שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן ק

<< יורה דעה סימן צט • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן קא >>

~ סימן ק ~

ב"ה. אל כבוד מנהלי החברא קדישא הנגידים היראים דק"ק פאפא יצ"ו, ובראשם הנגיד מהולל בתשבחות מוה"ר שמעון רעכניצער נ"י.

מכתבכם הגיעני בדבר שאלתכם אם לעשות אוהל על קבר הרהגה"צ המנוח מוה"ר יעקב יחזקי' ז"ל, שיש מערערים בדבר יען שהוא שם דבר חדש וגורם בזיון להרבנים הגאונים ישיני עפר שבאותו בית החיים שאין שם אוהל על קברם.

א

הנה במשנה סוף פרק ב' דשקלים איתא, רבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ובירושלמי שם (פ"ב ה"ה) רבי שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם. וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל פרק ד' הלכה ד' וז"ל, בונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונין להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הן זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ופירש ריב"ש בסימן תכ"א ומובא גם בכסף משנה שם, דר"ל שלא יפנה אדם לבקר נפש שעל קברותיהן, שעל ידי כן יהיו נזכרים, שאינם צריכים, שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים.

ובעירובין דף נ"ג ע"א במשנה נפשות שיש בהן בית דירה, פירש רש"י ז"ל (ד"ה או גשרים) ותוספות ד"ה גשרים ונפשות, דר"ל אותן נפשות שעושין על הקבר. ומבואר מזה דאותן נפשות שהוזכרו במשנה ובירושלמי שעשו על הקבר, הוא בית שראוי לבית דירה. וכן הגירסא במדרש רבה פרשת וישלח (פב, יא) על הפסוק ויצב יעקב מצבה, מותר המת עושין לו בית על קברו, תנא רבי שמעון בן גמליאל אין עושין נפשות לצדיקים.

וא"כ מבואר מזה שבזמן הגמרא היו בונין בית על קבר אדם פשוט, שיהיה לו לנייח נפש שעל ידי כך יהיה נזכר. אבל הצדיקים אדרבא היה קפידא שלא לבנות בית על קברן, דכיון שהן נזכרים ע"י מעשיהם הטובים, הוי זילותא אם מראין שצריכין להיות נזכרים ע"י הבנין.

ולפענ"ד אפשר לפרש הפלוגתא, שרבי מאיר אומר מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, רבי נתן אומר בונין נפש על קברו, כי באמת אף באדם פשוט שאינו מפורסם לצדיק, יוכל להיות שהוא צדיק, כי בפירוש אמרו בגמרא (קידושין מט:) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, אף שהוא רשע גמור חיישינן לקידושין, שמא הרהר תשובה. בפרט בסתם אדם פשוט שהוא בחזקת כשרות, דאטו ברשיעי עסקינן.

וא"כ במי שמעשיו סתומין, ודאי יוכל להיות שהוא צדיק נסתר. אך לענין זה דבונין נפש על קברו אין לחוש שמא הוא צדיק, דזיל בתר טעמא דאין עושין נפשות לצדיקים, בשביל שנזכרין ע"י מעשיהן הטובים, וא"כ בזה שלא נודע שהוא צדיק, אין יורדין למעשיו הטובים ולא נזכר.

אך באמת כמה צדיקים שהיו נסתרים בחייהם ולא נודע צדקתם וחכמתם, ואחר פטירתם נתגלו. כמו בעל ספר רזא מהימנא וע"ת ועוד כמה וכמה, ועדיין יש לחוש שמא יתגלו אח"כ, ושוב יהיה זילותא הבנין שעל קברו. אמנם באמת בכל דבר אנו דנין כפי החזקה שרואין עכשיו, וכן הוא על פי הרוב, ואם אירע לפעמים כמו שכתבתי מי שהיה בהסתר ונתגלה אח"כ, אין זה רק מיעוטא ולא חיישינן למיעוטא.

וא"כ י"ל דבהכי פליגי, דרבי מאיר לשיטתו דחיישינן למיעוטא (יבמות קיט. ועוד) לכן יהא מונח עד שיבא אליהו, שאין לבנות נפש על קברו, דשמא הוא צדיק ולא יוודע רק כשיבא אליהו, שאז יתגלו כל הנסתרות. ובמה שאין בונין אין חסרון, דכן לשון המשנה מותר המת בונין נפש, ומשמע דכשאין מותר אין חיוב לבנות, ולאו כ"ע בונין בית על קבריהן. וא"כ אם הוא בשב ואל תעשה אין בזה זילותא, דאינו דבר מפורסם אם היה מותר, משא"כ כשבונין הוא דבר ניכר ונתפרסם, והוי זילותא אם הוא צדיק, לכן חייש למיעוטא להיות בשב ואל תעשה. ור' נתן לא חייש למיעוטא, שפיר קאמר דבונין נפש על קברו.

עכ"פ, כיון שזה ודאי מבואר בדברי חז"ל שעל קבר אדם פשוט בונין בית ולא על קברי הצדיקים, א"כ המנהג שלנו שבונין אהל על קברי הצדיקים ולא על קבר אדם פשוט כלל, הוא לכאורה ממש היפך דברי חז"ל.

ב

הן אמת דמה שאין נוהגין לבנות על קבר אדם פשוט, אינו קושיא כל כך, כי אינו מבואר במשנה שיהיה צורך לבנות אלא אם יש מותר, כמ"ש. וא"כ גם אז לא היה מנהג ברור לכל.

אך לשון הרמב"ם ז"ל הוא בפרק ד' מהלכות אבל, ובונין נפש על הקבר, ולא נזכר שם כלל דיש מותר, סתימת דבריו משמע דהיו בונין נפש על כל קבר. ואולי כוונתו ג"כ רק דמותר לבנות, יען שסיים שם שבצדיקים אין בונין להם נפש, לכן הקדים דבסתם בני אדם מותר לבנות. כי אין מקור לדבר זה אלא מהמשנה דפרק ב' דשקלים, ומשם אין ראיה שיהיה צורך וחיוב בדבר.

או אולי דעת הרמב"ם ז"ל, דנפש על הקבר, פירושו מצבה, לא בנין בית ואהל, וזה באמת גם עכשיו נוהגין לעשות בכל הקברים. ויהיה מוכרח לפי"ז דעת הרמב"ם ז"ל, שלצדיקים אף מצבה אין לעשות להם. וכן כתב היפה תואר ועוד כמה מפרשי המדרש רבה בפרשת וישלח על הפסוק (בראשית לה, יד) ויצב יעקב מצבה, שהביא (המדרש) על זה הך מימרא דאין עושין נפשות לצדיקים, ופירשו שהיא קושיא, היאך הציב יעקב מצבה הלא אין לעשות נפשות לצדיקים. ונדחקו שם בישוב קושיא זו בפירוש לשון המדרש. ומבואר לפי זה דאף מצבה אין לעשות לצדיקים.

ובאמת לא הבנתי לפי מה שנראה מדברי רש"י ותוספות, דנפשות היינו בנין בית, מנין לנו לומר דאף מצבה אין לעשות, דבודאי יש חילוק גדול בין בנין בית למצבה, דבנין בית הוא זכרון על הנפטר שלא ישכח שמו, לזה מועיל מה שאמרו דבריהם הם זכרונם, דע"י שמספרים מתורתו ומעשיו הטובים נזכר שמו, כמו שפירש הריב"ש. אבל אף שזוכרין שמו ומעשיו, עדיין י"ל שאפשרות להיות נשכח מקום קברו בדיוק להרוצים לילך לשם להתפלל וכדומה, והלא אף מקום המזבח שכחו בבנין בית שני, כמו שמבואר בזבחים (סב.), ולזה נצרך מצבה לציון המקום, ועכ"פ אין ראיה מבנין בית.

ומדויק יותר גם לשון המדרש רבה, דאין צריך לומר על מה שהביא שם הך מימרא דאין עושין נפשות לצדיקים, שהוא מעשה לסתור, כי לא נזכר שם כלל לשון קושיא. די"ל שפיר שהוא ביאור על הפסוק מה שאמר ויצב יעקב מצבה, דמזה נראה שלא הציב אלא מצבה, ולמה לא בנה גם אהל, לכן אמר שהוא מטעם דאין עושין נפשות לצדיקים. ומה שמסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, בלאו הכי יש פירושים שונים בזה במפרשים, ואין להאריך כאן בדברי אגדה.

שוב ראיתי בפירוש האזולאי שעל ספר חסידים סימן תשל"ח, שהעיר בזה דאפשר מה שאמרו אין עושין נפשות לצדיקים, הוא רק בנין מתואר, אבל הקמת אבן בעלמא מודה שצריך לעשות. ונסתייע מדברי האר"י ז"ל בשער המצות פרשת ויחי (ד"ה ולכן), שיש צורך גדול בהקמת מצבה. אמנם בדעת הרמב"ם לא ברירא לן מילתא אם אין כוונתו במה שכתב דבונין נפש על הקבר על העמדת מצבה.

ועכ"פ אין לעשות קושיא מה שאין בונין אהל על קבר אדם פשוט זולת המצבה, כיון שאין הכרח בדבר מדברי המשנה, כמו שכתבתי לעיל, והיכי דנהוג נהוג.

אמנם מה שנוהגין לעשות אהל שהוא בית על קברי צדיקים ז"ל, צריך ישוב לכאורה שהוא נגד המבואר בש"ס ופסקי הרמב"ם, ולא נמצא בראשונים שום חולק.

ובאמת נראה דמלפנים לא היו נוהגין לעשות אהל על קברי צדיקים, כמו שאנו רואין על כמה קברי הנביאים והתנאים והאמוראים, הגם שי"ל שבאורך הזמן שהיתה הארץ שממה נחרבו הבנינים, אבל אצל הב"י והאר"י ז"ל שמונחים סמוך ונראה אצל העיר צפת ח"ו, שלא פסקה ישיבה מישראל מיום פטירתם עד עתה, שהולכים תדיר על קברם ומתפללים, לא שייך לומר שנחרב. גם ראיתי שם סמוך לקברם כמה צדיקים וקדושים, שבכל דור ודור מיום פטירתם עד דור האחרון מתפללים שם, ואין שם אהל. וכן ראיתי אצל הרמ"א ז"ל שהוא סמוך לפתח הבית הכנסת שלו, שמתפללים שם מימיו עד עתה, וכן אצל מהר"ל מפראג, וכהנה אין מספר, שרואין בבירור שאין שם אהל.

ג

אך במעבר יבק במאמר אמרי נועם פרק מ' כתב לקיים המנהג לעשות נפש על קברי הצדיקים, כי יועיל לצורך החיים, כי בראותם ציון אדם חשוב, מתעוררים לבקש רחמים על קברו עבור החיים והמתים, יעיי"ש שהאריך במתק אמרי נועם. ובפרק מ"א כתב עוד, שראוי והגון לבנים שיציינו מקום אביהם ויבנו לו נפש על קברו, והוא בכלל מכבדו במותו (קידושין לא:). עוד כתב אח"כ אפילו במקום שאין הלכה רופפת בידינו, מצינו בכמה מקומות מחשובי הפוסקים ראשונים וגם אחרונים, שאמרו על איזה דברים שבאו מפורשים בגמרא ועתה מנהג העולם אינו כן, ואמרו בהן פוק חזי מאי עמא דבר, יעיי"ש.

הנה כיון שבמעבר יבוק החזיק המנהג לבנות אהל, תו אין להרהר אחריו, אף שאין אנו מבינים הטעמים מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.

ואולי לפי הטעם שכתב לבוא שם להתפלל, יש לחלק שהראשונים היו יכולין לכוין דעתם להתפלל אף במקום פרוץ, כמו שכתב המג"א סימן צ' ס"ק ו' דלכן חציף עלי מאן דמצלי בבקתא (ברכות לד:), שמראה בעצמו שאפילו יעברו עליו כל עוברי דרך לא יתבטל מכוונתו. הרי, דמי שדעתו רחבה, אינו מתבטל מכוונתו אף במקום פרוץ, ואך היא חציפות להראות על עצמו שהוא במדריגה זו. אבל לא אמרו כן אלא בתפלה חיובית, לא בתפלה שמתפללים על הקברים שהוא רשות. ועוברי דרכים מתפללים בשדות אף תפלה חיובית, כמו שכתב שם המג"א, והוא בשביל שאי אפשר להם באופן אחר. וגם בזה אפשר לומר, כיון דחשבו לזילותא לבנות נפש על קבר הצדיק, הוי כאי אפשר, והניחו להתפלל על קבורתו באופן זה.

משא"כ בדורות האחרונים שטרדה קלה מטרדת דעת האדם מתפלתו, ראוי לתקן יותר לבנות אהל, ויהיה התפלה שם כדין תפלה שצריך להיות בבית, כולי האי ואולי יהיה אפשרות להתפלל שם קצת בכוונה.

גם אולי לפי עיקר הטעם שכתבו שדבריהם הם זכרונם, שע"י שמספרים מדבריהם ומעשיהם הטובים די להם לזכרון, י"ל שזה היה בדורות הראשונים שהיה התורה חביבה, אבל באותן הדורות שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות סג.) אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס, ואף בחייהם מכנסין הצדיקים את תורתם שלא לפזרם עבור שאינו חביב על הדור כל כך, וקל וחומר אחר פטירתם שיוכל להשתכח. ויותר אמרו חכמינו ז"ל (שבת קלח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל, ואם גופי התורה משתכחים גם דברי הצדיקים בכלל זה כי תורה הוא. ובטל הטעם שדבריהם הם זכרונם. גם אמרו ז"ל (סוטה מט:) על עיקבא דמשיחא יראי חטא ימאסו, ואם כן אין מחבבין מעשיהם הטובים אלא מועטים שבדור, ויותר יוכלו לבא לידי שכחה מבדורות הראשונים.

גם י"ל כאן, דאף החכמים שבדורות האחרונים אינם מחדשים דבר מדעתם אלא מה שמוצאים בתורתן של הראשונים, וזה כל מגמתם להשריש בלבות בני ישראל מעשי הצדיקים הקודמים. ואף שכתב בספר חסידים סימן תתקמ"ה שאצל הקב"ה לב שאינם פקחים בדורות האחרונים חשוב כלב פקחים בדורות הראשונים, הנה חשובים הם אצל הקב"ה מחמת שפלות הדור שאי אפשר להגיע למעלות הראשונים, אבל השפעת התורה הק' ותיקון המעשים טובים בא מלב פקחים שהיו בדורות הראשונים.

ואם כן שכל עיקר זכרון המעשים טובים נקרא על שם הראשונים, יוכלו האחרונים להשתכח, ולא שייך לומר כל כך שדבריהם הם זכרונם כמו בדורות הראשונים.

וקצת סמך לסברות האלו ממה שכתב בספר חסידים סימן ח' וז"ל, כמה היו מן המתים בעלי המעשה שעשו מעשים טובים אין מספר, ונפטרו והלכו לבית עולמם, ונשכח הדבר ואין להם זכרון, כי נשכח זכרם בעולם הזה ואין מזכיר להם, רק זכרונם לחיי עולם הבא. לפיכך מה יתרון לו ומה נאה לו שישבחוהו בעולם הזה, עכ"ל יעיי"ש.

הנה לכאורה הוא היפך מהך מימרא דאין עושין נפשות לצדיקים בשביל שדבריהם הם זכרונם, שזה החלטה שאינם באים לידי שכחה. והר"י החסיד ז"ל העיד בהיפך שכמה מהם נשכחו ואין זכר למו, וציוה לתת לבו לזה. א"כ מהצורך לעשות נפשות לכל אחד ואחד, שמא יהיה מאותן שאבד זכרם.

אבל לפי מה שכתבתי סברות לחלק בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים, בזה אפשר לתרץ דברי הספר חסידים שלא יהיו כנגד דברי הש"ס. וכעין זה צריך לומר במה שכתב שם המעבר יבק שמצינו בכמה מקומות שאין העולם נוהגין כדברים המפורשים בש"ס, ואמרו בהן פוק חזי מאי עמא דבר. שבודאי יש בכל אלה איזה טעם מחמת שינוי הדורות, דבלאו הכי אי אפשר להתחכם על דברי הש"ס אשר כל רז לא אניס להם, ואי אפשר לנטות מדבריהם אם לא היכא דאישתני טעמא.

עוד אפשר לומר לפי מה שכתב בשו"ת דברי חיים חלק ב' או"ח סימן י"ד (ד"ה והנה), אמה שכתב משאת בנימין (סי' לג) בענין מכירת בית הכנסת, דהיכא שיש טובי הקהל נתנו על דעת הקהל. דזה לא היה אלא בזמנו דהיו הממונים ראשי הקהל ממונים מפי הד' ארצות ורבני הארצות המשגיחים על התנהגותם, לא כן עתה אשר בעוה"ר רוב מנהיגי העיירות על פי הערכאות לא על דעת ישראל, לא על דעת זה נדבו הנותנים, עיי"ש.

וא"כ י"ל גם בזה, דבדורות הראשונים שהיה כל התנהגות הקהלה והחברא קדישא בטוחה על פי ב"ד שלא יעשו ח"ו שלא כדין לקבור רשע אצל צדיק וכדומה, והכל היה בסדר נכון ובטוח להניח את כל אחד ואחד אצל הראוי לו, לכן לא היה מהצורך לעשות אהל. משא"כ עכשיו שאי אפשר להיות בטוח מה יולד יום, ושמא יהיו מנהלים כאלו שיניחו אינשי דלא מעלי אצל הצדיק, שזה צער גדול רח"ל כנודע.

וא"כ הוא גדר גדול מה שבונין לו אהל להקיף המקום שסביבותיו שזה לזכרון, והכל יודעין שנקנה לו מקום זה כמו ביתו ורשותו, ושאין לאחרים חלק ונחלה שם ולא יכנסו זרים באהלו, ומאותן שמחוץ לאהלו, הוא מובדל ומופרש באופן שהוא רשות היחיד גמורה. ויהיה איך שיהיה, אין לנו להרהר על מה שכתב במעבר יבק ממנהג כמה צדיקים וקדושים.

ד

ומעתה נראה לפענ"ד ברור דאין בזה שום חשש והוצאת לעז על הקודמים, דהרי אף בגיטין (ה:) דשם הוא המקור של חשש הוצאת לעז, מ"מ כתב התרומת הדשן סימן רל"ב דלא שייך הוצאת לעז אלא בחומרא שאפשר לומר שהוא פסול ממש, אבל לא במה שאינו אלא זהירות, ועיין בתשובות רבי חיים כהן אבן העזר סימן ע'. וכל שכן בהך מילתא שאין תלוי אלא במנהגא דעלמא, ומעיקר דין הש"ס הוא אדרבא זילותא אם עושין אהל על קבר הצדיק. וכי במקום שנעשה כדין הש"ס, שעשו אהל על אדם פשוט ולא על צדיק, הוי זילותא.

ואף שטרחנו ליישב המנהג מה שעושין כעת אהל על הצדיק, אבל דברי הש"ס עדיין במקומם הן עומדין, והיכא שיש לתלות דאדרבא בשביל גדולתן שדבריהן הן זכרונם לכן לא עשו אהל, ונעשה אצלם כמו אצל האר"י ז"ל והב"י והרמ"א, לא שייך זילותא.

כמו שאמרינן בגמרא ברכות דף ח' (ע"ב) שלא יעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין ולא אמרן אלא דלית ליה פתחא אחרינא אבל אית ליה פיתחא אחרינא לית לן בה, ולא אמרן אלא דליכא בי כנישתא אחרינא אבל איכא בי כנישתא אחרינא לית לן בה, דכיון דיש לתלות הטעם שהולך בפיתחא אחרינא או לבי כנישתא אחרינא, תו לא שייך חשדא. ואין לך מקום לתלות יותר מזה שכתבתי.

וכי כל אותן שעשו אהל, חשבו ח"ו שהם גדולים מהאר"י ז"ל והב"י והרמ"א ז"ל וכדומה, ועל כרחך טעמים אחרים היה להם שאינו תלוי בגדולת הצדיק וקדושתו, ולא שייך בזה זילותא.

ובאמת ברוב המקומות שעשו אהל, נמצאים שם גדולים וצדיקים מימי קדם שלא נעשה אצלם אהל, ולא חשו לזילותא.

ולפע"ד ברור שאלו היה בזה חשש זילותא, היה מן הצורך לחוש אף לאותן שאינם באותו בית החיים, כי סדנא דארעא חד הוא. וראיה מגמרא כתובות דף ק"ג (ע"א) ברבי, דכל בי שמשא הוה אתי לביתיה, האי בי שמשא אתאי שבבתא וקריה אבבא, אמרה אמתיה שתיקו דרבי יתיב, כיון דשמע שוב לא אתא, כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים. הרי שזה היה בחדרו ובביתו ממש, שלא היה לו שייכות כלל לשום בית החיים, עכ"ז כיון שנשמע בין החיים ויוכל להתפרסם, חשש להוצאת לעז על הראשונים.

ומכל שכן בבנין שהוא בפרהסיא, ומבואר בהלכות שבת (סי' רמד ס"א) דהיכא דחיישינן למראית עין, בבנין שהוא בפרהסיא, חיישינן גם לעוברים ושבים הבאים מעלמא. ובפרט באותו הבנין שנעשה מיוחד לצורך זה שיהיה לזכרון, כמבואר בגמרא, והאיך לא חשו לראשונים, שרואין בפרהסיא שלא נעשה אצלם אהל.

ועל כרחך דחילוק גדול בדבר, שזה שהיה לו רשות לבא לביתו, הוא מחמת גדולתו וקדושתו, וכמו שכתב המהרש"א ז"ל (ח"א כתובות) שם (ד"ה נר) שבזה הוא מראה שהוא חי וקיים לעולם, לכן יש חשש פחיתת הכבוד לאותן שלא היה להם מעלה זו. משא"כ בהך דעשיית אהל, שאינו תלוי במדריגות ומעלות הצדיק, ולטעמים אחרים אין בזה פחיתת הכבוד.

עוד אפשר לומר על פי מה שכתב המעבר יבק ששמע בשם האר"י ז"ל שהצדיקים שיש להם ציון הם מעלמא דאיתגליא, והצדיקים שאין להם ציון הם מעלמא דאיתכסיא, והציון להצדיקים מראה מקור מוצא נשמתם, יעיין שם. ואם כן אין בזה בזיון, שאינו תלוי לפי ערך קדושתו, אלא לפי שורש נשמתו. הגם שאין אתנו יודע עד מה (תהלים עד, ט) שורש הנשמות, אבל מה שתלוי בדבר שאין לנו שום ידיעה, לא שייך זילותא. ואולי היא השגחה פרטית, כעין מה שכתב הרמב"ם ז"ל בשמונה פרקים (פ"ח).

ועכ"פ במי שבניו ותלמידיו רוצים לעשות אהל לאביהם ורבם, אין למחות בידם.

ה

שוב ראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא ג' חלק ב' סימן ר"ז שנשאל על זה, והעלה ג"כ כמו שכתבתי שאין חשש לעז לראשונים בעשיית אהל על קבר איזה צדיק.

אך לא הבנתי דבריו, כי עיקר ראייתו מגמרא פרק קמא דבבא קמא (יז.), ת"ר וכבוד עשו לו במותו, זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף, אמר ליה רבי נחמיה והלא לפני אחאב עשו כן, אלא שהניחו ספר תורה על מטתו. ודייק דמדפריך והלא לפני אחאב עשו כן, מוכח דכבוד לא נחשב אלא מה שעדיין לא נעשה לשום אדם לפניו, דאל"כ מה הקשה, דלמא לפני אחאב עשו כן וגם לו עשו כן, ועל כרחך דלשון כבוד משמע רק מה שלא נעשה עדיין לשום אחר, וא"כ קשה האיך עשו לו כבוד זה ולא חשו לכבודן של הראשונים, אלא על כרחך שאין לחוש, עכת"ד.

ואיני רואה בזה שום ראיה, דהרי מבואר בגמרא סנהדרין (לט:) באבוד רשעים רנה (משלי יא, י), באבוד אחאב בן עמרי רנה, ועיי"ש בתוספות בבא קמא (ד"ה והלא). ובודאי חילוק גדול בדבר, שאם עושין להצדיק הכבוד שנעשה להרשע, י"ל דלא הוי כבוד, אבל אם עושין לו הכבוד שנעשה לצדיקים הראשונים, הוי כבוד גדול, שמדמין אותו להראשונים כמלאכים. ובגמרא לא מקשה אלא מאחאב שנעשה לו כן, דהוי רשע. והאיך נכריח מזה כלל חדש דאף מה שנעשה לצדיקים וקדושים דלא הוי כבוד, א"כ נסתר היסוד ונפל הבנין.

גם מה שנדחק מאד בטעם הדבר דלא שייך בזה חשש בזיון, ובתחלה הסכים לדברי השואל דבמה שהוא בשב ואל תעשה לא שייך חשש בזיון. ואחר כך כתב על זה שהוא דחוק, וכתב טעמא אחרינא שבדורות הראשונים שהיו שכיחי כמה צדיקים בדור לא היו יקרים כל כך, אבל בעוה"ר שהדור נתמעט ובני העליה המה מועטין, לכן אם נזדמן איזה צדיק ראוי לכבדו ביותר. וא"כ כבוד זה שעושין לצדיקים אין בזיון לצדיקים הראשונים שלא היו צדיקים, אדרבא הוי כבוד לדורות הראשונים שאז נמצאו הרבה כמותן משא"כ בדורות האחרונים שאינם רק אחד מאלף, והאריך מאד בסברא זו.

ולפענ"ד ששני אלו הטעמים נסתרים מהעובדא שהבאתי מרבי שחשש ללעז הראשונים, אף שהיה ג"כ בשב ואל תעשה שלא באו הצדיקים הראשונים לביתם, וגם אז נתמעטו הדורות כמו שאמרו בשבת (קיב:) אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ובימי רבי בטלה ענוה ויראת חטא (סוטה מט.), ולא אמרו כן על הדורות שלפניו, אע"פ כן חשש להוצאת לעז לראשונים.

גם עיקר הסברא היא דחיקא מאד, וכי בשביל שיש הרבה צדיקים אין צריך לכבדם כל כך, הלא כבוד תלמיד חכם הוא חיוב מצות עשה דאורייתא ועדיף משאר מצות עשה, כמו שאמרו (כתובות קו.) עשה דכבוד התורה עדיף, ואיך אפשר לבדות סברות וחילוקים מן הלב בדבר שהוא חיוב דאורייתא. וגם כי מי יוכל להעריך את הכבוד המגיע להראשונים ז"ל.

ואף שבדור שפל חשוב מאד לפני הקב"ה מי שהוא צדיק, כמו שדרשו ז"ל (ברכות נד.) על הכתוב (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, שבזמן שהפרו תורתך עת לעשות לה', עם כל זה איה שוקל ואיה סופר להעריך נגד הראשונים ז"ל. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פרק ג' (ה"ב) שאין שוקלין אלא בדעתו של א"ל דעות (שמואל-א ב, ג), והוא היודע איך עורכין הזכיות.

ועיין ישמח משה פרשת שמיני (ד"ה ותצא אש) שכתב, דלא קשה על מה שהשיב אליהו כשקבר לרבי עקיבא דצדיקים אינם מטמאין (שוחר טוב, משלי ט) ממה שאמרו (סוכה כה.) נושאי ארונו של יוסף היו, ועוד כמה מקומות שמצינו דצדיקים מטמאין. דאף שודאי מעצם הדין ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו, מכל מקום לא ניתנה לנו להתנהג בדין זה, כי הכרעה זו אין דעתינו דעת האנושי מקפת אותה, כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות כתיב (ירמיה יז, י), והאדם יראה לעינים (שמואל-א טז, ז) ואין כח המבחין בידינו, יעיי"ש. ובפרט בדורות האחרונים שחשכו הרואות בארובות (קהלת יב, ג), ואין אתנו יודע עד מה, האיך נעשה מעשה שיש בה איזה פחיתת הכבוד להראשונים ז"ל.

אמנם באמת כבר כתבתי לפענ"ד טעמים נכונים וברורים שאין בעשיות האלו שום פחיחות הכבוד להקודמים, ולפלא בעיני שלא העיר כלום מכל מה שכתבתי.

ויהיה מאיזה טעם שיהיה, להלכה ולמעשה גם הוא ז"ל בשו"ת טוב טעם ודעת מסיק שאין לחוש בזה לבזיון הראשונים, וכדאי הוא לסמוך עליו, בפרט שכן עשו כמה גדולים וקדושים.

והשי"ת יזכינו במהרה לקבל פני הצדיקים בתחייתם, ולראות בישועת כל ישראל ושמחתן.

והנני ידידכם דורש שלום ת"ה באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים