שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כא

<< אורח חיים סימן כ • שו"ת דברי יואל • אורח חיים סימן כב >>

~ סימן כא ~

ב"ה

בדבר העירובין דפק"ק יש לי ספק עצום, היות כי גינות מרובין המה בצידי הרחוב, והנה אותן שנפרצו לגמרי לצד הרחוב, יש להם תקנה ע"י צורת הפתח, אבל רובן מהם יש להם מחיצות מקולקלים שאינם גבוהים עשרה, בפרט בימות החורף מתקלקלין מיום ליום ואף אותן שמתוקנין בימות הקיץ בזמן שהגינות זרועות. ויש להסתפק בזה אם מועיל צורת הפתח במקום שיש מחיצה מלמטה, כיון דמעכב ההילוך, ופתחא כהאי גונא לא עבדי אינשי במקום שאי אפשר לצאת ולבא שם, על דרך שאמרו חז"ל (עירובין ו.) פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.

א

והנה זה הרבה שנים בהיותי במרחץ ביקסאד היה שם שאלה כזו וחכם אחד חשש לאוסרו, ואז היה בעיני פשוט להיתר, כמו שכתב החתם סופר (שו"ת או"ח) בסימן פ"ז בדין צורת הפתח שנעשה על גבי המים, אם נימא פתחא על גבי מיא לא עבדי אינשי, והסכים שם להגה"ק בעל אמרי אש זלה"ה דאין לנו אלא מה שמצינו להדיא, יעיי"ש.

ובנידון זה הבאתי עוד ראיה מן הש"ס עירובין דף ו' ע"א במבוי שנפרץ מצידו בעשר מראשו בארבעה, מאי שנא מצידו בעשר דאמר פתחא הוא, מראשו נמי נימא פתחא הוא, אמר רב הונא בריה דרב יהושע, כגון שנפרץ בקרן זוית, דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בארבעה. אמר רב נחמן בר יצחק כותיה דרב הונא מסתברא, דאיתמר מבוי עקום וכו'. ודחי, שאני התם דקא בקעי בה רבים, מכלל דרב הונא סבר אע"ג דלא בקעי בה רבים, מאי שנא מדרב אמי ורב אסי, התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי. ופירש רש"י ז"ל דאיכא גידודי, שנשתייר מן הכותל ביסוד ג' או ד' טפחים גובה על כל פני הפירצה, שאינה נוחה לעבור בה.

הרי, דאף דמה דשרינן פירצת ד' עד עשר, הוא מטעם דפתחא הוא, דמהאי טעמא לא שרינן פירצת ד' בקרן זוית משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, ואמרינן נמי במתניתין דף ט"ו ע"ב כל פרצה שהיא כעשר מותרת מפני שהיא כפתח, ואע"פ כן בדאיכא גידודי למטה על כל פני הפרצה למעט ההילוך, מותר לכו"ע. הרי, שאין לדמות זה לנפרץ בקרן זוית דאמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, דכיון שעומד במקום הראוי לפתח, אף דאיכא שיור מן המחיצה למטה, עדיין איכא למימר פתחא הוא.

ואם כן הוא הדין בפירצה רחב מעשרה דמתירין ע"י צורת הפתח, מנין לנו לחדש דעל ידי שיור המחיצה למטה לא נקרא פתח. ועוד דהרי תוספות (ו. ד"ה דפתחא) כתבו אף בפתחא בקרן זוית, שאם עשאה כעין פתח במזוזות ומשקוף, הוי שפיר פתח, וא"כ כל שכן בגידודי שמותר אם עשאה בצורת הפתח במזוזות ומשקוף.

עוד נראה להביא ראיה מן הש"ס שם דף י"א ע"א, אמר רב יוסף מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח [וכו']. לימא מסייע ליה, דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ, שרובן ס"ד, אלא אימא שריבה בהן פתחים וחלונות. אמר רב כהנא כי תניא האי בפתחי שימאי. ופירש רש"י ז"ל, שריבה בהן, שעשה הרבה פתחים וחלונות סביב מותר, ובלבד שיהא בין פתח לפתח יותר מכדי פתח, אלמא עומד מרובה בעינן, ואע"ג דאיכא צורת הפתח בכולהו.

הנה מבואר דהנך פתחים וחלונות דין צורת הפתח אית בהו. ואם נימא דבדאיכא שיור מן המחיצה למטה לא הוי פתח, א"כ הא תינח פתחים דמתירין בכאן, אבל חלונות האיך מתירין ע"י צורת הפתח, הלא סתם חלון הוא באמצע הכותל, ועיין במשנה ובגמרא פרק חלון (עו.). ועוד דאם מיירי בחלון הפתוח עד למטה ממש כדרך הפתחים, אם כן היינו פתחים, ולמה פלגינהו בתרתי פתחים וחלונות. ואם כן בחלונות האיך מועיל צורת הפתח.

וגם למה הודחקו לאוקמי דמיירי בפתחי שימאי, בפשיטות הו"ל למימר דכיון דאיכא חלונות בהנך פירצות, אי אפשר להתיר אף בפתחים טובים, דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, ואף בחלון אחד רחב ד' כסתם חלונות הו"ל למיסר, כיון שבודאי אין שם גובה עשרה תחת החלון, מדחשבינהו לפרוץ להצריך עומד מרובה עליו, ואם כן אין ההיתר אלא בשביל דהוי פתח, כמבואר לעיל מדברי הש"ס, ופתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומנלן למילף מכאן דאינו מועיל צורת הפתח בפרוץ מרובה על העומד אף בפתחים שאינם כסתם חלונות. ועל כרחך דאין שום סברא לחלק בכך, אף לעשות מזה איזה דחיה נגד איזה ראיה.

שוב ראיתי בשו"ת בית שלמה או"ח (ח"א) סימן מ"ד, שנשאל בצורת הפתח שנעשה באמצע הגובה, כמו גבוה חמשה טפחים מן הארץ עוד קנה אחד ברוחב מקנה זה לקנה שכנגדו, אם יש להתיר הטלטול על ידי זה.

והשיב ששאלה זו ממש מבואר במהרי"ל ז"ל (לקוטים בסוף המנהגים, עמ' תריג), והעתיק לשונו, שהיה שם למטה מן צורת הפתח עץ אחד מחובר לרוחב הפתח שהיו גפנים קשורים בו, ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מעשרה, אם מבטל צורת הפתח שלמעלה ממנו. והשיב מהר"י סג"ל דהפסקת העץ נראה דאין מבטל, דהא אשכחן דהרשב"א (עירובין יד. ד"ה הניח קורה; עבודת הקודש ש"א סי' ג) אסר קורת מבוי שהיתה עבה ביותר שגבהה מקצתה למעלה מעשרה ומקצתה למטה, ומדמה לה לקורה מכוסה במחצלת (יד.) דקורה אין כאן ומחיצה אין כאן, והרא"ש (פ"א סי' יח) דחה, דשאני הכא דכל שכן דהוי סתימה טפי. הכי נמי בנידון דידן דע"י עץ המפסיק וקשור שם, סותם טפי.

ומכח דברי המהרי"ל האלו מסיק שם הבית שלמה להתיר בנידון דידיה, יעיי"ש. וממנו נקח גם לנידון דידן דשיור המחיצה שלמטה סותם טפי, והוי כל שכן להתיר.

ב

אמנם כעת ראיתי בשו"ת תשורת ש"י (ח"א) מהגאון המובהק מוה"ר שלמה יהודה [טאבאק] ז"ל בסימן שכ"ו, נשאל בצורת הפתח שיש באמצע כמה חוטי ברזל מתוחים על העמודים ויש בין חוט לחוט יותר מג' טפחים, אם מועיל משום צורת הפתח, והחליט דאין זה צורת הפתח אלא אם כל העשרה טפחים חלל, אבל אם מפסיק תוך העשרה טפחים דבר המעכב מליכנס ולצאת, פתחא כי האי לא עבדי אינשי, והאריך בזה. ולפענ"ד כל דבריו אינם מוכרחין בכאן, ואבוא על סדר דבריו.

הנה הראיה הראשונה שלו היא מהמשנה דפרק קמא דעירובין דף ט"ז ע"ב, מקיפין שלשה חבלים זו למעלה מזו, ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים. ונתקשו תוספות (ד"ה אילימא) ורא"ש (סי' יג) דף י"א ע"א בזה, למה לי כולי האי, הא בחבל אחד שלמעלה הוי צורת הפתח. ותירוץ ראשון תירצו שלא היה מתקיים כל כך ברוח שאינה מצויה. ועדיין תקשי נהי דצריך שלשה חבלים דלא במהרה ינתק, מ"מ למה צריך לצמצם שלא יהא בין חבל לחבירו ג' טפחים ושיעור החבלים ועוביין יתר על טפח, נהי דזולת זה אינו מחיצה, מ"מ כבר הוא צורת הפתח ע"י החבל שלמעלה. ואי דצריך שיהא למעלה על גבי הקנים ולא מן הצד, הכא נמי יעשה כן.

ועוד לרבינו האי (הוב"ד ברי"ף) ורי"ף (ב:) שם שפירשו הא דאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד פסול, היינו שהוא בקרן זוית, א"כ אין צריך שיהיה על גבי הקנים כלל. ועוד ריש לקיש נמי לא סבירא ליה הך דרב חסדא. אלו תוכן דבריו בראיה זו.

והנה גם בחקר הלכה (אות ע) הלכות עירובין אות ה' הביא ראיה מכאן דבעינן שלא יהא דבר המפסיק בין העשרה טפחים, ואך בזה כתב בסגנון אחר דלכן אי אפשר לומר דפסול משום צורת הפתח בשביל שעשה את החבל העליון מן הצד, דא"כ קשה במה דאמר הש"ס והאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום, למה ליה להביא מרב חסדא הא מתניתין הוא, יעיי"ש.

ולפע"ד אין מכל זה ראיה, דמה שהקשה בתשורת ש"י דהכא נמי יעשה כן החבל למעלה ולא מן הצד. הנה זה אפשר להקשות לפי הבנתם בדברי התוספות דלכן הוצרכו לעשות ג' חבלים, שיתקיים יותר ע"י החוט המשולש, וצריך לומר גם כן לפי פירושם דאם היו עושים הג' חבלים תכופים וקשורים ביחד זה אצל זה ממש, או היה עושה חבל אחד עב כג', לא היה מתקיים ג"כ, דאל"כ עדיין קשה היה להם לעשות כל הג' חבלים קשורים למעלה ביחד או חבל עב כג', ולא יהיה דבר המפסיק בין העשרה טפחים.

ולפענ"ד אין לנו שום הכרח לפרש כן בכוונת דברי התוספות, דהנה הטעם דחששו בשיירה שלא יתקיים, כתב הקרבן נתנאל (שם אות ז) דהוא בשביל שהיקפו רב אינו מתקיים כל כך. וא"כ נראה דהחשש הוא בשביל החבל לא בשביל העמודים, שכל עמוד ועמוד עומד לעצמו ואין נפקא מינה אם מעמידין בהיקפו עוד עמודים אחרים שאינם נוגעים זה בזה, ועבור החבל י"ל שחששו אם יעשהו למעלה על גביו שם אי אפשר להדקו כל כך ולקשרו בכל העמודים, כיון שצריך להיות על גביו ממש, לזה לא יעמוד בהיקף רב. משא"כ מן הצד שאפשר לקשרו היטב בצד כל עמוד ועמוד ולכרוך אותו שם סביב, לא יזיק לו היקף הרב. וממילא כשהוצרכו לעשותו מן הצד, אין בו דין צורת הפתח, ולכן הוצרכו לעשות ג' חבלים באופן שיהיה בו דין מחיצה.

ואולי מסתבר יותר לפרש כן בדברי התוספות, מלפרש שבשביל החיזוק שיתקיימו הוצרכו לעשות החבלים בג' מקומות נפרדים דייקא, לא תכופים וקשורים ביחד זה אצל זה, כי לפי הסברא אם החשש הוא בשביל החבל שלא יתקיים, יותר מתחזק החבל מחבירו אם הוא קשור אתו עמו במקום אחד. ועכ"פ אם אין הכרח לפרש כפירושם בדברי התוספות, מנין לנו להמציא דין חדש מזה.

ומה שכתב דלרבינו האי והרי"ף שפירשו הא דרב חסדא שאמר צורת הפתח שעשאה מן הצד היינו בקרן זוית לא בעינן שיהיה על גביו, אשתמיטתיה מה שכתב הב"י בהדיא בסימן שס"ב (בסופו, ד"ה ומ"ש ואם חיבר) ובכסף משנה (הל' שבת פט"ז ה"כ), דאף להרי"ף ולהרמב"ם שלא פירשו במן הצד כפירוש רש"י ז"ל (ד"ה מן הצד), מ"מ לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חיבר הקנה העליון לשני הקנים מצידיהן, לא מהני, דלישנא דקנה על גביהן משמע ודאי על גביהן ולא מצידיהן, והוכיח כן גם מדברי הרא"ש ז"ל (סי' יד) דלא פליגי אלא בפירוש מן הצד, יעיי"ש.

ומה שכתב דריש לקיש לא סבירא ליה הך דרב חסדא, הנה לפי פירוש הרי"ף והרמב"ם (שם) דמן הצד היינו בקרן זוית, א"כ אף דלא סבירא ליה הך דרב חסדא, מ"מ מצי סבר דצריך להיות קנה העליון על גביהן ולא מצידיהן, דזה נשמע מלשון הברייתא שאמרו וקנה על גביהן, כמו שכתב הב"י (שם), ואין לזה שייכות כלל להך דינא דרב חסדא דמיירי מקרן זוית. ולפירוש רש"י והרא"ש ז"ל שפירשו במן הצד שלא נתן הקנה על גביהן, דלדידהו ודאי דלריש לקיש דפליג על רב חסדא אין צריך שיהיה הקנה על גביהן, י"ל כתירוץ הב' שבתוספות דלכן לא התירו בשיירה בצורת הפתח, כיון שהוא בבקעה דלית ביה דיורין, ולא התירו בנעץ ד' קונדסין ועשה צורת הפתח על גביהן, אלא בחצר דאית ביה דיורין, דגם להלכה קיי"ל כתירוץ זה כמבואר בשו"ע סימן שס"ב (ס"י).

ומה שהביאו התוספות והרא"ש בהך דשיירה הך תירוצא דאינו מתקיים, אף דהרא"ש ז"ל פליג בהדיא על רבינו האי ז"ל בפירושא דמן הצד, וכן מוכח דעת התוספות דלא כרבינו האי ז"ל, מ"מ כיון דלדידן קיי"ל כרב חסדא דפסול מן הצד, א"כ מתורץ היטב בהך תירוצא דאינו מתקיים אף לפי פירושם ז"ל שחלקו על רבינו האי, ואך לריש לקיש שהתיר בנעץ ד' קונדסין גם פליג על רב חסדא והתיר בצורת הפתח שעשאה מן הצד, אי אפשר לתרץ הך קושיא משיירה כי אם בתירוץ הב' לחלק בין חצר לבקעה. אבל עיקר קושיית התוספות והרא"ש ז"ל על פסק ההלכה, דלדעתם כן הוא מסקנת סוגית הש"ס להתיר בצורת הפתח בארבע רוחות, ועל פסק ההלכה שפיר י"ל גם בתירוץ הא' כיון דקיי"ל כרב חסדא, כמבואר.

ועיין בתשובות חתם סופר סימן פ"ח העתיק דברי התוספות האלו, שהקשו בפסי ביראות למה לא התירו ע"י צורת הפתח, ותירצו דכיון שהוצרכו להגביה מפני הגמלים לא יתקיימו, אמנם בשיירות דלא שייך תירוץ זה, דהרי קמן שהקיפוהו בחבלים ולא עבידי לגמלים, וא"כ תיקשי כנ"ל וליעבד להו צורת הפתח, ותירץ ר"י דלא הותר אלא במקום דיורין, יעיי"ש. הנה מבואר בדבריו דתירוץ הא' שבתוספות שלא עשו צורת הפתח בשביל שאינו מתקיים, אינו סובב כלל על הך דשיירה שחנתה בבקעה, ושם מוכרח לתרץ כיון דלית ביה דיורין, וא"כ אין התחלה לראייתם שהביאו מכאן.

אמנם דברי החתם סופר בזה הם לפלא, דהרי בהדיא מבואר בתוספות והרא"ש ז"ל אחר שכתבו התירוץ בפסי ביראות שלא עשו צורת הפתח בשביל שלא היה מתקיים מפני הגמלים, סיימו וכן בשיירא, ואח"כ כתבו אי נמי לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, הרי בהדיא שהביאו תירוץ הראשון דאינו מתקיים גם על הך דשיירא, והך תירוץ לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, הוא תירוץ הב'. ומה שכתב החתם סופר דאי אפשר לומר בשיירה תירוץ הא' שאינו מתקיים, כיון דלא אתי גמלי לשם, כבר הרגיש בזה הקרבן נתנאל (שם), וכתב דבשיירה צריך לומר שלא היה מתקיים בשביל שהיקפו רב.

ולפי מה שכתבתי דלריש לקיש לפי דעת הרא"ש ז"ל בפירושו במימרא דרב חסדא בצורת הפתח שעשאה מן הצד, באמת אי אפשר לומר כתירוץ הא' כיון דפליג על רב חסדא, שפיר י"ל דברי החתם סופר דבשיירא הוכרחו לתרץ כתירוץ הב', כיון דצריך לתרץ גם לריש לקיש שלא יקשה אליביה מסתם מתניתין דשיירה שחנתה בבקעה, אף כי רחוק להעמיס כן בדברי החתם סופר ז"ל, ודבריו צ"ע, אבל אליבא דאמת י"ל כמו שכתבתי.

ומה שהקשה בחקר הלכה דאם נימא דפסול הצורת הפתח בשיירא בשביל שהוא מן הצד, א"כ למה הוצרכו בש"ס להקשות מרב חסדא שאומר צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, הלא מתניתין הוא, בזה י"ל דהנה רש"י ז"ל בגירסא שלפנינו גרס על הך קושיא שהקשו מרב חסדא דאמר צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, ולענין שבת אמאי התירו לו, ובצידו נרשם, ספרים אחרים, ולענין כלאים אמאי התירו לו. ומבואר מגירסא זו שהוכיחו מדרב חסדא מדאמר לא עשה ולא כלום, דאף לענין כלאים אינו כלום, וקשה ממה שלענין כלאים התירו כו"ע אף רבי יוחנן.

וא"כ אין התחלת קושיא ממה שהוצרכו להביא מרב חסדא ולא ממתניתין דשיירה, דשם לא מוכח מידי אלא לענין שבת שלא התירו לטלטל בצורת הפתח יען שהיה מן הצד, אבל הם רצו להקשות גם על כלאים למה התירו, וזה אין מוכח רק מרב חסדא שאמר לא עשה ולא כלום, ומיושב היטב דברי התוספות והרא"ש ז"ל שבתירוץ הא' לפי גירסת ספרים אחרים. אמנם הגירסא שלפנינו ברש"י ז"ל שגרסו, ולענין שבת אמאי התירו לו, י"ל דסברי כתירוץ הב' לחלק בין אית ביה דיורין או לאו, כאשר כתבתי שתירוץ הב' הוא העיקר שאיקבע כן להלכה בשו"ע. ועכ"פ אזלא לה ראייתם מהש"ס לאסור בצורת הפתח כשמפסיק דבר בין העשרה טפחים.

ג

והנה בתשורת ש"י הביא אח"כ דברי הבית שלמה שהתיר מכח דברי המהרי"ל שמבואר שם בהדיא להתיר, ופליג עליו דהרי בשו"ע התניא (סכ"ה) ובאבן העוזר סימן שס"ג ובדברי הגר"א שם (סכ"ד) הביאו ראיה ברורה מן הש"ס עירובין דף ג' (ע"ב) דחלל מבוי תנן, ולמטה כלמעלה, דצריך להיות חללו דייקא עשרה טפחים, וכן הביא בהג"ה שם בבית שלמה מבן המחבר.

אבל בעצמו הביא אח"כ דברי הקרבן נתנאל (סי' יט אות ב) שכתב טעם הדבר להתיר, דרואין מה שהוא בתוך עשרה טפחים כאילו אינו. וא"כ אזלא ראייתם מהש"ס, דבש"ס מיירי היכא שאם נימא רואין לא ישאר קורה כדינו, משא"כ היכא דאף אם נימא רואין מה שהוא בתוך עשרה טפחים כאילו אינו, עדיין ישאר שיעור קורה למעלה, הוי כאילו חללה יו"ד ואינו מזיק מה שבתוכה מאומה. ואע"פ כן פליג על הבית שלמה בנידון דידן לענין צורת הפתח, דצורת הפתח גרע לענין זה מקורה, כיון דפתחא כי האי לא עבדי אינשי. והוא היפך ממש מדברי הבית שלמה שכתב דצורת הפתח עדיף לענין זה.

עוד כתב, דהא אנן לא קיי"ל כרבי יהודה (יג:) דס"ל רואין (עי' שו"ע סי' שסג סי"ז), רק כשעקמימות בתוך עשרה חידש רבי זירא (יד.) דאמרינן רואין נמי לדידן, כמבואר ברא"ש (סוס"י יח) וראשונים שם (עי' שו"ע שם ס"כ), והיינו טעמא כיון דבידו ליטול, כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וא"כ נראה דדוקא בקורה ובעקמימות דלא עשהו כן בכוונה, משא"כ בנידון דידן דעשה מעשה וקשר חוטי ברזלים לעכב הכניסה ויציאה, ליכא למימר הואיל ובידו ליטלם לאו כמחוסר מעשה דמי, דהרי אדרבה עשה מעשה להיפך. והאריך בזה.

ולפענ"ד אף אם נימא דהטעם דאמרינן רואין בעקמימות, הוא מטעם דבידו ליטול, ג"כ אין הסברא מוכרחת עדיין לחלק בין היכא דעשהו כן בכוונה ללא עשאו בכונה, דסוף סוף בידו ליטלו. אמנם באמת לא ידעתי מנין לנו לבדות טעם חדש דלהכי אמרינן רואין בעקמימות, כיון דבידו ליטלו, לבנות על זה יסוד לדינא.

ולפענ"ד הדבר ברור דאינו כן, אלא דמשום הכי קיל יותר לומר רואין בעקמימות אף דלא קיי"ל כרבי יהודה דאמר רואין, דהתם שחסר לנו מגוף הדבר הצריכין אליו להכשיר, כמו באם היתה של קש ושל קנים דצריך להיות בריאה כדי לקבל דלת, בזה לא קיימא לן רואין לומר על דבר שלא היה ולא נברא כאילו הוא בכאן. מה שאין כן בעקמימות דאמרינן רואין אילו ינטל כל העקמימות ואין בין זה לזה שלשה כשרה, בזה כיון שיש לנו שיעור קורה המכשיר מבלעדי העקמימות ואין צריכין אליו כלל, אינו מזיק לנו מאומה בזה העקמימות שנתוסף אף אם אינו מעומד כדינו, כי לא איכפת לנו לדיני הקורה אלא במה שהוא מוכרח להשיעור המכשיר.

ואין הפירוש רואין אילו ינטל, שצריך להיות כן באמת כאילו ניטל, אלא שצריך לשער אילו היה ניטל אם אז לא היה חסר ג"כ מהשיעור הנצרך להיות, תו אינו מזיק מאומה אף אם הוא שם. ואין צריך לומר כלל שהוא כאילו ניטל לבקש טעמים לומר שהוא כיון דבידו ליטלו, ואך אם רואין שאילו ינטל לא ישאר לנו כשיעור, כיון שצריכין אליו לשיעור הקורה צריך להיות מונח כדינו.

וראיה ברורה לזה, דהרי אמרינן בדף ג' ע"א במקצת קורה בתוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים, אמר רבה במבוי כשר בסוכה פסול, מאי שנא במבוי דכשר דאמרינן קלוש, בסוכה נמי נימא קלוש, אי קלשת ליה הוי חמתה מרובה מצילתה, הכא נמי אי קלשת הוי קורה הניטלת ברוח, אלא על כרחך נעשו כשפודין של מתכות, הכא נמי נעשה כאילו צילתה מרובה מחמתה. ופירש רש"י ז"ל קלוש, רואין כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה ותהא קורה דקה. ובנעשו כשפודין של מתכות פירש רש"י ז"ל, חשוב אותו כשפודין כבדין, דאי נמי קלישי לא שדי להו זיקא, דהא לא מידי שקלית מינה, אלא רואין הוא דקאמר, ע"כ.

והנה השקלא וטריא שם הוא אך אליבא דרבנן דלית להו רואין, כמבואר ברבינו יונתן שם (בדפי הרי"ף א. ד"ה גמ'), דלרבי יהודה דאית ליה רואין לא פריך מידי אי קלשי הוי קורה הניטלת ברוח, דהרי אף אם באמת הוא רק של קש, הוי כאילו היא בריאה. וכן הוא מבואר מפירוש רש"י ז"ל שהוצרך להטעם דלהכי אמרינן נעשה כשפודין של מתכות, כיון דלאו מידי שקלית מיניה, מבואר מזה דאילו הוה שקלי מניה באמת ולא היה נשאר כשיעור, לא הוו אמרינן רואין כאילו היא בריאה כשיטת רבי יהודה, דלרבנן קיימינן שם.

ואם כן מבואר שם בגמרא דאף לרבנן דלית להו רואין, מ"מ לענין זה אמרינן רואין כאילו ניטל מה שהוא חוץ מעשרים אמה אם די לנו במה שנשאר, ושם אי אפשר לומר הטעם כיון דבידו ליטלו לאו כמחוסר מעשה דמי, דהרי אי אפשר ליטלו ממש, דא"כ יהיה חמתה מרובה מצלתה וקורה הניטלת ברוח, ואין ההיתר אלא בשביל דלא שקיל מיניה מידי אלא רואין הוא דקאמר, ואם כן בעל כרחך אי אפשר ליטלו משם, ועל כרחך דלענין זה אמרינן רואין כאילו ניטל, שלא יזיק לנו מה שהוא חוץ למבוי אם נשאר בתוך המבוי שיעור קורה לפי מדתה, כיון שאין צריכין אותו הקורה שחוץ למבוי להשלים המדה, אף דעדיין צריכין אליו שלא יהיה ניטל ברוח.

ועכ"פ הדבר ברור שאין צריך להיות כאילו ניטל ממש, ואין מזיק אף אם באמת רוצין שיהיה שם, ואף אם צריכין אליו עוד לאיזה תכלית. וא"כ אין מקום לחלק אף אם עשאו שם בכונה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו רוצה ליטלו, כיון שיש שיעור קורה המכשיר מבלעדו אינו מזיק מאומה.

ובזה מובן היטב גם לשונו של הטו"ז בסימן שס"ג ס"ק י"ג, דזה לשונו שם, דכשהיא למעלה מיו"ד ורוחב שלה הולך עד למטה מעשרה, פשיטא דכשרה, דכאן אין צריך ליטול שום דבר [וכו'], אלא רואין מה שיש תחתיה כאילו אינו. ועיין בהגהות יד אפרים שם. ואינו מובן לכאורה מה בעי בזה לומר שאין צריך ליטול משם שום דבר. ולהנ"ל אתי שפיר, והבן.

ובזה נתיישב לי היטב דברי המהרי"ל ז"ל, דהנה בעיקר הקושיא מה שהקשו עליו מן הש"ס דאמרינן חלל מבוי תנן, הביא גם בתשורת ש"י דמיושב לפי דברי הקרבן נתנאל דאמרינן רואין כאילו אינו. אבל לשונו של המהרי"ל לא היה נתיישב לי עדיין בהשקפה ראשונה, מה שכתב שהוא כל שכן דכשר אם ריבה בסתימה טפי, דהרי עיקר ההיתר הוא שרואין אותו כאילו אינו, ואם כן הוי עכ"פ מעליותא אם אינו בשם, והאיך אפשר לומר דהוי כל שכן להכשיר על ידו יותר.

אמנם לפי שביארתי מן הש"ס דאם לפי מדת הקורה בעצמה נוכל לומר דרואין אותו כאילו אינו, תו אינו מזיק לנו אף אם מקבלין ממנו עוד איזה תועלת להכשיר, אם כן י"ל גם כאן דהוי כל שכן להכשיר מה שריבה בסתימה, ובכאן עדיף יותר, דהרי לקורה בעצמה אין שום תועלת מהתוספת הלז, וממילא אין מקום שיהיה מהתוספת הלז היזק להכשר הקורה ואין צריך ליטלו משם כלל, ותו הוי מעליותא ריבוי הסתימה.

ד

עוד נראה לי ליישב דברי המהרי"ל וסייעתו מה שהרעישו עליהם מן הש"ס דחלל מבוי תנן ולמטה כלמעלה, ולפענ"ד לא קשה מידי, דהרי באמת יש חילוק גדול בין שיעור שלמעלה לשיעורו שלמטה, דבשיעורו שלמעלה שהוא גבוה מכ', אין החסרון אלא במקום הקורה דלא שלטה בה עינא, אבל בשאר משך המבוי חוץ ממקום הקורה לא איכפת לן כלל אף אם גבוה הרבה. ומבואר בב"י סימן שס"ג (ד"ה ובענין) ובדברי הרב המגיד פרק י"ז (הי"ב) דבהכשירו בלחי לא איכפת לן בגובה המבוי כלל, דכיון שהלחי עומד בקרקע, מה לנו אם המבוי גבוה כמה, יעיי"ש. אמנם בשיעורו שלמטה יו"ד טפחים, אין הטעם בשביל הכירא של הקורה, אלא בשביל המבוי, דאינו נקרא מבוי אם אין בו יו"ד, בזה צריך להיות כל משך המבוי גבוה יו"ד.

ובדף ה' ע"א גבי היה בו פחות מעשרה טפחים יחקוק להשלימו לעשרה, כמה חוקק רב יוסף אמר בארבע, כתב רש"י ז"ל וז"ל, רב יוסף דבעי לעיל טפח הכא בעי ארבעה, דהתם איתא לדופן ולמעוטי קאתי בהיכר בעלמא סגי, הכא דהשתא הוא דמשוי לדופן, בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר [אורך] מבוי שלם, ושיעור משך מבוי בד', יעיי"ש.

ועכ"פ הדבר ברור דאף דמפרשינן בש"ס פירוש דברי הברייתא דשיעורו שלמטה הוי כלמעלה, אבל מ"מ חלוק לענין זה, דשיעורו שלמעלה הוא שיעורא זוטא אך לנגד היכר הקורה, ושיעורו שלמטה הוא שיעורא רבה לכל משך המבוי, ואך לענין גובה הוא דמשוינן ליה, דכמו שהוא בשיעורו שלמעלה במקום הקורה כן הוא בשיעורו שלמטה במשך המבוי.

ואם כן אין תימה אף אם נימא דבפתח המבוי אין צריך כלל שיהיה חללו יו"ד, כיון דהטעם דצריך להיות יו"ד הוא בשביל שיעור הכשר מבוי, דאינו נקרא מבוי בפחות מעשרה, וא"כ אם יש שם שיעור הכשר מבוי של יו"ד טפחים מבלעדי מקום הפתח, י"ל דאינו מזיק כלל סתימת מקום הפתח, דשם אם ריבה בסתימה עדיף טפי, ואנן שיעורא בעינן רק בעיקר משך המבוי. ומה שאמרו בגמרא דלמטה כלמעלה, הכוונה על עיקר משך המבוי, דעל זה נאמר השיעורא דעשרה טפחים, ואין הכרח לומר דצריך להיות בחלל הפתח דוקא יו"ד, ואין מזה קושיא על המהרי"ל ז"ל.

ה

ומה שכתב בתשורת ש"י דצורת הפתח גרע מקורה, דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, הנה כיון שבעצמו כתב דהראיה מהש"ס נדחה לפי דברי הקרבן נתנאל, מסברא בעלמא האיך אפשר לחלוק על המהרי"ל לומר דצורת הפתח גרע, כיון שהוא ז"ל השוה בזה דין צורת הפתח לדין קורה ולמדה משם, וכבר הבאתי דברי החתם סופר בצורת הפתח שעל גבי המים דנראה מדבריו דאין לדמות מילתא למילתא בענין זה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים. ולפענ"ד הבאתי עוד ראיות ברורות מן הש"ס דמה שיש דבר המפסיק בין העשרה טפחים, אינו דומה לפתחא בקרן זוית.

ובעיקר הסברא מה שכתב דצורת הפתח גרע לענין זה שיהא חללו יו"ד, הנה דעת הרמב"ם ז"ל הוא בפירוש דבצורת הפתח אין צריך כלל שיהיה גבוה יו"ד, כמו שכתב בפרק י"ז מהלכות שבת הלכה י"ד, אבל אם היה לו צורת הפתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה וכו', וכן נראה מדברי השו"ע סימן שס"ג סעיף כ"ו, שכתב אבל אם חסר אחד מכל אלו אין לו תקנה אלא [וכו' או] בצורת הפתח, עיין באחרונים שם. ועל כרחך דצורת הפתח עדיף.

וגם לפי מה שהכריעו האחרונים כדעת הרשב"א החולק על הרמב"ם ז"ל בזה, הנה זה לשון הרשב"א בעבודת הקודש שער א' אות ג', עשה לו צורת הפתח, אע"פ שאין גובה חללו עשרה, יש מן המורים שהכשירו, ולא יראה לי כן, שאינו בדין שתתיר צורת הפתח יותר ממחיצה, ואין מחיצה פחות מעשרה, עכ"ל. הרי, דמה שהכריעו לאסור בצורת הפתח כשאין בו יו"ד, הוא מטעם דאפילו אי היה מחיצה גמורה כזו ג"כ לא היה ניתר, ואינו בדין שתתיר צורת הפתח יותר ממחיצה. וטעם זה לא שייך אלא כשכל הפתח הוא למטה מעשרה, דאז לא היה מועיל אף מחיצה גמורה כזו, אבל אם יש בו גם למעלה אלא שנמשך גם למטה, נסתר הק"ו ממחיצה. וא"כ נכונים דברי המהרי"ל דמה שנמשך תוך עשרה טפחים כל שכן דמועיל, דריבה בסתימה, ודמי טפי למחיצה, דגם הרשב"א ז"ל לא חשש אלא במקום דאינו מועיל מחיצה כזו, ולא כתב לחוש ולומר דפתתא כי האי לא עבדי אינשי.

עוד כתב שם בתשורת ש"י, דהא אמרינן (יא:) צורת הפתח שאמרו צריך שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת, ועל כרחך הטעם דהיה צריך דלת, אלא אם ראוי לדלת רואין כאילו יש בה דלת, וא"כ אם נצטרך עוד לומר רואין כאילו ניטל מה שהוא בתוך עשרה, הוי תרי רואין, ותרי רואין לא אמרינן.

הנה מלבד מה שכתבתי דאין צריך לומר בזה כלל רואין כאילו ניטל, דאין צריך שיהיה ניטל אלא שצריך לשער אילו היה ניטל, אם לא היה חסר עוד משיעור הקורה, ואין זה כשאר רואין דעלמא שיהיה נקרא על ידי זה תרי רואין.

אמנם בגוף הדבר מה שכתב דמשום הכי אין צריך דלת במבוי, משום דאמרינן רואין, תמה אני מה ראה על ככה לחדש דבר מחודש כזה, דא"כ הך דאין צריך דלת במבוי יהיה תלוי בפלוגתא אי אמרינן רואין, והלא אנן קיי"ל כרבנן דלא אמרינן רואין (עי' לעיל אות ג), ואך בעקמומית שחידש לנו רבי זירא דאמרינן רואין, ואף לפי דבריו דהוא מטעם כיון שבידו ליטלו, אבל כשחסר דלת הוי מחוסר ממש ולא אמרינן רואין לרבנן, וא"כ נצטרך לעולם דלתות במבוי, ואין ההלכה כן.

אבל באמת הדבר ברור דמה שצריך שתהא בריאה לקבל דלת, הוא מטעם דכשאינו ראוי לקבל דלת, פתחא כי האי לא עבדי אינשי שלא יהיה ראוי לדלת (וכמדומה לי שראיתי מבואר כן במפורש, ואינני זוכר מקומו כעת, אבל הדבר ברור גם מצד הסברא), אבל אם ראוי לקבל בה דלת דהוי פתחא, לא מצרכינן במבוי עוד דלתות, ואינו מטעם רואין כלל, דבפתח לבד סגי.

ומה שכתב עוד דיש לדחות דברי הקרבן נתנאל, דהנה בעקמימות קצת תוך עשרה אמרינן רואין, היינו כיון דרוב הקורה למעלה מעשרה רק מיעוטה תוך יו"ד, אזלינן בתר הרוב והמיעוט כמאן דליתא, משא"כ היכא דאי אפשר לומר דאזלינן בתר רובה, מהיכא תיתי לומר על חוט האמצעי כמאן דליתא, הלא אינו בטל להעליון. והביא גם מרש"י ז"ל במנחות (כג: ד"ה לעולם) דהמיעוט דבטל כמאן דליתא דמי, והאריך בדבר.

ולפענ"ד אין זה שום שייכות לכאן, דכאן לא מטעם ביטול אתינן עלה, וכל הסברא דרואין אין לה שום נגיעה לביטול. ולרבי יהודה דאית ליה רואין לעולם סובר כן אף בהיתה של קש ושל קנים דאמרינן רואין כאילו היא של מתכות, ולרבנן לית להו רואין בכה"ג שחסרה הקורה מלהיות כדינא. ואך כשיש לנו בהקורה כל השיעור הצריך להיות ולא חסר מידי, רק שהתוספת שנתרבה אצלה יותר מהשיעור אינו עומד כדינו, בזה קיל יותר וסברי גם המה רואין, אבל אינו מטעם ביטול כלל.

ובאמת כבר ביארתי דלא אמרינן כלל דהיא כמאן דליתא, דהלא אמרינן רואין אף במקום שצריכין אליו שלא יהיה קורה הניטלת ברוח, ואי אפשר לומר ביה כמאן דליתא, ואין הכוונה כלל לומר דהוי כאילו ניטל, אלא דמשערינן כך אילו היה ניטל אם היה נשאר עדיין השיעור הראוי להיות, תו אינו מזיק כלל התוספת. וא"כ פשיטא דאינו מטעם ביטול, כי אין צריכין לומר דנתבטל, דאף אם איתא אינו מזיק מאומה אם יש שיעור הראוי גם מבלעדו.

ו

והנה בתשורת ש"י מהדו"ת סימן ע"ד חיזק עוד דבריו שבמהדו"ק לאסור ביש דבר המפסיק בין העשרה טפחים, והביא שמצא אח"כ שמבואר כן בתורת חיים (ד"ה בעי) ובגאון יעקב (ד"ה בערב) פרק קמא דעירובין דף ט"ז ע"ב. והמציא מזה להחמיר אף בפירצה פחותה מעשר כשאין חללה עשרה טפחים, כיון דאף פירצה פחותה מעשר דמותרת הוא מטעם פתח, ומהאי טעמא בקרן זוית מחמרינן אף בפחות מעשרה, כיון דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וכמו כן בכה"ג דלא עבדי אינשי פתחא בכה"ג, יעיי"ש.

והנה עיינתי בתורת חיים ובגאון יעקב שכתבו כן על הא דבעי הש"ס שם הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי הוי עומד, בעי רב המנונא בערב מאי. ופירשו דלהכי קא מיבעיא ליה בערב, משום דאיכא למימר דדוקא בשתי הוי עומד, דהמקומות הפרוצים הוי כמו פתחים, משא"כ בערב דפתחא כה"ג לא עבדי אינשי, יעיי"ש.

והנה כן אמת שהוזכרה סברא זו בדבריהם, אבל לדינא אדרבה משמע מזה להקל, דאם באמת זהו טעם האיבעיא אם בערב אמרינן עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד כיון דפתחא כה"ג לא עבדי אינשי, א"כ לפי זה כיון דלהלכה קיי"ל דגם בערב אמרינן עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד, כמבואר בראשונים (רא"ש סי' כב) ושו"ע סימן שס"ב (ס"ט), ש"מ דאיפשטא האיבעיא דלא אמרינן פתחא כה"ג לא עבדי אינשי.

ובאמת ביאר הוא ז"ל בעצמו דאף בעומד מרובה ובפירצה פחותה מעשר אינו ניתר אלא מטעם פתח, כמבואר בפרק קמא דעירובין (טו:) כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח, ופירש רש"י ז"ל ושיהא בעומד רב עליהן. וא"כ אם נימא דבאין חללו עשרה טפחים פתחא כה"ג לא עבדי אינשי, אין שום מקום להתיר בעומד מרובה על הפרוץ בערב, כיון דאי אפשר לומר ביה פתחא הוא. וא"כ ממקום שבא להביא סניגורין לדבריו, שם מצא קטיגורו.

אמנם בתורת חיים מבואר עוד שם, דבהכי ניחא הא דקאמר בסמוך אי מוקי לה תתאי הוי ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, אע"ג דלעיל מברייתא דשלש מדות (ע"א שם) משמע דבעומד מרובה על הפרוץ אע"ג שהגדיים בוקעין בה מותר, אלא צריך לומר דלעיל שאני, משום דבעומד מרובה הוי ליה הפירצות כפתחים, אבל הכא בחבלים כיון שנפרץ בערב לא הוי כמו פתח, עכ"ל. ומזה משמע דקיי"ל להלכה כן דבמפסיק בחבלים פתחא כה"ג לא עבדי אינשי, דהרי כתב דזהו הטעם דאינו מועיל מחיצה שהגדיים בוקעין בה, ובמחיצה שהגדיים בוקעין בה קיי"ל להלכה (סי' שנה ס"ג) דאינו מועיל.

אבל צריך להבין שלא יהיו ההלכות סותרין זה את זה, מה דקיי"ל דעומד מרובה על הפרוץ בערב הוי עומד, אף דגם שם מהני רק מטעם דאמרינן פתחא הוא. גם בעיקר הקושיא שהקשה בתורת חיים מברייתא דשלש מדות, דמשמע משם דבעומד מרובה על הפרוץ אע"ג שהגדיים בוקעין בה מותר, שמזה הוכיח לחלק בין הך מחיצה שהגדיים בוקעין בה דלא עבדי פתחא כה"ג, אפשר לומר דלא קשה, דהלא בברייתא דג' מדות מיירי שהגדיים בוקעין במקום הפרוץ, אבל במקום העומד אין שום בקיעת גדיים והוי מחיצה מעלייתא, ושפיר מבטל להפרוץ המיעוט. אבל שם בבעיא דרב המנונא מיירי ממחיצה שהגדיים בוקעין בה תחת המקום העומד, ואם אמרינן דבקיעת גדיים מבטל להמחיצה, אין כאן עומד כלל, ולא שייך למימר ביה עומד מרובה על הפרוץ.

ז

ולאחר העיון שבתי וראיתי, דהן אמת דלענין מה שהחמיר בתשורת ש"י אף בפירצת עשר כשיש דבר המעכב ההילוך, לנגד זה נראה לפענ"ד כל ראיותי עצומות להתיר, אמנם בפירצה יתירה מעשר שאינו ניתר אלא בצורת הפתח (עי' סי' שסב ס"ט־י), עדיין יש לעיונא ביה טובא, דאף דבשניהם הוי ההיתר רק בשביל דהוי פתחא, מ"מ חילוק גדול יש ביניהם. ובתשורת ש"י (מהדו"ת שם) הביא בשם מורה אחד לחלק בין פירצה פחותה מעשר דשם י"ל דאין צריך לומר דהוי פתחא, והוא ז"ל חלק עליו בטעמו, יעיי"ש.

אמנם באמת על כרחך צריך לחלק ביניהם, כמו שביאר הבית שלמה (או"ח ח"א) בסימן נ"ג (לג.) לענין עומד מרובה על הפרוץ, דאף דעומד מרובה על הפרוץ אינו מועיל יותר מלחי וקורה, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כמבואר בתוספות דף ה' ע"ב (ד"ה קל וחומר), מ"מ לענין פירצות הקטנים שאינם צריכים שום תיקון, על כרחך צריך לומר דעדיף, דהרי פריך הש"ס דף יו"ד ע"ב אהך דרב יהודה, וליחוש דלמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא, ופירש רש"י ז"ל וז"ל, ודילמא שביק פתחא רבה, ובטל תורת פתח מיניה ובטל לחי המתוקן בו, ונמצא מבוי זה בלא תיקון. ומשני, חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.

וקשה דא"כ במה הוכשרו הפתחים קטנים, דהרי חזינן דאם היה שבוק פתחא רבה ועייל בזוטא, לא היה עוד לפתחא רבה דין פתח, א"כ כיון דאין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן, א"כ ליבטל דין פתח מהפתחים הקטנים. אלא ודאי כיון דהפתחים הקטנים אין צריכים שום תיקון משום דהוכשרו בעומד מרובה על הפרוץ, לא שייך לומר דבטל התיקון, יעיי"ש שהאריך.

ולפענ"ד יש להסביר עוד, דהיכא דצריך תיקון לחי או קורה צריך שיהיה בו גם הכירא, דאף למ"ד לחי משום מחיצה מבואר בתוספות דף ה' ע"ב ד"ה ארבע דמ"מ היכר קצת בעינן, וגם בצורת הפתח דעת רוב הפוסקים (עי' תוספת שבת סי' שסג ס"ק י וטו) דבעינן גם הכירא קצת, ובחתם סופר (שו"ת או"ח) סימן צ"א כתב, דאף אם נימא דצורת הפתח לא בעי היכירא דהוי כסתום, מ"מ כיון דפתחא בלי היכרא לא עבדי אינשי, הו"ל כפתחא בקרן זוית, והביא ראיה ברורה לזה.

ולכן י"ל דאם שבקי הילוכם משם ועיילי בפתחא אחריתא, בטל ההיכר הנעשה שם, כי אינו ניכר כלל שהוא פתח אם אין הולכין בו, משא"כ בהפתחים הקטנים שפחותים מעשר ועומד מרובה על הפרוץ שאינם צריכים שום תיקון, הנה בודאי אין צריכים שום היכרא שם, כי אין צריך לעשות שום דבר במקום הפרוץ, ומהעומד המרובה בודאי אין שום הכירא על מקום הפרוץ, תו אין נפקא מינה אף אי שבקי הילוכם משם ואינו ניכר שהוא פתח, כי בלאו הכי לא הוצרכו לעשות שום תיקון והיכר אצל מקום הפרוץ, כי דיו במה שהוא בעצמו פתח, אף שלא ניכר אצלינו מאומה.

ויהיה איך שיהיה, עכ"פ הדבר ברור דלענין זה יש חלוק דהיכא שצריך תיקון לחי או קורה, כמו בפירצה יתירה מעשר או בפרוץ מרובה על העומד, צריך לראות דלא לישבקי בני המבוי את הילוכם משם לעייל בפתחא אחריתא כדאיפסיק כן להלכה בסימן שס"ג סעיף ל"ד, אבל בהפתחים הקטנים מעשר ועומד מרובה על הפרוץ, אינו מזיק אף אי שבקי הילוכם משם, כמבואר זה בגמרא שאמרו חזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בפתח קטן.

ומעתה יש לעיין בפתח שנעשו שם חבלים לעכב כניסה ויציאה, דודאי גרע טובא משבקי הילוכם משם, כיון שאי אפשר כלל לילך שם, ונעשה כן בכוונה לעכב ההילוך, אולי על ידי זה נתבטל הפתח ובטל התיקון ממנו. ולא מיבעיא לדעת המפרשים בדברי הגהות אשרי (סי' יב) כפי הגירסא המובא בשו"ע (סי' שסג) סעיף ל"ד אלא אם כן עשה צורת הפתח לזוטא, דלרבה אינו מועיל כלל צורת הפתח, דלפי זה משמע דאף בשבקי הילוכם משם נתבטל גם תיקון דצורת הפתח, אלא אפילו לדעת רוב המפרשים (עי' מ"ב שם ס"ק קנ בשם תפארת שמואל על הגהות אשרי שם אות ט) דלרבה מועיל צורת הפתח, דצורת הפתח אינו נתבטל במה דשבקי הילוכם משם, מ"מ י"ל דאינו אלא כשהפתח נעשה עכ"פ באופן שיהיה ראוי לילך בו, ואינו ניכר בפירוש שמעוכב ההליכה שם, אבל היכא שנעשה כן לעכב הכניסה ויציאה, בודאי דגרע, וי"ל דנתבטל תורת פתח ואין בה שום הכירא.

ונסתר ראייתי שהבאתי (אות א) מן הש"ס, דאמרינן באית ליה גידודי למטה דהוי פתח אף דמעכב ההילוך, דהלא שם מיירי בפירצה פחותה מעשר שאין צריכה שום תיקון, אף דבודאי גם בזה אין ההיתר אלא בשביל דהוי פתח, מ"מ לענין חסרון ההילוך שאין הולכין בשם הנה חזינן בפירוש דאין לדמות פירצה הצריכה תיקון לפירצה קטנה, שלא הקפידו חכז"ל מה שאין הולכין שם כלל כמו שהקפידו בפירצה הצריכה תיקון, ואם הוא מטעם שכתבתי דאין צריך שם הכירא או מטעם אחר, עכ"פ אין ללמוד קולא מהך שהקילו חכז"ל בפירצה קטנה ביש שם דבר המעכב ההילוך, להתיר על ידי זה גם פירצה גדולה הצריכה תיקון אף אם נעשה שם דבר המבטל התיקון, כיון דחזינן דחלוקים הם בענין זה.

ח

גם יש לחלק, דאף דגם בפירצה פחותה מעשר דמותר הטעם הוא בשביל דהוי פתח, כמבואר במשנה (טו:), אבל הא ודאי דבפתח בלי משקוף ומזוזות, פתחא כי האי לא עבדי אינשי, וגם בצורת הפתח מן הצד דלא הוי פתח כתב הגר"א בסימן שס"ב (סי"א) דהטעם הוא דפתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומכל שכן בלי משקוף ומזוזות כלל דאין בו תורת פתח בשום מקום, וגם לענין חיוב מזוזה לא הוי פתחא כלל כה"ג (עי' יו"ד הל' מזוזה סי' רפז ס"א), ועל כרחך צריך לומר דהקילו חכז"ל בפירצה פחותה מעשר אף בכה"ג, דבעלילה כל דהו דמצינו למיתלי ביה שהוא פתח מקילין. ואך כשהוא עומד גם בקרן זוית, דגם אינו עומד במקום הראוי להיות פתח, ואית ביה תרתי לגריעותא, החמירו חכז"ל.

אבל כשהוא עומד במקום הראוי שהתירו שם אף באית ליה גידודי שמעכב ההילוך, אין להביא ראיה מזה להתיר אף בפירצה יתירה מעשר שצריכה צורת הפתח כדינו, די"ל דלעולם היכא דאית שם דבר המעכב ההילוך, פתחא כי האי לא עבדי אינשי, ומה שהתירו זה בפירצה פחותה מעשר, הלא שם על כרחך התירו אף בפתחא דלא עבדי אינשי כה"ג, ולא הצריכו חכז"ל שם כלל שיהיה בתואר צורת הפתח, אלא שיהיה עכ"פ עומד במקום הראוי להיות פתח, משא"כ בפירצה יתירה מעשר שהצריכו חכז"ל תואר צורת הפתח במשקוף על גבי מזוזות בכל הפרטים, י"ל דכשיש שם דבר המעכב כניסה ויציאה, פתחא כה"ג לא עבדי אינשי ואין בו תואר צורת הפתח כלל, ובטל התיקון הנצרך לפירצה יתירה מעשר, ונסתר ראייתי שהבאתי מהש"ס להתיר בכה"ג.

ובחילוק זה יתיישב לי גם תמיהא עצומה שלא ידעתי להולמה, דהנה בסימן שס"א (ס"ד) מבואר שם בשו"ע הך דינא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, והביא שם בתוספת שבת (ס"ק ו) דברי התוספות (ו. ד"ה דפתחא) דזה אינו אלא בנפרץ, אבל אם נעשה במזוזות ומשקוף כפתח גמור, הוי פתחא אף בכה"ג, ותמה על הפוסקים למה השמיטו זה ולא הביאו דברי התוספות. וכתב הפרי מגדים שם באשל אברהם ס"ק ד' דאפשר מילתא דפשיטא הוא דדוקא נפרץ, ומשום הכי לא הזכירוהו הפוסקים.

ותמה על זה בחקר הלכה (אות ע) מערכת עירובין אות (ו') [ט'] (ד"ה ולא), דהלא דעת הרי"ף (ב:) והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ז ה"כ) בפירוש צורת הפתח שעשאה מן הצד (יא.), דהיינו כשנעשה בקרן זוית לא הוי פתחא, וא"כ לדידהו על כרחך דבקרן זוית לא הוי פתחא אף אם נעשה בצורת הפתח, ובשאר פוסקים לא מצינו ההיפוך, ובודאי דנקטינן כהרי"ף והרמב"ם ז"ל נגד דעת התוספות, יעיי"ש.

ובספר פתחא זוטא (עירובין) כלל י"א (אות ג) כתב לתרץ, דלכן הוא דבר פשוט, דאין הלכה בזה כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל, דהר"ן נמי חולק, דכתב בפרק קמא דסוכה (בדפי הרי"ף ב: ד"ה גרסי') לחלוק על פירושא דהרי"ף והרמב"ם בצורת הפתח שעשאה מן הצד דהיינו שנעשה בקרן זוית, דכי אמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי היינו כשאוכל משתי רוחות אבל מרוח אחת לא. ועוד דכי אמרינן הכי, הני מילי שלא נידון הפירצה כפתח, אבל כשעשאה צורת הפתח ממש, משמע דאפילו בקרן זוית מהני, יעיי"ש.

ולא ידעתי מה תיקן, דאף אם הר"ן ז"ל חולק גם כן על כל זה, מלבד דנודע דרכו של השו"ע שכתב בהקדמתו (לטור או"ח) דבכל מקום דהרי"ף והרמב"ם מסכימין לדעת אחת נקטינן כוותייהו, ומה שפסק כאן כדעת רש"י ז"ל שפירש צורת הפתח שעשאה מן הצד היינו שלא עשה הקנה על גביהן, כבר כתב הב"י והכסף משנה דלדינא גם הרי"ף והרמב"ם מודי דצריך להיות הקנה על גביהן, ואך בפירושא דמן הצד הם חולקים.

בפרט בכאן שגם הרשב"א (עבודת הקודש ש"ב אות ב; עירובין יא. ד"ה נעץ) והרא"ש ז"ל (סי' יד) החולקין ג"כ על הרי"ף והרמב"ם ז"ל בהך פירושא דצורת הפתח שעשאה מן הצד, לא הביאו כלל פירכא השניה שבר"ן ז"ל שחלק על גוף הסברא דבעשאה בצורת הפתח ממש מהני אף בקרן זוית, ולא כתבו רק טעם הראשון דקרן זוית לא נקרא אלא כשאוכל משתי רוחות, משמע בהדיא דאם הוא אוכל משתי רוחות, גם המה מודים לסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאינו צורת הפתח אף אם עשאה בצורת הפתח ממש, וכשכולם מסכימים לדעת אחת אין ספק שלא הכריע הב"י נגדם מכח דברי הר"ן ז"ל.

בפרט שגם בב"י לא הביא כלל אלא טעם הזה דקרן זוית לא נקרא אלא כשאוכל משתי רוחות, ודברי הר"ן ז"ל שחלק על גוף הסברא להקל אם נעשה בצורת הפתח ממש, לא הביא כלל, והאיך אפשר לומר שהכריע להלכה נגד כל הפוסקים האלו מכח דברי הר"ן ז"ל שלא הביאם כלל בספרו.

וחוץ לזה אף אם נימא שהכריע כאן להלכה נגד דעת הרי"ף והרמב"ם ורב האי גאון ז"ל ומשמעות שאר הפוסקים, אבל האיך אפשר לומר עוד כדברי הפמ"ג ז"ל דלכן השמיטוהו הפוסקים יען שהוא פשוט כן להלכה, וכי מי שאומר כדברי הרי"ף והרמב"ם ושארי הראשונים ז"ל, יטעה בדבר פשוט כל כך, אתמהה.

אמנם לדרכנו יש ליישב, דהנה התוספות ז"ל הוכיחו זה דאם עשאה בצורת הפתח ממש הוי פתח אף בקרן זוית, מהא דאמרו בגמרא דף ה' ע"א במבוי רחב ד' טפחים, דפתח לה בקרן זוית, וא"כ צריך להבין לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאף בפתח ממש לא הוי פתחא, יקשה עליהם מהך גמרא, ולמה לא הביאו גמרא זו לסתור דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל, וחלקו עליהם רק בסברות בעלמא.

אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין פירצה פחותה מעשר, דבעלילה כל דהו דמצינו למיתלי ביה שהוא פתח תלינן, לפירצה יתירה מעשר דאינה ניתרת אלא בצורת הפתח, א"כ צריך שיהיה כדרך פתח בכל האופנים, אין שום קושיא על הרי"ף והרמב"ם ז"ל דסברי בפירושא דמימרא דרב חסדא דצורת הפתח דעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום דלא מהני בקרן זוית אף שהוא בצורת הפתח ממש, מהך גמרא דפתח לה בקרן זוית, דהלא מימרא דרב חסדא [מיירי] בצורת הפתח שנעשה במקום דצריך צורת הפתח מדינא, משא"כ שם בגמרא [מיירי] בפירצה פחותה מעשר דמדינא אין צריך שם צורת הפתח, לולא זאת שנעשה בקרן זוית.

ולפי זה אין שום פלוגתא בדין זה בין הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם להתוספות ז"ל, דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהתוספות מיירי בפירצה קטנה והם מיירי בפירצה שצריכה צורת הפתח בכל אופן, ובזה אדרבה משמעות דברי התוספות דף י"א ע"א (ד"ה איפכא) הוא דלא מהני, דלא עדיף מלחי.

ואם כן אין כאן תימה כלל מה שתירץ הפמ"ג שפשוט כדברי התוספות ולא הזכירוהו הפוסקים לרוב פשיטותו, דגם מדברי הרי"ף והרמב"ם וכל שארי הראשונים שהובאו בב"י אין שום סתירה לדבריהם.

ובשו"ת ברית אברהם (או"ח) סימן י"ט אות ד' כתב דדברי התוספות דבקרן זוית מהני צורת הפתח, תליא בפלוגתא רבתי, ותוספות סבירא להו דלא כפירוש רבינו האי והרמב"ם בצורת הפתח מן הצד, יעיי"ש, ולפי מה שכתבתי אין צריך לעשות בזה שום פלוגתא, ולמעוטי פלוגתא עדיף.

ובדרך זה אפשר לקיים גם דברי התורת חיים, דלהכי אמרו בש"ס דאינו מועיל מחיצה שהגדיים בוקעין בה בשביל דלא עבדי פתחא כה"ג, וגם מה דמיבעיא להו להש"ס בעומד מרובה על הפרוץ בערב אם הוי עומד, הוא ג"כ מהך טעמא דלא עבדי אינשי פתחא בכה"ג, אף דלפי זה סותרין לכאורה ההלכות, דבעומד מרובה בערב פסקינן להילכתא דהוי עומד, ובמחיצה שהגדיים בוקעין בה איפסקא ההלכה דלא הוי מחיצה.

ולפי מה שכתבתי אין זה קושיא, כיון דחזינן דאין כל הענינים שווים, ובמקום שנראה להם לחכז"ל להחמיר יותר בפירצתה להצריך צורת הפתח כדינו, החמירו גם בפתחא דלא עבדי אינשי כה"ג, ובמקום שנראה להם לפירצה מועטת להקל בה, הקילו גם בכה"ג. א"כ י"ל גם כאן דבמחיצה שהגדיים בוקעין בה, חמורה יותר פירצה מבעומד מרובה על הפרוץ בערב שאין הגדיים בוקעין בה, ולזה החמירו בפתחא דלא עבדי אינשי כה"ג.

והרווחנו בזה ליישב דברי הרא"ש ז"ל (סי' כב), שכתב י"א כיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא, ועומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי עומד, והראב"ד ז"ל כתב כיון דרב אשי אוקי בעיא דרב המנונא באופן אחר, אלמא פשיטא ליה דערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ, ולא איצטריך ליה למיבעיא. והקשה בקרבן נתנאל (אות מ) דילמא משום דפשיטא ליה דלא הוי ערב כשתי לענין עומד מרובה על הפרוץ. אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר, כיון דחד טעמא לשניהם משום דלא עבדי פתחא כה"ג, ואך דמחיצה שהגדיים בוקעין בה חמיר יותר, וא"כ אם נאמר דבעומד מרובה על הפרוץ בערב לא הוי פתחא כה"ג, ק"ו באם הגדיים בוקעין בה. ועל כרחך דשם פשיטא להקל.

ט

ונדחה בזה גם הראיה שהבאתי (אות א) מדף י"א מחצר שריבה בה פתחים וחלונות, דמועיל צורת הפתח בחלונות אף דחלון אינו ראוי להילוך, אף דשם מיירי מפרוץ מרובה על העומד בארבע דפנותיה דצריך צורת הפתח כדינו, והשוו זה לפירצה יתירה מעשר אליבא דרב, מ"מ לא מצי למימר דלהכי לא תועיל שם צורת הפתח בשביל שהוא בדרך חלון שאינו ראוי להילוך, כיון דהפרוץ המרובה, הוא בצירוף החלונות עם הפתחים, ובהחלונות בעצמם אין בהם פרוץ מרובה על העומד, כמדוייק בדבריהם שריבה בה פתחים וחלונות, ובהפתחים אפשר לתקן בצורת הפתח כדינו שנעשו להילוך יפה, ונשארו החלונות שהם פרוץ מיעוט מהעומד, ובזה שפיר מועיל אף פתחא דלא עבדי אינשי כה"ג.

ויש לומר עוד דהיכא שתיקן בצורת הפתח בהפרוץ המרובה ונשאר עוד פרוץ מיעוט, תו אין צריך עוד שם תיקון כלל, דאף שנסתפק הבית אפרים בתשובות או"ח סימן כ"ה (סוד"ה ומ"ש בתוספת) אם צורת הפתח הוי עומד גמור, לענין אם יש אצלו פרוץ מועט שיהיה נידון כעומד מרובה על הפרוץ לבטל הפרוץ המועט שאצלו, או אם נימא דדיו להפקיע את עצמו שיהיה נחשב כעומד לנגד עצמו, ולא לבטל את הפרוץ הנשאר. ובמקום אחר (ראה סי' לד אות ב, וסי' לה בסוף התשובה) ביארתי דנראה העיקר דאינו נחשב כעומד גמור לענין זה. אבל בכאן אין שייכות לזה, דהחלונות הם פרוץ מיעוט מהמחיצות הנשארות אף בלי צורת הפתח שאצל הפתחים, דרק בצירוף הפתחים הוי פרוץ מרובה. וא"כ ממילא ע"י שנתקנו הפתחים בצורת הפתח, הוי החלונות פרוץ מועט נגד המחיצות שנשארו מלבד הפתחים והחלונות, והפתחים שנתקנו בצורת הפתח, אף אם נימא דאינם עומד גמור שיבטלו המה את הפרוץ המרובה, אבל עכ"פ פרוץ בודאי לא הוי להצטרף עם הפרוץ שבצידו להיות פרוץ מרובה.

ומיושב בזה דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ז הט"ז) שפסק דאף דמועיל צורת הפתח לפרוץ מרובה על העומד, מ"מ אם הוא גם יתר מעשר פרוץ מרובה על העומד, אינו מועיל. והקשו עליו א"כ מאי קאמר (יא.) לימא מסייע ליה חצר שריבה בה פתחים וחלונות ובלבד שיהא העומד מרובה, דילמא מיירי בפירצה יתירה מעשר, דבזה הכל מודים שצריך שיהיה העומד מרובה. ובתורת חיים (שם ד"ה אלא) הניח בקושיא. ועיין בהרב המגיד פרק ט"ז מהלכות שבת ובלחם משנה שם, ובגאון יעקב (שם ד"ה אמר הרמב"ם) האריך ונדחק בדבריו.

ולהנ"ל אתי שפיר, דעל כרחך אי אפשר לאוקמי ברייתא זו בפירצה יתירה מעשר, כיון דנזכר שם חלונות, ואי הוי יתירה מעשר דצריך בעצמה צורת הפתח, לא היה מועיל שם צורת הפתח, דלא עבדי אינשי פתחא כה"ג, ואך אם אין בהם עשר בכל אחד ואחד, אלא דצריך צורת הפתח ע"י שהוא פרוץ מרובה בצירוף הפתחים שפיר מועיל להפתחים וניתר הכל כמבואר. ולא נראה להם לחלק דהפתחים הם יתר מעשר והחלונות הם מועטים, דכולא בחדא מחתא מחתינהו, ואי הפתחים מיירי דוקא יתר מעשר, הוה ליה למיפלגינהו כיון דשניהם דוקא הם, דהחלונות צריכין להיות דוקא פחותין מעשר והפתחים דוקא בדיתירים מעשר, ומדסתמינהו בחד מחתא, נראה להו דבחדא גוונא מיתוקמא.

י

היוצא לנו מזה, דבפירצה יתירה מעשר כשצריכה צורת הפתח כדינו, אין ראיותי מהש"ס מספיקין כלל להתיר אם יש גידודי שמעכבין ההילוך.

ונראה לפענ"ד דגם מהמהרי"ל הנ"ל אין ראיה לנידון דידן. דזה לשון המהרי"ל, חצר שהיה כלה לכרם והקיפוהו בצורת הפתח, והיה שם למטה מצורת הפתח עץ אחד מחובר שהיו גפנים קשורין בו, ושאלו מאחר דאותו העץ קשור מן הצד ולמטה מעשרה, אם מבטל לצורת הפתח. הנה כפי המבואר מלשונו לא היה זה העץ קשור למטה סמוך לארץ באופן שמבטל ההילוך, אלא שהיה למטה מעשרה, ויוכל להיות שהיה למעלה סמוך לצורת הפתח, אלא שלא היו עשרה שלמין ממנו עד הקרקע, כמו שכתב לדמותו לקורה שמקצתה למעלה ומקצתה למטה. ואם כן יש לומר דאין זה מעכב ההילוך, דבאמת אף בעשרה טפחים שלמים הוא נמוך הרבה מסתם קומת בני אדם, דהוא רום ג' מאות, ואע"פ כן פירשו ז"ל על אמרם בש"ס (ו.) דלא בקעי בה רבים, היינו שפתוחה למקום מטונף או מקולקל בפחתים וטיט (עי' רש"י שם ד"ה מכלל), ובדאיכא גידודי מבואר שם דגרע טפי. גם במג"א סימן שס"ה ס"ק ד' העתיק דלא בקעי בה רבים, שפתוחה למקום מטונף, וכל שכן בדאיכא גידודי.

ומבואר מזה דבדליכא גידודי ואינו במקום המטונף, נקרא בקעי בה רבים, אף דסתם פתח המוזכר בגמרא ושו"ע שיעורו בעשרה טפחים ולא יותר, ולא מצינו שום נפקא מינה בין יו"ד לגבוה מיו"ד, אלא בנמוך מעשרה הוא דפליגי הרמב"ם והרשב"א ז"ל, ועל כרחך דמה שהפתח הוא נמוך הרבה מקומת בני אדם אין זה מעכב ההילוך, ואף בקיעת רבים אינו מעכב. וצריך לומר דאפשר לילך ע"י הרכנת גופו, או אפשר שראוי לנמוכי הקומה אשר גם המה מרובין, ואינו נקרא מעכב בקיעת רבים אלא כשהוא מקולקל למטה במקום ההילוך, ובדאיכא שם גידודי מעכב ההילוך יותר. ואם כן מהיכא תיתי לנו להמציא דבנמוך קצת יותר מיו"ד שצריך להרכין קצת יותר בהילוכו, שזה נקרא מעכב ההילוך, דלענין שיהיה ראוי להילוך, לא מצינו שיעורא בשום מקום שנאמר לצמצם בו שתלוי ביו"ד טפחים דוקא, וגם אין סברא כלל לצמצם בזה שיעורא דעשרה טפחים.

והמהרי"ל שם לא דיבר אלא משיעורא דעשרה טפחים, אם צריך להחמיר בעובדא דידיה שלא היו העשרה טפחים בשלימות. אבל בדאיכא גידודי למטה ממש שמעכב ההילוך, או אם יש שם דבר המפסיק נמוך מאד, באופן שרואין בחוש שאינו משמש עוד כניסה ויציאה, זה לא הוזכר כלל בדברי המהרי"ל. ודברי המהרי"ל ז"ל סובבין על מעשה שהיה, ואין להביא ראיה ממנו להתיר גם באופנים אחרים היכא שנעשה מחיצה לעכב כניסה ויציאה.

יא

שוב התבוננתי, כי החתם סופר ז"ל בסימן פ"ז אחד מן הראיות שלו להקל בצורת הפתח על גבי המים, הוא ממה דמחלקין (יב.) במים בין פירצה יותר מעשר או פחות, והיינו מטעם פתח, וש"מ עבדי אינשי פתחא כה"ג. ולפי מה שכתבתי לחלק לענין פתחא דלא עבדי אינשי כה"ג, בין פירצה יתירה מעשר לפחותה מעשר, נסתר גם ראיה זו, והחתם סופר ז"ל לא נחית לכל מה שכתבנו. אמנם באמת שם בנידון של החתם סופר ז"ל יש לו גם ראיות אחרות להקל, ובנידון דידן שאין לנו ראיות אחרות, צ"ע.

והנה כתב שם, דאין לך אלא מה שמצינו להדיא, ולבסוף סיים דבמרחצאות שבכרכים נבנה פתח על גבי המים ופותחים פתח ונכנסים למים, גם בנהרות שוטפים נבנים בתי מרחצאות, ובני אדם נכנסים לתוך המים ע"י פתחים הבנויים על גבי המים. והביא גם מתוספת שבת שכתב בסימן שנ"ו ס"ק ו', דבתוך המים לא שייך פתח כלל, ומדייק מזה דלמעלה מן המים עבדי פתחא לסגור בפני העוברים ושבים, וכדומה. ונראה כוונתו כיון דבאמת רואין דהרבה פעמים עושין פתחים על גבי מים, אף דאינו מצוי כל כך כמו סתם פתחים ביבשה, אין לדמותו למה שאמרו חכז"ל פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כיון שלא נמצא כן בהדיא, ואולי שייך יותר פתחא בכה"ג מבקרן זוית. אבל בנידון דידן שנעשה מחיצה שם לעכב כניסה ויציאה, בודאי אין הדרך לעשות פתח באופן זה בשום פעם, כי פתח נקרא העשוי לכניסה ויציאה, וזה נעשה ממש בהיפוך.

וכן נראה ממה שהביא ראיה מהתוספת שבת שכתב דבתוך המים לא שייך פתח, ודקדק מזה דלמעלה על גבי המים עבדי פתחא לסגור בפני העוברים בספינות וכדומה, אבל בתוך המים שאין עושין שם פתח בשום פעם, מודה דלא הוי פתחא בכה"ג. וא"כ אולי גם נידון דידן גרע מעל גבי המים, ודמי טפי לבתוך המים, כיון שאין משמש שם כניסה ויציאה לעולם כלל. ובפרט כי מכל מה שביארתי לעיל יש פנים לומר שמוכח כן מש"ס וראשונים, וכן נראה באמת דעת התורת חיים.

יב

עוד יש לי מקום ספק, דאף אי נימא שהמחיצות שאין בהם יו"ד אין מקלקלים את צורת הפתח, מ"מ כיון שיש באמצע גם מקומות שהם גבוהים יו"ד ורחבים ד' כדין מחיצה, כי אי אפשר לצמצם שלא לעשות צורת הפתח אלא במקום שאין גבוה יו"ד דוקא, כי הוא עולה ויורד הרבה פעמים במשך המחיצה, וגם כי בימות החורף מתקלקלים המחיצות מיום אל יום ואף המקומות שרואין שהם גבוהים יו"ד כדינו, ביום או יומים מתקלקל וצריך צורת הפתח, ואי אפשר לעשות בכל עת צורת הפתח מחדש ולהיות עומד על המשמר כל הימים להשגיח במדידת כל המחיצות של כל הגינות בכל צידי הרחוב, ונפיק מיניה חורבה, ואין תקנה אלא לעשות בפעם אחת צורת הפתח בכל משך הגינות שאצל צידי הרחוב שאין להם מחיצות חזקות.

ומעתה המקומות שגבוהים יו"ד ורחבים ד', י"ל דגרע טפי, שאי אפשר לומר שם במקום ההוא שנידון כפתח, כיון דמחיצה כדינו בודאי חולק הרשויות, וכמבואר בריש פרק חלון (עו.) דלמעלה מעשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד, דלמעלה מעשרה ודאי לאו פתחא הוא כמבואר ברש"י ז"ל שם ד"ה פחות מארבע, אף דסתם חלון אית ביה צורת הפתח וכדמשמע מלשון רש"י ז"ל דף י"א ע"א ד"ה שריבה בה פתחים וחלונות, שסיים אע"ג דאית בהו צורת הפתח בכולהו.

ומבואר דכל למעלה מעשרה לא מקרי פתחא כלל, וא"כ זה מפסיק באמצע הפתח. ואי אפשר לומר דהמקומות שאין בהם יו"ד עדיין נקראים פתחים, כיון דצריך להיות קנה מכאן ומכאן מב' הצדדים, ואם באמצע ב' הקנים יש מקום המפסיק שאינו נקרא פתח כלל, האיך אפשר לצרף אלו שני הקנים שיהיה נקרא פתח אחד, והוי בהמקומות שבצידי המקום ההוא המפסיק בין הפתחים כב' פתחים שאין בהם אלא קנה אחד זה בצד זה וזה בצד אחר.

ובטור יו"ד הלכות מזוזה סימן רפ"ו כתב, אותם פתחים שהם חלוקים ועמוד באמצע, די להם במזוזה אחת, אפילו אם יש בעובי העמוד טפח וכו', דשאני התם שפתח הקטן נבדל משער הגדול לגמרי, שהרי נפתח ונסגר כל אחד בלא חבירו, אבל הכא דכשזה נפתח גם זה נפתח וכן נסגרים ביחד, ואין העמוד נעשה אלא לנוי, כחד חשיבי. וכן הוא בב"י ובשו"ע (שם סכ"א) בשם תשובת הרשב"א (ח"א סי' צ) דבעמוד החולק באמצע הפתח, כל שיש היכר ציר בזה ובזה בצד העמוד, הרי הן כשני פתחים, אבל כל שאין צירים לצד העמוד, אין העמוד מחלקו לשנים, שאינו אלא לנוי בעלמא, יעיי"ש.

הנה נזכר התם שיש בעובי העמוד טפח, ולא הוזכר רחב ד' טפחים, וגם ברחב ד' טפחים הנה במזוזה צריך דלתות והיכר ציר, וממילא כשאין להעמוד ההוא היכר ציר ולא דלת שיהיה נפתח לבדו, אלא שני הפתחים נפתחים ביחד, יש הכרע שהוא פתח אחד. וגם הלא אמרו טעמו של דבר שאינו חולק הפתח לשנים שאינו אלא לנוי בעלמא. אמנם במחיצה רחב ד' טפחים שאין שם דלתות והיכר ציר לשום מקום מהפתחים, ואין הכרע כלל מהיכר ציר, ואי אפשר לומר ביה שנעשה לנוי, כי כוונת עשיית המחיצה הוא בפירוש לעכב כניסה ויציאה, י"ל דחולק הפתח לשנים, ונמצא שאין שם ב' קנים בשום פתח.

יג

ובהגהות חכמת שלמה מהגאון מהר"ש קלוגער ז"ל בסימן שס"ג סעיף כ"ו, נשאל בצורת הפתח שנמשך על כמה גגי בתים, בענין שההפסק שבין הבתים האמצעים מונע מלראות הלחי שתחת צורת הפתח, והעומדים שם אין רואין רק החבל לבד. והשיב דאין בזה בית מיחוש דאף שצריך שבני המבוי יראו צורת הפתח, מ"מ די במה שרואין החבל שלמעלה, וגם כיון דנראה עכ"פ לקצת בני אדם, לא גרע מנראה מבפנים ושוה מבחוץ, יעיי"ש.

הנה לא נחית לחקור בזה, אלא בשביל שאין רואין צורת הפתח. אבל להנ"ל יש עוד חשש דהבתים המפסיקין מעכבין ההילוך, וכן כתב גם בחקר הלכה (אות ע, הלכות עירובין אות ה).

אבל באמת י"ל עוד, דיש לחלק בזה דאין זה נקרא מעכב ההילוך, כיון שאפשר לילך בכמה מקומות שבפתח ההוא בין הבתים, והכל הוא פתח אחד, אף שבמקום הבתים אי אפשר לילך, לא איכפת לן, כיון שהפתח ההוא משמש כניסה ויציאה בכמה מקומות. גם לענין החשש שכתבתי שלא יהיה כחולק הפתח לשנים, י"ל דעדיף בזה דאף שאינו נבנה לנוי הפתח, כמו העמוד המוזכר בסימן רפ"ו, אבל אינו נבנה גם לעכב כניסה ויציאה, וניכר לכל שאינו כדי לחלוק את הפתח, כי אם לצורך הבית הנבנה שם ואין לו שייכות אל הפתח. משא"כ מחיצה הנעשה שם אך לכונה זו לעכב כניסה ויציאה, שזהו ההיפך מכוונת תורת פתח, יש לחוש יותר שחולק הפתח לשנים. ובכל אלה צ"ע, ואין בידי דבר ברור לעת עתה, וה' יאיר עיני.

### אורח חיים - סימן לד ###

צורת הפתח הרחוק מהכותל יותר מארבעה טפחים, אי מהני

ב"ה. בנידון העירובין אשר בהרבה מקומות מרחובות העיר, הצורת הפתח המה רחוקים מהכותל יותר מד' טפחים כל משך מקום הרצפה.

א

הנה המגן אברהם בסימן שס"ה ס"ק ד' החמיר אף בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בארבעה טפחים ובקעי בה רבים. והך בקעי בה רבים, פירושו שאינו מטונף ומקולקל בטיט, כמבואר שם. והטו"ז (שם ס"ק א) הקיל אם הפירצה נעשה כן מתחילה, דבנעשה כן מתחילה לא שייך שבקי פתחא קמא, יעיי"ש. גם האבן העוזר שם (ד"ה כתב מג"א) והפנים מאירות ח"א סימן כ"ה חלקו על המג"א, והבית מאיר (ריש) סימן הנ"ל גם הבית אפרים (או"ח) סימן כ"ה החזיקו בהמג"א.

והנה האבן העוזר שם אחר שהאריך לחלוק על המג"א להתיר בעיירות בפירצה ד' טפחים אף אם המה כמה פירצות מצד אחד, סיים דאם הוא נפרץ משני צדדים וכל פירצה הוא ארבעה אסור. וכבר האריך בשו"ת בית שלמה או"ח סימן נ"ג ובכמה תשובות (עי' סי' מו ומט) בביאור דבריו מן הש"ס והפוסקים, דבנפרץ משני צדדים הוי כמבוי מפולש בעקמימות, דהלכה רווחתא כרב (עירובין ו.) דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש (עי' סי' שסד ס"ג), ולכן אף בנפרץ זה שלא כנגד זה הוי ג"כ מפולש בעקמימות.

ובסוף התשובה שם סימן נ"ג העלה להחמיר אף במצד אחד אם יש בתים נמשכין ארבע אמות לפנים באמצע דהוי עקום כמין ח, ואינו מותר אלא אם הפירצות הם סמוכין באופן דלא הוי כמבוי מפולש. ודבריו מבוארין מן התוספות (י: ד"ה עושה) ושו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ג, יעיי"ש. וצריך להבין על פי זה דעת האבן העוזר שהתיר אם הפירצות הם בצד אחד, הא הוי מבוי עקום כמין ח דמבואר בתוספות ובשו"ע דאסור.

אמנם המקור חיים בסוף הספר בתיקון העירובין (בראשו) עמד על זה, למה הותר אם הפירצות הם מצד אחד. וביאר הדבר, דהטעם הוא דאסור במבוי עקום, בשביל שרבים נכנסין לה בזו ויוצאין בזו, ולכן דוקא כשהוא בשני מקומות מזרח ודרום שיש דיורין בכל צד, שייך בקיעת הרבים מאחד לחבירו, כיון שיש דיורין בין הפירצות, משא"כ בהן בצד אחד מרחוב העיר, שאין דיורין באמצע, לא שייך בקיעת רבים מאחד לחבירו. ובמבוי עקום כמין ח בשני רחובות שיש דיורין באמצע, שייך שפיר בקיעת רבים מאחד לחבירו, והוי מבוי מפולש בעקמימות ואסור, יעיי"ש.

הנה מובן דאין ללמוד מדברי האבן העוזר שום קולא, אלא אם הפירצות הם בצד אחד במבוי שאין דיורין באמצע, דלא הוי מבוי מפולש, כדברי המקור חיים, אבל לא אם הוא באופן דהוי מבוי מפולש. והנה באמת נראה לפי ענ"ד דאם הוא נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש בעקמימות, כ"ע מודו דאסור אף להטו"ז והפנים מאירות, כמבואר המעשה שם בהפנים מאירות ז"ל במבוי אחד שהיה השער מופלג מצדי המבוי, שהיו הפירצות בצד אחד ברחוב אחת, שבזה אין דיורין באמצע, וצריך אני לבאר קצת.

ב

הנה הפנים מאירות התיר בפירצה ארבעה מטעם שהרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים (עירובין ו.), והרב המגיד בפרק י"ז מהלכות שבת הלכה י"ז כתב שהרמב"ם ז"ל סובר דהך סוגיא פליגא על הא דרבי אמי ורבי אסי (שם ה.), הילכך ליתא לענין הלכתא. וקשה טובא בזה, מה ראה לומר דליתא אליבא דהילכתא, הלא בש"ס שם (ו.) תירצו הדברים אליבא דרבי אמי ורבי אסי. וכתב הפנים מאירות ז"ל דהרי"ף והרמב"ם ז"ל דחו הך סוגיא ממה דאיתא דף ה' (ע"ב) דמותר עומד מרובה על הפרוץ מק"ו מחצר, ופריך מה לחצר שפירצתו בעשר תאמר במבוי שפירצתו בארבעה, ומשני קסבר פירצת מבוי נמי בעשר. ואם איתא להך סוגיא דבקעי בה רבים פירצתו בארבעה, אכתי תקשי מה לחצר שכן פירצתו בעשר אפילו בקעי בה רבים, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים.

והנה האבן העוזר הוכיח מראיה זו להיפך, דגם בחצר מזיק בקיעת הרבים וגם איסור פילוש. אבל דברי הפנים מאירות צריכין ביאור, דהנה זה ודאי דבמבוי מפולש גם במבוי עקום דהוי כמפולש על כרחך מודי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאסור, דמפולש היא ברייתא מפורשת (שם ו.), ובמבוי עקום הלכה רווחתא היא דתורתו כמפולש, כרב לגבי שמואל (שם), והוא מבואר בהדיא בהרי"ף (א:) והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז ה"ג) שם, וא"כ עדיין יש ליפרוך מה לחצר שכן פירצתו בעשר אף במפולש ובעקום, תאמר במבוי שפירצתו בארבעה במפולש ובעקום.

ומצאתי בבית אפרים סימן כ"ה באמצע התשובה (ד"ה ומ"ש באה"ע) שעמד בזה דיש להקשות ממבוי מפולש, ותירץ דממפולש אין להקשות, כיון דזה הוי תחלת התקנה להקל בחצר טפי מבמבוי, ועיקר הק"ו הוא במקום שכבר נתחייב תיקון ונכנס בגדר פירצה, יעיי"ש כי דבריו עמוקים מאד לעמוד על כונת דבריו. ועל פי זה העלה דלפי מה שהוכיח דטעם איסור הפירצה בבקעי בה רבים, הוא ג"כ מטעם מפולש ועקום, לכן אין להקשות במה שלא עשו חכמז"ל פירכא בזו, דעיקר הק"ו אינו כי אם על התיקון עצמו, אם הוא תיקון המועיל במקום שצריכין לו.

והנה יהיה איך שיהיה שערי התירוצים לא ננעלו, אבל זה ודאי דבמפולש כ"ע מודי דאסור אף לרי"ף ורמב"ם ז"ל כנ"ל. אמנם הפנים מאירות ז"ל כתב כמה פעמים בתשובתו, דטעם האיסור בבקעי בה רבים, חיישינן דילמא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, ובזה חילק שם בין מצידו לבראשו, דבמצידו חיישינן דממעט בהילוכו, ולא בראשו. וצ"ע בדבריו מה שכתב גם בנפרץ בקרן זוית הטעם דממעט בהילוכו ושבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, דלפי זה למה הוצרכו בגמרא (שם) כלל לומר הטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כיון דחד טעמא לשניהם הן בנפרץ מצידו ובקרן זוית.

עכ"פ הנה כתב הטעם בשביל דשבקי פתחא קמא, וצריכין לטעם זה במקום דלא שייך איסור פילוש, כגון אם הוא בצד אחד, על דרך שכתבתי למעלה (אות א), או אפילו בשני צדדים אם יש צורת הפתח מצד אחד, כמבואר בבית אפרים שם דיש חילוק, דלטעם איסור פילוש סגי בצד אחד צורת הפתח ובצד השני לחי וקורה, ולטעם דשבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא, צריך לעשות צורת הפתח לזוטא דוקא, כפי מה שהעתיק בשו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ד דברי הגהות אשרי (סי' יב), לא כגירסת התפארת שמואל (אות ט), כאשר האריך בזה הבית אפרים בסימן כ"ח באמצע התשובה (ד"ה והנה בד"מ).

ואף דלגירסת התפארת שמואל כפי מה שביאר הבית שלמה סימן נ"ג דאם יש פירצות קטנות הרבה ופירצה אחת גדולה בצידם, די שיעשה צורת הפתח לגדולה, והקטנים מותרים מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ואף דשבקי פתחא רבה, לא איכפת לן לבטל צורת הפתח, דהא צורת הפתח מהני אף במקום דלא איקרי פתח כלל רק פירצה, כגון ברחב מעשר אמות, יעיי"ש. מ"מ הפנים מאירות סובר כפי מה שהעתיק השו"ע, דצריכין לעשות צורת הפתח לזוטא, ולא מהני אם עשה צורת הפתח לרבה גרידא, כמו שהאריך הבית אפרים ז"ל שם, ועל כן הוצרך לטעם דשבק פתחא רבה, דלפי זה צריך לעשות דוקא צורת הפתח לזוטא.

ואף לגירסת התפארת שמואל כפי שביאר הבית שלמה דבריו בסימן נ"ג, דאם עשה צורת הפתח לרבה ניתרת הזוטא מטעם עומד מרובה על הפרוץ, זה הוא דוקא התם כגון הך דינא דרב יהודא במבוי רחב דעושה פס ארבעה באמצע המבוי, דפירצה הקטנה הוא זוטר מהעומד שבצדה, דהפסין הם מרובין על האויר שבין הפסין ולכתלים, כמבואר שם בגמרא, והביא על זה מהעבודת הקודש להרשב"א ז"ל (ש"ב סוף אות ב, הוב"ד באליה רבה סי' שסג ס"ק מב) דהפירצות הקטנות ניתרות לעולם מטעם עומד מרובה על הפרוץ. א"כ משכחת לה שפיר אף לגירסת התפארת שמואל, שאם הפירצה שבצידה הוא באופן שאין עומד מרובה נגדה, כגון במבוי קטן, צריכה צורת הפתח, ואין די במה שיעשה צורת הפתח לרבה, כיון שאין עומד מרובה על הפרוץ מהפירצה זוטא.

(ובספר פתחא זוטא (סי' שסג ס"ק נח ד"ה ובשו"ת) הוכיח מדברי הבית שלמה אלו, שחולק על הבית אפרים (סי' כה סוד"ה וראיתי, וע"ע סוד"ה ומ"ש בתוספת) במה שכתב דצורת הפתח לא מיחשב כסתום אלא לגבי דנפשיה, אבל אין נקרא עומד גמור לבטל הפירצה שבצידו מטעם עומד מרובה על הפרוץ, ולזה הוכיח ממה שכתב הבית שלמה כאן דהפירצה הקטנה ניתרת בעומד מרובה על הפרוץ, משמע דחולק על הבית אפרים וסבירא ליה דצורת הפתח מהני להיות עומד מרובה על הפרוץ. אבל זה טעות, דבנידון הבית שלמה יש להפירצה הקטנה עומד מרובה בצידה אף בלי צורת הפתח, כמבואר זה להמעיין בדבריו ממקור הענין בש"ס).

ועכ"פ הבית אפרים הנה בודאי החליט כן, דלטעמא דשבקי פתחא קמא חמור בזה דלא סגי בצורת הפתח שיעשה לרבה, ושפיר י"ל דגם דעת הפנים מאירות ז"ל כהחלטת הבית אפרים, ואיכא נפקא מינה גדולה בטעמא דשבקי פתחא קמא אף בפירצה שבצדה. ומעתה הפנים מאירות לשיטתיה דסובר בהדיא טעם האיסור בבקעי בה רבים, בשביל דשבקי פתחא קמא, ועל זה פליג הרמב"ם ז"ל וסמך עליו הפנים מאירות להתיר. אבל היכא דיש לפסול מטעם מפולש, גם הפנים מאירות ז"ל לא התיר, דבמפולש על כרחך גם הרי"ף והרמב"ם ז"ל אסרו, וגם ליכא על זה שום סתירה מהסוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ במבוי ק"ו מחצר, כמו שכתבתי בשם הבית אפרים.

גם הטו"ז שהקיל בנעשה מתחילה, הנה כתב בהדיא הטעם דאנו באין לפסול הפירצה מצד שנתבטל הפתח שעשה מתחילה באותו צד, על פי זה חילק שפיר בין אם נעשה מתחילה או אח"כ, דבנעשה מתחילה כן אין לומר שנתבטל הפתח. אבל היכא דיש לאסור מטעם מפולש, דבש"ס למדו זה מהך דינא דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, זה ודאי מיירי בסתם מבוי שנעשה מתחילה כן, ולטעם מפולש שהוא מחמת רבים נכנסין לה בזו ויוצאין בה בזו, אין לחלק בין אם נעשה כן מתחילה או אח"כ, וזה ברור. א"כ הדבר פשוט דמבוי עקום במפולש, לא שייך כל קולת הטו"ז.

ג

והנה הבית אפרים סימן כ"ה (ד"ה וכדי) הקשה טובא, דאי אפשר כלל לומר בטעם האיסור בבקעי בה רבים, משום דחיישינן דשבקי פתחא קמא, הא כל עיקר החילוק בין בקעי בה רבים או לא, נפקא לן מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ובעי לאוכוחי מינה דפירצתו בארבעה, ואהא משני רב חנן שאני התם דבקעי בה רבים, ופשיטא דהתם לא שייך כלל שבקי פתחא קמא, שהרי זה דרכם לצאת מן המבוי לרשות הרבים.

עוד הקשה מהא דרבי אמי ורבי אסי דאמרו אם יש פס ארבעה מתיר בפירצה עד עשר, פירש רש"י ז"ל דאי נמי שבקי בני מבוי פתחא קמא ועיילי בהאי פירצה משום דדרך קצרה היא להם, אפילו הכי לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון, משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו. וא"כ אין מקום לאסור גם בבקעי בה רבים, דהא סוף סוף לא בטלה תורת פתח מן הראשון, דהוי פתח לד' הסמוכין לו.

גם הקשה מהא דכתב בשו"ע (רמ"א סי' שסה ס"ב) בקעי בה רבים צריך תיקון, ואי הוי הטעם בשביל דבטלה פתחא קמא, היה צריך צורת הפתח דוקא לזוטא, כמבואר בשו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ד, ומדקאמר סתם דצריך תיקון, ולא ביאר דצריך צורת הפתח דוקא, משמע דסגי ליה בתיקוני מבוי. לכן כתב דעל כרחך עיקר הטעם הוא רק בשביל דהוי כמבוי מפולש, דצריך צורת הפתח בצד אחד ומצד השני סגי בלחי וקורה.

והנה מה שהקשה על השו"ע מה שכתב סתם צריך תיקון, אין זה קושיא כל כך, דאפשר סמך על מה שביאר בסימן שס"ג סעיף ל"ד דבכה"ג צריך צורת הפתח לזוטא, וקיצר בלשונו כאן, וכה"ג מצינו כמה פעמים דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. גם י"ל דדברי הגהות אשרי (סי' יב) המובא בשו"ע סעיף ל"ד מיירי היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא קמא, משא"כ כאן בפירצה ארבעה דאינו אלא חשש דילמא שבקי פתחא קמא, לא מחמרינן כולי האי, ולחי וקורה הוא דלהוי הכירא כמבואר ברש"י ז"ל ריש עירובין (ב. סוד"ה מבוי), ובאית ליה הכירא לא שבקי פתחא קמא. אך בפנים מאירות משמע קצת, דחומרא זו הוא גם מחשש דילמא שבקי פתחא קמא, ודו"ק.

אמנם שתי קושיות הראשונות הן קושיות חזקות. אבל באמת בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים מבואר הך טעמא דשבקי פתחא קמא.

ונראה לפענ"ד ליישב קצת, דהנה בש"ס שם דף ו' (ע"א) בהא דאמר רב הונא אחד זה ואחד זה בארבעה, פריך מכלל דרב הונא סובר אע"ג דלא בקעי בה רבים, ומאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני התם דאיכא גידודי הכא דליכא גידודי. ובתוספות שם ד"ה אחד זה, כתבו דבנפרץ בראשו לא הוי בארבעה דלא פליג וכו', ומצידו דהוי בארבעה, היינו משום דקא ממעט בהילוכו, אבל כשהפירצה בראשו לא ממעט בהילוכו, דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בזוטא.

הנה מבואר כאן בתוספות בהדיא, דלרב הונא טעמא דאסור בשביל דשבקי פתחא קמא. ואפשר לומר דלרב הונא אי אפשר כלל לומר דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, כיון דמיירי במקום שאין רבים בוקעין בו, וכשאין רבים בוקעין בו, דהיינו מקום שאינו נקי ומקולקל בטיט, אינו מזיק הפילוש, כמבואר זה גם בבית אפרים, ובמפולש לחצר שאינה מעורבת אינו אוסר אלא כשהוא מפולש לכרמלית שהוא מקום לרבים, וכשאינו נוח להיות מקום מעבר לרבים אינו מזיק.

עכ"פ הנה כתבו התוספות לרב הונא דטעם האיסור בשביל דשבקי פתחא קמא, ואהא פריך בש"ס שם מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ר"ל דלרבי אמי ורבי אסי ביש פס ד' אף אם נפרץ אח"כ לא חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דנשאר פתח לד' הסמוכין לו, ורב הונא אוסר אף בנשאר פס ד', וצריך לומר דחייש לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ומשני התם דאיכא גידודי והכא בדליכא גידודי, ובדליכא גידודי כיון דנוח ההילוך חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'.

וצריך לפרש הכוונה, דבדאיכא גידודי כיון דאין ההילוך נוח שם, לכן בנשאר פס ד' לא חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה, זולת כשהפירצה הוא במקום הד' ממש וממעטי בהילוכא טובא, חיישינן. אבל כשאין הפירצה במקומה ממש, לא חיישינן כל כך לדילמא שבקי פתחא קמא ולעבור דרך הפירצה שאינה נוחה לעבור בה. אבל בדליכא גידודי, שנוחה לעבור שם, חיישינן שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה, שעכ"פ קרוב להם יותר לילך דרך שם מלילך לצד אחר, ולכן אינו מועיל פס ד' ולא נקרא פתח גם לד' הסמוכין לו, כיון שילכו גם מאותן הד' דרך הפירצה (ומה שכתבו התוספות (שם) דמצידו ממעט בהילוכא ובראשו לא ממעט בהילוכא, אף דבמבוי גדול יוכל להיות לפעמים דממעט בהילוכו יותר לילך לצד אחר מלילך להפירצה שבצידו, על זה צריך לומר דלא פלוג רבנן). כך נראה לפענ"ד הפירוש הפשוט בגמרא.

ומעתה לא קשה מידי קושית הבית אפרים, מה שהקשה למה דחיישינן בבקעי בה רבים דילמא שבקי פתחא קמא מהא דרבי אמי ורבי אסי דלא חייש באם נשאר פס ד', דהא קושיא זו ממש מבוארת בדברי הגמרא לרב הונא שהקשו מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, ומשני בדליכא גידודי. יהיה איך שיהיה אם הכונה כמו שכתבתי או איזה כונה אחרת, עכ"פ זה ודאי דמסיק דבדליכא גידודי חיישינן יותר אף בנשאר פס ד', ואם כן ק"ו במקום בקיעת רבים דחמיר יותר מבדליכא גידודי דליכא לאקשויי מאי שנא מדרבי אמי ורבי אסי, דכיון דבקעי בה רבים חיישינן דילמא שבקי פתחא קמא אף בנשאר פס ד'. ורבי אמי ורבי אסי בלאו הכי מיירי על כרחך בדלא בקעי בה רבים, וזה ברור.

ובזה אפשר ליישב קצת גם הקושיא הראשונה של בית אפרים, דאף דבגמרא הזכיר הך חילוקא דבקעי בה רבים נגד הקושיא מדאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, זה הוא לפי ההוה אמינא דרב חנן בר רבא ורב הונא שניהם לא מיירי אלא בדבקעי בה רבים דנאסר משום מפולש, דהא מיירי בסתם מבוי וסתם מבוי אין בו אלא לחי וקורה, וממילא כשנפרץ במצידו אף פירצה אחת בד' הוי מבוי מפולש, ולזה פריך על רב חנן מהך דרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, ורב הונא סובר שפיר דנאסר משום מפולש.

משא"כ במסקנא דמתרץ דמיירי הכל בדלא בקעי בה רבים, וא"כ רב הונא דאוסר בעל כרחך צריך לומר דלאו דוקא מטעם מפולש אוסר, אלא גם בשביל דשבקי פתחא קמא, דכיון דמיירי בדלא בקעי בה רבים, אי אפשר לאסור מחמת פילוש, דבדלא בקעי בה רבים אינו מזיק הפילוש כנז"ל, א"כ מהיכא תיתי לעשות פלוגתא חדשה לומר דלרב חנן לא חיישינן לעולם לדילמא שבקי פתחא קמא אף בבקעי בה רבים, כיון דלא שמענו ממנו דפליג עליו אלא בדלא בקעי בה רבים, מהיכא תיתי לומר דפליג עליו גם בבקעי בה רבים להקל, כשהוא באופן דלא נאסר משום מבוי מפולש.

ועיין בתוספות בבא קמא דף מ"ב ע"א בד"ה בכוונה תליא מילתא, בפירוש הר"י שם בהך דמתקיף לה רב אדא בר אהבה לאביי ורבא מדרבי, אף דאין הלכה כרבי, מ"מ כיון דלרבי נדרש הקרא לפטור בשורים אפילו נתכוין לאשה, אף דלכולהו תנאי אין לדרוש הכי, אין לעשות פלוגתא חדשה במה שלא מצינו בהדיא מחלוקת ביניהם, ומדרבי נשמע לכולהו תנאי אף שאין מוכרח אליבייהו, יעו"ש היטב בתוספות. וכמו כן יש לומר גם כאן, דמדרב הונא נשמע לדרב חנן לחוש דילמא שבקי פתחא קמא, כיון דבבקעי בה רבים לא מצינו פלוגתא ביניהם. כן נראה לפענ"ד ליישב לחומר הנושא.

ועכ"פ אם התירוץ הוא כמו שכתבתי או שארי תירוצים, אבל זה ודאי דטעם החומרא של בקעי בה רבים, אם הוא מחמת דילמא שבקי פתחא קמא או מחמת מבוי מפולש, במחלוקת היא שנויה.

ד

והנה לפי מה שכתבו הטעם בבקיעת הרבים מחמת שהוא מבוי מפולש, נראה לפענ"ד דבזה מיושבין היטב דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטו הך סוגיא דבקעי בה רבים, דכבר הבאתי (אות ב) מהפנים מאירות שתירוצו של הרב המגיד צריך עיון.

ומה שתירץ הפנים מאירות שהרי"ף והרמב"ם ז"ל דחו הך סוגיא מקמי הך דאיתא בדף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מותר במבוי ק"ו מחצר, ולא פריך מה לחצר שפירצתו בעשר אפילו אי בקעי בה רבים, הנה הרא"ש ז"ל (סי' ז) כתב דהרי"ף הביא מימרא דרבי אמי ורבי אסי ולא הביא פלוגתא דרב חנן ורב הונא, מכלל דסבר פירצת מבוי בעשר, וכיון דבשל סופרים הוא, עבדינן לקולא, ופירצת מבוי בעשר כל היכא דלא בקעי בה רבים. וביאר הבית יוסף ז"ל (סי' שסה ד"ה נראה) דבריו, דבין בקעי בה רבים ללא בקעי על כרחך אית לן לפלוגי, מדאתמר רב אמר מבוי עקום תורתו כמפולש כדדייקינן בגמרא, ועל כרחך כי אמרו רבי אמי ורבי אסי דפס ד' מתיר פירצה עד עשר, בדלא בקעי בה רבים הוא, יעיי"ש.

ואם כן לדעת הרא"ש ז"ל עדיין הקושיא במקומה עומדת, למה השמיט הרי"ף ז"ל ולא הביא כלל הך דינא דבקעי בה רבים, כיון דעל כרחך צריך לומר דהך דינא דהילכתא הוא, כמו שכתב הב"י. גם הלא בשו"ע פסקו להלכה הנך שני דינים, היתרא דעומד מרובה על הפרוץ וחומרא דבקיעת הרבים (סי' שסה ס"ב), ועל כרחך צריך לומר אליביה שאין הסוגיות סותרין, כאשר באמת נאמרו על קושיא זו הרבה תירוצים, והאיך נחליט דלהרי"ף והרמב"ם ז"ל על כרחך הסוגיות סותרין.

אמנם לדעת אותן הסוברין דטעם האיסור בבקיעת הרבים משום דהוי כמבוי מפולש, מיושב היטב, כמו שכתב הב"י סימן שס"ה (ד"ה ומכל מקום) לתרץ מה שהשמיט הרא"ש ז"ל הך דינא דנפרץ בקרן זוית (ו.), כיון דטעמא הוא משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וזה אשמעינן בדוכתא אחריתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. א"כ גם כאן, כיון דטעם בקיעת הרבים הוא מחמת דהוי כמפולש, ובמבוי עקום אשמעינן בדוכתא אחריתא דהוי כמפולש, תו לא צריך לאשמועינן גם כאן, דנלמד שפיר מהך דינא דמבוי עקום תורתו כמפולש לכל מקום שנפרץ באופן דהוי מפולש, כדאקשינן גם בגמרא מרב על רב חנן לגודל פשיטות הענין.

ואך הפנים מאירות לשיטתיה דסובר טעם האיסור בבקיעת הרבים בשביל דשבקי פתחא קמא ועיילי בזוטא, וזה הוא אף כשאינו באופן שהוא מפולש, וזה הוא דין חדש שלא נשמע מרב דאמר מבוי עקום תורתו כמפולש, לכן קשה למה השמיט הך דינא, והוכרח הפנים מאירות לתירוצו.

ונראה דגם הרב המגיד ושאר המפרשים שהניחו דברי הרמב"ם ז"ל בצ"ע, סברו הטעם דילמא שבקי פתחא קמא. אבל אחר שהאיר עינינו הבית אפרים ז"ל (שם) מתשובת הר"ן ז"ל (סי' עב) דהטעם הוא בשביל שהוא מבוי מפולש, תו לא קשה מידי. והרי"ף והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל כולהו אזלי בשיטה אחת להחמיר בבקעי בה רבים מטעם מבוי מפולש.

היוצא לנו מזה דלפי מה שכתבו הבית אפרים והבית שלמה להחליט, דאי אפשר לומר בענין אחר אלא מטעם דהוי כמבוי מפולש, נסתר ממילא כל היסוד של הפנים מאירות ז"ל שסמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל להקל, שאין שום פלוגתא בין הרי"ף והרמב"ם להרא"ש והשו"ע. אלא אף לדעת הפנים מאירות שהחמיר [בבקעי בה רבים] מחמת דשבקי פתחא קמא, ובזה סמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שדחו הך סוגיא דרב חנן בר רבא ורב הונא שהחמירו בזה, מקמי הך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ.

אבל אם נפרץ באופן דהוי כמבוי מפולש, כיון דחזינן שסברת הש"ס הוא בפשיטות להחמיר בזה, דאקשי על רב חנן מהך דאמר רב מבוי עקום תורתו כמפולש, ולית להו פירוקא אלא לאוקמי כשלא בקעי בה רבים, מנא לן להקל בזה היפך ממה דפשוט להו להש"ס, כיון שנידון זה אין סתירה גם מהך סוגיא שהתירו עומד מרובה על הפרוץ, כיון שבלאו הכי על כרחך צריך לומר כן דממבוי מפולש אין להקשות על הק"ו, כמו שביארתי לעיל.

ה

ומעתה אבוא לנידון דידן, הנה כבר נודע בשער בת רבים דעת התבואות שור ז"ל (עירובין יא:) שלא יהיה הצורת הפתח רחוק מהכותל יותר מג', ויש פוסקים חולקין עליו, אבל רוב גדולי האחרונים לא הקילו נגדו והסכימו לדעתו. והעיד בתשובות בית שלמה חלק או"ח סימן מ"א שנתפשט המנהג להחמיר. אמנם המקור חיים (תקון עירובין, ד"ה עוד ראיתי שהקנים) ובית אפרים ז"ל (ד"ה ועוד) כתבו דאם הוא רחוק רק מצד אחד, גם התבואות שור מודה. אבל בשו"ת אריה דבי עילאה סימן ד' והגאון מהר"ש קלוגער ז"ל בספר החיים (סי' שסג סכ"ו בהגה ד"ה עוד ראיתי לבאר) ובשו"ת טוב טעם ודעת בסוף הספר בהשמטות (אחרונות למהדו"ק סי' ב, ועי' שו"ת עץ החיים סי' רנג ד"ה ובנידון שהלחי), חלקו על המקור חיים ובית אפרים, והחמירו לדעת התבואות שור אף במצד אחד, אפילו אם רק במקום אחד רחוק רק יותר מג', ועכ"פ היא במחלוקת שנויה.

ובנידון דידן שהוא רחוק יותר מד', הנה בזה גם המג"א ז"ל החמיר אפילו בפירצה אחת, אף כשהוא באמצע המבוי לא אצל הכותל דוקא, אם הוא במקום דבקעי בה רבים, דהיינו שהוא מקום נקי ואינו מטונף ומקולקל בטיט. והפנים מאירות והטו"ז שהקילו, הנה כתב המהר"ם שיק ז"ל באו"ח סימן קס"ח דיש לומר מה שהתירו הטו"ז והפנים מאירות, אינו אלא דלא צריכין לחוש דילמא בקעי בה רבים, אבל היכא דחזינן דבקעי בה רבים, אפשר דאסור, עיי"ש.

וכן נראה באמת בהפנים מאירות, דהרי סיים לבסוף, ועוד נראה לומר דהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא מפרשי הא דאמרינן במקום דלא בקעי בה רבים, היינו מקום הטינופת כפירוש רש"י ז"ל (ו. ד"ה מכלל), אלא דבקעי בה רבים היינו שדרך רבים לילך דרך זה, אבל במבוי מן הצד אין דרך הרבים לבקוע בו, ואף במקום שאין מטונף, הוי כאין רבים בוקעין בו, יעיי"ש. הרי, שכל כוונתו אינו אלא להקל במקום דלא חזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, לאפוקי ממה שכתב רש"י ז"ל להחמיר אם הוא רק מקום נקי, אבל היכא דחזינן בהדיא דדרך הרבים לבקוע בו, אין להוכיח משם שום קולא.

ובשו"ת תשורת ש"י (ח"א) סימן שכ"ח הקשה על הפנים מאירות במה שכתב שבראשו אפילו אי הוי במקום שבקעי בה רבים, הוי כלא בקעי בה רבים וכשר, ועל זה הקשה עליו מהא דמבואר בסימן שס"ג סעיף ל"ד דצריך ליזהר דלא לישבק פתחא רבה ועייל בזוטא, שאם עשה כן בטל תיקון המבוי, ושם מיירי בראשו. ולא ידענא מה פריך, דהרי בהדיא כתב שם הטעם מה דבראשו אינו מזיק אף במקום דבקעי בה רבים, משום דלא שבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, ואך במן הצד חיישינן לזה משום דקא ממעט בהילוכא, כמו שכתבו התוספות (ו. ד"ה אחד). וא"כ היכא דחזינן בהדיא דשבקי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא, פשיטא דאסור אף בראשו, כדברי השו"ע סימן שס"ג סעיף ל"ד, והוא ברור להמעיין בדבריו.

ובתשורת ש"י שם העלה להחמיר בנידון דידיה שהיה צורת הפתח רחוק מן הכותל בצד אחד בד' טפחים, מחמת דברי הבית מאיר (ריש סי' שסה) שהוכיח דאפילו צורת הפתח לא מועיל אם נשאר פרצה, ואפילו לחי או קורה לא מהני, וצריך צורת הפתח דוקא גם על הפרצה. ואף כשהוא בראשו, מ"מ כשהוא אצל הכותל שמרוצף היטב ובאמצע הרחוב יש טיט ורפש ומקום שוקים שעוברים עגלות רצוא ושוב, ודאי סתמא הולכין יותר במן הצד ולא באמצע הרחוב. ושקיל וטרי בזה שאף שהפנים מאירות הקיל, מ"מ אין לומר כדברי המיקל בעירוב, דכבר כתב הריב"ש (סי' תה) מעבודת הקודש להרשב"א ז"ל (ש"ב סוף אות א), דדוקא בעירוב אמרו כן שאין לו עיקר בדאורייתא, ולא במחיצות שיש להן עיקר בדאורייתא, יעיי"ש.

והנה הוצרך לזה כפי מה שהבין מהפנים מאירות שהקיל אף בדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אבל לפי מה שהוכחתי לדעת הפנים מאירות כאשר העיר המהר"ם שיק ז"ל, דבדחזינן דבקעי בה רבים י"ל דאף הוא מודה, א"כ כשהוא פרוץ במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, י"ל דאסור לכ"ע. שוב ראיתי שגם בתשובות צמח צדק החדש סימן מ"א (אות ג) כתב כן, דיש לומר לדעת הפנים מאירות דבדחזינן בהדיא דבקעי בה רבים, אסור.

ובשו"ת בית אפרים שהתיר בנתקלקל באמצע שבת על דרך מקרה, שזה שעת הדחק גדול כאשר ביאר דבריו בשו"ת אריה דבי עילאה, יען שהורגלו באותה העיר בעירובין, וקשה להם איסור הטילטול על דרך מקרה בשבת אחד, וסמך ג"כ על הפנים מאירות, ואע"פ כן כתב שם בסיומא דפסקא (ד"ה ולדינא), שלכן הקיל כיון שאין הרבים בוקעין כל כך דרך הפירצה, דלא ניחא תשמישתיה שם כי אם דרך רחוק, ואך לפעמים כשדחיק להו עלמא התם בעגלות המתקבצים הם נדחקים לצדדין, אבל לא מסגי התם להדיא להיות עליו שם בקעי בה רבים, יעיי"ש. הרי, שבצירוף דעת הפנים מאירות לא הקיל אלא מחמת דחזינן דלא מסגי התם להדיא, ואם כן בנידון דידן שהוא במקום הרצפה שמיוחד לזה להיות מסגי התם להדיא, אין להקל כלל.

(מה שכתב שהפנים מאירות התיר אפילו לכתחילה, לכאורה ממה שסיים הפנים מאירות שלחוש לכל הדיעות היה ראוי לתקן פרצות גדרות העיר אפילו פחות מעשרה, משמע דלכתחילה צוה לתקן הכל, רק בדיעבד התיר. ואפשר שנגד הדיעבד של הבית אפרים שהיה שעת הדחק שהיה דרך מקרה, כמבואר בדבריו בשו"ת אריה דבי עילאה, והפנים מאירות לא מיירי בשעת הדחק ובמקום שאי אפשר לתקן בענין אחר, התיר לעשות מעשה לכתחילה, והרי זה כלכתחילה נגד הדיעבד של הבית אפרים).

ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ"ח, כתב דברחב ד' טפחים ובקעי בה רבים, אף החולקים על התבואות שור מודים דאינו מועיל, ואסור עד שיעמדו לחיים קטנים במקום הכותל ולחוץ, באופן שלא יוכלו לבקוע בו רבים.

ובתשורת ש"י סימן הנ"ל כתב דאינו מבואר בדבריו אם כוונתו גם כשרק קנה אחד רחוק מהכותל. אמנם תשובה זו שבשואל ומשיב שם נכתבה להגאון בעל תשובת שמן ראש, שהוא העורר בזה לאסור בד' אצל הכותל, והסכים לדבריו, לכן לא ביאר היטב כוונתו, יען שהוא סובב והולך על דברי התשובה שנכתבה אליו, ותשובת הגאון בעל שמן ראש לא נדפסה בשואל ומשיב. ואנכי הרואה בתשובת שמן ראש סימן ס"ז שם נדפסה התשובה שכתב להגאון בעל שואל ומשיב, וביאר הכונה שלצד הכותל כשהוא רחוק יותר מד' בקעי בו רבים, שהולכים שם ברגל בעת הלחות בטיט ומחמת נסיעת העגלות, והוא ממש כדברי הגאון תשורת ש"י, מטעם זה אין נפקא מינה בין אם הוא מצד אחד או משני צדדים.

העולה מדברי האחרונים שהבאתי, דבד' אצל הכותל במקום הריצפה, אי אפשר להקל. אולם מדברי מהר"ם שיק ז"ל משמע דמקיל אף בכה"ג, כיון דמבואות שלנו דין מבוי להם וסגי בתיקון לחי וקורה, ועומד מרובה על הפרוץ הוי כמו לחי, כמבואר בגמרא דף ה' (ע"ב), וזו שיטת האבן העוזר.

(דברי קדשו של המהר"ם שיק ז"ל צ"ע טובא, מה שכתב דמוכח בעירובין דף ה' דעומד מרובה על הפרוץ מהני אפילו אי בקעי בה רבים, ובגמרא שם איתא רק דעומד מרובה על הפרוץ מהני כמו לחי וקורה, אבל אין זכר שם מבקעי בה רבים. והמקור חיים והבית שלמה בכמה תשובות ובתשובת צמח צדק החדש סימן מ"א (אות ד), כתבו בפשיטות דעומד מרובה לא מהני בבקעי בה רבים. והמג"א החמיר אף בעיר המוקפת חומה אפילו בפרצה אחת של ד' טפחים, אף דבזה ודאי נשאר עומד מרובה, והחולקים עליו חלקו מטעמים אחרים, לא מפני דהוי עומד מרובה. והאבן העוזר לא כתב, אלא אחר שהוכיח דלא שייך איסור בקיעת הרבים בנפרץ מצד אחד וסגי בלחי וקורה, על זה קאמר דעומד מרובה מהני כמו לחי וקורה. ואולי גם כונת המהר"ם שיק ז"ל כן, יען שסובב על עובדא דידיה שהיה הפירצה במקום אחד, ואך קיצר בלשונו, ובאמת יש הרבה גמגומים שם בדבריו כמבואר למעיין, וכפי הנראה קיצר בלשונו מאד בתשובה ההוא, וקשה ללמוד איזה ענין מפלפולו שם. אבל זה ודאי שלדינא לא התיר יותר מהאבן העוזר, ולא בנה יסודו שם כלל להתיר כשנפרץ במפולש).

אבל הבית מאיר סימן שס"ה (שם) חלק על האבן העוזר בזה, והביא מהריטב"א (ו. סוד"ה מבוי) דבפרצה בד' ובקעי בה רבים, כיון דשם פרצה עליו לא מהני לחי וקורה, וממילא אי אפשר למילף היתר דעומד מרובה בק"ו, וצריך צורת הפתח דוקא במקום הפירצה, יעיי"ש. אמנם באמת אף לדעת האבן העוזר והמהר"ם שיק ז"ל, בנידון דידן פשיטא דאסור.

וכבר ביארתי דעת האבן העוזר דבמפולש אוסר, לא מיבעי אם מפולש הוא משני צדדים כגון מזרח ומערב, זה מבואר בהדיא בדבריו דאסור, אלא אפילו אם הוא בצד אחד באופן דהוי מבוי מפולש כמין ח, אסור. כמו שביאר המקור חיים דמה שהתיר כשהפירצות הם מצד אחד, זה הוא במבוי אחת שאין דיורין באמצע בין הפילושין, אבל לא כשיש דיורין באמצע, דאז הוי מבוי עקום כמין ח.

ומעתה בנידון דידן, לא מיבעיא אותן הפירצות שאינן בשוה בצד אחד, פשיטא דאסור, דהוי מבוי עקום כמין ד, אלא אפילו אותן הפירצות שהן בשוה בצד אחד, מ"מ כיון שכל פרצה ופרצה הוא ברחוב אחר והרבה דיורין באמצע וגם נמשך להלאה, גם אי אפשר לומר ביה שהוא מפולש לרשות הרבים אחת, כדברי התוספות בעירובין דף י' (ע"ב ד"ה עושה) בדינא דרב יודא, גם לא דברי הקרבן נתנאל (פ"א) סימן ו' אות ת' שכתב סברא לומר אף אם המבואות מרוחקים, אם הוא עכ"פ לרשות הרבים אחת יש לומר דלא הוי מבוי עקום, דכיון שכל הפירצות מרחובות מיוחדים ממש, אי אפשר לומר בו כלל שהוא לרשות הרבים אחת, וא"כ הוי מבוי עקום כמין ח, ומבואר בשו"ע סימן שס"ד סעיף ג' דאסור.

והמהר"ם שיק ז"ל דהתיר, לא מיירי כלל במפולש, אלא כשיש פירצה אחת בצד אחד, כמבואר שם דעיקר יסודו להתיר הוא על דברי האבן העוזר, כנראה למעיין בדבריו, ובמפולש שגם האבן העוזר לא התיר, פשיטא שאין ללמוד גם מדבריו שום קולא. וגם הלא כתב עיקר טעמו להתיר, יען דבמבוי סגי בלחי וקורה, וזה לא שייך לומר אלא כשיש פירצה אחת שאין בו פילוש אלא להפתח, וכשיש צורת הפתח בצד אחד סגי בצד השני לחי וקורה, אבל כשיש שני פירצות דהוו הפירצות מפולשים, פשיטא דלא סגי שיהיה בשניהם לחי וקורה, והדבר ברור שלא כיון המהר"ם שיק ז"ל למבוי מפולש.

והנה בדעת הפנים מאירות והטו"ז כבר הארכתי (אות ב) להוכיח דבמפולש אסרו גם הם, וחוץ ממה שכתבתי שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לנידון דידן, כיון שהוא במקום הרצפה המיוחד לבקוע בו רבים, זה טעם נוסף שאין ללמוד מדבריהם שום קולא לכאן, כיון שהוא מפולש.

ו

והנה במפולש בעקמימות, אם הוא עקום כמין דלי"ת, אין שום פלוגתא אף בין הראשונים ז"ל, והכל מודים דהלכה כרב דמבוי עקום תורתו כמפולש. אלא אף במבוי עקום כמין חי"ת, שיש פלוגתא בין הראשונים ז"ל, אבל כבר הכריע הב"י (סי' שסד ד"ה ומ"ש ואם) כדעת רש"י (ו. ד"ה מבוי עקום) ותוספות (שם ד"ה רב) והרא"ש (סי' ו) דאסור, והפסיק להלכה כן בשו"ע סימן שס"ד סעיף ג' בלי שום חולק, וכל גדולי האחרונים הביאו דברי השו"ע במבוי עקום כמין חי"ת בלי שום חולק.

ובנשמת אדם כלל ע"א אות ה' שהביא באמצע פלפולו דברי הריב"ש (סי' תה) והריב"א (הוב"ד בריטב"א ו. ד"ה ולענין פתח) שהתירו במבוי עקום כמין חי"ת, הנה לא הביא דבריהם כלל להלכה להתיר במבוי עקום כמין חי"ת, אלא כל דבריו סובבין הולכין על מה שאנו סומכין שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, והמג"א סימן שס"ג ס"ק כ"ז כתב בשביל שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואינם מבואות גמורות, אבל במקומות שיש חצרות לפני הבתים, נשאר הקושיא למה אין עושין צורת הפתח בעקמימות, ועל זה האריך להוכיח דעת האומרים שאין צריך תיקון בעקמימות כי אם מבחוץ, וביאר שכן הפירוש בהרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז הי"ט) והר"ת (הוב"ד בתוס' ח. ד"ה מבוי) שאין צריך כלל בעקמימות, לא כפירוש הב"י. על זה הביא גם דברי הריב"ש, שממה שהוכיח להתיר במבוי עקום כמין חי"ת מהך מימרא דמבוי עשוי כנדל, מוכח ג"כ דסובר הפירוש דאין צריך בעקמימות.

אבל כל דבריו סובבים רק להתיר שלא נצטרך לעשות תיקון בעקמימות, וצירף לזה כמה סניפים וכמה שיטות, אבל בענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו כלל להתיר אף במבוי עקום כמין חי"ת, גם בפנים בהלכותיו (סי"ג) לענין עקמימות הביא דבריו שבנשמת אדם להתיר בשעת הדחק בלי תיקון אף בעקום כמין ד', ולענין התיקון שמבחוץ החליט להחמיר אף בעקום כמין חי"ת, שלענין התיקון שמבחוץ לא עלה על דעתו שום קולא. כתבתי זה להוציא מלב הטועה, אבל הוא ברור להמעיין בדבריו בלי שום ספק.

ובעיקר קושית הריב"ש מה שהקשה על האוסרים מבוי עקום כמין חי"ת מהך דמבוי עשוי כנדל (ח.), כבר נתבאר בדברי הראשונים מה שיש לתרץ, ועיין גם קרבן נתנאל פרק קמא דעירובין (סי' ו) אות ת', ושערי התירוצים לא ננעלו, ויש לתרץ בכמה אנפין.

והנה לא מצאתי שום קולא במבוי המפולש בעקמימות אף אם הפירצות הם באמצע המבוי לא אצל הכותל, זולת דברי השואל ומשיב מהדורא קמא חלק ב' סימן פ"ז שהתיר אם הפירצות אינם מפולשים זה כנגד זה ממש, ותמך יסודו שמצא בבית אפרים סימן כ"ה.

אבל מה נעשה שבבית אפרים (ד"ה איברא) מבואר להיפך, שהוא לא כתב אלא בחצר, דהמג"א (סי' שסה ס"ק ד) כתב שבחצר אינו מזיק כלל בקיעת הרבים, ועל זה הביא דהחילוק הוא בין חצר למבוי, דבחצר אין מזיק בקיעת הרבים אלא כשהוא מפולש זה כנגד זה ממש, ובמבוי מזיק אף כשמפולש בעקמימות, ואף במבוי עקום כמין חי"ת. וכפל זה כמה פעמים בתשובה ההוא, שבמבוי אוסר בכל אופן ואופן שיש בו פירצה מפולשת, והחזיק בדעת המג"א להחמיר אף בפרצה מצד אחד מטעם מבוי עקום, ובדוחק גדול התיר בנידון דידן שלא היה בו אלא פרצה אחת בצד אחד ובמקום אחד, וגם בזה כתב הטעם דלא ניחא תשמישתיה ואין רבים בוקעין בה להדיא. והנה ספרי בית אפרים פתוחים לכל מעיין.

עוד כתב שם בשואל ומשיב טעם בדבר וז"ל, והטעם נראה לפענ"ד, דכל הטעם משני צדדין דפוסל פרצה, משום דהוי כמבוי מפולש, וכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, עכ"ל. וזה תמוה מאוד, שהחליט דכל שאינם מכוונים לא מיקרי מפולש, הלא מבואר בש"ס ושו"ע שגם במפולש בעקמימות מיקרי מפולש.

ובאמת כי בנידון דידן גם השואל ומשיב אוסר, כיון שהוא בצד הכותל, כאשר כתב בתשובה שלאחריה בסימן פ"ח, שלצד הכותל אני אוסר גם פה לבוב עד שיעמדו לחיים קטנים אצל הכותל ולחוץ, באופן שלא יבקעו בו רבים, והעתקתי לעיל דבריו, יעיי"ש, ומה שהתיר מיירי באמצע המבוי.

ז

והנה לא נשאר לנו שום סמיכה להקל בזה, אלא אם באנו לסמוך על המהרי"ט (ח"א סי' צד) שחידש אשר אם מערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, יש לו דין חצר, ולסמוך על הפוסקים דבחצר אינו מזיק בקיעת הרבים ולא מפולש.

והנה החתם סופר ז"ל בחלק ששי סימן פ"ב התפלא על זקיני המקור חיים ז"ל (ריש תיקון עירובין) שהחליט להחמיר כהמג"א (סי' שסה ס"ק ד) נגד דעת המהרי"ט ומהריב"ל (ח"ג סי' עד) ז"ל, וזה לשונו, אי הוה המג"א יודע דברי הגאונים, לא היה מסופק בדבר, ואי היה מסופק בדבר, לא הוו שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מפני ספיקו של המג"א, ואי נמי החליט לאיסור, הלכה כדברי המקיל בעירוב, ע"כ דבריו.

והנראה לפי ענ"ד לתרץ ולבאר את דברי זקיני המקור חיים ז"ל. הנה מה שכתב אילו היה המג"א יודע דברי הגאונים לא היה מסופק בדבר, עיין מג"א סימן שס"ג ס"ק ל"א שהביא דברי התשובה ההוא שבמהרי"ט ח"א סימן צ"ד לענין קושטאנטונא שפרוצה לים מכמה מקומות, וזה הוא ממש באותו התשובה שהאריך להוכיח שדינה כחצר מחמת שמערבין את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, והביא (מהרי"ט שם) גם דברי מהריב"ל, ובאמצע הדברים כתב גם זאת מה שפרוצה לים בכמה מקומות, מה שהביא ממנו המג"א בס"ק הנ"ל. א"כ מבואר שעיניו הבדולחים שפיר חזו דברי התשובה ההיא.

ומה שכתב דלא שבקינן פשיטותייהו דהנך גאונים מחמת ספיקו דהמג"א, הנה זה היה אפשר לומר אילו היה רק המג"א בעל פלוגתיה של המהרי"ט ומהריב"ל, אבל באמת כבר מבואר בתשובת הריב"ש סימן ת"ה שהחליט להחמיר אף בעיר המוקפת חומה ובמערב את כל העיר, בפרצה דבקעי בה רבים ובפרצה דמפולש, ולא הסתפק בזה כלל. גם תשובת הר"ן סימן ע"ב מיירי שמערב כל שכונת ישראל ביחד, והחליט להחמיר בה כדין מבוי מפולש, והובאו דבריהם בב"י (ריש) סימן שס"ד בלי שום חולק.

גם הרמ"א ז"ל בסימן שס"ג (סכ"ו) שהצריך בכל מבואות שלנו לתקנן בצורת הפתח, והוכיח המג"א שם ס"ק כ"ז דהרמ"א ז"ל מיירי בכל עיירות, והחמיר בהם מטעם מבוי עקום דהוי כמפולש, וכל זה הוא היפך דברי המהרי"ט, דלהמהרי"ט במערב כל העיר או כל השכונה, לא שייך זה כלל.

ומעתה כיון שהר"ן והריב"ש והב"י והרמ"א ז"ל החליטו היפך דברי המהרי"ט ומהריב"ל, והמג"א אחריהם הסתפק בדבר והכריע גם הוא להחמיר, מה שייך לומר דלא שבקינן פשיטותייהו מחמת ספיקו של המג"א, הלא הפוסקים שהבאתי נגד דעת המהרי"ט שלא הסתפקו, מרובים נגד המהרי"ט ומהריב"ל.

ובשו"ע התניא (סי' שסה ס"ב) אחר שהעתיק דברי המגן אברהם (ס"ק ד) שצריך להחמיר בפרצה בד' טפחים, סתם שזהו אף על פי שאין בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, אבל אם יש בעיר מבוי שבתים וחצירות פתוחים לתוכו, מן הדין צריך לעשות תיקון לפירצת חומתה או למבוי ההוא. וצריך לפרש ביאור דבריו, שספיקו של המג"א אם מבואות שלנו יש להם דין חצר לענין זה או דין מבוי, הוא מחמת שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו, כמו שכתב מג"א בסימן שס"ג ס"ק כ"ז, א"כ כשיש בתים וחצירות פתוחים לתוכו, אין להסתפק כלל ואסור מצד הדין.

ואם כן לפי דבריו לא נסתפק המג"א כלל אם להקל כדעת המהרי"ט, שזה פשוט לו להחמיר כדעת הב"י והרמ"א ויתר הראשונים שהבאתי, אלא נסתפק כיון שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו. וכן כתב בתשובת צמח צדק החדש מהגה"ק מליבאוויטש ז"ל חלק או"ח סימן מ"א (אות ח), דבמקום שיש בתים וחצירות פתוחין לתוכן, אין לצדד כלל לדעת המג"א ולומר שיש להם דין חצר. ומעתה בעיירות שלנו שיש חצירות לפני הבתים, לא נסתפק המג"א כלל דיש למבואות דין מבוי גמור, ואסור מצד הדין לדעתו.

ח

ומה שכתב החתם סופר ז"ל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, הנה בהריטב"א פרק ט' דעירובין (פט. ד"ה והא דתנן) וברשב"א בעבודת הקודש שער ב' (סוף אות א) ובריב"ש סימן ת"ה, החליטו דאין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב אלא בעירוב, אבל לא במחיצות, כיון דיש להן עיקר מן התורה, ואף כי רבינו מאיר שהובא ברא"ש פרק ב' דעירובין (סי' ד) הקיל אף במחיצות, המחמירין מרובין הן. וגם כי אינו מבורר כל כך בדבריו, כי למעלה מזה הביא הרא"ש שם בשם הר"ם להחמיר במחיצות, ויש סתירה לדבריו, כמו שכתב גם המהרי"ט שם (ועיין בית שלמה (סוס"י נג) ותשורת ש"י סימן שכ"ח, שתפסו ג"כ לעיקר להחמיר במחיצות).

ואנו רואין בכל אלו ההלכות שלא נטה הב"י מן הדרך שחתר לעצמו לילך אחר הרוב משלשה העמודים, כמבואר בהקדמתו (לטור או"ח), אף שיש מיעוט מקילין, ולא סמך על מיעוט המקילין מטעם הלכה כדברי המקיל בעירוב, והוא כן בכל ההלכות הקבועות בשו"ע שאנו נוהגין אחריהם.

ועוד נראה לפענ"ד לפי מה שכתב הרא"ש פרק ב' דעירובין סימן ד', דכל היכא דאיכא כללא, כגון שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, דאין זה אלא כשלא איתמר כללא. א"כ לפי מה שכתב הפמ"ג בהקדמתו (ליו"ד, כללים אות ו) דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהרמ"א ואין לעשות ספק ספיקא נגדו, ובתשובות חוות יאיר (בסוף הספר בהשמטות) ובנתיבות סימן כ"ה (ס"ק כ) בדיני תפיסה [כתב], אין יכול לטעון קים לי כנגד השו"ע המחבר והרב, במקום שאין הסמ"ע והש"ך חולקין, י"ל דהוי ככללא אף לפי מה שכתב הקרבן נתנאל (עי' תשב"ץ ח"ב סי' לח; שו"ת אבקת רוכל סי' מז; ב"ח סוס"י תטז; שיורי ברכה סי' רנח; חזו"א עירובין ליקוטים סי' ד ס"ק י) דגם בפוסקים שייך כלל זה דהלכה כדברי המקיל בעירוב, מ"מ אין זה לנגד הפוסקים שקבלנו עלינו לפסוק כוותם. וכאן הלא כל בעלי השו"ע המחבר בב"י והרמ"א ז"ל והמג"א, כולם החמירו ואין להקל נגדם.

וגם הלא כתב המהרי"ק (ש' צו) הובא דבריו ברמ"א חו"מ סימן כ"ה (ס"ב) דכללא הוא דהלכה כבתראי, וכתב הש"ך שם (ס"ק כא) דהיינו כשראה הבתרא דברי קמא, וכאן הלא כבר הוכחתי דהמג"א ראה דברי המהרי"ט והחמיר, תו אין לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב נגד הכלל דהלכה כבתרא, והמהרי"ט יכול להיות שלא ראה דברי הריב"ש והר"ן (בפרט מאחר שהמג"א ראה דברי המהרי"ט שהקיל נגד דעת הריב"ש והר"ן והרמ"א, וידע דיש לומר הלכה כדברי המקיל בעירוב, ואע"פ כן הכריע להחמיר, אנן מה נענין אבתריה).

וראיתי בתשובת אמרי אש סימן כ"א (ד"ה והנה) שכתב דאין להצריך צורת הפתח בעקמימות, מטעם שכתב המהרי"ט דאם מערב את כל העיר או מקצתה משמע ברש"י ז"ל (נט. ד"ה מערבין) דיש לו דין חצר, ואין צריך עוד צורת פתח בעקמימות. ומה דלדעתו אף מבחוץ סגי בלחי מכאן ומכאן, זה משמע ברמ"א (סי' שסג סכ"ו) דלא ס"ל כוותיה, ואך מה דמכשיר בעקמימות כמשמעות לשון רש"י ז"ל, בזה אין חולק, יעיי"ש. הרי, שגם תלמידו (דהחת"ס) הגאון ז"ל באמרי אש, סמך על המהרי"ט בעקמימות, אבל מבחוץ יען שפליג עליו הרמ"א ז"ל, לא סמך עליו.

והנה החתם סופר כתב שגם המקור חיים לא כתב אלא במתקן תיקון חדש, אבל לא לשנות ממה שכבר היה. והמקור חיים כתב בהדיא שם בהתחלתו, שראה בכמה עיירות שאין העירוב כתיקונו, הרי שבא לתקן אף במקום שלא היה שם כן מתחילה. וכפי הנראה כוונת החתם סופר ז"ל כמו שתמך שם יסודו על התרומת הדשן (סי' עד), ובתרומת הדשן שם היה מעשה שדחק עצמו ליישב מנהג שהונהג בכמה מקומות מקדמת דנא, וכבר כתב עליו החתם סופר באו"ח (סי' צ) שכתב סברות רעועות ליישב מנהג הקודמים. אבל במקום שלא הונהג מכבר, ובפרט שלא שמענו שהקילו בכזה בכל מדינות האלו, בכגון דא נראה לפי ענ"ד פשוט שלא עלה על דעת קדשו של החתם סופר ז"ל להקל קולות כאלו.

ט

והנה האבן העוזר והפנים מאירות ושו"ע התניא והבית מאיר והבית אפרים ושו"ת תפארת צבי (או"ח סי' יא) וצמח צדק החדש והבית שלמה וחיי אדם והשואל ומשיב, ויתר האחרונים שהבאתי בכאן, ושארי האחרונים שלא הבאתי, עצמו מלספר המפלפלים בדין פרצה ד' בתיקוני עיירות, ומהם מחמירין במצד אחד בחשש דבקעי בה רבים, ומהם מקילין ואינם אוסרים אלא בשני צדדים או אצל הכותל. אבל עכ"פ כולם החליטו היפך דעת המהרי"ט, דלהמהרי"ט כל זה מותר, דלדעתו במתקן את כל העיר או שכונת ישראל ביחד, הוי כחצר, ואינו מזיק לא בקיעת הרבים ולא מבוי מפולש.

והפנים מאירות ז"ל כתב לתרץ המנהג שאין מחמירין בפירצה, וכתב דאין לומר דסומכין דהוי כדין חצר, כיון דהמג"א החמיר. ולכן כתב דסומכין על הרי"ף והרמב"ם כאשר ביאר לדעתו דמקילין בבקעי בה רבים. ולכאורה הלא גם זה הוא נגד השו"ע והמג"א, ולמה הונח לו בזה יותר. וצריך לומר דבזה שמצא לו עזר מהרי"ף והרמב"ם, השנים מהשלשה עמודים שנסמך עליהן כל דיני הש"ע, לכן סמך עליהן נגד הש"ע, אבל לא בהך דנימא שהוא כחצר לגמרי, שלא מצא לו עזר מהראשונים ז"ל, לא רצה לסמוך נגד המג"א.

והבית אפרים ז"ל הביא דברי המהרי"ט באמצע התשובה שם סימן כ"ה (ד"ה אלא שעדיין), וכתב דעל דברי המהרי"ט אנו סומכין מה שאין עושין צורת הפתח בעקמימות, ואע"פ כן לבסוף כשהעלה סיומא דפסקא בנידון דידיה שהיה פירצה אחת לצד החיצון, שהתיר מחמת שהיה שעת הדחק גדול, כאשר העתקתי לעיל (אות ה), ובנה יסודו מחמת דלא ניחא תשמישתיה, וצירף דברי הפנים מאירות ועוד כמה סניפים, ומדברי המהרי"ט לא זכר כלל לצרפו אף לסניף, אף שעסק בדברי המהרי"ט בתשובה ההוא. ועל כרחך שלא סמך על זה כלל, יען שנדחה מכל גדולי האחרונים ומדברי השו"ע, לזה לא צירפו אף לסניף לכמה סניפים אחרים, אפילו בשעת הדחק גדול כנידון דידיה.

וכן בתשובת צמח צדק החדש בסימן מ"א שהביא שם באות ה' את דברי המהרי"ט שבסימן צ"ד לענין הטעם דשבקי פתחא קמא, שזהו באותו התשובה שהקיל במתקן את כל העיר, ולבסוף באות ח' כתב דלפי האמת במבואות שלנו שבתים וחצירות פתוחים לתוכן, אין לצדד כלל ולומר דיש להם דין חצר. הרי, שאף שהיה לפניו דברי המהרי"ט בעסקו בתשובה ההוא, אע"פ כן לדינא לא צירפו כלל להקל נגד השו"ע אף לסניף בעלמא.

והחיי אדם האריך הרבה בנשמת אדם (שם אות ה־ ו) בדברי המהרי"ט ההוא לסמוך עליו עם עוד כמה סניפים אחרים לענין עקמימות במקום שאי אפשר לעשות תיקון בעקמימות, והעתיק כן בפנים בהלכותיו (סי"ג) שבשעת הדחק אפשר להקל שלא לעשות תיקון בעקמימות היכא דאי אפשר, ואע"פ כן כשדיבר שם בענין שעת הדחק, לא הקיל כלל בענין התיקון שמבחוץ. הרי, שלענין תיקון שמבחוץ לא סמך כלל על דברי המהרי"ט.

מעתה, אחר שכל גדולי האחרונים החזיקו בדעת השו"ע, אף אם יש פוסק גדול שמקיל, מי יוכל להקל נגד השו"ע במקום שגדולי האחרונים קמאי ובתראי החמירו כוותיה אף בשעת הדחק, ולא מצאתי מי שמצדד בזה אלא הגאון מהר"ש קלוגער (ס' החיים סי' שסג סכ"ו בהגה ד"ה והנה) שמצדד לצרף דעת המהרי"ט. אבל לדידיה העירובין שבכאן בלאו הכי הוא פסול, כי בלצד הכותל הוא מחמיר כדעת התבואות שור, אף אם רק מצד אחד הוא רחוק מהכותל, כמו שכתב בספר החיים ובשו"ת טוב טעם ודעת בסוף הספר, וכבר כתב כן גם רבינו מאור הגולה בשו"ת אריה דבי עילאה.

כתבתי כל זה לנידון המהרי"ט ז"ל, אבל לנידון דידן לא שייך גם קולת המהרי"ט, כמו שכתב המקור חיים (שם) דגם לדעת המהרי"ט צריך שני לחיים עכ"פ, וכן היה העובדא גם בחתם סופר הנ"ל שהיה לחיים, אבל כשאין לחיים, ר"ל לחי בצד זה ולחי בצד זה או פס ד' כדין חצר, אין שום מקום להקל, כי כל עצמנו בזה אלא לדון העיר כדין חצר, א"כ צריך עכ"פ תיקוני חצר. והארכתי בזה בדברים של טעם לבאר הענין, אך מחמת האריכות אין הזמן גרמא כעת. עכ"פ המקור חיים סתם הדברים דצריך שני לחיים, ועל זה גם החתם סופר ז"ל לא פליג, כי בעובדא דידיה היה שני לחיים, ובודאי אין להקל יותר ממה שהקיל החתם סופר ז"ל.

י

והנה ראיתי שהעיר הגאון מברעזאן בהגהותיו לספר או"ח (דעת תורה, סי' שסג סכ"ו ד"ה וי"א) ובתשובותיו (ח"ב סי' עו במפתחות) מלשון הכל בו (סי' לג) בשם הר' רבינו פרץ (הגהות הסמ"ק סי' רפב אות יא), שכתב דמבואות שלנו הסמוכין לרשות הרבים צריכין שני לחיים, ואע"ג דאין לנו רשות הרבים, מ"מ מיחלף ברשות הרבים. והוכיח מזה הגאון הנ"ל, דהיכא דעושין צורת הפתח באמצע המבוי ולא בסופה, ונמשך עוד להלן חוץ לעירוב של צורת הפתח, מהני לחי אחד בפירצה פחות מעשר, כיון דאינו סמוך לרשות הרבים שחוץ לעיר, שהרי יש עוד מבוי מפסיק בינו לבין רשות הרבים.

ודבריו תמוהין מאד, שהקיל יותר ברשות הרבים שבתוך העיר מרשות הרבים שמחוץ לעיר, ונהפוך הוא, עיקר דין רשות הרבים הוא רק בתוך העיר, שבתוך העיר רבים עוברים שם, ולדעת האומרים (עי' ב"י סי' שמה ד"ה ורשות הרבים) שאין צריך ס' ריבוא בוקעין בו, הוי כל עיר ועיר רשות הרבים גמורה, ואף המוקפות חומה אם השערים מפולשין, כמבואר בגמרא (עירובין קא.) ובשו"ע (סי' שמה ס"ז), אבל בחוץ לעיר על פי רוב הוי רק כמו בקעה, דהוי כרמלית לכל הדעות, כיון שאין רבים עוברים שם כל כך, זולת במקום דרך המלך וכדומה שהוא מקום מעבר לרבים. גם לדידן דבעי שישים ריבוא בוקעין, דהוי לעולם כרמלית, אבל ודאי דאינו קיל יותר רחוב העיר מבחוץ לעיר.

ועוד דהלא מבואר ברמ"א סוף סימן שנ"ז לענין כחו דלא גזרינן בכרמלית, דאין זה אלא בכרמלית שחוץ לעיר, אבל בכרמלית שבתוך העיר גזרינן לעולם, דמיחלף ברשות הרבים עצמה, אף בזמן הזה דלית לנו רשות הרבים. וכתב על זה המג"א (ס"ק יא) דבעיר שייך למיגזר אטו עיר גדולה שיש בה ששים ריבוא, וביאר המחצית השקל דבעיר נמצא עכ"פ איזה עיר בעולם שיש בה שישים ריבוא ושייך למיגזר, משא"כ מחוץ לעיר דלא משכחת דרך שיהיה ששים ריבוא בוקעין בו. הרי דיותר יש לגזור בכרמלית שבתוך העיר מבכרמלית שמחוץ לעיר.

ואם כן אין שום מקום קולא מה שמערבין באמצע העיר ונשאר מהרחוב חוץ לעירוב, דמה שנפרץ לרחוב שבתוך העיר, גרע יותר מבנפרץ לחוץ לעיר.

שוב ראיתי כי הדבר מבואר שם במהרי"ט באותה תשובה, דאף בעיר המוקפת חומה ואין מערבין אותה כולה אלא שכונת ישראל ביחד, והמבואות פתוחות להעיר, צריך שני פסין, דמה שפתוחות להעיר הוי פתוחות לכרמלית. והביא ראיה מירושלים ת"ו, אע"פ שמוקפת חומה ודלתותיה נעולות בלילה, קרינן לה כרמלית בפרק כל גגות (עירובין קא.), יעיי"ש.

וצריך לומר לפי זה, דשאני לן דין מבוי שהוא מיוחד רק לאיזה בעלי בתים מחצירות הפתוחין לו, לכן הוי רק כחצר שאינה מעורבת, אבל רחוב העיר כיון שהוא מיוחד לרבים, אף שמוקף חומה ודלתותיו נעולות, מקרי כרמלית, דמיחלף ברשות הרבים, להחמיר בהמבואות הפתוחות לו. וכפי הנראה לא היה ביד הגאון הנ"ל גוף ספר תשובת מהרי"ט כשכתב זה, שכתב עליו היפך מהמבואר שם.

ועיין מג"א (סי' שסג) ס"ק כ"ז, שהביא מהגהות מיימוני (הל' עירובין פ"ה אות ד) בשם מהר"ם דבמוקף חומה, כיון שאינו אלא סילוק דיורין להפריד מבואות ישראל מהעכו"ם, לא הוי כמפולש לרשות הרבים להצריך צורת הפתח בעקמימות, אבל מ"מ צריך ב' לחיים. ולבסוף העלה דעת הרמ"א דמיירי בין מוקף חומה או אין מוקף חומה צריך צורת הפתח, ואך לענין זה קיל, דבעקמימות אין צריך צורת הפתח. עכ"פ אף במפולש לאמצע העיר אפילו בעיר מוקף חומה, צריך צורת הפתח בצד החיצון ממבוי, ועכ"פ ב' לחיים צריך לכ"ע.

ובתשובת הר"ן סימן ע"ב כתב וז"ל, אע"פ שעירכם דין רשות היחיד עליו, כיון שיש לה חומה ודלתותיה נעולות בלילה, אע"פ כן כיון שלא הוכשר כל המבוי, נמצא בשני ראשיו פתוח למקום האסור לו, והוי ליה כהאי דאמרו בעירובין (ו:) מבוי המפולש צריך צורת הפתח וכו', יעיי"ש. הרי שמערב באמצע המבוי, ונשאר מפולש לשארי מקום המבוי שחוץ לעירוב שבתוך העיר. אף בעיר המוקפת חומה ודלתותיה נעולות, דן אותה לגמרי כמפולש לכרמלית, וכל שכן בעיר שאינה מוקפת חומה דהוי כרמלית גמורה. עכ"פ הדבר פשוט וברור שאין להקל כלל עבור שהעירוב הוא באמצע העיר, וצריך גם לדעת המהרי"ט והחתם סופר ז"ל שני לחיים עכ"פ.

ויתר הדברים שהביא הגאון הנ"ל דברי שואל ומשיב ודברי החתם סופר ז"ל, כבר הארכתי בדבריהם לעיל.

כללו של דבר, בנידון דידן שנצטרפו כל החששות, שהוא רחוק מהכותל ובד' טפחים, ובמקום הריצפה שהוא מיוחד לעבור בו רבים, והוא בהרבה מקומות מרחובות העיר, באופן דהוי מבוי מפולש לגמרי, דאסור לכ"ע, וגם אין בו אפילו לחי מצד השני סמוך לכותל. בהצטרף כל אלו לא אדע על מה יש לסמוך להקל אף בדיעבד ובשעת הדחק, ואף כי באחת מהן אין להקל, ומכל שכן אם שלש אלה לא יעשה לה, נסתרו כל ההיתרים.

### אורח חיים - סימן לה ###

בענין הנ"ל

ב"ה, יום ד' דסליחות תרפ"א, פה סאקמיר יע"א, יכתב ויחתם לאלתר לחיים בספרן של צדיקים.

אל כבוד ידידי האברך היקר המופלא ומופלג בתורה ויראה טהורה, ותיק מלא עתיק, חריף ובקי כש"ת מוה"ר נפתלי צבי בראך נ"י.

מכתבו הגיעני זה איזה שבועות מלא השגות, אבל אילו היה נותן לב להבין הדברים לאמיתתן, בעצמו היה רואה כי כל השגותיו בטלין ואין בהם התחלה. ולא השבתי לו תיכף, כי אז אחר שקבלתי מכתבו לא הייתי בקו הבריאה והייתי מוטל על ערש דוי איזה שבועות, אחר כך נגעה בי יד ה' רח"ל בפטירת בתי ע"ה, השי"ת ינחמנו ויגדור פרצותינו בבי"א, ובגלל כל אלו הסיבות לא השבתי עד עתה. וכעת הנה הימים הקדושים ממשמשים ובאים והנני מוטרד מכל צד בענינים שונים, והימים ימי ביקור, עם כל זה ראיתי להשיבו עכ"פ בקיצור על כל דבריו במה שנוגע לדברי, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א

מה שכתב להוכיח שהמג"א ז"ל לא ראה דברי המהרי"ט (ח"א סי' צד, עי' לעיל סימן לד אות ז) ממה שפירש (סי' שסג ס"ק לא) בדעת המגיד משנה היפך דברי המהרי"ט, הנה אילו היה מזה שכותב היפך דברי המהרי"ט ז"ל ולא הביאו, הוכחה שלא ראה את דבריו, ממקומו היה מוכרע בעיקר הדבר מה שכתב (סי' שסה ס"ק ד) להחמיר בפירצה ד' טפחים היכא דבקעי בה רבים אף בעיר מוקפת חומה, שזה ודאי היפך דברי המהרי"ט, ולא הביאו כלל, ואע"פ כן לא הוכיח מזה החתם סופר ז"ל (שו"ת ח"ו סי' פב) שלא ראה את דבריו ממה שכתב להיפך, ואך שפט מסברא שאילו היה יודע את דברי הגאונים לא היה מסופק, וסיים עוד שאי נמי היה מחמיר, הלכה כדברי המיקל, כי לא ברירא ליה מילתא כלל אם ראה את דברי המהרי"ט או לא, כי אך מסברא שפט הדבר ומסתפק בזה.

אבל מזה גופא שכתב היפך דבריו ולא הביאו, אין שום ראיה, כי כך דרכו לקצר הרבה, ולא הביא את דברי הפוסקים אלא במקום שהיה לו איזה טעם, והרבה פעמים חולק על כמה פוסקים ולא הביאם, ומה יוסיף תת כח מה שיביא עוד שאר ענינים שכותב היפך המהרי"ט, אין בזה הוכחה יותר מגוף הענין שכותב היפך המהרי"ט להחמיר בחצר, ואין בדברים כאלו שום הוכחה כלל וכלל לא כמבואר.

ומה שכתב שאילו ראה (מג"א סי' שסג ס"ק לא) את דברי המהרי"ט, לא הוה שבק לשון הרב ונקט לשון התלמיד הכנסת הגדולה (סי' שצג) המביאו, לפי דבריו לא ידעתי למה לא הקשה על הכנסת הגדולה בעצמו האיך שבק לשון רבו. אבל באמת אין זה קושיא, כי כן הדרך שהפוסק הראשון המחדש הלכה מאריך בדברים לבאר שיטתו, אבל הפוסקים האחרונים המביאים את דבריו מביאים הדברים בקיצור, לזה אי אפשר להם לכוון לשונם ממש, ומהאי טעמא גופא שהכנסת הגדולה משנה לשון רבו, זהו טעמו של המג"א גם כן.

אמנם באמת אנכי לא ראיתי שום שינוי לשון, רק שבמהרי"ט כתב בעיר הזאת שפרוצה לים וכו' ובכנסת הגדולה ובמג"א כתבו בקאנשטאנטונא שפרוצה לים וכו'. וזה מובן, שהמהרי"ט כתב תשובתו שם בקושטאנטונא, היה יכול לכתוב בעיר הזאת, אבל הכנסת הגדולה והמג"א לא יכלו לכתוב עיר הזאת, כי לא היו בעיר הזאת. והאמת הברור שאילו לא היה רואה המג"א את דברי המהרי"ט אלא בכנסת הגדולה שמביאו, לא היה נרשם שם (במג"א) רי"ט וכנסת הגדולה, אלא כנסת הגדולה בשם מהרי"ט, כנודע דרך הפוסקים.

אמנם אף לו יהיבנא ליה שהמג"א לא ראה את דברי המהרי"ט אלא בכנסת הגדולה, הנה בכנסת הגדולה שם סימן שצ"ג במקום שהביא את דברי המהרי"ט מה שכתב קאנשטאנטונא שפרוצה לים, מקודם לזה הביא את דברי המהרי"ט שהקיל במערב את כל העיר או שכונה שיש לה דין חצר, והם שם בכנסת הגדולה שני מאמרים סמוכים זה לזה ממש, וא"כ אף אילו לא ראה המג"א את דברי המהרי"ט אלא בכנסת הגדולה, ג"כ ראה גם את זה שהקיל המהרי"ט בעיר שנפרצה בד' טפחים, ואין נפקא מינה אם ראה בדברי מהרי"ט עצמו או בכנסת הגדולה.

ולדינא באמת בלאו הכי אין נפקא מינה, שאף אילו לא ראה המג"א את דברי המהרי"ט, מ"מ מאחר שהוכחתי שהר"ן והריב"ש והבית יוסף והרמ"א והמג"א מחמירים, תו אי אפשר להקל כדברי המהרי"ט, כמו שביארתי באורך בתשובתי (שם). ובלאו הכי כתבתי שם (סוף אות ט) שאף לדברי המהרי"ט והחתם סופר אין להקל בנידון דידן, שגם לדעת המהרי"ט צריך שני לחיים, כמו שכתב המקור חיים ז"ל (תקון עירובין), ועל זה לא פליג החתם סופר שגם בעובדא דידיה היה מתוקן בלחיים.

גם מה שכתב שהחתם סופר נשמר וכתב שאף אם ראה המג"א דברי המהרי"ט לא שבקינן פשיטותיה וכו', כבר הארכתי בזה בתשובתי הראשונה בכל פרטי דברי החתם סופר ז"ל, ואין מהצורך להכפיל הדברים ודרשנו משם, כי כפי הנראה מדברי מכתבו יש בידו העתקה מתשובתי, אף כי לא נודע לי ממי באה לידו.

גם מה שהביא מהפנים מאירות (שו"ת ח"א סי' כה) שהקיל וסמך על הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, בזה הארכתי הרבה בתשובתי (אות א־ב) לבאר שבנידון דידן דהוי מבוי מפולש בעקמימות לא הקיל הפנים מאירות, וגם הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הביאו הך מימרא דבקעי בה רבים, אבל במבוי מפולש ובמבוי עקום החמירו בהדיא גם הם, והפנים מאירות לא הקיל אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד. וחילוק זה מבואר בכל הפוסקים בין שנפרץ רק במקום אחד או כשנפרץ בהרבה מקומות באופן דהוי מפולש בעקמימות. ומהתימא כי הארכתי הרבה בדברי הפנים מאירות אלו בדברים ברורים, ולא חלי ולא מרגיש.

ומה שכתב שהר"ן והריב"ש החולקים על המהרי"ט אזלי לטעמייהו שכתבו שיש לעיר זו דין מבוי לכרמלית, אבל לדידן כתב המג"א (סי' שסג ס"ק כז) דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע דיש לה דין חצר דלא כמהרי"ל (שו"ת סי' קסו).

הנה בנה יסודו על המג"א שהחליט כדעת הש"ע דיש לה דין חצר, והמג"א עצמו (שם) הוא המבאר בדעת הש"ע דלענין התיקון שמבחוץ שם מבוי עליה דצריך צורת הפתח, ולענין תיקון עקמימות שם חצר עליה כיון דאינו קרוב לרשות הרבים. ובעל כרחך דאין בזה סתירה, דלענין לטלטל בתוכה כלים ששבתו בתוכה הוי ליה דין חצר, אבל לענין התיקון שמבחוץ דהוא קרוב לרשות הרבים יש לו דין מבוי, וזה מבואר במג"א להמעיין, ובודאי המג"א ז"ל לא יסתור עצמו מניה וביה. והר"ן והריב"ש דנתנו להעיר דין מבוי, כל זה מיירי שם בענין התיקון שמבחוץ, וזה ממש כדברי המג"א.

ב

ומה שכתב כיון דאיפסק הילכתא בטור ושו"ע סימן שנ"ח (ס"ה) דקיי"ל כרב שימי (עירובין כה.) להקל, ודאי הכי נקטינן להקל בעירוב אף במחיצות (עי' סימן לד אות ה וח). לא ידעתי איך בדה מלבו שהוא הלכה פסיקא דקיי"ל כרב שימי, הלא אדרבה הב"י העתיק שם דברי הרא"ש ז"ל (פ"ב סי' ד) דלא קיי"ל כרב שימי, ומה שמקילין משלשה עד ארבעה, הוא משום דקיי"ל כרבה לגבי רבא, דלא קיי"ל כתלמיד נגד הרב.

והרבה תמהו המפרשים ז"ל על הטור ושו"ע שפסקו (ס"ז שם) בדין טחו בטיט כרבא להחמיר נגד דעת הרמב"ם (הל' שבת פט"ז ה"ט) והרא"ש ז"ל (שם), והוא סתירה, דלגבי בנה עמוד פסקו כרבה ובטחו בטיט פסקו כרבא, ונשארו בקושיא. ולא מצאתי אלא הב"ח ז"ל (ד"ה טח) שרצה לתרץ כן, דהטור ושו"ע פסקו לעולם כרבא, ומה שהקילו בבנה בו עמוד, הוא משום דפסקו כרב שימי להקל, וגם הוא סיים לבסוף בקושיא ולא הונח לו לומר כן, כיון דכל הפוסקים פסקו כלישנא קמא לא כרב שימי, יעיי"ש. גם הברכי יוסף (שיורי ברכה אות ג) תמה על הב"ח ז"ל מה דסלקא דעתיה לומר כן שפסק כרב שימי, והחלטת כל הפוסקים הוא דלא כרב שימי.

ואף למאי דסלקא דעתיה של הב"ח ז"ל בדעת הטור ושו"ע לפסוק כרב שימי, אין ראיה דהוא מטעם דהלכה כדברי המיקל בעירוב, כיון דבאמת שם הרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו כרבה, וממילא יש להקל ביותר מג' אף ללישנא קמא, ובאמת דרכו של הש"ע לפסוק לעולם להלכה היכא דהרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו בדעת אחת (עי' הקדמת הב"י לטור או"ח), גם הטור דרכו לילך אחר שיטת אביו הרא"ש ז"ל, אף דבכאן בטחו בטיט החמירו כרבא היפך דעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל, מ"מ בבנה בו עמוד דמצורף לזה גם דעת רב שימי שהקיל, פסקו לקולא, וא"כ אין מזה ראיה להקל לעולם במחיצות.

והמעיין בדברי הב"ח ופרישה (אות ב) ויתר המפרשים שם שתמהו על הטור ושו"ע מה שהחמירו בטחו בטיט כרבא, שהוא סתירה מבנה בו עמוד שהקילו כרבה, וגם שהוא נגד דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, וזה לא הזכירו כלל להקשות דבלאו הכי היה להם להקל דהלכה כדברי המקיל בעירוב, נראה בעליל דאין זה קושיא דלא מקילינן במחיצות.

ומה שכתב במה שהבאתי (אות ח) דברי הרא"ש ז"ל (עירובין פ"ב סוס"י ד) דכל היכא דאיכא כללא הלכתא כמאן, לא אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב, ועל זה הביא דבביאור הגר"א (או"ח סי' שנח ס"ה) הקשה על הרא"ש מהא דאמרינן דאף ביחיד נגד רבים הלכתא כדברי המיקל. לא ידעתי מה קאמר, וכי יעלה על הדעת שבשביל איזה קושיא שיש לנו בדברי הראשונים ז"ל, נוכל לחלוק עליהם, הלא ברוב מקומות בדברי הראשונים ז"ל יש לנו הרבה קושיות מקוצר דעתינו שאין אנו מבינים דבריהם, וכי בשביל זה נוכל לחשוב ולהכריע נגדם ח"ו, אין מהצורך להאריך בביטול דבר זה. והגר"א ז"ל שהקשה על הרא"ש ז"ל לא כתב לחלוק עליו לדינא, אלא כתב דרך קושיא כדרך הפוסקים המקשים ומפלפלים בדברי הראשונים ז"ל, ולפעמים נשארים בצ"ע אבל לא לחלוק לדינא.

ולפי ענ"ד נראה דלא קשה מידי קושית הגר"א ז"ל, דאינו דומה הך כללא דהלכה כרבים לשאר כללי הלכה, דכמה פעמים מצינו בש"ס דפסקו כיחיד נגד הרבים, כאשר ביאר הב"ח (בפסק בהנהגות הוראה דאיסור והיתר, הנדפס בריש יו"ד) והש"ך (יו"ד) בסימן רמ"ב (בסופו, הנהגת הוראת איסור והיתר ד"ה וכ"ת), ומבואר במשנה דעדיות (פ"א מ"ה) לפי פירוש הראב"ד והרמב"ם ז"ל שלכן נשנו דברי היחיד בין המרובים, דיש רשות ביד בית דין לקבוע הלכה אפילו כיחיד נגד הרבים. ובמשאת בנימין סימן מ"ד כתב בשם המזרחי (שו"ת רא"ם סי' לו) דבשעת הדחק אפשר לסמוך לעולם על היחיד נגד הרבים, יעיי"ש. וזה ודאי דכל היכא דכללא הילכתא כמאן, אין לשנות אף בשעת הדחק.

ובתומים (סוס"י כה) בביאורו על תקפו כהן (סי' קכד), האריך לבאר דאף דאפשר לטעון קים לי אף במיעוט נגד הרבים, מ"מ נגד דעת השו"ע אין לטעון קים לי ומוכרחים אנחנו לפסוק כותיה, וכן החליט הנתיבות סימן כ"ה (כללי דיני תפיסה אות כ) דבמיעוט נגד הרבים אפשר לטעון קים לי ונגד השו"ע אין שום טענה, ואף נגד הסמ"ע והש"ך, והביאו כן גם מהחוות יאיר (סי' קסה). ומה שאפשר לתפוס דברי היחיד המרובים, אף דכללא דאורייתא היא אחרי רבים להטות (שמות כג, ב), כבר כתב התומים שם, דענין המיעוט והמרובים שבפוסקים לא נתבררו יפה, דמי יודע כמה חכמי הדור שהיו עוד בימים ההם ולא נודע זכרם, ועוד האריך בתירוצים שונים. אבל היד אברהם ביו"ד דפוס ווילנא (סי' קי, בש"ך) בדיני ספק ספיקא (אות כ) כתב עליו, ושארי ליה מריה, וכן הנודע ביהודה חולק על זה באבן העזר (מהדו"ק, ריש) סימן מ"ז, והרבה יש לפלפל בדבר זה אין מקומו פה.

ועכ"פ זה ודאי חזינן בדברי הפוסקים, דהך כללא דהלכה כרבים אינו חזק כל כך כשאר כללי הלכה, והך כללא שקבלנו עלינו לפסוק כהשו"ע חזק יותר מהך כללא דהלכתא כרבים, וא"כ לא קשה מידי על הרא"ש ז"ל מה שהחמיר יותר בשאר כללי הלכה מהך הילכתא דהלכה כרבים. והנה בדבר זה אין שום חולק בדברי הראשונים על הרא"ש ז"ל, ומי יחלוק עליו, וא"כ פשיטא אף לדעת הסוברים להקל בעירוב אף במחיצות, אין ללמוד מדבריהם להקל גם נגד דעת השו"ע.

ג

ומה שכתב שלא מצא בבית יוסף היפך דעת המהרי"ט, הנה נודע מכללי הפוסקים (עי' יד מלאכי ח"ג כללי השו"ע אות יג) דכשמביא דעת אחרים, אותם שמביא באחרונה הוכחה דפסיק כוותיה, ומכל שכן כשמביא הב"י דברי הר"ן והריב"ש בלי שום חולק, שהוא הוכחה דפסיק כוותיה.

ובדעת הרמ"א ז"ל, הנה ביאר המג"א (סי' שסג ס"ק כז) דמדסתם (רמ"א שם סכ"ו) לבאר מנהגינו בתיקון המבואות ולא חילק מאומה, כונתו לכלול הכל בין עיירות מוקפות חומה וערי פרזי וכל אופני מבואות, הכל נכלל תחת סוג אחד שלענין תיקון העקמימות מבפנים יש לו דין חצר שאינו צריך תיקון, ולענין התיקון שמבחוץ יש לו דין מבוי שצריך צורת הפתח כדין מבוי עקום, ובסימן שס"ה (ס"ק ד) החמיר המג"א בעיר מוקפת חומה אף בפירצה אחת בד' טפחים כשבקעי בה רבים, והראה מקום לסימן שס"ג סעיף כ"ו. ועכ"פ המג"א למד בכונת דברי הרמ"א ז"ל, להחמיר לעולם בתיקון שמבחוץ להצריך צורת הפתח, דלא כמהרי"ט, וכן כתב האמרי אש ז"ל (או"ח סוס"י כא).

וכבוד מעלתו הרבה להשיג על אדונינו המג"א ז"ל, דאי אפשר לומר בכונת דברי הרמ"א ז"ל להצריך צורת הפתח דוקא, כיון דמקורו מהתרומת הדשן (סי' עד), ובתרומת הדשן בעל כרחך צורת הפתח הוא לאו דוקא וסגי בב' פסין משהויין, וגם מדכתב הטעם דעיירות שלנו יש להם דין חצרות, ואין זה טעם להצריך צורת הפתח. וזה הודה מעצמו דבדרכי משה (אות יג) מבואר להצריך צורת הפתח דוקא, כדי שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום. ואע"פ כן הסיב דעת הרמ"א ז"ל לכונה אחרת, וסיים דאנו אין לנו בפירוש דברי הרמ"א אלא דצורת הפתח לאו דוקא, דלא כמסקנת המג"א, אלו תוכן דבריו.

ואין בדברים כאלו כדאי אף להשיג השגה כל דהו על המג"א, ומכל שכן לחלוק עליו, שאף בהשגה נכונה לא נוכל לחלוק מסברתנו להכריע נגד סברת המג"א ז"ל, אמנם בכאן טעותו מבואר ונגלה, ודברי המג"א ז"ל מוכרחים לעין כל. דעל כרחך כונת הרמ"א ז"ל להצריך צורת הפתח דוקא, שאם כדבריו דהרמ"א ז"ל מילתא דפסיקתא נקט, וסגי נמי בשני לחיים, א"כ למה סיים דיש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים מכוונים תחת החבל, למה צריכין הקנים להיות מכוונים תחת החבל דוקא, כיון שיש שני קנים סגי ואין צריך יותר. והרמ"א ז"ל כתב כן אחר שדיבר מתיקון כל המבואות שלנו, סיים בסתמא דצריך ליזהר שיהיו קנים מכוונים תחת החבל, ואח"כ מסיק דאז סגי אף במבוי מפולש. ומזה נראה הכוונה כדבריו שבדרכי משה, דלכן צריכין לעולם צורת הפתח, שלא לחלק בין מבוי מפולש למבוי סתום וצריך תיקון דסגי לשניהם.

ומה שנדחק במה שמקור דברי הרמ"א ז"ל הוא מתרומת הדשן, וגם מה שכתב הטעם דיש להם דין חצרות. הנה תחילת דברי הרמ"א ז"ל הם מתרומת הדשן, ושם כתב הטעם דיש להם דין חצרות כדברי התרומת הדשן, אמנם לבסוף סיים הרמ"א ז"ל דעת עצמו להצריך לעולם צורת הפתח, שזה מהני אף במפולש ובכל מקום שצריך צורת הפתח. והנה תראה שבאה"ג (הכוונה לציוני המקורות ברמ"א) אחר התחלת דברי הרמ"א ז"ל שכתב דמבואות שלנו יש להם דין חצרות, רשם שם תרומת הדשן סימן ע"ד, ואח"כ רשם בסוף דברי הרמ"א ז"ל דברי עצמו, ונודע דרכו לרשום לבסוף אחר סיום המאמר מהיכן מקורו, ומבואר דכל סיום דברי הרמ"א ז"ל הוא הוספה לדעת עצמו.

וכן בש"ע התניא (סל"ב) שדרכו להעתיק דברי הרמ"א ז"ל בתוספות ביאור, חילק זה לשני ענינים, שמתחילה כתב דמאחר דיש להם דין חצרות לכן צריך ב' פסין, ואח"כ כתב שהמנהג להצריך צורת הפתח דוקא שיועיל אף במפולש. ובאמת המעיין בלשון הרמ"א ז"ל יראה עוד כמה הוכחות שכונתו לצורת הפתח דוקא, ולא אוכל להאריך כל כך.

ומה שכתב דבתחילה פירש המג"א ז"ל בדברי הרמ"א דצורת הפתח לאו דוקא, אין זה אמת, דהמג"א לא כתב זה אלא בהגהות מיימוניות בשם מהר"ם ובתרומת הדשן, אבל לא בדברי הרמ"א ז"ל, ואף אילו היה כותב כן בתחלה, מ"מ פשיטא דאנו אין לנו אלא מסקנא, אבל האמת הוא כאשר כתבתי.

ומה שכתב עוד דנידון דמהרי"ט למוקף חומה מדמינן לה, ובמוקף חומה כתב המג"א דאף בראשי מבואות אין צריך צורת הפתח. אין זה אמת, דהמג"א לא כתב זה אלא לדעת הגהות מיימוניות בשם מהר"ם, אבל לדעת הרמ"א ז"ל החמיר לעולם בצורת הפתח אף במוקף חומה, דהרמ"א ז"ל כלל כל המבואות ביחד ולא חילק כלל בין מוקף חומה לאין מוקף חומה, וכן בסימן שס"ה (ס"ק ד) החמיר המג"א במוקף חומה והראה מקום לסימן שס"ג סעיף כ"ו.

ומה שכתב על הבית אפרים (שו"ת או"ח סי' כה) שלא צירף את המהרי"ט לסניף, דאף דלא קיי"ל כמהרי"ט לא הועלנו בזה מאומה, דהמהרי"ט לאו קטיל קניא באגמא. הנה בית שמאי במקום בית הלל אינו משנה (ברכות לו:), אף דלאו קטלי קניא באגמא נינהו, מ"מ כיון שנידחו מהלכה אין לצרפם. והבית אפרים ראה את דברי המהרי"ט בזה שנידחה מהשו"ע והר"ן והריב"ש ועוד כמה אחרונים, לזה לא ראה לצרפו, ואין זה שייכות לרוב גדולתו.

ומה שכתב דצריך לומר דהבית אפרים לא מיירי בהכשירו כל העיר כנידון דמהרי"ט. לא אדע האיך אפשר לומר היפך האמת המבואר, כמבואר שם בבית אפרים דמיירי במתקן את העיר, ובסיומא דפסקא כתב הטעם שהקיל, כיון שהוא בעיירות שיש להם תמיד עירוב קבוע ומותרים בטלטול, וקשה לאסור להם הטלטול דרך מקרה.

ומה שכתב דלדינא בלאו הכי אין נפקא מינה, כיון שגם הבית אפרים מצדד להקל אף בבקעי בה רבים. איך לא השגיח שהבית אפרים לא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק במקום אחד, אבל כשהוא משני מקומות דהוי כמבוי מפולש, כתב כמה פעמים בתשובתו לאסור, וגם בנידון דידן העיקר מה שביארתי להחמיר, הוא מטעם דהוי כמפולש.

ומה שכתב דהאבן העוזר (סי' שסה ד"ה כתב מג"א) מתיר בבקעי בה רבים מטעם עומד מרובה על הפרוץ. לא הבין כלל דברי האבן העוזר, דהרי טעמו מבואר בדבריו דלא החמירו בבקעי בה רבים אלא במבוי שפרוץ לגמרי ברוח רביעי ואין שם אלא לחי וקורה, לכן כל שיש עוד פירצה בצד אחר אסור דחד פתחא שרי ולא שנים, אבל היכא דכל הפירצות הם מצד אחד לא נאסר כלל בבקעי בה רבים, ואין צריך לעומד מרובה על הפרוץ, דהרי הותר באמת אף בפרוץ מרובה. ומה שהזכיר עומד מרובה על הפרוץ, הוא רק לענין זה שיהיה נחשב כמו לחי, דצריך עכ"פ לחי אף במקום שאינו מזיק בקעי בה רבים, כמ"ש בהדיא, דאם הוא עומד מרובה על הפרוץ פשיטא דשרי, דלא גרע מלחי כמו שכתוב במסכת עירובין דף ה' (ע"ב). אבל בקעי בה רבים דלא מהני לחי, אין מקום להתיר בעומד מרובה על הפרוץ.

ומה שכתב שלדברי האור צבי (עירובין ב:) שכתב דאם הב' קנים של צורת הפתח מרוחקים מהכותל אבל הקנה שעל גביהם אינו מרוחק, אף הבכור שור מודה דהוי צורת הפתח גמור, ולדידיה הוי בנידון דידן צורת הפתח אף לדעת הבכור שור. זה לא היה ולא נברא, כי בנידון דידן אף הקנה שעל גביהן מרוחק מהכותל כמו הקנים שבצידם, וגם לדעת האור צבי אסור.

ובעיקר הדבר מה שהצטער בדברי רבינו התבואות שור ז"ל, וכתב עליו על הראשונים אנו מצטערים וכל האחרונים תמהו עליו, ואף הבית אפרים הניח דבריו בצ"ע. אנכי לא אדע להצטער בדברי רבינו התבואות שור, ואנכי הרואה כי רוב גדולי האחרונים מיישבים דבריו בטוב טעם ודעת ומתענגים בדבריו הקדושים, וכן העיד בשו"ת בית שלמה (סי' מא), גם בשו"ת אריה דבי עילאה (סי' ד) חיזק דבריו כעמוד ברזל, ומי לנו גדול מהם. ומה שכתב שהבית אפרים הניח דבריו בצ"ע, כבר העיד הוא על עצמו בשערי תשובה סימן שס"ג (בשו"ע סכ"ו) שבבית אפרים ביאר באורך שדברי הבכור שור מחוורין כשמלה.

ויתר הדברים מה שהאריך בחשש דבקעי בה רבים ובחשש דשבקי פתחא רבה, דבריו מעורבבים ולא עמדתי על אריכות דבריו, ואין בכל זה שום נפקא מינה לנידון דידן, כי כל הקולות שהביא מהפוסקים לא שייכי אלא היכא כשנפרץ במקום אחד, וכבר הבאתי כל זה בתשובה הקודמת דכשנפרץ במקום אחד אף שהרבה מחמירין מ"מ יש מקילין ג"כ, אבל בנידון דידן שמפולש ואין שם אף ב' לחיים, נסתרו כל הקולות. גם המהר"ם שיק ז"ל (או"ח סי' קסח) ביארתי בתשובתי שלא התיר אלא בעובדא דידיה שהיה רק בצד אחד, ועיקר יסודו הוא על האבן העוזר כמבואר להמעיין בדבריו, והאבן העוזר בודאי לא התיר אלא ברוח אחד כמבואר בדבריו.

ד

ומה שהביא להקל במפולש מהפתחא זוטא (עירובין, כלל יב אות ג) בשם המנחת פתים מהגאון מיאזלאוויטש ני"ו (סוס"י שסה) שהביא דעת האבן העוזר (חידושי עירובין, ה:) להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף במפולש, זה מוכרח אני לבאר קצת.

הנה סתימת שאר הפוסקים המדברים מהענין, הוא כפשטות דברי התוספות (עירובין ה: ד"ה קל וחומר) דעומד מרובה על הפרוץ לא מהני אלא ברוח אחת, ולזה הודה גם הפתחא זוטא בסימן שס"ה (ס"ק ד) . וכן ראיתי בהריטב"א ז"ל (ה: ד"ה תאמר) שהביא בהדיא מהתוספות דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ במבוי אלא ברוח רביעית, ומי לנו גדול לעמוד על כונת דברי התוספות יותר מהריטב"א ז"ל שגם הוא מן הראשונים ז"ל.

ובבקעי בה רבים, הנה סתימת כל הפוסקים (עי' רמ"א סי' שסה ס"ב) דלא מהני עומד מרובה על הפרוץ אף ברוח אחת. והמג"א (ס"ק ד) החמיר בעיר המוקף חומה שנפרץ בה פירצה בד' טפחים בבקעי בה רבים, ובחומת העיר שנפרצה בד' טפחים, בודאי נשאר עוד עומד מרובה על הפרוץ. והאבן העוזר שחלק על המג"א האריך לבאר דלא שייך בקעי בה רבים ברוח אחת, הא אילו היה שייך בקעי בה רבים, לא היה מתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, דאם לא כן בפשיטות היה לו לחלוק על המג"א בקיצור דכאן מותר מטעם עומד מרובה על הפרוץ. ועל כרחך דאילו היה שייך חומרא דבקיעת הרבים, אין להתיר גם מטעם עומד מרובה על הפרוץ.

והמקור חיים (בריש תיקון עירובין) חתר למצוא טעם בדבר למה החמירו חכז"ל בבקעי בה רבים אף בעומד מרובה על הפרוץ, וגם בשו"ת צמח צדק החדש מליבאוויטש (או"ח סי' מ־ מא) האריך בזה כמה דפין למצוא טעם לזה, ולא עלה על דעתם כלל אולי יש סברא להקל באמת בעומד מרובה אף בבקעי בה רבים. ועל כרחך דברירא להו מילתא כל כך ואין מקום להסתפק בדבר ואינו צריך לראיה. ומעתה בשני רוחות ובבקעי בה רבים, פשיטא שאין מקום להקל מטעם עומד מרובה על הפרוץ.

אמנם המנחת פתים חידש דיש צד להקל אף במפולש בעומד מרובה על הפרוץ כדברי האבן העוזר שהסיב כונת התוספות ז"ל להתיר בעומד מרובה על הפרוץ אף בד' רוחות, והפתחא זוטא (עירובין שם אות ב) הרחיב הדברים דכן הוא גם במהרש"א (מהדו"ב ה: ד"ה תד"ה ק"ו), ועשה מזה כלל חדש ומחלוקה חדשה בין הפוסקים, גם כתב שיש עוד מקור לדבר מדברי הרשב"א ז"ל בעבודת הקודש (ש"ב דין ב).

והנה התחלת יסודם הוא מדברי האבן העוזר שבמסכת עירובין. אמנם מדברי האבן העוזר שבפסקיו שחיבר על השו"ע, שם מבואר בהדיא להחמיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות. דהרי אחר שחלק על המג"א שהחמיר בעיר המוקפת חומה בפירצה ד' טפחים אף ברוח אחת, סיים דאם הוא משני רוחות וכל פירצה ד' טפחים אסור. הרי, שהחמיר בשני רוחות בפירצה ד' טפחים אף בעיר המוקפת חומה שבודאי נשאר שם עומד מרובה על הפרוץ, ולא הקיל כלל מטעם עומד מרובה על הפרוץ בשני רוחות. והתעורר על זה במנחת פתים וכתב שדבריו שבפסקיו צ"ע, הביאו הפתחא זוטא סימן שס"ה ס"ק ד'.

ולפי ענ"ד אילו היה האמת כדבריו שהאבן העוזר סותר את עצמו מפירושו שעל הש"ס לדבריו שבפסקיו, יותר היה ראוי לסמוך על דבריו שבפסקיו שחיבר להלכה, בפרט שכן הוא גם סתימת כל הפוסקים.

אמנם באמת המעיין בדברי האבן העוזר בשני המקומות, יראה שאין סתירה בדבריו ושניהם צדקו יחדיו. דהנה האבן העוזר הכריח שיטתו להסיב כונת התוספות שיהיה מהני עומד מרובה על הפרוץ מכל ד' רוחות, מכח איזה קושיות, ואחד מן הקושיות הוא דהרי מבואר בש"ס (ה:) דמבוי פרצתו בעשר, הרי דמהני עומד מרובה במחיצות שבצדדין. גם הקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה.

והנה הא דמבואר בש"ס דמבוי פרצתו בעשר, זה מבואר שם בש"ס (ו.) בהדיא דמיירי דוקא דלא בקעי בה רבים. גם מה שהקשה מסתימת כל הפוסקים דבמבוי מהני עומד מרובה, זה ג"כ פשיטא דאין בסתימת דבריהם להתיר אף בבקעי בה רבים. ומעתה הדבר ברור דהאבן העוזר למד בכונת התוספות דמיירי בלא בקעי בה רבים. אבל בפסקיו שם סימן שס"ה דמיירי בבקעי בה רבים, לא הקיל מטעם עומד מרובה על הפרוץ אלא אחר שביאר דברוח אחת לא שייך חומרא דבקעי בה רבים, אבל בשני רוחות דשייך חומרא דבקעי בה רבים, אין להתיר מטעם עומד מרובה על הפרוץ, וא"כ אין סתירה בדברי האבן העוזר ז"ל. וזה ברור בכוונתו בלי שום ספק.

ושאר הפוסקים שלמדו דברי התוספות כפשוטם שאין להתיר בעומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, לדעתם הא בהא תליא, ואילו היה מהני עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות, היה אפשר דמהני אף בבקעי בה רבים, אבל אחר שכתבו התוספות דאי אפשר לומר דמהני מב' רוחות, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ובמקום דלא מהני לחי לא מהני גם עומד מרובה על הפרוץ, ממילא דלא מהני גם בבקעי בה רבים, כיון דגם לחי לא מהני בבקעי בה רבים ושייך לומר בזה דיו. ומעתה אין שום מחלוקת לדינא בין האבן העוזר ז"ל לשאר הפוסקים, אלא הן מחולקים בפירוש דברי התוספות ואין נפקא מינה בזה לדינא, והוא ברור כשמש להמעיין.

ה

ומה שכתב הפתחא זוטא שכן הוא במהרש"א להתיר בעומד מרובה בכל הד' רוחות, המעיין במהרש"א ז"ל יראה שבמחכ"ת טעה בזה טעות גדול, דהנה המהרש"א ז"ל מהדורא בתרא כתב לתרץ מה דקשה על התוספות שכתבו שאין ללמוד בק"ו להתיר במבוי אלא ברוח אחת, וא"כ איכא למיפרך מה לחצר שמועיל עומד מרובה בכל הד' רוחות, תאמר במבוי שאינו מועיל אלא ברוח אחת, ובמהדורא קמא תירץ קושיא זו באופן אחר. ושם במהדורא בתרא כתב דאין לעשות מזה פירכא, דאף דאין ללמוד מק"ו אלא מחיצה רביעית, אבל עכ"פ אין לנו הוכחה ג"כ דאינו מועיל בכל המחיצות, דיכול להיות שמועיל אף בלי ק"ו, ואין לעשות פירכא ממה דאינו הכרח, יעיי"ש.

וכוונתו מבואר, דאף דבאמת הוא כן לדינא דלא מהני עומד מרובה יותר מרוח רביעית, כיון דאין לנו שום לימוד על זה, דלחי וקורה למבוי ועומד מרובה לחצר הילכתא גמירא לה כמו שכתבו התוספות בד"ה שפירצתו, אבל עומד מרובה למבוי אין לנו שום ילפותא, אלא ברוח אחת אפשר ללמוד מק"ו, ושאר המחיצות דליכא למילף מק"ו, ממילא אי אפשר לנו לחדש איזה תיקון שאין לנו שום ילפותא עליו. מ"מ אין לעשות מזה פירכא, כיון דאין לנו שום ילפותא להיפך שלא יועיל, ולעשות פירכא צריך שיהיה הדבר מוכרח מכח איזה ילפותא.

אבל האיך אפשר לומר כמו שלמד הפתחא זוטא מדברי המהרש"א, דכן הוא האמת שמועיל בכל הד' מחיצות אף בלי ק"ו, דאם כן ח"ו לשוא עמלו חכז"ל לבקש ק"ו להתיר ברוח אחת ופלפלו הרבה בק"ו ההוא, ואין אנו צריכין לו כלל, דגם בד' רוחות מותר אף דאין שם ק"ו. והאבן העוזר ז"ל נדחק הרבה והאריך בפירוש דברי הגמרא והתוספות בזה, אבל המהרש"א ז"ל לא נחית לכל זה, אלא כתב בקיצור בדעתם דזה הוא שני ענינים, דלעשות פירכא צריך שיהיה מוכרח מאיזה ילפותא, אבל לדינא אם אין שום ילפותא אין לנו לחדש שום תיקון מדעתינו, וכל זה ברור.

והנה כתב שיש מקור לדבר ברשב"א ז"ל בעבודת הקודש. ולא ידעתי מקומו איה, ואנכי לא מצאתי שום משמעות ולא אוכל לפלפל במה שלא אדע ולאיזה מקום כוונתו, אבל לדעתי מטיבתן של קרובים אתה למד על הרחוקים, כי התחלת יסודו הוא מהאבן העוזר והמהרש"א, ושם נתבאר לפנינו שלא כוון יפה, לזה נראה כי בפרט זה לא ירד לעמקן של דברים. ואף לו יהיה אמת שמצא איזה משמעות בדברי הרשב"א ז"ל, אין לנו לצרף לזה מאומה, כי בדברי התוספות והריטב"א והמג"א מבואר בהדיא להחמיר, וכן הוא סתימת השו"ע, וכל הפוסקים אחריהם החמירו, וגם דעת האבן העוזר ביארתי שהוא להחמיר, והלא כמעט אין לנו שום הלכה שלא נוכל למצוא באחד מן הראשונים ז"ל היפך השו"ע והיפך סתימת כל הפוסקים שאנו נמשכין אחריהם, אבל אנו אין לנו אלא סתימת השו"ע והפוסקים אשר לפנינו, כאשר כתב התומים סימן כ"ה (קיצור תקפו כהן סוס"י קכד) במה שרצה לומר קים לי כהראב"ד ז"ל, וגמרו כיון דלא הוזכר דעת הראב"ד בשו"ע אין לצרפו כלל.

והנה הרבה הזכירו בפוסקים קמאי ובתראי ענין זה דעומד מרובה, וספר עבודת הקודש היה שכיח ביד הפוסקים ושמעתתיה מבדרין בכל מקום, ומזה לא העירו כלל ללמוד ממנו איזה צד להתיר בעומד מרובה יותר מרוח רביעית, או אפילו ברוח אחת דבקעי בה רבים. והנה עיקר דין מפולש הוא בבקעי בה רבים, כמו שכתב הבית אפרים ז"ל (סי' כה ד"ה וכדי) ושאר הפוסקים דטעמא דבקעי בה רבים הוא משום מפולש, ומעתה במבוי מפולש ובבקעי בה רבים, איני רואה שום מקום להקל.

והנה אם נבוא להקל כאן מטעם עומד מרובה, נצטרך לומר עוד דצורת הפתח הוי עומד גמור גם לענין זה שיהיה נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ובמכתבו של כבוד מעלתו ראיתי שזה הלכה פסוקה בידו דצורת הפתח נחשב עומד מרובה על הפרוץ, ואנכי כבר ביארתי (ראה סי' לד אות ב) מהש"ס והפוסקים בדברים ברורים דצורת הפתח לא נחשב עומד גמור לענין זה. וגם בכמה פוסקים שנראה לכאורה מדבריהם דצורת הפתח נחשב עומד גמור לכל מילי, ביארתי שאין הפירוש כן בדבריהם, בפרט מה שהביא הפתחא זוטא מהבית שלמה (סי' נג), זה טעות מבואר להמעיין, ועיקר הדבר צריך ביאור רחב ואין הזמן גרמא כעת, ואין נפקא מינה כי בלאו הכי הדבר ברור דאין להתיר בעומד מרובה יותר מרוח אחת.

וכבר כתב הפרמ"ג (יו"ד) בסימן מ"ב בשפתי דעת ס"ק ד' ובסימן מ"ג משבצות זהב סוף ס"ק א', שאין להורות מתוך הקיצורים, והראה שבית לחם יהודא ולחם הפנים העתיקו ההיפך, הנה כתב זה על גאוני זמנו, ק"ו במחברי זמנינו המלקטים לקוטי בתר לקוטי, והרבה צריך לחוש לדשבקי פתחא רבה, הוא השו"ע וגדולי הפוסקים, אשר זה השער לה', ועיילי בפתחא זוטא, ובזה אתן קנצי למלין.

השי"ת שנותיו יאריך, ויכתבהו ויחתמהו לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים כנפשו ונפש ידידו דורש שלומו הטוב באהבה רבה

הק' יואל טייטלבוים

פריסת שלום אל כבוד אביו ידידי הרב הגה"צ שליט"א, וברכת כוח"ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים, ויזכה לישב באהלה של תורה ועבודת השי"ת עד זקנה ושיבה מתוך נחת והרחבה גדולה, ולשמוח בשמחתן של ישראל בביאת הגואל במהרה בימינו, אמן.

הנ"ל