אגדות מהרי"ט/ראש השנה/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת ראש השנה – פרק ג
[כ"ו ע"א] דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכו', והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן וכו'. הנה הקשו הרא"ם והגו"א (פ' חקת) על טעם פרה אדומה שכתב ר' משה הדרשן תבוא אמו ותקנח צואת בנה, והרי אין קטיגור נעשה סניגור כמבואר בגמרא הנ"ל. ותירץ הרא"ם דמסיק בגמרא הנ"ל מבפנים קא אמרינן, מבחוץ לא קאמרינן, תדע שהרי כהן גדול משתמש בחוץ בבגדי זהב. הכא נמי כיון דעבודת פרה אינה אלא חוץ לג' מחנות לית לן בה. אך הקשה ממה דאמרינן בספרי מצותה של פרה בסגן, דלפי שאהרן עשה את העגל, לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ותירץ דיש לחלק דשאני פרה שאין היא עצמה הקטיגור, אלא שהיא רק מינה ודמיונה להזכיר על ידה הקטרוג, ובכי האי גוונא דוקא כשעבודתה בפנים איכא למיחש משום אין קטיגור נעשה סניגור, אבל כשעבודתה בחוץ כולי האי לא חיישינן, אבל באהרן שהוא עצמו קטיגור וסניגור, לא שנא מבפנים ולא שנא מבחוץ אין קטיגור נעשה סניגור עכ"ד. ולכאורה קשה על זה קושיא עצומה דהלא אהרן בעצמו עשה את העבודה לפני ולפנים, ואין קטיגור נעשה סניגור. ולא ראיתי מי שהעיר על זה.
ואפשר לתרץ על פי מה שכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה בשם ספר ברית שלום, לפרש דברי המדרש (ויק"ר פ"י ס"ג) כי טעמו של אהרן היה באותו הענין, אמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, א"ל הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם שנאמר ומן המקדש לא יצא עכ"ד המדרש. ופירשו על פי דברי הגמרא זבחים (מ"א ע"ב) משל לבני מדינה שסרחה על המלך, אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת, ואם רובם סרחו אין פמליא שלו קיימת. וחשש אהרן דאם יתלה הסרחון בהם יהיה רובם סרחו ויסתלק שכינתו יתברך, ועל כן הזדקק הוא לדבר, ומעתה יש עליהם לימוד זכות, דלפי שראו שאהרן מזדקק לדבר מסתמא ראוי לעשות כן, וכיון שרק הוא עיקר החוטא לא הוי רובן חטאו ולא נסתלקה שכינה, ועל כן מידה כנגד מידה א"ל הקב"ה הואיל וכך עשית והיה לך מסירת נפש שלא יסתלק שכינתי, לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם, עכת"ד ז"ל. ולפי זה לא שייך אצל אהרן לומר אין קטיגור נעשה סניגור, אדרבה ראוי שישמש לפני ולפנים, כי בא בשכרו מדה כנגד מדה, וא"ל הקב"ה לפיכך לא תזוז מן הפלטין שלי, וכל הענין של עגל זכות הוא לו, שמסר נפשו עבור שלא יסתלק שכינתו יתברך, ואין כאן קטיגור כלל.
ולכאורה לפי זה למה אמרז"ל מצותה של פרה בסגן, משום דאין קטיגור נעשה סניגור, הלא אדרבה אהרן הכהן סניגורן של ישראל היה במעשה העגל וכל הענין זכות הוא לו. ואפ"ל דבאמת כל הענין של עגל זכות הוא לו, ולא שייך שם קטיגור עליו כלל, וא"ש שנכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים לעבוד עבודה, אולם במעשה פרה שהיה לכפר על עון העגל של ישראל כדברי ר' משה הדרשן, ועל כן באותה שעה היה הצורך להפוך בזכותם של ישראל ולנקותם מלכלוך אותו חטא, ואהרן הכהן המליץ בעדם ואמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בהם, וקיבל על עצמו שהוא היה עיקר החוטא כנ"ל, ועל כרחך יזכר להם גם זה הזכות לנקותם מאותה העון, ועל כן באותה שעה חששו שלא יהיה נעשה מעשה הפרה על ידי אהרן דאין קטיגור נעשה סניגור, ובפרה לבדו שייך לומר כן דנזכר בהכרח קטרוגו של אהרן לזכותם של ישראל, וא"ש מה שנכנס אהרן לפני ולפנים ביום הכיפורים, דבדרך כלל לא שייך אצל אהרן אין קטיגור נעשה סניגור וכו'.
באופן אחר אפשר לתרץ קושיא הנ"ל, דאיך הותר לאהרן ליכנס לפני ולפנים ולעשות העבודה ביום הכיפורים, הא אין קטיגור נעשה סניגור בעבודת פנים, כדאמרינן בגמרא הנ"ל מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבודת עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, וק"ו הוא, דהרי הזהב שבבגדי כהונה לא הוי עצמותה קטיגור, אלא מינה ודמיונה של זהב העגל, ואף על פי כן נאסרה בפנים לטעם שלא יזכר על ידה הקטרוג, ואין קטיגור נעשה סניגור, כ"ש אהרן הכהן שבעצמו נעשה העגל על ידו. ואפ"ל בהקדם מ"ש הכלי יקר (פ' שמיני) עה"פ ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו', יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת, ועגל של ישראל בא לעולה, ואמרו בזה לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה, שהרי ודאי לא נתכוין לשם ע"ז כלל, כמבואר במדרש שאמר הקב"ה יודע אני האיך היה כוונתך, ואמרז"ל דלשם שמים נתכוין להצלת ישראל, ורק המעשה לא היה טוב שעשה את העגל, כמשה"כ ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, מה ת"ל אשר עשה אהרן, אלא להורות בא שאהרן לא חטא כי אם בעשיית העגל ולא במחשבה, על כן קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה, כי ודאי קצתם לאיזה בחינה של ע"ז נתכוונו, על כן קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור, ועוד הביאו שעיר עזים לחטאת לכפר על חטא המעשה, ע"כ תוכן דברי הכלי יקר זלל"ה.
והנה ידוע דחטא שבמחשבה פוגם בנפש הרבה יותר מחטא המעשה בלבד, ועל כן ישראל שחטאו גם במחשבה בעגל, לא נתכפר עונם לגמרי בפרה שעשה משה רבינו, ועדיין רושם החטא קיימת לדורות, ויתוקן כולו לעתיד כמבואר בדבריהם ז"ל, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' פרה ה"ד) דתשע פרות עשו ישראל, והעשירית יעשה המלך המשיח במהרה, מבואר דעוד נצרכו ישראל לבחינת טהרה וכפרה שבסגולת פרה אדומה לכפר עון העגל, ואחר ביאת המשיח יהיה נמחה רושם העון לגמרי, ואז לא יהיה בחינתו על צד הכפרה, כי אם על בחינה העליונה וכמו שניתנה במרה לפני חטא העגל, משא"כ אהרן שלא חטא במחשבה רק במעשה, נמחק לו העון ורושם החטא תיכף על ידי הפרה הראשונה שהקריבו ישראל, ואפשר דעל כן שרפת הפרה לא היתה נעשית על ידו כי אם על ידי הסגן, דקודם שנשרפה הפרה עדיין היה רושם החטא קיים קצת, ואין קטיגור נעשה סניגור, אבל אחר שרפת פרה הראשונה נמחל חטאו לגמרי, ולא שייך עוד בו הטעם דאין קטיגור נעשה סניגור.
ובזה יובן מ"ש בספרי (פ' חקת) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, בא הכתוב ולימד על הפרה שנעשית בסגן, תדע שכן הוא שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף הפרה, ונתתם אותה אל אלעזר, זו נעשית באלעזר ושאר הפרות נעשות בכהן גדול וכו'. ולדרכנו יובן שפיר דלא היה שייך הטעם דאין קטיגור נעשה סניגור כי אם בפרה ראשונה בלבד, וע"כ זו מצותה בסגן, אבל אחר כך נמחה רושם העון לגמרי מאהרן הכהן, וכמבואר במדרשים שהודיעו הקב"ה שאין בלבו עליו, ועל כן מכאן ואילך בפרות אחרות היתה נעשית הפרה גם בכהן גדול, דאזלה הטעם הנ"ל, ולא שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור. והנה אמרו ז"ל באחד בניסן הוקם המשכן, ובשני בו נשרף הפרה ואז נמחל עונו של אהרן לגמרי, ומעתה לא קשה קושיתנו הנ"ל, וא"ש מה שנכנס אהרן ביום הכיפורים לפני ולפנים לעבוד עבודה, דזה היה אחר שרפת הפרה ראשונה, וכבר אזלה הטעם ולא שייך בו אין קטיגור נעשה סניגור, אבל בבגדי זהב לא הותר לו לכנס לפני ולפנים, כדי שלא להזכיר עונותיהם של ישראל, שעדיין רושם החטא קיים, עד כי יתוקן לעתיד, וע"כ בזה החששא במקומה עומדת מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור והבן.
[כ"ז ע"א] א"ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. וכתבו התוד"ה כמאן, בא"ד וז"ל: ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע. אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן וכו'. [עיין מ"ש לעיל בדף י' ע"ב בד"ה תניא רבי אליעזר אומר].
[שם] כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. וכתבו התוד"ה כמאן, בא"ד וז"ל: ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע. אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן וכו'. וכן מבואר גם בכתבי האר"י ז"ל דזהו שאנו אומרים בראש השנה היום הרת עולם, לשון הריון, שהיה הבריאה אז רק במחשבה ובמעשה לא נברא עד ניסן.
ויש להביא ראיה לדבר שהיה בריאה במחשבה בלי דיבור, ממה שמבואר עוד בכתבי האריז"ל שעולמות העליונים שהם למעלה מן השמים, כמאמר הכתוב השמים ושמי שמים דהיינו אותם שהם למעלה מן השמים, נבראו קודם ששת ימי המעשה (ועיין בד"י פ' בראשית עמוד כ"ג אריכות בזה). וגם בדברי רש"י ז"ל מבואר שהיה איזה בריאה קודם בריאת שמים וארץ, שפי' עה"פ בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, א"ת להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופי' בראשית הכל ברא אלו, אם כן תמה על עצמך הרי המים קדמו שהרי כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה בריאת המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ, ועוד שהשמים מאש ומים נבראו וכו'. הרי שגם בריאת המים היה קודם לששת ימי המעשה, (וכ"ה בשמו"ר פט"ו סכ"ב ג' בריות קדמו את העולם המים והרוח והאש עיי"ש). ועל כרחך צריך לומר שכל אלו שנבראו מקודם לא נבראו בדיבור אלא במחשבה, שהרי לא מצינו שום דיבור לפני בריאת השמים, אדרבה מצינו בגמרא (לקמן ל"ב ע"א) שהקשו על מה שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם, הא לא הוו רק ט', ותירצו דבראשית נמי מאמר הוא שכתיב בדבר ה' שמים נעשו, אבל קודם בראשית ודאי שלא היה שום מאמר מהקב"ה אלא הכל היה במחשבה, וראיה מבריאת המים וכנ"ל.
[שם] א"ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. וכתבו התוד"ה כמאן, בא"ד וז"ל: ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע. אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן וכו'. הנה איתא במד"ר פ' אמור (פכ"ט סי' א') בחודש השביעי באחד לחדש, הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים, תני בשם ר"א בכ"ה באלול נברא העולם וכו', נמצא אתה דורש ביום ר"ה בשעה ראשונה עלה במחשבה (לברוא אדם הראשון) וכו' בי"א נידון ובי"ב יצא בדימוס (פי' הערוך גז"ד של חסד), אמר הקב"ה לאדם הראשון זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס, ע"כ. ויל"ד דהנה התוס' הנ"ל כתבו דבתשרי עלה במחשבה לברוא ולא נברא עד ניסן, ולפי זה קשה כיון שבמעשה נברא העולם בניסן, אם כן לא נברא אדם הראשון עד ניסן ואז נידון ויצא בדימוס, ומאי קאמר המדרש דבראש השנה נברא ונידון ויצא בדימוס ביום הזה. גם צ"ב שייכות דרשה זו אל הכתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים.
ואפ"ל דהנה אבא מארי זלה"ה בקדושת יו"ט (בדרושים לראש השנה דרוש ו') פי' המשך הכתובים לעולם ה' דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד, דהנה בעינינו רואים איך בעוה"ר על ידי מעמדנו ומצבנו השפל כעת אבדה האמונה מארץ והאמת נעדרת, וח"ו יאמרו עזב ה' את הארץ, אבל כאשר יקשיב ה' לתפלת עמו ישראל וירום קרנם להושיעם בכל המצטרך להם, בפרנסה וחיים ומזוני רויחא, אז יכירו וידעו הכל את ה' מקטנם ועד גדלם ויאמינו בה' ובתורתו, ולא ילכו אחר ההבל אשר לא יועיל, ואמונה יגבר בארץ, אם כן למען דבר זה גופא שידבקו בני ישראל באמונת ה' ותורתו כדאי הוא להושיעם. וז"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, בודאי הבטחת השי"ת אמת, אבל הוא נצב בשמים באתכסיא ועיני בשר ודם לא יראו הדבר באתגליא, ועל ידי זה ח"ו נשכח האמונה מהם ברבות עתים וימים, לכן לדור ודור אמונתך, למען יומשך האמונה מדור לדור, כוננת ארץ ותעמוד, הוצרך ה' לכונן ארץ ברב טוב, ולגלות הטובה אשר דבר על ישראל ועיניהם יראו וישמחו, ולא יבושו ולא יכלמו מאוה"ע באמור אליהם כל היום איה אלהיכם, כי יאמרו לישועת ישראל הגדיל ה' לעשות עם אלה, ויתגלה כבוד שמו יתברך עלינו במהרה בימינו אמן, עכד"ק.
ואפ"ל עוד באופן אחר קצת, על פי מה דמבואר בנזר הקודש בשם ספר שערי אורה ועשרה מאמרות ושאר חכמי אמת, דוודאי שכל תפילתם של הצדיקים והקדושים שלפנינו שהתפללו על הגאולה ולא נענו לא הלכו לריק ולא נאבדו ח"ו, אלא נתעכבו בגבהי מרומים על ידי המקטריגים והמסכים המבדילים שנעשו על ידי עוונותינו המרובים, והם תלויים ועומדים למעלה ומתרבים והולכים בכל שנה ושנה, ומצא מין את מינו, עד כי יתגברו התפילות על כל המסכים המבדילים ויעלו כל התפילות לפניו יתברך שמו, ואז יפעלו כל התפלות הללו למפרע, ואז נראה עין בעין מה שהועילו תפילות כל הצדיקים על הגאולה, וזשה"כ (תהילים צ') יראה אל עבדיך פעלך, שיתגלו ויתראו לנו כח התפילות הללו. ובזה מובן שלא יקשה איך יצוייר דמה שהצדיקים והקדושים בדורות שלפנינו לא יכלו לפעול, יוכלו לפעול הדור השפל ביותר שבעיקבתא דמשיחא, אך האמת הוא שכל התפילות של הצדיקים שהיו מעולם הם מקובצים ועומדים, ובכל שנה מתוספין תפילות ובקשות והם נצטרפים אל התפילות והתחנונים שעומדים שם מכבר, וביחד הם מתגברים והולכים עד שיגיע הזמן ואז יתגברו על כל המסכים כנ"ל, נמצא שבכל שנה התפילות מתגברים יותר, ובניקל יותר שיעלו לפניו יתברך ויפעלו פעולתם.
ולדרכינו אפ"ל דהנה הגאולה והישועה כבר נגמרה למעלה ומוכנת תמיד להתגלות לעינינו, ורק עונותינו גרמו שנתעכבה על ידי גודל המסכים המבדילים כנ"ל. והנה עינינו הרואות שעל ידי אריכות הגלות נחלשה מאוד האמונה בה' ובתורה אצל רבים מאחב"י, על ידי ההסתרת פנים הגדול והנורא ועל ידי הנסיונות שנתרבו בכל ד' פינות העולם, שמתגברים להעביר את קצת האמונה שיש עדיין בישראל, וסכנה עצומה זו מרחפת בכל תפוצות הארץ כידוע, וגם מצבינו בגשמיות ירוד מאוד, אמנם עוד הרבה יותר מזה ירדנו פלאים ברוחניות עד אין לשער, ומי יוכל לשער מה עתיד עוד להיות אם ח"ו לא יתקרב הגאולה במהרה. וז"פ הכתובים לעולם ה' דברך נצב בשמים, שבאמת דבר ה' זו הקץ נצב וקיים לעולם, דהגאולה והישועה עומדת הכן בכל עת שתרד למטה, אלא שנתעכבה על ידי המקטריגים כנ"ל ונשארה בשמים ממעל, ולזה בקשתינו לדור ודור אמונתך, היינו כדי שהאמונה תתקיים לדור ודור, כוננת ארץ ותעמוד, ר"ל שצריך לקרב ולכונן הגאולה למטה על הארץ כדי שנוכל לעמוד בתוקף הנסיונות ולהתקיים בהאמונה.
ומעתה יתבאר המדרש (בפ' אמור) שדרשו ז"ל עה"כ לעולם ה' דברך נצב בשמים, שאמר הקב"ה לאדם הראשון כשם שיצאת בדימוס ביום זה כך עתידין בניך וכו', דהנה לפי דברי התוס' דבתשרי עלתה בריאת העולם במחשבה, אם כן היה אז הבריאה בכח אלא שלא יצא לפועל עד ניסן, והנה אצל הקב"ה העבר והעתיד וההוה הכל ברגע אחד, ואם כן היה נגלה לפניו יתברך עוד בתשרי שעתיד אדם הראשון לחטוא ולידון לפניו ושעתיד למחול לו, ממילא היה המחילה בכח עוד בתשרי, והאמנם שהקב"ה היה יודע כל זאת מקודם, מ"מ בזה עוד לא ניטלה ממנו הבחירה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל שידיעתו יתברך אינה מכרחת את הבחירה. עכ"פ נמצא לפי זה דמה שנידון אדם הראשון ויצא בדימוס היה כבר בתשרי בכח אלא שבניסן יצא לפועל, וז"פ המדרש הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים, דכוונת הכתוב לדרכינו שהגאולה כבר מוכנת למעלה בכח כנ"ל, והנה עבודתינו בראש השנה לעורר רחמים שכבר יוגמר בפועל ותרד הגאולה למטה לארץ, ועל זה קאמר המדרש דכמו כן היה גם אצל אדם הראשון דלפני שיצא בדימוס בניסן כבר נמחל עונו בכח בתשרי אלא שבניסן יצא לפועל.
[כ"ח ע"א] אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע וכו'. הנה איתא בפרקי דר"א (פל"א) ר"ח בן דוסא אומר אותו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה ופורט והולך מה שנעשה עם אפרו וכו' גידין של איל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהן וכו', קרניו של איל, שמאלו שתקע בו בהר סיני שנאמר ויהי קול השופר וכו', וקרן של ימין עתיד לתקוע בו לעתיד לבוא בקיבוץ של גליות שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. והקשה בספר כפות תמרים דהרי קיי"ל דשופר של עולה לא יתקע בו. ואף דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ואם תקע בו יצא, מ"מ הרי לכתחילה אסור ואיך הותר לתקוע בשופר אילו של יצחק שהיה עולה. גם איך השתמש דוד בגידיו של איל של עולה. וכתב לתרץ בשם מהר"א גדילייא דאותו איל גבל ה' עפרו והחזירו למה שהיה קודם שנשחט, (וכן כתבו הרמב"ן ורבינו בחיי פ' יתרו עה"כ במשוך היובל המה יעלו בהר, ועיין בביאור הרד"ל על הפרדר"א). ומאותו האיל שנברא מחדש נעשו מגידיו נבלים של כנור, וקרניו של שמאל שופר של מתן תורה, ושל ימין עתיד הקב"ה לתקוע בו לעתיד לבא, ולא שייך בו עוד מעילה, עכ"ד.
אמנם בר מן דין נראה דל"ק כלל קושית הכפות תמרים האיך הותר להשתמש באיברים של עולה, דהרי כל אלה הענינים נעשו על ידי נביא על פי הדיבור, ועל פי הדיבור שאני כדאיתא בגמרא (חולין ה' ע"א) גבי אליהו יעיי"ש. ממילא ל"ק האיך הותר להשתמש באיבריו של האיל לכנור של דוד ולתקוע בקרניו דעל פי הדיבור שאני.
אמנם אפ"ל עוד ליישב הקושיא מהא דאמרינן שופר של עולה לא יתקע בו, על פי מ"ש רשיז"ל שהאיל הזה היה מוכן לכך מששת ימי בראשית, וכבר היה נברא בערב שבת בין השמשות כמבואר באבות פ"ה, ומאז נתייחד אותו הקרן לתקוע בו לעתיד לבא בביאת המשיח וקרן השמאלי במתן תורה, אם כן נתייחד והוקדש לכך עוד בטרם שהקדישו אברהם אבינו לעולה, ומעולם לא חלה על הקרנים קדושת עולה מחמת הקדישו של אברהם אבינו ע"ה, דהרי היה קדושתו חמורה יותר, שהבוכ"ע מעיקרא התנה ע"ד כן שהשופר יהיה מיוחד שיתקעו בו בשעת מתן תורה וגם לעתיד לבא לגאול את ישראל, וכבר אמרז"ל שאין ישראל נגאלין אלא בקרנו של איל. ומשו"ה הותר לתקוע בו דאין עליו דין שופר של עולה.
[שם] הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא, מצות לאו ליהנות ניתנו. אפ"ל רמז במה דקיי"ל דאף דמצות לאו ליהנות ניתנו ויצא המצוה, מ"מ הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה. דהנה דרכן של צדיקים ובני עליה בבוא לידם לקיים איזה מצוה ממצות הבורא יתברך שמו, הם מלאים מזה שמחה של מצוה ומשתוקקים ברשפי אש והתלהבות עזה לקיום המצוה, דלפי שיודעים גודל ערכה של המצוה וחשיבותה על כן הומה לבם ומתגעגעים מתי תבוא לידי ואקיימנה, ונהנים מאד מקיום המצוה באהבה עזה עד כי נפשם יצאה בדברם ממנה, אמנם כל זאת הוא אצלם רק עד קיום המצוה, משא"כ לאחר קיום המצוה שוב לבם נשבר בקרבם לפי שחוששים שמא לא קיימו המצוה כהוגן, ולעולם הם חושבין בעצמם שלא יצאו ידי חובת המצוה כראוי למלך הכבוד הבורא יתברך שמו, ועומד תמיד לפני עיניהם שעדיין לא יצאו ידי חובתם. וע"ד שכתב ק"ז זלה"ה הייטב לב (פ' בראשית) לפרש הפסוק ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים, על פי מה דאיתא בזוה"ק דכל מצוה דלא הוי בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא, ואם כן מי שאינו מקיים המצוה כראוי בדחילו ורחימו עומדת המצוה לפניו תמיד כיון דלא פרחת לעילא, ועל כן הוא מתגאה בה לפי שלעולם רואה אותה לפניו ונדמה בעיניו שקיים המצוה, משא"כ הצדיק שעובד השי"ת בדחילו ורחימו והמצוה פרחת לעילא הרי אינו רואה את המצוה לפניו, ונדמה לו שלא קיים אותה כלל. וז"פ הפסוק ויתהלך חנוך את האלקים, ואף על פי כן ואיננו, פי' שהיה בבחינת אין, והיה שפל בעיניו בתכלית השפלות, כי לקח אתו האלקים, ר"ל לפי שהשי"ת לקח וקבל ממנו את המצות שהיו פורחין לעילא ולכך נדמה לו שלא עשה כלום עכדה"ק.
אמנם אצל פשוטי עם הואר להיפוך, דלפני קיום המצוה מכניס היצר הרע בלבם ענוה פסולה לחשוב מי אנכי לגשת אל הקודש לקיים מצות הבורא יתברך, ושהדברים האלו לא ניתנו רק לבני עליה שיודעים איך לעשות המצוה כראוי, ועל כן אינם ניגשים אל קיום המצוה בחשקות ובהתלהבות, אמנם כל זאת הוא חושב רק לפני קיום המצוה, משא"כ אחר כך לבו מתגאה עליו וחושב שכבר עשה להקב"ה די והותר והוא שמח וטוב לב וחושב שהקב"ה נהנה ממנו על ידי המצוה שעשה, אם כן הרי זה להיפך מדרך הצדיקים, דהצדיקים נהנים רק מתחלה טרם עשיית המצוות, משא"כ אחר כך אינם נהנים, והפשוטי עם נהנים רק לאחר קיום המצוה ולא מקודם.
ולזה בא הרמז דמצוות לאו ליהנות ניתנו בדיעבד ולא לכתחילה, היינו שהאמנם שאין לנו ליהנות מהמצוה שעשינו, מ"מ כל זה רק "בדיעבד" היינו לאחר שכבר עבד המצוה אז לא יהנה ממנה ויהיה לבו נשבר בקרבו שמא לא קיים המצוה בדחילו ורחימו כראוי, אבל לכתחלה היינו טרם עשיית המצוה אדרבה מצות ליהנות ניתנו, דצריך להיות מלא שמחה על שזכה ובא לידו לקיים מצות השי"ת, וירוץ לקיים מצות בוראו בתשוקה ואהבה עזה.
[שם] אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. פירשיז"ל משום דמצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל. הנה כתב עלה בחידושי הרשב"א (המיוחס להריטב"א ז"ל) בסוכה ל"א ע"ב (וכן הוא בחידושי הריטב"א שם ובסוגיין) וז"ל: ואע"ג דמתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הנאה ההוא עם עשיית המצוה ממש שיהנה הוא בעשייתה בשעת עשייה אלא שהמעשה גורם לו טובה, והא לא חשיבא הנאה באיסורי הנאה אלא כשנהנה מגופו של איסור כשההנאה מגוף הדבר האסור, אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר אינו הנאה מן האיסור, וכדאמרינן במודר הנאה ממעין שאינו טובל בו בימות החמה שהוא נהנה מגוף המים וטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף המים, ואף על פי שגורם לו הנאה להעלותו מטומאה לטהרה אין הנאה זו נאסרת שאינה מן המים, וכמו כן השכר שמקבל על המצוה הוא רק גרמא שניתן מן השמים וזה אינו בכלל איסור הנאה עכת"ד.
ואפשר להוסיף עוד נופך דאיסורי הנאה הוא רק כשנהנה מדבר הנאה טבעית, דהתורה הקדושה ניתנה בענינים טבעים שבעולם הזה ולא מיקרי הנאה אלא הנאה טבעית, משא"כ הנאה שאינה טבעית אלא בא על ידי השפעה מן השמים אינו בכלל איסור הנאה.
אמנם מדברי התוספות (בשבועות מ"ד ע"ב ד"ה ורב יוסף) נראה דלא סבירא ליה הכי, דהקשו דאיך אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו והרי בשעת קיום המצוה מרויח פרוטה דרב יוסף, דמהאי טעמא חשיב ליה התם שומר אבידה כשומר שכר, [משום דשומר אבידה מצוה הוא, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, על כן בשעה שעוסק באבידה פטור מלמיתב ריפתא לעניא ומשתכר הפרוטה שהיה צריך לתת לעני], ועיי"ש מה שתירצו. הרי נראה מזה דסבירא ליה להתוספות דאף מה שנהנה בגרמת קיום המצוה גם כן מיקרי הנאה, דהרי גם פרוטה דרב יוסף אינו אלא גרמא בעלמא, ולא עוד אלא דגרמא זו אינה ודאי אלא ספק, דמאן יימר לן שיזדמן עני באותה שעה, (ועיין בשו"ת קול אריה שכתב גם כן דהתוספות לית להו סברת הריטב"א). ואם כן קשה לדבריהם קושיות הריטב"א דהרי בכל מצוה יש הנאת השכר בעולם הזה ובעולם הבא. וצריך לומר לשיטת התוספות דבאמת הרי קיי"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואין מגיע לו שכר רק בעולם הבא, וע"כ אין לאסור להנות ממנו, דבעולם הנצחיי מותר ליהנות גם מאיסורי הנאה משום דבמתים חפשי כתיב, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, ומצד מה שיהנה ממנו בעולם הבא אין מקום לאסור להשתמש בעולם הזה באיסורי הנאה.
[שם] אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע וכו'. [בסוגיא דמצות לאו ליהנות ניתנו, עיין ד"י לשבת שובה עמוד רכט. חי' סוגיות ח"ב עמוד פג. ד"י על סוגיות הש"ס עמוד צב].
[כ"ח ע"ב] ת"ש היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' אם כוון לבו יצא וכו'. [עיין שו"ת ד"י סי' קנ"ה בסוגיא דמצות צריכות כונה].
[כ"ט ע"א] מתניתין (שמות י"ז) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. הנה ידוע שכלי זיינם של ישראל הם תפלות ותחנונים להבורא ב"ה, והתפלה נרמז בשם חרב, וכמו שפי' הת"א (פ' ויחי) עה"כ אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, בצלותי ובבעותי. וז"פ ומשעבדין את "לבם" לאביהם שבשמים, דהתפלה הוא עבודה שבלב והיו משעבדים את לבם בתפלה ובקבלת עול מלכות שמים.
[שם] מתניתין (שמות י"ז) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. הנה זהו דרך דרש, אך לפי פשטות המקרא הדבר תמוה, הכי לא ידע משה כי נצחון המלחמה תלוי בהרמת ידיו. אמנם מאת ה' היתה זאת שכל זמן שלא שעבדו ישראל לבם לאביהם שבשמים, לא היה ביכלתו להרים את ידיו, משום שהיה בידם חטא שרפו ידיהם מדברי תורה, ורק אחר שעשו תשובה והכניעו לבם לאביהם שבשמים, הרים ידיו וגבר ישראל. ועל פי זה יובן מה שאין הקב"ה מאבד זכרו של עמלק מן העולם, משום שישראל מחזקים כוחו של הס"מ שרו של עמלק בעוונותיהם, ורק כאשר יחדלו ישראל תת כח וגבורה בשר של עמלק, יפילו הקב"ה משמי מרום, ואז בקל ימחה שמו וזכרו של עמלק מן העולם.
[שם] מתניתין (שמות י"ז) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. הנה זה שהתפלל משה רבינו לא על אותו הדור דוקא התפלל, דיש מחר לאחר זמן, ואמר לו צא והלחם בעמלק מחר, שלא תחשוב שכיון שעכשיו יחלישו אותו כבר נפטרו ממנו לגמרי, דאינו כן, רק יבואו עוד דורות שיהיה להם עוד מלחמה עם עמלק ויטמא את ישראל כמו אז אשר קרך בדרך שיטמא אותם בטמאת קרי כמו שדרשו במדרש. וגם בפשטות אשר קרך שיעשו אותך קרים שיקבלו הכל בשוה (גלייכגילטיג) וסובלין כל השמדיות וסובלין עלבון כבוד שמים המתחלל ועלבון כבוד התורה, וזה גורם הכל עמלק, ועל אלו הדורות התפלל משה רבינו. וזה כוונת הפסוק והיה כאשר ירים משה ידו וגו', ולכאורה הלא התוה"ק מספר כאן דבר שהיה כבר, ולמה אמר והיה לשון הווה, שהיה לו לומר לשון עבר. אמנם אז בדור ההוא בוודאי לא גבר עמלק כלל, רק כח של מלחמת עמלק הוא נצחיות בכל דור ודור, וגם כוחו של משה רבינו הוא לעולם, על כן והיה כאשר ירים משה ידו תמיד בכל דור, אז וגבר ישראל, ואם לאו חלילה וגבר עמלק. והפסוק מדבר עתידות שיבוא עוד זמן שכשירים משה ידו, היינו שישראל ישעבדו את לבם לאביהם שבשמים אז וגבר ישראל, וח"ו כאשר יניח ידו אז וגבר עמלק, וכל ת"ח בבחינת משה, כמו שאמרו משה שפיר קאמרת, על כן אומר הפסוק והיה כאשר וגו' שקאי על דורות העתידים בגודל ההסתרה, שבימי ירמי' פסקו לומר הגבור והנורא שאמרו איה גבורותיו ואיה נוראותיו, ואחר כך חזרו לומר הן הן גבורותיו וכו'.
וזה שמקשה המשנה וכי ידיו של משה עושות מלחמה, דלכאורה מה הקושיא בוודאי שכן הוא שמשה רבינו ע"ה היה בכוחו בידו ותפלתו להכריע את כל העולם כולו. אמנם כיון שקאי על אחר הסתלקותו בכל דור שיש גודל הסתרת פנים, ואין רואין כלום שידו של משה מסייע, על זה תירץ שאעפ"כ אם ישראל מסתכלין כלפי מעלה נתעורר כוחו של משה רבינו למעלה ומתפלל על ישראל, ואם חלילה אין משעבדין את לבם אז אין כח גם במשה רבינו לעשות כלום. כמו שאמרו ז"ל שגם משה רבינו צריך שישראל יסייעו לו, וכמו שהיה במרדכי שאמרה לו אסתר כנוס את כל היהודים, שצריכים עזר של ישראל, וכמו כן משה רבינו עומד ומשמש במרום ומתפלל עבור ישראל, אבל ממתין גם מישראל, כמו שאיתא במדרש אצל מרדכי, שהלך אליהו הנביא אז בימי המן למשה רבינו ובקשו שיתפלל על ישראל שיבטל הגזירה, ושאל משה רבינו אם יש מי בזה העולם שיעשה קצת עבור ישראל, והשיבו לו שיש מרדכי, אז אמר משה רבינו ששניהם יחד יתפללו הוא מלמטה והוא מלמעלה, ואחר כך הלך גם מרדכי וכנס את כל היהודים ובקש עזר מהם שיסייעו לו. על כן נחשב בעצמינו שמשה רבינו מבקש עזר מאתנו, ועל ידי שישראל מסתכלין כלפי מעלה נתעורר כוחו של משה רבינו.
[שם] מתניתין (שמות י"ז)והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. ויש להבין לפי זה אם ידע משה רבינו ע"ה שכאשר הוא מרים את ידיו אז גבר ישראל, אם כן באמת למה הניח ידיו, ומדוע לא הקפיד שלא להניח ידיו כיון שבזה יגרום ח"ו שיגבר עמלק.
וי"ל דהנה תפלה נקראת בשם ידים, כמו שתרגם אונקלוס הפסוק הרימותי ידי אל ה' ארימית ידי בצלוי קדם ה', וכן תרגם בפסוק ויהי ידיו אמונה והוה ידוהי פרישן בצלוי, וכן בזוה"ק על הכתוב (ישעי' א' ט"ו) ובפרשכם כפיכם, דקאי על התפלה, ובתפלה יכולים להפוך מדת הדין למדת הרחמים, וצדיקים יכולים לפעול בתפלתם להשיב חרון אף מעל ישראל, אבל צריך היה שגם כל בני הדור יכנעו לבם בתפלה ובתחנונים לפני הקב"ה. וכן משה רבינו ע"ה הרים את ידיו והתפלל, וממילא גם בני ישראל שעבדו את לבם כלפי שמים, וכן גם להיפך אם ישראל שעבדו את לבם לאביהם שבשמים, עי"כ היה יכול משה להרים את ידיו כי בני ישראל עזרו לו. ומה שהניח משה את ידיו, היה משום שלא עזרו לו, דהיינו שלא שעבדו את לבם לאביהם שבשמים, ובודאי לא לחנם הניח את ידיו וגבר עמלק חלילה, אלא שבהניח ידיו עורר את העם שגם הם ישעבדו את לבם ויתפללו לפני השי"ת.