ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ב
ב
והנה במגילת אסתר שם כתב ליישב דעת הרמב"ם שהשמיט מצוה זו, יען שמצות כיבוש הארץ לא שייך אלא בזמן הבית, כי בזמן הגלות אדרבא - נצטווינו שלא יעלו בחומה ואסור לכבוש הארץ, ואין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, לכן לא חשבה הרמב"ם, אלה תורף דבריו יעיי"ש.
ורואים אנחנו בדברי רמב"ן ז"ל שנחית בפירוש לדחות תירוץ זה משני טעמים, האחד ממה שהביא שגם בימי דוד היה שלא כהלכה לכבוש חוצה לארץ טרם שכובשין כל ארץ ישראל, וחזינן שיש מצוה בכיבוש הארץ לדורות. ומובן דבריו כי במה שהשריש הרמב"ם ז"ל בשורש השלישי שאין למנות מצות שאינם נוהגין לדורות, חשב שם כמו מצוה דעשה לך שרף (במדבר כא, ח) ושארי ציוויים שנצטוו לעשות במדבר. וכן מה שנצטוו לעשות בהר גריזים ובהר עיבל וכדומה כל מה שחשב שם - הכל הוא מה שלא הי' ציווי אלא לאותה שעה בלבד, לא אח"כ. אבל מצות כיבוש הארץ שנמשך עוד בימי דוד וכן יהיה בעת ביאת המשיח. אם כן לא נאמרה אותה המצוה לאותו הדור בלבד כי אם בכל הדורות בעת שיעלה רצון מאת השי"ת שיהיו ישראל בארץ, זה ודאי הוי מצוה הנוהגת לדורות ואינו דומה כלל למה שחשב הרמב"ם ז"ל בשורש השלישי.
ובאבני נזר (יו"ד סי' תנ"ד) הקשה על המגלת אסתר דאם כן למה מנה תרומות ומעשרות וחלה שאינם נוהגים בזמן הזה, ואפילו בזמן עזרא לא נהגו מן התורה לדעת הרמב"ם. וסיים שהדבר פשוט שמצוה שנוהגת לימות המשיח חשיב נוהג לדורות..והגם שיש לחלק קצת בין תרומות ומעשרות להך. אבל אין להאריך בזה, כי עיקר הסברא שזה הוי מצוה הנוהגת לדורות הוא מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל, והוא פשוט.
טעם השני כתב שלדעתו ז"ל כל אותן ההפלגות שאמרו חכמינו ז"ל בדירת ארץ ישראל הוא גם כן בשביל המצוה דוישבתם בה, ואם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות. והכוונה פשוטה במה שדייק בכאן לומר הלשון מתחייב כל אחד, ולא כתב סתם שנצטוינו, כמו שכתב בטעם הראשון, דכיון דכאן מיירי בזמן הגלות שאז בוודאי אי אפשר שיעלו כולם או יכבשו ח"ו שהרי יש על זה שבועה חמורה שלא לעלות בחומה. וגדולה מזה הבאתי במאמר הראשון מדברי הרמב"ן עצמו במאמר הגאולה, שאף בימי עזרא שהיה בנין הבית - אף על פי כן לא עלו הרבה ממדינות אחרות מחשש שמא לא היתה הפקידה אלא על בבל, ועדיין יש במדינות אחרות חשש איסור של דחיקת הקץ, גם הבאתי שם מה שמבואר בדברי הרמב"ן על התורה שהבטחתו של הקב"ה שלא תהיה כליה הוא אך אם יהיו בארץ אויביהם, ואם כן על כרחך שאין זה רצון הבורא ב"ה ואין בזה מצוה אלא איסור חמור, ועל כן דייק לומר על זמן הגלות מתחייב כל אחד, שהחיוב הוא רק על יחידים, לא ח"ו בחומה. ואך בטעם הראשון דקאי על ימי דוד וכדומה, שהוא בזמן הבית וחירות מהגלות, שם כתב סתם שנצטווינו בכיבוש כי באותן הזמנים יש מצוה על כלל ישראל בכיבוש לא ח"ו בזמן הגלות. וזה ברור ומפורש בדבריו בלי ספק, ויתבאר להלן באורך, אלא שכתב שכיון שאף בזמן הגלות יש עכ"פ מצוה של יחידים, הוי ודאי מצוה קבועה לדורות.