ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן מה
~ סימן מה ~
גם הברכי יוסף כתב דחיוב הנשים אינו מכח מצות תלמוד תורה
שוב ראיתי בברכי יוסף (סי' מ"ז אות ז') שהקשה על דין זה דחייבות הנשים ללמוד הדינים דשייכי להם, דאם כן מאי פריך בשבת (דף ל"ג:) על רבי שמעון דאמר דאסכרה בעון ביטול תורה, נשים יוכיחו. אימא מפני שמבטלות ללמוד דת הנשים מדינים דשייכי להו. ומתחלה התחיל לומר בשביל הך קושיא שאינו חיוב גמור, אלא דטוב וישר להם אותן הדינים. ואחר כך כתב, אבל היותר נכון דחיובם אינו מצד מצות תלמוד תורה דודאי פטורות הם, אמנם חייבות מיהא למען דעת הדינים שלהם, ואי בקיאי בהם תו ליכא עלייהו שום סרך חיוב ללמוד, יעיי"ש.
והנה מה שכתב דאי בקיאי אין עליהם שום חיוב עוד, זה אינו מספיק, דכיון דטרם שיודעות הדינים מחויבות ללמוד, עדיין יש מציאות להיות להם עון ביטול תורה באותו הזמן. ונראה שכיוון למה שכתבתי, דכיון שאין חיוב הלימוד אלא טרם שיודעות הדינים ותו לא מידי, לכן אף בעת שנתחייבה אין לה שייכות למצות תלמוד תורה, כי אם בשביל צורך מצות אחרות, ואי אפשר לומר בזה עון ביטול תורה. וסובר הר"י סברא זו גם לענין ברכת התורה כנזכר לעיל.
אמנם בענין ברכת התורה צריך לומר, דלאו כולי עלמא מודי לסברא זו, שהרי האגור המובא בבית יוסף כתב, דלדברי הסמ"ג שמחויבות ללמוד הדינים הוא כל שכן שצריכות לברך ברכת התורה, ולסברא הנ"ל אין בזה שייכות לברכת התורה, כיון שאינו כלל ממצות תלמוד תורה, ולא הוי כל שכן, דמהאי טעמא למד הר"י שאר מצות מברכת התורה, דלא עדיף ברכת התורה משאר מצות, ועל כרחך שאין דעת האגור כן.
דעת הב"י לכאורה דהחיוב דנשים הוא משום מצות תלמוד תורה ולכן מברכות ברכת התורה
וחזינן דהבית יוסף (או"ח בסי י"ז סעיף ב') הכריע כדעת רש"י והרמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ט) שנשים אין מברכות על מצות שהזמן גרמא, דלא כרבינו תם ור"י וסייעתם שסברי כסברת הר"ן הנזכר לעיל, שתוכל לומר 'וצונו' גם על מה שפטורות. וכמו שכתב שם בביאור הגר"א (סק"ה) בטעמו של הרמב"ם, דבמה שפטורה לגמרי אף מדרבנן אי אפשר לומר 'וצונו'. ואעפי"כ בברכת התורה העתיק הבית יוסף דברי האגור וקבעו בשולחן ערוך (או"ח סי' מז סעיף י"ד) להלכה דנשים מברכות ברכת התורה. ועל כרחך שהכריע הבית יוסף דלא דמי זה לזה, דבתורה כיון שיש חלק שמחויבות בה הנשים, אינו דומה לשאר מצות דפטורות לגמרי.
והנה בתחלה כתב האגור הטעם שמברכות ברכת התורה אף שפטורות ולא עוד אלא שכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, מכל מקום אין זה אלא בתורה שבעל פה ולא בתורה שבכתב. הנה מה שכתב בתורה שבכתב אינו כמלמדה תיפלות, אף אם נימא יותר מזה שגם לכתחלה מותר בתורה שבכתב, אבל זה ודאי שאין בזה שום חיוב ופטורות לגמרי, והאיך תאמר 'וצונו'. ועל כרחך שהאגור סובר כדעת הרבינו תם והר"י והראב"ד (השגות הראב"ד הל' ציצית פ"ג ה"ט) וסייעתם, שתוכל לומר 'וצונו' גם על מה שפטורות. אלא שהוצרך לתרץ מה שאמרו חכמינו ז"ל דהוי כמלמדה תיפלות, דאם אית ביה איסורא ודאי דלא הוי מצוה כלל, ואי אפשר לומר 'וצונו', ועל כרחך במה שאמר דבתורה שבכתב לית ביה איסורא, שוב הוי כשאר מצות שהזמן גרמא שיכולות לברך לפי שיטה זו. אלא שאחר כך הוסיף האגור שבתורה יש להם גם התחייבות.
והבית יוסף העתיק כל דברי האגור ככתבו וכלשונו שכתב לפי שיטתו, כדרכו להעתיק כל שיטת הראשונים. ולהלכה מה שקבע בשולחן ערוך דעת האגור צריך לומר שהוא בשביל טעם האחרון, לא בשביל טעם הראשון שאינו אלא לפי שיטת רבינו תם דלא סבר לה כותיה. גם המגן אברהם (בסי' מ"ז ס"ק י"ד) לא העתיק מהאגור, אלא מה שכתב אחר כך שיש עליהם חיוב או בשביל הדינין, או בשביל הקרבנות שהוא צורך תפלה, והשמיט הטעם הראשון שכתב האגור בתחלת דבריו. אף דלדידן דקיימא לן כהרמ"א שפסק (בסי' י"ז סעיף ב') כשיטת הרבינו תם, ואם כן מספיק גם מה שכתב האגור בתחלת דבריו, וצריך לומר דבשביל שהעמיד המגן אברהם שם דבריו על דברי המחבר, לכן לא העתיק מה שאינו כן לדעת המחבר, אלא ביאר טעם הכרעת המחבר בזה. ועכ"פ פליגי הראשונים בסברא זו.
יש לבאר דלכו"ע אין החיוב בנשים משום מצות תלמוד תורה
ונראה הסבר הענין, אף דודאי הסברא אמיתית דהחיוב שעל הנשים ללמוד הדינים אינו כלל בשביל מצות תלמוד תורה, וכן חיוב הקרבנות אינו בשביל תורה אלא בשביל תפלה. אבל מכל מקום יש לומר דכבר הבאתי סברת הר"ן בטעם הסוברין דאפשר לומר 'וצונו' גם על מה דפטורות, בשביל שיש צווי על האנשים, וגם הנשים יש להם שכר בשביל זה. והחולקים על זה סברי, דכיון שעכ"פ אין עליהם שום צווי וחיוב כלל באותו ענין אפילו מדרבנן, אי אפשר להם לכלול עצמם בלשון 'וצונו' עבור שיש צווי על האנשים, כיון שהמה מושללים לגמרי משום צווי וחיוב באותו ענין. משא"כ בברכת התורה שמתחייבים גם המה ללמוד הדינים, אף שחיוב זה אינו בכלל מצות תלמוד תורה, אבל הברכה סובבת על התורה הזאת הנתונה להאנשים, ומכח נתינת התורה באים גם המה לידי חיוב לימוד הדינים ומקבלים שכר, אף שחיובם אינו מצד מצות תלמוד תורה, אבל עם כל זה הלשון 'וצונו' תו לא מיחזי כשקרא, כיון שיש עליהם איזה חיוב עכ"פ מאיזה טעם שהוא, ומצרפים גם המה סברת הר"ן בברכת התורה, בצירוף זה שיש עליהם עכ"פ איזה חיוב מאיזה טעם שהוא, ואינו דומה לשאר מצות שפטורות לגמרי מכל וכל. והר"י סובר שאין לחלק בזה כיון שאין החיוב מחמת תלמוד תורה, ואין לו אלא אותה הסברא שכתב הר"ן ואין חילוק. כן נראה לפרש פלוגתת הראשונים בזה.
ונמצא לפי זה שאין הכרע בדברי הרבינו תם והר"י שבתוס' והרא"ש, אם סברי כדברי הסמ"ג שמחויבות ללמוד הדינים, דאפשר לפרש לכאן ולכאן כמו שכתבתי, ולכן תלה האגור זה בדברי הסמ"ג ששם הוא מפורש בהדיא, ובשאר פוסקים אין הכרע.