ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן ע
ע
והן הראוני עכשיו עלה נדפסת מארץ ישראל, שאיני יודע מי הוא, אך זה אני רואה בדבריו שהוא ציוני נלהב ומצדיק את האפיקורסים אף בדברים שאין בהם ממש, והביא גם מהקדמת הרב רבי חיים ויטאל (הנדפס בתחלת ספר העץ חיים) שהשבועה שעל ישראל שלא ידחקו את הקץ אינו אלא עד תשלום האלף שנה, ולא יותר. וזה זיוף גמור, שאינו מדבר שם כלל מאותה השבועה שלא לדחוק את הקץ, ויען שמועטים המה הרגילים בלשונות האר"י ז"ל, ובקישור דבריו, יש מקום להטעות את הבריות בזה, לכן ראיתי לבאר פירוש הדברים כפשוטן בלי ספק.
הנה זה ודאי שמה שאמרו בקרא ובגמרא אזהרה על ישראל סתם בלי זמן שאי אפשר ליתן אחר כך גבול וזמן על אותה האזהרה, וגדולה מזה בביצה (ה.) ובסנהדרין (נט:) במה שהזהיר הכתוב קודם מתן תורה על פרישה של שלשת ימים ואף על פי כן לא היה מותר אחר כך גם אחר מתן תורה אם לא היה מתיר הקרא בפירוש באומרו (דברים ה', כ"ז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ולדעת רש"י (סנהדרין נט: ד"ה לכל) מבואר בקרא בפירוש שלא היתה האזהרה אלא על שלשת ימים, ואם כן ממילא משמע מקרא היתירא, ואף על פי כן לא סגי אם אינו מתיר אחר כך הקרא בפירוש. ולדעת התוספות בביצה (ה. ד"ה כל) ובסנהדרין (נט: ד"ה לכל דבר) אינו מוכרח הזמן בפירושא דקרא, לכן צריך קרא אחר להתירו, אף שהטעם בודאי בטל לכולי עלמא כי לא היה טעם האזהרה אלא בשביל מתן תורה שלא שייך זה אחר מתן תורה.
ועל כל פנים זה ודאי דבנידון דידן דכתיב סתם השבעתי אתכם (שה"ש ב', ז') בלי שום גבול זמני, אלא אדרבה אמר עד שתחפץ, ומבואר במדרש רבה (שה"ש פרק ב' סוף סימן ז') על הכתוב השבעתי אתכם וגו' מהו עד שתחפץ מלכות של מעלן לכשתחפוץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאה בקולי קולות ולא אתעכב לכך נאמר עד שתחפץ, עכ"ל. ומבואר שהשבועה היא עד רגע האחרונה שיחפוץ הקדוש ברוך הוא וגם אז מאליו הוא מביאה ואין אנו רשאין לדחוק אף רגע אחת.
ובתרגום יונתן (שיר השירים ח', ד') פירש השבועה השלישית שזה משביע מלך המשיח שלא להתגרות בעמי דארעא למיפק מן גלותא ולא למרוד בחילותיו דגוג ומגוג שזה אינו אלא בימות המשיח שכפי אשר אנו רואים הוא הרבה אחר האלף שנים שאין לשבועה זו שום זמן אלא עד שיהיה חפץ ורצון של מעלה. והרמב"ם באגרת תימן כתב טעם השבועה בשביל שעל ידי אורך הגלות תפצר להתנועע בלא עתה הראוי, אם כן עיקר טעם השבועה הוא בשביל אורך הגלות לבסוף שזה גורם יותר להפציר להתנועע בלא עת הראוי מבשנים הקודמים.
והרמב"ם וכל הפוסקים אחריו שדברו משבועה זו היו אחר האלף שנים ולא עלה על דעת אדם לחלוק בדבר, ואין צריך להאריך בזה בראיות, כי אם ח"ו נוכל לומר על אזהרה שנכתבה סתם בקרא ובגמרא שיש לה גבול וזמן אף שלא נכתב נוכל להתיר ח"ו כל התורה לבדות מן הלב טעם שאינו נוהג עתה, וזה ברור שאין להסתפק בו.