שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צט

<< יורה דעה סימן צח • שו"ת דברי יואל • יורה דעה סימן ק >>

~ סימן צט ~

ב"ה, ה' שמות תרצ"א

שלו' וכל טוב סלה אל כבוד הרב המאור הגדול, חריף ובקי בנש"ק וכו', כש"ת מוה"ר יוסף שווארץ נ"י, מגיד מישרים בעיר גרויסווארדיין יצ"ו.

מכתבו הגיעני בדבר השאלה מרב גדול אחד שהיה לו וויכוח בקהלתו במה שרוצים שגם נשים יספידו המתים, והלוא מקודם היה המנהג נשים מקוננות (עי' מו"ק כח: ורמב"ם הל' אבל פי"ב ה"א) וכו'. תמה אני האיך יעלה על הדעת ככה לעת כזאת.

א

והנה שיספידו באופן שקולם יהיה נשמע בין האנשים, בודאי דאסור מצד הדין, כי קול באשה ערוה (ברכות כד.), והספד אינו אלא הרמת קול, כמבואר בגמרא ברכות (ו:) אגרא דהספידא דלויי, ופירש הרמב"ן ז"ל (תורת האדם, ענין ההספד) הובא בב"י (ריש) סימן שד"מ דלויי, שיגביה קולו, וכן הוא בטור ושו"ע (ס"א) סימן הנ"ל.

ומבואר בהדיא בגמרא סוכה דף נ"ב (ע"א) שדרשו מקרא (זכריה יב, יב) וספדה הארץ משפחות לבד וגו', אמרו ק"ו, ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם, אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד וכו'. והרי לך בהדיא, כי נלמד מקרא שאף בשעת ההספד אנו מוזהרין בהבדלה והפרשה מן הנשים באופן דלא ליגרי יצר הרע אנפשיה.

ובסנהדרין דף כ' ע"א גבי מקום שנהגו לצאת אחר המטה, הביאו התוספות שם (ד"ה נשים) דיש פלוגתא (ירושלמי שם פ"ב ה"ד) אם בעת צרה חיישינן להירהורא. ובשדי חמד מערכת אבילות אות קצ"ט פלפל בזה הרבה, שהוא פלוגתת אבא שאול ורבנן בקידושין דף פ' (ע"ב) אם בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו, וקיי"ל כרבנן שדרשו מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג, לט) דאפילו בשעת אנינות עלול לחטוא.

והנה הביא שם בשם כמה מפרשים שהקשו על הך פלוגתא מגמרא סוכה הנ"ל שדרשו מקרא דאף בשעת הספד חיישינן, ותירוצם בזה דחוק מאד.

ולפי ענ"ד לא קשה מידי, דהרי מבואר באור זרוע (ח"ב סי' תכב) דגם אבא שאול לא הקיל אלא בקרובים, דמחמת אנינותייהו תביר יצרייהו, אבל אם אינם קרובים, ודאי דאתי לידי עבירה, דהרי אינם אוננים. ואם כן בהספד שעיקרו הרמת קול, וישמעו רחוקים דלא תביר לבייהו כלל, זה ודאי דאסור לכולי עלמא.

ואף דבקרא מיירי בהספדו של משיח בן יוסף דהכל כקרוביו, מ"מ לאו כו"ע בבחינה זו שיהיה תביר ליבייהו כל כך כמו הקרובים שחל עליהם אנינות. ואמרו חכז"ל (מו"ק כה.) תלמיד חכם שמת הכל קרוביו, ס"ד, אלא כקרוביו, בכ' הדמיון. וא"כ אין משם קושיא כלל.

גם י"ל דהספד שהוא הרמת קול, חמיר טובא ואית למיחש טפי להרהורא, על דרך שאמרו בגמרא סוטה (מח.) זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת. וכמה פוסקים חילקו גם בין יחוד להסתכלות והובא בשדי חמד הנ"ל (ד"ה שו"ר), הרי דלאו כל אנפין שוין, וכמו כן אין להקשות גם מהרמת קול לענינים אחרים.

ולדינא נראה סתימת דברי השו"ע (סי' שנג ס"ד) דגם בקרובים ששייך בהו אנינות איכא למיחש, וכמו שכתב הבית מאיר (שם), ומכל שכן בהרמת קלא דהספידא, שודאי איסור גמור הוא שיספידו הנשים באופן שיש לחוש שיהיה נשמע קולן להאנשים, שזהו בש"ס אליבא דכו"ע.

ומה שהיו נשים מקוננות י"ל שהיה על דרך המבואר במקרא (זכריה שם) אנשים לבד ונשים לבד. גם נראה מלשונם ז"ל שלא אמרו שבחים ומילי דהספידא כדרך הספדנים, אלא היו עושין תנועות של בכי ודברי יללה, כאשר הנשים יכולין יותר לשאת קינה ונהי.

אבל כל המנהג הזה של נשים מקוננות כבר נתבטל מקדמת דנא, ולא לחנם נתבטל מנהג הזה מדורות הקודמים, שהיו מנהיגים חכמים אבירים שלא נעשה במקומם שום דבר אלא ע"י עצתם, ואין ספק שראו בזה תקלה שאי אפשר לעשות הבדלה והפרשה כראוי, ודרכן של העם לגמול חסדים ולילך לבית המת, ואיכא חששא טובא בהרמת קולן דנשי. כי הדורות מתמעטין והולכין בפירצה אחר פירצה.

ומה גם בדור הפרוץ הזה שנפרץ במילואו בעו"ה, שחלילה להנהיג מחדש ענין כזה שכבר נתבטל בכמה דורות שלפנינו שהיו גדולים וקדושים, ולא אכשר דרא. ואף באיסור דאורייתא מצינו כמה פעמים בש"ס (ירושלמי יבמות פי"א ה"א) ופוסקים מנהג עוקר הלכה, ומכל שכן במה שמעיקרא לא היה אלא מנהג.

ב

וגם בשחיטה שהוכיחו התוספות ריש חולין (ב. ד"ה הכל) מהש"ס, דנשים שוחטות אפילו לכתחילה, ועיין בב"י (ריש סי' א ד"ה ומ"ש נשים) שהפוסקים הסכימו לדעת התוספות. והאגור (סי' אלף סב) כתב וז"ל, שאף על פי שדעת הפוסקים כן, המנהג שלא ישחטו, ולעולם לא ראיתי נוהגין לשחוט, ולכן אין להניחן לשחוט, כי המנהג מבטל הלכה, מנהג אבותינו תורה הוא, עכ"ל.

וכתב הבית יוסף על זה, ואני אומר שאם היה אומר שהיו רוצות לשחוט ולא הניחום, היה אפשר לומר שהוא ראיה, אך ראיית לא ראינו אינה ראיה.

אבל הרמ"א ז"ל שם סימן א' (ס"א) פסק כדברי האגור שאין להניחם לשחוט, מחמת שנהגו כן. וכתב הש"ך (ס"ק א) דדעת האגור כמו שכתב מהרי"ק בשורש (קע"ב) [קע"א] דבמנהג וכהאי גוונא, הוי לא ראינו ראיה, וכמו שכתב הרב (רמ"א) בחושן משפט (סוף) סימן ל"ז. ועיין שם בש"ך חושן משפט (ס"ק לח) שהאריך טובא, ומסיק דבמילתא דלא שכיחא, לא ראינו אינה ראיה, אך במילתא דשכיחא כמו שחיטה, הוי לא ראינו ראיה.

ודעת הב"י נראה כמו שכתב באורח מישור על הדרכי משה ס"ק א', דעל כרחך אין מציאות לההיתר דנשים ישחטו, כיון דאי אפשר לשחוט אלא א"כ למד הלכות שחיטה ובקי בהם, והרי אסור לאשה ללמוד תורה כדלקמן (סי' רמו ס"ו), אלא כשלמדו מעצמן או שאחרים למדו עמה באיסור, וזה אינו שכיח.

[ובתוספות גיטין דף ב' ע"ב ד"ה עד אחד, כתבו ומה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אע"פ שאין יודעות הלכות שחיטה, כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר אחרים לשחוט לה. וכבר ביאר התבואות שור בסימן א' ס"ק י"ד מה שהקשו מנשים שאין יודעות, ולא הקשו גם מאנשים שאינם יודעים, דאפילו בזמן הש"ס לאו רובא דעלמא היו בקיאים, דלא אמרו אלא רוב מצויין וכו', ומעשים בכל יום שאוכלים אצלם. אלא דנקטו נשים דכלהו הכי איתנייהו שאין יודעות, ומ"מ הוי כבידה, כיון דעכ"פ בעברה ושחטה בדיעבד כשר. ודוגמא לזה אמרינן בשבת (מג.), טבל מוכן הוא, שאם עבר ותקנו מתוקן, יעיי"ש. עכ"פ מבואר בדברי התוספות האלו, דסתם נשים אינן יודעות הלכות שחיטה].

ולפי זה נכונים דברי הב"י אף לפי מה שביאר הש"ך ז"ל דיש חילוק בין מילתא דשכיחא ולא שכיחא, ושחיטה הוי מילתא דשכיחא טובא, מ"מ נשים שיודעות הלכות שחיטה הוא מילתא דלא שכיחא כלל, וממילא דמטעם זה אינו שכיח שתהיה מותרת לשחוט, יעיי"ש.

וראיתי בשואל ומשיב מהדורא רביעאה חלק ג' סימן מ"א באמצע התשובה שכתב ליישב דברי ההלכות ארץ ישראל מקושית התוספות (חולין שם) שהקשו עליו מזבחים (לא:), די"ל בטעמו שכתב שאין הנשים שוחטות על פי מה שכתב הר"ע גאון, והוא בב"י סימן א' (ד"ה כתוב בספר), שכל טבח ושוחט שאינו יודע בספרי הקודש ובתלמוד בכמה פרקים, אינו יכול להיות שוחט, ויש להחרים ולנדות עד שיקבלו עליהם כל זאת. ולפי זה נשים דאינם רשאים ללמוד ואי אפשר להם להיות בקיאות בתלמוד, לכך אסרו להם לשחוט. אך האגור (סי' ב) כתב דמה שנשים מברכות ברכת התורה, הוא על קריאת הקרבנות ותפלות כנגד קרבנות תקנו (ברכות כו:), ונשים חייבות בתפלה (שם כ:). ולפי זה משמע דקרבנות מותרות ללמוד, שגם הם חייבות בקרבנות, וכיון שמותרות ללמוד דיני קרבנות, גם הלכות שחיטה בכלל, דנצרך לקרבנות שחיטת קדשים. אבל מעת שבוטל התמיד, שוב אין להם ללמוד הלכות שחיטה, ואסורים לשחוט, והאריך בזה.

ולפי ענ"ד דבריו תמוהים, דהרי מה שכתב האגור דיש חיוב בקריאת העולה והקרבנות, זה אדרבה לאחר שבוטל התמיד ומקיימין ונשלמה פרים שפתינו (יומא פו:), וגם בקריאת פרשת הקרבנות אין שם מהלכות שחיטה כלל.

ומה שכתב שבשביל שהיו חייבין בקרבנות, היו רשאין ללמוד הלכות שחיטה, משא"כ עכשיו. אינו מובן כלל, וכי בשביל שנתבטלו הקרבנות נתבטלו הלכות שחיטה, הלא שחיטת חולין מצוי יותר משחיטת קדשים, והנשים מוזהרות על הזביחה כמו האנשים. אך בשביל זה אינן צריכות ללמוד, כי אפשר שישחטו האנשים עבורן, וא"כ גם בקרבנות כן הוא, דאף בעת שהוצרכו להביא קרבן, היה אפשרות שיהיו אנשים שוחטים, וכן היה באמת שלא שחטו כי אם מיוחסין שבישראל כמבואר בתוספות קידושין ע"ו (ע"ב ד"ה אין) וכתובות כ"ד (ע"ב ד"ה חד אמר).

אמנם לפי דבריו שכתב שטעמו של בעל הלכות ארץ ישראל הוא בשביל שאסרו ללמוד תורה עם הנשים, בפשיטות יש ליישב קושית התוספות מזבחים. דהרי זה הוא פלוגתת התנאים בן עזאי ורבי אליעזר בסוטה כ"א (ע"ב), ולדברי בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה. וא"כ לא קשיא מידי מה שאמרו בזבחים דבשביל טמא במוקדשין הוא דנקט דיעבד, ולא קאמרי בשביל נשים, דהיו צריכין לומר מתניתין דלא כבן עזאי, דלדברי בן עזאי דחייבות ללמוד תורה נסתר הטעם, ואין חילוק בין נשים לאנשים בענין זה, וניחא להו יותר למנקט טמא במוקדשין שהוא אליבא דכו"ע, כדרך הש"ס בכל מקום.

אבל באמת אי אפשר להעמיס כלל טעם זה בדברי ההלכות ארץ ישראל, דהרי כתב בהדיא הטעם שאין הנשים שוחטות, בשביל שדעתן קלות, וטעם זה שייך אף בבקיאות ויודעות היטב הלכות שחיטה. ועיין בדרישה סימן א' (אות ב) שהאריך בביאור דברי הראשונים ז"ל בכוונת טעם זה, אם דעתן קלות להתעלף, או קלות בזהירות מן העבירות או בלפני עור, יעיי"ש פירושים שונים. אבל זה ודאי שאי אפשר להעמיס באלה הדברים, שהוא בשביל איסור לימוד התורה.

ולפענ"ד אחר שביאר לנו האגור ז"ל דאף שמדין התלמוד נשים שוחטות לכתחילה, מ"מ המנהג מבטל הלכה, וזה ודאי דאותן החכמים שהנהיגו כן היה להם איזה טעם, או מחמת שדעתן קלות או טעם אחר דומה לזה, א"כ לא קשה מידי גם על בעל הלכות ארץ ישראל מן הש"ס, שהרי לא נזכר בדבריו שאסור מדין התלמוד, אלא שכתב סתם שלא ישחטו, וי"ל שגם כוונתו אינו אלא בשביל שנהגו כן. ומה שכתב בשביל שדעתן קלות, הוא הסבר וטעם למנהג זה שלא ישחטו.

והתוספות ז"ל, י"ל שלא היה במקומם מנהג זה, לכן לא באו אלא להוכיח שעכ"פ מדין התלמוד אין איסור. וי"ל דלדינא באמת לא פליגי, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה.

אך דברי הש"ך שכתב בכוונת דברי הרמ"א והאגור, דגם לא ראינו הוי ראיה, יען שהשחיטה מצויה בכל יום, צריכין הבנה לכאורה כמו שכתבתי לעיל, דמאי נפקא מינה במה שהשחיטה מצויה, הלא בנשים אי אפשר שיהיה מצוי, כיון דאינם בני תורה.

ואולי כוונתם, דכיון שהשחיטה שכיחא כל כך בכל יומא, אי אפשר שלא יתרמי במשך שנים רבות באיזה פעם אשה הבקיאה בהלכות שחיטה. ומדלא אתרמי בשום פעם, הוי ראיה שלא רצו להניח לאשה לשחוט. או אולי אם לא היה המנהג למנוע מהם השחיטה, היה שכיח יותר שהיו לומדין דינים האלו כמו שלומדין שאר דינים השייכים להם.

ויהיה איך שיהיה, להלכה הסכימו רוב האחרונים ז"ל כדעת הרמ"א והש"ך. ועיין תבואות שור (שמלה חדשה סי"ג, ותבואות שור ס"ק יד וטו).

ובכה"ג בהך מנהגא דנשים מקוננות, הדבר ברור דגם הב"י מודה דלא ראינו הוי ראיה, שהרי זה כתב בהדיא דאך בשביל זה חולק על האגור משום דאולי לא אתרמי שהיו רוצות לשחוט, ובנידון דידן אי אפשר לומר כן, דהרי בעת שהיה המנהג שהיו נשים מקוננות היה חיוב על כל אחד לעשות כן, כמבואר בטור וש"ע סימן שד"מ (ס"ג) דבמקום שהמנהג כן, חייב להשכיר מקוננות, ואם לא רצה מוציאין ממנו בעל כרחו, והוא ממשנה כתובות דף מ"ו (ע"ב), אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת.

וא"כ הדבר ברור, דאם בכמה וכמה דורות ומשך שנים מרובות למאות, לא נעשה כן בשום פעם, אף להמכובדות שבדור, הוי ראיה ברורה שהנהיגו כך למנוע מזה, וכו"ע מודי דמנהג אבותינו תורה, וחלילה לשנות. בפרט היכא דאיכא חשש תקלה ויצרא דעבירה, ר"ל.

ג

ומה שכתבתי לעיל (אות א) שנראה מלשונם ז"ל, דאף מלפנים בעת שהיו נשים מקוננות, לא אמרו שבחים והספדים, זה מסתבר בלאו הכי, כי מבואר בשו"ע סימן שד"מ (ס"א) דאין להספיד אלא במדות טובות שהיו להמת, וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת. ועיי"ש בב"י (ד"ה והא) בשם הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' סג) שנפרעין מן המתים על זה. וכן מבואר שם (בב"י ממס' אבל רבתי פ"ג ה"ה) שנפרעין מן כל העונים אחר המספידים.

וא"כ צריך לזה הבחנה יתירה במדותיו של המת, שלא לגרום רעה ח"ו לעצמו ולמת, ואין זה אלא בתלמיד חכם שיש בו דעת ותבונה להבין מהות מדותיהם של בני אדם, ויודע לכלכל דבריו במשפט, ואי אפשר למסור זה לנשים.

ועכשיו אף בין הרבנים המספידים שכיחי טובא מאותן שמצערין את המת הרבה בהפלגת דברים שלא היו ולא נבראו, ושתיקתם יפה מדיבורם, על הראשונים אנו מצטערים, והם באים להוסיף באופן שיש עוד חשש כפול ומכופל הירהורא דעבירה דחמיר טפי. ישתקע הדבר ולא יאמר.

ד

בענין פתיחת ביה"ח בשבת ויו"ט למבקרים

מה ששאל עוד במה שרוצים להתיר לפתוח שערי בית הקברות למבקרים בשבת ויום טוב. הנה בשו"ע סימן תר"ה (ברמ"א) דבערב ביום הכפורים יש מקומות שנוהגין לילך על הקברות, ובמג"א שם (ס"ק ה) דאין לומר תחינות, אלא מה שמיוסד מקדמונים, מאחר דאין אומרים תחנון.

וצריך להבין לכאורה, דהלא בימים שאין אומרים תחנון אין אומרים גם התחנון המיוסד מקדמונים. ואולי כוונתו דבאמת תלוי זה במנהג, כמבואר בב"י ושו"ע סימן תר"ב ותר"ד (ס"ב), יעיי"ש במה שאין מרבין בסליחות בערב יום כפור, וגם לענין אמירת אבינו מלכנו ושאר מנהגים.

והנה תועלת הליכה אל הקברות, הוא להתחנן ולהתפלל שם, יען שהתפלה נתקבלה שם ביותר, כמבואר במהרי"ל (הל' ר"ה) והובא בשו"ע (ס"ד) ומג"א (ס"ק טז) סימן תקפ"א, ועיין באר היטב שם (ס"ק יז). ואם כן באותן מקומות שנהגו לילך על הקברות, בודאי כבר נהגו לומר שם איזה תחינות, והכל תלוי במנהג, ולזה כתב המג"א שעל כל פנים גם שם אין להרבות יותר מאלה המיוסדין מקדמונים, שעל זה ודאי אין מנהג ברור להרבות כל כך, ושוב חזר הדבר למה שנהגו שלא לומר תחנון בערב יום כפור.

ובמקומנו אין המנהג כל כך גם בערב יום כפור לילך אל הקברות, זולת מועטין שעושין כן. אמנם בשבת ויום טוב אין נוהגין כלל בזה, ויוכל להיות כיון דבשבת ויום טוב חמור יותר מצד הדין, שאין אומרים תחנון כלל (), לכן נתפשט המנהג שלא לילך אז לבית הקברות, כי כל תפלה שיתפללו שם הוי כאמירת תחנון.

והעיקר הוא שבלאו הכי הביא המג"א סוף סימן תקנ"ט (ס"ק טו) בשם האר"י ז"ל, שאין לילך על הקברות אלא לצורך הלוית המת, ובפרט מי שלא תיקן עון קרי מתדבקים בו החיצונים ר"ל, עכ"ל. וגם זה מבואר בכתבי האר"י ז"ל (עי' שער היחודים דף ה) דלאו כל הזמנים מוכשרים לילך אל הקברות, אלא בערב ראש חודש וט"ו לחודש.

ואנחנו לא נדע בסודן של דברים אלו, אלא שבימים שכבר נהגו על פי חכמים וצדיקים לילך אל הקברות, אנו סומכין כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח, ה). וכבר כתב המעבר יבוק (אמרי נועם פמ"א) ושאר כתבי קודש, כי בהתפלה על קברי הצדיקים מתעורר זכותן, ובמג"א (סי' תקפא ס"ק טז, עיי"ש במחצה"ש) הביא מהש"ס (סוטה לד:) בכלב שהשתטח על קברי האבות. וגם בשביל זה נקברה רחל על הדרך, שיתפללו בניה על קברה, כמובא ברש"י ז"ל פרשת ויחי (מח, ז), ואמרו חכמינו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבה סוס"י כד) שאך בכח זה יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן.

ובאמת לא היה מהראוי לילך אלא על קברי הצדיקים, לא על שאר קברים. ובסימן תקפ"א שכתב הרמ"א ז"ל (ס"ד) שיש מקומות נוהגין לילך אל הקברות, כתב על זה המג"א בס"ק ט"ז ולהשתטח על קברי הצדיקים, ונראה שבא לבאר בזה דכוונתו אל הצדיקים דייקא, ולא זולת. אך במקומות שכבר נהגו הכל לילך אל קברי אבותיהם יהיה מי שיהיה, אין למחות בידם גם בזה, ושומר פתאים ה' (תהלים קטז, ו).

אבל כל זה אינו אלא במה שאנו רואין שנהגו כבר, אמנם בשבת ויום טוב שלא נהגו כלל, ולא נתברר מפי חכמים וסופרים שיהיה הזמן מוכשר לדבר, בודאי דיש לחוש טפי למה שכתב המגן אברהם בשם האר"י ז"ל שלא יתדבקו בו החיצונים ח"ו, ואין לעשות חדשות.

והנני בזה ידידו דורש שלומו הטוב באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים