על הגאולה ועל התמורה/נה
נה
וראיה ברורה לזה מגמרא סוטה (לד. והובא ברש"י פרשת מסעי) על הפסוק (במדבר ל"ג, נ"א-נ"ב) כי אתם עוברים את הירדן וגו', ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו וגו', עודם בירדן אמר להם יהושע, דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר (שם נ"ב) והורשתם וגו', אם אתם עושים כן מוטב, ואם לאו באין מים ושוטפין אתכם וכו'. ובעודם בירדן לא היה אפשר לקיים מצוה זו בפועל ולא לעבור עליה, ועל כרחך הזהירם יהושע אף על המחשבה, כדין עבודה זרה שנענשין עליה אף על המחשבה.
הרי דבמה שכבשו מקומות שבארץ ישראל עם העבודה זרה שבתוכה, ומחזיקים ממשלתם על בתי עבודה זרה ואינם מאבדים אותם, יש להם בזה דין עובדי עבודה זרה. ולא די שאינם מאבדים אותם, אלא עוד הבטיח משרד הדתות שיקיימו אותם בכל הכבוד והזהירות. והכי נקרא שמו משרד הדתות בלשון רבים, על שהם דואגים לקיום של כל הדתות ועבודה זרה שבעולם. ובכל רגע ורגע שמקיימים אותם, הרי הם עוברים על איסור נורא של עבודה זרה, שהוא כולל כל התורה, וביהרג ואל יעבור, כאשר ביארתי בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות, סי' צ'-ק') עיי"ש, ואיך אפשר להעמיס ולומר שהיתה מלחמתם על פי התורה.
ודומה לזה מצינו באגרת תימן, שכתב הרמב"ם ז"ל שהיה בימיו מהפושעים שהכניסו בלב ההמון שנביא הישמעאלים מרומז בתורה בפסוק (בראשית י"ז, כ') ולישמעאל שמעתיך וגו' והרביתי אותו במאד מאד, שהוא מחמד שר"י, ועוד פסוקים אחרים עיי"ש, וטרח הרמב"ם ז"ל לברר ולהוכיח שכל דבריהם בטלים, ואין בהם ממש. וכנראה שנתפשטו דבריהם הנהבלים בעיני ההמון, עד שהוצרך הרמב"ם ז"ל לברר שכל דבריהם הם צחוק והיתול, ואין מביאים ספק בשום פנים, עיי"ש לשונו הזהב. ולבסוף כתב הרמב"ם ז"ל, וישמעאלים בעצמם אין מאמינים בראיות אלו, כי יודעים ביטולה של דבר, ואלו הפושעים אין מאמינים בתורה כלל, אבל כוונתם של הפושעים באלה הדברים להתפאר בהם בפני הגוים, ולהראות להם שהם מאמינים, כדי למצוא חן בעיניהם, עיי"ש דבריו.
וככה לענינינו, הציונים המושלים אינם מאמינים בתורה הקדושה, ולוחמים בכל תוקף ועוז נגד התורה הקדושה וקיומה, ומעולם לא בקשו ולא כוונו ברצונם שיהא מלחמתם ומעשיהם בהסכם וברשות דעת תורתינו הקדושה, אלא שגירוריהם הדתיים רוצים להחניף להם ולמצוא חן בעיניהם, גם כדי לימשך ולתפוס ברשתם רבים מבני ישראל התמימים הרוצים בדרך התורה הקדושה, על כן מעמיסים בדברי הפוסקים ובדברי התורה הקדושה דברים אשר לא כן, כאשר ביררנו לעיל.
וכתב בספה"ק דגל מחנה אפרים בפרשת מסעי (ד"ה ויסעו) ששמע מאא"ז הבעל שם טוב זי"ע כי בתורתינו הקדושה יש מים מתוקים ומים המרים, וראיה שכל התנאים והאמוראים והצדיקים מימות משה רבינו ע"ה ושיהיו עד שיבוא משיח, כולם לומדים מן התורה דרך ישכון אור לעבודת הבורא יתברך שמו, ולהיפך, כל האפיקורסים ימ"ש מביאים ראיה מן התורה עצמה להיפוך וכו', וכמו הרבה ענינים הנזכרים בגמרא מן הצדוקין (יומא נג. מכות ה: מנחות סה.) עיי"ש, והיינו שיש בתורה מים המרים גם כן וכו' [ע"כ]. ובדגל מחנה אפרים פרשת בשלח (ד"ה או יאמר ויבואו) על הפסוק (שמות ט"ו, כ"ג) ויבואו מרתה, האריך ג"כ בענין זה וסיים וזה לשונו, ועל פי זה תבין מה שאמר אדוני אבי זקיני זללה"ה על מאמר חז"ל (נדרים פא.) מפני מה חרבה ירושלים, על שלא ברכו בתורה תחלה. ואמר הוא ז"ל, היינו שלא ברכו ברכת והערב נא, שהיא ברכה ראשונה שמברכין על התורה בבוקר, והוא פלא. אמנם יובן על פי הנ"ל, שצריך להתפלל ולבקש על זה מאת השי"ת שיטעום בתורתו טעם המים המתוקים והערבים, וזהו ברכת והערב נא, והבן, ע"כ לשון קדשו. ועיקר דבר זה מבואר בזוהר הקדוש פינחס (ח"ג, רעיא מהימנא רכט:) עיי"ש.
והנה כל אלה דברו מהצדוקים שבזמניהם, שהאמינו בתורה שבכתב, אלא שלא האמינו בדברי רבותינו ז"ל ובקבלתם, ולכן הביאו מן התורה ראיות לסברתם הנפסדה, אבל אלו המינים והאפיקורסים של זמננו אין מאמינים אפילו בתורה שבכתב, ולא רוצים להביא ראיה ממנה לסברתם ולדעתם הנכזבה, ואינם שותים אפילו ממים המרים שבה, ורק אלו הנגררים עמהם ואחריהם ורוצים למצוא חן בעיניהם, מבקשים המה המים המרים המאררים, להפוך דברי אלקים חיים ולסלף אותם לדרך המינים, וישתקע הדבר ולא יאמר כן.