ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן א
היות כי הראש והראשון שהעמיד יסוד למצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מצות עשה דאורייתא הוא הרמב"ן ז"ל ואין כן דעת הרבה מהראשונים ז"ל, ולא נמצא בזה הכרעה ברורה, גם בשו"ע אין זכר מזה כלל, והאפיקורסים השתמשו במצוה זו להמשיך כל ישראל למינות ר"ל לעשות להם מלוכה חזקה לבטל ח"ו בזה את כל התורה כולה, והוא בלבול המוחות שגם הרבה לומדי תורה לא ירדו לסוף דעת הפוסקים בהלכה זו, לכן ראיתי לבאר כל דעות הראשונים וגדולי האחרונים בהלכה זו. וח"ו לא באתי להכריע מאומה כי מה אני, אלא באתי לבאר לפי קט שכלי לתרץ כל דברי הראשונים ז"ל כל אחד ואחד לפי שיטתו ולהבין דברים ברורים היוצא מתוך דבריהם לדינא, וממילא רווחא שמעתתא. ויען שהרמב"ן ז"ל הוא המתחיל לדבר מזה, לכן ראיתי קודם להעתיק כל דבריו ז"ל ככתבם וכלשונם, ושוב אח"כ להתבונן בכל דבריו ז"ל ובדברי שארי הראשונים בזה דבר דיבור על אופניו. וזה החלי, בעזר צורי וגואלי.
א
זה לשון הרמב"ן ז"ל בספר המצוות בין המצוות שמנה שלדעתו ז"ל שכחם הרמב"ם: מצוה ד' שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם (במדבר לג, נג-נד) והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם. ופרט אותה להם במצוה הזו כולה בגבולים ומְצָרים כמו שאמר (דברים א, ז) ובאו הר האמורי וגו' שלא יניחו ממנה מקום, והראיה שזו מצוה, אמרוֹ יתעלה בענין המרגלים (דברים א, כא) עלה רש כאשר דבר ה' לך אל תירא ואל תחת, ואמרוֹ עוד (דברים ט, כג) ובשלוח ה' וגו' עלו ורשו את הארץ וגו'. וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתיב (דברים א, כו) ותמרו את פי ה', וכן לא שמעתם, הוראה שהיא מצוה, לא יעוד והבטחה, וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. וכן אמרו בגמ' סוטה (מד:) מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה, מלחמת בית דוד לרווחה ד"ה רשות. ולשון ספרי (דברים פנ"ז לא) וירשתם וישבתם בה בשכר שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת ז' עממין שנצטוו לאבדם שנאמר (דברים כ, יז) החרם תחרימם, אין הדבר כן, שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כאמרם (דב"ר שופטים פ"ה יד) הגרגשי פנה וכו' נצטווינו אנו לבוא בארץ ולכבוש הערים ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו העממים ההם, אם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין, שנצטוינו בכבושה ובישיבתה. ומאמרם (סוטה שם) מלחמת יהושע לכיבוש תבין כי המצוה הזו היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי (דברים פנ"א כד) כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם או אינו אלא רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל, תלמוד לומר (דברים יא, כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים, ואח"כ (פסוק כד) כל המקום אשר וגו'. ואמרו (ספרי שם), ואם תאמר מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצוות נוהגות שם, אמרת דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן. הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות. ואומר אני, כי המצוה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל עד שאמרו בכתובות (קי:) כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שנאמר (שמואל-א כו, יט), כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל ממצות עשה ההוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (דברים פ"פ כט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה וכו' שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיא, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה (דברים יא, כג) וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות, ואמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות, עכ"ל הק'.