ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פח

פח

ואולי י"ל דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' מלכים הביא הך דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ ואם המעות ביוקר מותר וסיים דאעפ"י שמותר לצאת אינה מדות חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום וכתב הכ"מ שהרמב"ם לקח זה מסוף הברייתא שסיים וכן היה רשב"י אומר אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו מפני שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ, ומשמע לרבינו דכיון דגדולי הדור היו מסתמא לא יצאו אלא כשחזק הרעב באופן שהיו יכולין לצאת כפי הדין ואפ"ה נענשו וה"נ אמרינן בתר הכי אמר ריב"ק ח"ו אפילו מצאו סיבון לא יצאו אלא מפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. ומקשה ע"ז בלחם משנה שהרי לשון הברייתא וכן היה רשב"י אומר אלימלך מחלון וכליון וכו' ומדמייתי הא דרשב"י עלה דאמר אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח וכו' משמע דסייעתא היא דמייתי ליה, וא"כ ודאי דמחלון וכליון מפני שהיו מוצאים ליקח ויצאו שלא כדין נענשו דהיינו סייעתא דמייתי דאי לאו ליכא סייעתא כלל. ומה שאמר אח"כ בגמ' בשם ריב"ק שלא נתחייבו אלא בשביל שלא בקשו רחמים על דורם ודאי דהאי ברייתא דרשב"י פליגא ע"ז ועיי"ש מה שנדחק לתרץ.

והנה בעיקר הקושיא שהקשה דכיון דאמר בש"ס לשון וכן משמע דהוי סייעתא משם הנה הב"ח כתב בשני מקומות בחו"מ סי' ל' אות ח' ובריש סי' ס"ב דבכ"מ שאמרו לשון וכן משמע לא זו אף זו כמו שהוא בגמ' ורשב"ם ב"ב דף נ"ב ע"ב מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשכיחא לה מילתא וכו' והאלגזי בקהלת יעקב מענה לשון ח"ב אות רי"ב הביא ג"כ ראיה זו דלשון וכן משמע שהחלוקה הב' של וכן יותר מחודשת מהראשונה וכשימצא דשונין חכמים ז"ל וכן בדבר שהחלוקה הב' יותר פשוטה צריך לפרש מלת וכן שהוא טעם לדבר הקדום והכי קאמר הדין הוא כך שכך הוא הדין בפי' יעיי"ש. וחזינן בזה דמלת וכן מתפרש בשני אופנים לפעמים הוא טעם וסייתא לחלוקה הראשונה ולפעמים הוא להשמיענו רבותא יותר ואז לא הוי טעם וראיה לדלעיל אלא לאשמעינן רבותא בדרך לא זו אף זו. וא"כ י"ל לדעת הרמב"ם דמה שאמרו בברייתא וכן על מימרא דרשב"י באלימלך וכו' אינו להביא טעם וראיה לדלעיל אלא לאשמעינן רבותא דאף שיצאו כדין מ"מ נענשו ומה שהביא הכ"מ מהא שהרי כתב טעם אחר על מה שנענשו לא בשביל יציאתם מארץ ישראל דקאמר ריב"ק ח"ו שאפי' מצאו סיבון לא יצאו אף דוודאי הך פליגא אדרשב"י מ"מ אפשר לא ניחא ליה לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ דהרמב"ם מיירי שאף שהמעות ביוקר מ"מ ע"י טורח אפשר למצוא פירות עי' ל"מ שם ושאר מפרשים, ובזה כתב דהוי מדות חסידות ולא מיירי הרמב"ם היכא דאינו נמצא בשו"א אלא סיבון דבזה נראה דאף מידת חסידות ליכא וריב"ק אמר גם בזה עליהם ח"ו שאפי' מצאו סיבון לא יצאו ואם נימא דלדעת רשב"י עשו לגמרי שלא כדין דהיינו שהיה מעות בדזול ופירות פחות מסאתים בסלע הוי זה פלוגתא רחוקה מאוד לחשדם כ"כ במקום שריב"ק החליט כ"כ שאין לחשדם ח"ו בזה שאפילו אלו היו מוצאין סיבון לא היו יוצאין.

ולפי"ז אפשר לומר דלא מיסתבר להו להרא"ש והטוש"ע דהך סוגיא דאין יוצאין מארץ ישראל אף בזמן הזה מדאמר ע"ז וכן היה רשב"י אומר אלימלך וכו' דממ"נ אם הוי זה טעם וראיה אדלעיל קשה האיך הביא ראיה מזמנו של אלימלך שהיה בעת שישראל שרויין על אדמתם ולא היתה גזירת גלות, גם היה מלכות של תורה בארץ ישראל ואין להביא ראיה משם על זמן החורבן והגלות והכל הוא תחת מלכות זרים ואם נימא שהוא בדרך לא זו אף זו בוודאי א"א דצריך שיהיה בו רבותא יותר מבראשונה וכאן הוא בהיפך דהראשונה אם מיירי בזמן הגלות הוי ודאי יותר רבותא מזה שהיא בזמן שישראל שרוין על אדמתם. ולכן מיסתבר להו דלא מיירי הך סוגיא דאין יוצאין מארץ ישראל אלא בזמן הבית ולכן הביא שפיר טעם וראיה לדבר מאלימלך מחלון וכליון.

ומה שכתבתי שאפשר לומר לדעת הרמב"ם דהוי רבותא יותר בשביל שיצאו כדין ואף על פי כן נענשו חדא אפשר דהרא"ש והטור לא ס"ל כן דאף במקום שמותר מצד הדין הוי מידת חסידות שלא לצאת ובשביל כן נענשו בשביל החסידות, שהרי לא נמצא זה אלא בדברי הרמב"ם וגברא אגברא קרמית, ובמדרשות מבואר בפי' ההיפך, ובב"ר פ' כ"ה סוף סי' ג' כתב וז"ל אר"ש אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח אבל אם היה מוצא ליקח אפי' היה סאה בסלע לא יצאו ואלו אלימלך יצא לפיכך נענש, וכן הוא בב"ר פ' מ' ופ' ס"ד. והרי בפי' שיען שיצא שלא כדין לפיכך נענש. והרמב"ם אפשר היה לו ראיה מן הש"ס נגד זה לכן דחה דברי המדרש מהלכה.ובאמת הרמב"ם השמיט לגמרי הך מימרא דר"ש אף שהיא מבואר בגמ', עי' נושאי כליו מה שכתבו ליישב, וממילא נדחה גם המד"ר שתלוי בהך מימרא דר"ש יעיי"ש ודו"ק.

ועכ"פ זה ודאי שאין הכרח לומר דהרא"ש והטור ס"ל כן ועוד דאפילו אי ס"ל כן אפשר דלא מיסתבר להו שיהיה שייך לומר לשון רבותא יותר על זמן הבית מזמן הגלות, ואף בדברי הרמב"ם אין ראיה שסובר דין זה אף בזמן הגלות כי דרכו להעתיק לשוןה גמ' ולסתום אף במה שאינו אלא בזמן הבית כאשר הבאתי לעיל מ"ש סתם בה' מקואות, ארץ ישראל מקואותיה טהורות, וכתב הכ"מ והב"י שאין זה אלא בזמן הבית אף שכתב סתם ולא מפרש, וכן מצינו כ"פ, והלא גם בהך דינא דהכל מעלין הביא הרא"ש סוף כתובות סי' י"ז דעת הר"ם שאותה הסוגיה מיירי רק בזמן הבית ולא הקשה עליו כלום אלא שאח"כ בסי' י"ח הביא הסוגיא בסתמא, ונראה דלא ס"ל כוותיה להטור בסי' ע"ה בשביל דבלא"ה לא נראה בעיניו לתרץ בזה הסתירה שבש"ס בבלי וירושלמי לכן מיסתבר ליה יותר לפרש סתימת משמעות הסוגיה דמיירי אף בזמן הזה והוא בשביל שאין שם שום גילוי דעת לחלק בין זמן הבית לזמן הזה אבל בכאן שיש ראיה חזקה ממה שהביא ע"ז וכן היה רשב"י אומר באלימלך וכו' אפשר מיתסבר להו שסוגיה זו מיירי רק בזמן הבית ולא קשה מה שהשמיטוהו.