על הגאולה ועל התמורה/כח

כח

ואפשר להסביר עוד מה שמלאה לבם לאכול מהשליו למרות ההתראות, על פי מה שכתב בערבי נחל (פרשת בהעלותך, דרוש ג) שבני ישראל שבאותו הדור שהיו דבוקים תמיד במשה רבינו, זכו למדריגה גדולה כזו שניטל מהם התאוה לגמרי, והיו כמלאכים. אמנם בזה היה גם חסרון, שנתבטל מהם הבחירה, שלא היו מתאוים כלל אפילו להנאת היתר, ועל כן היה להם געגועים על מדרגתם שהיו בהם בהיותם במצרים שהיה להם הבחירה והתאוה, בהיות זה עיקר גדול בעבודת השי"ת, כאמרם ז"ל (תורת כהנים, קדושים, פרשה י הכ"ב) אל יאמר אדם אי אפשי בשר חזיר וכו', והם לא היה להם תאוה כלל אפילו להיתר, וגם בזה יש עבודת השי"ת, כמו שאמרו בפרק מי שאחזו (גיטין ע.) סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה, דהיינו שבירת התאוה לדבר היתר, וזהו עבודה חשובה לפני השי"ת. וזהו שנאמר (שמות טז, ג) בשבתינו על סיר הבשר באכלינו לחם לשובע, ואיתא במדרש (שמו"ר פט"ז, ד) שהיו יושבים במצרים אצל סיר הבשר ולא אכלו רק לחם, אבל עכ"פ היה להם תאוה לבשר ושיברו תאותם, וזהו שנאמר (במדבר י"א, ד') התאוו תאוה, שהתאוו שיהיה להם תאוה ושיוכלו להתגבר על תאותם, ע"כ תוכן דברי הערבי נחל זלה"ה.

ולפי זה יבואר מה שכתב בספרי הנ"ל (סי' כו, ד"ה איתא) והאספסוף אלו הזקנים, דגם הזקנים והסנהדרין התאוו תאוה ובקשו בשר, אלא שהיתה כוונתם לשם שמים, והערב רב התאוו תאוה, וכוונתם היתה לרעה, לבקש תלונה לפרוש מאחרי המקום כמ"ש בספרי. ומעתה לא פליגי רבי שמעון בן מנסיא ותנא קמא שבספרי, ושניהם דרשו מלשון אספסוף כמ"ש בספרי, ובזה אתי שפיר מה שכתוב והאספסוף, לשון אסיפה כפולה, דכוונת הכתוב על שניהם.