שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ט

<< אורח חיים סימן ח • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן י >>

~ סימן ט ~

ב"ה.

שלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב הגה"צ, ותיק מלא עתיק, בנש"ק מאלים ותרשישים, כש"ת מוה"ר שלום יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט"א מציעשינוב יצ"ו.

אחדשת"ה באהבה רבה, בדבר שאלתו אודות המנהג שיש נוהגים לקרות הנשיאים בספר תורה בכל יום ויום מראש חודש ניסן ואילך (עי' לקוטי מהרי"ח, סדר הנהגת חודש ניסן), ויש שרוצים לעשות חדשות לקרות בספר תורה קודם מוסף, בכדי שלא לטלטל הספר תורה פעמיים.

א

והנה האריך בפלפולים אם צריך להקדים תפלת מוסף מטעם תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ומרבה לפלפל דלא שייך בזה תדיר קודם, ועוד האריך בטעמים אחרים בקדימת תפלת מוסף. וכל זה הוא ללא צורך, שהרי גם בחול שאין תפלת מוסף כלל, היו נוהגים כל אלו הצדיקים שהיו קורין הנשיא בספר תורה, שהיו מחזירין הספר תורה ביום הקריאה אחר קדושה דסידרא, ואחר עלינו הוציאו עוד הפעם הספר תורה בשביל קריאת הנשיא, א"כ אי אפשר לחשוב כלל שהיה טעמם בשביל להקדים תפלת מוסף.

והנה לפי פשוטו אפשר לומר טעם, שצריך לעשות הפסק והיכר בין קריאה חיובית לקריאה שאין בה חיוב כלל אלא רשות גמור ומנהג בלבד. וכמו שהביא המג"א באו"ח סימן תקפ"א ס"ק י"ד בשם הלבוש, הטעם שאין תוקעין בערב ראש השנה, להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחיוב, לכן מפסיקין ביום כ"ח. ובלבוש עצמו שם בסימן תקפ"א (ס"א) איתא הלשון כדי להפסיק ולהבדיל בין זו השופר שהיא מתקנת חכמים לשופר של ראש השנה שהיא מן התורה, והמג"א שינה הלשון וקראו תקיעות דרשות.

וצריך לומר דבשביל שהביא הטור מפרקי דרבי אליעזר (פ' מו) וכתב הלשון התקינו חכז"ל שיהיו תוקעין בכל חודש אלול, לכן כתב הלבוש שהוא מתקנת חכמים, אבל יען שנראה אח"כ מלשון הטור והשו"ע שנוהגין לתקוע בחודש אלול, שמזה נראה שאינו אלא מנהג בעלמא, ובפרט שבגמרא לא הוזכר כלל מזה, ואינו כשאר תקנת חכמים שנעשה במנין, לכן קראו המג"א תקיעות דרשות שאינו עכ"פ תקנה גמורה מצד הדין.

וא"כ חזינן דאף באלו התקיעות שיש בהם עכ"פ קצת חיובא כמ"ש הטור התקינו חכז"ל, מ"מ צריך להפסיק בין התקיעות של חיוב יום שלם, ואף דאפילו [אם] היו תוקעין בערב ראש השנה מ"מ יש הפסק מעת לעת עד אחר תפלת שחרית דראש השנה, מ"מ לא סגי בזה אלא צריך הפסק יום שלם בלי תקיעה, שיהיה היכר גמור.

ומכל שכן באותו הקריאה של פרשת הנשיא שאינו אלא מנהג פרטי במקומות מיוחדים, ואין לו שום מקור בשולחן ערוך כלל, ורוב העולם אין נוהגין כן, ואם יקראו הנשיא תיכף אחר קריאת התורה באותו מעמד ובאותו ספר תורה, לא יהיה שום הכירא שאינו קריאה חיובית, ובודאי שצריך להפסיק ולהוציא ספר תורה אחרת שיהיה היכרא בדבר.

ובענין טלטול הספר תורה אודות הנשיא אין קפידא, דאך בטלטול הספר תורה מבית המדרש לחוץ או אפילו מבית לבית איכא קפידא (עי' סי' קלה סי"ד), אבל באותו בית המדרש שמונח שם בארון אין קפידא. שהרי בשביל כך הונח שם בארון, ללמוד ולקרות ממנו, לא שיהיה מונח בארון. אלא שבשעה שאין קורין ולומדין ממנו, צריך להיות משומר בארון, אבל בשביל קריאה ולימוד בכל אופן ואופן אין גנאי להוציאו.

והא ראיה, שהיה איזה גאונים וקדושים יחידים שהיו נוהגים להוציא הספר תורה בשביל קריאתם שנים מקרא ואחד תרגום, אף שבודאי אין שום חיוב בדבר, וכל הציבור לא היו נוהגים אחריהם כן, אלא כולם יצאו ידי חובת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום מתוך החומש, ואותם היחידים שהוציאו הספר תורה לזה אך לגרמייהו היא דעבדו והוציאו הספר תורה אך בשביל יחיד לקריאה שאין בו שום סרך חיובא כלל ועיקר שיהיה בספר תורה. ועל כרחך שכן דעתם בהחלט, שאין בכה"ג שום חשש זלזול לספר תורה, שזה רצונו וכבודו אם הוא באותו הבית המדרש להוציאו בשביל קריאה ולימוד באיזה אופן שהוא.

ב

והנה בלאו הכי מתחילה אחרי ראותי השאלה לא הבנתי מה זו שאלה, הלא מבואר בגמרא יומא דף ע' ע"א דבעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, בשביל שאין גוללין ספר תורה בציבור. ולדעת הרשב"א גם לדידן במקום שאין שם אלא ספר תורה אחד בשבת ר"ח וביו"ט, צריך לקרות המפטיר בעל פה שלא לגלול בציבור, כמובא בב"י סימן קמ"ד. ואך לדעת המרדכי (גיטין רמז תסג) אין לבטל קריאת המפטיר בשבת ויו"ט מהספר תורה בשביל הך דאין גוללין, ועיי"ש בב"י ומג"א (ס"ק ז) הטעם. אבל במקום שיש שני ספר תורה, הכל מודים דאין גוללין וצריך להוציא שני ספרי תורה. וא"כ מה תאמר לקרות הנשיא אחר הקריאה שלא יצטרך להוציא ספר תורה אחר עוד הפעם, הלא גם אם יקראו תיכף אחר הקריאה, יצטרך להוציא ספר תורה אחר בשביל הטעם שאין גוללין בציבור.

ועכשיו ראיתי בסוף התשובה שכ"ת בעצמו הרגיש בזה, וא"כ כל האריכות אך למותר. ובלאו הכי הלא כל אותם הצדיקים וקדושים שנהגו לקרות הנשיא, כולם נהגו כן אחר סיום כל התפילה, והאיך יעלה על הדעת לשנות מדבריהם.

ג

ובאמת עיקר קריאת הנשיא אין לו שום מקור בגמרא וש"ע ובפוסקים, גם אין לזה שום טעם על פי נגלה, שהרי קרבנות התמידים אנו מחויבים בכל יום והמוספים בכל שבת, אלא שאי אפשר להקריב בשביל שאין בית המקדש ומזבח וכהן, וא"כ מהראוי לקיים עכ"פ ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג, עי' יומא פו: וטור סי' מח), ואע"פ כן אין קורין בספר תורה לא התמידים ולא המוספים בעתם ובזמנם בכל יום, אלא יש איזה נוהגין לקרות הקרבנות פעם אחת בשנה בי"ג מדות (עי' ליקוטי מהרי"ח סוף סדר דיני ומנהגי עשי"ת). וא"כ חנוכת הנשיאים שלא עשו כן אלא פעם אחת בחנוכת המזבח, ושוב לא עשו כן מעולם, גם חנוכת הבתי מקדשים לא היה בסדר זה, וכיון שאף בזמן שבית המקדש היה קיים לא עשו כן מעולם, איזה צורך יש עכשיו לקיים בזה ונשלמה פרים שפתינו.

אבל הטעם הוא בזה אך על פי סוד, שמקור הדבר הוא מהשל"ה הק' (הוב"ד בבאר היטב סי' תכט ס"ק ו), וכתב שם בריש מסכת פסחים הטעם, וזהו לשון קדשו, שכל נשיא ונשיא היה לו סודות גדולות אשר המשיכו שפע רוחניות כל אחד לשבטו כל ימי עולם, ולכל אחד היו לו סודות מיוחדות, והם סודות מופלגות מושגות למי שחלק לו השם מהחכמה האמיתית, ובקריאת הפרשה הוא מעורר קדושת היום, עכ"ל בקיצור. ועכ"פ אין בקריאת הנשיא על פי נגלה כלל, אלא על פי סודן של דברים כידוע ליודעי חן. ואנחנו לא נדע, אלא עושין הכל על דעתם וכוונתם.

והרבה גאונים וקדושים היו שלא קראו כלל את הנשיא בספר תורה, וא"כ הנוהגים כמותם שלא לקרות כלל הנשיא בספר תורה אין בזה חסרון, שבודאי בענינים כאלו דעביד כמר עבד ודעביד כמר עבד, אלא שמהראוי לכל אחד ואחד להחזיק במנהג אבותיו ורבותיהם הקדושים זלה"ה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. אבל הנמשך אחר הצדיקים שקראו את הנשיא מספר תורה, וסומך על דעתם בזה, ומשנה את סדרם שלא לעשות כדרכם, זהו דלא כמר ודלא כמר.

ובמה שמתחסד יותר מהם להיות נזהר כל כך בכבוד הספר תורה שלא להוציאו שני פעמים, כאילו כל אותן הקדושים שנוהג כמותם, לא היו זהירים כל כך בכבוד הספר תורה כמותו, או שהוא יודע יותר מהם, אין זה אלא מלגלג על דברי חכמים, וטוב לו הרבה יותר שלא יקרא כלל את הנשיא, אם אינו סומך על דבריהם. ובגמרא מלקות דף כ"ב ע"ב, אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה.

וסידור הענינים לאו מילתא זוטרתא הוא, וכמה קולמוסין נשתברו אם לשנות בנוסחאות ספרד ואשכנז, וכתב המשנת חסידים (בהקדמתו לתפילת ערבית) שאין לשנות מנהג אבות בעיקר התפילה, לפי שחילוקי המנהגים באו מחילוק שורש הנשמות, ולכל מנהג יש לו שורש מסילה שמורה לו למעלה להעלותו, ואין אדם נוגע במוכן לחברו. וכן הוא בהקדמת פרי עץ חיים (הקדמת שער התפלה) מהאר"י זצוק"ל שיש י"ב חלונות נגד י"ב שבטים, ואך בנוסח האר"י ז"ל הכין שער הכולל שראוי לכל אחד ואחד.

ובדברי חיים חלק ב' או"ח סימן ח' האריך בכל זה, וכתב באמצע התשובה שעיקר החילוק בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד הוא בברוך שאמר קודם הודו, יעיי"ש. והרי דאף במה שאין בו שינוי אלא בסדר הדברים מה להקדים ולאחר, יש בזה ענינים נשגבים להבין שורש נשמתו במי שרוצה לעשות איזה שינוי. הגם שיש עוד כמה שינוים בין נוסח אשכנז לספרד גם בעיקר הנוסחא, אבל מלשון הדברי חיים ז"ל מבואר שעיקר השינוי הוא שינוי הסדר.

ובאמת כבר נתבאר טעמים מספיקים וברורים על מה שאחרו קריאת הנשיא עד אחר סיום כל התפלה להוציא ספר תורה בשביל זה, אבל כתבתי זה רק בשביל שמצוה להבין דעת קדושים בכל מה דאפשר, והראשונים ז"ל נתנו טעמים גם למצות המבוארות בתורה הק'.

ד

אמנם מה שכתב כ"ת נ"י על זה, שצריך לידע להורות מיד ולדורות הלכה למעשה, והביא שכבר החלו לעשות שינויים, אין זה אלא דברי תימה, הכי יש מקום להסתפק בהלכה למעשה אם אותם הקדושים עשו ח"ו שלא כהוגן בטלטול הספר תורה בחנם, והלא אף במה שאין אנו מבינים כלל טעמם ונימוקם, הוא ברור שכל דבריהם כגחלי אש, ובמה נחשב כל שכלינו והכרעתנו נגד אפס קצהו של צפרנם של הראשונים. ומעשה רב של הדורות הקודמים זהו בעצמו בירור ההלכה. ובפרט, כיון שבעיקר קריאת הנשיא בספר תורה אין אנו מבינים הטעם אלא סומכים על דעתם ז"ל, היאך לא נסמוך על דעתם ז"ל בסידור הדברים לעשות שינויים שהוא דלא כמר ודלא כמר.

ואם עושין בזה ספק להלכה שאם אין אנו מבינים טעמם ח"ו לא נסמוך עליהם, על כיוצא בו אמרו רז"ל בסנהדרין דף ק' (ע"א) באותו תלמיד שאמר לרבי יוחנן, רבי דרוש ולך נאה לדרוש כשם שאמרת כך ראיתי, א"ל ריקה אם לא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה. וזה דרך המתחדשים להתחכם על דורות הקודמים במעטה החסידות ר"ל, וכל המשנה ידו על התחתונה.

והשי"ת יזכינו לילך בעקבות הצדיקים הקדושים שבדורות שלפנינו, ונזכה במהרה לקבל פני משיח צדקינו, ובאלה הימים המבורכים, עוד נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ובדיצות, כאשר אוותה נפשו וכלב ונפש ידידו דושת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים