ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן פה

פה

אחר כותבי כ"ז הגיע לידי ס' יוסף אומץ מהחיד"א ז"ל וראיתי שם בתשובותיו סי' נ"ב שכתב לתרץ התמיהה שתמה המהרי"ט על ר"ח דאפשר לומר דגם הר"ח סובר דיש מצוה עוד היום לדור בארץ ישראל, אך כוונתו דמכח שאין יכולים לקיים המצות חזר הדבר כאילו לא יש מצוה לדור בארץ ישראל דטפי ניחא ליה לדור בחוצה לארץ ושלא יענש על ביטול מצות ארץ ישראל עכ"ל. וקשה להבין הלשון כאילו לא יש מצוה דטפי ניחא ליה. אבל קרובים דבריו ז"ל למה שכתבתי דגם עכשיו היא מצוה לצדיק תמים שאינו עושה שום עבירה, אבל לרובא דעלמא שעלולים לחטוא אינו מצוה, כאשר יתבאר עוד בזה להלן. והקשה שם בס' יוסף אומץ בתשו' הנ"ל על מה שכתב המהרי"ט דדברי ר"ח האלו הם הגהות תלמיד ולא דעת הר"ח שהרי בפסקי תוס' כתוב וז"ל הר"ח אמר דאין מצוה עכשיו לדור בארץ ישראל. ועל הרוב אחד מהראשונים חיבר פסקי התוס'. גם הביא הרבה פוסקים שהביאו סברת הר"ח ז"ל ולא עלה על דעתם לומר שהם דברי תלמיד ח"ו, עכ"ל יעיי"ש. הנה מה שהביא מפסקי התוס' זה ראיה עצומה שאינו הגהות תלמיד דבשם הגדולים אות פ' כתב שיש פלוגתא מי סידר הפסקי תוס' דבדברי אמת לר"י בכר דוד כתב שהרא"ש חיברם והיעב"ץ כתב שהטור חיברם והר"י הלוי מסתפק דאפשר התוס' בעצמם חיברם, ועכ"פ א' מהראשונים חיברם והוי הסכמה מוחלטת שהך דברי הר"ח המה מהתוס' וקשה על המהרי"ט.

והגיע לידי ספר נשמת כל חי מהגאון החבי"ף ז"ל וראיתי שם בסימן מ"ט שנדחק ליישב דברי המהרי"ט שסובר דאין לומר שהרא"ש או הטור חיברו את פסקי התוספות, שהרי חולקים על רח"כ ועל כן הכריע המהרי"ט שהתוס' בעצמם חיברם. ולכן כמו שאמר בתוספות שהוא הגהות תלמיד ולאו דסמכא היא כמו כן נימא ליתא לפסקי תוס' דהוא הגהות תלמיד. ודבריו אינם מובנים חדא דמה שכתב ששפט המהרי"ט שאינו מהרא"ש והטור יען שחולקים עליו, הלא זה ודאי שכמה הלכות יש שאין דעת הרא"ש והטור כדעת התוס' והכריעו דלא כוותייהו ואעפי"כ כתבו על הפסקי תוס' שהיא מהרא"ש או הטור דשם לא באו להביא כל הפלוגתות והכרעת דעת עצמם אלא לסדר פסקי התוס' בלבד ולא זולת. והר"י הלוי אינו אלא מסתפק שמא סידרם התוס' בעצמם, גם אם נימא שהוא מהתוס' עצמם עכ"פ א' מבעלי התוס' סידרם והאיך הזדמן לאותו המסדר ג"כ אותו הטעות שנפל בספרים בהעתקת דברי התוס', הלא כיון שהיה המסדר א' מבעלי התוס' בוודאי ידע מה שהוא מדברי התוס' או טעות, ועפ"י שני עדים התוס' וגם הפסקי תוס' יקום דבר.

ומ"ש עוד לתרץ דבפסקי תוס' לא הביאו הטעם שכתב רח"כ בשביל מצות התלויות בארץ ואפשר שטעמם בשביל שהוא סכנה, הנה ראשית כיון שסתם הדברים דר"ח אמר שאין עכשיו מצוה לדור בארץ ישראל ולא כתב שום טעם הוי זה הוראה חלוטה לכל הזמנים, ואם הטעם הוא בשביל סכנה אין זה כללא אלא לפי הזמנים כמ"ש כל הפוסקים שחשש סכנה תלוי לפי מצב הזמן בזה שהיא משתנה בכל עת, וכן עינינו הרואות, וא"כ היה צריך לבאר שהטעם הוא בשביל סכנה שהוא נ"מ גדולה להלכה. ועוד שהרי בדברי התוס' אינו מוזכר כלל בדברי ר"ח אותו הטעם של סכנה אלא שהתוס' כתבו כן בתחלה מעצמם ואח"כ הוסיפו לומר שר"ח אמר מטעם שאין יכולין ליזהר, ואך בהגהות מרדכי כתב גם משם ר"ח הטעם של סכנה והיה זה מציאה אצל המהרי"ט שבתוס' אין מזה כלום, וא"כ בפסקי תוס' שאינו מביא אלא ממה שמבואר בתוס' לא ממקום אחר האיך אפשר לומר שכיוון על הר"ח טעם הסכנה שאינו כן בדברי התוס', וע"כ כיון שהביא מהתוס' דברי הר"ח כוונתו על אותו הטעם שכתבו תוס' בשמו בשביל שאין יכולין ליזהר ואלו היה רוצה להביא בפסקי תוס' מה שכתבו התוס' בתחלה טעם הסכנה היה לו להביא ראשית דברי התוס' שכתבו מעצמם ולא מה שכתבו בשם הר"ח, וז"ב מאוד.

ומ"ש עוד בס' נכ"ח הנ"ל לתרץ מה שהקשה עוד ביוסף אומץ על המהרי"ט ממה שהרמ"א ועוד הרבה פוסקים שחשב לא כתבו כוותי' שאין זה תימה דהמהרי"ט חילק עליהם וגברא אגברא קא רמית, הנה עכ"פ אם הרבה פוסקים כ"כ עמידי העולם סברי דלא כוותי' הוי המהרי"ט בזה דעת יחיד. גם תמהני שלא הביאו שגם המבי"ט אביו ורבו של המהרי"ט כתב דלא כוותי' ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כמו"ש המהרשד"ם שאף בפוסקים אמרינן כן. ובפרט היכא שהיה בהעלם מאתו דברי רבו בעת שכתב ההיפך אמרינן אלו היה רואה דבריו לא היה כותב בהיפך כמ"ש המהרי"ק והביאו הרמ"א והש"ך כאשר כתבתי למעלה. ואף שהמבי"ט אין דעתו להלכה כדעת הר"ח אבל זה ודאי דעתו ברורה שהיא שיטת התוס' בשם ר"ח ולא הגהות תלמיד כאשר באמת הדברים ברורים שזה דעת ר"ח בתוס', וא"א לשבש הספרים כאשר הוכחתי בעזהי"ת בראיות ברורות בלי ספק. ומסתימת הלשון שבפסקי תוס' נראה ג"כ דלא כמו שחשבתי שאפשר יש לפרש דברי הר"ח דקאי רק על זמנו ודורו לא סתם על כל הזמנים שאחר החורבן, שאין לשון פסקי התוס' סובל זה ודו"ק. ובלא"ה כבר כתבתי שרואה אני שכמעט כל הפוסקים לא הבינו כן מדברי התוס'.

והחיד"א בספרו יוסף אומץ סי' הנ"ל הביא בשם יד אהרן שמקשה סתיתרה על המהרי"ט שכתב בח"א סי' קל"א על שאלתו שם וז"ל וכ"ח בלא תנאי כופין זא"ז לעלות וכו' ה"מ אחר נשואין אבל קודם נשואין לא כל הימינה וכו' ותי' דר"מ הוכיח מן הירושלמי דאחר חורבן אין האשה כופה את האיש וכו' ותו איכא מאן דאמר דבזמן הזה אפילו הבעל אינו כופה את האשה הואיל ואין אנו יכולים לקיים מצות התלויות בארץ ותי' דהיכא דאיכא סכנת דרכים אין כופין, עכ"ל. א"כ חזינן בזה שחשש לדעת ר"ח וצרפו להלכה, ובח"ב דחאו לגמרי. וכתב ע"ז שם החיד"א ז"ל דאין זה קושיא דבסי' קל"א בח"א הי"ל טעמים נכונים בלא"ה ולאפושי טעמי וגברי הזכיר דברי ר"ח, ובח"ב גילה סודו כי אין לחוש לסברא זו. אמנם היותר קשה כי בח"ב כתב דאיזה תלמיד הגיה כך ואינה מיסוד תוס'. וכפי"ז לא היה לו להביאו אפי' לאפושי גברי כי אין איש עכ"ל. ולפענ"ד אפשר לומר דאף שכתב שהוא הגהות תלמיד מ"מ הוא תלמיד מבעלי התוס' והוא עכ"פ א' מן הראשונין אלא שבשביל שאינו מיסוד דברי התוס' גם אינו דעת ר"ח שהיה א' מעמודי בעלי התוס' ז"ל לכן לאו דסמכא הוא כלל נגד המבואר בשאר ראשונים להיפך, אבל מ"מ חזי לאיצטרופי לאפושי טעמי וגברי. וזה דלא כמו שהעלה המעיל צדקה מהמהרי"ט שהוא תלמיד טועה, ובאמת לא נמצא במהרי"ט לשון זה תלמיד טועה. וכפי הנראה הבין כן המעיל צדקה ממ"ש המהרי"ט דלאו דסמכא הוא, אבל ממה דחזינן שהביא שיטה זו בח"א לאפושי גברי מיסתבר כמו שכתבתי. גם מנין לנו להוסיף לשון חריף יותר ממה שכתב המהרי"ט. ובמעיל צדקה כתב שגם בס' נתיבות משפט כתב כדברי המהרי"ט בהך דר"ח, ובאמת המעיין בדברי נתיבות משפט אף שהביא דעת רבו המהרי"ט מ"ש בזה שהיה תלמידו והביאו בין שאר דברי הפוסקים שהביא, ושם לא גילה דעתו כלום אלא הביאו בסתמא אבל לבסוף כשמסיק לענין הלכה כתב הטעם דלכן אם הוא רוצה לעלות והיא אינה רוצת תצא שלא בכתובה, בשביל שהבעל יכול לומר קים לי כהפוסקים שהביאו דין זה וסברי דגם בזמן הזה מצוה לדור בארץ ישראל. ושוב מפלפל לענין תוספות כתובה דהוי ג"כ פלוגתא דרבוותא אם אפשר לומר קים לי והביא ראיה דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא ויכול לומר תרי קים לי, אלמא דאך מטעם קים לי בשביל שהבעל מוחזק א"א להוציא ממנו בכתובה דהוי ספק פלוגתא דרבוותא, ולדעת המהרי"ט אינו בגדר ספק ואפי' בלא טענת קים לי הדין ברור דלא כר"ח שאינו אלא הגהת תלמיד ולאו דסמכא הוא כלל, וא"כ נראה בזה שלמסקנת ההלכה אין דעתו מסכמת לדעת רבו המהרי"ט ז"ל אלא הביאו בין הפוסקים.

וכתב עוד בס' נכ"ח הנ"ל שדעת הבה"ג כדעת רח"כ שהביא משנה דג' ארצות לנשואין והשמיט משנה שלאחריה והסמוכה לשם דהכל מעלין לארץ ישראל וברייתא דתני התם וכמה מאמרי רז"ל שהגדילו בשבח ארץ ישראל. גם בה' עבדים לא הביא דין דהמוכר עבדו לחוצה לארץ, גם לא הביא הדין דעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל דש"מ מכ"ז דדעת הבה"ג כרח"כ דבזמן הזה ליכא מצוה בישיבת ארץ ישראל מדהשמיט כל הני דינים. והרי כל הכרח הפוסקים דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם חולקים לרח"כ הוא מדהביאו דין זה דמתני' והברייתות דסוף כתובות מינה נשמע לדעת בה"ג שהשמיט ולא הביא מכל הני כלל ש"מ דליכא מצוה בישיבת ארץ ישראל בזמן הזה כרח"כ, יעיי"ש שהאריך בזה. ועכ"פ בשיטת הרח"כ כבר הקדימו גם הבה"ג שכל דבריו דברי קבלה כמ"ש הראשונים, ולאו יחידאה הוא.