי התגלות כמבואר בדבריהם ז"ל, וכמו כן ענין זה שיעשה יוסף מלך ומושל על מצרים היה צריך להיות בסוד עד הזמן שנעשה מלך בפועל, וע"כ אלמלא היה יוצא ב' שנים מקודם, והיה פרעה חולם אז ויוסף פותר חלומו, הרי היה נודע לכל שהוא עתיד להיות מושל על מצרים, שהרי החלום היה מורה על זה, ואז היו מתגברין כחות הטומאה בכל כוחם לבטל זאת, לכך הוצרך להיות במאסר עוד ב' שנים כדי שיהיה בהעלם מפני המקטריגים, ורק כשהגיע זמנו להתגדל, אז חלם פרעה חלומו ונתגדל מיד ע"י החלות וזהו כוונת המדרש למה ניתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום ולא יהיה קטרוג בדבר.
פסקה ב
ועד"ז יתבאר דברי המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו וכו', עפימ"ש ק"ז היש"מ זללה"ה וזל"ק: שמעתי בשם המגיד מהרי"ם זצוק"ל עה"פ ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו, עפ"י הגמרא וכו' הקציף השי"ת אדון על עבדו לעשות רצון צדיק, ולפי זה הבין יוסף כי מד' הי' כדי שיהיה לו הצלה, והיינו דאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וכו' עכ"ד ק"ז זלל"ה, ולכאורה א"כ מה חטא יוסף בזה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, הלא כל עצמו של שר המשקים מה שבא לבית האסורים היה לתכלית זה לעשות טובה לאותו צדיק, וביותר קשה למה הוצרך כלל לומר לו שיזכירו לפני פרעה, כיון שכל תכלית ביאתו לא היתה רק בשביל זה, אך נראה דכוונת יוסף במה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני היה מפני שהשיג שישועתו מוכרחת לבא על ידו, דמה"ט הקציף השי"ת אדון על עבדיו, והיה לו ליוסף הצדיק צער גדול מזה, וכמו שמצינו בגמרא (מעילה י"ז ע"ב) כשהלך רשב"י לבטל גזירת המלכות יצא לקראתו בן תמליון לעזור לו, ובכה ר"ש ואמר מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך ג' פעמים ואני לא פעם אחת וכו', כמו כן נצטער יוסף הצדיק על שראה שישועתו תהיה ע"י אותו רשע, ולזה רצה להמתיק הדבר שיהיה במעשהו בחי' קדושה, ששר המשקים יהיה שלוחו, ועי"ז יכניס בו קצת כח הקדושה, וע"ד שכתב האוהחה"ק ריש פרשת שלח דלצד שכוונת המשלחים היתה רעה תפעיל פועל הרע בשליח ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו ויולד בו תכונה רעה וכו', כדרך שתוליד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה לטובה אות וכו' עיי"ש, לזה עשה יוסף את שר המשקים לשליח, דאחר שראה שהדבר הוא מוכרח שישועתו תבא דווקא על ידו, רצה עכ"פ להכניס בו בחי' קדושה ע"י שיהיה נעשה שלוחו של צדיק, נמצא שהוא לא ביקש מאתו להזכירו אל פרעה בשביל שהיה חפץ בהשתדלותו, אדרבה להיפך רצה שישועתו יבא דוקא מאת השי"ת בלי אמצעות רשע, ורק לפי שהשיג שהדבר מוכרח כן מן השמים, רצה עכ"פ להכניס בו בחינת קדושה ע"י שיעשה שלוחו.
פסקה ג
אמנם לא כן היה רצון השי"ת רק שיהיה נגמר הענין בידי שמים לבד, בלא שום פעולה אנושית כלל, כי בזה היה תלוי שורש גאולתן של ישראל, גם כדי שלא יהיה לשר המשקים שום זכות בדבר, ומעתה אלמלא היה שר המשקים מזכירו בשליחות יוסף, בוודאי היה נחשב לו עשיה זו לזכות, וע"כ סיבב הבוי"ת שלא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, לשון מפעיל שנפעל מן השמים לכך, גם לצד רשעתו נמנע ומיאן למלאות שליחותו של יוסף, ולבסוף כשהזכירו עשה כן מחמת ההכרח ולטובתו כמבואר בדרז"ל, ולא על דעתו ושליחותו של יוסף כ"א מן השמים הכריחוהו לכך.
פסקה ד
ובזה יובן כוונת דברי המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ועי"ז היה לו צער גדול במה שראה שישועתו מוכרח לבוא באמצעות אדם רשע זה שר המשקים, ולפיכך אמר לו זכרתני והזכרתני כדי שיהיה שלוחו, ומה"ט ניתוסף לו שתי שנים לטובתו, כי ראה חכמתו ית"ש שטוב יותר אם לא יהיה מעורב בה שליחות של יוסף, כדי שעי"ז יהיה נגמר הדבר רק מן השמים לטובת הענין כנ"ל, ובשביל שיציאתו הי' הכנה על גאולה העתידה וענין גדול כזה צריכין לשמור מן המקטריגים וע"כ לטובתו הוצרך להתאחר עוד ב' שנים במאסר כדי שיתגדל ע"י חלום כמבואר באידך דברי המדרש.
פסקה ה
באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל בהקדם לתרץ קושית המפרשים מה חטא יוסף בהשתדלותו אצל שר המשקים שיזכירו לטובה אצל פרעה, ומן החיוב על האדם להשתדל בהצלתו ולא לסמוך על הנס, וכבר בארנו בזה ועוד לאלקי מילין, דהנה האמנם דבהנהגה הכללית אסור לסמוך על הנס, וצריך לעשות איזה פעולה כמ"ש למען יברכך ה' בכל מעשה ידך אשר תעשה, אבל בענין הגאולה אסור לעשות שום פעולה בידים, ואפילו להרבות בתחנונים יותר מדאי אסור, כמ"ש רש"י ז"ל שלא ידחקו את הקץ שלא יתפללו יותר מדאי, וכש"כ לעשות איזו פעולה גשמית דודאי אסור, ורק צריך להמתין ולצפות על הגאולה שתבוא ע"י הקב"ה בלבדו הוא ולא אחר, ועלינו לעשות תשובה ומעשים שובים שבזה מקרבין את הגאולה, אבל לא ח"ו לעשות איזה פעולה בידים.
פסקה ו
והנה יציאת מצרים הי' מקור ושורש כל הגאולות והכנה לגאולה העתידה, ויציאת מצרים נצמח מיציאת יוסף מבית האסורים, דע"י שיצא יוסף מבית האסורים ונעשה מלך הכניע קליפת מצרים יבזכותו נתקיימו כל ישראל בקדושתם, וכמו שפי' ק"ז הישמח משה זלה"ה עה"פ וישלחנו אלקים לפניכם וגו' ולהחיות לכם לפליטה גדולה, שע"י שיוסף גדר עצמו מן העריות, בזכותו נגדרו כל ישראל ובנ"י עאלו ובנ"י נפקו, ובזכות זה יכלו לקבל התורה, ולולא זאת שיוסף היה במצרים, לא היו ח"ו יכולין להגאל משם ולהגיע לקבלת התורה עיי"ש, וכל פעולה אנושית בענין הגאולה מרחק את הגאולה, כמבואר בגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א) ר' זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה (לידע זמן הקץ) אמר להו במטותא מינייכו לא תרחקוהו וכו', וע"כ הוצרך להשאר בבית האסורים עוד שתי שנים, ולא היה זה על צד העונש על אומרו זכרתני והזכרתני, רק כך הוא המדה בענין הגאולה, שאם עושין בה איזו פעולה מרחיקין אותה, ולפיכך דייק הכתוב ואמר ויהי מקץ, פי' שיציאת יוסף מבית האסורים תלוי בה השתלשלות הקץ, ישועת כל ישראל וגאולתן, ומהאי טעמא הוכרח להתעכב שם עוד שנתיים ימים שיתגדל ע"י החלום מן השמים ולא ע"י פעולה אנושית.
פסקה ז
ועפי"ז יובן קישור הני שתי דרשות שבמדרש ויהי מקץ וגו' קץ שם לחושך, שכל זמן שיצה"ר בעולם, אופל וצלמות בעולם וכו', נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם, ד"א קץ שם לחושך זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים וכו', להורות בזה שיציאת יוסף מבית האסורים היה ראשית ושורש צמיחת הקץ דלעתיד, שיעקר יצה"ר מן העולם ולא יהיה עוד אופל וצלמות בעולם, ומה"ט ניתוסף לו שתי שנים, ומה שנראה במדרש תנחומא שכבר מתחלה נקצב לו שיהיה בבית האסורין י"ב שנה (ובמד"ר אמרו דע"י שאמר לשר המשקים והזכרתני נתוסף לו שתי שנים), נראה לתרץ עפי"ד הנזה"ק פ' ויחי לפרש הפסוק אני ה' בעתה אחישנה, דהנה מתחלת הבריאה עלתה במחשבתו יתברך באיזה זמן ומזל תהיה הגאולה, וכשבוא יבוא הזמן ההוא מוכרח שתהיה הגאולה של בעתה, ואם יזכו ישראל לבחינת אחישנה וירצה הקב"ה למהר את הקץ לפני הזמן המוגבל, אז יקדים הזמן המוגבל של בעתה, כי הקב"ה משנה עתים ומחליף את הזמנים, וזהו הפי' בעתה אחישנה עיי"ש, וכן הוא בענין יוסף שבאמת נקצב לו מתחלה שיהיה במאסר י"ב שנים, וכשיושלם הזמן של י"ב שנים יצא לחירות, אמנם אלמלא לא עשה פעולת השתדלות אצל שר המשקים, היה הקב"ה ממהר זמן גאולתו להקדים העת והמזל ולקבעו לסוף עשרה שנים, ובשביל שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני, הניח אותו הקב"ה על אותו הזמן הקצוב מתחלה. ולא הקדים זמן יציאתו לחירות, נמצא דאין כאן סתירה בדבריהם, וכל דבריהם שרירים וקיימים.
פסקה ח
והנה באמת מאין זכה יוסף הצדיק שעל ידו נצמח שורש גאולתן של ישראל, יובן עפי"ד הרד"ק עה"פ אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו ופי' שם דגאולה העתידה תהי' בזכות שבני ישראל יהיו בוטחים בהשי"ת לבדו ולא באחר ובזכות זה יגאלו עיי"ש, וכמו כן יוסף הצדיק ע"י גודל בטחונו זכה לזה, נמצא דהא בהא תליא דבשביל ששם ד' מבטחו עי"ז זכה שיציאתו משם יהיה שורש הגאולה, ולפיכך נענש שניתוסף לו עוד שתי שנים, דכל פעולה אנושית בענין הגאולה מרחק אותה כמבואר בגמרא הנ"ל, וא"ש דברי המדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וכו', ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, ולכאורה ה"ה כמעשה לסתור דפתח בשבח יוסף הצדיק ששם בד' כל מבטחו, ואח"כ סיים שנענש בשביל השתדלותו אצל שר המשקים, ולדרכנו א"ש הקישור, דלפי שהשתלם במידת הבטחון ע"כ זכה שתהיה על ידו ראשית צמיחת גאולתן של ישראל, ולכך ניתוסף לו ב' שנים. אמנם באמת יוסף הצדיק לא חטא כלל, דהנה מדרך הצדיקים לתלות חסרון בעצמם, כמו שמצינו אצל יעקב אבינו ע"ה שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, ועד"ז יוסף הצדיק מרוב ענותנותו לא חשב שיהיה ראוי והגון לכך להיות על ידו שורש הגאולה וצמיחת גאולתן של ישראל, וממילא היה מוטל עליו לעשות פעולת השתדלות ולא לסמוך על הנס, ע"כ לשיטתו שפיר עביד במה שאמר לשר המשקים, אבל קמי שמיא גליא שהוא ראוי לזה מצד מעשיו, ע"כ נתוספו לו ב' שנים.
פסקה ט
ויתבאר לדרכנו דברי המדרש הנ"ל, ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף וכו', עפימ"ש האברבנאל עה"פ לא יהיה השמש לאור יום וכו' ה' יהיה אורך, דהשמש הוא כינוי לכל הדברים שהם תחת מערכת השמים, כי הוא הראש לכולם, וידוע דגאולה העתידה לא תהיה תחת מערכת השמים רק למעלה מדרך הטבע, וזהו הפי' לא יהיה השמש לאור יום, היינו שהגאולה העתידה לא תהיה על ידי מערכות השמים, רק ה' יהיה אורך, והגאולה יהיה למעלה מדרך הטבע ע"י השי"ת לבדו את"ד, וז"פ המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, שהוא בענוותנותו חשב שעדיין הוא תחת השמש היינו מערכות השמים, אבל האמת לא כן הוא אלא יציאתו מבית האסורים היה שורש צמיחת הגאולה ולפי"ז היה אסור לו לעשות שום פעולה ע"כ נתוספו לו שתי שנים כנ"ל כדי שתבא הגאולה בלא פעולה אנושית רק מהשי"ת.
מאמר י
מאמר יא דרוש לשבת חנוכה
פסקה א
באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל, בהקדם להעיר עוד במ"ד בתיקונים (תיקון כ') ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע וגו'. ווי לישראל כד אתבלעו בערב רב דעלייהו אתמר ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, בזמנא דגלותא כל ממנין דאומין דעלמין וערב רב, אתמר בהון היו צרי' לראש אויביה שלו, צרי' וודאי אינון ערב רב עלייהו אתמר וכו', וישראל בדוחקא ועניותא, ובג"ד ווי לעלמא כד אתבלעו בערבוביא, ומאן גרם דאתבלעו במעייהו ולא נודע כי באו אל קרבנה, בגין דעובדיהון בידיהון, הה"ד ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, עיי"ש שביארו בזוה"ק כל הפרשה בדרך רמז על דוחקא דגלותא בתראה. וצ"ב איך מרומז כל זה בחלומו של פרעה, ואיך יתקשר דרשתם ז"ל עם פשוטו של מקרא.
פסקה ב
ב) וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו וגו' וטבוח טבח והכן וגו'. במד"ר אין והכן אלא שבת, כמד"א והיה ביום הששי והכינו וגו', הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן, עכ"ד המדרש. ויל"ד דאם שמר יוסף את השבת עד שלא ניתנה, לאיזה צורך הוצרך לצוות את שלוחו עכשיו על הכנה זו, הלא מסתמא כך היה דרכו בכל השבתות.
פסקה ג
ג) במד"ר (פרשת נשא) ביום השביעי נשיא לבני אפרים, הה"ד מי הקדימני ואשלם וגו', מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא נתנה, וטבוח טבח והכן אין והכן אלא לשבת, שנאמר והיה ביום הששי והכינו וגו', אמר הקב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב וכו' עכ"ד המדרש. וצ"ב איך תליא זה בזה, דבשביל ששמר את השבת עד שלא נתנה נתנה לו בשכרו שבן בנו יקריב בשבת, דלכאורה נראה כמעשה לסתור, שהרי אין קרבן יחיד דוחה שבת, והוי חילול שבת אצל כל אדם, אלא דשאני התם שנצטוה כן עפ"י הדיבור כמבואר במדרש, אבל איך יהיה מדת שכרו כן בשביל ששמר יוסף את השבת ומאי מדה כנגד מדה יש בזה.
פסקה ד
ד) בשלטי הגבורים (פ"ב דשבת) כתב וז"ל: ברוב השנים חנוכה חל בפרשת מקץ. וקבלתי סימן דכתיב בפרשת מקץ וטבוח טבח "והכן" הח' מטבח, והתיבה והכן, הם אותיות חנוכה, וסמך לסעודות שעושין בחנוכה, ואותיות וטבח טבח בגמטריא מ"ד כמו הנרות עכ"ל. וצריך ביאור להבין קישור רמז זה של חנוכה לפסוק זה.
פסקה ה
ולבאר הענין נקדים מ"ש הרמב"ן ז"ל (פרשת שופטים) עה"פ לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, וז"ל: ועתה דע והבן בענין הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה להן, נתן כח ארץ וכל אשר עליה בכוכבים ומזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם וכו', ועשה עוד על הכוכבים ומזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם וכו', אבל מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות וכוחות להמיר אשר למטה מהם. שאם יהי' מבט הכוכבים בפניו אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כענין שאמרו תמורות ענג נגע, ועשה כן להיות הוא ית"ש מהשנא עדניא וזמניא, קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות מבלי שינוי טבעו של עולם, וע"כ אמר בעל ספר הלבנה וכו' כשהלבנה והוא נקראת גלגל העולם בראש טלה וכו' תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עלי' וכו', ותעשה הקטרה פלונית וכו' יהי' המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ וכו' וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני וכו', תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע, והנה גם זה הנהגת הלבנה וכח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך אשר שם בהם מאז, וזה הפך סוד הכשפים שאמרו בהם שהם מכחישים פמליא של מעלה, לומר שהם היפוך הכוחות הפשוטים, והם הכחשה לפמליא מצד מהצדדין, וע"כ ראוי שתאסור אותם התורה, שיונח העולם כמנהגו ואל טבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו, עייש"ד באריכות.
פסקה ו
ועפי"ז יובן מה שאמרז"ל (סנהדרין ס"ז ע"ב) אמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, אין עוד מלבדו א"ר חנינא אפילו לדבר כשפים, (פירש"י אין בהן כח לפני גזירתו שאין כח מלבדו), ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעי' דר' חנינא, אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, אין עוד מלבדו כתיב, איני והא"ר יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ותירצו שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה, פירש"י ומסרי נפשייהו משמיא לאצולי עכ"ל. ועפי"ד הרמב"ן ז"ל הכוונה באומרם ז"ל כשפים מכחישין פמליא של מעלה ר"ל כח המנהיגים מלאכים ושרים אשר שם אותם הקב"ה על הכוכבים והמזלות, דע"י כח הכשפים מכריחים אותם לעשות כרצונם, אבל דנפיש זכותיה כגון ר' חנינא, אינו תחת הנהגת השרים העליונים ההם, כי אם מושגח מהקב"ה לבדו, ע"כ אין יכולין לשלוט עליו כלל.
פסקה ז
ונקדים עוד דברי המד"ר הביאו רש"י ז"ל בפי' למגילת איכה עה"פ חלל ממלכה ושרי' אלו שרים של מעלה, שהחליפם הבוית"ש, והממונה על האור מינה על המים, ועד"ז החליף כל הממונים, לפי שהיו ברשעי ישראל בעלי שם המפורש, ובוטחים הם שישביעו את שרי מעלה להצילם מאש וממים ומחרב, ועכשיו כשהי' משביע את שר האש בשמו, והוא משיב אין ממשלה זו בידי וכן כולם עכ"ל, ומבואר כן במדרש איכה רבתי (פר' ב' ס"ו) עיי"ש. והנה חרטומי מצרים היו מכשפים גדולים, והיו משתמשין בשרים עליונים, ועל ידיהם היו כל מעשיהם והשגתם וידיעתם, אך בענין חלומו של פרעה היו מונעים מן השמים בהשרים עליונים, מלהודיעם אמיתת פתרונו על שובע ורעב, בשביל יוסף שיתגדל ע"י החלום, ועי"ז נמשך כל ההשתלשלות שבא יעקב אבינו למצרים, וע"י שנעשה יוסף מושל במצרים נתקיימו ישראל שם ונתגברו על כוחות הטומאה, וע"כ הי' סיבה מן השמים שלא יתוודע להחרטומים פתרון החלום וכל המכשפים אבדו כוחם, עד שבא יוסף ופתר חלום פרעה, וכמו שדרשו חכמז"ל (סוטה י"ג ע"ב) ויוסף הורד מצרימה אל תקרא הורד אלא הוריד, שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתם ע"כ, דהנה כל גדולתם של החרטומים הי' ע"י שהשתמשו בשרי מעלה, ואז היו מונעין אותם מן השמים מלהודיעם ולכן לא ידעו לכוין אמיתת הפתרון.
פסקה ח
ובזה יתורץ מה שהקשה החיד"א זלה"ה בשם רבינו אפרים ממ"ש חכמז"ל (ברכות נ"ה ע"ב) א"ר ביזנא בר זבדא וכו' כ"ד פותרי חלומות היו בירושלים, פעם א' חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה, עכ"ד הגמרא. והנה החרטומים פתרו חלומו של פרעה ואמרו לו ז' בנות אחה מוליד ז' בנות אתה קובר, ולא מצינו בדברי חז"ל שנתקיים כפתרונם, וטעמא בעי, ע"כ קושיתו. ולדרכינו יובן דמ"ש חז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה, ברוב החלומות אמרו כן, אבל בענין חלומו של פרעה נואלו החרטומים וניטל השגתם וידיעתם מן השמים, עד שלא פתרו מענין החלום כלל, וז"ש פרעה ליוסף ופותר אין אותו. ולכאורה הלא היו החרטומים פותרין חלומו אלא שלא הוטב בעיניו, ומדוע אמר ופותר אין אותו, אבל השיג פרעה שפתרונם אינו מענין החלום כלל, אלא פטפוטי דברים בעלמא, וא"ש שלא נתקיימו.
פסקה ט
וזה הודיע להם יוסף הצדיק באמרו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו "על" ארץ מצרים, ר"ל שיהי' לו כח עליון למעלה משר של מצרים, וכעין שכתב הריקנט"י זלה"ה עה"פ וירכב אותו במרכבת המשנה וגו', וזל"ק: סוד הענין כי השר של מצרים שני למרכבת וז"ש וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, לפיכך הוצרך לעשות כל אותות ומופתים בארץ מצרים לפי שהוא שר על כל השרים וכו' עיי"ש, הרי שיוסף היה למעלה מהשר של מצרים, ולכן לא יכלו הם להשיג הפתרון, כי ידיעה זו לא היה בכח השרים שהיו רגילין להשתמש בהם רק בכח עליון, ולזה צריך להעמיד איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים דייקא, שיהיה לו כח עליון ועי"ז לא תכרת הארץ ברעב, ומעתה לא יקשה למה לו ליוסף ליתן עצות לפרעה ולא ליועץ קרא אותו, ולדרכינו מ"ש ועתה ירא פרעה וגו' הוא מהשלמת הפתרון, שבזה הודיעם מדוע לא יכלו החרטומים לפתור חלום פרעה, כי כל הענין הזה הוא בכח עליון ואין להם אחיזה בה כלל, ואחרי שנתוודע להם דבר זה, הודו ליוסף באמיתת פתרונו, דגם הם ידעו שיש כאן השתנות והרגישו שניטל מהם הכח להשתמש בשרים העליונים, וכמ"ש במדרש הנ"ל שרשעי ישראל בשעת החורבן היו משביעין את הממונים דלמעלה והיו משיבין אין ממשלה זו בידי וכן איתרחש להם שלא היו יכולים להשתמש עם השרים, אבל לא היו יודעים סיבת הענין, עד שבא יוסף והודיעם שיש כח אלקי כח עליון השולט על הכל ואין עוד מלבדו.
פסקה י
ויתיישב לדרכינו מה שדקדק באוהחה"ק (הובא לעיל בדרוש הקדום) במאמר הכתוב הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, דלכאורה היל"ל הנמצא איש אשר בו רוח אלקים כזה עיי"ש, אמנם לא הי' כוונת אמירתו לומר שלא נמצא כמוהו, אך תמה על כל הענין מה שנתוודע לו עכשיו שיוסף הצדיק יש בו כח עליון, ויודע להשיג אף מה שנעלם מהשרים העליונים, וע"ז אמר הנמצא כזה וגו' שעד עכשיו לא ידע שיש בנמצא בעולם איש אשר רוח אלקים בו, ויהי' בו כח עליון כיוסף הצדיק שיהיה מושל על כל השרים, וז"פ הנמצא כזה, וכי יש במציאות בעולם דבר כזה, וחוץ מזה אמר ג"כ שאין נמצא עוד איש אשר רוח אלקים בו כזה, וגם לזה כיון באומרו הנמצא כזה וגו'.
פסקה יא
והנה בענין חלומו של פרעה נרמזו כל הגלויות וסיבות גלגלותיהם, שע"י השובע והרעב נשתלשל ירידת יעקב ובניו למצרים, וגלות מצרים הוא השורש לכל הגליות, ומאז נמשך הגלות גולה אחר גולה עד ביאת משיח במהרה בימינו, וע"י שזה החלום היה בכח עליון נרמזו בה כל הגליות, וזה שהודיעו חז"ל בתיקונים הנ"ל שבחלום הזה יש בה רמזים עד סוף כל הדורות, ואיך שיהיה המצב בגלות האחרון בעיקבא דמשיחא, ושיהיה התערבות גדול עם הערב רב ואתבלעו בערב רב, וכמו בדורנו בעוה"ר שרובם של הכלל ישראל נתבלעו על ידם, ולא נודע כי באו אל קרבנה, שאינם יודעין באיזה מצב הן עומדין, וע"ד שביארו בתיקונים כל הפרשה, ובסיום הענין כתיב ואיקץ, שיעזור הבורא שנזכה להתעוררות בבחי' עורו ישינים משינתכם, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז יתוודע לעינינו איך שהיינו נרדמים בשינת הגלות.
פסקה יב
ויתבארו לדרכנו דברי רש"י ז"ל דבשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה לפי שהיה סמוך, ובז' שני הרעב נאמר הראת את פרעה לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, נופל בו לשון מראה, עכ"ל. וצ"ב הכוונה דכמו כן יתכן לשון הגדה ברחוק ומופלג, ולשון ראיה יצדק גם בסמוך (עיין הקושיא לעיל בדרוש הקדום), ויובן עפ"י המבואר בדברינו בכ"מ, דמילתא דתליא בבחירה לא ניתן להאמר בבחי' דיבור כ"א בראי' לבד, כי הדיבור מכריח הבחירה, משא"כ הראיה, וע"כ בשבע שני השבע שהיתה ידיעה זו מוכרחת לפרעה לשעתו, לקבוץ אוכל בערים שלא יכרת הארץ ברעב, ע"כ נאמר בהם הגיד לפרעה, שנאמרה אליו בבחי' דבור ובהתגלות, אבל שבע שני הרעב ירמזו על הגלויות עד סוף כל הדורות כמבואר בתיקונים הנ"ל, והוא מופלג ורחוק ותליא עדיין בבחירה, ע"כ לא ניתנה להתגלות בבחי' דיבור, אלא שבראיית החלום נרמזו בבחי' ראי', ופרעה לא השיג בחי' הרמז שבו, כ"א מה שצורך לענינו שיתחילו שני הרעב, אבל השתלשלות הענינים והגלויות הרמוזים בה לא ידע ויוסף הצדיק ראה והשיג בפתרונו כל אלה הרמזים בבחינת ראיה, וז"ש אשר אלקים עושה הראה את פרעה בבחינת ראיה לבד, דלפי שהוא מופלג ורחוק נופל בו לשון ראיה, ולא יתכן הגדה ובחי' דבור בזה והבן.
פסקה יג
והנה ע"י פתרון החלום נתגדל יוסף וכבוד גדול עשו לו המצרים, על כי ראו שיש בו כח אלקי עליון למעלה מן השרים עליונים, ועל ידו יהיו ניצולים מגזירת הרעב וע"כ לטובתם עשו לו כל הכבוד הזה ושמוהו לראש ומושל עליהם, ואעפ"כ הקב"ה שילם להם מדה כנגד מדה, ובזכות שכיבדו את יוסף נעשו ראש לכל הארצות ומשלו בכיפה כמבואר בדברי רז"ל, ואמרו רז"ל במד"ר (פ' בא) עה"כ ועבר ה' לנגוף את מצרים א"ר לוי מהו ועבר ה', א"ל הקב"ה עובר אני על הדבר אשר דברתי משל למלך וכו', כך ירד יוסף למצרים וקבלו אותו ועשו אותו מלך עליהם וכו', אמר הקב"ה ומה כבוד אני עושה למצרים, הריני קורא אותה בשמה של ג"ע שנאמר וכו', כשחזרו ושעבדו בהם, אמר הקב"ה ועברתי בארץ מצרים, חוזר אני מאותה הכבוד ואעשה אותה שממה וכו', עכ"ד המדרש. והמצרים השיגו זאת דע"י שיכבדו את יוסף יצמח להם טובה גדולה, ולכן היו מוכרחים לחלוק לו כבוד, ואח"כ חזרו לסורם כמ"ש ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, וחזר הקב"ה ונטל כבודם וירדו מטה מטה עד שנאבדו והיו לשממה, והיה סיבה מן השמים שיעשו את יוסף למלך ומושל עליהם, כדי שיכבוש את הדרך לפני ישראל, וע"י שהיה מושל על שר של מצרים הכניע את כוחות הטומאה ויכלו ישראל להתקיים שם, אולם המצריים לא כוונו כי אם לטובת עצמם בלבד, ובשביל תועלתם חלקו לו כל הכבוד הזה.
פסקה יד
ואפשר לפרש בזה מאמה"כ (סו"פ וישב) שאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב וגו' והזכרתני אל פרעה, דלכאורה אומרו כאשר ייטב לך צ"ב הכוונה, ומה נפקא מינה לענינו אם ייטב לו או לאו, גם לשון כי אם מורה על תנאי ומה ענין התנאי וכבר ביארנו בזה (בדברינו לעיל בדרוש הקדום) ולדרכנו רמז לו יוסף שעי"ז יצמח טובה וגדולה לכל ארץ מצרים כמבואר במדרש הנ"ל. ויוסף הצדיק לא שם בטחונו על אותו רשע לבקש ממנו טובה ועזר, וידע והשיג בנבואתו שלא יזכירהו כי אם בשביל טובת עצמו, ולזה אמר לו כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ר"ל לטובתך מזכירני אל פרעה, ומן השמים הכריחוהו לזה, ולא בטח יוסף בו, רק בד' הי' כל מבטחו, אלא לפי שלמראית העין היו נראים דבריו כאילו מבקש טובתו, לכך ניתוספו לו ב' שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, וראו והשיגו מעלתו שהוא למעלה משרי עליונים וא"צ להשתדלותם כלל, כ"א מושגח מהבוי"ת כביכול לבדו.
פסקה טו
ויתבאר לדרכינו דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, עם הילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו כ' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, עכ"ד המדרש. וצ"ב, ויובן עפימ"ש האברבנאל זלה"ה עה"פ לא יהיה לך השמש לאור יום וגו', דהשמש הוא ראש לכל המזלות ומערכות השמים, וע"כ ירמוז השמש על הנהגה הטבעית המתנהגת עפ"י המזלות ומערכת השמים, ואמר הכתוב דלעתיד לבוא לא יהיה לך השמש לאור יום, שלא יהיה התנהגותם של ישראל על פי דרך הטבע, ועל ידי מערכת השמים ומזלות, אבל יהיה למעלה מן הטבע, עכת"ד ז"ל. מבואר כי השמש ירמוז על הנהגה הטבעית. והנה הבאנו לעיל קושית המפרשים דמה חטא יוסף במ"ש כי אם זכרתני, וכי רע בעיני ה' שיבקש הצדיק צרכיו בדרך הטבע והשתדלות האנושי, אדרבה המקצר בזה וסומך על הנס הוא אשר חטא, כאמרם ז"ל יכול יהא יושב ובטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה ע"כ קושייתם, אמנם לא אמרו כן כי אם לאיש אשר השפעתו וכל תהלוכותיו בדרך הטבע ועפ"י מערכת השמים, ע"כ אינו רשאי לסמוך על הנס, כי אם מחוייב לעשות השתדלות בדרך הטבע כאמרז"ל יכול יהא יושב ובטל וכו', משא"כ מי שהוא למעלה מן השמש והנהגה הטבעית, אין ראוי לו לעשות השתדלות בדרך הטבע כלל, וכמו"כ ביוסף הצדיק שנתגלה להם ע"י החלום שהוא למעלה מכח השרים עליונים ומושל עליהם, ע"כ היה נחשב פגם למראית העין מה שאמר לשר המשקים והזכרתני, ובאמת לא בטח בו כלל כנ"ל, עכ"ז היה דבר שפתיו אך למחסור מפני מראית העין.
פסקה טז
וז"פ דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, פי' שיוסף הצדיק החזיק את עצמו בגודל שפלות רוחו, שגם הוא ככל החיים המהלכים תחת השמש בהנהגת הטבע, ע"כ לשיטתו לא היה חסרון במה שאמר לשר המשקים, או אולי הכוונה על אנשי העולם שהם חשבו על יוסף שהוא עדיין תחת השמש, ע"י שראו שביקש משר המשקים להזכירו אל פרעה, עם הילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י החלום, פי' כי אחר החלום נתוודע להם מדריגת יוסף הצדיק שהוא למעלה מן השמש והנהגת הטבע, ונודע להם שלא היה לו צורך לבקש משר המשקים טובה, נמצא שנתגדל בעיניהם ע"י החלום, וגת הי' לו קצת פגם מה שהיה נראה מדבר שפתיו שהוא מבקש ממנו טובה, ושניהם אמת שהיה לו עונש על פגם ההוא וגם נתגדל בעיניהם ע"י החלום, כי עי"ז ראו והבינו מעלתו ומדרגתו שהוא למעלה מן השמש.
פסקה יז
ובזה יתבאר דברי המדרש בכל עצב יהיה מותר וכו' בהקדם מה דאיתא בגמרא (ב"ב קכ"ג ע"א) בעא מיניה ר' חלבו מר"ש בר נחמני מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, מה ראה ובחללו יצועי אביו כתיב, אלא מה ראה שנתנה ליוסף וכו' ראויה היתה בכור לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף וכו', עכ"ד הגמרא. והנה אם יוסף הצדיק לא היה ח"ו עומד בנסיון, היה אובד כל זכיותיו וכמ"ש חז"ל (סוטה ל"ו ע"ב) באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון אמר לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם וכו', והנה כשברך יעקב אבינו ע"ה את בניו אמר ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר וגו', פירש"י יתר שאת, ראוי להיות יתר על אחיך בכהונה וכו' יתר עז במלכות וכו', ומי גרם לך להפסיד כל אלה פחז כמים, הפחז והבהלה אשר מהרת וכו' לכך אל תותר אל תרבה ליטול כל היתירות הללו שהיו ראויות לך, ומה הפחז אשר פחזת כי עלית וכו' ע"כ, הרי ראובן לא זכה לזה המותר ע"י חטאו, ויוסף ע"י שלא חטא באשת פוטיפר זכה לאותו המותר שניטל מראובן, שע"י שלא חטא זכה לזיווגו הראוי לו, והעמיד ב' שבטים מנשה ואפרים והיה לו פי שנים, וז"פ דברי המדרש בכל עצב שנתעצב עם אדונתו היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה וזכה לאותו המותר, גם ע"י שעמד בנסיון זכה למדריגה עליונה שהיה מושל על השרים העליונים, ומה"ט שהיה למעלה מהנהגת הטבע לא היה רשאי להשתדל אצל שר המשקים, וז"ש ודבר שפתים אך למחסור, שהגם שלא היה רק דבר שפתים, אבל נחשב לו למחסור, מפני מראית העין כנ"ל.
פסקה יח
ונקדים דברי ק"ז זלה"ה בייטב לב (פ' ויחי) לפרש הכתוב וישם את אפרים לפני מנשה, כי יע"א עשה זה בכוונה מכוונת ע"ש העתיד לטוב, למען יהיה זה פועל דמיוני שבכח זה עתידים ישראל לצאת ממצרים, במה שידענו שדנם הקב"ה ע"ש העתיד לטוב, שעתידין לקבל התורה, וכמ"ש הרמב"ן פ' לך וכו'. ובזה פירש הכתוב וישלח ישראל את ימינו וגו' אולם אחיו הקטן יגדל ממנו, ע"ש שיהושע עתיד לצאת ממנו, הרי שדן אותם על שם העתיד לטוב ולא לרע וכו' עייש"ד, וקרוב לזה פירש במאמר הכתוב בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וגו', שזה הוא ברכת כל ישראל עד סוף כל הדורות, במה שבירך את אפרים לפני מנשה ע"ש העתיד, כמו"כ ידון הקב"ה את ישראל תמיד ע"ש העתיד לטובה עיי"ש, דבאמת איך לנו זכותים בעיקבתא דמשיחא אלא על שם העתיד, מה שאנו עתידים לעשות תשובה שלימה בביאת המשיח, וכמו גאולת מצרים שהיתה על שם שעתידין ישראל לקבל את התורה, ומטעם זה הקדים יעקב אבינו לברך את אפרים לפני מנשה לעשות בזה פועל דמיוני על העתידות, שבכח הזה יחיש הקב"ה לגאול את ישראל מתוך הגלות. והנה הקרבנות של הנשיאים אע"פ שהיו קרבן יחיד וקרבן יחיד אינו דוחה את השבת, אבל לפי שעל ידם היו מחנכין את המזבח שעתידין ישראל להקריב עלי' קרבנות ציבור, ע"כ יש להם דין קרבן ציבור ע"ש העתיד ודוחה את השבת, ולזה שפיר שילם לו הקב"ה מדה כנגד מדה, מפני ששמר את השבת במצרים עד שלא נתנה, ע"ש העתיד שעתידין ישראל להצטוות עלי', ע"כ דין הוא שיהא קרבנו דוחה את השבת על שם העתיד.
פסקה יט
וכבר נתבאר שכל פעולתם של האבות הקדושים היה פועל דמיוני והכנה על העתידות דורות האחרונים, ע"כ בשעה שבאו השבטים הקדושים אל יוסף הצדיק שזה היה התחלת הגלות, צוה יוסף לעשות פועל דמיוני על גאולה העתידה, ואמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן, לעשות הכנה דרבה לשבת, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, עפי"מ שפירשו בספה"ק בנוסח התפלה של מודים, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, דערב רומז על זמני הגלות ובוקר הוא זמן צמיחת הגאולה כדמיון הבוקר שמתחיל להאיר, וצהרים הוא אחר הגאולה שהאור יאיר בתוקפו כמו השמש בצהרים עכ"ד ז"ל. וז"ש כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. פי' לעתיד לבוא בעולם התקון, שאז יהיה אחדות גמור בין השבטים הקדושים. ולזה צוה לו וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, וע"ד שפי' כ"ק אבא מארי זלה"ה הושענא מכון לשבתך, עפ"י המבואר בזוה"ק שאחר שנת ת"ק לאלף הששי הוא כמו ע"ש אחר חצות, דיומו של הקב"ה אלף שנים, ואלף השביעי הוא שבת ובאלף הששי אחר חציו מתחילין לעשות הכנה על השבת כמו כל ערב שבת אחר חצות. וז"פ הושענא מכון לשבתך, שתכין את עצמך לשבת שהוא עולם התקון יום שכולו שבת, וענין זה רמז להם יוסף באמרו והכן אין והכן אלא שבת, להתפלל ולעשות הכנה ופועל דמיוני על גאולה העתידה, יום שכולו שבת, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים ירמוז על זמן תקון השלם, כנ"ל.
פסקה כ
ובזה יובן הרמז של נס חנוכה בפסוק זה דייקא, כי נס חנוכה היה ג"כ על שם העתיד, כי בזה נשתנה נס של חנוכה מפורים, דבנס של פורים עשו כל ישראל תשובה שלימה בעת הצרה קודם הישועה. ובזכות התשובה באה להם הישועה, משא"כ בנס של חנוכה לא היה אפשר להם להקהיל קהלות ולהחזיר את ישראל בתשובה, וכמו שכתב היערות דבש, דמהאי טעמא חנוכה לא ניתן לכתוב כמו פורים, מפני שהיה הנס בלי תשובה, אבל אחר הנס כשגברו החשמונאים, חזרו כל ישראל בתשובה שלימה וטהרו מקדשך והדליקו הנרות, ועל שם זה זכו לנס מתחילתו בשביל שיעשו תשובה אח"כ, ובזה יתורץ מה שהקשו המפרשים בנוסח על הנסים ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשיך וכו', דלמאי נפקא מינה לספר מה שעשו ישראל אח"כ, ובהודאה של פורים לא תיקנו לספר שעשו ישראל אח"כ משתה ושמחה, רק חייבו להזכיר עצם הנס בלבד מה שעשה הקב"ה לישראל ותו לא, אבל לדרכינו יבוא על נכון כי בפורים עשו ישראל תשובה קודם הנס, ואין עוד נפקא מינה במה שהיה אח"כ, משא"כ כאן היה עיקר כח הנס ע"ש העתיד שיעשו תשובה אחר הנס, וא"ש שחייבו להזכיר מה שעשו אח"כ, כי זה היתה סיבת הנס, ולזה סמכו רמז נס חנוכה אל הפסוק וטבוח טבח והכן, שעשה יוסף הצדיק פועל דמיוני על גאולה העתידה, וכח גאולה העתידה הוא רק על שם העתיד מה שעתידין ישראל לחזור בתשובה שלימה אחר ביאת המשיח כנ"ל, וכן היה גם בנס חנוכה שהישועה היה על שם העתיד, גם יש צורך בנס חנוכה לגאולתן של ישראל כמבואר במדרש תנחומא שבזכות אותו הנר אביא לכם מלך המשיח כמ"ש ערכתי נר למשיחי. ובקדושת לוי זלל"ה פירש שעל כן נקראת חנוכה מלשון חינוך שהוא חינוך והכנה על גאולה העתידה, לזה מצאו מקום ראוי לרמז חנוכה בפסוק זה וטבוח טבח והכן, השי"ת יעזור שנזכה במהרה בזכות נרות של חנוכה לאור האמיתי אורו של מלך המשיח באנפין נהירין ולראות במהרה בהתרוממות קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
מאמר יב
פסקה א
באופן אחר אפ"ל דברי המדרשים הנ"ל, בהקדם דברי המדרש ויהי מקץ ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, עם ילד השני אלו ב' שנים שנתוספו לו, ולמה נתוסף לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום שנאמר ויהי מקץ וגו', עכ"ד המדרש. וצ"ב הכוונה במ"ש את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, עוד קשה דמאמר זה סותר דברי המדרשים הנ"ל, דנראה מדבריהם שאלו הב' שנים נתוספו לו על צד העונש בשביל שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני, וכאן אמרו שנתוספו לו על צד הטובה כדי שיתגדל על ידי החלום, והיפ"ת פי' שבעל מאמר זה חולק על מאמרים הראשונים, ומדרשים חלוקים הם עכ"ד. אולם אין סברא לומר כן, כיון ששניהם נאמרו סתם מבלי הזכיר בעל המאמר, גם כי כללא אית לן דאפושי פלוגתתא לא מפשינן, עוד הקשו המפרשים מאי חטא יוסף בהשתדלותו אצל שר המשקים שיזכירו לפרעה, הלא האדם מחוייב להשתדל עבור הצלתו, כאמרם ז"ל יכול ישב בטל, ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה, גם אמרו רז"ל אין סומכין על הנס, ובנזה"ק פי' שהפגם הי' בשביל שביקש השתדלות ע"י אדם רשע, דאף שהאדם מחוייב לעשות השתדלות עבור הצלתו, אבל להשתדל אצל אדם רשע אסור, דישועה הבאה מן השמים בהשגחה אינו אלא ע"י זכאי ולא ע"י חייב, וכדאמרינן מגלגלין זכות ע"י זכאי, ע"כ תירוצו. אמנם הקשה עוד מדוע באמת נכשל יוסף בזה, ובוודאי כל רז לא אניס ליה, ופירש לפי שבחלום שר המשקים נרמזו בשורות טובות לישראל, כמבואר במדרש ובתרגום יונתן, ומזה נמשך טעותו של יוסף שחשב אותו לזכאי וראוי, שיתגלגל זכות על ידו עכת"ד. אמנם קשה לומר על יוסף הצדיק שטעה בשר המשקים לחשוב בו שהוא זכאי, והרי כל רז לא אניס ליה.
פסקה ב
ולבאר הענין נקדים לפרש מאמר הכתוב סו"פ וישב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, דלכאורה לשון כי אם צ"ב הכוונה, דמשמעותו מלשון תנאי, ולא מצינו בדבריו תנאי, גם אומרו כאשר ייטב לך מיותר, דכבר פתר שיהיה טוב לו, ופשיטא שרק אז יזכירו לפרעה, גם יל"ד במאמר הכתוב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דלכאורה צ"ב הכפל, באמרו ולא זכר וישכחהו והיינו הך, ורש"י ז"ל פי' ולא זכר בו ביום וישכחהו לאחר זמן, וגם לפי פירושו צ"ב, דמה נפקא מינה אם הי' השכחה בתרתי בו ביום ולאח"ז והכפל למה.
פסקה ג
ויתבאר עפ"י דרכו של הנזה"ק זלה"ה דמאדם רשע אסור לבקש השתדלות, דזה גורם פגם בנפש, אמנם יוסף הצדיק לא טעה בו, כדברי הנזה"ק, רק דבאותה שעה כשר היה, דהנה כלל גדול שההולך עם חכמים יחכם, ולפי ששר המשקים היה בצוותא חדא עם יוסף הצדיק זמן רב, לא ימלט שלא השפיע עליו מכח קדושתו ונתקרב על ידו אל הקדושה, אולם אחר שחזר לבית פרעה והושיבו על כנו, חזר לגילוליו ונתרחק מן הקדושה ונעשה רשע כפרעה, אבל כל זמן שהיה בבית האסורים בצוותא חדא עם יוסף הצדיק, השפיע עליו רוח טהרה וקדושה והיה זכאי באותה שעת וזאת התנה יוסף הצדיק עמו, שלא יזכיר אותו אל פרעה רק כשישאר בבחינת הקדושה גם אחר צאתו, משא"כ אם יתקלקל להיות רשע אינו רוצה בטובתו, דטובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים, וז"ש כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, וע"ד שאמרז"ל אין טוב אלא תורה, ועד"ז התנה עמו שלא יזכירו רק באופן שיתנהג בדרך התוה"ק, משא"כ כשיתרחק מצד הקדושה לא ישתדל בטובתו, ורק כאשר ייטב לך כשתתנהג בדרך התורה שלמדתיך אז והזכרתני אל פרעה, לשון נתפעל, ר"ל שתתפעל מעצמך לעשות לי טובה.
פסקה ד
ובזה יתבאר כפל הלשון, דמ"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף, אין הכוונה בו על ענין זה להזכירו לפרעה, כי אם על כל דרכו ותהלוכותיו של יוסף שלא זכר את כל מה שלמד אתו יוסף בבית האסורים, ועי"ז נפסק ממנו השפעת הקדושה שנדבק בו מתחלה, וע"ד שאמרו ז"ל אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, דע"י שמזכירים שמועות והנהגות טובות מאדם כשר, נחקק כח הקדושה במוחו, אבל שר המשקים שכח לגמרי כל ההתנהגות שראה ולמד מיוסף ולא זכרו כלל, וז"פ ולא זכר שר המשקים את יוסף, היינו כל התנהגותו של יוסף, וחזר לגלוליו ונעשה רשע כמקדם, וממילא נמשך מזה וישכחהו ששכח להזכירו לפרעה, כיון שגם רצון יוסף הצדיק היה על מנת כן, שאם יחזור להיות רשע ישכח ממנו, וז"ש ולא זכר שר המשקים את יוסף, ועי"ז וישכחהו כמו שהתנה עמו כי אם זכרתני כאשר ייטב לך.
פסקה ה
ובזה יתבאר לנו בדברי יוסף שאמר לשר המשקים כי גנב גנבתי מארץ העברים וגו', דלכאורה מה לו להזכיר לאותו רשע שבא מארץ העברים, ודבר זה היה בזיון אצלם, וכמו שאמר לפרעה ושם אתנו נער עברי וגו', א"כ כשביקש יוסף ממנו טובה למה לו להזכירו דבר זה שיהיה מבוזה על ידו בעיניו, אבל לדרכינו אתי שפיר, דלפי שהתנה עמו שלא יזכירו רק כאשר ייטב לך על בחי' הנ"ל, ע"כ אמר לו תדע שאני מארץ העברים ומושרש בבחינת הקדושה, וגם פה לא עשיתי מאומה, ר"ל שלא נשתניתי מבחינתי גם פה אחר ששמו אותי בבור, וע"כ יהיה לך דבר זה לסימן, שאם תשנא אותי עבור זה שאני מארץ עברים ואהי' בעניך מבוזה. זהו סימן על רשעתך ואז לא תזכירני לפני פרעה, ורק באופן שאמצא חן בעיניך עי"ז שאני מארץ העברים אז והזכרתני אל פרעה.
פסקה ו
ויובן בזה מאמר הכתוב וידבר שר המשקים את פרעה לאמר, את חטאי אני מזכיר היום, דלכאורה מה לו להזכיר החטא שחטא וכבר נמחל לו, גם אומרו היום מיותר, אמנם לפי שיוסף הצדיק התנה עמו שלא יזכירו לפרעה כי אם באופן שיהיה עליו רוח טהרה, ובאמת נתקלקל וחזר לרשעתו כנ"ל, ע"כ הי' סיבה מאת ד', שבאותו היום שהיה זמנו להזכירו לפני פרעה. נשפע עליו רוח טהרה מן השמים כדי למלאות רצון צדיק, והנה הכלל הוא כי הרשעים אין מכירין בעצמם שהם חוטאים, אדרבה חושבים שכל מעשיהם טובים המה, אולם כשנשפע לאדם רוח טהרה וקדושה אז מכור בעצמו מיעוט ערכו ורוב פשעיו, וזה שאמר שר המשקים אל פרעה "את חטאי" בלשון רבים, ר"ל כל החטאים שלי אני מזכיר היום, דע"י שנשפע עליו היות רוח טהרה, הכיר בחטאיו הרבים, כדי שלא יהיה רשע באותה שעה ויוכל לעשות טובה ליוסף הצדיק, ע"ד שהתנה עמו מתחילה כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך. היוצא לנו מזה שלא היה ליוסף הצדיק טעות בשר המשקים, דבאותה שעה שאמר לו כי אם זכרתני, היה מקושר קצת בבחינת הקדושה, ורק אח"כ נשתנה להיות רשע, אבל לפי שהיה נראה למראית העין שבקשתו הי' מאדם רשע לעשות לו טובה, זה הי' העלילה שעל ידה נסתבב לו העונש להיות במאסר עוד ב' שנים, ובאמת היה מוכרח להיות כן גם בלאו הכי כדי שיתגדל על ידי החלום.
פסקה ז
ובזה יתורץ סתירת המדרשים הנ"ל, מ"ש ז"ל שנתוספו לו ב' שנים על שאמר לשר המשקים וכו' ואח"כ אמרו שהי' לטובתו כדי שיתגדל ע"י החלום, אמנם ידוע שכל החטאים של האבות הק' היו בדרך עלילה, שהענין הי' מוכרח להסתבב כן, רק שאין מדתו של הקב"ה לענוש בלי חטא, הזמינו לידם איזה חטא בבחינת נורא עלילת כמבואר במדרש תנחומא (פ' וישב) עה"כ ויוסף הורד מצרימה, זש"ה לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם, אריב"ק אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן, בא וראה כשברא הקב"ה את העולם מיום ראשון ברא מה"מ וכו', ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם וכו', וכן חושב במדרש הרבה דברים כענין זה, שהיה בבחינת עלילה לתלות העונש בו. וכן הוא בענין חטא מכירת יוסף עיי"ש. וכמו"כ לעניננו דבאמת היה מוכרח להתעכב בבית האסורים עוד שתי שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, וע"ד שהסביר ביפ"ת דזמן החלום היה להתקיים אחר שתי שנים, שאז התחילו שני השובע, ואילו חלם מתחילה במה יבחן יוסף, ואם שיתחילו אחר שתי שנים ויאמר הנה שבע שנים באות ימצא בדאי, עכ"ל. ולפי שאין מדתו של הקב"ה לצער את האדם בלא חטא, ע"כ הזמינו לו עלילה זו שיאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ועי"ז נתוסף לו ב' שנים, ואין בזה שום סתירה ולא פלוגתא, דהא בהא תליא ושניהם קיימים ואמיתיים.
פסקה ח
וז"פ המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ששם בטחונו בהשי"ת והיה מגיע לו שכר גדול שיתגדל ע"י החלום, ובשביל זה היה צריך להמתין עוד ב' שנית וע"ד שהסביר היפ"ת, לזה סיבב לו השי"ת עלילה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ונתוסף לו ב' שנים ולא קשה סיפא לרישא.
פסקה ט
ויובן לדרכנו קישור דברי המדרש הנ"ל בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור וכו' עפי"מ שפירש רש"י עה"כ ויוסף הורד מצרימה חוזר לענין ראשון וכו', כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרלוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה. וזה היה הנסיון ליוסף הצדיק, דאולי גם הוא ראה האצטגנינות, וע"כ נפל ספק בלבו, אולי האמת כדבריה, דאף שלפי האמת היתה מרשעת כמבואר במדרש כשרצתה להרוג את יוסף וע"י נס ניצול מידה, מ"מ באותה שעה נראה לו ליוסף שמכוונת לשם שמים כדי להגדיל בחי' הנסיון והי' סיבה מן השמים כן, וכמו"כ בענין שר המשקים שאמר לו יוסף זכרתני והזכרתני היה מקושר בבחינת הקדושה והיה סיבה מן השמים בבחינת נורא עלילה כנ"ל.
פסקה י
וא"ש קישור דברי המדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדנותו וכו', שהנסיון היה ע"י שראה האצטגנינות והזמינו לו טעות מן השמים, שנדמה לו שמתכוונת לשם שמים כדי להגדיל בחינת הנסיון, ולבסוף היה לו יתרון ממנה למה שנשא את בתה, וע"י שעמד בנסיון זכה להעמיד ב' שבטים ממנה, ועד"ז בענין שר המשקים, ודבר שפתים אך למחסור, שהנסיון היה בדומה אליו, שבאותה שעה כשר היה, ואעפ"כ הביא חסרון ליוסף הצדיק שנגזר ע"י זה להתעכב עוד שתי שנים במאסר, מפני שמלראית העין היה נראה שמבקש מאדם רשע טובה, אבל לפי האמת נסתבב לידו מן השמים כן בבחינת נורא עלילת וע"כ דייק לומר ודבר שפתים אך למחסור, להודיע דמה שאמר כי אם זכרתני והזכרתני לא הי' הכוונה לבטוח בו ח"ו ולא הי' הפגם כי אם בדבר שפתיים ובשביל מראית העין כנ"ל, אבל באמת יוסף הצדיק התחזק בבטחונו על השי"ת שהוא יוציאו מעבדות לחירות.
פסקה יא
נחזור לבאר דברי המדרש הנ"ל ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, בהקדם דברי ק"ז זלה"ה הישמח משה (פרשת וירא) עה"פ והוא יושב פתח האוהל כחום היום, ותו"ד לפרש מאמר הכתוב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וכו', שהשמש יש לה ב' תנועות, תנועה ישרה שלה הוא ממערב למזרח, אלא שגלגל היומי מקיפה בכל יום סביבות הכדור ממזרח למערב, כי הוא גדול והשמש בהכרח נגררת אחריו, אבל מכל מקום מעט מעט הולכת תנועתה הישרה ממערב למזרח וכו', כי השמש יש לה מנגד למהלכה הטבעי וכו' אעפ"כ איננה מניחה את שלה אף רגע אחד והולכת לאט עד שתגמור, והוא מוסר גדול ויסוד גדול בעבודת השי"ת, כי סיבת כל חולי הנפש הוא ע"י סבת המונעים ושערי תירוצים לא ננעלו וכו', וז"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ירצה שהם עושים כמעשה השמש וכו', וז"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ר"ל שכל היתרון לאדם הוא רק אם יעמול בבחינת השמש, לשבור זרוע המניעות והעיכובים ולעבוד את בוראו ב"ה ע"ד הילוך השמש וכאמור, עכלה"ק.
פסקה יב
ובזה יתבארו דברי המדרש ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש זה יוסף, ר"ל שכל תהלוכותיו היו בדמיון הילוך השמש, שהתגבר על כל הנסיונות והמניעות ונשאר בקדושתו אע"פ שהיה במצרים ערות הארץ, וע"כ הביא הקב"ה לידו עלילה שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ועי"ז נתוספו לו שתי שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום, והי' מוכרח להיות עוד ב' שנים במאסר כנ"ל, אלא שאין מדתו של הקב"ה לענוש בלא חטא, סיבב לו חטא זה שיאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, וכל זה סיבב הקב"ה כדי שיתגדל ויעשה מלך במצרים ובזה היה לו כח להכניע טומאת מצרים החזקה ולהכין המקום לבני ישראל אח"כ שיוכלו לצאת משם ולהגיע לקבלת התורה הקדושה והכל הי' בכח קדושתו של יוסף הצדיק, על שהתגבר ועמד בכל נסיונותיו וא"ש קישור דברי המדרש. ויעזור השי"ת שגם אנו נזכה להכניע כוחות הטומאה ולהתגבר על כל הנסיונות ולעבוד את השי"ת בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
מאמר יג
פסקה א
באופן אחר אפ"ל אמרם ז"ל למה נתוספו לו ב' שנים, כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום עפי"מ דאיתא במד"ר עה"פ וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וגו', להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם, מעמדת לה חמשה חכמים שישמשו אותה וכו', וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלן ממנה וכו', וכ"כ למה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, אמר הקב"ה אם יבוא יוסף תחלה ויפתור את החלום אין זה שבחו, יכולין החרטומים שיאמרו לו, אילו שאלת אותנו כבר פתרנו אותו לך וכו', עליו אמר שלמה כל רוחו יוצא כסיל אלו חכמי פרעה, וחכם באחור ישבחנה זה יוסף. עכ"ד המדרש, מבואר מזה שכל הכבוד שזכה יוסף אלי', נסתבב לידו ע"י שבא באחרונה אחר שחתרו חרטומי מצרים למצוא פתרון ולא מצאו, משא"כ אלמלי היה פותר לפניהם לא היו מודים לחכמתו ולא הי' זוכה לגדולה.
פסקה ב
ובזה יובן אמרם ז"ל שנתוספו לו ב' שנים כדי שיתגדל ע"י חלום, דאלמלי יצא ב' שנים מוקדם, היה נתפרסם מיד חכמתו בכל ארץ מצרים ומיד שחלם פרעה חלומו היו קורין אותו אל המלך ולא היה זוכה לגדולה כ"כ, כמבואר במדרש הנ"ל, וע"כ נתוספו לו עוד ב' שנים במאסר שלא נתפרסם חכמתו במצרים ושר המשקים לא רצה להזכירו עד שהיה מוכרח בדבר, וכדאיתא במד"ר, כיון שראה שר המשקים את פרעה שהיתה נפשו מבקשת לצאת היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידני באומנתי אם לאו, וזה גרם לו לבוא אל פרעה באחרונה ונתגדל ע"י החלום, וז"ש במדרש למה נתוספו לו ב' שנים כדי שיחלום פרעה ויתגדל ע"י חלום.
פסקה ג
עוד י"ל בהקדם לבאר במאמה"כ, ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, פירש"י הנשכח כדין אם נלך ונבקשנו הנמצא כמוהו, וראוי להבין מנין ידע פרעה שלא ימצא כזה עוד. ובמדרש רבה אמרז"ל שאמר פרעה אם מהלכים אנו מסוף העולם ועד סופו אין אנו מוצאים כזה. וצ"ב, דהלא גם מיוסף לא ידע עד עכשיו, וכמו"כ יכול להיות שנמצא עוד דוגמתו והוא לא ידע, ובאמת היו יעקב אבינו והשבטים הק' שלא ידע פרעה ממציאותם, ועכ"פ איך עשה עצמו כידע בדבר שנתברר חסרון ידיעתו, גם דקדק האוהחה"ק שהיל"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, ולמה הפסיק בתיבת כזה באמצע הדיבור, עוד יל"ד דבדברי פרעה אל עבדיו לא אמר להם תואר נבון וחכם רק איש אשר רוח אלקים בו, ובדברו אל יוסף אמר לו אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, ולא אמר לו התואר שאמר לעבדיו איש אשר רוח אלקים בו. וראוי להבין שינוי הדברים. גם ראוי להבין איזה חשיבות ומעלה הי' זאת בעיני עבדי פרעה שרוח אלקים בו, וכולם היו רשעים וכופרים באמונתו יתברך, ויותר היה לו לומר להם שהוא נבון וחכם, שזה ימצא חן בעיניהם יותר מאיש אשר רוח אלקים בו.
פסקה ד
אמנם נראה הכוונה דבאמת היו עבדי פרעה יראים להשים את יוסף למושל עליהם, לפי שראו והכירו בו שהוא איש אשר רוח אלקים בו, והם היו שונאים וממאסים גבול הקדושה בתכלית, גם חששו שמא אם יהיה יוסף מושל עליהם יכריחם להתנהג בגדר הקדושה, וכמו שהיה לבסוף שצוה להם למול כמבואר במדרש, ולכך מיאנו בו בתחלה שימשול עליהם, אולם פרעה רצה בו ומצא חן בעיניו. שהי' כן סיבה מן השמים, וע"כ דיבר על לב עבדיו שיתרצו גם הם ובירר להם שאין הדבר כמו שחושבים הם שהוא איש אשר רוח אלקים בו, דהנה יוסף ידע בשבעים לשון כמבואר בגמרא (סוטה ל"ו ע"ב) שבא גבריאל ולמדו עיי"ש, ופרעה לא ידע שמלאך גבריאל למדו, וחשב שלמד מעצמו ע"י חכמתו, ובדרך הטבע איש כזה שיודע בשבעים לשון אי אפשר שיהיה רוח אלקים בו, כי ללמוד בלשונות של אומות העולם מוכרחין להשתמש בספריהם שכולם מלאים מינות וכפירה ודרכי ע"ז, וזה שאמר להם פרעה אל ירע לכם מה שנראה כאיש אשר רוח אלקים בו. כי הנמצא כזה, פי' כזה שיודע בשבעים לשון, הכי בנמצא שיהיה עוד רוח אלקים בו, ומה שנראה כאיש אשר רוח אלקים בו, זהו רק כלפי חוץ, ע"י שהוא נבון וחכם גדול, יודע לשנות מראיתו ולהתראות לאיש אלקים, אבל אם נלך ונבקשנו, ר"ל שנבקש אחר פנימיותו לבדקו היטב, אז נשכיל לדעת שאין הדבר כן ואין בו רוח אלקים כלל, וז"ש במדרש אפילו אם נלך מסוף העולם ועד סופו לא נמצא איש כזה שיהיה בו רוח אלקים, ובזה כוון פרעה אל האמת, רק שביוסף הצדיק נשתנה הדבר, ע"י שמלאך גבריאל למדו ע' לשון ומזה לא ידע פרעה, ועכ"פ מ"ש הנמצא כזה איש היודע בע' לשון ויהיה רוח אלקים בו הוא אמת גמור, ובזה הרגיע את לב עבדיו שלא יפחדו מלהשים את יוסף למושל עליהם, ועי"כ הסכימו לדבריו.
פסקה ה
ובזה יובן מדוע הוצרך יוסף להיות בבית האסורים עוד ב' שנים, כי כל הטעם שהסכימו שרי מצרים לעשותו למושל עליהם אף שהיו שונאים בטבע בחינת הקדושה, לפי שבירר להם פרעה שאין פנימיותו של יוסף כמו שנראה לעיניהם לאיש אשר רוח אלקים בו וכנ"ל, אמנם אלמלי יצא יוסף מבית האסורים לסוף י' שנים, לא הי' מציאות להסתיר פנימיותו שלא יכירו בו בנ"א, והיה נתברר לכל שהוא איש אשר רוח אלקים בו על ידי מעשיו והתנהגותיו, דשתי שנים הוא זמן גדול להכיר מהותו של אדם, ואז לא היה נעשה מלך ומושל עליהם, שלהיותו איש קדוש ורוח אלקים בו, לא היו מסכימים שרי פרעה להיות איש כזה מושל עליהם מגודל טומאתם ושנאתם אל הקדושה, וע"כ סיבב הקב"ה שישאר בבית האסורים עד זמן החלום, והיה יכול פרעה להטעות את עבדיו ולומר שאין פנימיותו כברו איש אשר רוח אלקים בו, ועי"ז נתגלגל הדבר ונעשה מלך מצרים כרצון השי"ת, וז"ש במדרש למה נתוספו לו ב' שנים כדי שיתגדל על ידי החלום.
מאמר יד
פסקה א
עוד אפ"ל דברי המדרשים והדקדוקים הנ"ל בהקדם לפרש מאמה"כ (סו"פ וישב) כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך וגו'. יל"ד על אומרו כי אם וגו' שהוא לשון תנאי ומאי התנה עמו בזה, גם מלת אתך צריך ביאור. ונל"פ עפימ"ד בגמרא (ב"ב י', ע"ב) ונפסק בש"ע יו"ד (סימן רנ"ד ס"א) שאסור לישראל ליטול צדקה מן העובד כוכבים, וז"ל המחבר שם (בסעיף ב') שר עכו"ם ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעכו"ם בסתר ע"כ, אבל לישראל לא דכתיב ביבוש קצירה תשברנה, פירוש כשיכלה לחלוחית זכות של עכו"ם אז ישברו, והט"ז שם (בס"ק ב') כתב לחלק שאין שייך ביבוש קצירה אלא כשהעכו"ם מכוון לעניי ישראל, ובזה מייקר שם ישראל ויש זכות גדול וכו', משא"כ כשהעכו"ם אין כוונתו דוקא על ישראל, אלא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד, אין זה זכות גדול ולית ביה משום ביבוש קצירה עכת"ד. ומכש"כ אם העכו"ם מכוון גם להנאת עצמו ודאי שאינו נחשב לו לזכות וכמו שאמרז"ל בגמרא שם בצדקה שלא לשמה דבעכו"ם אינו נחשב לצדקה כי אם לישראל ע"ש.
פסקה ב
והנה ראוי להעיר איך ביקש יוסף משר המשקים שיעשה לו טובה להזכירו לפני פרעה, הלא יתוסף לו זכות עי"ז וכתיב ביבוש קצירה תשברנה, ואפשר דע"כ דייק יוסף הצדיק בדבריו "כי אם" זכרתני "אתך" היינו שגם לעצמו יצמח טובה כזה שיזכירהו ועפימ"ד במד"ר: כיון שראה שר המשקים שהיתה נפשו מבקשת לצאת, היה מחשב בדעתו ואומר אם ימות פרעה זה ויעמוד מלך אחר איני יודע אם מעמידיני באומנתי אם לאו וכו', נמצא דבזה שהזכיר את יוסף היתה לו נגיעה עצמית ולא לטובת יוסף נתכוון, וכמו שאיתא במד"ר הובא ברש"י ז"ל ארורים הרשעים שאין טובתם שלימה שמזכירו בלשון בזיון נער עברי עבד, גם התנה עמו יוסף תנאי וא"ל כי אם זכרתני אתך, דרק באופן זה יתקיים מה שפתר לו אם יזכירו לפני פרעה וכמו שאיתא בזוה"ק אותי השיב על כני ואותו תלה, מכאן דחלמא אזיל בתר פשרא, השיב על כני מאן אלא דא יוסף וכו', ממילא ידע שר המשקים שאם לא יזכירנו לא יתקיים פתרונו לטובה, ולתועלת עצמו הוצרך להזכיר את יוסף, ממילא לא שייך בזה משום ביבוש קצירה שלא התכוין לטובת יוסף כלל.
פסקה ג
ובזה יתבאר דברי המדרש אשר הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, כי היה שלם בבטחונו בהבורא כל עולמים ולא בטח בשר המשקים כלל, אלא שידע יוסף שמוכרח שר המשקים להזכירו בלא"ה, מפני שקיום חלומו תלוי בזה כנ"ל, ואם יזכירו לטובת יוסף יתרבה זכותו, וזה רצה יוסף הצדיק לחסר ממנו משום ביבוש קצירה וע"כ התנה עמו תנאי כי אם זכרתני "אתך" כאשר ייטב לך שגם לך יצמח טובה ממנה ורק אז הזכרתני, וז"ה שדרשו רז"ל ודבר שפתים אך למחסור על יוסף, שלא היה רק דבר שפתים, אבל בלבו לא בטח בו כלל, ואף דבורו היה לשם שמים בלבד כדי לחסר זכותו וע"כ התנה עמו כי אם זכרתני אתך, וז"ש ודבר שפתים "אך" למחסור, שדיבורו אליו כי אם זכרתני אתך היה אך לחסר זכותו של שר המשקים, כי ע"כ התנה עמו תנאי כי אם זכרתני אתך שיתכוין לטובת עצמו וזהו אומרו אך למחסור, וז"ש במדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, שהיה בוטח בה' ולא בזולת, ולא פנה אל רהבים וכו', ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, דהאמנם שלא חטא בזה ובטחונו היה רק בהקב"ה וכנ"ל, אלא ע"י שבעיני בני אדם היו נראים משמעות דבריו מה שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני כאלו שם מבטחו בו, בשביל זה נתוסף לו שתי שנים, וע"ד מ"ש האוהחה"ק (בפרשת ראה) עה"פ שמור ושמעת דעד שלא נאמר בישיבה של מטה הטעם ר"מ רמון מצא וכו' לא אמר הקב"ה שמועה מפיו, והגם שהקב"ה ידע אעפ"כ היה חסר השלימות וכו', ועד"ז ביוסף בשביל שהיה נראה בעיני בני אדם בחסרון בטחון ח"ו ע"כ נענש, ועיקר הסיבה כי היה מוכרח בלאו הכי להיות נחבש בבית האסורים עד אז כמבואר במדרש זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה וכו', אך משום דקוב"ה לא עביד דינא בלא דיינא, ע"כ הזמינו לידו פגם זה של מראית העין, וע"ד מ"ש במדרש תנחומא אצל מכירת יוסף שהוא בחינת נורא עלילה על בני אדם עיי"ש, וכן הענין ביוסף שהיתה הגזירה מוכרחת שיהיה נחבש עוד שתי שנים בבית האסורים, אלא מפני שהקב"ה לא עביד דינא בלא דיינא נסתבב לו עלילה שע"י שאמר לשר המשקים זכרתני וכו' נתוסף לו ב' שנים.
פסקה ד
ובזה יתבאר קישור הענינים שדרשו רז"ל עה"פ בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (עיין לשון המדרש לעיל) דהנה אסנת היתה בת דינה משכם, כמ"ש בבעלי התוספות שתלה לה יעקב אבינו קמיע בצווארה, והובאה למצרים ע"י נס, שמלאך גבריאל הביאה לשם, וגדלה פוטיפר בביתו ולכך נקראת על שמו, וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים וכו' וכ"א זורקת לו חפץ וכו' וזרקה לו הקמיע וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה, והנה לכאורה יחשב לה לזכות מה שגדלה את אסנת בתוך ביתה ועל ידי זה נשאה יוסף ויצאו ממנה שני שבטים אפרים ומנשה, א"כ גם בזה שייך ביבוש קצירה תשברנה, ומדוע נתגלגל לידה זכות גדול כזה.
פסקה ה
אמנם יתבאר עפימ"ד במכילתא (הובא בילקוט שמעוני פ' בשלח) שאמרו לו התלמידים לר' טרפון למדינו רבינו באיזה זבות זכה יהודא למלכות, אמר להם אמרו אתם, אמרו לו בזכות שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו', אמר להם די' להצלה שתכפר על המכירה עכ"ד המכילתא, וכמו"כ לענינינו דאף שהיה לה זכות כנ"ל, אבל די' לזכות הזאת שתכפר על הצער שנצטער יוסף עם אדנותו, וממילא עי"ז העצב שהיה לו ליוסף ממנה, אבדה זכותה וביבוש קצירה תשברנה, ויתבאר קישור דברי המדרש בכל עצב יהיה מותר, כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה שנטל את בתה, וזה היתרון לא נחשב לזכותה כלל, שנתחסר זכותה ע"י שנצטער יוסף על ידה, ומהאי טעמא ודבר שפתים "אך למחסור", שלכוונה זו אמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני אתך, כדי לחסר זכותו משום ביבוש קצירה.
מאמר טו
פסקה א
וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאור וגו', ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשונות הבריאות ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ. יל"ד על אריכות הלשון דיספיק שיאמר ולא נודע כי באו אל קרבנה ומובן מאיליו שמראיהן רע כאשר בתחלה דאם לא כן הרי נודע כי באו אל קרבנה, גם תיבת בתחלה צ"ב קצת, והול"ל כאשר מקדם, כי לשון בתחלה מורה על התחלת ענין ולא נתבאר הכוונה בזה.
פסקה ב
ב) ויאמר יוסף אל פרעה וגו' וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכילה הרעב את הארץ, פירש"י ז"ל הוא פתרון הבליעה, ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד, פירש"י הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה, נראה מפירושו שהם ב' ענינים נפרדים ונשכח כל השבע וגו' ולא יודע וגו'. וצ"ב ההפרש ביניהם, כי טעם של ונשכח כל השבע הוא מחמת שלא יודע מפני הרעב, והא בהא תליין, ומדוע חלקן הכתוב לשנים הן בחלומו של פרעה והן בפתרונו של יוסף, גם יש להבין אומרו אחרי כך דמיותר, ומובן מאיליו שהכוונה לאח"כ דא"א שיהיו שניהם כאחד, כי אם אחרי שיעברו שני השבע יבואו שני רעב ואז לא יודע השבע.
פסקה ג
ג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש וגו'. יל"ד בזה טובא: א) מה שהקשו המפרשים שפרעה לא ביקש אותו להיות ליועץ כי אם לפתור חלומו, ומי בקש מידו ליתן עצות איך להציל את הארץ בשני הרעב. ב) מדוע צריך לזה איש נבון וחכם שיקבוץ את התבואה, כיון שהי' תבואה לרוב בשני השבע כמ"ש ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים, וכל אדם יכול לעשות זאת לקבוץ תבואה הנגמרת. ג) כל הפסוק מיותר לכאורה, ויספיק לומר יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש, ולפי משמעות הכתוב אמר לו ב' ענינים, ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים, יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו', וצ"ב הכוונה.
פסקה ד
ד) והרעב היה על כל פני הארץ וגו'. פירש"י מי הם פני הארץ אלו העשירים. ובמד"ר ותנחומא מבואר יותר וז"ל: והרעב היה על כל פני הארץ, ראוי היה למקרא לומר על הארץ, מה ת"ל על כל פני הארץ, ארשב"ג בא ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים שאין פני הארץ אלא עשירים וכו' ע"כ. וצ"ב מדוע התחיל בעשירים, ומדרך הטבע היה צ"ל להיפוך, שהעושר יש לו צבור באוצרו תבואות הרבה, ואף שנרקבו כל תבואותיהם, עכ"פ היה צריך להתחיל בשוה לעניים ולעשירים ומדוע התחיל הרעב בעשירים.
פסקה ה
ונל"פ עפי"מ דאיתא במד"ר עה"פ לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, כיון שחזק הרעב בארץ נתקבצו המצריים ובאו אצל יוסף, א"ל תנה לנו לחם, אמר להם אלקי אינו זן את הערלים, לכו ומלו את עצמכם ואתן לכם. הלכו להם אצל פרעה וכו', אמרו הלכנו אצלו ומדבר אלינו דברים ריקים, ואומר מולו את עצמכם, א"ל שוטים וכו' מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שנים שלש וארבע שנים, א"ל כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה וכו', אמר להם אם גוזר על התבואה ונרקבת שמא יגזור עלינו ויהרגנו, אמר להם לכו אל יוסף אם יאמר לכם חתכו מבשרכם שמעו לו, שנאמר אשר יאמר לכם תעשו, עכ"ד המדרש. וביאור הענין מדוע רצה יוסף הצדיק שימולו את עצמם המצריים, פירשתי עפי"מ דאיתא בילקוט ראובני (פ' וישלח) בשם ספר גלי רזיא וז"ל: כשקמו בני יעקב והרגו בשכם וכפרו בברית אשר כרתו עם לבן שהיה אחד משרי הקליפות החיצונים, עלה סמא"ל לפני בי"ד עליון וביקש דין על בני יעקב שהרגו אנשי שכם על לא חמס בכפיהם, השיבו הבי"ד מי שמך לאיש להיות תובע על אנשים הנימולים, אלו שנהרגו כולם הם נימולים, ואין לך טענה לתבוע אלא על הערלים שהם מסיטרא דילך, ואלו בעטו בך, ויצא מלפני בי"ד אבל וחפוי ראש, עכ"ל. ואולי עד"ז היה כוונת יוסף הצדיק, דהנה רצה לשלוט על המצריים ולהכניע גודל טומאתם, וע"כ הוצרך להוציאם מרשות הס"מ שלא יהיה לו שליטה עליהם ולא יוכל לתבוע דין בשבילם ולטעם זה גזר עליהם שימולו.
פסקה ו
ובזה פרשתי במאה"כ ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ופי' בתרגום אונקלוס דלא מקיים גזירת יוסף, וצ"ב וכי זו בלבד עשה שלא קיים גזירת יוסף. גם אינו מבואר מה הן הגזירות שגזר יוסף. ולדרכינו אפ"ל הכוונה, דיוסף גזר על המצריים שימולו כדי להוציאם מרשותו של הס"מ, ואחר מיתת יוסף בטלו גזירה זו ונכנסו שוב תחת ממשלת הס"מ, והיה להם הס"מ למלך כי הוא המושל על כל שרי האומות, וז"פ הפסוק ויקם מלך חדש על מצרים, היינו הס"מ נעשה עכשיו למלך עליהם לפי שבטלו גזירת יוסף שגזר עליהם שימולו את עצמם.
פסקה ז
והנה העשירים שבמצרים שהיה להם ממון רב ובידם למלאות כל תאות לבבם, וע"כ מקושרים היו בכוחות הטומאה ובס"מ ע"י רוב תאותם, וכשצוה להם יוסף שימולו לא רצו לשמוע אליו לצאת מתחת ממשלת הס"מ, ולא נתן להם יוסף תבואה והתחיל הרעב אצלם תחלה, משא"כ העניים צייתו ליוסף ונימולו תיכף כשנצטוו מפיו והיה להם מיד לאכול, ויובן בזה אמרם ז"ל במדרש שהרעב התחיל בעשירים תחלה. גם בפשטות אפשר לומר דהעני רגיל הוא להכנע בשביל חתיכת פת, וכל מה שמבקשין ממנו עושה ואפילו לחתוך את בשרו רק שיתנו לו לחם לאכול, ע"כ מיד כשאמר להם יוסף למול עשו הדבר בשמחה ונתן להם תבואה מיד, אבל העשיר אינו רגיל בזאת ולא רצו לציית ולהכנע עד שהיו מוכרחים מחמת הרעב, ועל כן התחיל הרעב בעשירים.
פסקה ח
ולפי זה יתכן שהיו שני זמנים בענין התחלת הרעב, א' אצל העשירים שלא רצו לקיים גזרת יוסף להמול, הם סבלו הרעב מיד שלא רצה יוסף הצדיק למכור להם תבואת אמנם אחר שהסכימו לימול סר הרעב מהם כי היה אפשר להם לקנות תבואה בממונם אצל יוסף הצדיק, והב' אחר שתם הכסף והאדמה ולא היה להם במה לקנות, חזר להיות הרעב כאשר בתחלה קודם שמלו, ולזה חלקן הכתוב לשנים, במ"ש ונשכח כל השבע בארץ מצרים וגו' דשכחה יש עדיין אפשרות שיתוקן ע"י זכרון, כמו כן היה מקום להסיר דאגת רעב הראשון על ידי שיצייתו ליוסף וימכור להם תבואה בממונם או במקניהם, וחלוקה הב' ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן, פי' בזמן רעב הב' שיכלה הכסף וכל אשר להם, אז לא יודע השבע כלל, שלא יהיה להם עוד עצה להסיר דאגת הרעב, ולזה כשאמר הכתוב ולא נודע כי באו אל קרבנה, שזה פתרון של ולא יודע השבע כפירש"י, חזר לומר ומראיהן רע כאשר בתחלה, פי' בתחלת הרעב שנשכח כל השבע כנ"ל, כמו"כ יהיה אחרי כן כאשר יתום הכסף וכל אשר להם, אלא שאז יהיה גזירת הרעב מוחלטת מבלי תרופה להסירה מהם, כנ"ל.
פסקה ט
והנה המפרשים הקשו ע"מ דאיתא במדרש, הביאו רש"י ז"ל עה"פ ואין פותר אותם לפרעה פותרים היו אותם אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר, ולכאורה איך לא השיגו החרטומים הפתרון כמו שפתר יוסף, הלא ענינו קרוב לענין החלום של בהמות ושבלים, ושבע פרות בריאות ושבע פרות רעות מראה, כל זה מורה על מה שפתר יוסף יותר ממה שפתרו הם שבע בנות אתה מוליד וכו'. אולם הם ראו סתירה לפתרונו של יוסף, שאמר ולא יודע השבע בארץ וגו' שהוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, כי השיגו באצטגנינותם שיהיה תבואה מצוי לקנות גם בשנות הרעב, וע"כ נטו מדרך פתרונו כי לא ידעו ולא הבינו פשר דבר שיוסף הצדיק ע"י גודל קדושתו וצדקתו וע"י שצוה אותם למול הוציאם מרשותו של הס"מ והמשיך להם השפעת פרנסה מצד הקדושה. ובזה יתבארו שינוי הכתובים דבשבע שני השבע אמר את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, ובשבע שני רעב אמר הראה את פרעה, כי שבע שני השבע היו פתרונם גלוי לכל ואף החרטומים השיגו אמיתתו, וע"כ יצדק בו לשון הגדה שהוא באתגליא, משא"כ שבע שני רעב היו בו ענינים נסתרים וסותרים זא"ז, שהחלום היה מראה שלא יודע בהם השבע כלל ולא נתאמת כן במציאות, ע"כ אמר הראה את פרעה שלא נאמרו הדברים בבחינת דבור ובאתגליא כי אם ברמיזה ובבחי' ראיה בלבד.
פסקה י
וז"ש יוסף הצדיק להשלמת פתרונו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', כדי להסיר קושית החרטומים שראו סתירה לפתרונו כנ"ל, ולכן ביאר דבריו שמה שיהיה תבואה במצרים יהיה ע"י שירא פרעה איש נבון וחכם שיוכל לעשות בחכמתו פעולות להסיר הרעב, כמו שעשה יוסף הצדיק שגזר עליהם למול ועי"ז היה להם תבואה, וגם שיוכל לגזור על תבואתם של מצריים שירקבו וכ"ז אינו יכול לפעול כי אם איש צדיק וקדוש שהוא בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ועל ידי זה נתקיים הפתרון של ולא נודע כי באו אל קרבנה ואף על פי כן הי' תבואה ע"י כחו של יוסף הצדיק שהוציאם מרשות הס"מ על ידי המילה והמשיך להם השפעה מצד הקדושה, והבן.
מאמר טז
מאמר יז דרוש לשבת חנוכה
פסקה א
ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה וגו', ושבע שבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עושה הראה את פרעה. צ"ב לכאורה אמרו הוא הדבר אשר דברתי, משמע שמכאן יש בירור וראיה על אמיתת פתרונו, וראוי להבין איך יהיה מכאן ראיה לאמת דבריו, גם צ"ב שבתחלה אמר הגיד לפרעה ואח"כ אמר אשר האלקים עושה הראה את פרעה, ורש"י ז"ל פי' בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך ובשבע שני הרעב נאמר הראה את פרעה לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, נופל בה לשון מראה, והוא מקושי ההבנה, דאדרבה דבר שהוא רחוק לא יצדק בו ראיה, כי אם הגדה, ודבר שהוא קרוב שייך בו גם ראיה.
פסקה ב
ב) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים הקשו המפרשים וכי מי בקש זאת מידו להיות לו ליועץ, והאוהחה"ק פירש שזה פתרון החלום שבלעו הפרות הדקות את פרות הבריאות, זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע ולזה אמר ירא פרעה. ועוד נבאר בזה לדרכינו.
פסקה ג
ג) בבעלי התוספות הקשו על מאמר הכתוב ותבלענה השבלים, הלא אמרו רז"ל שאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא, ושבלים לאו בני בליעה נינהו, ע"כ פירשו ותבלענה השבלים, פי' גדלו עד שכסו האחרות מלשון כבלע את הקודש וזהו מדרש, אבל לפי הפשט הוא לשון בליעה ממש, והיינו דקאמר בסוף ויקץ פרעה והנה חלום, אמר פרעה מה שהפרות אוכלות זו את זו יכול להיות, אבל בליעת השבלים ודאי חלום הוא, עכ"ל. ולפי פשוטו צ"ב, דהרי מבואר בגמרא שאין מראין לאדם בחלום דעייל פילא בקופא דמחטא, ואיך הראו לפרעה בליעת השבלים שהוא דבר שאי אפשר במציאות, ובכלי יקר הביא הוכחה מדברי הגמרא הנ"ל דאין מראין לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא דמזה שפט יוסף שקאי על שבע שני שובע ושבע שני רעב, דאי אפשר שיתקיים החלום כפשוטו, שהשבלים אינן בני בליעה עיי"ש שהאריך בזה, אבל גם לדבריו קשה הלשון ותבלענה השבלים, איך הראו לו בחלום דבר שאי אפשר להיות, אם לא שנאמר כפירוש הבעלי תוספות שפירשו על פי הדרש שהוא לשון כסוי, אבל לפי פירושם זה אין ראיה שהחלום מראה על שובע ורעב, כיון שאפשר להתקיים גם כפשוטו, וכמ"ש הכלי יקר דמחלום הפרות לא היה יכול להוכיח כלום, דאולי יתקיים החלום כפשוטו ששבע הפרות הכחושות יאכלו שבע פרות הטובות, ולפי פירושם גם מחלום השבלים אין הכרח.
פסקה ד
ד) והרעב היה על כל פני הארץ. פירש"י מי הם פני הארץ אלו העשירים, ובמדרש תנחומא איתא והרעב היה על כל פני הארץ, ראוי היה למקרא לומר על הארץ, מה ת"ל על כל פני הארץ, א"ר שמואל ב"ר נחמן בא ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים שאין פני הארץ אלא העשירים, עכ"ד המדרש. והוא פלא, דמדרך הטבע היה ראוי להתחיל הרעב אצל העניים דהעשיר היה ביכלתו להכין לו הרבה. ובהפלא"ה ז"ל הקשה עוד איך אפשר שבשנה ראשונה היה להם כסף הן לעניים והן לעשירים ובסוף השנה באו כולם אל יוסף ואמרו כי אם תם הכסף, ואיך אפשר שאפס הכסף בשוה לעניים ולעשירים, ומדרך העולם שהעשירים יש להם כסף הרבה יותר מן העניים.
פסקה ה
אמנם יתבאר דהנה כל ענין החלום שני שובע ושני רעב הכל הי' בהשגחה נפלאה וע"י כח קדושתו של יוסף הצדיק, ודבר שנמשך ע"י כח הקדושה הוא מקושר עם מדת הבטחון, ולפי ערך מדת הבטחון כך נמשך ההשפעה וזהו כלל גדול. ואפשר שהעשיר לפי שידע בעצמו שיש לו כסף הרבה, והיה ביכולתו להכין תבואה על כל שבע שני הרעב לכן לא היה מחזיק ומתאמץ במדת הבטחון ע"כ לא היה לתבואתו קיום ונרקבה מיד בתחלת שנות הרעב, אבל העני שידע שאין לו שום עצה זולת לבטוח בה' ע"כ נתקיים בידו המעט תבואה שהכין, וא"ש שהחחיל הרעב בעשירים שתבואה שלהם נרקבה מיד, משא"כ תבואה של עניים, ואפשר שמהאי טעמא תם הכסף לכולם בזמן שוה, מפני שהעשיר מיד בתחלת שני הרעב הוכרח לקנות תבואה בכסף שהרי הרקיבה תבואתו מיד, אבל העני נתקיים בידו מעט התבואה שהפקיד ולא הי' צריך ליקח בכסף מיד, ע"כ בסוף השנה תם הכסף לשניהם בשוה כמשה"כ, היוצא לנו מזה שכל ענין החלום היה בדרך נס ולא בדרך הטבע והיה גזירה מן השמים שירקב תבואתם.
פסקה ו
ובזה אפ"ל בפשטות שמה שאמרו בגמרא אין מראין לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא, רק ברוב החלומות אמרו כן, הגם שמגלין עתידות, אבל עפ"י הרוב המה ענינים טבעים, שנסים נגלים לא נעשה רק לפרקים ולצדיקים הזוכים אלי', אבל הנהגה הסתמית הוא מלובש בטבע העולם, ע"כ אין מראין בחלום פילא בקופא דמחטא שאינו בדרך הטבע, אמנם גם זה יתכן להיות בדרך נס כמ"ש ז"ל עה"פ ויבלע מטה אהרן את מטותם, פירש רש"י אחר שנהפך למטה בלע את מטותם והיה נס בתוך נס, עכ"פ מצינו במטה שהוא בר בליעה הוא בדרך נס כ"כ שבלים בני בליעה נינהו בדרך נס ממילא אין כאן קושיא דמה שאמרו בגמרא דאין מראין בחלום דעייל פילא בקופא דמחטא, זהו רק אם הפתרון של החלום מראה על דבר שהוא בדרך הטבטע אז אין מראין המשל והדמיון בדבר שהוא נגד הטבע, אבל כאן שהפתרון היה ג"כ למעלה מהטבע אין קושיא מה שהמשל היה שלא בדרך הטבע דמאי אולמא האי מהאי.
פסקה ז
וזה שאמר יוסף לפרעה תדע שבפעם הזאת אין מראין לך דבר שהוא בטבע העולם כי אם דבר שהוא למעלה מן הטבע, שפרעה לא האמין בהשגחת השי"ת כמו שאיתא במדרש (פ' שמות) כשבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו שלוחיו של הקב"ה אנו, כה אמר ה' שלח את עמי וגו', א"ל המתינו עד שאחפש בספר שלי וכו', א"ל חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו, משל למה"ד דומה לכהן שהיה לו עבד שוטה וכו', א"ל שוטה מי ראה כהן בבית הקברות וכו', ע"כ בירר לו יוסף הצדיק כי אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, שהכל הוא השפעת אלקית ואין לו שום שייכות עם כח הטבע וכח הע"ז, וראיה ע"ז מחלום בליעת השבלים, שלולי זאת אין מראין לאדם חלום כזה שאינו בדרך הטבע, וע"כ ראיה מזה שהכל בדרך נס והשפעה מהשי"ת וזה שאמר לו בפתרונו ושבע השבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב "הוא הדבר" אשר דברתי אל פרעה אשר "האלקים" עושה הראה את פרעה, שמחלום השבלים יש ראיה ברורה שהכל הוא בהשגחה מאתו ית"ש, וע"כ בשבע שני השובע אמר לשון הגיד לפרעה, שלא היו רק בחינת דיבור לפרעה והיה הבחירה בידו שלא להאמין באמיתתן אבל בבליעת השבלים המורה על שני הרעב אמר הראה את פרעה, שמזה ראה בחוש ונתברר לו שאין כאן דרך הטבע, שגם החרטומים ופותרי חלומות שלו ידעו סדרי החלומות שאין מראין לאדם פילא בקופא דמחטא, ע"כ מזה הבחינו ונתברר אצלם אמיתותו שהוא בדרך נס מהשי"ת, ע"כ אמר הראה את פרעה, אמנם האפקורסים אפילו אם מראין להם האמת בחוש ובגלוי אינם מאמינים בו רק לפי שעה וחוזרים לסורם אח"כ והמצריים שאמרו במכת כנים אצבע אלקים הוא, אעפ"כ אחר שהיה להם הרוחה הכבידו את לבם ואמרו מי ה' אשר אשמע בקולו ותלו הדבר בכשפים, ופרעה אמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, חזר בו אחר שהיה הרוחה.
פסקה ח
ואפ"ל עוד בהקדם לבאר מאמר הכתוב שאמר שר המשקים לפרעה ושם אתנו נער עברי וגו'. פירש"י נער שוטה ואין ראוי לגדולה, ולכאורה הוא פלא איך לא חש לשקר במילתא דעבידא לגלויי, שהרי יוסף הצדיק היה מופלג בחכמה כמ"ש רז"ל עה"פ כי בן זקונים הוא לו, פירש"י עפ"י התרגום ארי בר חכים הוא לי' שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, ופוטיפר הפקידו על ביתו, ושר בית הסוהר מסר בידו כל האסורים אשר בבית הסוהר, כמ"ש ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה ופי' רש"י כתרגומו במימריה הוה מתעביד, ואלמלי היה שוטה לא הי' מוסר לו ההנהגה אלא ודאי הי' גלוי וניכר חכמתו וכלל גדול דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי שהרי יתגלה שקרו אח"כ ואיך לא חש לומר שקר כזה, ובשלמא מה שאמר עברי שאפילו לשונינו אינו מכיר אפשר שהיה אמת מתחלתו שלא ידע לשונת רק אח"כ בא גבריאל ולמדו ע' לשון, ואולי לא נתגלה נס זה לכל, ומה שנרמז דבר זה לשונינו אינו מכיר בתיבת עברי, לכאורה איך יהיה ראיה ממה שהוא עברי שאינו מכיר בלשונם, נראה מזה שיהודי אמיתי אין לו ללמוד לשונות עכו"ם, וליוסף נתגלה לו ידיעת הלשון בדרך נס מפני ההכרח כדי שיעלה לגדולה, אמנם מה שאמר נער שוטה קשה איך אפשר לומר שקר מוחלט כזה.
פסקה ט
ואל"פ עפי"מ דאיתא בגמרא (סהנדרין צ"ז ע"א) שבעיקבתא דמשיחא יהיה סר מרע משתולל על הבריות (פירש"י כל העולם אומרין עליו שוטה היא, היינו משתולל לשון שטות) עכ"ל דלפי שנתייפה אצל העולם דרך השקר היפוך דרך התורה, ע"כ לאדם שהולך בדרך התורה וסר מרע, אפילו אם יהיה חכם מחוכם, משתולל הוא על הבריות, ממילא א"ש לפי שהיו ממקור הרשע, כמ"ש כמעשה ארץ מצרים שמקולקלין יותר מכל האומות, ע"כ אמר שר המשקים נער שוטה על יוסף הצדיק, על שנשתלם בדרך האמת והיה ירא את ה', מחמת זה היה נחשב בעיניו כשוטה, ולא היה מתיירא שיתפס בשקרו לפני פרעה, שידע שגם פרעה הוא במדרגה זו שאיש סר מרע משתולל בעיניו, אולם היה סיבה מן השמים שימצא חן בעיני פרעה, שהיה הכרח שיכניע טומאת מצרים, וכח זה השפיע על הכלל ישראל להתקיים בתוך טומאת מצרים, ע"כ היה סיבה מן השמים שימצא חן בעיניו.
פסקה י
ועד"ז יתבאר מאמר הכתוב הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו שדקדק האוהחה"ק דהול"ל הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה עיי"ש, וכבר בארתיו בפנים שונים, ואפ"ל עוד שפרעה היה ברור אצלו שמי שיכנס במלוכה שלו אי אפשר שיהיה סר מרע, ומצינו ביעקב אבינו ע"ה כשהגידו לו עוד יוסף חי וכי הוא מושל בארץ מצרים היה מתיירא אם עודנו בצדקתו לצד היותו בין האומות שפל עבד מושלים כמ"ש האוהחה"ק עה"פ אמותה הפעם עיי"ש, והיה רבותא גדולה שנשאר בצדקתו במצרים, כמו שאמר הכתוב ויוסף היה במצרים, פירש"י להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו עכ"ל. ובאחר לא יצוייר להיות כזאת, וגם ביוסף הצדיק היה ע"ד נס ובהשגחה פרטית מהשי"ת להציל את בנ"י מטומאת מצרים שיכלו לזכות אח"כ לקבלת התוה"ק, וזה שאמר פרעה הנמצא כזה וגו' שבמצרים אי אפשר להיות נמצא כזאת, ע"כ אין לכם לירא ממה שהוא סר מרע, שישתנה לאחר זמן, ותיבת הנמצא כזה קאי על יוסף עצמו, ואין הכוונה שאין נמצא כמוהו בכל העולם, אלא שהוא בעצמו לא יהיה כזה, אם יהיה בחבורתנו, ואע"פ שהיה צדיק אמת, היה סיבה מן השמים שימצא חן בעיני פרעה וישימהו למושל בארץ מצרים, כמ"ש את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה לשון ציווי, שה' צוה לפרעה כן.
פסקה יא
ובזה אפשר להבין טעם השינויים שבכתוב שבתחלה אמר הגיד לפרעה ואח"כ הראה את פרעה, דהנה סיבת החלום היה כדי שיתגדל יוסף, וזה לא הראה הקב"ה לפרעה בפירוש רק שהקב"ה נתן בלב פרעה לעשות כן וזה נקרא בחי' דיבור וכמו שביאר בלקוטי אמרים הפ' בדבר ה' שמים נעשו, שדבר שיוצא מן ההעלם אל הגילוי נקרא אצל הבוי"ת בחינת דיבור עיי"ש, כמו"כ כאן השפיע השי"ת בלב פרעה שימצא יוסף חן בעיניו וזה הי' בחינת דיבור וז"ש אשר האלקים עושה "הגיד" לפרעה, אבל בשבע שני הרעב ראה פרעה בחוש ע"י גלגולי סיבות הענינים שמוכרח לעשות את יוסף למושל ע"כ אמר שם אשר האלקים עושה הראה את פרעה, שאז ראה בחוש שמוכרח לגדלו הגם שהיה כואב לו מאוד שהיו ישראל שנואי נפש אצל המצריים, אבל ראה שמוכרח לעשות כן, ועכ"פ סמך עצמו שאחר שיהיה במלוכה שלו לא ישאר בצדקתו, אבל נכזבה תוחלתו שיוסף הצדיק התגבר על כל הנסיונות ועמד בצדקתו.
פסקה יב
הדרן לענינינו שכל ענין השפעה הזאת היה ע"י מדת הבטחון, ויוסף הצדיק בגודל בטחונו בהשי"ת המשיך השפעה לזון את כל העולם ונתברכו מעשה ידיו כמ"ש עד כי חדל לספור כי אין מספר, שכל זה לא היה בדרך הטבע כי אם על דרך נס ובכח קדושתו של יוסף, וא"ש שנתקיים החלום ולא נודע כי באו אל קרבנה, שמתבואתן של מצרים לא נשאר משני השובע כלום כי הכל נרקב אלא שיוסף המשיך להם השפעה חדשה בכח צדקתו וזכותו וע"כ הוצרך יוסף להגיד לו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם שזה השלמת פתרון החלום, ומ"ש פרעה אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, לכאורה תיבת אחרי צ"ב. ואפ"ל שפרעה ראה והשיג גודל חכמתו של יוסף ועי"ז מצא חן בעיניו, ויוסף הצדיק זכה לזה מחמת גודל קדושתו ובטחונו בהשי"ת, אולם בזה לא האמין פרעה שלא היה לו אמונה בהשי"ת, ע"כ אמר "אחרי" הודיע אלקים אותך את כל זאת, ר"ל אחרית דבר היינו השפעת החכמה, דבר זה מצא חן בעיני פרעה, אבל מה שקדמה לה היינו צדקתו ובטחונו בהשי"ת שבזכותה זכה אליה, בזה לא האמין פרעה ולא מצא חן בעיניו.
פסקה יג
והנה כל הענין היה הכנה על גאולה העתידה והקץ. כמו שאיתא במדרש עה"פ וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש, ריב"ל פתר קרא בגליות וא-ל שד"י יתן לכם רחמים, ויתן אותם לרחמים וגו', לפני האיש, הקב"ה שנא' ד' איש מלחמה, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני לא אשכל עוד, והרמב"ן הק' כתב שבכתוב הזה כפי מדרשם יש לו סוד גדול, כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום, וראה הנביא הענין מתחלתו והתפלל סתם לשעה ולדורות, עכ"ד ז"ל. ולכאורה בפסוק הזה אינו מרומז לא אשכל עוד, ומצינו לחכמז"ל שדרשו מכפל הלשון נתן תתן אפילו מאה פעמים, וכן שלח תשלח אפילו מאה פעמים, ואיך רמזו ז"ל במ"ש שכלתי שכלתי לא אשכל עוד.
פסקה יד
ונל"פ עפימ"ד (במד"ר תנחומא פ' שמות) עה"פ מה שמו מה אומר אליהם, א"ל הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא וכו', כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים וכו' וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה' וכו', וכתב הרמב"ן ז"ל שם מצאתי מדרש הגדה, מהו אהיה אשר אהיה כשם שאתה הוו' עמי כך אני הוו' עמך, אם פותחין את ידיהן ועושין צדקה, אף אני אפתח את ידי וכו' עכ"ד המדרש. מבואר דשמותיו יתברך נקראים ע"ש פעולותיו, אבל עצם כבודו יתברך מושלל מכל תואר ושם, והנה שם שד"י דרשו בו חז"ל מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, ופעולה זו אינה נצחית כי אנו מקוים שיהי' נס יגון ואנחה, משא"כ מידה הנמשך משם הויה ב"ה שפי' הי' הו' ויהיה היא נצחית בודאי וגאולה העתידה יהיה ע"י הקב"ה בעצמו ובשם הויה ב"ה ע"כ יהיה נצחית, והנה דרשו רז"ל לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו, נמצא דכינוי זה ירמוז על שם הויה ב"ה, ויש בפסוק הזה ב' שמות, שם שד"י שהוא ע"ש יאמר לצרותינו די, והוא ישועה רק לשעה, ואינה נצחית, ואמר עוד לפני האיש שהוא השם הויה ב"ה, וז"פ וא-ל שד"י יתן לכם רחמים בגלות שיאמר לצרותינו די, לפני האיש קודם שיבא גאולה נצחית שהוא ע"י שם הויה, ממילא מרומז בפםוק הזה לא אשכל עוד אחר גאולה העתידה שהרי ישועה הנמשך ע"י שם הויה ב"ה הוא נצחית וא"א שיהיה עוד גלות אחריו, והנה חנוכה הוא התגלות אור הגנוז כמ"ש הבנ"י זלל"ה ג' עדות ע"ז, הרוקח והמהר"ל מפראג והה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל שבחנוכה מתגלה האור הגנוז, ויחידי סגולה יכולין לראותו, אבל לא זכינו עדיין לשלימותה, וז"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, שבהצלה היה גם צרה עמה, מה שלא זכו עדיין אל תיקון השלימות לגמרי. ונזכה אליה לעתיד בגאולה הנצחית, וע"כ נקרא חנוכה ע"ש חינוך דלעתיד, כמו שהאריך בזה בספה"ק קדושת לוי, עיי"ש.
פסקה טו
ואפשר לתרץ בזה קושית הפר"ח על תירוצו של הב"י שאחר שנתנו שמן במנורה כשיעור מדת הלילה, חזר ונתמלא הפך שמן ע"י נס, עיי"ש. ולכאורה לפי זה לא היה צורך לנס ביום ח' שהדליקו בליל ח' ממה שנתמלא הפך בליל ז' עיי"ש. ואפ"ל ע"ד שכתב המהר"ל מפראג טעם על כוס של אליהו, שהוא זכר ורמז על גאולה העתידה שנתבשר על ידי אליהו הנביא זכור לטוב ומהאי טעמא פותחין הדלת לכבודו של אליהו להראות שאי אפשר להיות גאולה רק על ידי ביאת אליהו מקודם וזה הוא סימן הגאולה, והנה איתא במדרש ערכתי נר למשיחי שבזכות נרות חנוכה יבוא משיח, ומעתה אף אם הנס לא היה רק שבעה ימים כקושית הב"י, אעפ"כ יום ח' עושין אותו זכר לביאת המשיח שיהיה ב"ב ע"י זכות הנרות, ויום ח' הוא ע"ש חינוך דלעתיד ועל כך נקראת "זאת חנוכה" שיום זה הוא עיקר החינוך בבנין המקו' והנצחי, וע"ד שפי' השלה"ק אמרם ז"ל עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבוא, היינו שיאמרו שירה על הנסים העתיד לבוא ועד"ז עושין יום ח' לזכר גאולה העתידה.
פסקה טז
ואפ"ל עוד מה שאמר ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם. דלכאורה הוא מיותר, וכבר אמר רבת את ריבם דנת את דינם, מובן מאליו שהיה עת צרה ליעקב ומה צורך להקדמה זאת, ואפ"ל הכוונה דהנה בפורים היה הגזירה רק על הגופים ולא להעבירם על הדת, והי' באפשרות לכנס את כל היהודים ולהחזירם בתשובה כאמרז"ל גדולה הסרת טבעת וכו', משא"כ בחנוכה הי' הגזירה להעביר על הדת, והיה עת צרה גדולה לישראל שלא היו יכולין לעשות תשובה שלימה, והרגישו ישראל בבחינת הצרה הזאת לא כמו שהוא בדורנו שמעבירין בעוה"ר אלפים מבנ"י לשמד, ונעדר בחי' ההרגש מהדור, ואלמלא היו עכ"פ במדריגה זו שירגישו שעת צרה הוא, בזכות זה בוודאי היינו נושעים. וז"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם, ע"י שהי' בעת צרתם, שידעו והרגישו שהוא צרה, ובעוה"ר ממשלת הרשעה מעבירה אלפים ורבבות מבני ישראל מתורתינו הקדושה, ונמצא עוד יהודים שחושבים אותה לגאולה ואין איש שם על לב אין מי שיגדור גדר ואין מי שיעמוד בפרץ, אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים שהוא ית' יעשה למען כבוד שמו המחולל כמ"ש למעני למעני אעשה וכמ"ש (ישעי' ס"ג) ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. וכביכול בכל צרתם לו צר וז"פ הפ' וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש בזכות השי"ת שנקרא איש. ולמען כבודו ירחם על בני ישראל.
מאמר יח
פסקה א
ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה. פירש"י ז"ל בשבע שנים הטובות נאמר הגיד לפרעה לפי שהיה סמוך, ובשבע שני רעב נאמר הראה את פרעה לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק נופל בו לשון מראה, ויש להבין טעם חילוק זה ולא מצינו בשום מקום שעל דבר רחוק לא שייך לשון הגדה ועל דבר קרוב לא שייך לשון מראה, עוד יש לדקדק במאמר הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עושה הראה את פרעה, דמשמעות הדברים יגידו שבירר לפרעה בדברים ברורים שכדבריו כן והיה, וע"ז שייך לומר הוא הדבר אשר דברתי וגו', ולכאורה אין בדבריו שום בירור והוכחה להכריח את פרעה להאמין בדבריו.
פסקה ב
ב) הראשונים חקרו למה באמת לא ידעו חרטומי מצרים לפתור חלומו של פרעה, הלא ענין החלום יוכיח כדבריו, כי הפרות והשבלים רומזים על זה ופתרונו מתקבל על השכל ולמה נתקשו בפתרונו.
פסקה ג
ג) ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך, לכאורה איך ידע פרעה מפתרון החלום שאין נבון וחכם כיוסף, הלא ידע גם לפני זה שיוסף יודע לפתור חלומות, כמו שאמר לו פרעה שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו, ועדיין אין מזה הוכחה על גודל חכמתו גם ששאר ענינים. גם תיבת אחרי צ"ב, לפי מה שארז"ל כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, ומהו הכוונה כאן באומרו אחרי הודיע וגו'.
פסקה ד
ד) במד"ר וישלח ויקרא וגו' להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם, מעמדת לה ה' חכמים שישמשו אותה וכו', וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלן ממנה וכו', וכ"כ למה כדי שיבוא יוסף באחרונה ויטול גדולה, אמר הקב"ה אם יבוא יוסף תחילה ויפתור את החלום אין זה שבחו. יכולין החרטומים שיאמרו לו, אילו שאלת אותנו כבר פתרנו אותו לך וכו', עליו אמר שלמה כל רוחו יוציא כסיל אלו חכמי פרעה, וחכם באחור ישבחנה זה יוסף, וצ"ב.
פסקה ה
והנ"ל להסביר הענין למה לא יכלו החרטומים למצוא פתרון האלום כמו שפתר יוסף, ואפ"ל כי לפי הוראת החלום ראוי שיהיו שבע שני רעב, ואולי השיגו בחרטומיהם שלא יהיה כי אם שני שנים רעב, כאשר היה באמת, וכדאיתא במד"ר אר"י ב"ר חנינא שתי שנים עשה הרעב, שכיון שירד יעקב אבינו לשם כלה הרעב ואימתי חזרו בימי יחזקאל הה"ד (יחזקאל כ"ט) ונתתי את ארץ מצרים שממה וגו' ארבעים שנה, עכ"ד המדרש. אמנם דבר זה שהקב"ה עתיד להשלים את הרעב בימי יחזקאל לא השיגו החרטומים, וע"ד מ"ש הרמב"ן הק' (בפ' שופטים) עה"פ לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, וז"ל וכבר הודענו כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם וכו', ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיעו עתידות. ולא לזמן גדול ולעתידות רחוקות יגידו, רק בעתידות הקרובות לבוא יודיעו, מהם בקול העוף יקראו וכו' ומהם בפרישות כנפיו וכו' עכ"ל, ולפי שלא ראו עתידות רחוקות שעתיד הקב"ה להשלים את שנות הרעב לא היו יכולין לפתור החלום ע"ד שפתר יוסף שיהיה שבע שני רעב, לפי שהיה נראה להם סתירה בהוראת החלום, גם העלימו מן השמים מהם השגת ידיעה זו. וכמ"ש במדרש הנ"ל שהקב"ה נטל מהם החכמה כדי שיבוא יוסף ויטול את הגדולה, ומה"ט לא השיגו תשלום שנות הרעב שיהיה בימי יחזקאל, והוצרכו לחפש דרכים אחרים לפתור את החלום, ולאחר שבא יוסף גילה להם שעתיד הקב"ה להשלימו בימי יחזקאל, אז החזיר הקב"ה את החכמה לחרטומי פרעה והשיגו גם הם בחכמתם ע"י האצטגנינות שהאמת כדברי יוסף, ולא היה צורך להעלמה, כיון שכבר הושג התכלית ונודע חכמת יוסף ונתעלה לגדולה. אז נתברר להם אמיתת הפתרון כדברי יוסף.
פסקה ו
ולכן אצל שבע שני שבע אמר את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה, כי לא היה רק בחי' דיבור ולא ראו בעיניהם אמתת הפתרון, משא"כ אחר שגילה להם פתרון שבע שני רעב אמר את אשר האלקים עושה הראה את פרעה, שהוא בחי' ראיה שהשיגו והודו כולם לדברי יוסף שטוב פתר, וז"ש הוא הדבר אשר דברתי וגו' דעכשיו נתברר להם בבירור גמור שדברי יוסף צודקים, ולזה אמר פרעה ליוסף "אחרי" הודיע אלקים אותך את "כל זאת" שאתה משיג גם דברים שהם אחרי ומופלג, מה שאין החרטומים וחכמי מצרים משיגים, מזה נתברר שאין נבון וחכם כמוך, שנתעלית על כל החכמים להשיג גם עתידות רחוקות. וזה שמביא המדרש לכאן הפסוק כל רוחו יוציא כסיל וחכם "באחור" ישבחנה, שהחכם הוא יוסף הצדיק ראה והשיג גם דברים שיהיו באחור, ולזמן רחוק בימי יחזקאל ומזה החליט פרעה ואמר אין נבון וחכם כמוך.
מאמר יט
פסקה א
ויצבור יוסף בר כחול הים וגו' עד כי חדל לספור כי אין מספר. צ"ב כפל הלשון, ויספיק שיאמר כי אין מספר, ומה נפקא מינה עוד אם חדל לספור או לאו, שבלאו הכי אין מספר, גם הקשו המפרשים דמה שנקבץ על ידי ממונים בני אדם, איך אפשר שלא והיה לו מספר וכל אחד יודע כמה נקבץ על ידו.
פסקה ב
ב) במד"ר (פרשה פ"ט סימן י"א) פליגי ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן בחשבון שנות הרעב שהיו ראויים לבוא על מצרים, ר' יהודה אמר י"ד שנה שכך פרעה רואה, פרש"י ז' פרות וז' שבלים, ר' נחמי' אמר כ"ח, שכן פרעה אומר ליוסף, רבנן אמרי מ"ב שנה היו, שכן פרעה רואה ואומר ליוסף, ויוסף חוזר ואומר לפרעה, א"ר יוסי בר חנינא, ב' שנה עשה הרעב, שכיון שירד יעקב אבינו לשם כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו', עכ"ד המדרש. ובבעלי התוספות פירשו עה"פ יהיו שבע שני הרעב, יהיו לשון תפלה הוא, שמן הדין היה להיות מ"ב שנים רעב במצרים, כיצד שבע דפרות ושבע דשבלים דחלום, וכן בספור, וכן דהגדה מפי יוסף וכו' הרי מ"ב, וע"י תפלת יוסף נחסרו עד שבעה, בא יעקב נחסרו עד ב', הרי מ' נחסרו ונפרעו להם בימי ירמי', דכתיב והי' מצרים לשממה מ' שנה עכ"ד ז"ל, וכן הוא בתנחומא. אמנם הקשו המפרשים ז"ל, דא"כ גם שני השובע היו ראויין להיות מ"ב, שכמו שהוכפלו ימי הרעב בחלום ובסיפור, כמו"כ הוכפלו ימי השובע וכמו שנשלמו שנות הרעב לאח"ז, כמו"כ ראוי שישלמו ימי השובע, ואיפוא נמצא מקום לחלק ביניהם.
פסקה ג
ולבאר הענין נקדים דברי המדרש הביאו רש"י ז"ל עה"פ לכו אל יוסף כל אשר ואמר לכם תעשו, ובמד"ר מבואר יותר, וז"ל: כיון שחזק הרעב בארץ וכו', הלכו להם אצל פרעה והיו צועקים ובוכים לפניו וכו', אמר להם לכו אל יוסף וכו' אמרו לו הלכנו אצלו ומדבר אלינו דברים רקים ואומר מולו את עצמכם, אמר להם שוטים לא כך אמרתי לכם מתחלה קנו לעצמכם תבואה, וכי לא היה קורא לכם כל אותן השנים שני השבע, וצוה לכם הוי יודעין שרעב בא לעולת אתם פשעתם בנפשותיכם מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שנים ושלש וארבע שנים, אמרו לו כל תבואה שהיתה בבתינו הרקיבה, אמר להם לא נשתייר לכם קמח מאתמול, אמרו לו אף פת שהיה בסל הרקיב, אמר להם לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו אם גוזר על התבואה ונרקבת שמא יגזור עלינו ויהרגונו, עכ"ד המדרש. עוד שם במדרש רבה (פ' צ' ס"ו) ותחילנה שבע שני הרעב, עד שהם יושבים על השולחן, בקשו אפילו פת קיבר ולא מצאו, פי' המפרשים שבא הרעב פתאום, ומיד בהתחלתו לא מצאו לחם למו, שאפילו פת שבסלם הרקיב, והנה ברור שכל זה היה בדרך נס, כי בדרך הטבע התבואה מתקיימת משנה לחבירתה, ולכאורה ראוי להבין צורך הנס למה.
פסקה ד
והנה ביוסף הצדיק היה מציאות הנס להיפך שנתברכה תבואתו שלא כדרך הטבע כי כל הארצות באו שמה לשבור אוכל, ובדרך הטבע לא היה מספיק אפילו קומץ לכל אחד, אלא שנתברכה תבואתו בדרך נס, ואמרו ז"ל בפדר"א (פרק ל"ט) כשצבר יוסף את האוצרות, היו מלעיגין עליו ואמרו התולעת תאכלנו, מה עשה הקב"ה לא שרה בו לא רימה ולא תולעת, ולא נחסר מן התבואה עד יום מותו עכ"ד המדרש. מבואר שבדרך הטבע לא היתה משתמרת כלל, שהרי היו מלעיגין עליו ואמרו התולעת תאכלנו, ואף שנתן אוכל שדה העיר אשר סביבותיה בתוכה, כפרש"י שנתן בתבואה מעפר המקום שמעמיד את התבואה מלירקב, מ"מ אוצרות גדולים כאלו א"א בדרך הטבע שיתקיימו, והראיה שהיו מלעיגין עליו, ולא האמינו שיתקיימו אוצרותיו בדרך הטבע, ולבסוף נעשה נס עצום שלא נחסר מן התבואה עד יום מותו, דהיינו שמונים שנה בערך, שהרי בן ל' היה בעמדו לפני פרעה, ואז התחילו שני השובע ובן מאה ועשר שנים הי' במותו, נמצא שעמדו האוצרות בשלימותן שמונים שנה ולא נחסרו, אף שכל הארצות באו לשבור בר והסתפקו ממנה, והוא נס נפלא שנתברך תבואתו שלא כדרך הטבע רק מברכת ד', ונמשך אליו הברכה ממקום גבוה עליון. וז"ש להם יוסף אחר הסתלקותו של יעקב אבינו ע"ה, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, שהיה זן אותם משלו כל אותן השנים ועדיין היו האוצרות שמורים וקיימים, ואף שלא היה עוד צורך לנס, שהרי פסק הרעב וזרעו וקצרו תבואה חדשה, אולם לא רצו ליהנות מתבואתן של המצריים משום אל תלחום לחם רע עין, גם לטעם שכח הפועל בנפעל, וניזונו מאוצרותיו של יוסף כל ימיהם, שהיו מברכת ד' ובכח קדושתו של יוסף.
פסקה ה
והנה אמרו ז"ל שכל דבר המנוי והמדוד אין הברכה שורה בו, ע"כ חדל יוסף מלספור, כדי שיהיה הברכה שורה בו, ובזה יתורץ כפל הלשונות ויצבור יוסף בר כחול הים עד כי חדל לספור. ומפרש הכתוב מ"ט חדל לספור, כי אין מספר, שרצה שישרה בו הברכה עד אין מספר, וע"כ חדל לספור שלא ימנע השראת הברכה, ומעתה ל"ק קושית המפרשים הנ"ל (קושיא ב') דכמו שנשלמו שנות הרעב בימי יחזקאל, היה ראוי שישלמו ימי השובע על מ"ב, שגם הם הוכפלו בכתוב כמו ימי הרעב, אמנם שני הרעב לא היו כי אם ב' שנים, וכשבא יעקב פסק הרעב, וע"כ נשלמו לאח"ז בימי יחזקאל, אמנם השובע של שני השבע נתקיים לשמונים שנה כמבואר בפדר"א, ואפילו לשנה ראשונה של תחלת הרעב לא הי' מספיק בדרך הטבע, כמ"ש במדרש שלא היה מגיע אפילו קומץ לכל אחד ואחד, אלא שמנשך ברכה גדולה בתבואת וזה היה שקול נגד שובע של הרבה שנים בדרך הטבע, וא"ש שלא היה צורך להשלמת השובע, כי אם ימי הרעב בלבד נשלמו.
פסקה ו
ויתורץ בזה קושית המפרשים ז"ל, שהקשו דלכאו' פתרונו של יוסף יש בו סתירה מניה וביה, דבתחלת דבריו אמר ונשכח כל השבע בארץ מצרים ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אח"כ, שזהו פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה, ובסיום דבריו אמר ויקבצו את כל אכל השנים הטובות וגו' והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב וגו', וא"כ לא יהיה נשכח השבע ואיך יתקיים ולא נודע אל קרבנה וה"ז סתירת אמנם חלות הגזירה היתה רק על תבואתם של מצרים, שהיתה השפעתם ממקור הטומאה והסט"א, ובזה נתקיים ונשכח כל השבע בארץ מצרים שלא נשאר למו, ואפילו פת שבסלם הרקיבה, כדי להכרית ולבטל השפעת הטומאה מכל וכל ולהחליש כוחותם, ומה שנתברכו תבואותיו של יוסף הי' מברכת ד' ממקור הקדושה וזה לא היה בכלל הגזירה מעולם ולא נכלל במראה החלום של ולא נודע כי באו אל קרבנה, כי מעיקרא היה הגזרה על של מצרים בלבד, וז"ש יוסף אל פרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו "על" ארץ מצרית שבהכרח לימנות איש כזה שיהיה למעלה מבחינת מצרים, ודבוק בשורש הקדושה, ועי"ז והיה האכל לפקדון לשבע שני הרעב ולא תכרת הארץ ברעב, וזולת זה אי אפשר שתתקיים התבואה כלל.
פסקה ז
והנה משורש ברכה זו נתקיימו ישראל בקדושתן במצרים, ע"י שלא נהנו מהשפעת כוחות הטומאה של מצרים, כי אם ממקור הקדושה שנשפע להם ע"י יוסף, ועי"ז זכו לגאולת מצרים, ויציאת מצרים הוא שורש כל הגאולות וכל הנסים, ואולי לטעם זה קורין פ' מקץ לעולם בימי חנוכה, ששורש הברכה שנמשך בשמן של בית המקדש, נמשך ממקור הברכה והנס של יוסף הצדיק, וע"ד שפירשו ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, שהראשונים בכח קדושתם וזכותם הרמה הורידו השפעת הנס והברכה הצריכה להם לשעתה, וזו נעשית מעיין ישועה לדורות עולם להיות נשפע להם בעת שיצטרכו וכמו שהיה בחי' הנס והברכה על ידי יוסף הצדיק ממקור הקדושה כדי להפריש את ישראל מהשפעת הסט"א וכוחות הטומאה, עד"ז הי' בחי' נס חנוכה, שהיתה מחשבת היונים להכניס כח הטומאה בישראל, ולטעם זה טמאו כל השמנים שבמקדש, שידליקו ישראל בהכרח בשמן טמא, ונעשה נס שנתברך השמן בברכת ד' ממקור הקדושה משורש אותה הברכה והנס שנמשך ע"י יוסף הצדיק, ולרמז זה קורין לעולם פ' מקץ בימי חנוכה.
מאמר כ
פסקה א
עוד יתבארו הדקדוקים הנ"ל בהקדם דברי המדרש (הובא לעיל) דפליגי ר' יהודה ור' נחמי' ורבנן בחשבון שנות הרעב, ר' יהודה אמר י"ד היו, שכן פרעה רואה, ר' נחמי' אמר כ"ח שנה היו, שכן פרעה אמר ליוסף, רבנן אמרי מ"ב שנה היו, שכן פרעה רואה ואומר ליוסף ויוסף חוזר ואומר לפרעה, אר"י ב"ר חנינא שתי שנים עשה הרעב, שכיון שירד יעקב אבינו לשם כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל הה"ד (יחזקאל כ"ט) ונתתי את ארץ מצרים שממה בתוך ארצות נשמות, וערי' בתוך ערים מחרבות תהיין שממה ארבעים שנה עכ"ד המדרש. פירש"י י"ד שנה היו הרעב ראוי לבוא במצרים שכן פרעה רואה שבעה פרות ושבע שבלים, ורבנן אמרי מ"ב שנה היו ראויין לבוא שכן פרעה רואה, אומר ליוסף ויוסף חוזר ואומר לפרעה הרי מ"ב, עכ"ד רש"י ז"ל. ובמדרש תנחומא דרשו ז"ל עה"כ ותחלינה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף מהו כאשר אמר יוסף, אר"י בר שלום י"ד שנה של רעב היו ראויין לבוא, שכן יוסף אומר שבע פרות הרקות והרעות שבע שנים הנה, ושבע השבלים הרקות שבע שנים הנה הרי י"ד שנה, אלא שגזר יוסף ונעשו ז' שנים, שנאמר יהיו שני הרעב, לפיכך כתיב כאשר אמר יוסף עכ"ד המדרש. ולכאורה צ"ב דממה נפשך אם ראה פרעה בחלומו כ"ח או מ"ב, א"כ איך פתר לו יוסף על ז', ואיך לא הי' נתפס בפתרונו ע"י פרעה שהיה זוכר חלומו כמבואר במדרשי חכז"ל, ואם החלום לא היה מראה כי אם על ז' אם כן מדוע היו ראויין להיות מ"ב, ומה צורך הי' לגזירתו של יוסף שלא יהיו אלא ז' שני הרעב, ומנין לנו יותר.
פסקה ב
ולבאר הענין נקדים דברי המדרש הובא בבעה"ת ורבינו בחיי ז"ל, שפרעה ראה החלום ופתרונו עמו, וזכר החלום ושכח הפתרון עיי"ש, ואפשר דע"כ הוטב בעיניו פתרונו של יוסף, מפני שאחר שפתר לו יוסף נזכר גם הוא בפתרון וראה שכיון יוסף ממש כפי הפתרון שהראו לו בחלום, ויתכן שכל זה ראה פרעה בפתרון החלום שראויים להיות שני הרעב יותר מז', או י"ד שנים או כ"ח או מ"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אלא שע"י גזירת צדיק יתמעטו לז' שנים, ואחר שאמר יוסף יהיו שבע שני רעב, וגזר שלא יהיו אלא ז' ולא יותר, אז נזכר פרעה כי כן ראה גם בפתרונו שלא יתקיימו כי אם ז' שנים, ועי"ז נתאמתו אליו כל דברי יוסף.
פסקה ג
וז"ש ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, שזה שייך להשלמת הפתרון שיפקיד איש נבון וחכם אשר יהיה בכוח דיבורו למעט שני הרעב, ע"ד ותגזר אומר ויקום לך, דלזה צריך נבון וחכם, וכתב הרמב"ן הק' (בפ' לך עה"פ ויעבור אברהם בארץ) וזל"ק ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזירה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמי' לברוך וכו', ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו עכ"ל. ועד"ז עשה יוסף הצדיק פועל דמיוני על ביטול גזירת הרעב, במה שאסף התבואות בשבע שני השבע ועי"ז יתקיים פתרון החלום שלא יהיה רק שבע שני רעב, ופרעה קבל את כל דברי יוסף מפני שנזכר בפתרון שראה בחלומו וראה שטוב פתר יוסף, וז"ש לו אחרי הודיע אלקים אותך את "כל זאת" היינו פתרון החלום וגם הכח לגזור ולחסר משני הרעב ודאי שאין נבון וחכם כמוך.
פסקה ד
וזה שאמר לו יוסף הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עושה הראה את פרעה, שכל זה ראה פרעה בחלומו, שהיה ראוי להיות יותר מז' שנים רק שיתמעטו ע"י תפלת צדיק, ע"כ א"ש מה שלא אמר בשני הרעב הגיד לפרעה רק הראה את פרעה דרמז לרגם על אותן השנים שהיו ראויין להיות רעב ויתבטלו ע"י תפלת צדיק, וזה לא ניתן להאמר בבחינת דיבור שהרי הוא דבר התלוי בבחירה, והראו לו רק בבחינת ראיה שאינו מכריח את הבחירה. אבל פתרון שני השבע השיג בבחינת דיבור, משא"כ שני הרעב לא היו יכולין לגלות לו רק בבחי' ראיה מפני שהיה תלוי בבחירת יוסף הצדיק ע"כ אמר אשר האלקים עושה הראה את פרעה.
פסקה ה
ובזה יובן מדוע לא השיגו החרטומים לפתור חלום פרעה בענין הזה, והרי פשטות החלום מורה על זה כקושיתינו לעיל, אמנם היה קשה להם ענין החלום ופתרונו, כי ראו שלא יהיו רק שבע שני רעב, והחלום היה מראה יותר משבע י"ד כ"ח או מ"ב, ודבר זה שיבא צדיק ויבטל גזירת הרעב וימעט אותו על שבע שנים לא האמינו הרשעים הללו במציאותו, שאמונת צדיקים הוא בחי' גבוה ולא יזכו אליה כי אם בני ישראל הדבוקים בהשי"ת, אבל הרשעים רחוקים הם מהשגת אמונה זו שיהיה כח ביד הצדיק לבטל גזירה בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים ע"כ הוצרכו לעזוב דרך פתרון זה. לפי שהיה להם סתירה בין הפתרון ומראה החלום וכיון שנטו מדרך האמת לא יכלו עוד לכוון אל האמת כלל, אבל יוסף הצדיק הודיעם פשר דבר שיתמעטו שני הרעב ע"י תפלת צדיק ונתאמתו דבריו אצל פרעה כי נזכר שכל זה הראו לו בפתרון אשר חלם וז"ש אשר האלקים עושה הראה לפרעה והבן.
מאמר כא
מאמר כב דרוש לשבת חנוכה
פסקה א
וליוסף יולד שני בנים וגו' ויקרא את שם הבכור מנשה כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי ואת שם השני קרא אפרים וגו', במד"ר פ' וישלח) ויבא יעקב שלם. שלם בגופו שלם בבניו וכו' שלם בממונו וכו' שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי ולהלן הוא אומר נפש עמל עמלה בו, עוד דרשו ז"ל במד"ר (פ' שמות) עה"פ ותלד בן ויקרא את שמו גרשם דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המאורע, ביוסף מהו אומר ויקרא שם הבכור מנשה ואת השני קרא אפרים כדי להזכיר את הנסים שעשה הקב"ה עמו, אף משה קרא שם בנו גרשם על הנס שעשה לו ד' וכו', וצ"ב לפי"ד המדרש הנ"ל ששכח תלמודו וע"ש זה קרא שמו מנשה, מאי נס היה בזה.
פסקה ב
ב) בפסיקתא דר' כהנא איתא, ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו', ילמדנו רבינו נר של חנוכה שהותיר שמן מהו צריך לעשות לו וכו', אם הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה ושורפה בפני עצמה, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש הימנו וכו', יש להבין קישור שאלה זו לקרבנו של מנשה ביום השמיני.
פסקה ג
ג) הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות וכו' שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ע"י כהניך הק' וכל מצות שמונת ימי חנוכה, יל"ד מה צורך להזכיר בהודאת הנס שהיה ע"י כהניך הקדושים, גם צ"ב הקישור למ"ש אח"כ וכל מצות שמונת ימי חנוכה.
פסקה ד
ד) בימי מתחי' בן יוחנן כה"ג וכו', כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך וכו'. יל"ד איך יתכן גזירה להשכיח את התורה, דשכחה הוא דבר הבא מאליו ולא על ידי פעולה, ואין שייך גזירת המלכות על זה, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם וכו'. יל"ד דכיון שהזכיר הכל בפרטיות מה שעשה להם הקב"ה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו' מה צורך עוד להקדמה זו ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם הלא כבר פרט הכל גם מה שמדייק לומר "ואתה" צ"ב, דהרי מובן מאליו שקאי על הקב"ה גם אם היה אומר וברחמיו הרבים עמדת להם וכו', גם ראוי להבין כפל הענינים במלות שונות, רבת את ריבם דנת את דינם וכו'.
פסקה ה
ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה, יל"ד, דהרי הכבוד שמים נצמח על ידי ישועת ישראל, א"כ היה ראוי להקדים ולעמך ישראל עשית תשועה וכו', ואח"כ הול"ל ולך עשית שם גדול בעולמך, גם הלשון "בעולמך" צ"ב קצת, שהיה ראוי לומר שם גדול וקדוש בעולם, גם אומרו כהיום הזה, צ"ב.
פסקה ו
ולבאר הענין, נתחיל בביאור דברי המדרש, אבל יוסף שכח וכו'. ואפ"ל בפשטות מדוע שכח יוסף תלמודו במצרים, על פי מה דאיתא במד"ר (פ' וארא) וידבר אלקים אל משה הה"ד כי העושק יהולל חכם, המתעסק בצרכי ציבור משכח תלמודו, אריב"ל ס' הלכות למדני ר' יהודה בן פדיי' בחרישת הקבר, וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי ציבור ע"כ. והנה יוסף הצדיק עסק במצרים בצרכי ציבור לזונם ולפרנסה, גם לחם עם טומאת מצרים להכניעה כדי שיוכלו ישראל להתקיים שם וכידוע מדברי חכז"ל שע"כ הקדים יוסף לבוא" לשם כדי להכניע את קליפת מצרים הקשה וע"י שהיה עוסק בצרכי ציבור תלמודו נשתכח ממנו.
פסקה ז
עוד יתבאר עפי"מ דאיתא במד"ר (קהלת פרשה א' אות ל"ד) לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה אדם לומד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה ב' וג' שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם לומד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה, ואיתא בגמרא (סנהדרין מ"ט ע"א) א"ר אבא בר כהנא אלמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא, מה טעם דוד עושה משפע וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא, ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, עכ"ד הגמרא. והנה יוסף הצדיק בהיותו במצרים חוץ ממה שהיה עוסק בצרכי ציבור כנ"ל היה גם מושל על כל מצרים וממונה על הצבא, וכמ"ש בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים ופי' בת"א בר ממימרך לא ירים גבר ית ידי' למיחד זין וית רגלי' למרכב על סוסיא וכו', א"כ היה לו טירדות רבות ועצומות, ולא היה לו פנאי בדרך הטבע לעסוק בתורה, וכמ"ש בגמרא הנ"ל שאם לא היה יואב על הצבא לא היה יכול דוד לעסוק בתורה.
פסקה ח
ואיתא בגמרא (נדרים דף ל"ח ע"א) אמר ר' יוחנן בתחלה היה משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו, וידוע מה דאיתא בזוה"ק דיעקב ומשה כחדא אזלי ויעקב אבינו ג"כ זכה למעלה זו שהיה לומד תורה ואינו משכחה ולא הי' צורך אליו לבחי' השכחה, דיעקב אבינו לא היה לו טירדות כיוסף שהיו לו בנים וגם עבדים לשמשו וללחום מלחמתו והיה עוסק בתורה בכל אופן ואופן אף שלא היה שוכח כי התוה"ק הי' כל חיותו וקיומו, וע"ד שפירשתי מאמר הכתוב (תהלים קי"ט) לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני, אמר דוד המלך לפני השי"ת אע"פ שלטובתו של אדם מצוי מידת השכחה בתורה, אבל אני איני צריך לזה, שאף אם לא אשכח אעסוק בתורה, כיון שהיא חיותי ואי אפשר לחיות בלעדה, וז"פ לעולם לא אשכח פקודיך פי' איני צריך למידת השכחה בתורה דאף אם לא אשכח אעסוק בה, כי בם חייתני וזולת זה נפסק חיותי ח"ו, משא"כ יוסף הצדיק שהיה עוסק בצרכי ציבור ומושל על מצרים, אם היה זוכה למעלה זו שלא ישכח תלמודו לא היה לו פנאי בדרך הטבע לעסוק בתורה כלל, ואף אם היה תלמודו משתמר בקרבו, מ"מ לא היה אפשר לו לגבר חיילים ולהוסיף בידיעת התוה"ק, אבל לפי שהיה שוכח, התאמץ בעסק התורה, ואע"פ שלא היה לו זמן הרבה נתקיים בו מאמרם ז"ל (ברכות ל"ב ע"ב) מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת וכו' ובירושלמי איתא ברכה נתונה בתורתן, נמצא שהיה לו טובה גדולה ע"י שהיה שוכח תלמודו מפני שעל ידי זה נתאמץ ונתייגע בתורה ותורתו מתברכת, וא"ש שקרא את שם בנו ע"ש שהיה שוכח את תלמודו, דזה השכחה גרם לו להוסיף ידיעת התורה ולולא זאת לא היה לו מציאות בדרך הטבע לעסוק בתורה. ובזה מובן דברי המדרש (בפ' שמות) שקרא שם בנו ע"ש הנסים שנעשו לו, דע"י ששכח תלמודו נעשה לו נסים שהיה תורתו מתברכת וכ"ז גרמה השכחה כנ"ל לזה קרא שם בנו מנשה ע"ש השכחה כי עי"ז נעשה לו נסים שנתגבר והוסיף בחכמת התורה ע"י שתורתו מתברכת ומשתמרת.
פסקה ט
ועפ"י דרכנו אפ"ל דברי רש"י ז"ל (בפרש וישב) בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף וכו', והקושיא מפורסמת הרי הקב"ה רצון יראיו יעשה, ומדוע לא ניתן ליעקב אבינו השלוה שחפץ בה, ויבואר עפימ"ד בגמרא (חגיגה י' ע"א) וליוצא ולבא אין שלום, אמר רב כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום, (פירש רש"י שאין הוראה מדבר מקרא שהמשנה מפרשת סתימת התורה) וכיון שאין עוסק במשנה שמביא לידי הוראה אין לו שלום דלימוד התורה נקרא שלום, ומפורש כן בפסוק שלום רב לאוהבי תורתך, ועוד בכ"מ מצינו שלימוד התורה נקרא שלום, ואמרו רז"ל (שבת פ"ט ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וכו', ופרשתי עפי"מ שדרשו ז"ל (ירושלמי פי"ד ה"ג) ונתן עול ברזל על צוארך זה הרעיון, ופי' שהוא כעול ברזל על האדם דע"י שמחשבותיו טרודים בעסקי העולם מטרידים אותו מלעסוק בתורה ועבדות ה' ב"ה, ובזאת יתבאר דאלמלי הקדים יעקב אבינו ע"ה לבוא למצרים קודם שבא יוסף לשם, היה מוטל עליו לעשות כל מה שעשה יוסף, היינו ללחום עם טומאת מצרים ולעסוק בצרכי ציבור, והיה מוטרד ברעיונותיו שהוא נקרא עול ברזל ולא היה לבו פנוי לעסק התורה, וז"פ ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים, ר"ל שהוא הי' יורד תחלה והיה מוטל עליו כל העול של צרכי ציבור שהוא מטריד את הרעיון מעסק התורה, אלא שחס הקב"ה עליו ושלח במקומו את יוסף שהוא ילחום שם מלחמת ישראל וישאר יעקב אבינו פנוי לעסק התורה. וז"פ ביקש יעקב לישב בשלוה פי' לעסוק בתורה שהוא נקרא שלום כנ"ל, ועשה הקב"ה רצונו ע"י שקפץ עליו רגזו של יוסף ונתגלגל הדבר שהקדים לפניו למצרים ועי"ז היה יעקב אבינו יכול לעסוק בתורה בלי מפריע.
פסקה י
ונקדים דברי הרמב"ם ז"ל (הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ב) וז"ל: ולמה לא זכה לוי בנחלת א"י ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר וכו', לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן אלא הם חיל ה', שנאמר ברך ה' חילו, והוא ב"ה זוכה להם שנאמר אני חלקך ונתלתך עכ"ד. אמנם בימי החשמונאים היה מוטל כל עול הצבור על הכהנים, מחמת גודל הנסיונות וחשכות הדור שגזרו היונים שלא לעסוק בתורה ולבטל מהם מצות השי"ת חדש שבת ומילה וכו', גם עול הצבא היה על הכהנים שהוצרכו ללחום עם היונים ועם רשעי ישראל, וכמו שפירשתי (בדרושים לחנוכה) וזדים ביד עוסקי תורתך שהכוונה בזה על רשעי ישראל, נמצא הי' לכהנים מלחמה גדולה מבית ומבחוץ, וזה היה חשבון היונים שגזרו הגזירות על קיום התורה, ובזה גרמו לידי כך שהכהנים עוסקי התורה בעצמם יהיו צריכין להיות גם על הצבא ולא ישאר להם פנאי לעסוק בתורה וזה יביא אח"כ שכחת התורה וכמו שאמרו בגמרא הנ"ל שאם לא היה יואב על הצבא לא עסק דוד בתורה, וז"פ שעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך שע"י שהכהנים עוסקי התורה יהיו על הצבא, זה יביא אח"כ לידי שכחת התורה. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו עשה להם נסים, שהיתה תורתם מתברכת כמו שהיה אצל יוסף הצדיק שע"י השכחה נתאמץ יותר בלימוד התורה וע"ש כן קרא שם בנו מנשה כנ"ל, וכמו"כ החשמונאים הק' נתאמצו בעסק התוה"ק ונתקיים התורה על ידם, וכמ"ש הרמב"ן בפ' ויחי עה"פ לא יסור שבט מיהודה על החשמונאים, שהיו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל וכו' (עיי"ש).
פסקה יא
ובזה יתורץ קושית הב"י מדוע תקנו חנוכה ח' ימים ע"ש הנס שנעשה בפך שמן הלא היה מספיק מדת השמן על יום א' נמצא שלא היה הנס אלא ז' ימים ותירץ הפר"ח שיום א' הוא ע"ש נצחון המלחמה, אמנם הקשו עליו המפרשים דאין שייך לעשות יום טוב על זה, שהוא מלובש בדרך הטבע, דלפעמים גם בדרך הטבע יכולים מועטים לנצח את המרובים, ולדרכינו אתי שפיר שיום ראשון עושים זכר על נצחון מלחמה הרוחנית, דיום הראשון היה נס היותר גדול שנצחו החשמונאים את כוחות הטומאה ונתחזק על ידם עסק התורה והמצות, ואף שהיו טרודים בעסק המלחמה, נעשה להם ניסים שהחזיקו את כח התורה בישראל והיה באותו יום נצחון התוה"ק, ועל זה ודאי ראוי לעשות יו"ט יותר מכל הניסים.
פסקה יב
וז"פ אמרינו הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים וכו' שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הק', שעל ידם היה כל עסק המלחמה ונצחון התוה"ק ומהאי טעמא וכל מצות שמונת ימי חנוכת שגם יום ראשון נקבע לזכר הנס. היוצא לנו מזה שעיקר הנס דחנוכה היה מה שנתחזק כח התוה"ק ע"י החשמונאים אף שהיו טרודים בעסק המלחמה ועסק הצבור, שכל אלה טבעיותם להשכיח את התורה כנ"ל, אבל עשה הקב"ה נס שנשארו דבוקים בתוה"ק, והוסיפו גדרים וסייגים וחזקו את עסק התורה והמצות כנ"ל בשם הרמב"ן, ועיקר הנס של חנוכה היה נצחון התוה"ק, וזה נרמז בקריאת שם מנשה כמ"ש במדרש שיוסף קרא שם מנשה על שם הניסים כי נשני אלקים וכנ"ל, ולפי שקורין ביום השמיני קרבנו של מנשה נקרא יום זה בשם זאת חנוכת לרמוז דמטעם זה עצמו שקרא יוסף שמו מנשה זאת הוא עיקר נס חנוכה.
פסקה יג
ואפ"ל עוד טעם על קריאת שם זאת חנוכת עפי"מ דאיתא בפסיקתא א"ר חנינא בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן, ועשה מקופל עד אחד בניסן וכו', והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק וכו', ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה עלי לשלם, מה שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי, וכתבו המפרשים דמהאי טעמא נקרא חנוכה על שם חנוכת בית המקדש שחנכו החשמונאים. והנה בחנוכת המשכן עשו ז' ימי המלואים קודם שחינכו אותו כמבואר בפסוקים ובמדרשי חז"ל, שז' ימים קודם ר"ח ניסן היו ימי המילואים, ובר"ח התחילו הנשיאים להקריב לחנוכת המזבח, והחנוכה הי' אחר ז' ימי המלואים, וכמו"כ אלמלא היו עושין חנוכת המשכן בכסליו כשנגמרה מלאכת המשכן, היו מתחילין ז' ימי המלואים בכ"ה בכסליו וחנוכת המשכן היה ראוי להיות ביום ח' אחר תשלום ז' ימי המלואים, וע"כ כיון שחנוכת החשמונאים הם תשלומין לאותה חנוכה, ראוי להיות עיקר החנוכה ביום ח' מכ"ה כסליו, אמנם אז בימי החשמונאים לא הוצרכו לעשות ז' ימי המילואים, שהרי לא נבנה בית המקדש מחדש, והיו יכולים לעשות החינוך מיד כשנכנסו, וע"כ מתחילין ימי החנוכה מכ"ה כסליו, אבל לפי האמת שהם תשלום חנוכת המשכן, ובמשכן הי' ראוי להיות החינוך ביום השמיני אחר כ"ה כסליו, ע"כ עיקר החנוכה ביום ח' דווקא, ולזה קורין יום השמיני זאת חנוכה, שהוא עיקר החנוכה ע"ש חנוכת המשכן כמבואר בפסיקתא.
פסקה יד
ומעתה נבוא לביאור הפסיקתא הנ"ל (בקושיא ב'), בהקדם לפרש דברי המד"ר (פ' פקודי) ויביאו את המשכן אל משה הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. וצ"ב, ויתבאר עפי"מ דאיתא בגמרא (מנחות צ"ט ע"א) מנלן דמעלין בקודש ולא מורידין, אמר רבי דאמר קרא ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו' (פרש"י ולא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים, ש"מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים), וכתב האוהחה"ק שהבכורה עתיד הוא לחזור לראובן שמעלין בקודש ואין מורידין ולא הורד ממנה כי אם לפי שעה על ידי חטא, אבל מוכרח הוא שיחזור אליו, וכן העבודה לבכורים שניטל מהם ע"י חטא העגל, יחזור אצלם מטעם מעלין בקודש ולא מורידין, עכת"ד ז"ל.
פסקה טו
ועד"ז מה דאיתא בפסיקתא הנ"ל שנגמר המשכן בכ"ה כסליו והחינוך היה בניסן, ואמר הקב"ה עלי לשלם, ושילם בחנוכת החשמונאים, הוא ג"כ מטעם מעלין בקודש ולא מורידין, דלפי שיום כ"ה כסליו נתקדש בגמר מלאכת המשכן ונדחה אז לניסן, בהכרח נשלמה קדושתה בחנוכת החשמונאים, וענין זה נחמה גדולה לישראל, שהיו ברום המעלה בשעת מתן תורה חרות ממלאך המות חרות משעבוד המלכיות וע"י החטא נפלו ממדרגתן ובעוה"ר החטא גורם ירידה בתר ירידה, אולם מטעם מעלין בקודש מוכרח שהקב"ה ירומם קרן ישראל כמו שיהיה לעתיד אחר הישועה שלימה. וז"פ המדרש ויביאו את המשכן אל משה, והיינו מטעם דמעלין בקודש ואין מורידין, כפרש"י ז"ל, הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, דמטעם זה מוכרח שיהיה לישראל גדולה ליום אחרון, בעת הגאולה הנצחית, ויחזרו להיות ברום המעלה כימי קדם ועוד יותר, וגם נס חנוכה היה מטעם זה כנ"ל, וז"ש ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן "כהיום הזה" שאותה הישועה שהיתה בימי החשמונאים מטעם מעלין בקודש וכו' זה הוא נחמה גדולה גם להיום הזה דורות האחרונים שירחם הקב"ה ויגאלנו אחרית כראשית.
פסקה טז
ובזה יבואר דברי הפסיקתא הנ"ל נר חנוכה שהותיר שמן מהו צריך לעשות לו וכו', עושה לה מדורה ושורפה בפני עצמה, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש הימנו וזהו ג"כ מטעם דמעלין בקודש וכו', ע"כ צריך לעשות לה מדורה בפ"ע שלא להורידה מקדושתה שהוקצה למצות וזה נלמד מעצם הנס של חנוכה שאמר הקב"ה עלי לשלם ליום כ"ה כסליו מטעם מעלין בקודש וכו', ועיקר החנוכה ראוי להיות ביום ח' שהוא יום קרבנו של מנשה, ע"כ הביאו בפסיקתא שאלה זו לפסוק ביום השמיני שהוא קרבנו של מנשה. ועפ"י פשטות אפ"ל כוונת הקישור לפי שביום ח' קורין לעולם קרבנו של מנשה, ושאלה זו לא יתכן כי אם ביום השמיני, שהרי בימים הקודמים יש לה תקנה שאם נותר ביום ראשון מדליקה ביום שני וכן בשאר הימים, ורק ביום ח' שהוא יום האחרון יתכן שאלה זו נר חנוכה שהותיר שמן ע"כ הסמיכו שאלה זו לקרבנו של מנשה, שהוא לעולם ביום ח'.
פסקה יז
ולבאר הדיוקים הנ"ל (בקושיא ד') נל"פ עפי"מ דאיתא בירושלמי (שבת פ"ב ה"ו) ר' פנחס ור' ירמי' בשם ר' חיי ב"ר בא כתיב ולפני אלעזר הכהן ויעמוד ושאל במשפט האורים, בסדר האורים אין כתיב כאן אלא במשפט האורים, מלמד בשעה שישראל יוצאין למלחמת בי"ד של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להנצח, (פי' בקרבן העדה ש"מ שאז יש משמאילים וצריכים בי"ד לישב עליהם) א"ר חייא ב"ר בא כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, הא אם אינו יוצא אין צריך ליה שמירה, אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה עכ"ד הירושלמי, וכן אמרז"ל במד"ר (אסתר פ"ז אות י"ח) שהיה קטרוג גדול על ישראל בימי המן לכלותם ח"ו, וטען השטן ואמר רבש"ע תסתפק בעליונים וכו', ובודאי גם במלחמת החשמונאים היה כן והוצרכו בי"ד של מעלה לישב במשפט עליהם אם לנצוח אם להנצח ח"ו והנה אז לא עשו ישראל תשובה מעולת כי מחמת הגזירות לא הי' ביכולתם לכנס את כל היהודים לתשובה כדרך שעשה מרדכי, כמ"ש היערות דבש שמה"ט נס חנוכה לא ניתן לכתוב מפני שהיה בלי תשובה, וממילא היה קטרוג גדול והוצרכו בי"ד של מעלה לישב עליהם במשפט.
פסקה יח
והנה היונים עמדו לעקור ח"ו את התוה"ק מישראל וכל העומדים על התוה"ק הם עומדים כביכול על הקב"ה בעצמו, ולזה העמיד הקב"ה כביכול את עצמו למשפט, כדי לזכות את ישראל, ואז בטלים כל המקטריגים, שמי הוא אשר יעיז לקטרג ח"ו על הבוי"ת כביכול, וז"פ ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, ע"ד שאמה"כ ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, ע"ש שהבעלי דינים צריכים לעמוד לפני הבי"ד, כמו כן עשה הקב"ה שהוא בעצמו עמד לדין שידונו הבית דין שלמעלה אם יתגלה כבוד מלכותו ית"ש על ישראל, ומי יעיז לקטרג נגדו ית' נמצא הי' הצלת ישראל בשביל כבוד ית"ש. וז"פ רבת את ריבם שהקב"ה היה בעל הריב, כי הגוזרים גזירות על הדת אין עומדים לריב עם ישראל אלא עם הקב"ה כביכול בעצמו והוא ית"ש בעל הריב, וגם דנת את דינם הוא העד הוא הדיין שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוציא את דינו לאורה שיתגלה כבוד מלכותו וממילא נעשה מזה נקמת את נקמתם ונצחו ישראל את היונים.
פסקה יט
ולזה הקדים לומר ולך עשית שם גדול וקדוש "בעולמך" והכוונה על עולמות העליונים, כשיצא דינו של הקב"ה לטובה נעשה כבוד שמים גדול בכל העולמות ונמשך ממנו הישועה למטה לארץ ע"ד ישמחו השמים ועי"ז ותגל הארץ, השי"ת יעזור שימשך לנו האור מנרות חנוכה ונהי' דבוקים באור התורה ואור הקדושה, השי"ת ישמח לבבות בני ישראל בכל מיני ישועות טובות רוחניות וגשמיות וייטיב לנו החתימה, ונזכה להנצל מכל צרה וצוקה ולראות בכבוד שמו יתברך בנחת ובשמחה, ונזכה לעשות תשובה שלימה להשי"ת ויאר ה' פניו אלינו מאורו ית"ש, ונוושע בכל מיני ישועות טובות, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
מאמר כג
פסקה א
וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, לכאורה ראוי להבין טעם הודעה זו שהיה זמן לידתם בטרם תבא שנת הרעב, ודרשת רז"ל ידועים הובא ברש"י ז"ל יעיי"ש. אמנם אף לפי"ד ז"ל צ"ב, דהרי את אסנת נשא תיכף ביציאתו מבית האסורים כמשמעות הפסוקים, ורק אח"כ התחילו שבע שני השובע, והיה מציאות שיוליד בנים בהתחלת שני השובע, ואם כוונת הכתוב לאפוקי שנת רעבון הי' מספיק שיאמר וליוסף יולד שני בנים בשנות השובע והוי ידעינן דלא בשנות הרעב ילדם, ומאמרו בטרם תבא שנת הרעב נראה לכאורה שהקפידא הי' ג"כ שיהיה לידתם סמוך לשנות הרעב בשנה או שנתיים האחרונים של שני השובע ולא נולדו בהתחלת שנות השובע, ויש להבין מהו נפקא מינה בהודעה זו שהי' בשנים האחרונים משני השובע, וגם למה באמת נמנע לידתם עד סמוך לשנות הרעב.
פסקה ב
והנל"פ בזה דאיתא במדרש כשבא יוסף הצדיק למצרים, אמר איני רוצה כאן לישא אשה ולהוליד בנים, שראה שפלות המצריים וחשש לקלקול הדורות, אמנם כשנתנו לו את אסנת הרי ראה שמן השמים נגזר עליו כן, כאמזר"ל שרוה"ק הנהיגתו ואז נתרצה לישא אשה ולהוליד בנים, אמנם אם יהיה לו בנים בהתחלת שני השובע הרי יש עדיין הרבה שנים עד שנות הרעב, ויעקב אבינו ירד למצרים רק לאחר ב' שנות רעב וכמ"ש כי זה שנתיים הרעב, ומבן שלש שנים מתחיל החינוך ואיך יוכל לחנכם במצרים, לכן המתין עד טרם תבא שנות הרעב שמכל העולם יבואו למצרים לשבור אוכל, והשיג יוסף הצדיק שגם יעקב אבינו עם השבטים נפש יבואו לשם, וממילא יהיה חברותא לבניו עם בני בניו של יעקב אבינו, וע"כ המתין עד סמוך לשנות הרעב, ויכול להיות שבנו הראשון היה בן שנה אחד בבוא הרעב, ונמצא שלאחר שני שנים כשירד יעקב אבינו לשם היה בן שלש שנים, וכיון שהיו שם יע"א והשבטים הק' והע' נפש, היכולת בידו לגדל בניו ע"ד התורה, וע"כ אמר הכתוב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנות הרעב שכבש מעיינו כדי שיהיה להם חינוך כשר ויוכל לגדלם ע"ד התורה והיראה.
פסקה ג
ואפ"ל עוד בחינה בזה דהשיג יוסף הצדיק דהשתלשלות כל דורות ישראל עתידים לצאת מע' נפש יורדי מצרים, ויעקב אבינו שלח את יהודה לפניו ודרשו חז"ל לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה, והנה להעמיד בית תלמוד ובתי חנוך נדרש הוצאות רבות וכסף הרבה, והגם שהי' השפעה גדולה ושובע גדול בשני השובע, מכל מקום כ"ז גדל על שדות מצרים ומגרעינין שלהם, ומשורש הטומאה שונאו ישראל ושונאי הדת, ואם יסתפק מהשפעה שלהם להחזיק ת"ת לחינוך הבנים יש חשש קלקול שכח הפועל בנפעל, ואף אם רק נראה למראית העין כן, ה"ה מזיק לבחי' הנפש כנ"ל, לכן נתאחר לידתם עד סמוך לשנות הרעבון שאז ידעו הכל שלא לקח משלהם כלום, דגם מה שהטמינו מתבואתם נרקב הכל כדאיתא במדרש, ולא נשאר רק תבואתו של יוסף הצדיק, גם נתנו לו כל ממונם שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף, ועי"כ ידעו הכל שהכסף ע"ז החינוך יצא ממקור טהור ומזה הממון היה אפשר להעמיד חינוך כשר, וז"ש הכתוב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, וכמו שפי' לעיל שנולדו קרוב לשני הרעב ובהתחלת חינוכם כשהיו בני ג' שנים כבר כלה ממונם ותבואתם של מצרים ע"י הרעב וידעו הכל שהחזקת הכסף הנדרש לחינוך בא ממקור הקדושה, ומה"ט המתין עד סמוך לשני הרעב.
מאמר כד
פסקה א
ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה אלינו הצרה הזאת, ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש. לכאורה יש להבין צדיק מה פעל בדבריו אלה, הרי הם עצמם התחרטו והתודו על עונם, ומה צורך להוסיף בהזכרת חטאם, והרי אסור לומר לבע"ת זכור מעשיך הראשונים.
פסקה ב
ב) בילקוט ראובני כתב בשם פרקי היכלות כי ראובן לא חטא במכירת יוסף, גם השתדל בהצלתו ונלכד רק בשביל מעשה בלהה. ולכאורה א"כ מדוע נענש עמהם בעשרה הרוגי מלכות, ואיך והיה משקל חטאם שוה.
פסקה ג
ג) במדרש פליאה הילד איננו ואנה אני בא ממעשה בלהה. וצ"ב, רש"י ז"ל פי' ואני אנה אני בא מצערו של אבא, ולפי זה ראוי להבין מ"ש "ואני" אנה אני בא, הלא בזה כולם שווים להשתתף בצער אביהם.
פסקה ד
ויתבאר בהקדם דברי רש"י ז"ל עה"פ וגם דמו הנה נדרש גם לרבות דם הזקן, ר"ל מה שציערו לאביהם, והנה בחטא זה נכלל גם מעשה בלהה, אף כי בוודאי התכוון ראובן לשם שמים לכבוד אמו, מכל מקום גרם צער לאביו ממילא היה להם השתוות בבחינת חטאם שגרמו צער ליעקב אבינו ע"ה, וע"כ כששמע ראובן שהתוודו על חטא מכירת יוסף ואמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו', והמתוודה צריך לפרוט החטא, והם לא הזכירו פרט זה שציערו לאביהם, ורצה ראובן שיהי' תשובתם שלימה ושיתוודו על כל פרטי החטא, ע"כ הזכירם מה שחטאו בצער אביהם, וז"ש אליהם הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, א"כ הרי לא היה לי חלק במכירתו, ומה לי ולצרה הזאת להשתתף עמכם בעונש אלא וודאי "וגם" דמו הנה נדרש לרבות דם הזקן, ובזה גם אני נכשלתי ע"י מעשה בלהה, ע"כ בא אלינו הצרה הזאת לכולנו, ובזה הזכירם להתוודות על מה שחטאו בצער אביהם, וזהו ג"כ פי' המדרש הילד איננו, והשיג ראובן בחי' החטא והעונש המעותד עליהם בעשרה הרוגי מלכות, ולכאורה הרי לא היה לו חלק במכירתו והוא נקי ממנה ע"כ אמר ואני אנה אני בא מצערו של אבא, ובחטא זה נכלל גם הוא ע"י מעשה בלהה שנכשל בה, וז"ש במדרש הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה, שע"י מעשה בלהה הרי נשתתפתי גם אני בצערו של אבא ע"כ, "ואני אנה אני" בא שאסבול גם אני עונש עמהם בעשרה הרוגי מלכות.
מאמר כה דרוש לשבת חנוכה
פסקה א
ואל שדי יתן לכם רחמים במד"ר ר' פנחס בשם ר' חנין דציפורין פתח (תהילים צ"ד) אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו וכו', א"ר אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורים אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה, שנאמר ומתורתך תלמדנו וכו', א"ר יודן כתיב (שמות כ"א) ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו, ומה הללו שאינן בכל גופו של אדם אלא באחד מאיבריו, אמרה תורה לחפשי ישלחנו, מי שיסורים באים עליו שהן בכל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, ר"פ בשם ר' יהושעי' אמר אשרי הגבר אשר תיסרנו ה' אין כתיב כאן אלא אשר תיסרנו י-ה כזה שהוא נדון לפני הדיין צועק ומצטער ואומר י-ה י-ה די די, כך אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די, הוא יאמר ליסורי די שנאמר וא-ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו' עכ"ד המדרש וצ"ב קישור דרשתם אל הפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים.
פסקה ב
ב) עוד במדרש שם ריב"ל פתר קריא בגלות וא-ל שד"י יתן לכם רחמים וגו', לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, אחר ואת בנימין זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני לא אשכל עוד, וצ"ב היכן מרומז בפסוק לא אשכל עוד, והיפ"ת פי' כיון שנכתב שני פעמים כאשר שכלתי משמע דדוקא שני פעמים ולא יותר, ותירוצו צ"ב, דאדרבה מצינו לחכמינו ז"ל בכ"מ שדרשו כפל הכתוב לרבות כמו נתן תתן אפילו מאה פעמים ולא אמרינן שני פעמים ולא יותר.
פסקה ג
ונקדים דברי היפ"ת בפירושו על דברי המדרש הנ"ל, לכאורה יש להבין מה תועלת בבנין בית שני אחר שלא חזרו כל ישראל על אדמתם, ומלכות בית דוד וארון הקודש ואש מן השמים ואורים ותומים ושמן המשחה שהם עיקר הקדושה לא חזרו, ותמיד היו משועבדים לפרס ורומי, טוב הי' שיהיו בגלות עד בא משיחנו לגאולה נצחית, ולא שיטעמו טעם חורבן בית שני, והתשובה לפי שראה ד' עת קץ רחוקה והיה אפשר להתיאש ממנה וכו', לזה בא בנין בית שני בנתים להורות כי עוד ידו נטויה עלינו להשגיח בנו, וידם רמה בכבוד ונצחו מעטים את המרובים בימי חשמונאים ובכן לא יתיאשו עכשיו מן הגאולה, עכת"ד. ולכאורה צ"ב, דבשביל נס זה בלבד של רבים ביד מעטים לא היה צורך לסבול עדיין טעם חורבן בית שני דכמו"כ בכיבוש יהושע נצחו ישראל המעטים את הגוים הרבים כמ"ש הכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממנו איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור וגו', א"כ כבר היה נס כזה שנצחו המעטים את הרבים, ואם ח"ו לא יתחזק אמונתם מזה לצד אריכות הזמן, מה יוסיף תת כח נס חנוכה שמאז ועד עכשיו עברו יותר מאלפיים שנה, וממה נפשך מי שמאמין בהתוה"ק יתחזק בבטחונו בלאו הכי, ומי שח"ו לא יאמין בה לא יועיל לו גם נס חנוכה.
פסקה ד
אמנם בעיקר קושיתו שהקשה מה התועלת בבנין בית שני נראה דלא קשה מידי, שראתה חכמתו יתברך שלולא בית שני ח"ו תפג תורה מישראל, שאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצרא דעבודה זרה בזמן בית שני ומי יודע כמה היו ישראל סובלין מיצרא דעבודה זרה, לולא שביטלו אותה אנשי כנה"ג, ועי"ז שביטלו אותה הי' לישראל מנוחה ממנו עד דור האחרון הזה שנתגבר בעוה"ר יצרא דמינות ה' ישמרנו, וכוחם של אנשי כנה"ג היה רק ע"י שהיה להם זכותא דארץ ישראל, אם כן היה הכרח גדול בבנין בית שני שיהיו בארץ ישראל ויהיה להם כח לבטל יצרא דע"ז, ועוד היה הכרח גדול בבנין בית שני בשביל נס חנוכה, והיפ"ת דלה לנו חספא ואשכחנא מרגניתא תותי, ולאו מטעמיה בשביל הנס של רבים ביד מעטים, דבאמת עיקר נס חנוכה אינו על נצחון המלחמה, רק על מציאת הפך שהדליקו ממנו נרות חנוכה, ואמרו רז"ל במדרש עה"פ ערכתי נר למשיחי, שבזכות אותו הנר יבוא משיח, נמצא שהיה הנס ההוא הכנה על גאולה העתידה, וכתב הרמב"ן ז"ל (פ' בהעלותך) על דברי המדרש חלשה דעתו של אהרן שלא היה עמהם בחנוכה וכו' אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהן, שהקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות לעולם קיימין, והנה דבר ידוע שכשאין ביהמ"ק קיים והקרבנות בטלין מפני חרבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת בית חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו עכלה"ק. נמצא הנרות הם גדולים יותר מן הקרבנות ומקיימים את ישראל בגלות, ממינא היה הכרח בבנין בית שני בשביל נס חנוכה.
פסקה ה
ולדרכנו יתיישב מ"ש בנוסח הודאה ועל הניסים ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם וכו', ולכאורה מה צורך להקדמה זו עמדת להם בעת צרתם, וידוע לכל שהי' עת צרה לישראל ויספיק לומר ואתה ברחמיך הרבים רבת את ריבם וכו', אמנם יתבאר עפ"י דרכנו הנ"ל, דלכאורה קשה קושית היפ"ת מה התועלת והחפץ בבנין בית שני שיסבלו ישראל עוד חורבן וצרות והריגות והתירוץ לזה שהיה הכרח בדבר בשביל נס חנוכה, או מטעם שכתב היפ"ת בשביל כח הנס של רבים ביד מעטים, או ע"ד שפירשתי שבשביל נס הנרות היה הכרח בדבר, יהיה איך שיהיה הוכרחו ישראל לסבול חורבן הגדול בשביל נס חנוכה, וז"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, ר"ל שהיה הנס בתוך הצרה, בבחינת ורוח תשימו בין עדר לעדר, ולא היה כ"א ישועה לשעתה ועדיין היה החורבן מעותד, אלא שהיה צורך בו בשביל נס חנוכה שהוא הכנה לגאולה עתידה כנ"ל. ובזה יתיישב מה שסיים לבסוף ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך והדליקו נרות וכו', ולכאורה בהודאה דפורים לא תיקנו לומר מה שעשו ישראל אחר שזכו לנס, וצ"ב לחלק ביניהם. אמנם בחנוכה יש הכרח לזה, דזהו השלמת סיפור הנס ולולא זה אינו מובן חשיבות הנס מה הוא כיון שלא היה קיומה נצחי, וכמו שהקשה היפ"ת על עיקר בנין בית שני כנ"ל, גם כי גורם קנאה והתגרות האומות עלינו כמ"ש בגמרא ובמדרש איכה שאמר אספסינוס לריב"ז לטובתכם אני בעי לחרוב ביהמ"ק, דכ"ז דהדין ביתא קיימא, מלכותא מתגרין בכון, אין איחרוב הדין ביתא לית מלכותא מתגרין בכון, א"ל ריב"ז הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות עיי"ש, אלא שהקב"ה שומר את ישראל מהתגרות האומות כמ"ש הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אבל בדרך הטבע הוא סכנה שמעורר קנאת האומות עלינו, ואמרו רז"ל בגמרא (מגילה דף ז' ע"א) שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, ונראה מדברי רז"ל שמ"ש אספסיינוס שעל ידי ביהמ"ק האומות מתגרין בישראל האמת כדבריו ולא הכחיש אותו ריב"ז בכך, רק שאמר לו שאינו מכוון לטובתינו, אבל הודה בזה לדבריו שמעורר קנאה בין האומות, א"כ מאי חשיבות יש בנס הזה, אבל התירוץ הוא שהיה הכרח בנס בשביל נרות המנורה, שהן הכנה לגאולה העתידה כנ"ל, ע"כ הוצרך לסיים ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וטהרו את מקדשיך והדליקו נרות בחצרות קדשיך וקבעו שמונת ימי חנוכה.
פסקה ו
נחזור לפרש דברי המדרש ריב"ל פתר קריא בגליות וכו' (עיין לעיל קושיא ב') דהנה מ"ש ז"ל ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, ע"כ קאי על זמן גאולה העתידה, דהרי בזמן בית שני לא חזרו עשרת השבטים, ולא נודע לנו איה מקומם עד שיבוא משיח צדקינו בב"א, שאז יקויים פסוק זה ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים, ואח"כ אמר ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני, ולכאורה מדוע התחיל בדבר שיהיה מאוחר בזמן, אבל האמת הוא שע"כ הקדים מה שיהיה לעתיד מפני שהוא גאולה העיקרית והנצחית, והתפלל יעקב אבינו ע"ה תחילה על העתידות ואמר ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים ואח"כ רמז על שני החורבנות במ"ש ואני כאשר שכלתי שכלתי, ודייק לומר "ואני" כאשר שכלתי שכלתי, דהנה עשרת השבטים לא סבלו שני חורבנות כי אם חורבן הראשון בלבד, ורק שבט יהודה ובנימין הם שסבלו גם חורבן שני, ע"כ חלקם יעקב אבינו לתרי בבא, ושלח לכם את אחיכם אלו עשרת השבטים "ואני" ירמוז על שבט יהודה בנימין, וכ"כ היפ"ת (עיי"ש בטעמו) ועליהם כיוון במ"ש כאשר שכלתי שכלתי בשני חורבנות, משא"כ עשרת השבטים לא סבלו רק חורבן הראשון, א"כ ממילא מוכרח שכשיחזרו עשרת השבטים והיינו בבית שלישי לא יהיה עוד גלות וחורבן שהרי על עשרת השבטים לא נאמר כאשר שכלתי שכלתי, שע"כ חלק אותם משבט יהודה ובנימין שהם אינם בכלל זה, א"כ מוכח ממילא שלא אשכל עוד, וכשיחזרו עשרת השבטים לא יהיה עוד חורבן וגלות, וא"ש דנרמז כן בפסוק שלא אשכל עוד כיון שאמר "ואני" כאשר שכלתי שכלתי ולא עשרת השבטים.
פסקה ז
ולדרכנו אפשר לרמוז עוד בדברי המדרש הנ"ל וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו. ולכאורה הן אמת שהקב"ה נקרא בשם זה ה' איש מלחמת אעפ"כ ידוע ששמותיו יתברך כל אחד ירמוז לא' ממדותיו יתברך, וראוי להבין הכוונה מה שרמזו רז"ל בדרשת הכתוב לבחי' השם זה דייקא ד' איש מלחמת אכן יתבאר דלפי דרשתם ירמוז הכתוב על כל דורות הגלות עד זמן ביאת המשיח, וע"כ הזהירו לומר שרק ה' איש מלחמה אבל אחר זולתו אסור ללחום, כי אם להמתין על ישועת השי"ת שילחום מלחמתנו ואז יהיה ושלח לכם את אחיכם שיתגלו עשרת השבטים ונזכה לגאולה שלימה ונצחית אבל אסור לעשות לזה שום פעולה גשמית שהשביע הקב"ה את ישראל בשבועה חמורה שלא ידחקו את הקץ ואסור לנו לעשות מלחמה עם אומות העולם רק להמתין לישועת השי"ת שהוא איש מלחמה וכמו שאמר משרע"ה לכת שאמרו על הים נלחום עם המצרים השיב להם משרע"ה ד' ילחם לכם, שהוא יתברך ילחם מלחמתנו, ואמרז"ל במכילתא ה' ילחם לכם, לא לשעה אלא לעולם, שנאמר ה' ילחם לכם, ופי' המרכבת משנה מדכתיב ה' ילחם בלשון עתיד, מוכח כן שציווי זה נאמר על דורות העתידים גם כן שלא ילחמו בעצמם, שהשביע הקב"ה את בני ישראל בשבועה שלא ידחקו את הקץ רק ימתינו על ישועת השי"ת, וזה שרמז יעקב אבינו בדבריו הק' וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, שימתינו על רחמי שמים, ואלמלא היו ישראל הולכין בדרך זה שצוה לנו יעקב אבינו, בוודאי היינו ניצולים מכל צרה וצוקה, השי"ת ירחם ויציל את הכלל ישראל מכל צרה וצוקה בכל מקומות מושבותם.
פסקה ח
נחזור לבאר דברי המדרש המוצג בראש דברינו אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה וכו', בהקדם דברי היערות דבש זלל"ה לפרש אמרם ז"ל (ברכות ז' ע"ב) מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי ליה, אר"ש בר אבישלום משל למה"ד לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח, אף דוד כן כיון שאמר לו הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עליה, כיון דחזא דאבשלום הוא שמח מש"ה אמר מזמור, והקשו המפרשים הרי ראה שלא חייס עליו גם בנו ומדוע אמר מזמור. ופי' הוא ז"ל דיש שני מיני עונשים עונש שהוא בהשגחה פרטית מבעל המשלם גמול מדה כנגד מדה כנגד מה שחטא, ועונש כזה ממרק את החטא ונתכפר לו עונו, אופן השני, דעל ידי רוב עונותיו מסיר הקב"ה השגחתו מעליו, ומניח אותו תחת פגעי הזמן, וזה אין ממרק העווונת, דהרי אין העונש מדה כנגד מדה אלא מצד פגעי הזמן ר"ל וזה גרוע יותר, וזה שהי' מתיירא דוד שמא עבד או ממזר שהוא מדרך הטבע ואפשר שבא ממקרי הזמן ובעונש כזה לא ינוכה שטר חוב שיש עליו מחמת עוונותיו, אבל כיון שראה שהוא בנו וסתם ברא חייס על אבא, וזה לא חס אין עונש זה בדרך הטבע, כי אם בהשגחה פרטית למרק עונותיו ע"כ שמח ואמר מזמור עכת"ד ז"ל.
פסקה ט
ובזה יתבאר דברי המדרש אין לך אדם בלא יסורין, אבל יש שני סוגי יסורים כנ"ל ואם היסורים באים מצד הטבע אינו מכפר עון, אשרי לאדם שיסורין באים עליו מן התורה. ר"ל שבאין עליו מדה כנגד מדה לכפרת עוונות ולזכך נפשו, ר' פנחס בשם ר' הושעי' אמר אשרי הגבר וכו' כך אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די, היינו בגאולה העתידה שיהיה נס יגון ואנחה, הוא יאמר ליסורי די, שיקרב הבוי"ת גאולתן של ישראל בבחינת אחישנה ולא ימתין עד סוף הזמן של בעתה, שעי"ז סובלין ישראל בעוה"ר הרבה מחבלי משיח. והתפלל יעקב אבינו להקב"ה שיקדים את גאולתן של ישראל ויאמר לצרותינו די, וסמכו זה אל הפסוק וא-ל שד"י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, לרמז שרק ע"י הקב"ה בעצמו אפשר להיות התקרבות הגאולה אבל לא ח"ו ע"י פעולה אנושית.
מאמר כו
פסקה א
עוד אפ"ל בדברי המדרש הנ"ל ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו' ריב"ל פתר קריא בגלות וכו'. והדקדוקים כבר נפרטו לעיל, ויתבאר בהקדם דברי המדרש רבה פרשת וישלח (ע"ט ס"ה) ויבא יעקב שלם וכו' ר' יוחנן אמר שלם בתלמודו, אבל יוסף שכח שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי וכו' עכ"ד המדרש. וראוי להבין הכוונה במ"ש שיוסף שכח תלמודו, והרי אמרו רז"ל במדרש עה"פ ויבא הבית לעשות מלאכתו, ר"א אומר שבת היה וכו', ומה מלאכה היתה לו, שונה וקורא מה שאביו למדו עכ"ד המדרש. ובודאי שהיה דבוק בתוה"ק כל ימיו ואיך יתכן ששכח תלמודו. גם מה רבותא ביעקב אבינו שלא שכח, ומה"ת שישכח, והרי האבות הקדושים נתעצמו בעצם התוה"ק דיבוק עצמי והשיגו כל התוה"ק אף טרם שניתנה, ולא יתכן אצלם שכחת התורה כפשוטו.
פסקה ב
ונל"פ בהקדם דברי הקדושת לוי זלל"ה בדרושים לחנוכה (קדושה שני') הטעם דלא נקבע לקרות מגילת חשמונאים כמו מגילת אסתר, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא, והמתנהגים עפ"י התורה אין צריכים לשום פעולה גשמית. וכזה היה הנס של מרדכי ואסתר שלא עשו שום פעולה, לכן זה הנס נקבע לקרות והוא תורה, אבל נס החשמונאים שהי' דרך מלחמה וע"י סיוע ופעולה גשמית ממעשה תחתונים, והתורה היא כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם חטא אדה"ר, שכל הטבעים יעשו שליחות ב"ו, בלי שום פעולת התחתונים. לכך אין קורין מגילת חשמונאים כי רצוננו וחפצינו בחסדים יותר שלא יעשו התחתונים שום פעולה גשמית רק תפלה ותחנונים עכת"ד ז"ל. וק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' וישב תירץ בהקדמת דב"ק קושית הב"י ז"ל, דמדוע נקבע יום א' יותר ממה שנעשה בו הנס, אמנם יום א' נקבע כנגד הבחי' היותר גבוה שלא היה בזמן הנס, ונתקן הדלקה, דע"י הדלקה נפתחין האורות מאליהן ע"כ תדה"ק.
פסקה ג
ובזה אפשר ליתן טעם שנקרא יום ח' דחנוכה בשם זאת חנוכה, עפימ"ש עוד שם בקדושת לוי זלל"ה דחנוכה הוא חינוך על הגאולה העתידה ובכח הדלקת הנרות ממשיכין את הגאולה עיי"ש, והנה לפי"ד ק"ז הישמח משה זלל"ה נקבע יום א' נוסף, להמשיך בחי' גבוה יותר מבלי פעולה ממעשה התחתונים כלל, ומסתבר שיום הח' נקבע ע"ש כך, דמעלין בקודש ואין מורידין ובחי' זו נזכה אלי' לעתיד, דגאולה העתידה יהיה ע"י הבוי"ת בלבדו מבלי סיוע מפעולת תחתונים. ולפי זה יתכן דז' הימים נתקנו לזכר הנס שהי' בימי החשמונאים, שלא היה בבחי' גבוה כזו, ויום הח' הוא ע"ש חינוך דלעתיד, להמשיך בחי' הגאולה שהוא בלי שום סיוע פעולת התחתונים כנ"ל, וע"כ נקרא זאת חנוכה שזה הוא העיקר והתכלית בכוונת פעולתינו בנרות חנוכה, להמשיך בחי' זו דלעתיד.
פסקה ד
ונל"פ בזה מאמה"כ (פ' בשלח) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, וראוי להבין איך יבחנו ע"י המן בכללות שמירת התורה, גם הרבה מצות נצטוו ישראל בהם, ומדוע ניסה אותם הקב"ה במן דוקא, ויתבאר עפי"ד הקדושת לוי זלל"ה, דהמתנהגים עפ"י התורה א"צ לפעולה גשמית כלל. ואם משתדלים לסיוע פעולה גשמית הוא שלא כשורת התורה, עיין בדברי ק"ז הישמח משה זלל"ה פ' וישב שהסביר הענין בטוב טעם ודעת, והנה המן ירד להם לישראל על בחי' זו, שלא הי' צורך בו לפעולה גשמית כלל, כמו שדרשו רז"ל שלא הי' מצטערים בלקיטתו, והי' משתנה להם לכל מה שישאלו. והנהגה זו הוא בכח התורה, וז"פ אמרם ז"ל ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ר"ל שלא זכו לשלימות כח התורה, כי אם אוכלי המן שהי' כל השפעתם מבלי סיוע מעשה תחתונים, מה שאין כן אם מסתייעים מפעולה אנושית, אין זה שלימות דרך התורה, וז"ש למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ר"ל אם ישתלמו בכח התורה גם לעתיד, שלא יהיו צריכים לפעולה גשמית כמו שהי' להם במן, ודבר זה תלוי בתקון המעשים, כמו שביאר ק"ז זלל"ה במאמר הנ"ל דהבוי"ת מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה. ע"כ אם אינו עושה כפי היכולת במילי דשמיא, אז נופל תחת הטבע וצריך להשתדלות ולעשות כפי היכולת במילי דעלמא, אבל אם עושה כפי היכולת במילי דשמיא, א"צ להשתדל כלל בפעולה גשמית במילי דידי'.
פסקה ה
ויתבאר בזה דברי המדרש הנ"ל ויבא יעקב שלם וכו', שיעקב אבינו ע"ה שלימו דאבהן השתלם בכח התורה ובפרט אחר שנצח לס"מ שרו של עשו, ולא היה צורך אליו לפעולה גשמית כלל, כ"א זכה לבחי' שהי' בתחלת בריאה קודם חטא אדה"ר, שכל הטבעים עשו שליחות ב"י וכנ"ל, וזה שדרשו ז"ל שלם בתורתו, אבל יוסף שכח, דיוסף הצדיק הי' כל הנהגת המדינה על ידו וממונה על הצבא כמ"ש הת"א ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידי' למיחד זין וכו', והיה הכרח לזה כדי להכין מקום לישראל ולהכניע קליפת מצרים כמבואר בדברינו לעיל, והכל היה בכח אלקי כמאמר הכתוב שהיה ד' עמו, אבל מכל מקום היה צריך לעשות פעולה גשמית, ואין זה דרך שלימות התורה אשר למד אצל אביו יעקב אבינו ע"ה שהיה שלם בתורתו, ואולי זה כוונת דברי המדרש אבל יוסף שכא שנאמר כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ר"ל כח התורה שלמד בבית אביו נשכח ממנו לפי שעה, ע"י שהיה מוכרח לעמל ולפעולה גשמית לצורך גבוה עליון כנ"ל, ואחר שנשלם הסיבה וכבר הכין בפעולתו מקום קדושה לישראל, חזר למדריגתו ולא היה צורך אליו לפעולה גשמית כלל, וע"ש זה קרא לבנו השני אפרים, ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי, שנתגדל ונתרומם מעלתו עד שנשתלם בכח התורה כבחי' שהי' בתחילת הבריאה כנ"ל.
פסקה ו
ובזה אפשר ליתן טעם מה שקורין ביום ח' דחנוכה קרבנו של מנשה ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו', האמנם שסידרן של הנשיאים כך היה, עכ"ז לא לחנם אתרמי שיהיה נשיא מנשה מקריב קרבנו ביום ח' דוקא. ואפ"ל עפ"י דרכנו הנ"ל דלפי דיום ח' דחנוכה נקבע ע"ש בחי' זו להמשיך אורות מבלי שיצטרך לפעולה אנושית, ובחי' זו נרמז בדברי יוסף שהתאונן ע"ז באמרו כי נשני אלקים וגו' ואת כל בית אבי, וכדי שנתעורר לתקן בחי' זו ביום ח' שנקבע ע"ש כך, קורין קרבנו של מנשה.
פסקה ז
נחזור לפרש דברי המדרש הנ"ל ריב"ל פתר קריא בגלות וא-ל שד-י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ד' איש מלחמה וגו'. והקשה היפ"ת דא"כ הוא יתברך הנותן רחמים והוא המקבל ומאי קאמר, וסיום דברי המדרש כאשר שכולתי בחורבן ראשון, שכולתי בחורבן שני לא אשכול עוד, יש לדקדק איך נרמז בפסוק לא אשכול עוד, וכן דקדק ביפה תואר ונזר הקודש וכבר בארנו בזה. ולדרכנו אפשר לומר על פי מה דאיתא במדרש ילקוט (זכרי' תקע"ז) ישראל נושע בד' תשועת עולמים, אמר הקב"ה בעולם הזה הייתם נושעים ע"י בני אדם, במצרים ע"י משה ואהרן. בימי סיסרא ע"י דבורה וברק וכו', וע"י שהיו בשר ודם, והייתם חוזרים ומשתעבדים. אבל לע"ל אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים שנאמר ישראל נושע בד' תשועת עולמים עכ"ד המדרש. מבואר דגאולה העתידה יהיה מבלי סיוע פעולה ממעשה תחתונים, ויל"פ בזה כוונת אמרינו בתפלת יוצר לשבת אפס בלתך גואלנו לימות המשיח. ולכאורה וכי יצוייר שום דבר בעולם מבלעדי עזרתו ית"ש, ומדוע צריך לפרט בזה דוקא אפס בלתך גואלינו לימות המשיח, אמנם בכל תהלוכות וצרכי בני אדם אמרו רז"ל יכול יהא יושב ובטל, ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה. והחיוב לעשות השתדלות קצת בדרך הטבע, ולצפות על סייעתא דשמיא, ואין לסמוך על הנס, לא כן הוא בענין הגאולה שאסור לעשות אף פעולה והשתדלות כל דהו, וז"ש אפס בלתך גואלנו לימות המשיח שבענין הגאולה כל מין השתדלות ופעולה אסורה וללא הועיל, וכאפס ואין נחשבו כ"א הבוית"ש לבדו יגאלנו לימות המשיח.
פסקה ח
והנה גאולות הקודמות שהוו ע"י שלוחי בשר ודם, השפיע הבוי"ת רחמים וחסדים לישראל ע"י השלוחים שנשתלחו לגאול את ישראל, והוא ית"ש היה הנותן והשלוחים המקבלים השפעת החסדים, משא"כ בגאולה העתידה שתהיה ע"י הקב"ה בעצמו מבלי סיוע פעולת בני אדם כלל, נמצא שכל השפעת הרחמים וחסדים יבואו לפניו ית"ש, והוא יתברך הנותן והמקבל, כי א"א שתהיה שום פעולה ע"י זולתו ית"ש ואפס בלתך גואלנו לימות המשיח, ועל אותו זמן התפלל יעקב אבינו ע"ה וא-ל שד-י יתן לכם רחמים לפני האיש זה הקב"ה, שהוא יתברך ישפיע רחמים וחסדים לגאולתן של ישראל, והשפעת החסדים יבואו לפניו ית"ש בעצמו, ודרשו רז"ל בשם שדי, מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, רמזו בזה על זמן גאולה העתידה, דבשעת בריאת העולם היו השמים והארץ נמתחים והולכים עד שא"ל הקב"ה די, ובחי' הצמצום הזה נעשה ע"י הבוי"ת לבדו כי אפילו יתוש קטן אין ביד בני אדם לבראו, כמו כן ענין הגאולה אי אפשר שתהיה ע"י פעולת אדם כלל, וז"ש רז"ל מי שאמר לעולמו די הוא יאמר לצרותינו די. לשלול סיוע פעולת בני אדם שאי אפשר בענין הגאולה כלל, וא"ש סיום דברי המדרש לא אשכול עוד, דכ"ז נלמד מהפסוק וא-ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, וכדרשתם ז"ל לפני האיש זה הקב"ה. וא"כ שתהיה גאולה העתידה על ידי הבוי"ת בעצמו, מוכרח שתהיה נצחית ואין אחריה גלות עוד, כמ"ש ז"ל ישראל נושע בד' תשועת עולמים, וכל מעשיו יתברך נצחיים. גם נרמז בשם שדי עפ"י דרשתם ז"ל מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, ומוכרח שלא אשכול עוד.
פסקה ט
ויתבאר בזה אידך דברי המדרש (הובא בדרוש הקדום) ואל שדי יתן לכם רחמים וגו', ר"פ בש"ר חנין פתח אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו וכו' כך אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די. הוא יאמר ליסורי די וכו', ואולי דכוונת המאמר ירמוז ג"כ על יסורי הגלות ועל גאולה העתידה, עפימ"ש רז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות תנויי, שנאמר גם כי יתנו בגוים שם אקבצם, וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. שע"י התורה יהיו ניצולין מיסורי הגלות, גם ירמוז שיהיה הגאולה ביד הקב"ה לבדו מבלי פעולת מעשה התחתונים, וזה הוא דרך התורה שלא להשתמש בפעולה אנושית כלל כבחי' שכתב הקדושת לוי זלל"ה וז"ש ומתורתך תלמדנו שישתלמו בכח התורה ואז יאמר הקב"ה ליסורים די ובמהרה נזכה לגאולה העתידה, ונזכה להיות דבוקים בדרך האמת ובכח התורה הק', ולראות בישועת ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
מאמר כז דרוש לשבת חנוכה
פסקה א
וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, במד"ר אין והכן אלא שבת כמד"א (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן עכ"ד המדרש. וצ"ב לפי דרשתם ז"ל קישור הפסוק כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, ומה נתינת טעם יש בזה, גם דאם שמר יוסף את השבת עד שלא ניתנה בודאי עשה כן בכל שבתות השנת ומה נפקא מינה אם יאכלו האנשים אתו או לאו.
פסקה ב
ב) במד"ר פ' נשא (פ' י"ד ב') ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו' הה"ד (איוב מ"א) מי הקדימני ואשלם וגו' מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה, (בראשית מ"ג) וטבוח טבח והכן, א"ר יוחנן ע"ש היתה ואין והכן אלא לשבת, שנאמר (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו וגו', אמר הקב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון הוי מי הקדמני ואשלם, ומנין שכן הוא ממה שאמור בענין ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו' עכ"ד המדרש. וצ"ב מהו ענין השכר שנדחה שבת בקרבנו, ואיך יהיה מדת שכרו כנגד מדת פעולתו, דבשביל ששמר את השבת, ניתנה שבת לידחות על קרבנו, וה"ז מעשה לסתור.
פסקה ג
ג) בשלטי גבורים (פ"ב דשבת) כתב ברוב השנים חנוכה חל בפ' מקץ, וקבלתי שנרמז בפסוק וטבוח טבח והכן, אות אחרון מתיבת טבח הוא חי"ת עם תיבת והכן תמצא אותיות חנוכה, עכ"ד. וראוי להבין ענין הרמז בפסוק זה דוקא. ומה ענינו לחנוכה.
פסקה ד
ד) ונקדים להעיר עוד בענין הפרשה במאמה"כ ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו', לכאורה צ"ב כוונת האריכות והכפילות במאמר יוסף אל פרעה, דיספיק שיאמר ועתה ישית פרעה איש נבון וחכם על ארץ מצרים, ומה צורך להזהירו ועתה ירא פרעה איש נבון וישיתהו וגו' ובודאי ירא בו אם ישיתהו, גם מה צורך לאיש נבון וחכם בשביל שיקבוץ תבואות השנים הטובות לפקדון לשבע שני הרעב, ויספיק במי שיודע ומבין מהות וטבע התבואות, גם מ"ט ישיתהו על כל ארץ מצרים ויספיק אם יפקידהו על התמנות זו בלבד, לקבוץ את כל תבואות ארץ מצרית גם צ"ב אומרו "ועתה" ירא פרעה דמלת ועתה מיותר, ויספיק שיאמר ירא פרעה וגו', וכבר הזהירו כי נכון הדבר וגו' וממהר האלקים לעשותו, ובזה כבר זירזו על הפעולה מיד, ומה צורך לכפול הזהרתו באומרו "ועתה" ירא פרעה, משמע שבא לשלול זמן אחר, וצ"ב הכוונה.
פסקה ה
ה) יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו'. צ"ב הכפל יעשה פרעה ויפקד פקידים, ולפי הפשטות היינו העשיה שיפקד פקידיה ולמ"ל למכפלינהו. ואם הכוונה על עשיה אחרת, אינו מבואר מהו.
פסקה ו
ו) להלן בפרשה ויכר יוסף את אחיו וגו' ויאמר אליהם מרגלים אתם וגו' ונתקשו המפרשים בטעם הדבר דאיך יתכן לצדיק כמותו להעליל עליהם על לא חמס בכפם, והוא בעצמו ידע שלא נמצא עוולתה בהם בדבר זה ותירצו כי נתכוון יוסף לטובתם, שע"י הצער הזה יתמרק עוונם מה שפגמו בדבר מכירתו, אמנם עדיין לא עלתה ארוכה בתירוצם, דלא יצוייר לצדיק אמת כיוסף שיאמר דבר שאינו אמת, גם לא יתכן שיכתב התוה"ק דיבורים שאינם אמת, ואם רצה לצער אותם כדי למרק עוונם, כמו"כ היה אפשר להשיג מטרה זו באופן אחר.
פסקה ז
ונל"פ בהקדם מ"ש אא"ז זלה"ה בייטב לב (פ' שלח) עה"כ שלח לך אנשים וגו', פירש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים וכו' לפי שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו וגו' אמר הקב"ה אני אמרתי להם שהוא טובה וכו', והקשה הרמב"ן ז"ל, א"כ משה בעצמו למה הוטב בעיניו, דכתיב להלן וייטב בעיני הדבר, ע"כ קושיתו. והנ"ל בזה כי לא מחשבותיו מחשבותם שהוא נתכוין לשמים, והוא עפי"ד הגמרא (סנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ז ע"ב) דפליגו שם אביי ורבא אביי סובר הזמנה מילתא היא ויליף מעגלה ערופה, דירידתה לנחל איתן אוסרתה, ורבא סובר הזמנה לאו מילתא היא דלא גמרינן משמשין מעגלה ערופה דהיא גופא קדושה, וקיי"ל כרבא וכו'. ובזה נ"ל להבין הא דכתיב וירא את העגלות, ואיתא במדרש וברש"י סימן מסר להם יוסף כשפירש ממנו עסק בפ' עגלה ערופה, הכוונה בזה דמהתם ילפינן דהזמנה לגוף הדבר מילתא ובזה הודיע תכלית ירידתו של יוסף למצרים, להזמין להקדושה היינו שיקנה המקום ההוא בחינת קדושת למען יוכלו יעקב ובניו להיות שמה ולא יאכלו לחם טמא בגוים, כי ע"כ צוה ה' את הברכה בשבע שני השבע כידוע, ויוכלו ישראל להתקיים עד זמן הגאולה וכו', דיוסף היה המושל בכל ארץ מצרים ומצרים היו לו עבדים, ומה שקנה עבד קנה רבו ולכן מהני הזמנתו וכו', וזה הי' כוונת משה שהוטב בעיניו לשלוח מרגלים למען בלכתם שם יזמינו הארץ ההוא לקדושת טרם בא ישראל כי ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, וז"ש שלח לך אנשים לדעתך להזמנה לקדושה וכו'. ואמנם הם באו אליו ואמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ לא כפי דעתו של משה, ע"ז אמר ה' אני אמרתי שהיא טובה וכו', יעייש"ד באריכות.
פסקה ח
המורם מדבריו הקדושים דכוונת משה רבינו ע"ה בשליחות המרגלים, למען יזמינו את הארץ ההוא לקדושה טרם בא ישראל לשם, וכמו"כ על דעת כוונה זו באו השבטים הקדושים למצרים להזמין ולהשריש כח הקדושה במצרים, למען יוכלו ישראל להתקיים שמה בקדושתן עד זמן הגאולה, נמצא שהי' פעולתם כשליחות המרגלים ע"ד משה רבינו ע"ה, ואף שיוסף הצדיק כבר הקדים לפניהם לבא למצרים ועסק בפעולה זו להזמין קדושת המקום, מכל מקום אינו דומה מועטים העושים למרובים העושים, וזכות צדיק א' לצדיקים הרבה, והשבטים הקדושים היו מסייעים עמו בכח קדושתן הגדולה להשיג פעולה זו, ועד"ז היה כוונת דברי יוסף אל אחיו באומרו מרגלים אתם, ואמת אמר כי הי' כשליחות המרגלים לפי דעתו וכוונתו של משרע"ה אלא שהיו דיבוריו משתמעין לתרי אנפין. והי' סיבה מן השמים שיבינו דבריו כפשוטן, ובאותה שעה לא ירדו לסוף דעתו, וגם הוא התנכר אליהם והם לא הכירוהו וחשבו שבעלילה בא עליהם, והי' צורך בזה כדי למרק עונם, גם בשביל שיתקיימו חלומותיו כנ"ל בדרוש הקדום, אמנם עצם הדיבורים אמתיים היו והתכוין יוסף הצדיק ע"ד כוונתן האמיתי, וז"ש מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם, היינו שתכלית ביאתכם הנה כשליחות המרגלים לראות את ערות הארץ ולהחליש כח הטומאה ולהכין כח הקדושה לישראל.
פסקה ט
והנה לתכלית זה של הזמנה היה הכרח שיהיה יוסף הצדיק מושל על כל ארץ מצרים כמ"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה (הו"ד לעיל) דאל"ה לא היה מהני הזמנתו, דאין אדם מזמין דבר שאינו שלו, אלא לפי שיוסף הצדיק היה המושל על כל ארץ מצרים ומצרים היו לו עבדים ומה שקנה עבד קנה רבו לכן מהני הזמנתו, וע"כ צוה ה' את הברכה בשבע שני השבע למען יהיה לפקדון לבני ישראל שלא יאכלו לחם טמא בגוים, כ"א ממה שנמשך משורש הקדושה מברכת השי"ת, ובזה נבין במאמר הכתוב ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים (והדקדוקים כבר נפרטו לעיל), אמנם מאמר זה השלמת הפתרון הוא, וכך נגזר מן השמים שיהיה יוסף הצדיק המושל על כל ארץ מצרים בשביל טעם ההזמנה כנ"ל וזולת זה לא היו מתקיימת התבואות של שני השובע בידם, דכל ענין החלום וברכת שני השבע היו לתכלית וכוונה הנ"ל, אמנם בדרך הטבע הצדיק שנוא בעיני הרשעים וסר מרע משתולל בעיניהם, כמו שפירשתי (בדברינו לעיל) מ"ש שר המשקים על יוסף הצדיק ושם אתנו נער וגו', פי' רש"י נער שוטה וכו'. ולכאורה איך לא חש שיתפס בשקרו, וכשיצא יוסף מבית האסורים יתגלה לעיני הכל חכמתו, אולם אמר כן לפי בחי' רשעתו הגדולה, שסר מרע אף אם יהיה חכם גדול נחשב בעיניהם למשתולל. וע"כ ידע ביה בפרעה שאף בעיניו יחשב כן, ולפי בחי' רשעתו לא יחשבהו לחכם ולא יהיה נתפס בשקרו על ידו, אלא שבפעם הזאת הוכרחוהו מן השמים ע"י סיבת החלום, וניטלה הבחירה מפרעה הרשע עד שהיה נראה יוסף הצדיק בעיניו לחכם ונבון ושמו למושל על כל מצרים, כי היה מוכרח כל זה לתכלית ההזמנה שיוכלו ישראל להתקיים שמה עד זמן הגאולה.
פסקה י
וז"ש לו יוסף הצדיק "ועתה" ירא פרעה איש נבון וחכם וגו' שמעולם לא אירע לך ככה שירא בעיניך איש צדיק לנבון וחכם, ומכ"ש שישיתהו למושל על כל ארץ מצרים, אבל ועתה יהיה בהכרח כן שירא בעיניך איש האלקים לנבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים דוקא, וכמ"ש פרעה הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו וגו', אין נבון וחכם כמוך, ועוד הזהירו ואמר יעשה פרעה ויפקד פקידים וגו' כלומר יעשה לשון תיקון, ע"ד הכתוב ועשתה את צפרני', פירש"י לשון תיקון, ר"ל שישתדל בתיקון המדינה למען יהי' המקום מוכן ומוכשר לישראל, ויושלם פעולה זו ע"י שימסור ממשלת מצרים בידו כנ"ל, וחוץ מזה אמר לו ויפקד פקידים וחמש וגו' שיהי האוכל שני השבע לפקדון, ואי לא הא לא מתקיימא אידך, והבן.
פסקה יא
ונקדים דברי הגמרא (חולין צ"א ע"א) א"ר יוסי בר"ח מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה, והכן טול גיד הנשה בפניהם, וכו'. ולכאורה איך נלמד ממלת והכן שציום ליטול גיד הנשה, גם דרש זה סותר דברי המדרש הנ"ל שדרשו ואין והכן אלא שבת כמה דאת אמר והיה ביום הששי והכינו, ואיך נשמע מינה תרתי. ואפ"ל דלטעם הכנה ציום יוסף ליטול גיד הנשה לפני הסעודה, דזולת זה מה צורך היה ליטול הגיד בפניהם, וכמו כן היה אפשר להם לבררו ולהשליכו בתוך הסעודה, דיש בירך ס' לבטלו ולא נאסרה בבישול, אולם לפי דבע"ש היתה כמבואר בדברי המדרש הנ"ל, ואפשר דהסעודה היתה בשבת, ולכן ציום ליטלו לפני השבת מטעם הכנה, ואולי כי בשבת יש בו משום בורר, וא"ש שדרשו ז"ל והכן טול גיד הנשה בפניהם דהיינו נמי לטעם הכנה, ואתי' כדברי המדרש שדרשו ז"ל אין והכן אלא שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו, הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן, ושני המאמרים על קוטב א' יסובבו שיוסף שמר את השבת עד שלא ניתנה, ונוסף לזה קיים ג"כ מצות הכנה מערב שבת עד שלא ניתנה לעשות הזמנה לקדושת השבת, ובזה יבואר קישור הכתוב וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. דטעם סעודתם עמו היה ג"כ לטעם הכנה כמבואר לעיל בשם ק"ז הייטב לב זלל"ה, דכל מעשיהם של השבטים במצרים הי' ע"ד כן להמשיך ולהזמין כח הקדושה בשביל ישראל, ובצירוף כח קדושתם שהסבו בסעודה יחד, בודאי פעלו הרבה לטובת הזמנה זו וז"ש וטבוח טבח והכן וזירזם על הכנה כי אתי יאכלו האנשים בצהרים והיינו נמי לטעם הכנה כנ"ל.
פסקה יב
ויבואר בזה דברי המדרש עה"פ וירא את העגלות וגו' כשראה יעקב את העגלות אמר עכשיו אני יודע שלא חטא יוסף באשת פוטיפרע עכ"ד המדרש. וצ"ב דאיך נתברר לו מזה, ויובן עפי"ד ק"ז הנ"ל, לפרש דברי רש"י ז"ל סימן מסר להם יוסף כשפירש מאביו עסק עמו בפ' עגלה ערופה, דהכוונה בזה דמהתה ילפינן דהזמנה מילתא היא ובזה הודיע תכלית ירידתו למצרים להזמין להקדושה כנ"ל, וא"ש דע"י סימן העגלות ידע יעקב שזה הי' תכלית פעולתו במצרים להזמין כח הקדושה לישראל, ובודאי שלא חטא באשת פוטיפר, דא"כ לא היה בכחו להשיג פעולה זו.
פסקה יג
ויתבאר לדרכינו דברי המדרש הנ"ל (לעיל קושיא ב') דהנה הא דקרבן הנשיאים בחנוכת המזבח דחיא שבת הוי ג"כ מטעם הזמנה, דבעלמא אין קרבן יחיד דוחה שבת, אלא לפי שע"י קרבן זה הכשירו והזמינו את המזבח להקריב עליה קרבנות ציבור לעולה, ע"כ הוי דינו כקרבן ציבור שדוחה את השבת, והיינו מטעם דהזמנה מילתא היא, ויובן בזה קישור דברי המדרש הנ"ל ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו', הה"ד מי הקדימני ואשלם וגו' מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה שנאמר וטבוח טבח והכן, א"ר יוחנן ע"ש היתה ואין והכן אלא לשבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו וגו' ר"ל שיוסף הצדיק לא רק ששמר את השבת עד שלא ניתנה אלא עוד הוסיף מצות הכנה מערב שבת, ואולי שהוא היה הראשון שחידש מצות הכנה, אמר הקב"ה יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, היינו להוסיף בו גם מצוה הכנה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת מה שאין יחיד מקריב וכו', והיינו מדה כנגד מדה דלפי שקיים מצות הכנה בא בשכרו להיות נחשב לו הכנת המצוה כגוף המצוה, וע"כ בן בנו מקריב קרבנו בשבת להיות דינו כקרבן ציבור מטעמא דהכנה והבן.
פסקה יד
וכתב בספה"ק קדושת לוי דשם חנוכה הוא ע"ש החינוך לבנין המקוה בגאולה העתידה בב"א, והוא הכנה והזמנה לגאולה העתידה כמ"ש ערכתי נר למשיחי בכח הנרות של חנוכה, וע"כ נרמז בהאי קרא וטבוח טבח והכן אותיות חנוכה, ועפ"י דרשתם ז"ל אין והכן אלא לשבת, ירמוז על הכנה ליום שכולו שבת שצריך להכין לה מע"ש, וכבר ביארנו לעיל דכל גלגולי הסיבות ופעולתם ודיבורם של יוסף והשבטים היה לעשות הזמנה לקדושה שיוכלו ישראל להתקיים במצרים ולהגאל משם, וכמו"כ עשו הכנה לגאולה העתידה, דגאולת מצרים הוה השורש והכנה לכל הגאולות, וע"כ קורין לעולם פרשת מקץ בימי חנוכה, לפי שכל ענין הפרשה הוא הכנה והזמנה לגאולה העתידה והיינו בחינת חנוכה.
מאמר כח
פסקה א
וירא יוסף את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבח טבח והכן כי אתי יאכלו וגו'. בגמרא (חולין צ"א ע"א) אריב"ח מ"ד וטבח טבח, פרע להן בית השחיטה (פירש רש"י, שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל, לפי שבני יעקב שומרי מצות היו. דאעפ"י שלא נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם). והכן, טול גיד הנשה בפניהם, כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, והקשו התוספות דילמא לא נאסר, ואפ"ה היו מקיימין כמו שחיטה דקא"ל פרע להן בית השחיטה, וי"ל מדקאמר והכן משמע דבלא"ה לא משתרי. אי נמי פרע להן בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, עכ"ד התוספות.
פסקה ב
ואפשר לתרץ קושית התוספות עפי"ד המהרש"א שם וז"ל: דקדק לומר גבי גיד הנשה בפניהם ולא קאמר גבי שחיטה, משום דאם היה השוחט אחד מבית יוסף, אפילו לפניהם לא היה מועיל, כיון דשחיטת עכו"ם פסולה אפילו בעומד על גבו, ופרע להם בית השחיטה היינו שיניח אותם שיפרעו להן בעצמן. אבל בגיד הנשה ודאי דאף בעכו"ם נוטל לפניהם סגי, עכ"ל. ואיתא בגמרא (חולין י"ג ע"א) שחיטת עכו"ם נבלה וכו', נבלה אין איסור הנאה לא, מאן תנא דלא כר' אליעזר דאי ר"א האמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז, ומסיק דסבר לה כי הא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן נכרים שבחו"ל לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן, וע"כ לא הוי רק נבלה ולא שחיטת ע"ז. והנה המצריים היו כולן דבוקים בע"ז מאוד, שאפילו ישראל כ"ז שהיו ביניהם נעשו משוקעין בחטא ע"ז כמבואר בדבריהם ז"ל, א"כ וודאי היה שחיטתם סתמא לע"ז, ע"כ מה שאמר יוסף פרע להם בית השחיטה, לא לטעם שבני יעקב שמרו תורה ומצות ע"י קבלה מאבותיהם, כפרש"י, רק כדי שלא יהי' שחיטת זבחי מתים לע"ז, ועל ע"ז נצטוו גם בני נח שהיא א' משבע מצות שלהם ובשביל זה הוצרך לומר שהם בעצמם ישחטו כפי' המהרש"א, וא"ש דברי הגמרא דמ"ש ליטול גיד הנשה בפניהם אתי' כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח, כדמיון השחיטה דהוי ג"כ הטעם בשביל ע"ז שנאסר לבני נח ולא קשה קושית התוס'.
פסקה ג
ואפ"ל עוד באופן אחר לולא דברי קדשו של המהרש"א ז"ל, דמשמעות לשון הגמרא אינו מוכח כדברי המהרש"א ז"ל שהה בעצמם ישחטו, אלא שצוה יוסף לשלוחו פרע להן בית השחיטה, ואפ"ה טעם האזהרה בשביל ע"ז שנאסר לבני נח. וא"ש אמרם ז"ל אתי' כמ"ד גיד הנשה נאסר לבני נח כדמיון השחיטה, ויתכן דאף אם נעשה מעשה השחיטה ע"י שלוחו של יוסף, מ"מ הכירו בראייתם שלא נשחט לע"ז, עפימ"ש ז"ל במדרש דנרמז בתיבת והכן שצוהו יוסף להזהר בכל הלכות שחיטה, דאות ו' במלת והכן ירמוז על ששה מיני נבילה, ה' ירמוז על חמשה הלכות שחיטה, כ"ן על ע' מיני טריפות, ובכולן הזהיר יוסף את שלוחו לדקדק עליהם. והנה כתב הרמב"ם ז"ל שמצא בספריהם שכל הדברים שהתוה"ק אסרה עלינו עשו הם לע"ז, ולפי שהם עשו לע"ז צותה לנו התוה"ק לעשות היפך מעשיהם כדי להרחיק אותנו מע"ז, ובאמת שהמקיים מצוה א' ממצות התורה נתוסף כח קדושה באיש ההוא, ולהיפך אם עושין נגד התורה מוסיף כח טומאה באיש העושהו, והמצריים שרצונם הי' להוסיף כח הטומאה בעולם ודאי עשו כל מעשיהם היפך התוה"ק, ולזה כיון שראו השבטים בזה השוחט שמדקדק בכל הלכות שחיטה וטריפות שצותה התורה. הכירו מזה שאין מחשבתו לע"ז שהרי כל אלו המצות ודקדוקי הלכות הם היפך ע"ז, וע"כ אף שלא שחטו הם בעצמם רק שלוחו של יוסף כנראה פשטות לשון הגמרא, מכל מקום הכירו במחשבת השוחט שאינו לשם ע"ז ממה שראו אותו מדקדק בכל הלכות שחיטה וטריפות.
פסקה ד
גם י"ל עפי"מ שכתב בנזה"ק (פ' וישלח) על מה דאיתא במדרש עה"פ ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר וגו', א"ר כרוספדאי אר"י אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו', כתב שם הנזה"ק בתוך הדברים, וז"ל: והענין כי אבותינו הק' כמו שהיו בקיאים בחכמת מרכבה הקדושה, כך היו בקיאים בחכמת מרכבת החיצונים שהוא שורש הע"ז, כי את זה לעומת זה עשה אלקים וכו', ובהיותם בקיאים באר היטב בחכמות הללו, היו משיגים ויודעים כמה דקדוקי ע"ז התלויים בכמה מיני מדרגות שונים וכו' עכ"ל. ולזה שפיר היו מכירים בראייתם אם נשחט לשם ע"ז או לא ע"י שהיו בקיאים במרכבה הטמאה שורש הע"ז.
פסקה ה
או אפשר עפי"מ שכתב הרמ"ע מפאנו לפרש הפסוק אמרת אלוקי צרופה היינו צירופי אותיות, ותיכף כשעלה במחשבת אדם לטובה נעשה מזה צירוף אותיות וכתב בפועל לפניו יתברך (הביאו ק"ז זלה"ה הייטב לב בפרשת בלק) ופירש בזה הפסוק וירא פנחס ויקם מתוך העדה וגו' עיי"ש (הובא לעיל פ' וישב), א"כ היו יכולים השבטים הק' לראות כוונת השוחט אם הוא לטובה או לשם ע"ז מצירופי האותיות הנעשין ממחשבתו, שבודאי היו משיגים לראות צירופים ההם, יהיה איך שיהיה אינו מוכרח לומר שמה שצוה יוסף פרע להם בית השחיטה היה לטעם שבני יעקב שמרו תורה ומצות עד שלא נתנה ע"י קבלה מאבותיהם, דא"כ יהיה קשה קושית התוספות, למה הוצרכו לומר אתיא כמ"ד גיד הנשה נאסר לבן נח, רק לטעם כדי שיראו שלא נשחט לשם ע"ז שהיא אסורה גם לבני נח, וע"כ שפיר אמרו בגיד הנשה דאתי' כמ"'ד ג"ה נאסר לב"נ ולא קשה קושית התוספות.
פסקה ו
עוד אפ"ל עפי"מ שביארנו כבר שכל הענינים ההם הי' הכל הכנה לגאולה העתידה ב"ב, וידוע שענין הגאולה הוא סוד טמיר ונעלם ליבא לפומא לא גליא, ולא נתגלה אפילו לנביאים מחמת המקטריגים, וכמו שאמרתי לעיל שהוצרך יוסף להשאר עוד שתי שנים במאסר מהאי טעמא, שיהיה הדבר בסוד עד שיגיע הזמן לפי שיציאתו היה הכנה על הגאולה, וכמו כל השתלשלות מלכות בית דוד שהוצרך להיות בסוד, כדי להסתיר הדבר בפני המקטריגים שלא יתגברו לבטל ולמנוע.
פסקה ז
ובזה אפשר להבין קצת דברי הירושלמי הביאו התוס' (ר"ה ט"ז ע"ב) כד שמע קול שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זמני' למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא, ע"כ. ולכאורה הרי רואה השטן מי הוא התוקע, גם שתוקעין ככה בכל שנה ושנה ואיך יכול לטעות כ"כ, אך לפי הנ"ל יובן, דלפי שיודע השטן שענין הגאולה הוא בהסתר גדול מאוד, ע"כ יכול לדמות כן אעפ"י שאינו מובן עפ"י השכל שזה יהיה שופר של משיח, אבל כיון שהכל נעשה בהסתר אולי גם זה בדרך העלמה, כמו כל ענין הגאולה שהוא בהסתר מחמת יראת הקטרוג, ואפילו ההלכה של עמוני ולא עמונית לא נתגלה עד אותו היום שבאתה רות להתגייר, כמבואר במדרש ילקוט (רות רמז תר"א) עה"פ ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, אילו באת אצלינו מאתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך. שעדיין לא נתחדשה ההלכה עמוני ולא עמונית וכו', ובישמח משה כתב שאפילו אז אחר שנתגלה ההלכה היה צריך בועז לאסוף עשרה זקנים, דכל בי' עשרה שכינתא שריא כדי להגן על הדבר מפני המקטריגים, וכמו כן ענין זה שנתאספו יוסף עם השבטים הק' ודאי שעשו הכנות ופעולות על גאולה העתידה, שהרי כל מעשיהם הי' הכנה לגאולה העתידה כמבואר במדרש הנ"ל, ובפירוש הרמב"ן הק', ולפיכך הוצרך דבר זה להיות בסוד ובהסתר כדי שלא ירגיש בו השטן.
פסקה ח
ובזה יש להסביר טעם לשבח למה צוה אותם יעקב אביהם שלא יכנסו כולם בפתח אחד כדי שלא תשלוט בהם עין הרע כמ"ש רש"י ז"ל עה"פ ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים, ולכאורה הלא יעקב אע"ה היה כחו חזק להציל את בניו מעיה"ר גם באופן אחר, וכמו שבירך את יוסף שלא ישלוט בו עיה"ר, כפרש"י עה"פ וידגו לרוב בקרב הארץ כדגים הללו שפרים ורבים ואין עיה"ר שולטת בהם, וא"כ היה יכול לברך את בניו שלא ישלוט בהם עיה"ר, ולדרכנו אפשר לפרש הכוונה כדי להסתיר הדבר מהשטן שנקרא רע כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וארז"ל (קידושין ל' ע"ב) קשה יצה"ר שאפילו יוצרו קראו רע שנאמר וכו', ולזה צוה אותם יעקב אבינו שיכנס כל אחד בפתחו שלא ישלוט בהם עין "הרע", הוא השטן הוא היצה"ר שנקרא רע, ולהסתיר הדבר ממנו שלא ירגיש בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, ועי"כ הי' כוחם חזק לגרש משם את השטן שלא יראה את מעשיהם ולא ירגיש בדבריהם שעושים הכנות על גאולה העתידה.
פסקה ט
ונקדים מ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (פ' ברכה) דברי הגאון בעל זרע יצחק (במסכת מכות) בשם הגאון מו"ה יעקב אביו של הגאון מו"ה העשיל, על מה דאיתא בגמרא (מסכת סנהדרין נ"ט ע"א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י וכו' והקשו המפרשים דסברא החיצונה הי' להיפך, דמה דלא נשנית לזה ולזה נאמרה והכלל הוא להיפך, ומביא בשם הגאון הנ"ל טעם על התהפכות הסברא, וז"ל שלא היו יכולין ליתן גיד הנשה בסיני דאיתא בגמרא שהתורה ניתנה בחשאי מפני השטן שלא יקטרג, ואיתא בזוהר כי שס"ה מלאכים ממונים על שס"ה ל"ת ועל גיד הנשה ממונה השטן, ולטעם זה לא היה יכול גיד הנשה לינתן בסיני, דאם כן היה שם הממונה שלו הוא השטן והיה מקטרג, ולזה הוצרך לישנות ז' מצות כדי שיהיו לזה ולזה נאמרו עכדפח"ח. ועד"ז נאמר לענינינו כשנתאספו יוסף הצדיק עם השבטים הק' הי' מוכרח להיות הענין בחשאי מפני השטן שלא ירגיש במה שהם עושים הכנות על גאולה העתידה, אמנם כשאמר יוסף טול גיד הגשה בפניהם היה מציאות שירגיש בו השטן, ע"י שהזכירו מצות גיד הנשה, ובשלמא אם נאמר ג"ה נאסר לבני נח וגם הם היו זהירין בנטילת ג"ה, לא הרגיש השטן עי"ז בפעולת מעשיהם של השבטים הק' שהרי הכל נזהרו בג"ה עפ"י הלכה שנאסר לבני נח, משא"כ אם ג"ה לא נאסר לבני נח רק בני יעקב היו זהירים בה ע"י קבלה מאבותיהם, א"כ מיד שאמר יוסף טול ג"ה בפניהם נודע לשטן מי הם המתאספים שם יוסף הצדיק עם השבטים הק' ורוצים לעשות פעולה לטובת הגאולה והם רצו להסתיר הענין מפניו ואיך הזכיר יוסף ענין זה, ובע"כ דאתיא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ ולא ירגיש דבר ממה שנזהרו בג"ה.