ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן צו

צו

אחרי כותבי כ"ז ראיתי בשו"ת חת"ס יו"ד סי' של"ז באמצע התשובה הביא דרך אגב ענין זה וז"ל והנה בשו"ע יו"ד סי' שס"ח כל ארץ העמים אסור לכהן לטמא בהן וכתב הש"ך והטו"ז דבזמן הזה ליתא להאי דינא, והגאון בשבו"י השיג עליהם דמ"ש דנהי דכהנים שבגולה אנוסים הם בטומאה דרבנן דארץ עמים מ"מ כהן הדר בארץ ישראל ויוצא לחוצה לארץ עובר איסור דרבנן ומש"ה הורה דכהני חוצה לארץ מותרים לטמאות עצמם בטומאה דרבנן דאין מוסיפין טומאה על טומאתם בחיבורים בארץ עמים עיי"ש. ולפענ"ד מ"ש להשיג על הנ"ל לפי מ"ש תוס' נזיר נ"ד ע"ב לחד שינוי' דמש"ה גזרו טומאה על ארץ עמים משום מתי מבול והרוגי גולה א"כ ס"ל הא דאמרינן בזבחים קי"ג דבארץ ישראל פינהו משם היינו שעשה כן בכונה כדי לטהר ארץ ישראל משא"כ בחוצה לארץ וא"כ י"ל זה היה בימיהם דהרוגי נבוכדנאצר שבחורבן א' פינוהו עושי טהרות שבבית שני אבל אחר חורבן בית שני בעו"ה שהרבו חללים בארץ ומי פינו מאז וע"ע וא"כ מה לי ארץ ישראל ומה לי חוצה לארץ ואין איסור לכהן לצאת משם לחוצה לארץ דמ"ש, אבל לאידך טעמים א"כ י"ל דלענין פינוי עצמות אין חילוק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ דלעולם תלינן שפינו העצמות ולא נשאר להם שארית בארץ, ובמ"ש לעיל דמ"ש ר"ל עולה מצאו וטיהרו ארץ ישראל לאו דוקא ארץ ישראל אלא כל המקומות ורק טומאה גזרו על ארץ עמים משום טעמים אחרים א"כ עדיין הגזירה במקומה עומדת ואסור לכהן לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ עכ"ל.

והנה לשונו ז"ל צע"ג כמו שאכתוב ודבריו סתומים וקיצר בלשונו ולא ביאר כוונתו מה בעי בזה אם לפרש שיש פלוגתא בזה בין גדולי האחרונים עם הראשונים ז"ל ע"ד שכתב הבשו"י אלא שהוסיף לבאר שורש פלוגתתם או לא נחית בזה אלא להשיג על השבו"י כמו שהוא בתחלת דבריו שהביא מ"ש השבו"י עי"ז להתיר לכןה שהוא בחוצה לארץ לטמאות עצמו בטומאה דרבנן דאין מוסיפין טומאה על טומאתם בחיבורים בארץ עמים וע"ז הביא אח"כ מ"ש להשיג על הנ"ל ור"ל דכיון דאף האוסרים לכהן לצאת עכשיו מן הארץ אינו מטעם חשש עצמות המתים דתלינן שפינוהו אלא מטעמים אחרים לכן אף לדברי השבו"י שאסור לכהן לצאת לחוצה לארץ מ"מ כיון דאין הטעם בשביל חשש טומאת מת אין זה טומאה בחיבורין ואסור להוסיף טומאת מת וכדומה שהוא טומאה אחרת וגם השבו"י לא כתב טעם הקולא אלא בשביל שהוא טומאה בחיבורין כמו שהוא בנזיר דף מ"ב ובשאר מקומות וכן נראה משמעות דברי החת"ס אלא שקיצר פה בלשונו.

והנה במה שהקיל השבו"י בכהן בחוצה לארץ בטומאה דרבנן חלקו עליו הפוסקים גם מטעמים אחרים שכתב החת"ס, ובאמת השבו"י בעצמו לא סמך על הוראתו בזה דשם באותה התשובה בח"א סי' פ"ה אחר שביאר דעתו להקל בזה סיים אך ורק שלא מלאני לבי להקל בדבר שנתפשט איסורו ולא נמצא באחד מן האחרונים שמקיל בזה ולא הקיל בדבר אלא מקום שגדול כבוד הבריות דבכה"ג אמרו שדוחה טומאה דרבנן וביש אונס וכדומה כתב לקולא זו לאיצטרופי לשאר טעמי לא זולת יעיי"ש והחולקין חולקין עליו לגמרי ואין להאריך פה בזה. אמנם מ"ש בחת"ס דהלכה זו אם מותר לכהן לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ בזמן הזה תלוי בשני הטעמים שבתוס' נזיר דף נ"ד על מה שגזרו טומאה על ארץ העמים אם בשביל שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ או בשביל מתי מבול והרוגי גולה דלפי אותו הטעם שהוא בשביל עצמות מתים אין נ"מ אחר חורבן בית שני בין ארץ ישראל לחוצה לארץ ומותר לכהן לילך מארץ ישראל לחוצה לארץ זה לא הבנתי מכמה טעמים ראשית דאם הרי"ף והרא"ש והטושו"ע הכריעו דאסור לכהן לילך מארץ ישראל לחוצה לארץ צ"ל לפי"ז שהכריעו דאין הטעם בשביל עצמות מתים והאיך פליגי כל אלה הפוסקים אחר השו"ע עליהם וכתבו הטעם בשביל שהעכו"ם קוברים מיתיהם בכ"מ ופסקו שמותר הן אמת שהרמב"ם ז"ל סובר טעם זה כמ"ש המל"מ פי"א מה' טומאת מת הל' ג' באמצע ד"ה עוד וא"א לכאורה אפשר היה מקום לומר שהכריעו כדעת הרמב"ם נגד הטושו"ע ונמצא גם בשאר ראשונים כדברי הרמב"ם ובדברי התוס' אין הכרע כ"כ, אבל האיך אפשר לומר שבאו בזה לחלק על הטושו"ע דהלא בהדיא מבואר כדבריהם שלא כתבו בדרך פלוגתא אלא בדרך ביאור על הטושו"ע ועי' בדרישה ובב"ח גם בש"ך ס"ק ב' כתב על המחבר בזה"ל פי' בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה אסור וכו' לחוצה לארץ שהיו העכו"ם קוברים מיתיהם בכ"מ וכן הטו"ז בס"ק ד' כתב על השו"ע זה קאי בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה ועד"ז הוא גם לשון הדרישה והב"ח ואין להסתפק בלשון זה שבאו לפרש דברי השו"ע ולא לחלק, גם צריך להבין דעת השו"ע כיון דלדעת הרמב"ם הטעם בשביל קבורת מתים שמותר לפי"ז אחר החורבן למה הכריע בשו"ע נגד דעת הרמב"ם שדרכו לפסוק לעולם כהרמב"ם. הן אמת שאם דעת הרי"ף והרא"ש הוא לאיסור אפשר יש מקום לומר שהכריעו כדעת הרי"ף והרא"ש נגד דעת הרמב"ם אלא שאינו מובן למה לא הביא בב"י שום מקור לדין זה.