שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פח
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן פ ~
ב"ה, ד' ויק"פ כ"ד אדר תש"ך לפ"ק
שלום וכט"ס אל כבוד ידידי הה"ג חו"ב טובא החסיד המפואר דו"ש כש"ת מוה"ר אברהם דוד הורוויטץ שליט"א אב"ד דעדת ישראל שטראסבורק בצרפת יצ"ו.
אחדשת"ה באה"ר, הגיעני מכתבו ולא השבתי על אתר כידוע לו מגודל טירדותי העצומים שבגלל כן לא אוכל לבא בכתובים ונשמט הדבר, אך לגודל הענין של מלות מילה ראיתי להתאמץ עכשיו ולהשיב עכ"פ בקצרה. הנה תוכן שאלת י בחיל יק בן י' חדשים שנימול ע"י מוהל חרדי בפאריז ונמשכה ערלתו לגמרי עד שלא נראה רק קצת למטה מקום נקב השתן ממש קלת מאד, והמוהל דפה כבר ניסה להקשות האבר ואז ג"כ נשאר ככה רק שאינו דבוק על העטרה וכאשר דוחקין באצבע למעלה מתגלה העטרה וכאשר יניחו חוזר ונמשך למטה ומכסה כמעט כולו וממש נראה כערל ר"ל, ואבי הילד חושב שאולי אפילו בעת המילה לא היה ג"כ כהוגן וההורים דופקים שיתקנוהו והיינו לחתוך כל העור עד החריץ, ואמו צועקת שבאם לא יתירו להמוהל לעשות זאת תעשנה על ידי הרופא, יען כי תדיר מתהוה זוהמא ועיפוש בתוך המקום המכסה העטרה וא"א לה לנקות שם כסדר ומה גם אם יגדל, וחוששת לאינפיקציאן ח"ו, זה חו"ד השאלה
הנה כת"ה נ"י הכניס זה בהפלוגתא הידועה באם נשאר קצת מעור הערלה אם סגי בדיעבד אם הסירו אח"כ בהפריעה כי בודאי אילו היה חותך כל עור הערלה לא היה נמשך אח"כ ככה, ובפלוגתא זו מי יוכל להכניס ראשו בין ההרים הגדולים, ונראה שבעיקר הענין אם בדיעבד הוסר קצת מן הערלה מ"מ'י הפריעה נתפשטה ההלכה כדעת מרן ז"ל בד"ח (ח"ב יו"ד מסימן קי"ד עד קי"ח) והחת"ס (חיו"ד סימן רמ"ט) ואף המוהלים הזהירים מאוד לחתוך כל עור הערלה אינם בודקים בין המילה לפריעה לראות אם לא נשאר איזה משהו מעור הערלה במקום שמזיק אפילו בדיעבד אלא אחר הפריעה בודקים אם נתגלה העטרה עד אחר החריץ ואז א"א לידע מה היה קודם הפריעה אם לא היה ג"כ קצת מעור הערלה בתוך הפריעה ואינו ניכר אח"כ, אלא שהמוהלים אומרים שרואים זאת בשעת התפיסה שתופסים את הערלה באופן זה שיהי' ברור שיחתכו עד אחר העטרה, אבל לפענ"ד א"א לידע זה בבירור גמור בשעת החיתוך אם אין בודקין אח"כ והוי כלא בדק בסימנים אחר השחיטה דהוי נבילה וודאי מטעם חזקת איסור, ונראה שהסמיכה הוא בשביל שלדעת הד"ת וחת"ס כשר בדיעבד ע"כ משום צערא דינוקא אין בודקין בין מילה לפריעה וסומכין על המגונות שיש להם בשעת התפיסה וכחותיו, אמנם אף שדעת מרן בד"ח והחת"ס תורה הוא מ"מ אין זה אלא כשיודעין בבירור דמעיקרא בשעת המילה נעשה הכל כהלכתה בכל אופן ואופן עכ"פ ע"י הפריעה אבל היכא שאין יודעין בירור גמור על תחילת עשייתו בודאי שאין לסמוך בכה"ג אף לדעת מרן ז"ל כי הכל סובב על מ"ש בתה"ד (סימן רס"ד) שאם נעשה תחלה כהוגן א"צ תיקון אם נמשך אח"כ אלא מדרבנן משום מ"ע.
ונחזי תנן בנ"ד שהסמיכה הוא שבוודאי עשה המוהל כהוגן ויסוד הענין הוא על רוב מצויין אצל מילה מומחין שכן כתבו הראשונים ז"ל דכמו שאמרו בחולין (יב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כמו כן הוא בניקור ובמקואות כמו שכתב התשב"ץ (ר"א סימן מ"ט) והובא גם בשו"ע הלכות מקואות (סימן ר"א סעיף ד'), וכמו כן כתבו האחרונים לדמות בזה במילה, ובאמת לכאורה מסתבר לומר כן דכולה חדא טעמא הוא שאלו לא היה מומחה לא היה עושה מלאכה זו להכשיל אחרים באיסור דאורייתא דלא חציף איניש כולי האי, ועי' ב"ח וכב"ש הל' שחיטה סימן א' שכתבו להסביר הדבר והוא מדברי רש"י ז"ל בסוגיא, וטעם זה שייך בכל המצות כמו בשחיטה ע"כ שפיר כתבו ללמוד בכל מקום מרוב מצויין אצל שחיטה שהוא כן בש"ס וממילא דגם במילה הדין כן.
אבל בעיני יפלא דהנה כבר העירו גדולי האחרונים דיש לחלק בזה, והמהר"ם שיק ביו"ד סי' רמ"ב התחיל לומר דיש לומר כיון שאנו רואין בזה ריעותא איתרע הרוב מצויין, ושוב אח"כ כתב דאין זה ריעותא על המוהל דאף במוהל מומחה שעשה הכל כראוי יוכל להיות שנמשך אח"כ, אמנם בסימן רמ"ו שם החליט דכיון דחזינן ריעותא איתרע הרוב מצויין דרוב הנימולין ע"י בקיאין אין עור הערלה נמשכת למעלה א"כ מאי חזית דניזיל בתר האי רוב ניזיל בתר האי רוב, וכעין דאמרינן בפרק ב' דכתובות (דף ט"ז ע"א) רוב הנישאות בתולות נישאות וכל בתולה יש לה קול
וזו הואיל ואין לה קול הוי ספק והכא נמי יש לומר כן ועיין שם. ובשו"ת ב"ש יו"ד ח"ב סימן קע"ו העיר עוד דכיון דעכשיו רוב הגיד מכוסת הוי נם חזקה דהשתא שהי' כן גם מעיקרא כמו כל הטומאות כשעת מציאתן והוי תרי חזקות להחמיר חזקה דהשתא עם חזקה דמעיקרא שנולד ערל. ושוב הכניס זה בפלוגתא, דהריב"ש (סימן שע"ט) והפני יהושע (בקו"א לכתובות דף מ"ו) כתבו בדין מים שאין להם סוף דהוי תרי חזקות חזקת חיים וחזקת א"א לכן עדיף מרובא, והנוב"י חולק והאריך להוכיח דאף לגבי חרי חזקה רובא עדיף, והביא גם ממים שאל"ס דאם נישאת ל"ת אף דלדעת הריב"ש והפ"י הוי תרי חזקה ועיי"ש באריכות.
הנה מה שהביא מהנוב"י מה"ק אה"ט סימן מ"ג, אף שהאריך להקשות על הריב"ש מ"מ בסוף במוסגר כתב לתרץ שאפשר לקיים דברי הריב"ש, והעיקר מה שחולק על הריב"ש היא מטעם דזה לא מקרי שתי חזקות שע"י מה היא א"א ע"י שבעלה חי א"כ הכל אחת הוא, ועל מה שהביא הפ"י ראי' ממס' עירובין ד' ל"ו דמבואר בהדיא דתרי חזקות עדיפי, ע"ז כתב הנוב"י שיש לדחות הראי' בשביל ששני החזקות שבמס' עירובין אינם קשורים חדא בחברתה ואין ראי' משם על חזקת חיים וחזקת א"א שקשורים זב"ז והכל א' הוא כנ"ל, נמצא שעל שני חזקות טובים ,שארה הראי' מעירובין ולא דחאה כלום. וכן הוא בחת"ס אה"ע סי' ס"ה דהחולקים על הריב"ש והפ"י הוא מהך טעמא דהכל חדא חזקה הוא דתלי' בהדדי, נמצא דזה פשוט להו ששאר שני חזקות טובים שאינם משם א' עדיפי מרובא.
והנה במקור הדין דרוב מצויין אלל שחיטה מומחין הם כתבו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דחולין דאיכא מרבוותא דסברי כרבינא דבתרא הוא דלא אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הן, אלא שהוכיחו אח"כ מן הסוגי' דאין הלכה כרבינא בזה, ונתקשו התוס' בבכורות דף כ' וברא"ש פ"ק דחולין למה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא, ובשביל אותה הקושיא תי' דמיעוט שאינן מומחין הוי מיעוטא דלא שכיחא ועכ"פ לולא הראיות מהש"ס לא היינו אומרים כלל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן נגד החזקת איסור כמבואר כ"ז ברי"ף וברא"ש ובשאר ראשונים, וא"כ א"א למילף משם אלא מה דדמי להתם בלי חילוק, ובכל סוגיות הש"ס דאמרינן רוב מצויין א"ש מומחין מיירי כשרואין שחוט לפנינו ואין רואין עכשיו שום ריעותא אלא בשביל החזקה דמעיקרא דבהמה בחי' ע"ז מועיל הרוב מלויין א"ש מומחים הם, וכן הוא בכל הענינים שמצינו בראשונים שמדמין להתם כמו בניקור ובמקואות מיירי בהאי גוונא שאין רואין עכשיו שום ריעותא, משא"כ בנידון דידן במילה שהוא ערל לפניך ואיכא גם חזקה דהשתא מלבד החזקה דמעיקרא, מנ"ל דלא עדיפי מרוב מצויין מומחין הם ועכ"פ נימא בהך סמוך מיעוטא לתרי חזקות ואיתרע לה רובא
והרא"ש פ"ק דחולין סימן ט"ו למד גם דין סכין בדוק קודם השחיטה דנאבד אחר השחיטה בלא בדיקה דכשר מהך דינא דרוב מצויין א"ש דומי להדדי, אבל אין מכשירין אלא כשנאבד ולא ראו בו ריעותא אבל בנמצא פגום קיי"ל כר"ה דאסור, ואף לדעת ר"ח שמכשיר אמרו בגמ' (י.) הטעם דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי, אבל כשהריעותא הוא בגוף הנידון כמו בטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ וכדומה הוי זה חזקה אלימתא, ובגמרא קידושין ד' ע"ט הרי בוגרת לפניך וכן בכמה מקומות בש"ס, ואף שבכמה מקומות אומרים חזקה דמעיקרא עדיפא אבל בכאן שבין לפי חזקה דהשתא ובין לפי החזקה דמעיקרא הוי ערל הוו ודאי חקי אלימי טפי, ואף שעדיין יש לפלפל בזה הרבה ולחלק בין הנושאים אין כאן מקומו להאריך, אבל עכ"פ זה וודאי שלא דמי לרוב מצויין א"ש וניקור ומקואות שהכל מיירי באופן שאין ריעותא לפנינו, ואם עכ"פ יש איזה חילוק א"א ללמדו משם ומנ"ל לחדש להקל בכה"ג באיסור כרת שבמילה החמורה מאוד. גם מה שהביא הב"ש ראיה ממים שאין להם סוף אין ראיה, דשם בזה שדנין עליו יש סברא דאורייתא לפנינו שאינו חי כמ"ש הראשונים ז"ל ואינו דומה לנ"ד שהוא ערל לפנינו, וגם שאפילו לדעת הריב"ש שחשב חזקת חיים וחזקת א"א לשני חזקות אין זה אלא דהוי יותר מחזקה אחת לגמרי כיון שעכ"פ יש בזה שני ענינים אף שהם מקושרים זב"ז, אבל שאר חזקות שאינם מקושרים זב"ז אלימי יותר אף לדעת הריב"ש ואין ללמוד הענינים זה מזה.
ועוד שהרי כתב הט"ז בסימן רס"ד ס"ק ע' שגם לפי דעת תה"ד יש חשש שאפשר ג"כ לחוש הרבה פעמים שהמוהל טעה בשעת המילה וסובר שכבר מל כראוי ופרע כראוי ובאמת לא פרע כראוי כי יש מקום לטעות וכו' וראיתי מוהלים שטעו בזה ועל כן צריך שבכל מילה יהיו שם עוד מ י הלום אחרים שיראו היטב הפריעה אם הוא כהוגן ונפקא מינה לענין אם אחר כך
חזר ונתכסה אם נימא שכבר יצא ידי מילה כראוי מה"ת יעיי"ש. והרי שכתב דאם חזר ונתכסת צריך לידע אם היו גם מוהלים אחרים שראו שהי' כהוגן, ואין לסמוך על המוהל בלבד כי שכיח טעותא, והט"ז כתב סתמא ובוודאי שדעתו כן אף במוהל חרדי דאם אינו חרדי בלא"ה אין לסמוך עליו כלל, ובאמת שהתוספות והרא"ש כתבו הטעם דלא אמרי' ברוב מצויין א"ש סמוך מיעוטא לחזקה בשביל שהוא מיעוטא דלא שכיח כלל, וא"כ לפי מה שראה הט"ז דשכיח בזה טעותא שוב אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה וע"כ צריך שיהי' בזה ידיעה ברורה גם ע"י מוהלים אחרים. וז"ל הד"ת בסימן קט"ו ילדים דידן דמהדרין הסנדק והמוהל לאחר הפריעה לראות אם החריץ נראה יפה אפילו בלא נתקשה אם כן הוי וודאי מילה יפה מה"ת ואין צריך למול שנית אפילו אם כסהו שנית, והרי דלא סגי לי' למימר שהמוהל הוא המהדר אלא שהסנדק והמוהל מהדרין, ונראה דלא סמך על המוהל בלבד שלא יצטרך למולו שנית אלא כיון שידע בילדים שבזמנו ששניהם מהדרין הסנדק והמוהל ותרי כמאה והוי ידיעה ברורה שהי' תחילה כהוגן לכן סמך לומר שאין צריך למולו שנית, משא"כ בזמנינו שאנו רואים ברובא דרובא שהסנדק אינו משגיח כלל והרבה פעמים אינו יודע הדין גם במוהלים שכיח טעותא בכה"ג אם נתכסה שנית צריך לתקנו אף לדעת הד"א ז"ל
וחידוש הוא בעיני שהחתם סופר ז"ל כתב באמצע התשובה סימן רמ"ח דכמו שסומכין על רוב מצויין בשחיטה נגד חזקה שאינו זבוח כמו כן הוא במילה, ולא העיר כלל ממה שכתבתי דשאני הכא שהוא ערל לפנינו, ואח"כ כתב החת"ס שיש לחוש שהמוהל במסירתו ופחיזתו לא השגיח יפה, וכמ"ש הט"ז סס"י רס"ד כיוצא בזה ועיי"ש מ"ש לחלק בזה, ובאמת אם יש לחוש שע"י מסירתו ופחיזתו לא השגיח יפה ולא נעשה כהוגן א"כ כל מה שנמשך אח"כ שנית צריו לתקנו, ובסוף התשובה כ' וז"ל לא ימולו כ"א במעמד הרב כאשר אני עושה פה בקהלתו אע"פ שהמוהלים מומתים ובקיאים מ"מ אני עומד שם ומזהירם והם שומעים לי ואחרי דברי לא ישנו, והנה לא הי' מנהגו להיות עומד על גביהם של השובי"ם בכל שחיטה ושחיטה אלא על המוהלים בכל ברית מילה, וע"כ ששכיח בזה יותר טעותא, וכבר הבאתי כהמהר"ם שיק סימן רמ"ו החליט שאין לדמות מילה לשחיטה לענין רוב מלויין מומחין הם ולא הביא כלל מה שכתב רבו החת"ס בפרט זה דרוב מצויין, ואולי לא כתבו החת"ס להלכה אלא בדרך שקלא
וטריא, גם הב"ש אף שצידד בזה כמו שקנאתו לעיל מ"י◖ מבואר בדבריו בפסק הלכה שלא סמך על רוב מצויין בלבד אלא בשביל שהי' שם גם ס"ס שלא הי' אלא מיעוט מהעור דהרבה מקילין לגמרי ולא הי' השאלה אלא לדעת הבכור שור (שבת דף קל"ז) שמחמיר בכהאי גוונא והוי על כל פנים עוד סכק פלוגתא דרבוותא, אבל בנ"ד שאין לנו אלא ספק א' אם נימול כהוגן נראה דבכהאי גוונא צריך לתקנו לכולי עלמא
וכבר אמרתי שלפע"ד אין לסמוך עכשיו גם על רוב מצויין אלל שחיטה אף שמבואר בגמ' ובראשונים, שהטעם הוא בשביל שלא חציפי אינשי כולי האי ומצינו כהך דינא באשה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני דנאמנת מטעם שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה שהוא מימרא מבוארת בש"ם (גיטין דף פ"ע ע"ב ועוד) בלי חולק, ואף על פי כן כתב הרמ"ה והובא בבית יוסף ובשולחן ערוך אבן העזר סימן י"ז סעיף ב' דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת, והרי דנשתנה הדין מחמת שראו דנפישי חוצפה, ואף שלא כתבו כן ברוב מצויין א"ש שלא ראו אז התגברות החוצפה כ"כ אלא באשה בפני בעלה, אבל עכשיו בעיקבא דמשיחא חוצפה יסגי, וכתב הב"ח בסימן י"ח גבי בדיקת הפכין אחר שחיטה וז"ל שאין סומכין על חזקה ורוב אלא בחזקה ורוב הקבוע מצד טבע העולם אבל חזקה ורוב שהוא מצד מנהג והמנהג עשוי להשתנות אין סומכין עליו כיון שאפשר לעמוד עליו בבדיקה כשהוא לפנינו שמא נשתנה ממנהגו ועיי"ש, ודבריו צ"ע ואין להאריך, אבל זה וודאי אמת ויציב שרובא וחזקה התלויים במנהג אם נשתנה המנהג נשתנה הרוב והחזקה, וכמ"ש הרמ"ה בחזקה דאין אשה מעיזה והנה בחזקת כשרות דעת הפני יהושע (גיטין דף י"ז) שאינו חזקה אלא מחמת הרוב דרוב ישראל כשרים, ואף דיש חולקים ומקשים עליו, במקום אחר כתבתי ליישב דבריו ולבארם, ועל כל פנים גפ החולקים עליו אינם חולקים על המציאות שאז הין רוב ישראל כשרים, ועי' ישמח משה פ' תבוא שכתב דרוב בני ישראל כשרים זולת בחטא הידוע, וכשרוב בני ישראל כשרים איכא למימר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, משא"כ בזמנינו אלה שרובא דעלמא גם המצויין בשובי"ם ובמקואות ובמילה אינם מומחין היאך אפשר להשתמש ברובא וחזקה להיפך, ובמקום אחר (סימן ל"ד אות ד') הארכתי לברר זה על פי הלכה לא עת האסף פה, ובנ"ד כבר נתבאר שאין לסמוך בלי ידיעה ברורה וצריך לתקן כראוי
עוד יש לחוש אף אם היה מתחילה נתגלה העטרה כראוי מ"מ אם הוא נעשה באופן שעתיד לחזור ולהתכסות כל העומד לחזור כאזור דמי כמ"ש המהר"ם שיק בזה דברים נכונים, ואין להאריך, אבל יותר יש לחוש שיוכל להיות שגם אז אחר הפריעה הי' מתגלה העטרה יען שהמוהל דחק את העור משם ולפעמים מתקיים שם ע"י שהוא מתבוסס בדמו והדם מחזיקו אבל לולא זאת הי' מעצמו חוזר העור ומכסה הגיד גם אז בשעת מעשה וזה וודאי לא הוי מילה כלל, כי אף למה שכתבו החת"ס והד"ת דמילה אין פירושו חיתוך אצא הסרה, אבל צריך שיהי' עכ"פ הסרה מהגיד כעין החיתוך דהיינו שיהיה תלוי ועומד שם מעצמו ולא יכסה את הגיד, אבל אם איני עומד שם מעצמו אלא ע"י הדחק של יד המוהל או הדם ולולא זאת הי' מכסת את הגיד בשעת מעשה בוודאי שאין זה הסרה, וכן כתב בתשובת מהרש"ם סימן כ"ז לדבר פשוט וברור שאין כוונת הד"ת אלא אם ע"י הפריעה ניזוז ונתכווץ עור החיתוך למעלה ע"ג הגיד ומונח שם בטוב אלא שאח"כ במשך הזמן חוזר ומתכסה בזה ס"ל להד"ת שא"צ לחתכו אבל אם תיכף הוא חוזר ותפסת את הגיד פשיטא דלא נימול עדיין מה"ת וצריך לחתכו לכו"ע, וכן הוא גם בלשון הד"א בסימן קי"ז שכתב אך באם רק דוחקין הבשר למטה וודאי שאין זה כריתה וצריך חיתוך, והנה לא מיירי בלא נתגלה העטרה שזה פשיטא אלא אף בנתגלה העטרה שזה א"א אם לא קרע העור מ"מ כיון שאינו מונח שם אלא ע"י הרחיקה אין זה כריתה וז"פ בדבריו ז"ל, וא"כ בוודאי יכול להיות שהמוהל ע"י מהירותו ופחזותו כשרואה שנתגלה העטרה שוב אינו משים אל לבו אם נתגלה זה ע"י הדחק של ידו או ע"י עכבת הדם שמעכבו מלכסות הגיד וזה וודאי לא הוי מילה כלל, ושוב אח"כ אינו זוכר המוהל כלל אלא מה שנתגלה העטרה ותו לא מידי וזה וודאי הוי טעותא דשכיחא. ובמ"ש הד"ת שהסנדק והמוהל מהדרין לראות אם נתגלה העטרה בזה נכלל גם אותו ההידור הנ"ל, דאל"ה לא מיקרי כלל נתגלה העטרה, ודרכו בקודש של כד"ח ז"ל לקצר בדברים אבל הוא מובן מדבריו כמ"ש פשוט וברור ובפרט לפי מה שכתב שאבי הילד חושב שאולי מעיקרא לא הי' כהוגן א"כ קר יב הדבר שהי' כנז"ל וצריך לתקנו לכו"ע אף לדעת הדברי חיים.
וסניף לדבר עוד מה שאמרה האם שיש חשש אינפעקציאן והוא סכנה ח"ו ואם לא יעשהו המוהל יעשהו הרופא אם כן הוי כלכתחילה, שהרי גם הדברי חיים כתב שלכתחילה צריך לחתוך עור החיכוך אלא בשביל שרש חשש סכנה גם צערא דינוקא טובא הוי כדיעבד, אבל אם בלאו הכי צריך לעשותו ובעל הטעם הנ"ל שוב הוי כלכתחילה לעשותו טל ידי המוהל דווקא אלא שאין צריך לטעם זה כמו שכתבתי הנלפענ"ד
עוד יש להעיר במה שמפלפלין אם לסמוך במילה על רוב מצויין מומחין הם לדמותו לשחיטה ושאר ענינים, הנה המהר"י אלפנדרי בספרו מוצל מאש סימן י"ג כתב, דאף שבכל האיסורין אנו מתירין בס"ס לכתחילה איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן בס' א' לכתחילה, מ"מ אין זה אלא דוקא בענין איסור שהוא ל"ת שרינן ס"ס אפי' לכתחילה, משום דממזר ודאי אסרה תורה ספק ממזר לא אסרה תורה ואינו בבל יבוא, וכן בכל האיסורין ספיקן לא אסרה תורה, אעל לענין קיום מלוה דרבנן או דאורייתא שהוא עשה כך וכך אין לפטרו מטעם ס"ס, שהרי אפילו באלף ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב אם כן הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו עכ"ל יעיי"ש, וכעין זה הם דברי החוו"ד בסי' ק"י שכתב דאף לדעת הרמב"ם שספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ אין זה אלא בל"ת אבל היכא שאמרה התורה קום ועשה צריך להיות וודאי !גם הרמב"ם מודה שספיקא לחומרא, אלא שלדעת החוו"ד אפשר שלא אמר זה אלא בספק א' אבל בס"ס ורוב אפשר דסובר דהוי כוודאי ולא החמירה התוה"ק בכה"ג אף בעשה, והב"ש ביו"ד ח"ב סימן קט"ו האריך בזה והביא ראיות דס"ס ורוב מועיל להקל אף בעשה ולא הביא כלל דברי המהר"י אלפנדרי, ובאמת הוא פלוגתת הראשונים אם רוב הוי וודאי או ספק ובשו"מ מהדו"ק ח"ג סימן פ"ז החליט דאינו מועיל רוב במ"ע כדעת הר"י דעשירי וודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק לכן אינו מועיל גם רוב, וכעין זה כתב גם המהר"ם שיק באו"ח סימן קכ"ה ולפי"ז אינו מובן מה שביו"ד הל' מילה מפלפל הרבה בדין רוב מצויין במילה לדמותו לשאר איסורין שסומכין בהם על רוב מצויין הלא חילוק גדול בדבר ששם אנו דנין על האיסורין מחמת הל"ת ובזה ודאי מועיל רוב אבל במילה אנו ונין רק על קום ועשה אם חיובא רמי' לקיים מצות עשה דמילה דבזה אינו מועיל רוב, הן אמת דלאו כו"ע מודי בזה אבל המהר"ם שיק שהחליט באו"ח כדברי השו"מ למה לא העיר כלום במצות מילה מזה וצע"ג (עיין ויואל משה מאמר ישוב ארץ ישראל סוס"י ס'), ולדעת המהר"י אלפנדרי אף אלף ספיקות אינו מועיל שאם יש ספק
אף א' מני אלף שחייב לקיים המצוה חיובא רמי' עליה מדאורייתא, והפלתי בסימן ט"ז סוף ס"ק ג' כתב למנוע ממצוה נא אמרינן ס"ס, והנה זה מבוכה גדולה בפוסקים וצריך ביאור רחב, ועכ"פ יש הרבה פוסקים שסוברים שא"א ליפטר מחיוב מצוה ט"י רוב וס"ם ולפי דבריהם אינו מועיל רוב או ס"ס במילה שאם יש ספק אף א' מני אלף שמחויב למול אינו נפטר מחיובו, וכבר הבאתי שהד"ת כתב דמיירי ביודעין שהסנדק והמוהל מהדרין ובודאי דידעי שהם בקיאין ומומחין שאם אינו בקי אינו יודע מה להדר, ובכה"ג הוי ודאי שהי' כהוגן, אבל אם הוא באופן שעדיין יש איזה ספק עכ"פ אין ראי' להקל גם לפי דעתו של הד"ת ז"ל, וגם זה סניף למה שכתבתי למעלה שצריך לתקן
מר שמפלפל על מה שכתבתי (סי' נ"ח) בישוב קושייתו על התקונים בהא דאמי' דר"כ תקינת להו מנרתא בז' בוצינין שזה אסור עפ"י הלכה, וכתבתי דאפשר הי' של ען או של חרס דמותר, והאריך להקשות בזה דאף אם מותר לעשות כן לנוי אבל א"א לומר הפשט במעשה שהדליקה בשל עץ והעץ בוער ואין מהראוי לתקן מנורה לפני אנשים גדולים כהחברייא קדישא בדבר שיוכל לגרום שריפה, ואם השימה מתכות במקום המחזיק השמן או הנר שוב הו"ל בשל מתכות דאסור לפ"ע, גם של חרס הוא מאוס לכבד את האורחים הגדולים, תמה אני מה ראה על ככה להעלות ע"ד דברים כאלו, ראשית מ"מ'ש דאם משימין במקום המחזיק השמן או הנר מתכות שוב הוי כשל מתכות דאסור לכ"ע זה טעות מוחלט, שהרי מבואר בלשון השו"ע שם סוס"י קמ"א דאסור בשל מתכות אפילו בלא גביעים כפתורים ופרחים ואפילו אינה גבוהה י"ח טפחים הנה כתב בפירוש דהרבותא הוא מה שחסרים הגביעים ואינה גבוהה וח"ט וכמ"ש הש"ך דזה אינו מעכב ובדיעבד המנורה כשירה בלא גביעים וכו' אבל אין סכק שאם חסרים כל הקנים וגופה של מנורה ואינו אלא חתיכות מתכות בלבד בשביל השמן שבודאי פסול בקודש שאין זה מנורה כלל והקנים של עץ אינם מצטרפים כלל שהוא פסול למנורה והאיך יוכל לחשוב שאף בחסר גופה של מנורה הדין כן שא"כ ל"ל לחשוב וליזל כי רוכלא גביעים כפתורים ופרחים ושיעור גובה בקיצור הול"ל רבותא יותר אף אם חסר כל גופה של מנורה ואינו אלא חתיכת מתכות וממילא נכלל בזה כל מה שחשב, אבל הדבר ברור שאין שום הו"א בזה גם אין שום מקום להסתפק ולומר שאם כל המנורה היא של עץ שהוא פסול תתכשר על ידי החתיכות מתכות להיות מנורה במקדש וממילא שאין חשש לדידן ומותר לעשותו
גפ בלא"ה האיך נתקשה כל כך על התיקונים מדרך הבעה"ב שכשעושים מנורה אך להשתמש בה אינם עושים בשל עץ שצריך לטרוח בהשגחה על הנר בסופו שלא יהיה שריפה, או אין הדרך להתכבד בשל חרס, אבל הכי אפשר לחשוב שסיפורי התיקונים הס סיפורי מעשיות בעלמא בשיחות הילדים שמספרים איזה מנורה עשתה לי אמי, אבל גם אם היה המעשה כפשוטו שעשתה מנורה ממש היה בזה כוונות עצומות לצורך ענינים גבוהים ונוראים בעולמות העליונום כי לולא כן לא היה עושה מזה סיפור בתיקונים ואם היה צורך לעשות מנורה של ז' קנים לצורך ענינים גבוהים בודאי שלא חשו על הטירחא להשגיח שלא תהי' שריפה, גם היו מלומדים בנסים ומבואר בסוכה (כח) ביונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח עליו נשרף ולא פחד משריפה, גם בשל חרס אף שלפי דעת בעה"ב אפשר אינו נאה לעשות אבל במקום צורך גדול כנ"ל שאני, גם אינו מבואר בתיקונים כלל שנעשה מנורה זו להתכבד לפני האורחים ואפשר הי' שם באותו הקיבוץ גם מנורות ונרות אחרות להתכבד לפני האורחים ומנורה זו של ז' קנים הי' בבית גנזם לצורך ענינים הגבוהים והנוראים שלהם
ומ"ש עוד שאין זכר שם אם היה ען או חרס והוה ליה להשמיענו זאת, הבא אף בתורה הנגלות לנו ולבנינו תנא א"צ לפרש דבריו ומכ"ש בהנסתרות שנעשה בכוונה להעלים כל מה דאפשר, וז"ל בקיצור כללי התלמוד דרכי התנאים לסתום דבריהם ולא לפרש כי הראשונים הי' לבם רחב וכו' ולזה אנו יכולים לדוחקא ולהוציאם ממשמעותם לומר הב"ע או הכי קאמר וכיוצת בזה, והרי שאף בהנגלות שנעשה להורות הלכה לכל אדם אפשר לומר הב"ע וכיו"ב אף במקום שצריך לדחוק ולהוציאו ממשמעותו ומכ"ש כשא"צ לדחוק ולהוציאו ממשמעותו אלא לומר שקיצר ולא ביאר הכל זה הוא אף באמוראים שמקצרים כמ"פ וסומכין על מ"ש במק"א כמבואר כ"ז בספרי הכללים, ואף בפוסקים מלינו הרבה פעמים כן וסמכו על המעיין בפרט בדבר פשוט ומכל דברי הש"ס לא היינו יכולים לברר שום הלכה והיינו טועים בכל ההלכות לומר בהיפך לולא דברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ושארי הראשונים אשר פתחו לנו פתח, וגם אחר כל דברי הראשונים וגם הרבה פי' וביאורים שנכתבו עליהם עדיין מתייגעים בכל דור ודור להבין האיך הוציאו דינים אלו מהש"ס ונלאו כל חכמי לב להבינם על בורים ולא חשו בש"ס לכתוב בלשון שלא יהי' אפשרות לטעות בו אף קצרי השכל כמונו.
גם מ"ש שאף אם אפשר ל י מר שכו ונחו ענ אורות עליונים מ"מ כיון שנוגע בהלכה היה להם לפרש, אין בזה התחלת קושיא, כי הכל יודעין לשון הזוהר הק' והתיקונים ואין לטעות בזה בהלכה ויותר אפשר לטעות בכל דברי הש"ס שכתבו בלשון עמוק כ"כ אף שהוא גס בדרך נגלה ומכ"ש בזוה"ק ותיקונים שהכל יודעין שנסתרות המה והלבישו הענינים בלשונות שהמה אך לשבר את האוזן ואין בזה דוחק והוצאה ממשמעות הלשון וסמכו על ההלכה מה שאמרו בש"ס שהכל ממקור אחד, ואמרו בגמרא פסחים דמ"ח שתיק לי' בברייתא ומהדר לי' במתני' או שתיק לי' במתניתין ומהדר לי' במכילתא אחריתא, וכ' הח"צ סימן קמ"ג שהמשניות והברייתוח סומכות זו על זו פעמים שזו מארכת וזו מקצרת ופעמים איפכא, גם בפוסקים מצינו כן שסומכין על מ"ש במק"א עיין סמ"ע חו"מ סימן ע"ב סק"ט, ובפרט בזה ספרתי ההלכות הם בש"ס ודברי הזוה"ק והתיקונים מיוסדים על סודן של הדברים ונכתבו בלשון רמז וחידה וכ' הרח'ץ ז"ל בהקדמתו על שער התקדמות במה שהיה ר' אבא הכותב הזוה"ק וז"ל שם אין ספק כי לולא שרשב"י הכיר וידע ברוח קדשו כי ר' אבא הי' חכם גדונ ויודע לסצביש ולהעלים הדברים דרך חידה ורמז שלא יבינו אפילו חכמי הדור ההוא לא הי' מצוהו שיכתוב, ואין להדאריך בזה יותר בפרט שכבר הארכתי יותר מדאי לפי מסת הפנאי. והנני ידידו דושת"ה באה"ר
הק' יואל טייטלבוים