שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כ: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה אחרונה מ־23:03, 23 בנובמבר 2024

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << אורח חיים סימן יט• שו"ת דברי יואל• אורח חיים סימן כא >>

~ סימן כ ~

ב"ה, עש"ק פ' נצבים התשי"ג לפ"ג, פה נ.י. יצ"ו שלום וכמ"כ אל כבוד הרב הגאון וכו' מוה"ר שלמה יצחק לעווין שליט"א. מכתבן הגיעני במה שתמה על דברי כ"ק אבא מארי זלה"ה בס' קיו"ט (בסוגיא דקטן אוכל נבילות) במה שחתר חתירה לתרץ למה אינו חייב על שביתת בנו הקטן כמו על שביתת בהמתו, וכתב עליו שדברים אלו אינם מובנים כלל, דלא שייך דין שביתה על בנו שאינו קנוי לאב, דדוקא בעבדו שורו וחמורו שייך שביתה כדברי הקרא.

א

הנה מסברא בעלמא בוודאי דאין ללמוד בנו מעבדו ובהמתו, דאף דיש ענינים שבנו הקטן הוא יותר ברשות האב מעבדו הגדול, עכ"ז יש חילוק בין הנושאים וא"א ללמוד חד מחברי' אילו לא היה ע"ז לימוד בקרא. אבל האמת הוא דשביתת בנו ועבדו ובהמתו המה בחד קרא דלא תעשה מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך, כמבואר במכילתא והובא ברש"י ז"ל שם על הקרא דל"ת מלאכה אתה ובנך (שמות כ, י) אלו קטנים וכו' וזהו ששנינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. הרי ששביתת קטן ציווי על האב מדאורייתא מאותו הקרא. וכן מבואר בחידושי הרשב"א ריש פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ג ע"ב) וז"ל ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו כלומר ועובר משום ל"ת מלאכה עכ"ל. הרי שברור בעיניו ז"ל גם בדעת הגמרא לפרש כן שנלמד מהך קרא. ובסוכה דף ל"א ע"א בפלוגתא דר"י ורבנן אי לולב בעי הדר דר"י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג ורבנן סברי מקשינן, ופי' רש"י ז"ל לא מקשינן דלא הקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק"ו, וכתבו בתוס' ד"ה ור"י ותימה גדולה דאפילו סמוכין דהיינו שני מקראות שסמוכין זה לזה ניתנו לדרוש מן התורה כש"כ הקישא דהיינו שני דברים המוקשין בפסוק א' אפילו צר"י דלא דריש סמוכין מ"מ בהקישא מודה אלא כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגז"ש דאין דן אא"כ למדה מרבו. הנה לדעת התוספות כו"ע מודי דשני דברים שהם בפסוק אחד ילפינן מהדדי מעצמו. ואף לדעת רש"י ז"ל כתב המל"מ בפ"ב מהל' קרבן פסח דאך אליבא דר"י כתב רש"י ז"ל שאין לדון היקש מעצמו כמו גז"ש אבל רבנן סברי גם לדברי רש"י ז"ל דכל המדות אדם דן מעצמו כמו ק"ו חוץ מגז"ש והלכה כרבנן. ומעתה להלכה כו"ע מודי דכל הנזכר בחד קרא ילפינן מהדדי. אמנם בנ"ד בשביתת בנו נ"ל דאף ר"י דסובר לא ילפינן לולב מאתרוג לענין הדר, התם הוא דלא כתיב הדר אלא באתרוג פרי עץ הדר ואח"כ כתיב וכפות תמרים ולא קאי כלל תיבת הדר על הלולב אלא שצריך ללמדו בהקישא מאתרוג, אבל כאן דהך ל"ת מלאכה ע"כ קאי אבנו ועבדו ובהמתו וא"א להוציא אף א' מהם מן הכלל שלא יהי' סובב עליו אותה האזהרה של ל"ת מלאכה, האיך אפשר להפריד בין הדבקים ולחלק דברי הקרא לצדדין ליתן בא' מהם כוונה אחרת באותן התיבות ממש של ל"ת מלאכה, ואינו היקש ע"י שמוזכר בפסוק א' אלא ע"י שמוזכר בתיבה אחת וגם ר"י מודה בזה. וא"כ בוודאי דיש ללמוד שביתת בנו מעבדו ובהמתו.

וראיה ברורה מדברי הרשב"א בתשובה סימן נ"ט שהביא ראי' דשביתת עבדו הוא אף בלא קיבל עליו ז' מצוות, וכתב שם וז"ל דלא אסרה תורה אלא משים ושביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקא ומה שור וחמור אנו מלווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו ואפילו בשלא קיבל עליו ז' מצוות דהרי הוא כשור וחמור עכ"ל. וזה וודאי דיש חילוק גדול בין בהמה לעבד למה שהם ברשותו. דהבהמה היא ברשותו לגמרי לשוחטה ולאכלה ולהרגם כשהיא לצרכו ואין כן העבד, ובוודאי דמסברא בעלמא אין לדמות עבד לבהמה למילף חד מחברי', ואך בשביל זה יליף הרשב"א ז"ל עבד מבהמה יען שנכלל בחו קרא הרי הוא כשור וחמור לענין זה, וכמו כן בבנו דמחד קרא נפקא הרי הוא בעבדו לענין זה.

ובגמרא שבת דף קנ"ג ע"ב אמר רמב"ח המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה מ"ט אמר רבא דאמר קרא ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידי', ושוב דחי לענין העונשין דסקילה וחטאת דיש לימודים אחרים לפעור בבהמה. הנה אף לענין העונשין שלא נזכר כלל באותו הקרא, מ"מ היינו למדין מהיקש כל הנכלל שס באותו הקרא לולא שיש לימודים אחרים שלא להקישם לענין העונש, אבל בגוף השביתה שנכללו שם בפי' ביחד וודאי דלמדין זה מזה. ואחר שהתבוננתי בזה בסברא, ראיתי בספר החינוך להרא"ה ז"ל פ' יתרו (מצוה ל"ב) שכתב בפי' וז"ל מלאכת בהמתו לא מחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו מלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. הרי שסובר כן אליבא דאמת ששביתת בהמתו דומה לשביתת הקטן והכל א' הוא, והביא זה בשם הרמב"ן ז"ל. והמנ"ח (שם מוסך השבת בסופו) נתקשה דלא נראה כן בש"ס ופוסקים, יעיי"ש שהביא ראיות להלכה, אבל בעיקר הסברא לא דיבר מאומה כי בעיקר הסברא נכונים מאד דברי הרא"ה ז"ל כמו שביארתי יען שנכללו בחד קרא וצריך לבקש תירוץ על דעת החולקין.

שוב עיינתי עוד בפנים בתשו' הרשב"א הנ"ל סימן נ"ט שכתב אח"כ וז"ל ולא אסרה תורה ג"ת ועבד ואמה במלאכת ישראל אלא בשיש אמירה דישראל או שעושין על דעת ישראל כדאמרינן פרק כל כתבי קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופרקינן בקטן עושה על דעת אביו עפ"ל. סרי שגם הוא ז"ל מדמה עבד לקטן, ובודאי דזה ג"כ מאותו הטעם שכתב בתחילה לענין עבד ובהמה כיון דמחד קרא נפקא. אלא שבמה שכתב שאין הציווי על עבדו אלא כשעושה על דעת רבו, לא נראה כן מדברי שאר פוסקים, והענין צריך ביאור רחב בש"ס )ופוסקים לא אופל להאריך כעת מעודדת הימים הקדושים ושארי טירדות, ולא באתי אלא להעיר להצדיק דברי כ"ק אבא מארי הגה"ק זצוקלה"ה שכנים דבריו ז"ל בקושיא זו למה לא מדמינן שביתת בנו לעבדו ובהמתו ושהרא"ה והרמב"ן והרשב"א ז"ל סוברים אליבא דאמת כן והוא מקור חזק לסברא זו, ועכ"פ צריך לתרץ דעת אלו שאין סוברים כן.

ב

ומה שכתב עוד במלאכה שא"צ לגופה דלא שייך בבהמתו דמצות שביתתה נאמרה בשלילה והמצוה הוא לנוח ואין נפק"מ איך המלאכה נעשתה. לא הבנתי דבריו, דגם על האדם נאמרה ציווי בשלילה וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב), ושביתה נקרא כשהוא נח ממלאכה, והיה ג"כ הסברא דאין נפק"מ באיזה אופן עשה המלאכה סוף סוף גופו לא נח ולא שבת, ואעפי"כ יען שגילתה התורה דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ילפינן מזה דאם הוא מלאכה שא"צ לגופה הוי שביתה אף שגופו לא שבת, וא"כ גם בשביתת בהמתו י"ל כן דמקור א' להס, וכבר ביארתי דילפינן מהדדי מקרא דאתה ובהמתך, וז"ב.

והנני מברכו בכוח"ע לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים ובברכת שנה טובה ומבורכת כנפשו ונפש הדושת"ה באה"ר

הק' יואל טייטלבוים

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
-{{הודעה חשובה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יט|תווית_קודם=אורח חיים סימן יט|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_כא|תווית_הבא=אורח חיים סימן כא}}
+{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_יט|תווית_קודם=אורח חיים סימן יט|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן כא|תווית_הבא=אורח חיים סימן כא}}
-סימן כ ב״ה, עש״ק פ׳ נצבים התשי״ג לפ״ג, פה נ.י. יצ״ו שלום וכט׳׳ם אל כבוד הרב הגאון וכו׳ מוה״ר שלמה יצחק לעווין שליט״א,
+== '''~ סימן כ ~''' ==
+ב"ה, עש"ק פ' נצבים התשי"ג לפ"ג, פה נ.י. יצ"ו שלום וכמ"כ אל כבוד הרב הגאון וכו' מוה"ר '''שלמה יצחק לעווין''' שליט"א. מכתבן הגיעני במה שתמה על דברי כ"ק אבא מארי זלה"ה בס' קיו"ט (בסוגיא דקטן אוכל נבילות) במה שחתר חתירה לתרץ למה אינו חייב על שביתת בנו הקטן כמו על שביתת בהמתו, וכתב עליו שדברים אלו אינם מובנים כלל, דלא שייך דין שביתה על בנו שאינו קנוי לאב, דדוקא בעבדו שורו וחמורו שייך שביתה כדברי הקרא. {{יישור מרכזי|א}}'''הנה''' מסברא בעלמא בוודאי דאין ללמוד בנו מעבדו ובהמתו, דאף דיש ענינים שבנו הקטן הוא יותר ברשות האב מעבדו הגדול, עכ"ז יש חילוק בין הנושאים וא"א ללמוד חד מחברי' אילו לא היה ע"ז לימוד בקרא. אבל האמת הוא דשביתת בנו ועבדו ובהמתו המה בחד קרא דלא תעשה מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך, כמבואר במכילתא והובא ברש"י ז"ל שם על הקרא דל"ת מלאכה אתה ובנך (שמות כ, י) אלו קטנים וכו' וזהו ששנינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. הרי ששביתת קטן ציווי על האב מדאורייתא מאותו הקרא. וכן מבואר בחידושי הרשב"א ריש פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ג ע"ב) וז"ל ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו כלומר ועובר משום ל"ת מלאכה עכ"ל. הרי שברור בעיניו ז"ל גם בדעת הגמרא לפרש כן שנלמד מהך קרא. ובסוכה דף ל"א ע"א בפלוגתא דר"י ורבנן אי לולב בעי הדר דר"י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג ורבנן סברי מקשינן, ופי' רש"י ז"ל לא מקשינן דלא הקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק"ו, וכתבו בתוס' ד"ה ור"י ותימה גדולה דאפילו סמוכין דהיינו שני מקראות שסמוכין זה לזה ניתנו לדרוש מן התורה כש"כ הקישא דהיינו שני דברים המוקשין בפסוק א' אפילו צר"י דלא דריש סמוכין מ"מ בהקישא מודה אלא כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגז"ש דאין דן אא"כ למדה מרבו. הנה לדעת התוספות כו"ע מודי דשני דברים שהם בפסוק אחד ילפינן מהדדי מעצמו. ואף לדעת רש"י ז"ל כתב המל"מ בפ"ב מהל' קרבן פסח דאך אליבא דר"י כתב רש"י ז"ל שאין לדון היקש מעצמו כמו גז"ש אבל רבנן סברי גם לדברי רש"י ז"ל דכל המדות אדם דן מעצמו כמו ק"ו חוץ מגז"ש והלכה כרבנן. ומעתה להלכה כו"ע מודי דכל הנזכר בחד קרא ילפינן מהדדי. אמנם בנ"ד בשביתת בנו נ"ל דאף ר"י דסובר לא ילפינן לולב מאתרוג לענין הדר, התם הוא דלא כתיב הדר אלא באתרוג פרי עץ הדר ואח"כ כתיב וכפות תמרים ולא קאי כלל תיבת הדר על הלולב אלא שצריך ללמדו בהקישא מאתרוג, אבל כאן דהך ל"ת מלאכה ע"כ קאי אבנו ועבדו ובהמתו וא"א להוציא אף א' מהם מן הכלל שלא יהי' סובב עליו אותה האזהרה של ל"ת מלאכה, האיך אפשר להפריד בין הדבקים ולחלק דברי הקרא לצדדין ליתן בא' מהם כוונה אחרת באותן התיבות ממש של ל"ת מלאכה, ואינו היקש ע"י שמוזכר בפסוק א' אלא ע"י שמוזכר בתיבה אחת וגם ר"י מודה בזה. וא"כ בוודאי דיש ללמוד שביתת בנו מעבדו ובהמתו.
-מ כ ת ב ו הגיעני במה שתמה על דברי כ״ק אבא מארי זלה׳׳ה בם׳ קיו״ט )בסוגיא דקטן אוכל נבילות( במה שחתר חתירה לתרץ למה אינו חייב על שביתת בנו ה ק ק כמו על שביתת בהמתו, וכתב עליו שדברים אלו אינם מובנים כלל, דלא שייך דין שביתה על בנו שאינו קנוי לאב, דדוקא בעבדו שורו וחמורו שייך שביתה כדברי הקרא. הנה מסברא בעלמא בוודאי דאין ללמוד בנו מעבדו ובהמתו, דאף דיש ענינים שבנו הקטן הוא יותר גי שות.האב מפבדר הגדול, עכ״ז יש חילוק בין הנושאים וא״א ללמוד חד ׳מחברי׳ - אילו לא היה ע״ז לימוד בקרא. אבל האמת הוא דשניתת בנו.ועבדו ובהמתו המה במד קרא דלא תעשה מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך, כמבואר במכילתא והובא ברש״י ז״ל שם על הקרא דל״ת מלאכה אתה ובנך )שמות כ, י( אלו קטנים וכו׳ וזהו ששנינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. הרי ששביתת. קטן ציווי על האב ׳מדאורייתא .מאותו הקרא. וכן מבואר בחידושי הרשב״א ריש פ׳ מי שהחשיך )שבת דף קנ״ג ע״ב( וז״ל ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמרא בקטן העושה על דעת אביו כלומר ועובר משוס ל״ת מלאכה עכ״ל. הרי שברור בעיניו.ז״ל גם בדעת הגמרא לפרש כן שנלמד.מהך קרא. ובסוכה דף ל׳׳א ע״א בפלוגתא דר״י ורבנן אי לולב בעי הדר דר״י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג ורבנן סברי מקשינן, ופי׳ רש״י ז׳׳׳ל לא מקשינן דלא הקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן ׳לדרוש מעצמו מכל י׳^ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא ק״ו, וכתבו בתוס׳ ד״ה ור״י ותיימה גדולה דאפילו סמוכין דהיינו שני מקראות שסמוכין זה לזה ניתנו לדרוש מן התורה כש׳ הקישא דהיינו שני דברים המוקשין בפסוק א׳ אפילו לר״י דלא דריש סמוכין מ״מ בהקישא מודה אלא כל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגז״ש דאין דן אא״כ למדה מרבו. הנה לדעת התוספות כו״ע מוידי דשני דברים שהם בפיסוק אחד ילפינן מהדדי מעצימו. ואף לדעת רש״י ז״ל כתב המל״מ בפ״ב מהל׳ קרבן פסח דאך אליבא דר״י כתיב רש״י ז״ל שאין לדון היקש מעצמו כמו גז״ש אבל רבנן סברי גם לדברי רש״י ז״ל דכל המדיות אדם ידן מעצמו כמו ק״ו חוץ מגז״ש והלכה כרבנן. ומעתה להלכה כו׳׳ע .מודי דכל הנזכר במד קרא ילפינן מהדדי. אמנם בנ״ד בשביתת בנו נ״ל דאף ר״י דסובר לא יילפיינן ׳לולב מאתרוג לענין הדר, התם הוא דלא . כתיב הדר אלא באתרוג פרי עץ הדר ואח״כ כתיב וכיפות תמרים ולא קאי כלל תיבת הידר על הלולב אלא שצריך ללמדו גהקישא מאתרוג, אבל כאן ידהך ל״ת מליאכה ע״כ קאי אבנו ועבדו ובהמתו וא״א להוציא אף י א׳ מהם מן הכלל שלא יהי׳ סובב עליו אותה האזהרה'של ל״ת מלאכה, האיך אפשר ׳להפריד בין הדביקים ולח׳לק דברי הקרא'לצדדין ליתן בא׳ מהם כוונה־ אחרת באותן התיבות ממש של ל׳׳ת מלאכה, ואינו היקש ע״י שמוזכר בפסוק א׳ אלא ע״י שמוזכר בתיבה אמת וגם ר״י מודה בזה. וא״כ בוודאי דיש ללמוד שביתת בנו מעבדו ובהמתו. וראיה ברורה מדברי הרשב׳׳א בתשובה סימן נ״ט שהביא ראי׳ דשביתת עבדו הוא אף בלא קיבל עליו ז׳ מצוות, וכתב שם וז״ל דילא אסרה תורה אלא משום דשביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דימחד קרא נפקא ומה שור וחמור אנו מצווין עליו אף עבדנו אנו ׳מצווין עליו ואפילו בשיליא קיבל עליו ז׳ מצוות דהרי הוא כשור וחמור עכ״ל. וזה וודאי דיש חילוק גדול בין בהמה לעבד למה שכס ברשותו, דהבהמה היא ברשותו לגימרי לשוחטה ולאכלה ולהרגה כשהיא לצרכו ואין כן העביד, ובוודאי דמסברא בעלמא אין לדמות עבד לבהמה לימילף חד מחברי׳, ואך בשביל זה ייליף הרשב׳׳א ז״ל עבד מבהמה יען שנכלל בחד קרא הרי הוא כשור וחמור לענין זה, וכמו כן בבנו דמחד קרא נפקא הרי הוא כעבדו לענין זה. ובגמרא שבת דף קנ׳ y ע׳׳ב אמר רמב״ח המחימר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקיילה מ״ט אמר רבא דאמר קרא ל״ת כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידי׳, ושוב דמי לענין העונשין דסקילה וחטאת ׳דיש לימודים אחרים לפטור בבהמה. הנה אף לענין העונשין שלא נזכר כלל באותו הקרא, מ״מ היינו למדין מהיקש כיל הנכלל שם באותו הקרא לולא שיש ליימודים אחרים שלא להקישם לענין העונש, אבל בגוף השביתה שנכללו שם בפי׳ ביחד וודאי דלמדין זה מזה. ואחר שהתבוננתי בזה בסברא, ראיתי בספר החינוך לכרא״ה ז״ל פ׳ יתרו )מצוה ל״ב( שכתב בפי׳ וז״יל מלאכת בהימתו לא מחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו מלאכת. בנו הקטן ועבדו הכנעני. כרי שסובר כן איליבא דאימת ששביתת בהמתו דומה לשביתת הקטן והכל א׳ הוא, והביא זה בשם הרמב״ן ז״ל. והמנ״ח )שם מוסך השבת בסופו( נתקשה דלא נראה כן בש״ס ופוסקים, 'יעיי״ש שהביא ראיות להלכה, אבל בעיקר הסברא לא דיבר מאומה כי בעיקר הסברא נכונים מאד דברי הרא״ה ז״ל כמו שביארתי יען שנכללו בחד קרא וצריך לבקש תירוץ על דעת החולקין. שוב עיינתי עוד בפנים בתשו׳ הרשב״א הנ״ל סימן נ׳׳ט שכתב אח״כ וז״ל ולא אסרה תורה ג״ת ועבד ואמה במלאכת ישראל אלא בשיש אמירה דישראיל או שעושין על דעת ישראל כדאמרינן פרק כיל כתבי קטן שבא לכבות אין שומעין לו ופרקינן בקטן עושה על דעת אביו עכ״ל. הרי שגם הוא ז״ל מדמה עבד לקטן, ובודאי דזה ג״כ מאותו הטעם שכתב בתחילה לענין מבד ובהמה כיון דמחד קרא נפקא. אלא שבימה שכתב שאין הציווי על עבדו אלא כשעושה על דעת רבו, לא נראה כן מדברי שאר פוסקים, והענין צריך ביאור רחב בש״ס ופוסקים ׳לא אוכל להאריך כעת מטירדת הימים הקדושים ושארי פירדוח, ולא באסי אלא להעיר להצדיק דברי כ״ק אבא מארי הגה״ק זצוקלה׳׳ה שכנים דבריו ז״ל בקושיא זו למה לא מדמינן שביתת בנו לעבדו ובהמתו ושהרא׳׳ה והרמב״ן והרשב׳׳א ז״ל סוברים אליבא דאמת כן והוא מקור חזק לסברא זו, ועכ״פ צריך לתרץ דעת אלו שאין סוברים כן. ומה שכתב עוד במלאכה שא״צ לגופה דלא שייך בבהמתו דמצות שביתתה נאמרה בשלילה והמצוה הוא לנוח ואין נפק״מ איך המלאכה געשתה. לא הבנתי דכייו, דגם על האדם נאמרה ציווי בשלילה וביום השביעי תשבות )שמות כג, יב(, ושביתה נקרא כשהוא ח ממלאכה, והיה ג״כ הסברא דאין נפק״מ באיזה אופן עשה המלאכה סוף סוף גופו לא נח ולא שבת, ואעפי׳׳כ יען שגילתה התורה דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ילפינן מזה דאם הוא מלאכה שא״צ לגופה הוי שביתה אף שגופו לא שבת, וא״כ גם בשביתת בהמתו י״ל כן דמקור א׳ להם, וכבר ביארתי דילפינן מהדדי מקרא דאתה ובהמתך, וז״ב.
+'''וראיה''' ברורה מדברי הרשב"א בתשובה סימן נ"ט שהביא ראי' דשביתת עבדו הוא אף בלא קיבל עליו ז' מצוות, וכתב שם וז"ל דלא אסרה תורה אלא משים ושביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקא ומה שור וחמור אנו מלווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו ואפילו בשלא קיבל עליו ז' מצוות דהרי הוא כשור וחמור עכ"ל. וזה וודאי דיש חילוק גדול בין בהמה לעבד למה שהם ברשותו. דהבהמה היא ברשותו לגמרי לשוחטה ולאכלה ולהרגם כשהיא לצרכו ואין כן העבד, ובוודאי דמסברא בעלמא אין לדמות עבד לבהמה למילף חד מחברי', ואך בשביל זה יליף הרשב"א ז"ל עבד מבהמה יען שנכלל בחו קרא הרי הוא כשור וחמור לענין זה, וכמו כן בבנו דמחד קרא נפקא הרי הוא בעבדו לענין זה.
-והנני מברכו גכוח״ט לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים ובברכת שנה טובה ומבורכת כנפשו ונפש הדושת״ה באה׳ד
+'''ובגמרא''' שבת דף קנ"ג ע"ב אמר רמב"ח המחמר אחר בהמתו בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה מ"ט אמר רבא דאמר קרא ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך בהמתו דומיא דידי', ושוב דחי לענין העונשין דסקילה וחטאת דיש לימודים אחרים לפעור בבהמה. הנה אף לענין העונשין שלא נזכר כלל באותו הקרא, מ"מ היינו למדין מהיקש כל הנכלל שס באותו הקרא לולא שיש לימודים אחרים שלא להקישם לענין העונש, אבל בגוף השביתה שנכללו שם בפי' ביחד וודאי דלמדין זה מזה. '''ואחר''' שהתבוננתי בזה בסברא, ראיתי בספר החינוך להרא"ה ז"ל פ' יתרו (מצוה ל"ב) שכתב בפי' וז"ל מלאכת בהמתו לא מחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו מלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. הרי שסובר כן אליבא דאמת ששביתת בהמתו דומה לשביתת הקטן והכל א' הוא, והביא זה בשם הרמב"ן ז"ל. והמנ"ח (שם מוסך השבת בסופו) נתקשה דלא נראה כן בש"ס ופוסקים, יעיי"ש שהביא ראיות להלכה, אבל בעיקר הסברא לא דיבר מאומה כי בעיקר הסברא נכונים מאד דברי הרא"ה ז"ל כמו שביארתי יען שנכללו בחד קרא וצריך לבקש תירוץ על דעת החולקין.
-הק׳ יואל טייטלבוים
+שוב עיינתי עוד בפנים בתשו' הרשב"א הנ"ל סימן נ"ט שכתב אח"כ וז"ל ולא אסרה תורה ג"ת ועבד ואמה במלאכת ישראל אלא בשיש אמירה דישראל או שעושין על דעת ישראל כדאמרינן פרק כל כתבי קטן שבא לכבות '''אין''' שומעין לו ופרקינן בקטן עושה על דעת אביו עפ"ל. סרי שגם הוא ז"ל מדמה עבד לקטן, ובודאי דזה ג"כ מאותו הטעם שכתב בתחילה לענין עבד ובהמה כיון דמחד קרא נפקא. אלא שבמה שכתב שאין הציווי על עבדו אלא כשעושה על דעת רבו, לא נראה כן מדברי שאר פוסקים, והענין צריך ביאור רחב בש"ס )ופוסקים לא אופל להאריך כעת מעודדת הימים הקדושים ושארי טירדות, ולא באתי אלא להעיר להצדיק דברי כ"ק אבא מארי הגה"ק זצוקלה"ה שכנים דבריו ז"ל בקושיא זו למה לא מדמינן שביתת בנו לעבדו ובהמתו ושהרא"ה והרמב"ן והרשב"א ז"ל סוברים אליבא דאמת כן והוא מקור חזק לסברא זו, ועכ"פ צריך לתרץ דעת אלו שאין סוברים כן.{{יישור מרכזי|ב}}'''ומה''' שכתב עוד במלאכה שא"צ לגופה דלא שייך בבהמתו דמצות שביתתה נאמרה בשלילה והמצוה הוא לנוח ואין נפק"מ איך המלאכה נעשתה. לא הבנתי דבריו, דגם על האדם נאמרה ציווי בשלילה וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב), ושביתה נקרא כשהוא נח ממלאכה, והיה ג"כ הסברא דאין נפק"מ באיזה אופן עשה המלאכה סוף סוף גופו לא נח ולא שבת, ואעפי"כ יען שגילתה התורה דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ילפינן מזה דאם הוא מלאכה שא"צ לגופה הוי שביתה אף שגופו לא שבת, וא"כ גם בשביתת בהמתו י"ל כן דמקור א' להס, וכבר ביארתי דילפינן מהדדי מקרא דאתה ובהמתך, וז"ב.
+והנני מברכו בכוח"ע לאלתר לחיים בספרן של צדיקים גמורים ובברכת שנה טובה ומבורכת כנפשו ונפש הדושת"ה באה"ר
+הק' יואל טייטלבוים
+[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]
+[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]

שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן כ: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה אחרונה מ־23:03, 23 בנובמבר 2024

~ סימן כ ~

תפריט ניווט

חיפוש