ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קנו

קנו

גם בעיקר מצות הישוב בארץ ישראל יש חילוק, דלא מיבעיא לדעת הסוברין שאחר גזירת הגלות בטל מצות הישוב, בודאי יש חילוק. דבזמן שהיה בית המקדש קיים, היה גזירת הכתוב לישב בארץ ישראל, לא אחר כך. אלא אפילו לדעת הרמב"ן דגם עכשיו יש מצוה בישוב ארץ ישראל, אבל מכל מקום דחויה היא מחמת גזירת הגלות, ואין לדמות לאותו הזמן שהיה חיוב בהחלט, והתורה הקדושה אמרה (דברים ד, כה) ונושנתם בארץ. ומבואר בגמ' (גיטין פח:) שהפי' בזה שיהיו בארץ כמנין ונושנתם, אלא שצדקה עשה הקב"ה עמהם למהר שתי שנים שלא יתקיים כי אבד תאבדון (דברים ד, כו). אבל מעצמם לא היו רשעים להקדים לעזוב ארץ ישראל טרם שהגיע מספר השנים שהודיע לנו בקרא. וגם בבית שני ידעו טרם שבנוהו כמה יעמוד ומתי יחרב, כמבואר בגמ' (נזיר לב:) שלמדו זה מקרא יעיי"ש.

ועוד שהלא גם בימי אחאב ומנשה היו נביאים בארץ ישראל מה שאי אפשר בחוצה לארץ, כמבואר במכילתא (פרשת בא סימן א') ובילקוט שמעוני (יחזקאל רמז שלו) עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות. ועיין גמ' (מועד קטן כה.) ולא בחנם זכו אותו הדור לנבואה מה שלא זכו בכל משך זמן בית שני מחמת עון הדור, כמבואר בגמ' (סוטה מח:) על הלל הזקן ועל שמואל הקטן שהיו ראויים שתשרה עליהם השכינה כמשה רבינו עליו השלום אלא שאין דורם ראוי לכך. וכן אמרו בגמ' (סוכה כח. ובבא בתרא קלד.) על תלמידי הלל שהיה ביניהם שהיו ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו עליו השלום. אלמא שבעון הדור אין השכינה שורה אף על הראוים לכך כמשה רבינו עליו השלום. ואם כן דורו של אחאב ומנשה שזכו הנביאים לנבואה, אף שהיה באותו הדור הטעות הנורא של עבודה זרה, עבור שחשבו שאין כבודו יתברך שמו להשגיח בתחתונים, מכל מקום היה עדיין ביניהם מדריגות גבוהות בעבודת השי"ת מה שלא היה אף בזמן בית שני. ועל כל פנים כיון שהיה אז נבואה בארץ ישראל, האיך יעזבו את ארץ ישראל לילך לחוצה לארץ שאי אפשר שתהיה שם נבואה, שהפסק הנבואה הוא גרוע מכל הקללות שבעולם רחמנא ליצלן, כמו שכתב באור החיים הקדוש פרשת עקב על הכתוב (דברים ח, יט) אבוד תאבדון כגון יעיי"ש מה שהרעיש על זה.

והעיקר עוד שיען שהיו אז נביאי ה', נעשה הכל על פי נבואה, וגם אחאב לא הלך למלחמה בלי שאלת פי הנביאים, שמבואר בקרא (מל"א כב, ו) ובגמ' (סנהדרין קב:) שלא היה אפשר לפתות את אחאב אלא על ידי שהיה רוחו של נבות רוח שקר בפי כל הנביאים, אלא שבאותו העון לא היה יכול להתגבר על יצרו לשמוע לקול הנביאים. וכל אותן המלכים שעבדו עבודה זרה ולא שמעו לקול הנביאים נענשו בעגלה ובזמן קריב בהתגלות יתירה כאשר התנבאו הנביאים, והיראים את דבר ה' הסתופפו בצל הנביאים בארץ ישראל אשר הגידו להם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון בכל תנועה ותנועה.

והאיך אפשר ללמוד משם על דורינו השפל, אשר בעונותינו הרבים נתקיים במלוא מובן המלה ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא, יח), הסתרה נוראה עד מאוד, עולם חשך בעדינו, אין מי יגדור גדר ומי יעמוד בפרץ, ואין הדור רואה כלל מה שלפניו ממש כמו שאמר הכתוב (שם כח, כט) והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפילה. ובגמ' (מגילה כד:) תניא אמר רבי יהודה כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, וכי מה איכפת ליה לעור בין אפילה לאורה עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפילה, וראיתי סומא שהיה מהלך ואבוקה בידו. אמרתי לו בני אבוקה זו למה לך, אמר לי כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותו ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין. וכתב המהרש"א, דיש לדקדק כיון דבאפילה אין בני אדם רואין אותו, אכתי תיקשי אמאי נקט קרא עור, וכי מה איכפת באפילה בין עור לפקח. ויש לומר דמכל מקום הפקח כיון שידוע לו מבואי העיר ושביליה, גם באפילה יודע קצת לכוין בהם להציל עצמו מן הפחתים וכו'.

ואם כן מבואר בקרא זה שהמשיל לעור באפילה שני ענינים. האחד שאין מי שרואה את העור להצילו כאשר הוא באפילה, והשנית שאף באפילה שאין רואין כלל, מכל מקום אם יש ידיעה בהמבואות והשבילין עדיין אפשר לכוין קצת להציל עצמו. אבל אם גם ידיעה זו נעדרת, אין אופן להנצל. ובעונותינו הרבים ככה הגיע אלינו בדור השפל הזה שירדה סמיות עינים לעולם אין רואה ואין מציל, ואף הידיעה במבואות ושבילין לכוין קצת איזה דרך ישכון אור, גם ידיעה זו נעדרת ממש ככל החזיון הנכתב בקרא, ואין לנו שיור רק התורה הזאת ולהשען על אבינו שבשמים. והוא ברחמיו יתברך שמו יצילנו ויוציאנו מהחושך העמוק. ולעת כזאת האיך נוכל לידע לקבל אחריות לייעץ בני ישראל לילך תחת ממשלת המינות המוחזקת להעביר על הדת בתחבולות שונות, מי הוא היודע האיך יפול דבר תחת אותה מלכות הרשעה. וכל הגדולים שהיו טרם הוקם עול של מלכות המינות בארץ ישראל והיה ביניהם איזה מהם שהיה דעתם נוטע שיסעו יותר מישראל לארץ ישראל, אין שום ראיה מדבריהם ליסע תחת מלכות המעברת על הד"ת וכל המלוכה הוא לגמרי נגד רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו.

ובפרשת תולדות בפרשת הבארות (בראשית כו, ב) שכתב לבסוף כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ האריך שם הכלי יקר בענין הבארות, וכתב לבסוף וזה לשונו, ועוד שמצינו בבית שני שמחמת המחלוקת יצאו שלימים וכן רבים מן הארץ מרעת יושבי בה, על כן אמר שבזמן מציאת השלום ופרינו בארץ, כי לא נצטרך לצאת מתוכה עכ"ל. ומבואר זה שמרעת יושבי בה, אף בזמן הבית יצאו שלימים וכן רבים מן הארץ, ולא היה בזה איסור שיצאו מן הארץ לחוצה לארץ, כי חזינן שנקראים שלימים. גם מסיום דבריו ופרינו בארץ כי לא יצטרכו לצאת מתוכה מבואר שאז היה צורך לצאת מתוכה. ומה שלא יצאו הרבה מהתנאים הקדושים ורבים וכן שלימים אתם כבר כתבתי כמה טעמים שלא היתה אפשרות בזמן הבית לעזוב את הארץ, אבל גם אלו שיצאו מתוכם הסכים עמהם בכלי יקר שעשו כדין, ואין להאריך בזה שלא ביארו לנו חכמינו ז"ל מה הגיע אליהם באותו הזמן, כאשר סתמו הרבה ענינים שלא הביאום בש"ס, וכבוד אלקים הסתר דבר, ודבריהם ז"ל עמוקים כמים לים מכסים. והבאתי דברי הכלי יקר בזה על כל פנים לגילוי דעת.