אגדות מהרי"ט/שקלים/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת שקלים – פרק א
אפ"ל בדרך רמז, דהנה כתבו הספרים הק' שמצות מחצית השקל מורה על אחדות, כי כל אחד מישראל הוא רק בבחינת חצי ונעדר השלימות, ושלימותו תהיה רק בהתחברות עם ישראל, וע"כ באחד באדר אשר משמיעין על השקלים המורה על אחדות, מזהירין גם על הכלאים, כי מצות כלאים מורה לבל ישתמש באחדות עם פועלי און, שאסרה תורה להתחבר אתם, וכשם שמצוה להתחבר עם הצדיקים, כן אסור להתחבר עם הרשעים, וכמו דאיתא באבות דר' נתן (פ"ל ג') רע"ק אומר כל המדבק בעוברי עבירה אע"פ שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורעניות כיוצא בהם, וכל המדבק בעושי מצוה אע"פ שלא עשה כמעשיהם מקבל שכר כיוצא בהם ע"כ. וע"כ השמיעו גם הכלאים להזהר מאד מלהתערב ומלהתחבר עם הרשעים, ושניהם אחוזים ודבוקים זה בזה, ההתפרדות מעושי רשע והאחדות בין ישראל הכשרים.
באחד באדר משמיעין עלהשקלים ועל הכלאים.
[ובגמרא]
ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן.
הנה איתא בגמרא מגילה (י"ג ע"ב) אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', והנה משמע מהלשון שזהו הטעם למה נצטוו ישראל להשמיע על נתינת השקלים, וכמו שמסיים והיינו דתנן וכו', ולכאורה קשה דהלא אמרו ז"ל (שם כ"ט ע"א) באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' מנלן, אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש, וכמו דאמרינן בסוגיין ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן, ועכ"פ מבואר שהשקלים היו לצורך קניית הקרבנות, ולכן השמיעו עליהם בראש חודש, ובפשטות אין לזה שום שייכות כדי להקדימו לשקלי המן, ואם כן למה אמרו דלפי שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן וכו'.
הענין דהנה באמת יש להבין למה תקנו לקרות פרשת שקלים, דאכן בזמן שבית המקדש היה קיים, היו צריכים להביא השקלים כדי לקנות הקרבנות, אבל כשהוא בחורבנה בעוה"ר ואין לנו קרבן, אם כן למה הוזקקו לקרות, כי אף כשיעזור השי"ת ומהרה יבנה בית המקדש, הלא כמו שיסדרו אז הכל מחדש, כן יעזור השי"ת ויהיו גם השקלים, כי רק אז יוצרכו להביאם ולהכינם, אבל איזה מקום וצורך יש לעשות הכנה לכך כשעדיין הבית המקדש בחורבנה.
צריך לומר הכוונה בזה, דהנה אמרו ז"ל בגמרא (תענית כ"ז ע"ב) אמר אברהם, רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לו לאו, אמר לפניו, רבש"ע הודיענו במה אירשנה, אמר ליה (בראשית ט"ו ט') קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו', [והיינו בזכות הקרבנות], אמר לפניו, רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא אליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר הקרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני, ואני מוחל להם על כל עונותיהם, ע"כ. והמורם מזה שבזכות קריאת סדר הקרבנות, אף כשאינן מקריבים בפועל, ניצולים ישראל שלא יעשו עמהם ח"ו כדור המבול וכדור הפלגה, אלא נשארים לעולם בקיום נצחי. ואם כן נאמר שמכיון שנתינת השקלים היו הכנה להקרבת הקרבנות, הרי נחשבו לחלק מהקרבנות, ואם כן כמו שאנו זקוקים לאמירת סדר הקרבנות שבגללם ינצלו ישראל מכל צרה, כן זקוקים לקריאת פרשת שקלים שגם קריאה זו מציל את ישראל, ולכן תקנו לקרוא הפרשה גם בזמן שאין בית המקדש קיים.
לפי טעם זה עדיין אינו מובן, למה תקנו קריאתה בראש חדש אדר, דהתינח בזמן שבית המקדש היה קיים שהוזקקו להבאה בפועל, והיו צריכים להעמיד השולחנות בכל המקומות ולקבץ כל השקלים ששקלו שיהיו מוכנים כבר לראש חודש ניסן, שאז הוזקקו לקנות מתרומה חדשה, לכן שפיר מובן שהשמיעו על השקלים באחד באדר, אבל בזמן הזה שאינו בא אלא לסגולת הצלתם של ישראל, לפי שהוא חלק מהקרבנות וכאמור, הרי היו יכולים לתקן שיקראו פרשה זו יחד עם קריאת פרשת הקרבנות, ולמה תקנו קריאתה על ראש חודש אדר.
לומר דהנה באותו הזמן שנעשה בה נס המן, הרי הוא הזמן של מחיית עמלק בכל דור, שלכן תקנו פרשת זכור קודם לפורים, והנה הימים האלו נזכרים ונעשים בכל דור ודור להכניע כל אלו המריעים לישראל שהמה משורש עמלק ושורש המן, וכמו שמזכירים ואומרים בזמן הלזו בהפיוט (שושנת יעקב) ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, ולכן מכיון שתכלית קריאת פרשת השקלים הוא לצד היותה חלק מהקרבת הקרבנות שהוא לצורך הצלת ישראל מהאומות העולם וכל הקמים עליהם, על כן תקנו קריאתה לפני הזמן של מחיית עמלק ופורים, כדי שתקן על ישראל בענין זה.
יובן היטב מה שאמרו גלוי וידוע וכו' שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו שבא ליישב הפליאה למה הוזקקו לקרות שקלים באחד באדר, כשאין בית המקדש קיים, ולכן אמר, שהלא אז בזמן המן כבר היה בית המקדשבחורבנה, ולא היה צורך להקדים הקריאה, ואמנם מכיון שגלוי וידוע וכו' שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן וכו', היינו שהקדים להיות גם זמן הקריאה בראש חודש אדר, כדי לשמש תריס ומגן לבני ישראל לדורות לעורר הצלתם בזכות השקלים והקרבנות, כאשר מגיע העת שהזמן גרמא למחיית עמלק וכל הקמים על ישראל. וזהו שמסיים והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', הכוונה דהלא סידור המשניות היתה כבר אחר החורבן, ולכן גם מה דתנן במשנה באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' זהו לטעם הנזכר בשביל שעתיד המן וכו', ויש צורך בכל שנה לעורר זכות הצלת ישראל מידי הקמים עליהם, ולכן הקדים שקליהם לראש חודש אדר.
יהודה בר פזי בשם רבי הן נקרא ולא נבעת [איך אפשר לקרות פסוקים אלו בלא בעיתה ורעדה (קרבן העדה)],
כל נדיב לב, לרעה וגו' [לנדבת משכן לא הביאו כולם אלא כל נדיב לב הביאו, ובמעשה העגל כתיב ויתפרקו כל העם (קרבן העדה)] וכו'. הנה יש להבין הלשון ולא נבעת, מהו הבעיתה והרעדה.
על פי דברי הזוה"ק (ח"ב קכ"ח ע"א) עה"פ מאת כל איש אשר ידבנו לבו, וז"ל מההוא דאיקרי איש, דאתגבר על יצריה, וכל מאן דאתגבר על יצריה איקרי איש וכו', מאי אשר ידבנו לבו, אלא דיתרעי ביה קב"ה, כד"א לך אמר לבי צור לבבי וכו', אוף הכי אשר ידבנו לבו מניה תקחו את תרומתי וכו', ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה, כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא וכו' עיי"ש באריכות. מבואר מזה שהזוה"ק סובר דכל איש אשר ידבנו לבו, לא קאי על הערב רב, שהרי אפילו מבני ישראל לא לקחו לנדבת המשכן, אלא מאותם ששכינה שרויה עליהם, ושמה משכנה בתוכם, המה נתנו חלקם לבנין המשכן, וכ"ש שלא לקחו מהערב רב, כי ודאי שאין בהם גם אחד, שהגיע למדרגה רמה של השראת השכינה.
פי זה נבין דברי הירושלמי, דלכאורה משמע מפשטות לשון הירושלמי שהפחד והרעדה הוא, שבמעשה העגל כתיב ויתפרקו כל העם ולא היה בהם גם אחד שנמנע מלתת, ובנדבת המשכן כתיב כל נדיב לב, שלא נתנו רק הנדיבים בעם, ושאר העם קפצו את ידם ולא רצו לתת לבנין בית אלקינו. ובאמת מדברי הזוה"ק הנ"ל נראה שלא רצו לקחת רק מאנשים אשר נדב לבם אותם, והתגברו על יצרם, אבל לא מפשוטי עם שלא זכו למדרגה זו, אבל בודאי לא נמצא בקרב כל ישראל גם אחד שלא רצה לתת לנדבת המשכן, כי מי האיש אשר לא יחוס על נפשו לתת תרומת ה', לכפר על נפשו מחטא העגל, וכמו שאמרו ז"ל (ערכין כ"א ע"א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם, כיון דלכפרה הן באין יביאו בעצמם כפרתם, כי ניחא ליה לאינש דניהוי ליה כפרה.
נראה לפרש כוונת הירושלמי, שמחטא העגל נקח מוסר השכל, איך שצריך האדם להזהר שלא יכשל בחטא, דבחטא העגל נכשלו כולם, כמ"ש ויתפרקו כל העם, ובבנין המשכן המכפר על חטא זה לא זכו כולם שיהיה להם חלק בבנינו, כי השי"ת צוה שלא יקחו רק מאותם שיש עליהם השראת השכינה.
פי' הן נקרא ולא נבעת, כשנקרא פרשת העגל יאחזינו חיל ורעדה, ומורא יעלה על ראשינו שלא נכשל בחטא, כי מי יודע אם נזכה לתקן, ופוק חזי מה שאירע לעם בחטא העגל, שלא רצה השי"ת לקבל נדבתם לבנין המשכן, והגם שי"ל שגם אותם שלא זכו לתת תרומת ה' לבנין המשכן, היתה להם כפרה על ידי אותם שנתנו, מטעם ערבות, או אפשר לומר ע"ד שאמר שמעון העמסוני (פסחים כ"ב ע"ב) כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כן אקבל שכר על הפרישה, ועל ידי שפרשו עצמם מלתת לנדבת המשכן במצות השי"ת, נשבר לבם בקרבם, שאינם זוכים שיהיה להם חלק להעמיד בית אלקינו, והקב"ה הצופה בעלבון אנוחים, חשב להם שברון לבם לכפרה על חטא העגל. או יתכן לומר שעל ידי הקרבנות שהקריבו אחר כך במשכן נתכפר להם עון העגל, אבל מכל מקום בודאי אינה דומה כפרה זו, לכפרה שהשיגו אותם שזכו לתת לבנין המשכן, כי אותה כפרה היתה בשלמות, וממנו ניקח לעבוד את ה', ויראה ורעד יבא בנו ותכסנו פלצות, ונזהר בכל כחנו מלהכשל בחטא.
ריב"ח חדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור, יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל.
הנה אי אפשר לומר שבנין המשכן בא אך ורק כדי לכפר על מעשה העגל, וזולת זאת לא היו בונים משכן עד בואם לארץ, שהרי רש"י ז"ל (פ' תרומה) כתב עה"פ ועצי שטים, וז"ל ומאין היו להם במדבר, יעקב אבינו צפה ברוה"ק שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים. וגדולה מזו איתא במדרש רבה פ' ויגש (פצ"ד ד') עה"פ ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך, אר"נשהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע. מבואר מזה שנתגלה כבר לאבות הקדושים ברוה"ק שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר.
כרחך לומר ששניהם צדקו יחדיו, דעיקר בנין המשכן היה כדי שיהיה מקום להשראת השכינה, אלא לאחר שחטאו ישראל בעגל ניתוספה סגולה במצות בנין המשכן שמכפר על מעשה העגל. והוא דמיון מה שמצינו בפרשת פרה אדומה, שכתב רש"י ז"ל בשם ר' משה הדרשן כי טעמה הוא לכפר על מעשה העגל תבא אמו ותקנח צואת בנה, אף שאי אפשר שזהו עיקר טעם הפרה, שהרי חקותיה במרה נצטוו טרם חטא העגל, ועל כרחך לומר שאחר חטא העגל נוספה סגולה במצות פרה שתכפר על חטא העגל.
כן מצינו שאמרו ז"ל (שבת קי"ח ע"ב) כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו כי השבת זמן מסוגל מאד לתשובה, וכמ"ש בסה"ק סידורו של שבת, שבת ר"ת שבת בו תשוב, ואף על פי כן אין לומר כי מצות שבת נתנה לישראל עבור שחטאו, שהרי אדרבה אם אין חוטאים אזי השבת הוא בבחינה גבוהה מאד, ואצל הצדיקים האמיתיים שלא פגמו מעולם, השבת הוא כל חיותם, ועל כרחך לומר כי אחר שחטאו ניתוספה בו סגולה שהתשובה מקובלת בו. וכמו כן כאן כי אף אם לא היו חוטאים היו מצווים לבנות המשכן, ואדרבה המשכן היה נבנה בבחינה גבוהה יותר, רק עבור שחטאו נוספה בו סגולה לכפר.
אמר ר' יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא וכו'. [ובגמרא שם ע"ב] א"ר ברכיה טעמא דרבי יוחנן בן זכאי זה יתנו (שמות ל') י"ב שבטים יתנו וכו'. כל העובר על הפקודים (שם) ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל דעבר בימא יתן וכו'. לכאורה יש להבין הלשון כל כהן שאינו שוקל חוטא, יאמר שצריך לשקול ואנן נידע שאם אינו שוקל הוא חוטא, וכמו בכל ששה סדרי משנה לא אמר רק אם הוא אסור או מותר, ולמה לו להאריך כאן לומר שהוא חוטא או אינו חוטא. גם יש להבין איזה שייכות יש למצוה זו עם מי שעבר בים סוף.
על פי דברי הגמרא (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואא"ז ז"ל בייטב לב (פ' בחקותי) הביא בחינה על זה והוא אמת גמור, על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פ"ב הלכה כ') הטעם שגט מעושה בישראל כשר, אף על פי שאנסו אותו לגרש, מפני שבאמת כל אחד מישראל רוצה לקיים כל המצות רק יצרו תקפו ואינו מניח אותו, וכיון שכופין אותו ותשש כח היצר הרע על ידי הכפיה ואומר רוצה אני, אז עושה המצוה באמת לרצונו ולשמה. וכמו כן מתוך שלא לשמה בא לשמה, דלא גרע בחינת לימוד שלא לשמה מכפיה, ואם בכפיה ממש אמרינן שבזה מגיע לרצונו האמיתי, הרי ודאי שכן הוא כשמתחיל לעסוק בתורה שלא לשמה, שעל ידי זה כשלומד ודאי שוב לומד לשמה, אחר שכבר הסיר המונע, עיי"ש.
באמת אפילו לזה שיבואו אחר כך לידי לשמה צריך גם כן רצון, דיש לפעמים על ידי גודל העוונות נוטלין ח"ו הבחירה מהאדם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים פ"ח) לפרש הכתוב (ישעי' ו' י') השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, שהוא יתברך יעניש קצת המורדים שימנע מהם התשובה ולא יעזוב הבחירה בידו.
זה הדרך מפרש שם הפסוק שאמר אליהו על הכופרים מאנשי דורו (מלאכים א' י"ח ל"ז) ואתה הסבות את לבם אחורנית וגו', שרצונו לומר, כאשר חטאו ברצונם ולא רצו להניח החטא ההוא והתמידו מפני זה על כפירתם, היה עונשם עליהם מאתך שתסב לבם אחורנית מדרך התשובה, לא תניח להם הבחירה, עיי"ש בלשונו. ונמצא לפי זה שיתכן באדם שלא יועיל אצלו הסרת המונע על ידי עשיה שלא לשמה, שמכיון שנתגשם כל כך על ידי חטאו, התבטל ממנו הבחירה, ושוב לא יתעורר לקיים המצוה לשמה אפילו כשיסור המונע.
התוספות (יומא ל"ה ע"ב ד"ה ניחוש) הקשו, דבפרק הבית והעליה (ב"מ קי"ח ע"א) אמרו בשומרי ספיחים בשביעית לצורך העומר ושתי הלחם, דרבנן סברי שנוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ורבי יוסי אומר אף הרוצה להתנדב בחנם עושה, וקאמר דרבנן סברי דחיישינן דילמא לא מסר לצבור יפה.
זה יש להקשות לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא, ופריך (מנחות כ"א ע"א) דכיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתויי, כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה, ומשני דמסר ליה לצבור, ולכאורה לרבנן עדיין איכא למיחש דילמא לא מסר לציבור יפה. ויש לומר דבההיא אפילו רבנן מודו, כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי, מסרי לצבור יפה יפה, עיי"ש. והכוונה שעושהו על דעת חכמים לקיים המצוה כמו כל ישראל.
לפי מה שהבאנו מדברי הרמב"ם שיתכן במי שנתגשם על ידי חטאו שמתבטל ממנו הבחירה, שאפילו כשכבר מקיים המצוה גם כן אינו מכוין שתהיה כהוגן, אם כן שוב יש לחוש בכהן כזה שלא ימסרנו יפה.
זה יובן מה שאמרו כל כהן ששוקל אינו חוטא וכו', או כל כהן שאינו שוקל חוטא, דאין הכוונה על חטאו בענין השקלים, אלא הכוונה דמכיון שהחשש בשקלי כהן הוא מצד שמא לא ימסרנו יפה, שאפילו כל ישראל מביאין שקלים והוא גם כן חושב שמוסרו יפה, אבל אם נתגשם בחטאים מתבטל ממנו הבחירה, ואפילו כשמקיים מצוה אינו מכוין שתהיה כהוגן על דעת החכמים.
שהעיד בן בוכרי שכל כהן ששוקל אינו חוטא, הכוונה שמכיון ששוקל ואינו חושש על האמור הרי מוכח מזה שאינו משוקע בחטא ח"ו, ולכן אינו חושש שהתבטל ממנו הבחירה עד שהוא עושה על דעת עצמו ולא על דעת החכמים. ורבי יוחנן בן זכאי אמר שכל כהן שאינו שוקל חוטא, הכוונה גם כן שהטעם מה שאינו שוקל בשביל שחושש שמא לא ימסרנו יפה, זהו בשביל שהוא משוקע בחטא, ועל כן יתכן שהתבטל ממנו הבחירה, שאפילו שאומרים לו שישקול על דעת החכמים, הרי באמת הוא הולך אחר דעתו.
להלן שם בגמרא אמרו דטעמא דר' יוחנן בן זכאי זה יתנו י"ב שבטים יתנו וכו', ולפי דרכינו צריך לומר דהכוונה שמפסוק זה יתנו וגו' מוכח שאין צריכים לחשוש בבן ישראל שכבר התבטל ממנו הבחירה על ידי חטאו, ולכן יכולים אפילו הכהנים לשקול, דאחר שכבר נותן בודאי כוונתו לטובה לקיים המצוה בלב שלם.
פי זה יש לפרש דברי הירושלמי כל העובר על הפקודים, ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל דעבר בימא יתן וכו'.
בקרבן עדה כל מי שעבר בים יתן מחצית השקל, ומרבינן מיניה גם כהנים ולויים למחצית השקל]. וצריך ביאור למה תלה הכתוב חיוב מצות מחצית השקל במה שעברו בים סוף, ומה שייכות איכא ביניהן, ואם לרבות כהנים, היה יכול לתת סימן אחר כגון כל היוצא ממצרים. ולפי הנ"ל אפשר לומר, דהנה איתא במדרש (ילקו"ש שמות רמז רל"ד) הים טען מה בין אלו לאלו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והתירוץ היה שישראל עבדו באונס. וההוכחה שלא עבדו רק באונס ומתוך שעבוד וטרוף דעת, כי הלא אמרו ז"ל (שה"ש ב' ל"ב) על הפסוק (שמות י"ד י') ופרעה הקריב וגו', מהו הקריב, שהקריב את ישראל לתשובה, כיון שראו אותם תלו עיניהם להקב"ה ויצעקו לפניו וכו', עיי"ש, והרי .מפורש שלא הלכו עוד אחרי הע"ז אלא שבו אל השי"ת. אמנם באמת הרי יש לדון על כך, שהלא תשובה זו היתה מתוך כפיה מה שפרעה רדף אחריהם, ולמה יועיל להם תשובה כזו. ובהכרח צריך לומר שהטעם הוא בשביל שבישראל אחר שכבר כופין אותו, הרי בהסרת המונע הוא עושה בלב שלם.
כוונת אומרו זה יתנו וגו' כל דעבר בימא יתן, דהנה אמרו שם דחד אמר כל דעבר בימא יתן, ומסייע לרבי יוחנן בן זכאי, עיי"ש, ולדברינו יובן כמין חומר, דהלא בארנו דטעמא דר' יוחנן בן זכאי זה יתנו י"ב שבטים יתנו וכו', שאפילו הכהנים יכולים לשקול, ואין צריכים לחשוש שמא לא ימסור יפה שהתבטל ממנו הבחירה על ידי חטאו, דאחר שכבר נותן בודאי כוונתו לטובה לקיים המצוה בלב שלם, ולכן אמר כל דעבר בימא יתן, דהלא בים סוף התברר ענין זה, שלכן היה מועיל להם התשובה בים סוף, מכיון שבישראל אחר שכבר כופין אותו, הרי בהסרת המונע הוא עושה בלב שלם.
אמר ר' יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא וכו'.
[ובגמרא שם ע"ב]
א"ר ברכיה טעמא דרבי יוחנן בן זכאי זה יתנו י"ב שבטים יתנו וכו'. כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל דעבר בימא יתן וכו'.
להבין מהו הקשר של חיוב נתינת השקלים למי שעבר בים סוף. נקדים תחילה מילי דשמעתתא, במתניתין (מכילה כ"א ע"ב) נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס, והקשו התוספות (שם ד"ה פרוטה) תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה [בשאר הפרוטות שבכיס], וכי תימא דבר שיש לו מתירין הוא על ידי פדיון, ואפילו באלף לא בטיל, הא ליכא למימר, דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא [ואם מן התורה הוי בטל הרי אי אפשר לומר שמעל להביא על כך קרבן, דהוי חולין בעזרה] וכו', ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל, ע"כ. והקשה מהר"י אלפאנדרי ז"ל דהלא הך דדבר חשוב לא בטיל הוי נמי מדרבנן, ואם כן מה הועילו התוספות בתירוצם, דכמו שהקשה להו על דבר שיש לו מתירין קשה גם כן על תירוצם, דהאיך יביא קרבן מעילה לעזרה.
הרמב"ם (הל' מעילה פ"ז הל' ו'
) פוסק כרבנן, דלא מעל עד שיוציא כל הכיס. ובכסף משנה (שם) הקשה על פסק הרמב"ם כקושית התוספות דאמאי מעל ולבטיל ברובא, ותירץ דמטבע חשוב ולא בטיל, כתירוץ התוספות. והנה במשנה למלך (שם) מביא קושיית מהר"י אלפאנדרי ז"ל הנזכר, אלא שבתוך דבריו שם מביא בשם הר"י אלפאנדרי ראיה לסברת התוספות, מההוא דאמרינן א"ר יהודה כל כהן ששוקל אינו חוטא, [קרבן העדה: ואע"פ שאינו חייב לשקול, וסד"א אם שוקל נמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד, קמ"ל דאינו חוטא לפי שהוא מוסרו לציבור לגמרי], אמר לו רבי יוחנן בן זכאי לא אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, [ומפרש בגמרא טעמא דרבי יוחנן בן זכאי, זה יתנו, י"ב שבטים יתנו, ובקרבן העדה, זה בגמטריא שנים עשר, והכהנים והלויים בכלל], אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן (ויקרא ו' ט"ז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם [שבאים מדמי השקלים] האיך נאכלים, ע"כ. ומעתה אם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב, הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים, ואם כן כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה, מ"מ בטלים הם ברוב, אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בטיל. אבל המשנה למלך דחה ראייתו של הר"י אלפאנדרי, שאף שיש ראיה ממשנה זו שהמטבע חשיב ולא בטיל, אבל שיהיה דין זה דבר תורה לא שמענו, ואם כן הקושיא הראשונה במקומה עומדת, דהאיך אפשר לומר שמעל ויביא קרבן לעזרה.
שיטת התוספות והרמב"ם ז"ל, נקדים דברי הגמרא (ביצה ל"ח ע"א) האשה ששאלה מחבירתה תבלין מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, ובגמרא הקשו ואמאי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, [ופירש"י אמאי כרגלי שתיהן, לבטל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא], אמר להו רבי אבא הרי שנתערב לו קב של חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלכה וחדי, [פירש"י וכי משום דחלקה של זו מועט בה יאבד שמה מלקרות על עיסה זו, וכי מי שנתערב לו כו' יאכל הלה זה שהרוב שלו וישמח בדבר שלא עמל בו, כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה], אמר ליה רב ספרא וכו' ולא שמיע להו הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב, הבורר צרורות מגרנו של חברו חייב לשלם לו דמי חטים, אלמא כילא חסריה, הכא נמי כילא חסריה, אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין, אמר ליה [פירש"י רב ספרא לאביי] וליטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, שחוטה אינה בטלה בנבלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה, הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה וכו', ע"כ.
המהרש"א על קושיית הגמרא וליטעמיך וכו', דמכיון שעיקר כוונת הקושיא הוא, וכי נאמר בכל דבר שיש לו בעלים שאינו בטל ברוב, אם כן למה לו להקשות דוקא מדין דנבלה בטלה בשחוטה, והלא קושיא זו יכול להקשות אפלוגתא (מנחות כ"ב ע"ב) דרבי יהודה ורבנן גופא, דלרבי יהודה מין בשאינו מינו בטיל ולרבנן אף במינו בטיל, וכי נימא דכי אית ליה בעלים לא בטיל. ותירץ המהרש"א דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים דמסתמא בעלים מפקירים להו, ובהכי ודאי מצינן לאוקמי מילתא דרבי יהודא ורבנן וכו', עיי"ש. והקשה בקרני ראם מנא ליה לומר דאיסורי אכילה לית להו בעלים, ולמה יפקירם הבעלים כיון שיש בו היתר הנאה, עכ"ד. וקושיא זו הקשה גם הפרי מגדים, עיי"ש.
טעם (דשיל"מ פ"ד ס"ה) כתב לתרץ קושיא זו, בהקדם לבאר מה נקרא ממון שיש לו תובעין וממון שאין לו תובעין, דהנה בדיני הביטול כאשר מתערב איזה מיעוט ברוב, הרי יש אופן שעל ידי הביטול ישתנה גם השויות של הדבר שהתבטל, ולדוגמא כשהתערב איזה דבר איסור שיש בה רק היתר הנאה, וכגון סתם יינם, ברוב של יין כשר שהוא היתר גמור, הרי נמצא שלאחר שנתערב ונתבטל האיסור התייקר מחירה של הדבר איסור, שהרי קודם שנתערב היתה הסתם יינם שוה רק לפי היתר ההנאה שבה, ואמנם עכשיו שמותר גם בשתיה שוה הרבה יותר.
יש עוד אופן אחר, שאף אם יתבטל לא ישתנה השויות של הדבר שהתבטל, ולדוגמא כשהתערב היתר בהיתר, וכגון בהנידון שלפנינו באשה ששאלה מחבירתה תבלין מים ומלח לעיסתה ששניהם של היתר, שהמיעוט היתה מותר באכילה גם לפני שנפל לתוך הרוב, ונמצא שהביטול לא יגרום שום שינוי בשויות הדבר.
באופן הראשון כשנפל מדה של סתם יינם לתוך שתי מידות יין כשר, שאז השתנה גם השויות של הדבר שהתבטל, הרי הסברא נותנת שבכהאי גוונא אין ביד בעל המדה האחת של הסתם יינם לתבוע מדה יין מתוך התערובות, דהרי מכיון שעל ידי התערובות התייקר מחירה, אם כן אין על הבעל היין הכשר ליתן לו אלא דמי שויה של מדה סתם יינם. ולפי זה נמצא שגוף הדבר אין לה בעלים, והוי ממון שאין לו תובעין, כי לא נשאר להבעלים אלא השויות שהיתה בה מתחילה. ואמנם באופן השני כאשר אף כשנפל לתוך הרוב לא השתנה השויות של הדבר, הרי אז נשאר הבעלות גם על גוף הדבר, וזהו נקרא ממון שיש לו תובעין.
עוד שם, דבאופן השני כאשר לא משתנה השויות אף כשנפל לרוב ונשאר הבעלות גם על גוף הדבר, הרי בכגון דא אמרינן שכל דבר שיש לו בעלים לא בטל כלל. ואף באופן אם היתה בו איסור, אלא שמכח איזה טעם שהוא לא גרם התערובות לעשות איזה שינוי בהשויות שבה, ומתוך כך נשאר הבעלות על גוף הדבר, הרי אז נאמר שגם האיסור שבה לא נתבטל ברוב, מכיון שיש עליה בעלים, וכל דבר שיש לו בעלים לא בטל כלל.
דרך זה כתב שם ליישב קושיות המהרש"א והפרי מגדים, שהקשו למה לו לרב ספרא להקשות על אביי דוקא מדין דנבלה בטלה בשחוטה, והלא קושיא זו יכול להקשות אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן גופא, דלרבי יהודה מין בשאינו מינו בטיל ולרבנן אף במינו בטיל, וכי נימא דכי אית ליה בעלים לא בטיל. אמנם לפי האמור יונח, דאכן מפלוגתא גרבי יהודה ורבנן גופא לא קשה מידי, דשם פשוט שבטיל מכיון דהוי איסור שהתערב בהיתר ושוב אין לו לבעלים תביעה בעצם הדבר אלא על דמי השויות, וזהו כוונת המהרש"א במה שכתב לתרץ דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים, היינו שעל עצמות הדבר אין לה בעלים ולכן בטל, אבל מדין נבלה שבטלה בשחוטה שפיר יש להקשות על שיטת אביי, דהרי הביטול של הנבילה בשחוטה אינו מועיל לבטל האיסור של הנבלה, כי אדרבה הנבלה נותנת טעם בשחוטה וכולם נאסרו על ידה, ומה שאמרו דנבלה בטלה בשחוטה, זהו רק לגבי דין הטומאה, שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה לגבי טומאה. ומעתה מכיון שכולם נאסרו הרי שפיר יש לבעל הנבילה בעלות על עצמות הדבר, ונחשב כממון שיש לו תובעין, ואעפ"כ אמרינן דבטלה בשחוטה לגבי דין טומאה, הרי משמע מכך כשהוא ממון שיש לו תובעין מועיל הביטול, ולכן מובן היטב מה שהקשה רב חסדא רק מדין נבילה בטלה בשחוטה ולא בשאר דיני הביטול, עכתו"ד הברוך טעם ז"ל, ועיי"ש שהאריך.
לפי חידושו של הברוך טעם, שדבר שיש לו בעלים אינו בטל כלל, ואף באופן כשהיתה בו איסור, הרי אם מכח איזה סיבה נשאר הבעלות על גוף הדבר אז גם האיסור שבה לא נתבטל ברוב, מעתה לפי זה אפשר ליישב כוונת התוספות בדין שלפנינו בנפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, דקיי"ל שמעל בהוציא את הראשונה לרבי עקיבא, או כשיוציא את כל הכיס לרבנן, והקשו התוספות שליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברוב שאר הפרוטות שבכיס, ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל, ולפי כל האמור נאמר, דהנה כמו שאמרו ז"ל ונפקא להו מקרא (גיטין ל"ו ע"ב, ירושלמי במכילתן פ"א הל' ב') דהפקר בית דין הפקר להפקיע זכות בעלים מן התורה, הרי כמו כן יש להם לרבנן הכח להעמיד הדבר ברשות הבעלים, ולכן מכיון שאמרו שמטבע חשיב ולא בטיל, הרי על ידי זה נשאר גוף המטבע ברשות הקדש שהמה הבעלים עליה.
כיון שנשאר גוף המטבע ברשות הבעלים, הרי אף שנפל לשאר המטבעות של היתר, בכל זאת לא נתבטל חלק איסור ההקדש שיש בו, שהרי לפי חידושו של הברוך טעם התברר שאם מכח איזה סיבה נשאר הבעלות על גוף הדבר אז גם האיסור שבה לא נתבטל ברוב, ולכן שפיר תירצו התוספות שמכח זה יש בו מעילה, ומיושב שיטת הרמב"ם שפסק שמעל בזה וצריך להביא קרבן, דהלא מכיון שכל דבר שיש לו בעלים אינו בטל מן התורה, אם כן אינו חולין בעזרה.
בדרך זה, הרי גם על מה שדרשו הכהנים מפסוק וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, שאין להם ליתן שקלים, דהואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים באים מדמי השקלים, אם כן לא יהיו רשאים לאכלם, הרי לדברינו שוב אי אפשר לסתור דבריהם מצד דמטבע יש לו ביטול ברוב, שלכן נאמר דמכיון שרוב השקלים היו של לוים וישראלים, אם כן אף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה, מ"מ בטלים הם ברוב ויכולים לאכול מנחת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, דכל זה אינו, דמכיון שמטבע חשיב ולא בטיל ונשאר גוף המטבע ברשות הבעלים, הרי אף שהתערב עם שאר רוב השקלים של הלויים וישראלים, בכל זאת לא נתבטל חלק איסור האכילה שיש בו.
אף שאי אפשר לסתור דבריהם מטעם זה, אולם בכל זאת עדיין מותרים מכח טעם אחר להביא ולאכול מנחת העומר ושתי הלחם אף כשבאים גם משקלי כהנים, והוא כמו שאמרו בירושלמי שלא נאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה אלא במנחת כהן יחיד, אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הצבור עיי"ש.
דרכינו יש לבאר הדרש, זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' כל דעבר בימא וכו', בהקדם מה דאיתא בזוה"ק (עי' זוה"ק בשלח נ"א ע"א, ופ' ואתחנן רס"ט ע"ב) שבשעת קריעת ים סוף בא הס"מ ושרי האומות לעזור למצרים, ולכאורה קשה למה לא באו בכל הזמנים שמקודם לכן, בעוד שהיו בני ישראל במצרים ולקה פרעה בעשר מכות. ואפשר לומר שזה היה מחשבת האומות בהמשך כל הזמן שבני ישראל הכשרים בטלים ברוב, ואמנם בעוד שהיו במצרים, שאמרו ז"ל (מכילתא בא י"ב) על הפסוק (שמות י"ג י"ח) וחמשים עלו בני ישראל וגו', ד"א אחד מחמשה, וי"א אחד מחמישים, וי"א אחד מחמש מאות, ונמצא שהיו בני ישראל הכשרים מספר מיעוט ברוב הרשעים שבתוכם, לכן חשבו האומות שאין זקוקים לרוב שלהם, כי מעט הכשרים שבישראל בטלים ברוב הרשעים, אבל אחר שכל אותם הרשעים מתו בשלשת ימי אפלה, ובשעת קריעת ים סוף היו כולם אהובים כולם ברורים כלם קדושים, לזאת חשו שרי האומות לבא לעזרת מצרים, כדי שיהיו ישראל בטלים ברוב ביניהם. אבל יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, וקרע הים לבני ישראל, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע, כי באמת אין ישראל בטלים ברוב, מאחר שיש להם בעלים, כי יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו.
מזה כי ממה שקרע הקב"ה את הים לפני ישראל, ולא נתקבל קטרוג האומות שהם הרוב, יש ראיה ברורה דמידי דאית ליה בעלים לא בטיל. ולפי זה יובן מה שדרשו זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' כל דעבר בימא וכו', דהא לכאורה מאומרו זה יתנו וגו' משמע שאפילו דבר שיש לו בעלים מתבטל ברוב, כי הלא דרשינן מזה יתנו וגו' שגימטריא י"ב, שגם הכהנים נותנים שקלים, ואם כן כיצד מקריבים עומר ושתי הלחם הבאים מן השקלים, אלא ודאי שאפילו דבר שיש לו בעלים יכול להתבטל, ומתחזקת טענת האומות העולם האמור למעלה, ולכן מסיים ואומר כל העובר על הפקודים וגו' ודרשו כל דעבר בימא וכו', שמקריעת ים סוף יש ראיה שדבר שיש לו בעלים לא בטל, ואלא ודאי מוכרח לומר דהא דעומר ושתי הלחם באים מן השקלים אף שיש ביניהם שקלי כהנים, הוא מצד דלא אמרה תורה וכל מנחת כהן כליל תהיה אלא במנחת כהן יחיד, אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הצבור.
באחד באדר משמיעין עלהשקלים ועל הכלאים.
[ובגמרא]
ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן.
[ולהלן במשנה, ג' ע"א]
את מי ממשכנין, לוים וישראלים וכו', אבל לא נשים ועבדים וקטנים, וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק.
[ובירושלמי]
הדא דתימר בשהביא שתי שערות וכו'. הנה איתא בגמרא (מגילה י"ג ע"ב)אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו'.
ויש להקשות דהאיך אמרו שטעם נתינת השקלים הוא כדי להכניע כוחו של המן, והלא בפירוש אמרו ז"ל שחיוב נתינת בשקלים היתה לצורך קניית קרבנות ציבור.
לומר בביאור הענין, דהנה נחלקו הראשונים ז"ל מאימתי מתחיל חיוב נתינת השקלים, דהנה החינוך כתב (מצוה ק"ה) שהוא מבן עשרים שנה ומעלה, ובמנחת חינוך (שם) כתב שנטה כאן מדברי הרמב"ם, דהנה הרמב"ם כאן (הל' שקלים פ"א הל' ז') כתב דקטנים פטורים, ומבואר שהוא כמו בכל התורה כולה דקטן היינו שלא הגיע לשלש עשרה שנה, או אפילו בן שלש עשרה שנה ולא הביא שתי שערות, כמו בכל התורה, אבל אם הוא בן שלש עשרה והביא שתי שערות דהוא גדול לכל התורה, כאן נמי הוי גדול וחייב במצוה זו ככל המצוות, עכ"ד.
גם הברטנורא ס"ל שהחיוב מתחיל רק מבן עשרים, דהנה על מה דאיתא במתניתין הנ"ל ממשכנין לוים וישראלים וכו' אבל לא נשים ועבדים וקטנים, מפרש שם, קטנים, אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים, ע"כ. ובתוספות יום טוב (פרק א' משנה ג'
) מפרש דהרע"ב סובר שהפסוק הראשון זה יתנו וגו' מחצית השקל תרומה לה', מיירי באדנים, ופסוק השני מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה' וגו', איירי בקרבנות, ולכן כתב דאינו שוקל עד בן עשרים, שכן כתב בפסוק זה מבן עשרים שנה ומעלה.
הקשה עליו וכתב, לא ידעתי מי הכריחו לכך, דמתניתין דתנן קטנים, מסתבר דעד בן י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא, וכן פסק הרמב"ם בפירושו ובחבורו, והרמב"ן בפירוש החומש וכו', ולפי זה קרא תניין בתרומת אדנים, וקרא קמא דלא כתיב ביה מבן עשרים מיירי בתרומת הקרבנות וכו', עיי"ש. ובאמת שגם בירושלמי הנ"ל כתב מפורש, שהחיוב מתחיל בשהביא שתי שערות וכו', עיי"ש, וכידוע בש"ס (נדה מ"ו ע"א) שיש חזקה שזהו בבן י"ג, ואף שאינו דבר ברור, ואכמ"ל בענין זה, אבל עכ"פ ודאי דאינו בבן עשרים.
שגם הרמ"א ז"ל כתב (או"ח סימן תרצ"ד ס"א) שאין חייב ליתן מחצית השקל רק מי שהוא מבן עשרים ומעלה, עיי"ש, וכבר הקשה שם המגן אברהם (סק"ג) שזהו רק לדעת הרע"ב, אבל התוספות יו"ט כתב שהפוסקים חולקים וסבירא להו דבן י"ג חייב וכו', עיי"ש. וכוונתו שמכיון שבזמן המקדש כשהיה חיוב ליתן לצורך הקרבנות, התחייבו מבן י"ג, אם כן גם היום שנותנים מחצית השקל זכר לשקלים אלו, יתחייבו גם כן מבן י"ג. ואולי סובר הרמ"א שמכיון שבזמן הזה אין חיוב בעצם, אלא שהוא רק זכר לזמן המקדש, לכן די שיתנו מבן עשרים ומעלה, וצע"ע.
אפילו לדעת הפוסקים שזמן החיוב הוא מבן עשרים שנה, אולם משנה מפורשת הוא כנ"ל שכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק, וכן כתב גם המגן אברהם (שם) שגם בזמן הזה אם התחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק, וחייב ליתן בכל שנה. והנה לא מצינו דבר כזה בשאר המצות, ואף שיש ענין של חיבוב המצוה שיחייב עצמו אפילו במה שאינו מחויב, אמנם בנתינת השקלים נראה שיש בזה חיוב ששוב אינו פוסק. ועוד כתבו הפוסקים (דרכי משה או"ח סימן תרצ"ד סק"א) שנהגו ליתן אפילו לעובר, והרי נראה מכל זה שנהגו מעולם ליתן אף בפחות מבן עשרים, אפילו לדעת הפוסקים שזמן החיוב הוא מבן עשרים שנה.
שיש עוד יתרון נוסף בשקלים אלו שנותנים טרם זמן החיוב, והוא על פי מה שכתב המהרש"א ז"ל (סוטה י"ד ע"א) שמצוה שלא התחייב בה האדם אלא שהוא מחייב את עצמו בקיומה, הרי רשאי לעשותה בשביל קיבול שכר, עיי"ש. ואמרו עוד (ערבי נחל פ' נשא בשם מהרש"א הנ"ל) שמקבל עליה שכר אפילו בעולם הזה.
זה אפשר לומר בישוב דברי הגמרא המובא בפתח דברינו, שגלוי וידוע וכו' שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, דהנה בתוספות (מגילה ט"ז ע"ב, ד"ה ודחי עשרה אלפי ככרי) כתבו בחשבון העשרת אלפים ככר ששקל המן על גנזי המלך, וז"ל: שמעתי שעשרה אלפי כבר כסף עולים חצי שקל לכל אחד מישראל, שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם, ודוק ותשכח, עכ"ד.
הב"ח (שם) כתב, פירוש, הככר הוא ששים מנה, [ושל קודש מאה ועשרים מנה], והמנה כ"ה סלעים, [והמן נתן עשרת אלפים ככרים של חול, שהם ה' אלפים של קודש, והמחצית השקל בעד ת"ר אלף משנה אחת, עולה מאת ככר של קודש], וימי שנותינו שבעים שנה, ומבן עשרים ומעלה נתנו כופר נפש, והמן נתן בעד חמשים שנה, בעד ת"ר אלף, עכ"ד.
(שמות ל' י"ד) כתב, שסכום כולם עולה לרבוא ככר כסף, כיצד, רוב בני אדם אינם חיים אלא שבעים שנה, צא מהם עשרים לפטור, כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה, ישארו להם חמשים שנה, שכל אחד ואחד מישראל נותן בהם מנה של חול למחצית השקל שקל קדש בכל שנה ושנה, הרי ששים איש נותנין בחייהם ששים מנה שהם ככר, והם היו ששים רבוא הרי כולם נותנים רבוא ככר, ולפיכך אמר המן הרשע ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, אמר, כדאי שקלי לבטל שקליהם ואני אתן כנגד ששים רבוא שבהם לעשות מהם כרצוני, עכ"ד.
כפי הנראה אכן היה לו בזה איזה חשבון צודק שתהיה לו כח על ידי זה נגד ישראל ח"ו, והוא על דרך כמו שכתב האבן עזרא (במדבר כ"ג א') בענין השבעה מזבחות והקרבנות של בלעם ובלק, שיש בזה סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר וכו', עיי"ש, וגם הרמב"ן הק' כתב (שם) שרמז בזה רבי אברהם סוד עמוק שבלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקרבנות האלה וכו', עיי"ש. והענין כי הלא המה היו בעלי מוחות שידעו דברים גדולים, וחכמים המה להרע, שיוכלו על ידי כוחות הטומאה לבטל את קדושתם של ישראל, וכן היה בהמן שהרגיש בעצמו איזה כח על ידי החשבון האמור שיוכל לעשות על ידיהם נגד ישראל, ולכן אמרו שהקדים השי"ת שקליהן לשקליו, היינו לעמוד בזה נגדו שלא יצליח במפעליו.
לפי המורם מדברי התוספות והחזקוני נמצא שהחשבון של שקלי המן, היתה לפי שיטת ההלכה שמתחילים ליתן השקלים מבן עשרים ומעלה. אמנם כפי האמור שאפילו לדעת הפוסקים שזמן החיוב הוא מבן עשרים שנה, נהגו ליתן אף בפחות מבן עשרים ואפילו בקטנים ועוברים, הרי לפי זה נכזבה עצתו ותוחלתו של המן, שמכיון שחשבונו היתה שמתחילים ליתן מבן עשרים שנה ומעלה, ולפי ערך זה חישב חשבון שקליו, הרי מכיון שבאמת כבר מתחילים ליתן מבן י"ג שנה וגם עוד במוקדם וכאמור, הרי נתבטל כל חשבונו.
זה יובנו היטב דברי הגמרא שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, דהנה באמת הרי טעם נתינת השקלים הוא לצורך תרומה חדשה להקריב ממנו הקרבנות ציבור, ואמנם שלפי שגלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתיד המן לשקול שקלים לפי ערך השקלים שנותנים בני ישראל, כדי לבטל כוחם של ישראל, והיה זה כפי החשבון לפי שיטת הפוסקים שזמן חיובו מתחיל מבן עשרים, ולכן "הקדים" שקליהם לשקליו, היינו שיתחילו ליתן עוד מבן י"ג שנה וגם מקודם לכן, ואף שאינם מחוייבים עדיין, ומכיון שעל ידי זה התבטל חשבונו של המן, כי נמצא שבני ישראל נותנים הרבה יותר בהמשך ימי חייהם מכפי מה שנתן המן נגדם, הרי בזה נכזבה כל עצתו.
העובר על הפקודים (שמות ל') ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל דעבר בימא יתן וכו'.
[ופירש בקרבן עדה כל מי שעבר בים יתן מחצית השקל, ומרבינן מיניה גם כהנים ולויים למחצית השקל]. וצ"ב למה תלה הכתוב חיוב מצות מחצית השקל במה שעברו בים סוף, ומה שייכות איכא בינייהן, ואם לרבות כהנים, היה יכול לתת סימן אחר כגון כל היוצא ממצרים.
בהקדם דברי התנחומא (סי"א) ונתנו איש כפר נפשו, כיון ששמע משה אמר עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב'), א"ר יהודה בר אלעאי כששמע משה ירד להורות ואמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף שנאמר (מלכים א' כ') והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול, כל אחד ואחד מישראל יהא נותן ככר כסף, א"ר יוחנן ממי למד ממוציא שם רע, אמר הכתוב וענשו אותו מאה כסף וגו', ואנו הוצאנו שם רע ואמרנו לעגל אלה אלהיך ישראל וכו', רשב"ל אמר מן האונס למד משה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכו', ר"י בר סימון אמר משור נגח למד שנאמר כסף שלשים שקלים וכו', כל אחד ואחד יתן שלשים שקלים, יודע הקב"ה מה שבלבו של משה והראהו באצבעו וא"ל משה זה יתנו כזה יתנו עכ"ד המדרש.
(רמז שפ"ו) הגירסא א"ל הקב"ה חייך לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים ולא שלשים שקלים אלא זה יתנו וכו' יעיי"ש. וראוי להבין כיון שהיה סברת משרע"ה להורות כן מדרשת הכתובים, בודאי הוא דעת תורה אמיתית, והיה ראוי ליתן ממון הרבה לפדיון נפש כמצות התוה"ק בכל אלו, ומדוע לא הסכים השי"ת לסברתו ובחר במיעוט מחצית השקל דייקא.
בהקדם מה שכתב בספה"ק דברי יחזקאל עה"ת (בהשמטות) לפרש הכתוב במספר ארבעים יכנו, ודרשו ז"ל ל"ט, יש לדייק למה כתוב בתורה ארבעים אם די ל"ט. אמנם איתא בש"ס (ברכות ז' ע"א) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, [פרש"י ז"ל מרדות אחת לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו], ומובן אם האדם העובר ח"ו לא תעשה, מיישב עצמו מה עשה שמרד נגד הבורא יתברך שמו וכו', הלא כל נפשו אינו שוה אז בעיניו נגד העבירה שעשה וכו', ובעת שגמרו המלקות כאב לבו הכי בזה הצער שסבל בעת לקותו די להתכפר עונו שמרד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, מי יתן ועוד ילקו אותו יותר ויותר, מובן כי המרדות שיש בלבו אחר גמר המלקות פועל בלבו שפלות והכנעה יותר ממה שהיה לו בעת קבל המלקות. ובזה מיושב כי באמת יש כאן ארבעים, היינו ל"ט מלקות שהלקו אותו, ואכל הכאה המרדות בלבו, שיש לו ממה שאין לוקין אותו יותר כראוי לאיש שמרד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה עכ"ל.
יובן לעניננו דלפי האמת היה ראוי שיתנו ישראל לפדיון נפשם ככר כסף או מאה כסף וכו', כאשר רצה משרע"ה להורות מן הכתובים וסברא אמיתית הוא ודעת תורה שלימה וברורה, אלא שהבורא יתברך בחר במיעוט שיתנו רק מחצית השקל בלבד, ועל ידי זה יהיה לישראל הכנעה ושפלות וישימו על לבם שלא יצאו ידי חובתם כפי הצורך לכפרת נפשם, וזהו רצון הבורא יתברך ולב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה, והוא חשובה יותר ממה שהאדם נותן בפועל ממש.
אפ"ל דברי הירושלמי זה יתנו כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן, על פי מה דאיתא במדרש תנחומא (פ' תרומה ס"ה) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, א"ל הקב"ה אין אתם מביאין משלכם אלא מביזת הים שנתתי לכם וכו'. ועל כל זה ירמוז הכתוב כאן כל דעבר בימא יתן, להגדיל הכנעתם שהוא עיקר כופר נפשם לה', שיתבוננו שאף אותה המעט מחצית השקל שנותנין בפועל לכפרת נפשם אינו משלהם, אלא מביזת הים שנתן להם הקב"ה, ועל ידי זה יתרבה הכנעתם בידעם שאינם נותנים כלום.
אחר יל"פ דברי הירושלמי כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן. וצ"ב קישור מצות השקלים להעברת הים דייקא. על פי מה דאיתא במדרש (ילקוט ראובנו) שהיה קטרוג גדול על ישראל בקריעת ים סוף, שטען ס"מ ושר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו וכו', ומבואר בדברי רז"ל שניצולו ישראל על שם זכות העתיד שעתידין לקבל התורה והמצות משא"כ המצרים, ובטלה טענת מה בין אלו לאלו. עוד יש הבדל רב ביניהם לסתור טענת מה בין אלו לאלו, על פי מה דאיתא במכילתא (פ' משפטים) אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, ר' ישמעאל אומר בא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם וכו', שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וכו', אומות העולם אין להם פדיון שנאמר (תהלים מ"ז) אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו, חביבין היו ישראל המאמינים בהקב"ה שנתן מצרים תחתיהם כפרה תחת נפשותם שנאמר נתתי כפרך מצרים עכ"ד המכילתא. ומבואר בגמרא (ב"ב י' ע"ב) דזכות הצדקה אינו אלא לישראל, ודרשו כן מהפסוק (משלי י"ד) צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להם. ובפרשת דרכים (דרוש י"ז) האריך לבאר דמצות הצדקה אינו אלא בישראל לטעם שנקראו בנים למקום, אבל אומה"ע שהם עבדים חטא הוא להם עיי"ש.
לפי זה דהשקלים הם כופר נפשם לה', שהיו ישראל חייבים לשמים לסיבת עון העגל, ועל ידי השקלים בצירוף התשובה ניצולו מן הקטרוג. וכמו כן מצינו שניצולו ישראל מגזירת כליה בימי המן על ידי זכות השקלים, כמ"ש ז"ל (מגילה י"ג ע"ב) אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו' עיי"ש.
כן בקריעת ים סוף נצולו מן הקטרוג מהאי טעמא, דהנה תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, וישראל עשו תשובה וצעקו אל ה' והרבו תפלה, וצדקה עמדה להם זכות העתיד שעתידין לשקול שקלים ולהרבות צדקה שהוא כופר נפש לה' להצילם מן הכליה ח"ו, משא"כ אומה"ע דלא מהני להו תשובה וגם צדקה חטא הוא להם, ובטלה טענת מה בין אלו לאלו. ובזה יתבאר דברי הירושלמי כל דעבר בימא יתן, וא"ש קישור מצות השקלים להעברת הים, דבזכות השקלים נקרע להם הים, ועל כן דין הוא דכל דעבר בימא יתן פדיון נפשו והבן.
עוד באופן אחר קצת, מדוע תליא חיוב מצוה זו במאן דעבר בימא דוקא.
דברי המכילתא (פ' משפטים פי' סי"א) ר' ישמעאל אומר בא וראה רחמיו של מי שאמר והיה העולם על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים, שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ע"כ. ונראה דיליף לה הא דאפשר לו לאדם לפדות את עצמו מידי עונש מיתה בידי שמים ממה דכתיב ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף. ומפורש יותר במכילתא שם על הכתוב (שמות כ"א, כ"ט) השור יסקל וגם בעליו יומת, וז"ל: וגם בעליו יומת בידי שמים, אתה אומר בידי שמים או אינו אלא בידי אדם, כשהוא אומר אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו הא אתה אומר בידי שמים, או אינו אלא בידי אדם, כשהוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו', הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם, אבל נותנין פדיון למומתין בידי שמים, עכ"ל. והנה סתם מכילתא הוא ר' ישמעאל, והוא לשיטתו אזיל דס"ל דנלמד מפ' מחצית השקל דנותנין פדיון למיתה בידי שמים.
אמרו ז"ל במדרש (ילקוט רמז רל"ד) שטען עוזא שר של מצרים אצל הים מה בין אלו לאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, והשיב לו הקדוש ברוך הוא שוטה שבעולם אתה דן שוגג כמזיד וכו'. ולכאורה מאן מפיס דשוגגין היו, והלא מצינו במדרש רבה (שמו"ר פ"ו ס"ה) שהיו אדוקין מאד בעבודה זרה, שדרשו על הפסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, שהיה קשה להם לפרוש מעבודה זרה, ונראה מזה שהיו מזידין דהיו דבוקים בע"ז כל כך. אבל יש לומר דהנה הגם שעבדו את העבודה זרה במזיד, מכל מקום לא היה להם התראה, ואם כן ליכא בהו עונש בידי אדם רק מיתה בידי שמים, כי בבית דין של מטה אין נהרגין בלי התראה, כיון דאפשר דשוגגין היו, ואם כן דין שוגגין היה להם, אבל המצריים הלא אזהרתן זו היא מיתתן, ובן נח נהרג אף בלי התראה כמבואר בגמרא (סנהדרין נ"ז ע"ב).
לזה יש לומר לפי מה שכתבו המפרשים לבאר הא דארז"ל (קידושין מ' ע"א) דבישראל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ובעכו"ם להיפך, דישראל יש להם חזקת כשרות, ולכן כשיש להם מחשבה טובה חזקה היא דאלמלי היה סיפק בידו היה גומרה לידי מעשה, אלא שנאנס ולא עשאה, משא"כ במחשבה רעה אחזוקי גברא שלא יבוא לכלל מעשה, אבל בעכו"ם הוא להיפך, דחזקתם רעה ומקולקלת, ונדונים אף על המחשבה שאלמלי היה סיפק בהם להרע לא היו נמנעים, ולכן מחשבתם לרעה נחשב להם כמעשה, משא"כ במחשבה טובה שלהם דלא שייך למימר שתהא כמעשה.
דרך זה יש לומר גבי עשיית איזו עבירה, דבישראל ישנה חזקת כשרות ואם כן גם כשעבר עבירה ודאי חזקתו שוגג, ורק על ידי התראה נחשב כמזיד, אבל בן נח גם בלא התראה חשיב כמזיד דחזקתו לרעה, וזה שהשיב הקדוש ברוך הוא לשר של ים, דהללו שוגגים והללו מזידים.
כל זה אתי שפיר כלפי דיני בני אדם, דרק אז צריך התראה דוקא כי האדם יראה לעינים, אבל כלפי דיני שמים אינו צריך להתראה, דהלא לא ניתנה התראה כי אם להבחין בין שוגג למזיד (סנהדרין ח' ע"ב), וקמי שמיא גליא אם הוא שוגג או מזיד, וכיון דלכאורה היו מזידין כדמוכח מדברי המדרש הנ"ל שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, ואם כן נפל פיתא בבירא להשתיק פי המקטרג, מה בין אלו לאלו, אבל לשיטת ר' ישמעאל הנ"ל דבמיתה בידי שמים אפשר לפדות את עצמו אחר כך בממון, ניחא דיפדו את עצמם וינצלו ממנה, ואפשר דלכן נתן להם השי"ת רכוש גדול כדי שיהא אפשרות בידם לפדות עצמם מעונש מיתה בידי שמים.
בירושלמי כל דעבר בימא יתן, דמי שעבר בים וראה והבין הנ"ל שקרע להם הים רק משום דאפשר לפדות א"ע ממיתה בידי שמים, לכן יתן מחצית השקל כופר נפשו ולא יהיה בהם נגף, וכדדרש ר' ישמעאל, דזה בא ללמד שאדם קונה את עצמו בממון.
אפ"ל ע"ד הנ"ל באופן אחר קצת, לפרש דברי הירושלמי כל דעבר בימא דסוף, למה דוקא אותם שעברו הים יתנו, מה שייכות יש למצות השקלים עם מה שעברו את הים, דהנה איתא במדרש (ילקוט רמז רל"ד) ששר של מצרים טען מה בין אלו לאלו, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו', א"ל הקב"ה הללו ברצון והללו באונס, כלום עבדו אלא מתוך שיעבוד וטירוף הדעת. ולכאורה מה תשובה היא זו שעבדו באונס, והלא אצל ע"ז לא שייך לומר אונס כי הוא ביהרג ואל יעבור. אמנם הכוונה היא דהנה ישראל עשו תשובה במצרים, כמו שדרשו חכז"ל עה"כ וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים, שהקב"ה ידע שכל ישראל הרהרו בתשובה, וראה הקב"ה הרהורי תשובה שלהם, ועל כן ריחם עליהם וגאלם משם, ואע"פ דעל מינות כתיב כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, וע"ז הרי היא ענף ממינות, מ"מ יש חילוק גדול כי אם עבדוה לרצון הרי זה מינות גמור דלא מהני עליה תשובה, משא"כ אם עבדוה רק באונס ולבם בל עמם אם כן הרי אינם מינים ומהני להו לקבל תשובתם.
תשובה שהשיב הקב"ה לשרו של ים אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, דזהו החילוק בין ישראל למצרים, דישראל כיון שלא עבדוה ברצון אלא מתוך שיעבוד וטירוף הדעת ע"כ אינם נחשבין למינים, ומהני להו תשובה, משא"כ המצריים שעבדו ע"ז ברצון והרי הם מינים וכופרים ע"כ לא מהני להו תשובה, ולא היה בזה תירוץ על גוף העבירה דבאמת ה"ה ביהרג ואל יעבור, אבל היה בזה לימוד זכות כלפי המקטרג שתהני לקבל תשובתם, דלפי שלא עבדו אלא מתוך שיעבוד וטירוף הדעת על כן מהני להו תשובה.
תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והוא צום קול ממון, ואיתא במכילתא (פ' משפטים פי' סי"א) עה"כ אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, א"ר ישמעאל בוא וראה רחמיו של הקב"ה על בשר ודם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים, שנאמר כי תשא את ראש וגו' ונתנו איש כופר נפשו וכו' עכ"ל. ולכן כשעושין תשובה צריכין ליתן צדקה לפדיון נפש לפדות את עצמו, וכן איתא בגמרא (ב"ב י' ע"ב) אמר משה לפני הקב"ה במה תרומם קרן ישראל, א"ל בכי תשא, ופירש"י אם באת לשאת ראשם קח מהם כופר לצדקה. והנה לאומות העולם אין זכות הצדקה דאין מצות צדקה נוהגת בהם, וכמ"ש שם בגמ' ב"ב הנ"ל עה"כ וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטא הוא להם. וגם איתא שם שטורנוסרופוס הרשע שאל את ר' עקיבא על מצות צדקה, החובש את עבדו ובא אחד ופרנסו הלא מתחייב ראשו למלך, והשיבו ר' עקיבא דישראל נקראין בנים למקום ואב שכעס על בנו וכו' ובא אחד וזנו ופרנסו שכרו כפול ומכופל יעיי"ש. מבואר מזה שזכות מצות הצדקה אינה אלא בישראל, משא"כ לעכו"ם אין זכות במעשה הצדקה, ולכן לא היו יכולין המצריים לפדות עצמן וליתן פדיון נפשם לצדקה, משא"כ ישראל דשייך בהו מצות צדקה היו יכולין לפדות את עצמן בממון מידי שמים כנ"ל.
דכל הנס של קריעת ים סוף היה בזכות מצות הצדקה שיתנו ישראל לפדיון נפשם לפדות את עצמן, כמ"ש ונתנו איש כופר נפשו לה', דאך על ידי זה נסתתמו טענותיו של שר של ים שטען מה בין אלו לאלו כנ"ל, על כן כל אותן שהיו שם בשעת קריעת ים סוף וניצולו מן הקטרוג ועברו את הים בחרבה זקוקים לקיים מצוה זו של ונתנו איש כופר נפשו לה', וז"פ הירושלמי כל דעבר בימא יתן, שהרי מצות נתינת השקלים לצדקה היה כל הזכות שבעבורו קרע הים לפניהם ועי"כ עברו בים סוף, ולכן כל דעבר בימא יתן.
יאמר לפרש דברי הירושלמי הנ"ל, כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן. וצ"ב קישור מצות השקלים להעברת הים דייקא. ואפ"ל בהקדם דברי המדרש תנחומא (פ' תשא סי' ג') בפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם, כך בכל שנה ושנה שקוראים אותה לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשם וכו' עכ"ל. וצ"ב מדוע נתיירא משה בפרשת שקלים דוקא שלא יזכר לאחר מותו.
בהקדם מה שפירשנו דברי הילקוט (פ' תשא) ר' שמואל בר נחמן אמר בשם ר' יונתן ונתנו איש כופר נפשו בימי משה, ולא יהיה בהם נגף בימי דוד. ופירש בזית רענן ולא יהיה בהם נגף בימי דוד, שאם היו נותנים שקלים בימי דוד לא היה בהם נגף, וס"ל דאפילו אם המנין הוא שלא לצורך, מ"מ אם נותנים שקלים אין בהם נגף ע"כ. והוא דוחק לפרש כן. ואפ"ל הכוונה על פי מה דאיתא בגמרא ברכות (ס"ב ע"ב) עה"פ וכהשחית ראה ה' וינחם על הרעה (דברי הימים א' כ"א) [כאשר צוה דוד למנות את ישראל כתיב ויתן ה' דבר בישראל וגו' וישלח האלקים מלאך לירושלים לשחתה וכהשחית ראה ה' וינחם], מאי ראה וכו' ר' יצחק נפחא אמר כסף כפורים ראה, שנאמר ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל וגו' [ופירש"י כסף כיפורים שנתן במנין הראשון של ישראל למשכן, והוא כפר על מנין זה, שהרי לזכרון ניתן כדכתיב והיה לבני ישראל לזכרון, ועכשיו הוצרכה כפרתו] ע"כ. וזאת כוונת הילקוט ונתנו איש כופר נפשו בימי משה, ובזכות זה ולא יהיה בהם נגף בימי דוד, כלומר שנעצר הנגף מישראל בימי דוד, בזכות מחצית השקל שנתנו ישראל בימי משה.
פי זה יתבארו דברי התנחומא שאמר משה בפרשת שקלים משאני מת אין אני נזכר, כי לפי שהשקלים באים לכפר על ישראל ולתקן נשמותיהם על ידי הקרבנות הקריבים מהם, שבהם נכנסו ניצוצות נשמות ישראל, חשש משה שלא תהיה כפרה זו לדורות העתידים בזמן שאין בית המקדש קיים, לפי שלא יהיה בידם לתת שקלים לקרבנות, ובמה תהיה כפרתם, והשיב לו הקב"ה שעל ידי שיקראו ישראל פרשת שקלים יחזור ויתעורר להם זכות השקלים שנתנו בימי משה לכפר על נפשותם, כמבואר בפסוק ששקלים אלו הם לזכרון להם לפני ה'.
יש לבאר גם דברי הירושלמי כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא, ולכאורה מה תליא מצות מחצית השקל במה שעברו בים סוף, אמנם נראה לומר כי הנה על ידי שעברו ישראל בים סוף וראו את האותות והמופתים והיד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, נקבעה ונתחזקה בלבם האמונה בה' ובמשה עבדו כמאמר הכתוב ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובזכות אמונה זו שהאמינו ישראל בנבואת משה עבד ה' זכו ישראל שמתגלה ונשפע בכל דור זכותו וכוחו של משרע"ה, ולפיכך מועילה זכות השקלים שנתנו ישראל בימי משה לדורות הבאים לכפר על נפשם, כאילו נתנו גם הם שקלים בפועל, וזכות זו מתעוררת על ידי קריאת הפרשה, וכדאיתא במדרש תנחומא כשם שאתה עומד וזוקף את ראשם, כך בכל שנה ושנה שקוראים אותה לפני כאילו אתה עומד וזוקף את ראשם.
עוד לפרש דברי הירושלמי הנ"ל, דהנה מבואר באלשיך הק' דענין מחצה"ש מורה שהאדם מצד עצמו אינו אלא מחצית, ורק בהצטרפו יחד עם כל ישראל להיות באחדות יגיע לשלימות ויהיה שקל שלם. והנה בקרי"ס נקרע הים לי"ב שבילים, וכל שבט ושבט עבר את הים בשביל בפנ"ע כדאיתא במדרש. ונודע מ"ש האריז"ל דיש לכל שבט ושבט שער בפני עצמו מקום מעבר תפלת אותו השבט, ועפ"ז נקבעו נוסחאות התפלה כל אחד לפי שבטו, ושורש נשמתו, ואין לשנות הנוסח שהוא משורש שבטו.
שמא יעלה על הדעת דכיון דנקרע הים לכל שבט בפנ"ע, וכל אחד מתפלל לפי נוסחתו, א"כ אם ירצו ח"ו לעשות פירוד בין הדבקים, שלא יהיה קשר בין מי שמתפלל בנוסח זה למי שמתפלל בנוסח אחר, ע"כ צוה הקב"ה כל דעבר בימא, אף שבשעה שעברו את הים היה לכל שבט שביל בפנ"ע, משום כך לא יהיו נפרדים זה מזה, אלא כל אחד יתן מחצה"ש להורות שאינם שלמים אלא כשהם מתחברים יחד, וילמוד מזה כי יש צורך שתהיה אחדות בין ב"י ההולכים בדרך תורת ה'.
יש לבאר הקשר של מצות השקלים לאלו שעברו בים, ונקדים תחילה מה שיש להבין בכוונת דברי המדרש תנחומא (פ' תשא) עה"פ כי תשא וגו' ונתנו איש כפר נפשו, כיון ששמע משה אמר (איוב ב' ד') עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, א"ר יהודה בר אלעאי כששמע משה ירד להורות ואמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף, שנאמר (מלכים א' כ' ל"ט) והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקל, כל אחד ואחד מישראל יהא נותן ככר כסף, א"ר יוחנן ממי למד ממוציא שם רע, אמר הכתוב (דברים כ"ב י"ט) וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, ואנו הוצאנו שם רע ואמרנו לעגל (שמות ל"ב ד') אלה אלהיך וגו', יהיה נותן כל אחד ואחד מאה כסף, ר' שמעון בן לקיש אמר מן האונס למד משה וכו', וי"א מן המפתה למד וכו', רבי יהודה בר סימון אומר משור שנגח למד וכו', יודע היה הקב"ה מה שבלבו של משה והראהו באצבעו ואמר לו משה, זה יתנו וגו' מחצית השקל וגו' כזה יתנו, ע"כ. ולכאורה כל הענין צריך ביאור, כי מאחר שהיתה סברת משה רבינו ע"ה להורות כן מדרשת פסוקים מפורשים, הרי בודאי היה זה דעת תורה אמיתית, כי באמת היה מן הראוי שיתן האדם ממון הרבה לפדיון נפשו, וכמו שמצאנו בכל אלו הנזכרים שם שנצטוו על פדיון נפשם בסכומים האלו, ואם כן באמת למה לא הסכים השי"ת לסברתו ובחר במיעוט שיתנו מחצית השקלל דייקא.
לומר בהקדם מה שכתב בספה"ק דברי יחזקאל (בהשמטות עה"ת) לפרש מה שדרשו ז"ל (כתובות ל"ב ע"ב) על הכתוב (דברים כ"ה ב') כדי רשעתו במספר, ארבעים יכנו וגו', שחיוב המלקות הוא בל"ט מלקיות, דלכאורה יש לדייק דאם כן למה כתוב בתורה ארבעים אם די בל"ט. אמנם איתא בש"ס (ברכות ז' ע"א) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, ופירש"י ז"ל מרדות אחת, לשון רדוי והכנעה, שאדם שם על לבו מאליו. והנה מובן שאם האדם העובר ח"ו לא תעשה, מיישב עצמו מה עשה שמרד נגד הבורא יתברך שמו אשר כל שרפי מעלה מצפים ומיחלים מתי יזכו לשמוע איזהו ציווי שיוכלו לקיים רצון הבורא יתברך שמו וכו', והוא טיפה סרוחה עבר בשאט נפש על לא תעשה שבתורה, הלא כל נפשו אינו שוה אז בעיניו נגד העבירה שעשה לעבור במזיד על רצון הבורא יתברך שמו, וממילא בעת שלקו אותו מחיה עצמו שבזה הצער יתכפר עונו, ובעת שגמרו המלקות כאב לבו, הכי בזה הצער שסבל בעת לקותו די להתכפר עונו שמרד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, מי יתן ועוד ילקו אותו יותר ויותר, מובן כי המרדות שיש בלבו אחר גמר המלקות פועל בלבו שפלות והכנעה יותר ממה שהיה לו בעת שקבל המלקות. ובזה מיושב כי באמת יש כאן ארבעים, היינו ל"ט מלקות שהלקו אותו, ואחד, הכאה המרדות בלבו שיש לו ממה שאין לוקין אותו יותר כראוי לאיש שמרד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, עכ"ל.
דרך זה אפשר לומר לענינינו, כי הנה לפי האמת ודאי שהיה ראוי שיתנו ישראל לפדיון נפשם ככר כסף או מאה כסף וכו', כאשר רצה משה רבינו ע"ה ללמוד מן הכתובים המפורשים ערך פדיון נפש בשאר מקומות, כי ודאי שסברא של משה רבינו היתה אמיתית בדעת תורה שלימה וברורה, אמנם רצה הקב"ה לזכות את ישראל בכפרה שלימה, לכן צוה שיתנו רק מחצית השקל בלבד, כדי שעל ידי זה תהיה לישראל הכנעה ושפלות, על ידי שישימו על לבם שלא יצאו ידי חובתם כפי הצורך לכפרת נפשם.
גם בנתינת הממון בפועל, יש בה להגדיל בחינת הכנעתם בלב פנימה שהוא עיקר הכופר נפשם לה', והיינו על ידי שיתבוננו שאף אותה המעט מחצית השקל שנותנין בפועל לכפרת נפשם אינו משלהם אלא ממה שנתן להם הקב"ה, ועל ידי זה עוד תתרבה הכנעתם כשידעו ויבינו שבאמת אינם נותנים משלהם כלום, וזהו כוונת דברי הירושלמי זה יתנו כל העובר הפקודים, כל דעבר בימא יתן, דהנה איתא במדרש (תנחומא תרומה ה') וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, א"ל הקב"ה אין אתם מביאין משלכם אלא מביזת הים שנתתי לכם וכו', והנה כי כן הוא בנתינת מחצית השקל שאינו משלהם, אלא ממה שיש אצלם מביזת הים, ולכן כשאמר הכתוב זה יתנו וגו' שהוא הנתינה בפועל במחצית השקל, הוסיף עוד ואמר כל דעבר בימא יתן, שיזכרו ויתבוננו שגם זה עצמו אינו משלהם, ובזה תוגדל עוד ועוד הכנעת לבבם.
רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו.
לכאורה אינו מובן למה הוצרכו להראותו מטבע של אש כדי לידי צורת המטבע, והלא בימיהם היו השקלים מצויים והשקל היה מטבע היוצא בהוצאה באותן הימים וראו אותה תמיד לפני עיניהם, וידעו כמה הוא גרה ועשרים גרה הוא שקל שלם, וכל איש פשוט יכול לעשות החשבון הזה, ובכל המפ' ישנם חשבונות מדוקדקים על כך, ומה זה היה תמיה לו למרע"ה בחשבון מחצית השקל עד שהוצרך הקב"ה להראות לו כדי להבינו כמה הוא.
דאם כבר הוצרך להראות לו דמות המטבע מאיזה טעם שהוא, למה הוצרך להראות לו מטבע של אש דוקא, והלא היה יכול להראות לו מטבע בפועל שהרי המטבעות היו מצויים, ומצינו גבי שרצים וחיות, ששם באמת קשה להבחין בהם ואין אנו בקיאין בזה אלא על ידי מסורה, שאמרז"ל (חולין מ"ב ע"א ותנחומא פ' שמיני סי' י') שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה וא"ל זאת אכול וזאת לא תיכול, ושם לא הראה לו חיות ושרצים של אש אלא מאותן שבזה העולם, דמין טמאים ושרצים אינם נמצאים כלל במקום קדוש, ועל כרחך שתפס הקב"ה והראהו מאותן שנמצאין בזה העולם, וכמו כן היה יכול להראות לו מטבע בפועל שבזה העולם, דיותר בניקל לאדם להשיג דבר התמוה לו אם מראין אותה אליו בפועל, וכמו כן היה יותר קרוב שישיג ציור המטבע אלמלי היה מראה לו את המטבע עצמה, ממה שישיג ויכיר בתבנית אש שאין לו דמיון כלל, ומדוע זה הראה לו הקב"ה מטבע של אש דוקא.
אפ"ל דהנה הכרזת השקלים מורה על בטחון, שמכריזין שקלים ומקוים עוד שיש מציאות שיזכו עוד בשנה זו להביא את השקלים בפועל, דאצל הקב"ה הרי הכל אפשר, והרי יהיה כן איזה פעם, וכמ"ש הכתוב (סוף מלאכי) פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים אמר ה' צבאות, אלא שמאתנו נעלם ואין אנו יודעים באיזה יום ובאיזה רגע תהיה זאת, ועל כן אנו מצפים ומקוים שאפשר שנזכה לזה עוד בשנה זו. אולם לכאורה קשה וכי האיך אפשר שיהיה עוד בשנה זו, וכי האיך יבנו בית המקדש, והרי מבואר בקראי החשבון בכמה שנים היה נבנה הבית המקדש, והאיך יבנו כל כך מהרה בנין גדול ונשגב כזה, אלא שזה הקושיא לק"מ דהרי כתבו רש"י ותוספות בסוכה (מ"א ע"א) דבית המקדש השלישי ירד בנוי ומשוכלל מלמעלה, וכן כתבו עוד גם כמה ראשונים, וכן מבואר בזוה"ק פ' פנחס (דף רכ"א) [עיין ויואל משה מאמר א' סי' ס"א], והיינו שאנו אומרים (בתפלת נחם) כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, שזה הבית המקדש העתיד נבנה על ידי אש, בכח אש שלמעלה דאש שלמעלה אינו שורף, וכיון שהוא נבנה על ידי כח האש אם כן שפיר יתכן שיהיה בכל רגע ורגע, ועל דרך זה שפיר אפשר שנקיים מצות הבאת שקלים עוד בשנה זו.
אפ"ל מה שהראה לו הבורא כל עולמים למרע"ה מטבע של אש, דהנה היה קשה לו למשה רבינו, היות שכבר רואין את עצמן בער"ח אדר ומדברין מן השקלים, ומקוין שעוד בהאי שתא יביאו שקלים לבית המקדש ויקריבו מהם קרבנות, והיה תמה מרע"ה על זה וכי האיך יתכן שיהיה נבנה בית המקדש כל כך מהר שיהיה באפשרי לעשות כל הענינים האלה עוד בהאי שתא, לזה הראה לו הקב"ה מטבע של אש להורות לו שלמעלה הכל הוא בכח האש עד שאפילו המטבע היא של אש, ואם המטבע היא של אש על אחת כמה וכמה שהבית המקדש שהיה באש הצתה וכבר מונח בו כח האש בוודאי אפשר שיהיה באש אתה עתיד לבנותה, והראה לו בזה שאין שום דבר קשה דלמעלה הכל הוא של אש, ועל דרך זה יהיה הבית המקדש באש אתה עתיד לבנותה דיהיה נבנה על ידי כח האש.
זה אפ"ל עוד דלכן הראה לו הקב"ה מטבע של אש, לרמז לו ולהראות לו שאין זה דבר פשוט מה שבני ישראל נותנין מטבעות, כי אם נותנין מטבע כאן בזה העולם אזי למעלה בעולם העליון היא מטבע של אש, ואם כן אין יודעין כלל עד כמה פועלין בזה, דכל דבר מצוה וכל תנועה שיהודי עושה בזה העולם אם עושהו עבור הבורא כל עולמים, הנה הוא עושהו כאן בגשמיות, אמנם זה יש לו התעוררות כנגדו למעלה, ואותה מטבע שנותנין כאן על דבר מצוה, עבור כל דבר מצוה הוא כן, אותה מטבע שנותנין כאן למטה יש לה כח גדול, כי למעלה היא מטבע של אש. ועל כן הראה לו הקב"ה למרע"ה מטבע של אש, דמרע"ה היתה תמיה בעיניו האיך אפשר לאדם ליתן כופר נפשו לה' על ידי מטבעות פשוטות, וכי האיך אפשר על ידי מטבעות פשוטות כאלו לפעול כח הקדושה ולהכניע על ידן כוחות הטומאה העצומים ושקלי המן, לכן הראה לו הקב"ה שאין זה דבר קשה, דלא כמו שאתה חושב שהמטבעות שנותנין בני ישראל הם דבר פשוט כל כך, אלא לכל זה יש שורש בגבהי מרומים גבוה מעל גבוה לאין שיעור ולאין ערך, והמצוה שעושין אותה אף רק בפרוטה אחת עושה רושם גדול למעלה ופועלת פעולות גדולות, ואם נותנים כאן למטה אפילו רק מחצית השקל של איזה פרוטות, למעלה בעולמות העליונים נעשה מזה מטבע של אש וכוחה גדול מאוד ועד"ז אינו קשה מאומה, דהאמנם שהם מטבעות פשוטות גשמיות ובמטבעות פשוטות קשה לפעול איזה דבר, מ"מ צריכין ישראל לידע כי מאלו המטבעות נעשה למעלה מטבעות של אש, ובמטבעות כאלו כבר אפשר להעשות הרבה מאוד עד אין שיעור ואין ערך, ואי אפשר לצייר כלל מה שאפשר לפעול על ידי כך.
זה הם דברי הקדוש בעל טו"ז ז"ל בספרו דברי דוד על התורה, שהראה לו הקב"ה מטבע של אש לרמז לו דקדושה גדולה יהיה במטבעות שיתנו, דהוא עצמו המטבע של אש שבא מתחת כסא הכבוד, וימשך עליו בחינת קדושה של מעלה, ולז"א זה יתנו כלומר דבר זה עצמו היינו המטבע של אש יתנו, ויוסיפו קדושה למעלה על ידי נתינת מטבע של כסף שלהם עכד"ק, עיין דברי יואל פקודי עמוד תמ"ג].
אחר יש לפרש מה שנתקשה למשה רבינו במחצית השקל, והראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, ונקדים דהנה בימי אליהו הנביא קידש אליהו ז"ל שם שמים ברבים, על ידי שהוריד אש דקדושה וכולם הודו כי ה' הוא האלקים ונתגלה כבוד מלכותו יתברך שמו, ואלמלי ח"ו הורידו הנביאי הבעל אש מכח הסט"א הי' חילול כבוד שמים נורא, אך בחסדי ה' לא הצליחו, והוריד אליהו אש דקדושה מן השמים.
בדורותינו אלה האש הוא אצל הסט"א רח"ל, שמתגברים המינים והכופרים רח"ל בעולם, והפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים הוא גם כן אש מהסט"א דקאי על פורעניות רח"ל, והשי"ת יעזור שתצא אש דקדושה ויהיה ומצאה קוצים, שאף הקוצים יחזרו בתשובה ויהיה מהם גדיש, ואם חייבין שיבוא ח"ו אש, יהפוך אותו השי"ת לאש דקדושה, שיתקדש שם שמים כמו שהיה בימי אליהו].
אפשר לפרש מה שאמרו חכז"ל שנתקשה משה במחצית השקל והראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש ואמר כזה יתנו, דבאמת כמה הוא ערך מטבע שצריכין ליתן היה יכול לידע גם על פי חשבון, אלא שנתקשה לו האיך יזכו על ידי מחצית השקל שיהיה לכפר על נפשותם, והאיך יש בזה פדיון נפש, ולזה הראה לו השי"ת כמין מטבע של אש, פי' שהראה לו שבזה המטבע שנותנין לצדקה ועושין תשובה מכריעין את האש שלמעלה דהיינו הפורעניות רח"ל, שיתהפך ויבוא במקומו אש דקדושה ויתקדש שם שמים.
רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו.
לכאורה קשה מה שהוזקק להראותו, והלא יש בזה חשבון פשוט שהשקל עולה עשרים גרה. וביותר קשה להבין, דאם נתקשה משה בכך, אם כן מה הרויח במה שהראה לו מטבע של אש, והלא בפשטות נראה שעל ידי זה יתקשה ביותר, שיצטרך לחשוב על ידי ציור מטבע של אש לידע מזה המנין והמספר של אותו המטבע שצריכים ליתן, ואם כן איפוא מה הועיל במטבע של אש.
לומר, דהנה זהו ודאי שלא נתקשה משה רבינו על החשבון והסכום של מחצית השקל, כי הלא דבר זה ברור ומובן לכל אדם, וכמו שרואים שגם בשאר הדורות הבינו וידעו האיך לחשבו, אלא הכוונה שמשה רבינו הסתכל בפנימיות הענין, שהלא בכל מצוה ומצוה יש פנימיות מה שיכולים לפעול על ידיה, וכן הוא גם במחצית השקל, וכמו שמבואר בפסוקים שעל ידי נתינתה יזכו שיהיה לזכרון, ולכפר על נפשותם, ושלא יהיה בהם נגף וגו', שבודאי שאם יכולים לפעול על ידיה כל כך, הרי ברור שזהו על ידי פנימיות מצוה זו, אלא שאין אנו יודעים ומבינים עד כמה מגיע הכח הפנימי של כל מצוה. והנה כנראה שבענין הבנת פנימיותה היה למשה רבינו איזה קושי הבנה שהיה קשה להבינו, ועל זה אמר שהתקשה משה וכו', שרצה להבין פנימיות מצוה זו וכח פעולתה על בוריה.
הראה לו הקב"ה מטבע של אש, לרמז לו על התורה הקדושה, וכאומרו (ירמי' כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש וגו', והכוונה שעל ידי קיום מצות התורה הקדושה, הרי אף שכאן בעולם הזה נראה לעין שנותנים רק איזה חצי מטבע, אבל למעלה זה נעשה מטבע של אש, והראה לו בחינת המצוה למעלה, וגודל הכח הנעשה מכל מצוה שמקיימים בעולם הזה, עד שאי אפשר לנו להשיג ולידע עד כמה פועלים למעלה בכל דבר מצוה, כי הלא כל העולמות עומדים ומצפים על דבר מצוה שנעשה על ידי בני ישראל, ובפרט כשיש לאדם הזכיה לעשות המצוה בלב שלם בעבור הבוכ"ע ולכבוד שמים, הרי אי אפשר להשיג מה שפועלים על ידי זה.
אחר קצת יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל, כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה למשה, בהקדם הא דאיתא במדרש (שמו"ר ל' ט') א"ר סימון בשם ר' חנינא משל למלך שהיה לפניו שלחן ערוך ומיני תבשילין, נכנס עבדו נתן לו חתיכה, שני נתן לו ביצה, שלישי נתןלו ירק, וכן לכל אחד ואחד, נכנס בנו, נתן לו כל השולחן לפניו, אמר לו לאלו נתתי מנה מנה, אבל את הכל נתתי ברשותך, כך הקב"ה לא נתן לעו"כ אלא מקצת מצות, אבל כשעמדו ישראל, אמר להם הרי כל התורה כולה לכם וכו'. וביאור הענין דהנה אף שיש בתורה הקדושה ובמצותיה כוונה פשוטה, וכמו שכתב הרמב"ם בספר המורה טעמים בפשטות על כל המצות, ואף על כך נאמר (דברים ד' ו') כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו', אבל באמת יש בה עוד גבוה מעל גבוה ענינים נשגבים ובחינות עליונות שאי אפשר להשיג. והנה כשרצה הקב"ה ליתן התורה הקדושה לאומות העולם, היתה הכוונה שיקבלוהו רק בפשטות כוונתה, אבל ההשפעות והתיקונים שנעשה בעולמות העליונים בכל מצוה, הרי בחינה זו לא רצה הקב"ה להשפיע לאומות העולם, אפילו באופן אם היו מקבלים התורה הקדושה.
הכוונה מה שאמרו במדרש לאלו נתתי מנה ומנה, אבל את הכל נתתי ברשותך וכו', שאף שרצה השי"ת ליתן התורה הקדושה לאומות העולם, אמנם התורה הקדושה שניתנה לישראל הוא בבחינת נתן לו כל השולחן לפניו, שהוא בחינת התורה הקדושה כמו שהוא מהקב"ה כביכול בעצמו, כמו שהוא למעלה אצלו יתברך שמו.
זה שנתן השי"ת לישראל את תורתו ממש יתברך שמו, הרי בזה יובן מה שאמר הקב"ה למשה רבינו זה יתנו וגו', כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה למשה, שנאמר זה יתנו, כזה יתנו, ולדרכינו נאמר שזה רומז על ענין האמור, שצוה לו שיקיימו המצוה כבחינתה שהוא למעלה בשמים.
באדר משמיעין עלהשקלים ועל הכלאים [ובגמרא] למה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן.
[ובגמרא להלן ג' ע"ב]
ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל דעבר בימא יתן וכו'.
[ובגמרא להלן ו' ע"א]
דאמר רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו.
ועצם הענין דכל דעבר בימא יתן אינו מובן, דאיזה שייכות יש למצוה זו עם מי שעבר בים סוף. עוד קשה למה הראהו הקב"ה למשה מטבע של אש, דאם היה צורך לדעת החשבון המדוייק, הלא מוטב היה להראות לו המטבע עצמה, כדי שיוכל למדוד אותה לארכה ולרחבה, כי הלא מצות ההבאה לא היתה בשל אש אלא המטבע הפשוטה, ומעתה מכיון שכשהראהו המטבע של אש לא היתה זאת רק כעין התמונה של המטבע, הרי היה בניקל יותר להבין חיובה ושיעורה כשיראה עצם המטבע, ולמה הראהו של אש.
(מגילה י"ג ע"ב) איתא אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו'.
אמרו ז"ל (שם כ"ט ע"א) באחד באדר משמיעים על השקלים וכו' מנלן, אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש וכו'. והיא כדברי הירושלמי הנ"ל ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. ומשמע מזה שטעם שהשמיעו על נתינת השקלים היה בשביל תרומה חדשה, ולא בשביל להקדים שקליהם לשקליו.
עדיין אפשר לומר שהוא על דרך מה שאמרו ז"ל (ראש השנה ט"ז ע"א) מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וכו', מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא וכו', הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן וכו', עיי"ש. וכן הוא בענין השקלים, שמכיון שנצטוו על נתינתם באחד באדר, הרי משמע מזה שהיו זקוקים בזמן הלזו לסייעתא דשמיא בענין שקלים, והיינו כדי להקדים שקליהם לשקליו של המן. ונמצא שכוונת הגמרא הוא שלכן נצטוו להשמיע על השקלים דוקא בזמן של אחד באדר, כדי להקדים וכו', וכן כתב המהרש"א (שם) בחידושי אגדות, דהקדים שקליהם דאמר, היינו להכריז עליהם, עיי"ש.
גם בזה עדיין אינו מובן, דהלא גם על טעם קביעת הזמן על אחד באדר, אמרו בגמרא (שם) דמכיון דאמר קרא זאת עולת חודש וגו', הבא קרבן מתרומה חדשה, לכן כיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה קדמינן וקרינן באחד באדר וכו', כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום וכו', ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל שאומר שתי שבתות וכו', כיון דאמר מר בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה וכו' משום שולחנות קדמינן וקרינן, ע"כ. והרי לפנינו שגם קביעת הזמן על אחד באדר הוא לצד החיוב של שואלין ודורשין וכו' קודם שמגיע זמן חיוב התורה של תרומה חדשה, ולא מטעם כדי להקדים שקליהם לשקליו. ובאמת שאכן לא מצינו בתוה"ק חיוב וציווי על קביעת זמן הנתינה באחד לאדר, אלא שמצינו ציווי בתוה"ק על חיוב תרומה החדשה בחודש ניסן, ועל כך קבעו חכמינו ז"ל שיהיה זמן הנתינה באחד לאדר, מטעם שואלין ודורשין וכו', ואם כן לכאורה כל זה נראה כסתירה למה שאמרו שלפי שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו'.
עוד מאה"כ (פרשת שקלים) ולקחת את כסף הכיפורים וגו' והיה לבני ישראל לזכרון וגו' לכפר על נפשותיכם, ויש לדקדק דבשלמא אומרו לכפר על נפשותיכם, מובן, כי השקלים ניתנו לקרבנות הציבור אשר המה באים לכפרה, וכמו שאמרו ז"ל (במדב"ר כ"א כ"א) על הפסוק (שמות כ"ט ל"ט) את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, דמעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום, ע"כ, אבל מה שאמר והיה לבני ישראל "לזכרון" קשה לכאורה, דמהו ענין הזכרון בקרבנות יותר משאר מצות. וגם בנתינת מחצית השקל שהיתה חיוב פעם אחת בשנה, אינו מובן מהו הזכרון יותר משאר המצות שהזמן גרמא שלא כתוב בהם זכרון.ואם הכוונה על הקריאה, וכמו שמצינו בזכירת עמלק שדרשו מפסוק (דברים כ"ה י"ז) זכור את אשר עשה לך וגו', שיש חיוב זכירה בפה, גם זה אינו, דהלא שם החיוב הוא מדאורייתא, אבל קריאת שקלים אינו אלא תקנת חכמים להיות זכר על נתינת השקלים, וכמ"ש (הושע י"ד ג') ונשלמה פרים שפתינו, מכיון שמצות הנתינה לא היתה אלא בזמן שבית המקדש היה קיים ולצורך הקרבנות מתרומה חדשה, ואם כן צ"ב מה שהזכיר כאן שהשקלים המה לזכרון.
לומר בביאור הדברים, ונקדים מה שכתב החינוך כמה פעמים בספרו (בהקדמה), שאע"פ שהוא כותב טעמי המצות, אמנם זהו רק כדי שידעו בהמצוה גם טעם פשוט, אבל באמת החקר אלוקי תמצא, וכל מצוה יש בה טעמים פנימיים שאין אנו משיגים. וכן הוא גם שיטת הרמב"ם בספר המורה, שבאמת יש בכל מצוה ומצוה טעמים עמוקים ונסתרים, אמנם יש בכל מצוה גם איזה טעם בפשטות, ולכן הוא נותן שם טעם לכל מצוה על פי פשטות. ועל דרך זה מיושב באמת כל הקושיות שהקשו על דברי הרמב"ם בכל מה שכתב בענין זה בספר המורה.
שגם החינוך הולך בדרך זה, וכנראה שכמו שכותב בהקדמתו שערך סדר המצות לפי שיטת הרמב"ם, כן הוא בענין הטעמים.
שכן מצינו כמה פעמים גם בדברי האגדה של חכמינו ז"ל שאמרו טעמים שונים בעניני המצות, אף שידעו שאין זה טעם הפנימי של המצוה, ובפירוש אמרו (חו"מ סי' צ"ז סעי' י"ד) דלהלכה לא דרשינן טעמא דקרא, ואעפ"כ רמזו שגם ענין זה או אחר רמוז בהמצוה. וזה פשוט.
נראה לומר, דהנה מה שאמרו חכמינו ז"ל שטעם השקלים הוא בשביל התרומה החדשה, הנה הן אמת שזהו טעם המצוה על פי פשוט ואליבא דהילכתא, ומצד הטעם הזה אמרו שמשמיעים על השקלים באחד באדר, לצד החיוב של שואלין ודורשין וכו' קודם שמגיע זמן חיוב התורה של תרומה חדשה, אמנם יש בשקלים עוד טעם פנימי שנתגלה אחר כך לחכמינו ז"ל.
הענין הוא, דהנה כל ענין המלחמה עם כוחו של עמלק הוזכרה בתוה"ק בלשון זכירה, וכמו שאמר (דברים כ"ה י"ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו', וכן אמרו ז"ל (מגילה ז' ע"א) שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים וגו', עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות י"ז י"ד) כתוב זאת זכרון בספר, כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגילה. וכן בחיובי קריאת המגילה דרשו ז"ל (מגילה י"ח ע"א) דקראה על פה לא יצא, דאתיא זכירה זכירה, כתיב הכא (אסתר ט' כ"ח) והימים האלה נזכרים, וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר, מה להלן בספר אף כאן בספר.
הוא, שעל ידי שבני ישראל זוכרים מעשה עמלק, הרי על ידי זה מעוררים למעלה להיות באתערותא דלתתא אתערותר דלעילא, שיזכור השי"ת מה שעשה עמלק והס"מ שרו של עשו עם בני ישראל בהמשך כל הזמנים, וגם בגזירת המן בן המדתא האגגי מזרע עמלק וגם רשעת כל הרשעים בכל הדורות, וכנוסח הפייטן ארור המן וכו' ארורים כל הרשעים וכו', ויעלה לפניו זכרון ישראל לטובה להזכיר התרוממות קרן ישראל.
כל ענין זה נתגלה לחכמינו ז"ל אחר גזירת המן, והנה בתלמוד שלנו איתא רק שמצאו מקרא וכו', אבל בירושלמי (מגילה ו' ע"ב, פ"א הל' ה') כתבו, מה עשו מרדכי ואסתר, כתבו אגרת ושלחו לרבותינו שכן אמרו להם, מקבלין אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה, אמר להן לא דיינו הצרות הבאות עלינו אלא שאתם רוצין להוסיף עלינו עוד צרתו של המן, חזרו וכתבו להן אגרות שנייה וכו', ושמונים וחמשה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה, אמרו, כתיב (ויקרא כ"ז ל"ד) אלא המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוינו מפי משה, וכך אמר לנו משה אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאים ונותנין בדבר, עד שהאיר הקב"ה את עיניהם, ומצאו כתוב כתובה בתורה וכו' ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר וכו', עיי"ש. ומשמע מהלשון שאמרו, עד שהאיר ה' עיניהם וכו', היינו שהיתה בזה גילוי מן השמים לגלות להם אז דבר זה.
אפשר לומר, שאז בגילוי הלזו, נתגלה להם גם כן שמה שנכתב בתוה"ק בפרשת שקלים והיה לבני ישראל "לזכרון" וגו', הרי לכן אמר בלשון זכירה, כדי להורות שגם השקלים יש להם שייכות עם ענין הזכירה האמורה, והכוונה, שאותם השקלים ששוקלים בני ישראל בכל שנה ושנה לצורך הקרבנות, הן המה הבאים להעלות על ידיהם זכרון ישראל לטובה לפניו יתברך שמו, ולעורר הכח של זכירת רשעת עמלק והכנעתו, וזהו כוונת אומרו והיה לבני ישראל "לזכרון" וגו', שעל ידי השקלים יגיעו לתכלית הנרצה להיות לזכרון לטובה לפני השי"ת.
כאשר נתגלה להם הטעם הפנימי של נתינת השקלים שלא ידעו עד עכשיו, הרי בזה נתגלה להם גם מקור המצוה ופרטי החיוב שבה, כי הנה עד הזמן הלזו ידעו רק שמחוייבים ליתן שקלים בכל שנה, מאחר שהוזקקה להיות תרומה חדשה לקרבנות בכל שנה ושנה, והיתה גם קבלה ביד החכמים שמצוה הלזו רמוזה כאן בפרשה זו, וגם שהחיוב מוטל על כל שבטי ישראל, ולא רק מבן עשרים שנה ולמעלה, אלא ככל שאר חיובי המצות. ואמנם עכשיו כאשר התגלה להם הטעם והתכלית הפנימי, ידעו שכל זה רמוז במה שאמרה תוה"ק והיה לבני ישראל "לזכרון" וגו', כי אותם בשקלים של תרומה החדשה, יש בהם כח הזכירה להכניע כוחו של המן ועמלק, ולהעלות זכרונם לטובה, ולכן גם מוטל חיוב נתינת מחצית השקל על כל אחד, כי כל אחד חייב ליטול חלק בהכנעת כוחו של המן, וכל כוחות הטומאה העומדים על ישראל ברוחניות ובגשמיות.
מובן היטב כוונת אמרם ז"ל שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, ולפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', דהכוונה שלפניו יתברך שמו גלוי וידוע מראש מקדם שזהו הטעם הפנימי של המצוה, להכניע כח הטומאה של עמלק ונצר זדון מזרעו, ושלכן התחייבו במשך כל השנים ליתן תרומה חדשה להבאת הקרבנות, מכיון שזהו כח סגולתה של מצוה זו. וזהו שאמר שלפיכך הקדים שקליהן לשקליו, היינו שהקדים לכתוב פסוק זה בתוה"ק והיה לבני ישראל "לזכרון" וגו' עוד מטרם שצץ כוחו של המן, והתכלית הוא להכניע כח שקלי המן בכח הזכירה, שבזה נזכרים בני ישראל למעלה לטובה.
גם מה שנצטוו לתת השקלים באחד באדר, זהו בשביל שבחודש הזה הוא הזמן שמתעורר בתוכה תמיד הכח להכניע כח הסט"א, ושל עמלק והמן וכל כוחות הטומאה, ולכן זקוקים אז לנתינת השקלים מכיון שבכח מצוה הלזו מתעורר כח ההכנעה.
שאמרו והיינו דתנן באחד באדר משמיעים על השקלים וכו', כי אז התגלה להם למפרע שבאמת זהו הטעם הפנימי שבשבילה השמיעו על השקלים באחד באדר וכו', אלא שבכל השנים עד אז ידעו רק הטעם הפשוט של המצוה, שהוא בשביל החיוב של שואלין ודורשין וכו'. ובאמת שאפשר לומר עוד, דכמו שאמרו ז"ל בירושלמי (מגילה פ"א הל' ה') שגם חיוב קריאת המגילה נמסרה מסיני דור אחר דור אצל ראשי הדור ויחידי סגולה, עד שהתגלה לכל ישראל, הרי כן היה גם בענין זה, שיחידי סגולה ידעו בכל שנה שלכן משמיעים על השקלים באחד באדר, בשביל שיש בהם כח הסגולה להכנעת כח הטומאה, אלא שאחר נס המן כשנתגלה כל הענין של כח הזכירה, אז נתגלה גם דבר זה לכל ישראל.
זהו הכוונה בדברי הירושלמי דאמר רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו (שמות ל') זה יתנו, כזה יתנו, שמכיון שהתגלה למשה רבינו שתכלית נתינת מחצית השקל הוא, להכניע כוחות הטומאה בתיקון גדול כל כך שיוכלו להיות לעומת שקלי המן, ולהעלות זכרונם של ישראל לטובה, התפלא על כך האיך יתכן שמטבע קטנה כזו תוכל לפעול פעולות גדולות ונשגבות כאלו. ולכן הראה לו הקב"ה שלא יעלה על דעתו שזהו דבר קטן וקל, כי כל מה שבני ישראל עושים בעולם הזה ומקיימים מצות השי"ת, הרי יש לכל זה שורש בגבהי מרומים, ואי אפשר לשער ולהשיג עד כמה גדלה למעלה הסגולה והרושם של מצוה זו כשעושים אותה. ואפילו כשנותנים פרוטה לקיום מצות צדקה, שגם זה נכלל בענין מחצית השקל, הרי חוץ ממה שעשו בפועל להחיות נפש עני ולקיום התוה"ק, הרי אין יודעים עד כמה זה עושה רושם למעלה. וזהו שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, היינו שהראה לו האיך זה נראה בעולמות העליונים, והנה כשרואים גודל שיעור וערך המצוה למעלה, אז כבר מבינים האיך זה יכול לפעול כל כך גדולות ונשגבות, אלא שאין אנו רואים ומשיגים, אבל למשה רבינו הראה לו הקב"ה והשיגו.
אומרו בירושלמי הנ"ל, שנאמר זה יתנו, כזה יתנו, דהנה משה רבינו סיפר להם לישראל מה שהשיג, כדי שלא יחזיקו הדבר לענין קל, אלא שידעו כמה גדול כל מצוה, כי כל מצוה שנצטוינו בתוה"ק אין ערך כמה פועלים בקיומה, ואם היינו יודעים בכל תנועה של מצוה מה שפועלים, היו רודפים אחריה בלי הרף, והיו משתדלים בכל נפש ומאוד, כי כל תנועה של מצוה שיכולים לחטוף, ומה שעושים בעד הבורא כל עולמים ולקיום דברי התוה"ק אין לה שיעור, וזהו שאמר להם זה יתנו וגו' כזה יתנו, שהודיע להם שיראו וירגישו מהו פעולתה של כל מצוה.
האמת הוא שכל איש יהודי שהוא מרגיש בקדושה, ויש לו רגש בקיום המצוה, ושהוא דבוק במצוה, הרי הוא מרגיש התפעלות גדול בנפש, ואז הוא רואה ומבחין שאין זה דבר קטן וקל, אלא שכל מצוה מביא קדושה וטהרה והתפעלות בנפש, וכל אחד מרגיש זאת, ובזמן כשהשי"ת עוזר לאיש יהודי בקדושה, הרי הוא רואה שם את האמת, ורואה את כח הקדושה].
יובן היטב דברי הירושלמי הנ"ל כל העובר על הפקודים וכו', כל דעבר בימא יתן, דלכאורה אינו מובן איזה שייכות יש למצוה זו עם מי שעבר בים סוף, אמנם לדרכינו יתבאר כמין חומר, דהנה אמרו ז"ל (ירושלמי סוטה כ"ד ע"ב) בשעה שהיו אבותינו בים, היה וכו' תינוק יונק משדי אמו, וכיון שראו את השכינה הגביה עולל את ראשו וכו', אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח, ואמרו (שמות ט"ו ב') זה א-לי ואנוהו, ע"כ. והנה מה שדרשו מהפסוק זה א-לי וגו', לפי שגם בים סוף היתה איזה בחינה של ראיה כביכול. והנה ודאי שיש בענין זה כמה בחינות ומדריגות, וכמו שאמרו ז"ל (יבמות מ"ט ע"ב) שאמר מנשה לישעי' הנביא, מה רבך אמר (שמות ל"ג כ') כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת (ישעי' ו' א') ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וכו', ומשני שם כדתניא, כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, עיי"ש, אבל עכ"פ איזה בחינה ראו כולם בים, ולכן אמרו זה א-לי ואנוהו וגו', שהשיגו בזה איזה הרגש ובחינת ראיה כביכול. ומעתה מובן היטב דברי הירושלמי כל העובר על הפקודים וכו', כל דעבר בימא יתן, כי אכן טעם אחד עולה לשניהם, שגם כשעברו בים זכו לאיזה בחינה של הרגש וראיה בקדושה, וכמו שזכו אליה בעת נתינת מחצית השקל, וכאמור.
באחד באדר משמיעין עלהשקלים ועל הכלאים.
[ובגמרא] ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן.
[ובגמרא להלן ו' ע"א]
דאמר רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו.
ולכאורה קשה למה הוזקק להראותו, והלא יש בזה חשבון פשוט שהשקל עולה עשרים גרה, וכבר האריכו המפרשים בחשבונות מדוקדקים על כך, ובפרט אז בימיו שהיו שקלים מצויים, ואם כן למה איפוא היה צורך להראותו.
קשה מה שהראה לו מטבע של אש, דהלא אמרו ז"ל (חולין מ"ב ע"א) תנא דבי רבי ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא י"א ב'
), מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וכו', עיי"ש. והנה שם וודאי שלא הראה לו המינים של אש, דהלא המדובר היה גם בחיות טמאות ושרצים, אשר דברים טמאים הללו אינם בנמצא במקום הקודש בשמי שמים, ואם כן בודאי הראהו המינים כמו שהמה בעולם הזה, ומעתה הרי גם בהמטבע היה יכול להראות לו מטבע הנמצאת בעולם הזה, ולמה הראה לו מטבע של אש.
(מגילה י"ג ע"ב) איתא אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו'.
משמע מהלשון שזהו הטעם למה משמיעין על נתינת השקלים, וכמו שמסיים והיינו דתנן וכו', ולכאורה אינו מובן כלל, דהלא אמרו ז"ל (שם כ"ט ע"א) באחד באדר משמיעין על השקלים וכו' מנלן, אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש וכו'. והיא כדברי הירושלמי הנ"ל ולמה באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהן בעונתן ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. ובמפרשים (מלאכת שלמה שם בשם פסיקתא רבתי פ"י) איתא דהזמן הנקבע היה כענין זמן בית דין, כדי לתת זמן למי שאין לו, שיוכל לבקש לעצמו מקור להמציא לו המעות שיוכל לקיים המצוה. ועכ"פ משמע מבורר מכל זה, שהשקלים היו לצורך קניית הקרבנות, ויש בתרומת השקלים מצות עשה דאורייתא והוא ממנין המצות, וגם מה שהשמיעו על השקלים באחד באדר, אף שהיתה תקנת חכמים, אבל גם זה עצמו היתה לצורך התרומה חדשה לקניית הקרבנות, ואם כן מה זה שאמרו שנצטוו להשמיע על השקלים להקדים שקליהם לשקליו.
לומר בביאור כל הענין, דהנה לכאורה יש להבין מה שתקנו קריאת פרשת שקלים עכשיו בזמן שאין בית המקדש קיים, דבפשטות משמע בגמרא שהקריאה הוא לצד חיוב הבאת הקרבנות מתרומה חדשה, וכמו דאיתא שם (מגילה כ"ט ע"ב) דפריך בגמרא מאי פרשת שקלים, רב אמר וכו' את קרבני לחמי, ושמואל אמר כי תשא, ופריך בשלמא למאן דאמר כי תשא היינו דקרי לה פרשת שקלים דכתיב בה שקלים, אלא למאן דאמר את קרבני לחמי הכא מידי שקלים כתיבי התם, אין טעמא מאי כדרבי טבי דאמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה וכו', ופריך בשלמא למאן דאמר צו את בני ישראל, משום דכתיבי קרבנות התם כדרבי טבי, אלא למאן דאמר כי תשא, קרבנות מי כתיבי וכו', כדתני רב יוסף שלש תרומות נן של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית וכו', עיי"ש. אמנם הענין אינו מובן לגמרי, דמאחר שאין לנו בית המקדש ואין מזבח ואין קרבנות בזמן הזה, אם כן למה איפוא צריכים לקרות פרשת שקלים.
לפום ריהטא נראה דהוי רק כמו זכר למצוה, וכמו שמצינו כמה פעמים בגמרא (ר"ה ל' ע"א, סוכה מ"א ע"א, ועוד) שנזהרים בכמה ענינים בשביל הטעם של מהרה יבנה בית המקדש וכו', וכמו שנוהגים לומר בראש השנה שחל בשבת יום זכרון תרועה, והיינו שמכיון שאין יכולים לקיים המצוה בפועל עכ"פ עושים איזה זכר להמצוה. והנה לפי זה אינו מצד הדין שנוגע בפועל, אלא שהוא מצד זכר בעלמא, שעושים בדיבור פה זכר להמצוה.
באמת אפשר לומר שאינו רק מצד זכר למצוה, אלא שהוא מצד עיקר המצוה עצמה, ולביאור הענין נקדים, דהנה הגאולה העתידה תהיה בבחינה גבוה יותר מכל שאר הגאולות, וכמו שכתב באוהחה"ק על הפסוק (שמות כ"א ז') עיי"ש. והנה הגאולה העתידה יתכן שתהיה בכל יום, ומקרא מפורש אמר הכתוב (מלאכי ג' א') פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים וגו', היינו שתהיה הגאולה בפתע פתאום, ומטעם זה צריכים לתקן המעשים בכל הענינים שיהיו מוכנים ליום הזה, כי הלא אין אנו יודעים מהנעשה והנשמע בהשתלשלות העולמות, ומה גם אחר שכבר נתארך זמן בגלות כל כך.
בני ישראל מצפים להישועה ומחכים בכל יום להגאולה, ומכיון שתהיה בבחינת פתאום יבא האדון וגו', וכאשר יגיע זמן הישועה לא ישתהה הדבר אפילו ברגע, אם כן ודאי שיתכן שעוד בניסן הבעל"ט נזכה לראות הישועה, ויהיו שולחנות יושבין, ועוד נזכה לקיים בפועל המצוה שיצטרכו להביא השקלים לתרומה חדשה, ויהיה לנו חלק בהבאת הקרבנות, - השי"ת יזכנו לראותו.
אם לא היו מתקנים שיקראו פרשת שקלים בחודש אדר, הרי נמצא שיחסר אז קיום החיוב של באחד באדר משמיעין על השקלים, ותהיה חסרון לא יוכל להמנות שלא יוכלו עוד לתקנו ולחזור גלגל הזמן למפרע.
הרי נמצא לפי זה, שקריאת הפרשה אף בהיותינו בגלות בזמן שאין בית המקדש קיים, אינו רק כענין של זכר להמצוה, אלא הוא גם עיקר קיום המצוה, שאותו הקריאה הוא ההכרזה שהתחייבו להשמיע על השקלים באחד באדר, וכאשר נזכה ונראה הגאולה בניסן הבעל"ט, הרי שפיר קיימו למפרע חובת ההכרזה.
בדיבור הלזו גרידא, כבר מתקנים כל מה שצריכים לתקן בהחיוב להשמיע על השקלים, דהנה איתא בזוה"ק (ח"ב קפ"ח ע"ב) מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא, כל אינון הבטחות דאבטח לון קודשא בריך הוא, והא אתמר, דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וחמאן כל אינון נחמות, וחדאן בלבייהו, למסבל כל מה דייתי עלייהו, ואלמלא דא לא יכלין למסבל, ע"כ, ולפי זה אפשר לומר שעל ידי שקוראים פרשת שקלים לפי הבחינה שזכרנו, היינו לחכות בבטחון אל הגאולה ולהאמין שיתכן שהקריאה של עכשיו תהיה למפרע ההכרזה המחוייבת של משמיעים על השקלים, אשר בטחון הלבו הוא ההתחזקות בהגלות שעוד נזה לבנין בית המקדש, הרי בזכות ההתחזקות הלזו עצמה, המורה באצבע על מדת הבטחון וגודל התקוה להשי"ת שעוד נזכה להגאולה, כבר נחשב הקריאה כאילו כבר זכו לקיים בפועל מה שנצטוו להשמיע על השקלים, ובזה יכולים באמת לזכות על ידה לקץ הגאולה.
דרך זה אפשר לומר בכוונת אומרם שהקדים שקליהן לשקליו, דהנה יתכן לומר שבאמת כן היה בזמן גזירת המן, שעל ידי שקראו אז ישראל פרשת שקלים לפי הבחינה הנזכרת, בתקות בטחון שיזכו תיכף אל הגאולה, הרי על ידי זה התגלגל הדבר שזכו להנצל מגזירת המן, ואז בזמן תוקף הנס קימו וקבלו היהודים עליהם וגו' (אסתר ט' כ"ז), שהדר קבלוהו התוה"ק בימי אחשורוש (שבת פ"ח ע"א), ועל ידי כל זה זכו ישראל בשנה שלאחריו לגאולה, שעלו לארץ ישראל בימי כורש, על ידי חגי זכריה ומלאכי ועזרא הסופר שהיה מנהיג את ישראל, והכל היה על ידי הנבואה. והגם שלא היתה גאולה בשלימות, אבל עכ"פ היתה פקידה שזכו לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש בעזר אלקי ובנבואה. ובזה מובן שפיר אומרו שהקדים שקליהם לשקליו, דאכן על ידי שקראו בפרשת שקלים בזכות זה זכו לבחינת הגאולה.
זה יתיישב היטב מה שאמרו גלוי וידוע וכו' לפיכך הקדים שקליהן וכו', דמשמע מהלשון שזהו הטעם למה נצטוו ישראל להשמיע על נתינת השקלים, ולכאורה הלא אמרו שהשקלים היו לצורך קניית הקרבנות, אמנם לדברינו מובן ששניהם אמת, דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים ודאי שהיה הטעם מצד קניית הקרבנות, ואמנם משחרב בית המקדש ולא הוזקקו עדיין לקניית קרבנות, הרי בזמן הלזו נשאר החיוב מצד אותה הבחינה שהיתה אז בגזירת המן, וכמו שבארנו אומרו לפיכך הקדים שקליהן וכו', והיינו שעל ידי הקריאה יתחזקו ויתעוררו בבטחון שלם על הגאולה, ויחקקו הדברים בדעתם כי הנה מלכך בא פתאום יבא אל היכלו, שאז תהיה הקריאה הלזו למפרע, אותה ההכרזה שהתחייבו להשמיע על השקלים באחד באדר. ובזכות תקוה ובטחון הלזו אכן יזכו אל הגאולה בעגלא ובזמן קריב.
שוב לא קשה סגנון דבריהם ז"ל גלוי וידוע וכו' שעתיד המן לשקול וכו' לפיכך הקדים וכו' והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', דהנה אף שתחילת התקנה בזמן שבית המקדש היה קיים היתה לצורך קניית הקרבנות, אבל מאחר שסידור המשניות כבר היתה לאחר החורבן, הרי בודאי כוונת המשנה להשמיענו תכלית כוונת התקנה לצורך זמן החורבן, ולכן אמר לפיכך הקדים וכו' והיינו דתנן באחד באדר משמיעין וכו', היינו שכעת כאשר בית המקדש הוא בחורבנה, הרי תכלית התקנה הוא באותה בחינה שהיתה בזמן גזירת המן כשהקדים שקליהן על ידי הקריאה ועל ידי זה זכו לגאולה, וכן כהיום משמיעין על השקלים על ידי הקריאה, בתקוה והתחזקות שעל ידי זה יזכו עוד בשנה זו שישבו שולחנות ויבנה בית המקדש במהרה.
זה נבא לבאר מה שאמרו, כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו, דלכאורה למה הוצרך להראות לו המטבע, וגם לאיזה צורך היתה של אש, אמנם לדרכינו יובן, דהנה כדבר האמור שקריאת השקלים הוא לעורר הבטחון שיתכן שעוד נזכה בשנה זו להביא שקלים בפועל, כי הלא בודאי שבאיזה פעם יהיה הדבר, אלא שאין אנו יודעים מתי יהיה הרגע והיום, ואמנם אצלו יתברך שמו הכל באפשרי שתהיה עוד בשנה זו, ולכן כאשר מגיע הזמן של ערב ראש חודש אדר, שיש החיוב של קריאת שקלים ומתעורר התקוה שעוד בשנה זו יביאו שקלים ויקריבו קרבנות, הרי בזמן כזו תתעורר הקושיא בלב האדם כי האיך יתכן הדבר במציאות, והלא יוזקקו עוד לבנות את בית המקדש שדבר זה תתארך זמן מסויים, וכמו שאנו רואים בבנין בתי המקדשות הקודמים שארכו כמה שנים.
כן כדי שלא ישאלו ויתמהו האיך יתכן שיגיעו לזה כל כך מהרה, לכן הראה לו הקב"ה מטבע של אש, ורמז לו השי"ת בכך על הכח הגדול שיש בכל דבר מצוה, אשר כאן אין אנו יודעים כמה פועלים בשמים בכל דבר מצוה ובכל תנועה שעושים בעולם הזה למען השי"ת, שעל ידי שהאדם עושה כאן בגשמיות נעשה התעוררות למעלה, וכשנותן מטבע כאן למטה לדבר מצוה, הרי מטבע הלזו נעשה למעלה מטבע של אש, ויש לה כח גדול, וכן הוא בכל דבר מצוה. וזהו שהראו לו למשה רבינו, דהן אמת שאם הנידון הוא רק מצד מטבעות פשוטות או מעשים פשוטים הרי באמת שיש לתמוה האיך וכמה יכולים לפעול בזה, אבל כשיודעים שמהמטבעות והמעשים הללו נעשה למעלה מטבע של אש וכח של אש, הרי בזה כבר יכולים לפעול הרבה, בדברים נשגבים כאלו שאין אנו יכולים אפילו לצייר בעצמינו. וזהו שרמז לו במטבע של אש לדעת שבשמים ממעל הכל נעשה מאש, ומעתה הלא כתבו התוספות (סוכה מ"א ע"א) שבית המקדש השלישי יבא בנוי ומשוכלל מן השמים, ועל אופן הבנין תקנו לומר בנוסח ברכת נחם וכו' כי באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ומעתה כיון שיבנה בכח האש של מעלה, שהוא אש נשגב ואינו שורף, הרי בכח אש כזו ודאי שיתכן לבנותה בכל רגע ורגע בלי עיכוב, ואם כן יתכן שעוד יזכו בשנה זו להביא שקלים.
[שם] מתניתין ופלא,
[שם] דאמר [שם] מתניתין [שם] מתניתין [שם] באחד [ופירש [וכעין [ובעוה"ר [שם] תנא [שם] במתניתין [שם] כל [ב' ע"א] מתניתין [ב' ע"ב] ר'
[ד' ע"ב] דאמר [ג' ע"ב] במתניתין