שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ז: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
→ העריכה הקודמת
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(4 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{הודעה חשובה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ו|תווית_קודם=אורח חיים סימן ו|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ח|תווית_הבא=אורח חיים סימן ח}}
{{טקסט מסריקה}}{{ניווט|קודם=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ו|תווית_קודם=אורח חיים סימן ו|דף_ראשי=שו"ת_דברי_יואל|תווית_דף_ראשי=שו"ת דברי יואל|הבא=שו"ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ח|תווית_הבא=אורח חיים סימן ח}}
ב׳׳ה שלו׳ וכט"ס אל כבוד ידידי הרב הטאוה״ג הו״ב יראת ה׳ היא אוצרו כש״ת מוה״ר שלמה ברוך פראגער נ״י האב״ד דק״ק פעטראוואוסעללא יצ״ו.
== '''~ סימן ז ~''' ==
ב"ה


אחדשה"ט כמשפט, מכתבו הניעני בדבר השאלה שאירע בביהמ״ד דת״ת בקהלתו בשעת גלולת ס״ת שנשתלשלו היריעות למטה מעץ החיים ולא היה באפשרי לגוללו, לזה רצה המגביה לסייע שיוכל הגולל לגלול והניח מידו צד א׳ על ברכיו שיוכל בידו להגבי׳ את היריעות, וגם הגולל הניח אח״כ את הצד מידו כדי להגביה את היריעות, ועי״ז ׳נפל אותו צד לארץ על עץ החיים ואולי ׳גם היריעות נגעו בארץ.


א
שלו' וכט"ס אל כבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב יראת ה' היא אוצרו כש"ת מוה"ר שרמה ברוך פראגער נ"י האב"ד דק"ק פעטראוואסעללא יצ"ו.


והנה ׳כבר ראו עיניו דברי האחרונים ז״ל בזה, דהמג״א בסימן מ״ד הביא מהמשפטי שמואל (סימן י״ב) שכתיב סמך להתענות אף בנפלו תפילין מידו, ודברי המשפטי שמואל המה מהא דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע צריך שפי קריעות (מ״ק דף כ״ו ע״א) כימו ס״ת שנשרף ר״ל, ותמכו כולם דאין ראיה משם דהלא מבואר בהדיא בגמרא דאין זה אלא בזרוע וכמעשה שהי׳ לא באונס. ובכפות תמרים סוכה דף מ״א כתב סמך מהא דאיתיה שם בגמרא לא יאחוז אדם ס׳׳ת ותפילין בידו ויתפלל וכו׳, ופי׳ רש״י ז״ל דחיישינן שמא יפלו מידו לארץ, הרי דהוי זלזול נפילה לארץ וילכן נכון להתענות, אמנם גם בזה הקשו כולם דאין ראיה משם אלא למי שנפלו מידו, אבל למה שנהגו להתענות כל העם שהיו ביביהמ״ד אין ראיה משם. ובשו״ת אמרי אש סימן ו׳ כתב סמך מהירושלמי דסוטה (פ״ז ה״ד) עה״כ (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים וכ"ש תורה נופלת אלא זה החזן, וכתב ההרמב"ן בחד פירושא לפרש זה החזן דהיינו המתעסק בביהכנ״ס שאינו מקים ס״ת להעמידו כתיקונו שלא יפול, ולפי״ז מי שהעמיד הס״ת שלא כתיקונו ועי״ז נפל לארץ אפילו בשוגג הרי הוא בכלל ארור ח״ו, לזה מתענין שיצא מכלל ארור ויבוא ׳לכלל ברוך, ולכן מתענין כולם כי כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ ולקיימו כתיקונו.


ובשו״ת דברי חיים סימן נ״ט הביא דברי האמרי אש הנ״ל, וכתב דגם משם אין הוכחה שיצטרכו כולם להתענות, ולזה כתב הוא ז״ל טעם המנהג ממסכת תענית (דף ט״ז ע״א) שאמר כלי צנוע כי׳ לנו ונתבזה בעוונינו, הרי שעוונות גורמין לבזיון התורה, ואם ח״ו נקרה סיבה לבזיון התורה וודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר. וזקני זלה״ה באבני צדק סימן קי״ז קלסי׳ להאי טעמא, וכן ראיתי שהגאון מהרש״ק בשנית סיים היל׳ תפילין סימן נ׳׳ה העיר ג״כ מראיה זו דמס׳ תענית דמשמע דבזיון התורה בא ע״י עונם.  
אחדשה"ט כמשפט, מכתבו הגיעני בדבר השאלה שאירע בביהמ"ד דת"ת בקהלתו בשעת גלילת ס"ת שנשתלשלו היריעות למטה מעץ החיים ולא היה באפשרי לגוללו, לזה רצה המגביה לסייע שיוכל הגולל לגלול והניח מידו לד א' על ברכיו שיוכל בידו להגבי' את היריעות, וגס הגולל הניח אח"כ את הצד מידו כדי להגביה את היריעות, ועי"ז נפל אותו צד לארץ על עץ החיים ואולי גם היריעות נגעו בארץ.


ובעניי לא זכיתי להבין ראיה זו, דהלא שם בוודאי היה כל הסיבה ע״י עונם דהרי היה עצירת גשמים ולא נענו בתפילתם ולזה התענו ואמרו להם דיברי כבושים להחזירם בתשובה ולהזכירם ׳מעשה נינוה, וכל עשייתה שעשו אז התענית והתפילות שברחוב העיר הכל היה בסיבת עונם, ואילו היה בהוצאת התיבה איזה הוספת חטא איו הוראה על העון לא היו עושין זה בשעת הזעם, ואדרבה הם עשו זה שיהיה מליצה טובה טל עונם ׳לומר שדי להם בצרתם שהצטערו על עוונותיהם עד שיכ״כ יגרם החטיא שגם הכילי צנוע נתבזה, ועל ידי זה ירחם השי״ת ויאמר די לצרתה ויהיו נענים בתפילתם, אביל האיך נשמע מזה שאף כשאין לנו שום ידיעה מאיזה סיבה בא בזיון הפורה שיהיה ראיה שהוא בעון אנשי העיר. גם כל המיילוקים שכתבו עיל הראיות ׳המובאים ׳לעיל יש גם בזה, דמה שמחלקים דאין ראיה מס״ת שנשרף בזרוע דאין זה אלא בזרוע לא כשנעשה באונם, לפי״ז יש לחלק גם בזה דהילא שם הוציאו התיבה ברצון ובשאט נפש דהוי בזיון יותר מדבר הנעשה באונס. גם מה שכתבו דאין ראיה מהא דאמרו בגמרא לא ייאחוז אדם ס״ת ותפילין בידו אלא למי שמידו נפל אבל לא לשאר העם שהיו שם, ובד״ח כתב גם אראיית האמרי אש מהירושלמי בארור אשר לא יקים דאין ראיה לשאר הרואין, לפענ״ד יש לחלק בזה גם מהא דמסכת תענית דשם נעשה הוצאת התיבה בהסכמת כל הקהל וכל העם רואין בבזיונה ואין מי שיאספה הביתה, שפיר יש לומר דהוא בחטא כולם, אבל כאן שאר העם אין ׳להם שום חלק בדבר, ונעשה הכל באונס וברגע אחד והקימו חיכף ומאי הוה.׳להם למייעבד, ואך זה שנפל מידו י״ל שהוא גרם בדבר שלא היה השמירה כריאוי.
{{יישור מרכזי|א}}


גם יש לחלק דאף אם נימא דהתם בתענית הוא ראיה שהוא בתוך העיר אין ראייה לכאן, דהרי גם בנהרג אדם ס״ו תוך העיר אם ל 6 נודע. מי סכהז צריכין כל העיר כפרה דלזה מביאין עגלה ערופה ומבקשים כפר לעמך ישראל ונכפר להם הדם, אבל כשנודע מי שהרג בין שהיה ההריגה ברצון או בשגגה .ואונס כל. העיר פעורין ולא ׳מצינו שיצערכי לבקש אז שום כפרה, וביומא דך כ״ג בהא שהיו רצין ועולין בכבש שאמר ר׳ צדוק על מי להביא עגלה ערופה פריך שם והא לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי הכהו, ,ובסוטה דף מ״ז משרבו הרוצנזין בטלה עגלה ערופה שאינה באה אלא על הספק, ופירש רש״י ז״ל בשביל שנודע ההורגין "מי הם, ובשבת פרק האורג דף ק״ה מדמה יציאת נשמת האדם לס״ת שנשרפה, וא' כמו שיש חילוק. בהריגת אדם בין היכא שלא נודע בשל מי נעשית הרעה הזאת ש די לתלות בעון כל העיר להיכא שנודע אצל מי נעשית דכיל העיר פטורין, כמו כן יש לחלק גם בזה דשם בהוצאת התיבה שגרמו במעשיהם לא נודע להם ימי גרם כל המעשים האלה לכן נקרא הכל על שמם שם כל העיר שצריכים כולם כפרה, אבל כשנודע ונראה לנו אצל מי שנעשה הסיבה מה״ת לתלות גם בשאר העם שהיו שם. והנה במ״ש הדברי חיים על האמרי אש דאין ראיה מהירושלמי להאחרים שהיו שם, הנה האמרי אש הרגיש בזה וכתב לתקן דבריו דהאחרים כל אחד לבו נוקפו . אולי אם היה משגיח היטב הי׳ יכול להחזיק .לבלתי יפול לארץ, וכפי הנראה לא נראה זה בעיני מרן ז״ל בד״ח לחייב את האחרים בשביל חשש זה דאולי אם הי׳ משגיח היטב, דלא הוה לי׳ לאסוקי אדעתי׳. ולפענ״ד יש להסביר עוד, עפ״י מה שכתבו בתוספות בבא מציעא פרק. המקבל דף ק״ו על הא דאמר כתם מתיב ר׳׳ש רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין איותו אם יכול להציל וכו׳ ואמאי נימא לי׳ אי הוית התם הוה מקיים בי גס את הארי ואת הדוב הכה עבדך, ופריך ג תוס׳ שם ד״ה מתיב א מאי לא פריך ממתניתין דתנן כארי והדוב הרי זה אונם, ואמאי נימא לי׳ אילו הוה נלחם בהם הוה מקיים בי׳ גם את הארי ואת הדוב וגו׳, ותירץ דכיון שהיה שם ולא בא לו רוח גבורה אין יכול לומר דהוה מקיים בי׳ אבל הכא שלא היה שם דלמא אי הוה התם הי׳ בו רוח גבורה ודעת להלחם והוה מקיים בי׳ גס את הארי וגו׳ יעיי״ש, ונשמע מזה דאף מה שא״א להיעשות אלא בדרך נם להציל מן הארי וימן הדוב, מי שראוי לעשות על ידו נס כזה ההכרח שיבוא ׳לו דעת ורוח גבורה להלחם ולהציל, וכיון שהיה שם ולא בא דעת ורוח גבורה לזה בוודאי אינו ראוי להתקיים בו קרא הזה גם את הארי וגו׳. ומעתה י״ל, דהנה כתב רש״י ז״ל בכל הארורים הנאמרים שם יבפ׳ כי תבא פתחו קודם בברוך, וא״כ אמרו ברוך אשר יקים, ולפי הפי׳ שבירושלבני בארור אשר לא יקים דקאי על מי שאינו מעמיד הס׳׳ת כתיקונו שלא יפול, ממילא דברוך אשר יקים הפי׳ הוא דמי שמעמידו כתיקונו ומחזיקו שלא יפול הוא בכלל ברוך, וא״כ אלו שהיו שם ולא בא להם דעת ורוח גבורה להחזיק הס״ת שלא יפול לא זכו לעשות מעשה להיות בכלל ברוך, וחששא הוא שמא אינם ראוים לכך כיון דמי שהוא ראוי לדבר בא לו דעת ורוח גבורה לכך, ולזה מתענין לזכות להיות ראוי לבוא לכלל ברוך. עוד יש ליתן איזה סמך, ע״ד שכתב המג׳׳א בסימן תר׳ 7 מהבאר שבע (סנהדרין דף צ׳׳ה ע״א) והוא גם בתשובת מהרי״ו (סימן קכ׳׳ה) ושאר פוסקים, דמי ששלח שליח ונהרג בדרך צריך כפרה, והוא מהגמרא דפרק חלק (שם) שאמר הקב״ה לדוד על ידך נהרג נוב עיר הכהנים וטל ידך נטרד דואג, ונענש על הדבר אף שלא עשה מאומה כיון שעל ידי שעשו הכהנים עמו טובה נהרגו נקרא .גם הוא גורם והוצרך לכפרה, וילמדו מזה על כל שליח שהלך לטובת המשלח וניזק בדרכו שצריך המשלח כפרה. והנה הס״ת הזאת ניתן לנו לתועלתינו וחבה יתירה נודעת לנו שניחן לנו כלי חמדה, וא״כ כל אותן הבע״ב אשר הוא להם למורשה ולשמירה מעולה בכל עת ובכל רגע כמאה״כ (משלי ו, כב) בשכבך תשמור עליך, ואם אירע לה איזה מקרה ובזיון לא גרע משליח בו״ד בעת עסקו לטובת המשלח אשר המשלח צריך כפרה במה שיארע לו. עוד אפשר לומר, ע׳׳ד שאמרו במתגיתין (ברכות פ׳׳ה מ״ה) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. וי״ל דמקרה כזה בעת עוסקו בס׳׳ת להוציאו ולהביאו או לגוללו גרע מטעות התפלה שאין שם שום בזיון, ואולי הוא ח״ו סימן רע לשולחיו, ובאמת שמירת הס׳׳ת הוא מוטל על כל אנשי הקהל שלא יבוא לידי אדם שיוכל לבא לידי בזיון ח״ו וגם שלא לטלטנו בחנם, ומי שנתמנה על כך או לוקחו בעצמו לצורך הציבור הוי שליח ציבור כמו שארי שלוחי ציבור בתפלה וכדומה ׳ושלוחו של אדם כמותו והוי הוראה לשולחיו, לזה מתענין שיהיה סימנא טבא להם ולכל ישראל.
והנה כבר ראו עיניו דברי האחרונים ז"ל בזה, דהמג"א בסימן מ"ד הביא מהמשפטי שמואל (סימן י"ב) שכתב סמך להתענות אף בנפלו תפילין מידו, ודברי המשפטי שמואל המה מהא דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע צריך שתי קריעות (מ"ק דף כ"ו ע"א) כמו ס"ת שנשרף ר"ל, ותמהו כולם דאין ראיה משם דהלא מבואר בהדיא בגמרא דאין זה אלא בזרוע וכמעשה שהי' לא באונס. ובכפות תמרים סוכה דף מ"א כתב סמך מהא דאיתא שם בגמרא לא יאחוז אדם ס"ת ותפילין בידו ויתפלל וכו', ופי' רש"י ז"ל דחיישינן שמא יפלו מידו לארץ, הרי דהוי זלזול נפילה לארץ ולכן נכון להתענות, אמנם גם בזה הקשו כולם דאין ראיה משם אלא למי שנפלו מידו, אבל למה שנהגו להתענות כל העם שהו בביהמ"ד אין ראיה משם. ובשו"ת אמרי אש סימן ו' כתב סמך מהירושלמי דסוטה (פ"ז ה"ד) עה"כ (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת אלא זה החזן, וכתב הרמב"ן בחד פירושא לפרש זה החזן דהיינו המתעסק בביהכנ"ס שאינו מקים ס"ת להעמידו כתיקונו שלא יפול, ולפי"ז מי שהעמיד הס"ת שלא כתיקונו ועי"ז נפל לארץ אפילו בשוגג הרי הוא בכלל ארור ח"ו, לזה מתענין שיצא מכלל ארור ויבוא לכלל ברוך, ולכן מתענין כולם כי כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ ולקיימו כתיקונו.
והנה לפי תשובת דברי חיים ח״א כיו״ד סימן נ״ט צריכין להתענות אף אופן שלג) היו שם בביהכ״נ אלא כל אנשי החברה אשר הס״ת הוא שלהם, אבל יש סתירה גדולה בדבריו שבח׳׳ב בחו״מ סימן ל״ג כתב בגגנב הס׳׳ת שאין חטא לשום אדם אלא להשמש שפשע ולא סגר שערי ביהכ״נ, וכבר נתקשה בזה בתשובת בית היוצר בסימן ט״ו וכתב הרבה תירוצים וכולם אינן מולרחין כלל להמעיין בדבריו הקדושים בד״ח בשני המקומות ואין להאריך. ואולי בשביל שלא הי׳ שם הבזיון כ״כ לכן הקיל, כאשר הזכיר גם זה שכתב ובפרט כי כפי הנראה לא היה הבזיון כ״כ, ואף דמשמע ממצא מוטל כארן, כי התנצל בעד המוצאים אותו שאינם חייבים, ואילו לא היו מוצאים אותו בארן אינם צריכין המוצאים יותר התנצלות מאחרים, אולי לא היה מונח כל כך בבזיון, ובחלק ראשון הי׳ המעשה שנמצא מונח באשפה, ולפי זה כי׳ מקום להקל בנידונן שלא הי׳ הבזיון כל כך. אמנם באמת גם זה אין נראה כלל, דשם במקום שהקיל הד״ח ז׳"ל נראה מלשונו ברור שהקיל גם בלא׳׳ה שאין שום חטא, וכתב רק לרווחא דמילתא שלא הי׳ הבזיון כל כך, ובחלק ראשון שהחמיר נראה שהחמיר אף בכל מה שנקרא בזיון, דהלא הוצאה התורה לרחוב בוודאי אינו בזיון יותר, וסתירת דבריו צריך עיון גדול ליישב. והנה היה מקום להקל יען כי כפי הנראה ממכתבו אינו אלא ספק שמא נגעה היריעה בקרקע ויוכל להיות שלא נגע בקרקע אלא הען חיים, אמנם כבר כתב הר׳ יונה ז״ל )ריש ברכות) דספק עבירה חמור מוודאי עבירה, וגם בנפילתו על הען, אולי לפי מש״כ המג״א דבס״ת אף אם נפל בנרתיקו צריך להתענות וחמור מתפילין שאינו צריך להתענות אם נפל בנרתיקו, ולזה אולי גם בנפל על הען חיים הוא כן. ומה שלא היה רק צד אחד וצד השני נשאר בידו, כבר מבואר בשו״ת בית יצחק יו״ד ח׳׳ב סימן קס׳׳ה ממסכת עירובין )דף צ״ז ע״ב) דלענין בזיונא אין נפקא מינה. ובמספר התעניתים, כתבו הדברי חיים והא״צ להתענות בה״ב ומי שקשה לו התענית יפדה עצמו בממון כפי יכלתו. אמנם וודאי המגביה והגולל שמידם נעשה המעשה צריכין כפרה יותר, ובשו׳ y ז ערוגת הבושם )חאו״ח סימן כ׳) הביא משיורי ברכה )יו״ד סימן רפ״ב אות ד׳) להתענות ג׳ הפסקות מב׳ ימים, וכתב שבתשובות רבותינו האחרונים הקילו הרבה יותר שבאמרי אש ובדברי חיים כתבו רק להתענות בה״ב. והנה בדבריהם לא נתבאר ,שום קולא אלא אדרבה הם הח-מירו על דברי שיו״ב, דמה שכתב בשיו״ב להתענות ג׳ הפסקות הוא מיירי ממי שנפל הס״ת מידו כי לשארי הקהל כתב הוא שם בפירוש שאין צריכין להתענות כלל, אמנם בשו״ת אמרי אם מיירי משארי הקהל ועליהם כתב להתענות בה״ב, וזה חומריא מבעל שיו״ב שפוטרם לגמרי, ,ולזה שעלה שם לספר שעל ידו הי׳ הסיבה שנפל, סתם הדברים ולא כתב מספר התעניתים אך כתב וז׳׳ל והעולה עליו מוטל יותר כבוד התורה בכל אשר לאל ידו ׳לעשות, הנה כתב שהוא צריך ׳לעשות יושר אך סתם הדברים ולא פיר"ש כמה, ובתשו׳ ד׳׳ח היה המעשה שבאו גנבים בלילה וגנבו הס״ת ולא נפל מיד שום אדם שיבביהכ״נ אלא מיד הגנבים ולדעת השיו״ב כולם פטורים כי לא חייב אלא ימי שמידו נפל, ולזה לא ידעתי אנה מציא בדבריהם קולא מבעל שיו׳׳ב. אמנם הבעל שיו״ב בעצמו בספרו חיים שאל סימן י״ב הביא גם כן דברי הרמ״ז האלו שכתב להתענות למי שמידו נפל ג׳ הפסקות של ב׳ ימים שעולים לפ״א תעניות, וכתב עליו דכל כי הני מילי דימר יכם מילי דחסידותא, והא אשכחן דר״ה התענה מ׳ תעניות על דאתהפיכא ליה רצועה דתפילין )מו״ק כ״ה), אבל להורות לרבים וודאי לא אמרה הרב ז״ל. הרי שגם הוא ז״ל כתב דאין להורות כן לרבים, ובפרט בדור חלוש בוודאי אין להחמיר בתעניתים וייצא שכרו בהפסדו. ועכ״פ בממון יפדו עצמם המגביה והגולל . יתר התעניתים יותר משארי הקהל, והמגביה ־והגולל אם יפדו עצמם הכל בממון, מהראוי שעל כל פנים יום א׳ לא יסמכו על הפדיון ויתענו דוקא אמנם יען שאיני מכיר אותם ואולי הם תשושי כח, לזה לא אוכל ׳להחליט וכת׳׳ה נ״י לפי יודעו ומכירו אותם יחוה להם. ו ה עי לן ר הוא מהיום ולהלאה ליתן כבוד לתורה, ועיקר כבוד התורה לעסוק בה בטהרה כי זה חפצה ורצונה זה כבודה, ומהריאוי לקבוע עתים לתורה ברבים ולהגות בה בציבור, ולהשגיח על התלמוד תורה בעינא פקיחא, : בפרט כי זה קרה אצל החברה תלמוד תורה :בודאי. צריך איזה תיקון בצרכי הת״ת שיהי׳ יסוד מוסד יותר 'לילדי בנ״י על דרך התורה והיראה, ושלא ילשוח בביהמ״ד בשעת־ התפלה וקרה״ת, וז׳ זלה׳׳ה כתב שם לגמור תהלים בציבור בכל שבוע זזה תיקון גדו ויעשו זה באשמורת ליל שישי, או בבוקר בעש״ק קודם התפלה, ואם אין להם פנאי אז, יהיה ביום אחר, והוא רחום


שאלות ותשלמת אד׳ח סימז ז ח ט  נא יכפר עון, ורעה אליכם לל) יל)ונכ ה״ו, וי{כו להיוח בכלל ברכה, להתנרך גרכת שמיס מע" ויעלו מעלה מעלה, ויצליחו בכל דרכיהם.


א״ד ידידו דושת׳׳ה באהבה רבה מברכו בכל עניניו הק' יואל טייטילכוים
ובשו"ת דברי חיים סימן נ"ט הביא דברי האמרי אש הנ"ל, וכתב דגם משם אין הוכחה שיצטרכו כולם להתענות, ולזה כתב הוא ז"ל טעם המנהג ממסכת תענית (דף ט"ז ע"א) שאמר כלי צנוע הי' ננו ונתבזה בעוונינו, הרי שעוונות גורמין לבזיון התורה, ואם ח"ו נקרה סיבה לבזיון התורה וודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר. וזקני זלה"ה באבני צדק סימן קי"ז קלסי' להאי טעמא, וכן ראיתי שהגאון מהרש"ק בשנית חיים הל' תפילין סימן נ"ה העיר ג"כ מראיה זו דמס' תענית דמשמע דבזיון התורה בא ע"י עונם.
 
ובעניי לא זכיתי להבין ראיה זי, דהלא שם בו י דאי היה כל הסיבה ע"י עונם דהרי היה עצירת גשמים ולא נענו בתפילתם ולזה התענו ואמרו להם דברי כבושים להחזירם בתשובה ולהזכירם מעשה נינוה, וכל עשייתם שעשו אז התענית והתפילות שברחוב העיר ככל היה בסיבת עונם, ואילו היה בהוצאת התיבה איזה הוספת חטא או הוראה על העון לא היו עושין זה בשעת הזעם, ואדרבה הם עשו זה שיהיה מליצה טובה על עונם לומ ר שדי להם בצרתם שהצטערו על עוונותיהם עד שכ"כ גרס החטא שגם הכלי צנוע נתבזה, ועל ידי זה ירחם השי"ת ויאמר די לצרתם ויהיו נענים בתפילתם, אבל האיך נשמע מזה שאף כשאין לנו שום ידיעה מאיזה סיבה בא בזיון התורה שיהיה ראיה שהוא בעון אנשי העיר. גם כל החילוקים שכתבו על הראיות המובאים לעיל יש גם בזה, דמה שמחלקים דאין ראיה מס"ת שנשרף בזרוע דאין זה אלא בזרוע לא כשנעשה באונס, לפי"ז יש לחלק גם בזה דהלא שם הוציאו התיבה ברצון ונשאם נפש דהוי בזיון יוסר מדבר הנעשה באונס. גם מה שכתבו דאין ראיה מהא דאמרו בגמרא  לא יאחוז אדם ס"ת ותפילין בידו אלא למי שמידו נפל אבל לא לשאר העם שהיו שם, ובד"ח כתב גם אראיית האמרי אש מהירושלמי בארור אשר לא יקים דאין ראיה לשאר הרואין, לפענ"ד יש לחלק בזה גם מהא דמסכת תענית דשם נעשה הוצאת התיבה בהסכמת כל הקהל וכל העם רואין בבזיונה ואין מי שיאספה הביתה, שפיר יש לומר דהוא בחטא כולם, אבל כאן שאר העם אין להם שום חלק בדבר, ונעשה הכל באונס וברגע אחד והקימו תיכף ומאי הוה להם למיעבד, ואך זה שנפל מידו י"ל שהוא גרם בדבר שלא היה השמירה כראוי.
 
גם יש לחלק דאף אם נימא דהתם בתענית הוא ראיה שהוא בעון העיר אין ראיה לכאן, דהרי גם בנהרג אום ח"ו בתוך העיר אם לא נודע מי הכהו צריכין כל העיר כפרם דלזה מביאין עגלה ערופה ומבקעים ככר לעמך ישראל ונכפר להם הדם, אבל כשנודע מי שהרג בין שהיה ההריגה ברצון או בשגגה ואונס כל העיר פטורין ולא מצינו שיצטרכי לבקש אז שום כפרה, וביומא דף כ"ג בהא שהיו רצין ועולין בכבש שאמר ר' צדוק על מי להביא עגלה ערופה סרוך שם והא לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי התהו, ובסוטה דף מ"ז מפרכי הרוצחין בטלה עגלה ערופה שאינה באה אלא על הספק, ופירש רש"י ז"ל בשביל שנודע ההורגין מי הם, ובשבת פרק האורג דף ק"ה מדמה יציאת נשמת האדם לס"ת שנשרפה, וא"כ כמו שיש חילוק בהריגת אדם בין היכא שלא נודע בשל מי נעשית הרעה הזאת דיש לתלות בעון כל העיר להיכא שנודע אצל מי נעשית דכל העיר פטורין, כמו כן יש לחלק גם בזה דשם בהוצאת התיבה שגרמו במעשיהם לא נודע להם מי גרם כל המעשים האלה לכן נקרא הכל על שמם שס כל העיר שצריכים כולם כפרה, אבל כשנודע ונראה לנו אצל מי שנעשה הסיבה מה"ת לתלות גם בשאר העם שהיו שם.
 
{{יישור מרכזי|ב}}
 
והנה במ"ש הדברי חיים על האמרי אש דאין ראיה מהירושלמי להאחרים שהיו שם, הנה האמרי אש הרגיש בזה וכתב לתקן דבריו דהאחרים כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב הי' יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ, וכפי הנראה לא נראה זה בעיני מרן ז"ל בד"ח לחייב את האחרים בשביל חשש זה דאולי '''אם''' הי' משגיח היעב, דלא הוה לי' לאסוקי אדעתי'. ולפענ"ד יש להסביר עוד, עפ"י מה שכתבו בתוספות בבא מציעא פרק המקבל דף ק"ו על הא דאמר התם מסיב ר"ש רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא 'אב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל וכו' ואמאי נימא לי' '''אי''' הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך, ופריך בתוס' שם ד"ה מתיב אמאי לא פריך ממתניתין דתנן הארי הוה נלחם הדוב וגו', גבורה '''אין''' והדוב הרי זה אונס, ואמא נימא לי' אילו בהם הוה מקיים בי' גם את הארי ואת ותירץ דכיון שהיה שם ולא בא לו רוח יכול לומר דהוה מקיים בי' אבל הבא שלא היה שם דלמא אי הוה התפ הי' בו רוח גבורה ודעת להלחם והוה מקיים בי' גם את הארי וגו' יעיי"ש, ונשמע מזה דאף מה שא"א להיעשות אלא בדרך נס להציל מן הארי ומן הדוב, מי שראוי לעשות על ידו נס כזה ההכרח שיבוא לו דעת ורוח גבורה להלחם ולהציל, וכיון שהיה שם ולח בא דעת ורוח גבורה לזה בוודאי אינו ראוי להתקיים בו קרא הזה גם את הארי וגו'.
 
ומעתה י"ל, דהנה כתב רש"י ז"ל בכל הארורים הנאמרים שס בפ' כי תבא פתחו קודם בברוך, וא"כ אמרו ברוך אשר יקים, ולפי הפי' שבירושלמי בארור אשר לא יקים דקאי על מי שאינו מעמיד הס"ת כתיקונו שלא יפול, ממילא דברוך אשר יקים הפי' הוא דמי שמעמידו כתיקונו ומח יקו שלא יפול הוא בהלל ברוך, וא"כ אלו שהיו שם ולא בא להם דעת ורוה גבורה להחזיק הס"ת שלא יפול לא זכו לעשות מעשה להיות בכלל ברוך, וחששא הוא שמא אינם ראוים לכך כיון דמי שהוא ראוי לדבר בא לו דעת ורוח גבורה לבך, ולזה מתענין לזכות להיות ראוי לבוא לכלל ברוך.
 
עוד יש ליתן איזה סמך, ע"ד שכתב המג"א בסימן תר"ב מהבאר שבע (סנהדרין דף נ"ה ע"א) והוא גם בתשובת מהרי"ו (סימן קכ"ה) ושאר פוסקים, דמי ששלא שליח ונהרג בדרך צריך כפרה, והוא מהגמרא דפרק חלק (שס) שאמר הקב"ה לדוד על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דזאג, ונענש על הדבר אף שלא עשה מאומה כיון שעל ידי שעשו הכהנים עמו טובה נהרגו נקרא גם הוא גורם והוצרך לכפרה, ולמדו מזה על כל שליח שהלך לטובת המשלח וניזק בדרכו שצריך המשלח כפרה. והנה הס"ת הזאת ניתן לנו לתועלתינו וחבה יתירה נודעת לנו שניתן לנו כלי חמדה, וא"כ כל אותן הבע"ב אשר הוא להם למורשה ולשמירה מעולה בכל עת ובכל רגע כמאה"כ (משלי ו, כב) בשכבך תשמור עליך, ואם אירע לה איזה מקרה ובזיון לא גרע משליח בו"ד בעת עסקו לטובת המשלח אשר המשלח צריך כפרה במה שיארע לו. עוד אפשר לומר, מ"מ'ד שאמרו במתניתין (ברכות פ"ה מ"ה) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. וי"ל דמקרה כזה בעת עוסקו בס"ת להוציאו ולהביאו או לגוללו גרע מטעות התפלה שאין שם שום בזיון, ואולי הוא ח"ו סימן רע לשולחיו, ובאמת שמירת הס"ת הוא מוטל על כל אנשי הקהל שלא יבוא לידי אדם שיוכל לבא לידי בזיון ח"ו וגם שלא לטלטלו בחנם, ומי שנתמנה על כך או לוקחו בעצמו לצורך הציבור הוי שליח ציבור כמו שארי שלוחי ציבור בתפלה וכדומה ושלוחו של אדם כמותו והוי הוראה לשולחיו, לזה מתענין שיהיה סימנא טבא להם ולכל ישראל.
 
{{יישור מרכזי|ג}}
 
והנה לפי תשי בת דברי חיים ח"א ביו"ד סימן נ"ט צריכין להתענות אף אותן שלא היו שם בביהכ"נ אלא כל אנשי החברה אשר הש"ת הוא שלהם, אבל יש סתירה גדולה בדבריו שבא"ב בחו"מ סימן ל"ג כתב בנגנב הס"ת שאין חטא לשום אדם אלא להשמש שפשט ולא סגר שערי ביהכ"נ, וכבר נתקשה בזה בתשובת בית היוצר בסימן ט"ו וכתב הרבה תירוצים וכולם אינן מוכרחין כלל להמעיין בדבריו הקדושים בד"ח בשני המקומות ואין להאריך. ואולי בשביל שלא הי' שס הבזיון כ"כ לכן הקיל, כאשר הזכיר גם זה שכתב ובפרט כי כפי הנראה לא היה הבזיון כ"כ, ואף דמשמע דנמצא מוטל בארץ, כי התנצל בעד המוצאים אותי שאינם חייבים, ואילו לא היו מוצאים אותו בארץ אינם צריכין המוצאים יותר התנצלות מאחרים, אולי  לא היה מונח כל כך בבזיון, ובחלק ראשון הי' המעשה שנמצא מונח באשפה, ולפי זה הי' מקום להקל בנירונן שלא הי' הבזיון כל כך. אמנם באמת גם זה אין נראה כלל, דשם במקום שהקיל הד"ת ז"ל נראה מלשונו ברור שהקיל גם בלא"ה שאין שום חטא, וכתב רק לרווחא דמילתא שלא הי' הבזיון כל כך, ונחלק ראשון שהחמיר נראה שהחמיר אף בכל מה שנקרא בזיון, דהלא הוצאה התורה לרחוב בוודאי אינו בזיון יותר, וסתירת דבריו צריך עיון גדול ליישב.
 
והנה היה מקום להקל יען כי כפי הנראה ממכתב י אינו אלא ספק שמא נגעה היריעה בקרקע ויוכל להיות שלא נגע בקרקע אלא העץ חיים, אמנם כבר כתב הר' יונה ז"ל (ריש ברכות) דספק עבירה חמור מוודאי עבירה, וגס בנפילתו על העץ, אולי לפי מש"כ המג"א דבס"ת אף אם נפל בנרתיקן צריך להתענות וחמור מתפילין שאינו צריך להתענות אפ נפל בנרתיקן, ולזה אולי גם בנפל על העץ חיים הוא כן. ומה שלא היה רק צד אחד וצד השני נשאר בידו, כבר מבואר בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סימן קס"ה ממסכת עירובין (דף צ"ז ע"ב) דלענין בזיונא אין נפקא מינה.
 
{{יישור מרכזי|ד}}
 
'''ובמספר''' התעניתים, כתבו הדברי איים והא"צ להתענות בה"ב ומי שקשה לו התענית יפדה עצמו בממון כפי יכלתו. אמנם וודאי המגביה והגולל שמיום נעשה המעשה צריכין כפרה יותר, ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סימן כ') הביא משיורי ברכה (יו"ד סימן  רפ"ב אות ד') להתענות ג' הפסקות מב' ימים, וכתב שבתשובות רבותינו האחרונים הקילו הרבה יותר שבאמרו אש ובדברי חיים כתבו רק להתענות בה"ב. והנה בדבריהם לא נתבאר שום קולא אלא אדרבה הם החמירו על דברי שיו"ב, דמה שכתב בשיו"ב להתענות ג' הפסקות הוא מיירי ממי שנפל הס"ת מידו כי לבארו הקהל כתב הוא שם בפירוש שאין צריכין להתענות כלל, אמנם בשו"ת אמרי אש מיירי משארי הקהל ועליהם כתב להתענות בה"ב, וזה חומרא מבעל שיו"ב שפוטרם לגמרי, ולזה שעלה שם לספר שעל ידו הי' הסיבה שנפל, סתם הדברים ולא כתב מספר התעניתים אך כתב וז"ל והעולה עליו מוטל יותר כבוד התורה בכל אשר לאל ידו לעשות, הנה כתב שהוא צריך לעשות יותר אך סתם הדברים ולא פירש כמה, ובתשו' ד"ת היה המעשה שבאו גנבים בלילה וגנבו הס"ת ולא נפל מיד שום אדם שבביהכ"נ אלא מיד הגנבים ולדעת השיו"ב כולם פטורים כי לא חייב אלא מי שמידו נפל, ולזה לא ידעתי אנה מצא בדבריהם קולא מבעל שיו"ב. אמנם הבעל שיו"ב בעצמו בספרו חיים שאל סימן י"ב הביא גם כן דברי הרמ"ז האלו שכתב להתענות למי שמידו נפל ג' הפסקות של ב' ימים שעולים לפ"א תעניות, וכתב עליו דכל כי הני מילי דמר הם מילי דחסידותא, והא אשכחן דר"ה התענה מ' תעניות על דאתהפיכא ליה רצועה דתפילין (מו"ק כ"ה), אבל להורות לרבים וודאי לא אמרה הרב ז"ל. הרי שגם הוא ז"ל כתב דאין להורות כן לרבים, ובפרט בדור חלוש בוודאי אין להחמיר בתעניתים ויצא שכרו בהפסדו. ועכ"פ בממון יפדו עצמם המגביה והגולל יתר התעניתים יותר משארי סקהל, והמגביה והגולל אם יפדו עצמם הכל בממון, מהראוי שעל כל פנים יום א' לא יסמכו על הפדיון ויתעלו דוקא, אמנם יען שאיני מכיר איתם ואולי הם תשושי כח, לזה לא אוכל להחליט ועת"ה נ"י לפי יודעו ומכירו אותם יחוה להם.
 
והעיקר הוא מהיום ולהלאה ליתן כביד לתורה, ועיקר כבוד התורה לעסוק בה בטהרה כי זה חפצה ורצונה זה כבודה, ומהראוי לקבוע עתים לתורה ברבים ולהגות בה בציבור, ולהשגיח על התלמוד תורה בעינא פקיחא, בפרט כי זה קרה אצל החברה תלמוד תורה בודאי צריך איזה תיקון בצרכי הת"ת שיהי' יסוד מוסד יותר לילדי בנ"י על דרך התורה והיראה, ושלא לשוח בביהמ"ד בשעת התפלה וקרה"ח, וז' זלה"ה כחב שס לגמור תהלים בציבור בכל שבוע וזה תיקון גדול, ויעשו זה באשמורת ליל שישי, '''או''' בבוקר בעש"ק קודם התפלה, ואם אין להם פנאי אז, יהיה ביום אחר, והוא רחום יכפר עון, ורעה אליהם לא יאונה ת"ו, ויזכו להיות בכלל ברכה, להתברך ברכת שמים מעל ויעלו מעלה מטלה, ויצליחו בכל דרכיהם. ה״ו, וי{כו להיוח בכלל ברכה, להתנרך גרכת שמיס מע" ויעלו מעלה מעלה, ויצליחו בכל דרכיהם.
 
א״ד ידידו דושת׳׳ה באהבה רבה מברכו בכל עניניו
 
הק' יואל טייטילכוים
 
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל]]
[[קטגוריה:שו"ת דברי יואל - אורח חיים]]

גרסה אחרונה מ־21:33, 16 בנובמבר 2024

תמונה
תמונה
       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון



  << אורח חיים סימן ו• שו"ת דברי יואל• אורח חיים סימן ח >>

~ סימן ז ~

ב"ה


שלו' וכט"ס אל כבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב יראת ה' היא אוצרו כש"ת מוה"ר שרמה ברוך פראגער נ"י האב"ד דק"ק פעטראוואסעללא יצ"ו.


אחדשה"ט כמשפט, מכתבו הגיעני בדבר השאלה שאירע בביהמ"ד דת"ת בקהלתו בשעת גלילת ס"ת שנשתלשלו היריעות למטה מעץ החיים ולא היה באפשרי לגוללו, לזה רצה המגביה לסייע שיוכל הגולל לגלול והניח מידו לד א' על ברכיו שיוכל בידו להגבי' את היריעות, וגס הגולל הניח אח"כ את הצד מידו כדי להגביה את היריעות, ועי"ז נפל אותו צד לארץ על עץ החיים ואולי גם היריעות נגעו בארץ.

א

והנה כבר ראו עיניו דברי האחרונים ז"ל בזה, דהמג"א בסימן מ"ד הביא מהמשפטי שמואל (סימן י"ב) שכתב סמך להתענות אף בנפלו תפילין מידו, ודברי המשפטי שמואל המה מהא דהרואה תפילין שנשרפו בזרוע צריך שתי קריעות (מ"ק דף כ"ו ע"א) כמו ס"ת שנשרף ר"ל, ותמהו כולם דאין ראיה משם דהלא מבואר בהדיא בגמרא דאין זה אלא בזרוע וכמעשה שהי' לא באונס. ובכפות תמרים סוכה דף מ"א כתב סמך מהא דאיתא שם בגמרא לא יאחוז אדם ס"ת ותפילין בידו ויתפלל וכו', ופי' רש"י ז"ל דחיישינן שמא יפלו מידו לארץ, הרי דהוי זלזול נפילה לארץ ולכן נכון להתענות, אמנם גם בזה הקשו כולם דאין ראיה משם אלא למי שנפלו מידו, אבל למה שנהגו להתענות כל העם שהו בביהמ"ד אין ראיה משם. ובשו"ת אמרי אש סימן ו' כתב סמך מהירושלמי דסוטה (פ"ז ה"ד) עה"כ (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת אלא זה החזן, וכתב הרמב"ן בחד פירושא לפרש זה החזן דהיינו המתעסק בביהכנ"ס שאינו מקים ס"ת להעמידו כתיקונו שלא יפול, ולפי"ז מי שהעמיד הס"ת שלא כתיקונו ועי"ז נפל לארץ אפילו בשוגג הרי הוא בכלל ארור ח"ו, לזה מתענין שיצא מכלל ארור ויבוא לכלל ברוך, ולכן מתענין כולם כי כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב היה יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ ולקיימו כתיקונו.


ובשו"ת דברי חיים סימן נ"ט הביא דברי האמרי אש הנ"ל, וכתב דגם משם אין הוכחה שיצטרכו כולם להתענות, ולזה כתב הוא ז"ל טעם המנהג ממסכת תענית (דף ט"ז ע"א) שאמר כלי צנוע הי' ננו ונתבזה בעוונינו, הרי שעוונות גורמין לבזיון התורה, ואם ח"ו נקרה סיבה לבזיון התורה וודאי מחמת חטא אנשי אותה העיר. וזקני זלה"ה באבני צדק סימן קי"ז קלסי' להאי טעמא, וכן ראיתי שהגאון מהרש"ק בשנית חיים הל' תפילין סימן נ"ה העיר ג"כ מראיה זו דמס' תענית דמשמע דבזיון התורה בא ע"י עונם.

ובעניי לא זכיתי להבין ראיה זי, דהלא שם בו י דאי היה כל הסיבה ע"י עונם דהרי היה עצירת גשמים ולא נענו בתפילתם ולזה התענו ואמרו להם דברי כבושים להחזירם בתשובה ולהזכירם מעשה נינוה, וכל עשייתם שעשו אז התענית והתפילות שברחוב העיר ככל היה בסיבת עונם, ואילו היה בהוצאת התיבה איזה הוספת חטא או הוראה על העון לא היו עושין זה בשעת הזעם, ואדרבה הם עשו זה שיהיה מליצה טובה על עונם לומ ר שדי להם בצרתם שהצטערו על עוונותיהם עד שכ"כ גרס החטא שגם הכלי צנוע נתבזה, ועל ידי זה ירחם השי"ת ויאמר די לצרתם ויהיו נענים בתפילתם, אבל האיך נשמע מזה שאף כשאין לנו שום ידיעה מאיזה סיבה בא בזיון התורה שיהיה ראיה שהוא בעון אנשי העיר. גם כל החילוקים שכתבו על הראיות המובאים לעיל יש גם בזה, דמה שמחלקים דאין ראיה מס"ת שנשרף בזרוע דאין זה אלא בזרוע לא כשנעשה באונס, לפי"ז יש לחלק גם בזה דהלא שם הוציאו התיבה ברצון ונשאם נפש דהוי בזיון יוסר מדבר הנעשה באונס. גם מה שכתבו דאין ראיה מהא דאמרו בגמרא לא יאחוז אדם ס"ת ותפילין בידו אלא למי שמידו נפל אבל לא לשאר העם שהיו שם, ובד"ח כתב גם אראיית האמרי אש מהירושלמי בארור אשר לא יקים דאין ראיה לשאר הרואין, לפענ"ד יש לחלק בזה גם מהא דמסכת תענית דשם נעשה הוצאת התיבה בהסכמת כל הקהל וכל העם רואין בבזיונה ואין מי שיאספה הביתה, שפיר יש לומר דהוא בחטא כולם, אבל כאן שאר העם אין להם שום חלק בדבר, ונעשה הכל באונס וברגע אחד והקימו תיכף ומאי הוה להם למיעבד, ואך זה שנפל מידו י"ל שהוא גרם בדבר שלא היה השמירה כראוי.

גם יש לחלק דאף אם נימא דהתם בתענית הוא ראיה שהוא בעון העיר אין ראיה לכאן, דהרי גם בנהרג אום ח"ו בתוך העיר אם לא נודע מי הכהו צריכין כל העיר כפרם דלזה מביאין עגלה ערופה ומבקעים ככר לעמך ישראל ונכפר להם הדם, אבל כשנודע מי שהרג בין שהיה ההריגה ברצון או בשגגה ואונס כל העיר פטורין ולא מצינו שיצטרכי לבקש אז שום כפרה, וביומא דף כ"ג בהא שהיו רצין ועולין בכבש שאמר ר' צדוק על מי להביא עגלה ערופה סרוך שם והא לא נודע מי הכהו כתיב והא נודע מי התהו, ובסוטה דף מ"ז מפרכי הרוצחין בטלה עגלה ערופה שאינה באה אלא על הספק, ופירש רש"י ז"ל בשביל שנודע ההורגין מי הם, ובשבת פרק האורג דף ק"ה מדמה יציאת נשמת האדם לס"ת שנשרפה, וא"כ כמו שיש חילוק בהריגת אדם בין היכא שלא נודע בשל מי נעשית הרעה הזאת דיש לתלות בעון כל העיר להיכא שנודע אצל מי נעשית דכל העיר פטורין, כמו כן יש לחלק גם בזה דשם בהוצאת התיבה שגרמו במעשיהם לא נודע להם מי גרם כל המעשים האלה לכן נקרא הכל על שמם שס כל העיר שצריכים כולם כפרה, אבל כשנודע ונראה לנו אצל מי שנעשה הסיבה מה"ת לתלות גם בשאר העם שהיו שם.

ב

והנה במ"ש הדברי חיים על האמרי אש דאין ראיה מהירושלמי להאחרים שהיו שם, הנה האמרי אש הרגיש בזה וכתב לתקן דבריו דהאחרים כל אחד לבו נוקפו אולי אם היה משגיח היטב הי' יכול להחזיק לבלתי יפול לארץ, וכפי הנראה לא נראה זה בעיני מרן ז"ל בד"ח לחייב את האחרים בשביל חשש זה דאולי אם הי' משגיח היעב, דלא הוה לי' לאסוקי אדעתי'. ולפענ"ד יש להסביר עוד, עפ"י מה שכתבו בתוספות בבא מציעא פרק המקבל דף ק"ו על הא דאמר התם מסיב ר"ש רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא 'אב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל וכו' ואמאי נימא לי' אי הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך, ופריך בתוס' שם ד"ה מתיב אמאי לא פריך ממתניתין דתנן הארי הוה נלחם הדוב וגו', גבורה אין והדוב הרי זה אונס, ואמא נימא לי' אילו בהם הוה מקיים בי' גם את הארי ואת ותירץ דכיון שהיה שם ולא בא לו רוח יכול לומר דהוה מקיים בי' אבל הבא שלא היה שם דלמא אי הוה התפ הי' בו רוח גבורה ודעת להלחם והוה מקיים בי' גם את הארי וגו' יעיי"ש, ונשמע מזה דאף מה שא"א להיעשות אלא בדרך נס להציל מן הארי ומן הדוב, מי שראוי לעשות על ידו נס כזה ההכרח שיבוא לו דעת ורוח גבורה להלחם ולהציל, וכיון שהיה שם ולח בא דעת ורוח גבורה לזה בוודאי אינו ראוי להתקיים בו קרא הזה גם את הארי וגו'.

ומעתה י"ל, דהנה כתב רש"י ז"ל בכל הארורים הנאמרים שס בפ' כי תבא פתחו קודם בברוך, וא"כ אמרו ברוך אשר יקים, ולפי הפי' שבירושלמי בארור אשר לא יקים דקאי על מי שאינו מעמיד הס"ת כתיקונו שלא יפול, ממילא דברוך אשר יקים הפי' הוא דמי שמעמידו כתיקונו ומח יקו שלא יפול הוא בהלל ברוך, וא"כ אלו שהיו שם ולא בא להם דעת ורוה גבורה להחזיק הס"ת שלא יפול לא זכו לעשות מעשה להיות בכלל ברוך, וחששא הוא שמא אינם ראוים לכך כיון דמי שהוא ראוי לדבר בא לו דעת ורוח גבורה לבך, ולזה מתענין לזכות להיות ראוי לבוא לכלל ברוך.

עוד יש ליתן איזה סמך, ע"ד שכתב המג"א בסימן תר"ב מהבאר שבע (סנהדרין דף נ"ה ע"א) והוא גם בתשובת מהרי"ו (סימן קכ"ה) ושאר פוסקים, דמי ששלא שליח ונהרג בדרך צריך כפרה, והוא מהגמרא דפרק חלק (שס) שאמר הקב"ה לדוד על ידך נהרג נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דזאג, ונענש על הדבר אף שלא עשה מאומה כיון שעל ידי שעשו הכהנים עמו טובה נהרגו נקרא גם הוא גורם והוצרך לכפרה, ולמדו מזה על כל שליח שהלך לטובת המשלח וניזק בדרכו שצריך המשלח כפרה. והנה הס"ת הזאת ניתן לנו לתועלתינו וחבה יתירה נודעת לנו שניתן לנו כלי חמדה, וא"כ כל אותן הבע"ב אשר הוא להם למורשה ולשמירה מעולה בכל עת ובכל רגע כמאה"כ (משלי ו, כב) בשכבך תשמור עליך, ואם אירע לה איזה מקרה ובזיון לא גרע משליח בו"ד בעת עסקו לטובת המשלח אשר המשלח צריך כפרה במה שיארע לו. עוד אפשר לומר, מ"מ'ד שאמרו במתניתין (ברכות פ"ה מ"ה) המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. וי"ל דמקרה כזה בעת עוסקו בס"ת להוציאו ולהביאו או לגוללו גרע מטעות התפלה שאין שם שום בזיון, ואולי הוא ח"ו סימן רע לשולחיו, ובאמת שמירת הס"ת הוא מוטל על כל אנשי הקהל שלא יבוא לידי אדם שיוכל לבא לידי בזיון ח"ו וגם שלא לטלטלו בחנם, ומי שנתמנה על כך או לוקחו בעצמו לצורך הציבור הוי שליח ציבור כמו שארי שלוחי ציבור בתפלה וכדומה ושלוחו של אדם כמותו והוי הוראה לשולחיו, לזה מתענין שיהיה סימנא טבא להם ולכל ישראל.

ג

והנה לפי תשי בת דברי חיים ח"א ביו"ד סימן נ"ט צריכין להתענות אף אותן שלא היו שם בביהכ"נ אלא כל אנשי החברה אשר הש"ת הוא שלהם, אבל יש סתירה גדולה בדבריו שבא"ב בחו"מ סימן ל"ג כתב בנגנב הס"ת שאין חטא לשום אדם אלא להשמש שפשט ולא סגר שערי ביהכ"נ, וכבר נתקשה בזה בתשובת בית היוצר בסימן ט"ו וכתב הרבה תירוצים וכולם אינן מוכרחין כלל להמעיין בדבריו הקדושים בד"ח בשני המקומות ואין להאריך. ואולי בשביל שלא הי' שס הבזיון כ"כ לכן הקיל, כאשר הזכיר גם זה שכתב ובפרט כי כפי הנראה לא היה הבזיון כ"כ, ואף דמשמע דנמצא מוטל בארץ, כי התנצל בעד המוצאים אותי שאינם חייבים, ואילו לא היו מוצאים אותו בארץ אינם צריכין המוצאים יותר התנצלות מאחרים, אולי לא היה מונח כל כך בבזיון, ובחלק ראשון הי' המעשה שנמצא מונח באשפה, ולפי זה הי' מקום להקל בנירונן שלא הי' הבזיון כל כך. אמנם באמת גם זה אין נראה כלל, דשם במקום שהקיל הד"ת ז"ל נראה מלשונו ברור שהקיל גם בלא"ה שאין שום חטא, וכתב רק לרווחא דמילתא שלא הי' הבזיון כל כך, ונחלק ראשון שהחמיר נראה שהחמיר אף בכל מה שנקרא בזיון, דהלא הוצאה התורה לרחוב בוודאי אינו בזיון יותר, וסתירת דבריו צריך עיון גדול ליישב.

והנה היה מקום להקל יען כי כפי הנראה ממכתב י אינו אלא ספק שמא נגעה היריעה בקרקע ויוכל להיות שלא נגע בקרקע אלא העץ חיים, אמנם כבר כתב הר' יונה ז"ל (ריש ברכות) דספק עבירה חמור מוודאי עבירה, וגס בנפילתו על העץ, אולי לפי מש"כ המג"א דבס"ת אף אם נפל בנרתיקן צריך להתענות וחמור מתפילין שאינו צריך להתענות אפ נפל בנרתיקן, ולזה אולי גם בנפל על העץ חיים הוא כן. ומה שלא היה רק צד אחד וצד השני נשאר בידו, כבר מבואר בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סימן קס"ה ממסכת עירובין (דף צ"ז ע"ב) דלענין בזיונא אין נפקא מינה.

ד

ובמספר התעניתים, כתבו הדברי איים והא"צ להתענות בה"ב ומי שקשה לו התענית יפדה עצמו בממון כפי יכלתו. אמנם וודאי המגביה והגולל שמיום נעשה המעשה צריכין כפרה יותר, ובשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סימן כ') הביא משיורי ברכה (יו"ד סימן רפ"ב אות ד') להתענות ג' הפסקות מב' ימים, וכתב שבתשובות רבותינו האחרונים הקילו הרבה יותר שבאמרו אש ובדברי חיים כתבו רק להתענות בה"ב. והנה בדבריהם לא נתבאר שום קולא אלא אדרבה הם החמירו על דברי שיו"ב, דמה שכתב בשיו"ב להתענות ג' הפסקות הוא מיירי ממי שנפל הס"ת מידו כי לבארו הקהל כתב הוא שם בפירוש שאין צריכין להתענות כלל, אמנם בשו"ת אמרי אש מיירי משארי הקהל ועליהם כתב להתענות בה"ב, וזה חומרא מבעל שיו"ב שפוטרם לגמרי, ולזה שעלה שם לספר שעל ידו הי' הסיבה שנפל, סתם הדברים ולא כתב מספר התעניתים אך כתב וז"ל והעולה עליו מוטל יותר כבוד התורה בכל אשר לאל ידו לעשות, הנה כתב שהוא צריך לעשות יותר אך סתם הדברים ולא פירש כמה, ובתשו' ד"ת היה המעשה שבאו גנבים בלילה וגנבו הס"ת ולא נפל מיד שום אדם שבביהכ"נ אלא מיד הגנבים ולדעת השיו"ב כולם פטורים כי לא חייב אלא מי שמידו נפל, ולזה לא ידעתי אנה מצא בדבריהם קולא מבעל שיו"ב. אמנם הבעל שיו"ב בעצמו בספרו חיים שאל סימן י"ב הביא גם כן דברי הרמ"ז האלו שכתב להתענות למי שמידו נפל ג' הפסקות של ב' ימים שעולים לפ"א תעניות, וכתב עליו דכל כי הני מילי דמר הם מילי דחסידותא, והא אשכחן דר"ה התענה מ' תעניות על דאתהפיכא ליה רצועה דתפילין (מו"ק כ"ה), אבל להורות לרבים וודאי לא אמרה הרב ז"ל. הרי שגם הוא ז"ל כתב דאין להורות כן לרבים, ובפרט בדור חלוש בוודאי אין להחמיר בתעניתים ויצא שכרו בהפסדו. ועכ"פ בממון יפדו עצמם המגביה והגולל יתר התעניתים יותר משארי סקהל, והמגביה והגולל אם יפדו עצמם הכל בממון, מהראוי שעל כל פנים יום א' לא יסמכו על הפדיון ויתעלו דוקא, אמנם יען שאיני מכיר איתם ואולי הם תשושי כח, לזה לא אוכל להחליט ועת"ה נ"י לפי יודעו ומכירו אותם יחוה להם.

והעיקר הוא מהיום ולהלאה ליתן כביד לתורה, ועיקר כבוד התורה לעסוק בה בטהרה כי זה חפצה ורצונה זה כבודה, ומהראוי לקבוע עתים לתורה ברבים ולהגות בה בציבור, ולהשגיח על התלמוד תורה בעינא פקיחא, בפרט כי זה קרה אצל החברה תלמוד תורה בודאי צריך איזה תיקון בצרכי הת"ת שיהי' יסוד מוסד יותר לילדי בנ"י על דרך התורה והיראה, ושלא לשוח בביהמ"ד בשעת התפלה וקרה"ח, וז' זלה"ה כחב שס לגמור תהלים בציבור בכל שבוע וזה תיקון גדול, ויעשו זה באשמורת ליל שישי, או בבוקר בעש"ק קודם התפלה, ואם אין להם פנאי אז, יהיה ביום אחר, והוא רחום יכפר עון, ורעה אליהם לא יאונה ת"ו, ויזכו להיות בכלל ברכה, להתברך ברכת שמים מעל ויעלו מעלה מטלה, ויצליחו בכל דרכיהם. ה״ו, וי{כו להיוח בכלל ברכה, להתנרך גרכת שמיס מע" ויעלו מעלה מעלה, ויצליחו בכל דרכיהם.

א״ד ידידו דושת׳׳ה באהבה רבה מברכו בכל עניניו

הק' יואל טייטילכוים

אוחזר מתוך "https://otzarmaharit.com/index.php?title=שו%22ת_דברי_יואל/אורח_חיים/סימן_ז&oldid=1697"