שו"ת דברי יואל/אבן העזר/סימן קי

<< אבן העזר סימן קט • שו"ת דברי יואל • אבן העזר סימן קיא >>

~ סימן קי ~

ב"ה.

אחר כתבי כל הנ"ל ראיתי עוד חיבורים חדשים ממחברי זמנינו שכתבו בזה דברים שאין כדאי לטפל בהם, ואין קץ לדברי רוח. וכבר הבאתי כעין זה בקונטרס אתרוגי השמיטה (יו"ד סי' צד) מה שכתב החתם סופר זלה"ה (ראה בהקדמה לדרשות חת"ס, פרק עמלו בתורה, ד"ה גי"ה; קובץ תשובות סי' פב; מנהגי חת"ס פ"ב סי"ז) שהיה לו גדר שלא להשיב על ענין אחד פעמיים, ושלא להשיב על חבילות תשובות שאין בהם ממש. וכן שמעתי גם מגדולים אחרים שלא השיבו יותר מפעמיים. ומה יענו איזובי קיר כמוני. ובפרט שמחמת רוב הטירדות אשר הקיפוני סבבוני, על פי רוב לא אוכל להשיב אף פעם אחת אפילו דברים קצרים, ואונס רחמנא פטריה.

ואך מחמת גודל הטומאה הנוראה אשר נתפשט בעו"ה לערב זרע ישראל, להשחית מקור קדושתן של ישראל, והוא ענין של הרבות ממזרים בישראל ר"ל, טרחתי להאריך קצת להוציא מלב הטועים. אבל אי אפשי להשיב על כל דברי הבלים שאין להם סוף, וכל אשר עינים לו ומבקש האמת בלבבו, יבין במה שכתבתי בזה. ולמי שאין לו לב מבין או שאינו מבקש האמת, לא יועילו לו כל אילי נביות. והשי"ת ירחם להסיר מכשולות נוראות כאלו מישראל.

א

ובעניני הוראה כבר כתב הפרמ"ג ז"ל (בהקדמה ליו"ד), המורים מרובין והיודעים מועטים. ועכשיו נתרבו המורים עוד יותר, והיודעים נתמעטו עוד הרבה יותר, אף ממיעוטא דמיעוטא.

וכבר התמרמר על זה עוד בתשובות הר"י מיגאש, שהיה מקדמאי דקדמאי, רבו של הרמב"ם ז"ל, כנודע. וכתב בתשובותיו סימן קי"ד וז"ל, אנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמנינו זה, ורובם אין בהם אפילו אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד, הם שראוי למונעם מזה, לפי שאין בזמנינו זה מי שיהיה ראוי לכך, ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל.

והאריך עוד בזה עד שסיים, אין בזמנינו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו וכו', עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו, אם הוא נתלה בתשובות הגאונים ובהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות, הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמוד עכ"ל, יעיי"ש באריכות דבריו ז"ל.

ואין זה סותר למה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ל"א (סי' ט) שהמורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינם בקיאין בגמרא מהיכן הוציא דבריו, טועין להתיר האסור ולאסור המותר. כיון שכתב ספרו בלא טעם ובלא ראיה, כל הקורא בו סבור שמבין בה ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא אין מבין דבר לאשורו. והביאו הריב"ש בתשובותיו (סוף) סימן מ"ד, ושיבחו מאוד.

וכעין זה הוא בגמרא סוטה דף כ"ב (ע"א) התנאים מבלי עולם, דקאי על המורין הלכה מתוך משנתן. וכתב שם המהרש"א (ח"א ד"ה ירא) על זה וז"ל, ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך שו"ע, והרי הם אין יודעין טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו בתחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח, טעות נופל בהוראתם, והרי הם בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהם, עכ"ל. וכבר הבאתי בספרי הקטן ויואל משה (מאמר לשון הקודש אות לה) דנראה שהמהרש"א ז"ל כתב זה בזמנו שהיה השו"ע בלי הביאורים של הטו"ז והש"ך ושאר נושאי כליו. ולכאורה נראה בזה קצת סתירה על דברי הר"י מיגאש ז"ל.

אבל באמת אין בזה שום סתירה, כי תרווייהו איתניהו, כי המורים הלכות מתוך קיצורי הדינים פסקים הנכתבים בלי טעם וראיה, הם מבלי עולם, כי אינם מבינים מאומה. אבל עוד גרע מזה המורים מתוך עיונם בתלמוד בלי ידיעה דעת גדולי הפוסקים שאנו נמשכין אחריהם. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לספר היד שדרך התלמוד דרך עמוקה עד למאוד, וכתב אח"כ שצריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך לידע מהם הדרך הנכוחה, וקרא הרמב"ם ז"ל על זה הפסוק (ישעיה כט, יד) ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה.

ורואים אנחנו, שרוב הלכות שברי"ף ורמב"ם ז"ל המה מוקשים אצלינו, עד שאנו מוכרחים לראות בדברי נושאי כליהם האיך מיישבין דבריהם לפי דברי התלמוד, ולולא דברי הראשונים ז"ל היינו רואים בדברי התלמוד היפך דבריהם, אלא יען שאנו מוצאין כן כתוב בדברי הראשונים ז"ל, בעל כרחינו אנו מוכרחין לטרוח ליישב דברי התלמוד לפי שיטתם. וזה מורה על קוצר דעתינו שמעצמנו לא נוכל להוציא שום דין מדברי התלמוד מה שאין רואים מפורש בדברי הראשונים והפוסקים אחריהם ז"ל, ואך ביגיעת שניהם צדקו יחדיו, ר"ל יגיעת לימוד התלמוד בצירוף יגיעת לימוד הפוסקים אפשר לבוא לפעמים לאיזה מכוון.

ובמה שכתב הר"י מיגאש ז"ל על המורים מתוך תשובת הגאונים. הנה תשובות הגאונים אינם דומים לפסקי הרמב"ם והשו"ע, כי הגאונים ז"ל בתשובותיהם כתבו המקורות והסברות מה שהביאם לאותו הפסק, אלא שכתבו בקצרה. וכמו שכתב גם הר"י מיגאש בלשונו על תשובות הגאונים, שהם סברות קצרות ברורות, והוא על דרך שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל.

והאריך בכגון זה התוספות יו"ט בהקדמתו לספר מעדני יו"ט ודברי חמודות (ד"ה ומאז), ומבאר שם שהרי"ף כתב פסקיו על הגמרא כמות שהיא, אלא שקיצר באריכות הסוגיות ופלפולים. והרמב"ם ז"ל אחז דרך קצרה אחרת בדרך המשניות, לכתוב כל ההלכות כסולת נקיה בלשון צח וקצר, מבלי תת טעם ודעת, רק כגוזר אומר בקום ועשה ובשב ואל תעשה.

והאריך לבאר, שלא כיוון הרמב"ם ז"ל להורות מתוך ספרו בלבד, אלא למי שבקי בחדרי הגמרא ויודע הסוגיות אלא שלא יוכל להוציא הדין לאורה, מועיל לו ספרי הרמב"ם ז"ל. והביא שהרמב"ם ז"ל כתב בעצמו כן בתשובה (פאר הדור סי' קמב) ללמוד חיבורו עם ספר הרי"ף ז"ל (אלא שלשון הרמב"ם ז"ל שם בהקדמתו בזה צע"ק, אבל אפשר ליישבו היטב, ואין להאריך פה בפרט זה). גם על השו"ע כתב (ד"ה ואומר), שחלילה וחלילה לחשוב עליו שכיוון להורות משם, ולא כתבו אלא למי שלמד קודם הטור וב"י, יעיי"ש.

ונמצא, כי תשובת הגאונים שנכתבו בדרכו של הרי"ף ז"ל, אינם בכלל המורים הלכה מתוך משנתן, שהיה מספיק קצת לאותן הדורות. ואע"פ כן מלשון הר"י מיגאש שכתב עד שאני אומר, נראה שכתב כן מצד הדוחק, יען שהמורה מתוך עיונו מן התלמוד גרוע בעיניו יותר, זה הביאו לידי כך עד שהוא אומר שהמורה מתוך תשובות הגאונים משובח יותר מהמורה מתוך התלמוד.

אבל שוב אח"כ ירדו הדורות עוד הרבה מעלות אחורנית, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו שם וז"ל, ובזמן הזה תכפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך אותן הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר, ואין צריך לומר הגמרא עצמה וכו', יעיי"ש.

והרי לפניך, שגם תשובות הגאונים שהיו בדורות שלפנינו מובנים יותר מדברי הש"ס, בדורו אח"כ אין מבין גם בהם. ומה נאמר ומה נדבר בדור שפל ואפל כזה, ה' ירחם.

ב

ובעיקר הדבר מה שכתב הר"י מיגאש ז"ל שאין בזמנו מי שהגיע לגדר שיוכל להורות מן התלמוד, אינו מובן לכאורה, שהרי זמנו היה בין הרי"ף והרמב"ם ובעלי התוספות ודומיהן שביררו רוב ההלכות מן הש"ס, וכמה פעמים חולקים על הגאונים, והאיך אמר ככה על דורו.

וצריך לומר שהוא על דרך אין למדין מן הכללות (עירובין כז.), ולא כיוון על אותן הפוסקים הראשונים כמלאכים שמפיהם אנו חיים ובתורתם נהגה יומם ולילה, והן המה היו גם בדורם יחידי סגולה. אבל הדור בכללו אלפים ורבבות תלמידים ותלמידי תלמידיהם, היה דעתו ז"ל שאין ביניהם מי שהגיע לגדר זה להורות מן התלמוד. ואותן הפוסקים האדירים מוסדי התורה הק', אשר כל הדורות נמשכין אחריהם, היו גם בדורם יוצאין מן הכלל, ולא עליהם סובבים דבריו.

והרמב"ם ז"ל כתב יותר על דורו, שאבדה החכמה ואין מבינים אף בתשובות הגאונים אלא מעט במספר. הנה התחיל לומר בסתמא אין מבינים, שכן הוא מצב הדור בדרך כלל, אלא שסיים אח"כ שמעט במספר יוצא מן הכלל. והר"י מיגאש לא נחית למנינא להזכיר היוצאין מן הכלל, אלא דיבר ממצב הדור בסתמא, על דרך שהתחיל לומר אנשים רבים קבעו עצמם להוראה.

וגדולה מזו מצינו בחובת הלבבות שער הפרישות פרק ב', שהאריך שם טובא לבאר מה שמביא חורבן השכל, עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה, ותעותו כי היא הישרה. עד אשר כתב אח"כ באמצע דבריו וז"ל, ותועים במצולות הסכלות וכו', ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים, ומדריגות הצדיקים במנהגי הרשעים, כמו שאמרו רז"ל (סוטה כב:) עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. וכאשר הגיע היצר ברוב אנשי התורה אל מה שספרנו, נצטרכנו לעמוד כנגדו בפרישות המיוחדת.

והאריך עוד בזה טובא, ותמצית דבריו כי אך יחידים באנשי התורה נושאים הפרישות, רופאים לאמונה ולנפשות יעלו ארוכה, והם דומים בעולם לשמש שפושטת אורה בעולם עליונו ותחתונו, כן אלה היחידים אשר ספרתי לך בעולם הזה, כמו שכתוב (בראשית יח, כו) ונשאתי לכל המקום בעבורם. ואמר (תהלים קו, כג) לולא משה בחירו, את"ד יעיי"ש באריכות הרבה. ותסמר שערות אנוש מה שאמר אף בדורו שהיה מקדמאי דקדמאי, שגם רוב אנשי התורה מגיעים לגדר עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.

ומזה יש לשער מצב דורינו אחר הירידה הנוראה שמאז ועד עתה במצב הדור בכלל, ובפרט במה שהיו אז היחידים המאירים כשמש כדברי החובת הלבבות, עכשיו עולם חשך בפני כל, וימש חשך כפול ומכופל, ונתקיים מאמר הכתוב (דברים כח, כט) והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיור באפילה. וכמו שאמרו חז"ל בגמרא מגילה דף כ"ד ע"ב, תניא אמר רבי יוסי, כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, וכי מה איכפת ליה לעיור בין אפילה לאורה, עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך ואבוקה בידו, אמרתי לו בני אבוקה זו למה לך, א"ל כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצים ומן הברקנים. ומבואר בזה שהכל בחשיכה יתהלכו, אין רואה ומבין ואין מציל, ה' ירחם.

נחזור לענינינו, שאפשר להבין בזה מה שכתב הר"י מיגאש על סתם אנשי התורה שבדורו, כאשר גדולה מזה כתב החובת הלבבות.

ובעו"ה בזמנינו זה תרתי לריעותא איכא, כי יש מורים שפוסקים מתוך הקיצורים, ובכגון דא כבר אמרו חז"ל המורים מתוך משנתן הרי אלו מבלי עולם, כאשר הבאתי מדברי הרא"ש והריב"ש והתוספות יו"ט ושאר פוסקים. אבל עוד גרע מזה הרבה, אותן אשר חכמים המה בעיניהם להוציא דינים מתוך דברי התלמוד, כמו שכתב הר"י מיגאש גם בדורו, וק"ו בן בנו של ק"ו בדורינו השפל.

אשר על כן, בלאו הכי אין לבלות הזמן עוד במה שבא לפני אחר כתבי כל האריכות בהלכה זו, תשובות הנדפסות ממחברי זמנינו אשר מכח דיוקם בש"ס שהמה הבלי הבלים, ממציאים קולות נוראות אף באיסורין החמורים מאוד, כמו פסול ממזירות וכדומה.

ואמרו חז"ל בסוטה דף מ"ז ע"ב משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל וכו' ונעשה תורה כשתי תורות. ופירש רש"י ז"ל (ד"ה זחוחי) זחוחי לב, שאין מטין אזנם לשמוע יפה מפי רבם, וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם. וזחוחי הלב שהיו אז, שמעו מפי רבם, אלא שלא הטו אזנם לשמוע יפה, אבל זחוחי הלב שבזמנינו סומכים על בינתם אף במה שלא שמעו כלל ועיקר, ולא נשמע כזאת בישראל.

וכבר כתבתי שאי אפשר לי להשיב עוד בענין זה, אך אקוה להשי"ת שמבקשי האמת יראו האמת הברור. אלא שבדרך כלל ראיתי לעורר מה שהרבה מלומדי זמנינו תפסו הדרך להמציא דינים מתוך דיוקם בתלמוד, אף במה שלא נתבאר בדברי הראשונים ובדברי הפוסקים שבדורות שלפנינו, אשר כבר התמרמר על זה הראשון שבראשונים הר"י מיגאש זלה"ה, ובזמנינו עכשיו אין זה אלא מחסרון דעת ואין בהם תבונה.

ג

ובעוונותינו הרבים כבר הגענו לדורו של שכחת התורה, שאמרו חז"ל שבת דף קל"ח ע"ב, אמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו אינו יודע מה היא, כשהוא אומר (ישעיה כט, יד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא [וגו'], הוי אומר הפלאה זו תורה.

וכתב שם המהרש"א ז"ל (ח"א ד"ה כשהוא) לכאורה קשה, דכיון דמקרא דכתיב בתורה ליכא למילף, אלא מכח קרא דכתיב בנביאי, לא הוה ליה לאתויי אלא האי קרא דנביאים, דמפורש ביה ואבדה חכמת חכמיו וגו' דהיינו תורה. וי"ל דמייתי האי קרא דתורה משום פירושא דקרא דנביאי, דמאי לשון הנני יוסיף להפליא וגו' ומאי לשון הפלא ופלא כפול. אבל השתא דהפלאה שנאמרה בתוכחה היא שכחת התורה, יתפרש קרא דנביאים שפיר, דבתוכחה לא נאמר אלא חד והפלא, ואפשר שיתפרש על שכחת הנסתר של התורה, ובא הנביא להוסיף לומר הנני יוסיף וכו' שיהיה הפלא ופלא, שיהיה הפליאה כפולה בהם, דהיינו שגם הנגלה של התורה תשתכח, יעיי"ש.

והנה לא מצא המהרש"א ז"ל בדורו לפרש כפל הלשון של הפלא ופלא, אלא בצרוף הנסתר והנגלה. אבל עכשיו שפיר מיתפרש כפל הלשון גם על הנגלה בלבד, על פי מה שאמר הכתוב (תהלים צב, ז) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, שאינו מובן לכאורה כפל הלשון, גם אינו מובן השינוי בלשונות שאצל הבער אמר לא ידע ואצל הכסיל שינה לומר לא יבין את זאת, גם אינו מובן הלשון את זאת דקאמר. וק"ז בישמח משה () מביא פירש על זה, שבתחלה אמר איש בער לא ידע, אבל עכ"פ יודע הוא שאינו יודע. אבל הכסיל גרע מזה, שלא יבין את זאת שהוא לא ידע, כי אדרבה הוא חושב עצמו ליודע ומבין.

ובזה מיתפרש גם כפל הלשון של הפלא ופלא, כי מפעם אחת והפלא היינו יודעים דקאי על שכחת התורה שאבדה חכמת חכמיו, אבל עדיין יוכל להיות שיודע מזה שנאבדה ממנו החכמה והתבונה, ואינו סומך על בינתו. אבל כפל הלשון הפלא ופלא, מורה שגם הפלאה זו של שכחת התורה נעלמה מאתו, ואינו יודע מחסרון תבונתו, אלא אדרבה חושב עצמו לחכם ונבון.

וזה אפשר לרמז בלשון חז"ל שאמרו הפלאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר הנני יוסיף להפליא וגו' הוי אומר הפלאה זו שכחת התורה. דלכאורה אינו מובן למה הוצרך הקדמה זו לומר הפלאה זו איני יודע מה היא, הלא כמו בכל דבר הנלמד בי"ג מדות ושאר דרשות הודיעו לנו חז"ל הלימוד, ומזה ידעינן הכוונה, וגם כאן היה סגי לומר דמלימוד הקרא דנביאים ידעינן שהפלאה זו היא תורה, ואין צריך לומר איני יודע.

ולפי הנ"ל אפשר רמזו לנו חכז"ל, דהנה בכל המכות המופלאות שבהתוכחה, כל אותן שהגיע אליהם איזה מכה וצרה שלא תבא ר"ל, כואב לו המכה מאוד ומרגיש בצרתו וצועק מרה. אמנם מכה זו של הפלאת התורה, שגם זה מופלא ממנו שהוא חסר תבונה, אבל אדרבא חכם הוא בעיניו, א"כ אינו יודע כלל שמוכה הוא. וזה שאמרו הפלאה זו איני יודע מה היא, שהמוכה בזה אינו יודע כלל מה הגיע אליו, ואך כשהוא אומר הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, ר"ל להמתבונן באותו הקרא ומשים אל לבו הדברים הנאמרים באמת מה הגיע למצב הדור, והדברים נכנסים ללבו להיות לו רוח נמוכה ולב נשבר, ואזי השוכן את דכא ושפל רוח מסייע לו שלא לבוא לידי מכשול, לא זולת.

והשי"ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפלה לאורה, ויעזרינו על דבר כבוד ששמו לכווין לאמיתה של תורה, עדי נזכה לגאולה שלימה בב"א.

באתי על החתום אור ליום ו' ערב ש"ק פרשת פינחס התשכ"ו לפ"ג, פה ברוקלין יצ"ו

הק' יואל טייטלבוים