אגדות מהרי"ט/ראש השנה/פרק ד
אגדות מהרי"ט – מסכת ראש השנה – פרק ד
[כ"ט ע"ב] מתניתין יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכו'. ובגמ' מנה"מ, אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן, ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל (במדבר כ"ט) כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה וכו'. אמנם במדרש רבה (במדבר סו"פ כ"ט) איתא להך דרשה דהא דכתיב זכרון תרועה קאי אשבת, והא דכתיב יום תרועה יהיה לכם היינו בראש השנה שחל בשבת. וכן בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"א) איתא להך דרשא. ולכאורה קשה עלייהו הא דפריך רבא בגמרא וכי אתי קרא למעוטי דבר שאין בו משום מלאכה.
ואפ"ל דהנה בשו"ע או"ח (הלכות קריאת התורה סימן קל"ט) נפסק דצריך לברך על קריאת התורה, וכתב המגן אברהם (שם סק"ה) בשם ספר באר שבע בחידושיו למסכת הוריות דברכה זו היא מדאורייתא, והקשה הפרי חדש הרי כל ענין קריאת התורה היא תקנה דרבנן כדאיתא (רמב"ם פי"ב מהלכות תפלה הל' א') משה תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי, וכיצד תהיה הברכה דאורייתא, ויש הרוצים לתרץ דכך צותה תורה מעיקרא כי כאשר יתקנו חכמים לקרות בתורה יתחייבו מדאורייתא בברכה על הקריאה, אמנם הפרי חדש מיאן בזה דסוף סוף כיון דהקריאה דרבנן למה יהיה חיוב הברכה על הקריאה דאורייתא.
ול"נ לתרץ קושיא זו בהקדם המבואר בדברי רז"ל דאף שהתורה שבכתב עיקר מ"מ מה שהאדם מחדש ומוסיף מדיליה הוא התורה שבעל פה חשוב יותר, כדאיתא בגמרא (עירובין כ"א) הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, וכן איתא בירושלמי (פאה פ"ב ה"ד) חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה מן הדברים הנדרשים מן הכתב. ואיתא במסכת גיטין (ס' ע"ב) א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר (שמות ל"ד) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ע"כ. והמשילו משל (הובא בייטב פנים אות מ"ז, ועיי"ש עוד מ"ש בדרושים לחנוכה אות ה') לבעל שנשא אשה וכו' ולא נגמרה כריתת הברית ביניהם עד שיולידו תולדות, כמו כן כריתת בריתו יתברך עם ישראל על ידי התורה הנקרא ארוסה לישראל, עיקר אהבתו יתברך לישראל הוא בשביל הנולד מתורה שבכתב, היינו מה שחידשו חז"ל על ידי גז"ש וק"ו והתקנות והגזירות ומשמרת שעשו דהיינו התולדות, וכמ"ש שם בגמרא עירובין הנ"ל עה"כ חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים.
ולפי זה יתיישב שפיר קושיית הפרי חדש דכיון דעיקר כריתת הברית היתה על תורה שבעל פה שייך שפיר לחייב ברכה מדאורייתא על מצוה שיתקנוה החכמים, שהרי היא כלולה בתורה שכבר כרת עליה הקב"ה ברית עם ישראל. וזה הוא פירוקא לקושיא הנ"ל, דאף שתקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, מ"מ שפיר אתי קרא למעטיה, דמכיון שעתידים החכמים לגזור עליו, אם כן הו"ל תורה שבעל פה שעליה כרת הקב"ה ברית עם ישראל, ולפיכך שייך למעטיה מקרא.
[שם] מנה"מ, אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן, ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל (במדבר כ"ט) כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיעין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר וכו'. ולכאורה ראוי להבין לר' לוי דיליף מקרא דאין תוקעין בראש השנה שחל בשבת, איך יתרץ את קושית רבא דאי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן.
ונראה דהנה מקום אתי להשוות דעת ר' לוי בר לחמא דיליף הא דאין תוקעין בראש השנה שחל בשבת מקרא דזכרון תרועה עם הא דמשני רבא דהוא גזירת חכמים משום שמא יעבירנו דלא פליגי, וכך היא המדה דכללא אית לן אפושי פלוגתא לא מפשינן. ויובן על פי מה דיש מקום להקשות על שיטת ר' לוי דסבירא ליה דקרא דזכרון תרועה קאי על שבת, והיינו כדפירש"י דדריש זכרון תרועה ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו, ואם כן סבר כר' אליעזר (לקמן ל"ב ע"א) מנין שאומרים מלכיות זכרונות שופרות דכתיב שבתון זכרון תרועה וכו', ועל כרחך דלדידיה הזכרת מלכיות זכרונות ושופרות דאורייתא היא, מדדחינן מכח מקרא זה תקיעת שופר בשבת ודרשינן ליה על הזכרת מקראות של תרועה. ולכאורה יש סתירה על זה מהא דתניא (לקמן ל"ד ע"ב) ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין [תפלת שמ"ע ברכות מלכיות זכרונות שופרות] כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, ופריך פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, ומשני לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק [פירש"י דאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה ויתפלל ש"צ ויוציאנו ידי חובתו, ואם ילך אצל התוקעין שמא כבר הלכו לביתם], הרי מזה דמלכיות זכרונות שופרות אינן אלא דרבנן.
אמנם גם מסתימת דברי הגמרא (לקמן ל"ב ע"א) מוכח כי הזכרת מקראות דאורייתא נינהו, דבעי למה הוא מזכיר, וקאמר רחמנא אמר אדכר, משמע דסדר הברכות דאורייתא. וזה דלא כדברי הברייתא הנ"ל דקאמר דברכות מלכיות זכרונות שופרות דרבנן נינהו. ויש שרוצים לדחוק ולתרץ דהך ברייתא דדריש מלכיות וכו' מקרא דזכרון תרועה אינו אלא אסמכתא, ובאמת מצוה דרבנן היא, וגם הא דקאמר רחמנא אמר אדכר היינו מדרבנן. אמנם בדברי ר' לוי קשה לומר כן, שהרי מכח הדרשא דזכרון תרועה דחינן מצות עשה דאורייתא דתקיעת שופר בשבת ומוקמינן ליה לקרא על הזכרת מלכיות זכרונות שופרות. וכן קשה להעמיס כן בכל הסוגיא הנ"ל (בדף ל"ב ע"א) דפליגי תנאי בדרשי דקראי מהיכן ילפינן סדר הברכות של מלכיות זכרונות שופרות לומר דכולן רק אסמכתא, ופשטות הסוגיא מוכח דדרשות גמורות הם מדקאמר מנין שאומרים מלכיות שנאמר וכו'.
והנראה בזה דבאמת אף ר' לוי לא נחלק על סברת רבא דאיסור התקיעה בשבת אינו אלא מדרבנן, ואף איהו מודה דמדאורייתא אם רוצה לתקוע בשופר בשבת הרשות בידו, דעל כרחך צריך לומר כן כדמקשה ליה רבא דאם כן במקדש היכי תקעינן ותו דתקיעת שופר חכמה ואינן מלאכה, אמנם ר' לוי דריש מדכתיב זכרון תרועה דבראש השנה שחל בשבת אין חיוב בתקיעת שופר דייקא, אלא דאפשר לו לצאת באחד מב' דרכים, או בתקיעת שופר או בהזכרת פסוקי מלכיות זכרונות שופרות, והיינו מדאפקיה קרא בהך לישנא זכרון תרועה שמעינן מינה דיתכן לצאת גם באמירת מקראות של תרועה. והשתא מדאורייתא לר' לוי בחד מהני תרי שפיר דמי או בתקיעת שופר או בפסוקי תרועה, וכל זה מדינא דאורייתא, אבל רבנן גזרו שלא לתקוע בשופר בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויבא לידי איסור תורה, ואף ר' לוי מודה דמדרבנן תקיעת שופר אסורה בשבת מטעמא דרבה, וע"כ במקדש תוקעין דבמקדש לא גזרו רבנן, אלא דאיהו סבירא ליה לדרוש מדכתיב זכרון תרועה דמאחר שגזרו על תקיעת שופר בשבת נשאר חיובא דאורייתא באופן הב' דהיינו להזכיר פסוקי מלכיות וכו' כנ"ל.
ומעתה נתיישבו הסתירות בדברי הש"ס, אי חיוב אמירת מלכיות זכרונות שופרות דאורייתא הן או לא, דהך ברייתא (בדף ל"ד ע"ב) דמצוה בתוקעין יותר מן המברכין וקאמר התם הא דאורייתא הא דרבנן, היינו דבו בזמן שתוקעין אז הוי אמירת הברכות של מלכיות וכו' רק דרבנן. והא דילפי תנאי מקראי מנין שאומרים מלכיות וכו' היינו היכא דאין תוקעין כגון בראש השנה שחל בשבת שהתורה פטרה מחיוב תקיעת שופר אם מזכירין מלכיות וכו', אזי חיובא דאורייתא להזכיר פסוקי מלכיות כדכתיב זכרון תרועה.
והנה רבא לא הבין כן בדעת ר' לוי, אלא הוה סבירא ליה דלר' לוי ילפינן מקרא לאסור תקיעת שופר בשבת, ועל כך שפיר הקשה דאם כן במקדש היכא תקעינן ותו דתקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, אמנם אליבא דאמת כפי מה שפירשנו בשיטת ר' לוי אף איהו כרבא סבירא ליה דאיססור תקיעת שופר בשבת אינו אלא מחמת גזירה דשמא יעבירנו כדרבה, אלא דמן התורה הרשות בידו בראש השנה שחל בשבת לצאת באחד משני אופנים או בתקיעת שופר ממש או בהזכרת הפסוקים. ושפיר ילפינן מקרא דזכרון תרועה דאפשר לצאת בהזכרת הפסוקים, וגם ניחא דבמקדש תוקעים דמדאורייתא הרי מישרי שרי וגם לא שייך גזירה דשמא יעבירנו. (ועיין בכפות תמרים שדרך גם כן בדרך כעין זה).
[שם] אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיעין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה"ר וכו'. הנה לתירוצו של רבא דמדאורייתא תוקעין בראש השנה שחל להיות בשבת אלא דחכמים גזרו, צריך להבין האיך גזרו חז"ל לעקור מצוה גדולה ונעלה זו של תקיעת שופר שהכל תלוי בו, מחמת חששא רחוקה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר.
ויתבאר בהקדם מה שדקדק הפני יהושע דלדברי ר' לוי דדריש מקרא דפ' אמור זכרון תרועה דבשבת אין תוקעין, וקרא דכתיב בפ' פנחס יום תרועה קאי על ראש השנה שחל להיות בחול, קשה שהרי בפ' אמור שם כתבה תורה עיקרי המצות השייכים בכל רגל ורגל, ואילו בפ' פנחס עיקר הכתוב מדבר בחובת קרבנות המוספין אלא דאגב גררא מזכיר חובת היום, ואם כן איפכא הו"ל למיכתב, קרא דזכרון תרועה דמיירי בשבת שאין מקיימים מצות תקיעת שופר, מקומה הראוי בפ' פנחס במקום דחובת היום כתיבא רק אגב גררא, וקרא דיום תרועה שהוא עיקר מצות תקיעת שופר היה מן הראוי לקובעו בפ' אמור ששם המה עיקר מצות המועדות. ולכאורה הוא תמיה עצומה.
ואפ"ל על פי מה דאיתא במד"ר פ' אמור (סו"פ כ"ט) דר' יוחנן ור"ל היו מקשין בהא דתנינן יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש תוקעין אבל לא במדינה, אם דבר תורה ידחה בגבולין, אם אינו דבר תורה אפילו במקדש לא ידחה וכו', א"ל כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם הא כיצד, בזמן שבא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין, אמר רשב"י ידחה במקדש שהן יודעין זמנו של חדש ואל ידחה בגבולין שאין יודעים בזמנו של חדש, דאמר רשב"י יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אשה מקום שהקרבנות קריבין עכ"ד המדרש. וכן הוא בירושלמי רפ"ד דראש השנה. ועיי"ש בפני יהושע מ"ש בזה לפי דרכו. ועכ"פ מבואר דחיוב תקיעת שופר בשבת תליא במקום שהקרבנות קריבים, ולפיכך היו תוקעים במקדש בראש השנה שחל להיות בשבת לפי שהוא מקום שהיו מקריבים קרבנות דהא בהא תליין כדכתיב יום תרועה וגו' ועשיתם אשה.
ומעתה מובן שפיר למה נאמר קרא דיום תרועה בפ' פנחס היכי דכתיבי פ' הקרבנות, דבאמת יש לה למצות תקיעת שופר שייכות עם הקרבנות, דבזמן שהיו מקריבין קרבנות בבית המקדש היו תוקעים בשופר בין בחול בין בשבת, משא"כ בזמן החורבן אחר שבטלו הקרבנות תו לא שייכא מצות תקיעת שופר בשבת. ולפיכך שפיר נכתב מקרא זה יום תרועה מקרא קדש בפרשת פנחס דייקא אצל סדר הקרבנות, דבמקום שמקריבין קרבנות הוא יום תרועה בין בחול בין בשבת, משא"כ בפ' אמור דמיירי בחובת היום כתיב זכרון תרועה, דלאו בכל זימנא תוקעין בשופר, שהרי כשחל בשבת אין תוקעים אלא יוצאין ידי חובתן בהזכרת פסוקי תרועה.
והנה נודע מ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל בעשרה מאמרות (מאמר אכ"ח) דפנחס הוא אליהו עומד ומקריב תמידין כסדרן בכל יום בבית המקדש של מעלה [עיין בייטב לב סו"פ אמור מ"ש בזה]. ומעתה לפי דברי רשב"י הנ"ל דבמקום שיש קרבנות תוקעים, אם כן בודאי כי בכל ראש השנה כאשר אליהו הנביא עומד ומקריב את הקרבנות בבית המקדש של מעלה הוא תוקע שם אף בראש השנה שחל להיות בשבת, והיינו באותה שעה שישראל עומדים בתפלת מוסף שהוא במקום הקרבנות, אז מתעורר על ידי זה אליהו למעלה להקריב חובת היום ובשופר גדול יתקע. ומעתה נמצא לפי זה דאף על פי שגזרו חכז"ל שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת, מ"מ לא עקרו בזה את מצות תקיעת שופר הגדולה שהכל תלוי בה, שהרי באמת ישנו לתקיעת שופר גם אז, דעיקר התקיעות הרי הם במקום שמקריבין את הקרבנות ובמקום שיש קרבנות תוקעין אף בשבת, ובשעה שישראל מתפללין תפלת המוספין ומזכירין פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דהיינו זכרון תרועה כנ"ל, אז הרי אליהו עומד למעלה ומקריב לעומתן את מוספי היום ותוקע בשופר, נמצא דגם כשחל בשבת יש לנו כח וסגולת מצות תקיעת שופר.
[שם] מנה"מ, אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. לבאר ענין זכרון תרועה דשייך בראש השנה שחל בשבת, אפ"ל על פי מ"ש בספה"ק לפרש מ"ש בזכרונות כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, דלכאורה צ"ב וכי שייך אצל הקב"ה כביכול ענין שכחה, ואיך יצוייר לומר אצלו נשכחות דאיצטריך לאשמעינן כי הקב"ה זוכר כל הנשכחות, והלא פשיטא דהכל צפוי לפניו יתברך. וביארו דהנה כתיב וחטאתי נגדי תמיד, שהאדם צריך לשום תמיד נגד עיניו מה שהכעיס נגד יוצרו, ואז הקב"ה יעשה עמו חסד ולא יזכרו עונותיו למעלה, אבל אם האדם משכיח מלבו את חטאיו ואין מעשיו חרותים על לוח לבו לשוב עליהם בכל עת אזי הם נזכרים למעלה, וז"ש כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, שאתה זוכר מה שבני אדם משכחין מלבם.
והנה השלה"ק (במסכת ראש השנה) כתב לבאר ברמז הקולות של תשר"ת, על פי מ"ש הקדמונים דכשם שיש להגוף בריאות וחולי ומיתה כן יש בנפש, ובריאות הנפש הוא קיום התורה ומצות ובהיפך הם החולאים, והרפואות להם הוא התשובה הגמורה, ולכך תוקעין תשר"ת ופירשו רז"ל שברים הוא גנוחי גנח כדרך החולים, ותרועה הוא יליל ובכיה כדרך שבוכים על המתים, והנה אלקים עשה את האדם ישר רק שהאדם מקלקל את עצמו ונעשה עקש ופתלתול, ועל זה מורה תקיעה ראשונה שהוא קול פשוט וישר, ואחר כך שברים שהוא גנוחי גנח רמז על חולי הנפש, ואחר כך תרועה שהוא יליל רומז על חטאים גדולים שהם מיתת הנפש, ועל זה צריך האדם להיות גנוחי גנח ויליל בבכיה רבה, פלגי מים ירדו עיניו, ויחזור בתשובה כי השי"ת מקבל השבים, וכשעושה תשובה שלימה אז שב הוא לדרכו הראשון כאשר עשה אותו השי"ת ישר, וזהו תקיעה אחרונה שהיא גם כן קול פשוט וישר, כי טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך עכ"ד.
ולפי זה אפ"ל שזה ענין זכרון תרועה בראש השנה שחל בשבת, דהנה באמת כל ראש השנה נקרא יום הזכרון לפי שהאדם צריך לזכור ולהשים על הלב כמה פגם נגד כבודו יתברך שמו, ויהיו עונותיו נגד עיניו ולא ישכח מהם, ועל ידי זה לא יהיו נזכרין למעלה כנ"ל, שזה ענין תקיעת שופר שתוקעין בראש השנה תשר"ת כדי שיעשה עליהם תשובה ויתקן ויחזור להיות פשוט כבתחלה כמ"ש השלה"ק, אמנם כשחל בשבת ואין תוקעין בפועל, מ"מ צריך להיות עכ"פ "זכרון" תרועה, שיזכור את עונותיו ויהרהר עליהם בתשובה ולא יסורו מנגד עיניו כדי שלא יזכרו למעלה, ולזה בראש השנה שחל בשבת צריך להיות עכ"פ "זכרון" תרועה.
[שם] מתניתין יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכו'. ובירושלמי פריך אי דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה אי לית הוא דבר תורה אף במקדש לא ידחה וכו', ומסיק בירושלמי תני רשב"י והקרבתם, במקום שהקרבנות קריבין. ופירשו הפני משה והקרבן העדה משום דקרא דוהקרבתם כתיב רחוק מן זכרון תרועה, ובקרא דפ' פנחס דכתיב יום תרועה יהיה לכם כתיב בתריה סמיך ליה ועשיתם עולה וגו' [ודנקט כאן והקרבתם אגב שגרת לישנא הוא, דהאי והקרבתם בפ' אמור בתר שבתון זכרון תרועה הוא דכתיב, וקרא דפ' פנחס יום תרועה יהיה לכם בתר הכי כתיב ועשיתם והיינו הך], דהתורה מרמזת לנו דבמקום שמקריבין קרבנות הוא לעולם יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת, משום דועשיתם עולה כתיב סמיך ליה ליום תרועה יהיה לכם, יעיי"ש. ולכאורה עדיין צריכין למודעי מה תלוי זה בהקרבת הקרבנות (ועיי"ש בתוס' הרי"ד מה שפי' בזה), ועוד לאלו-ה מילין לבאר מה מקום לקרב ענין התקיעות לקרבנות.
וטרם נבוא אל ביאור הענין נקדים מה שאמרתי כבר לבאר תלונת התקוני זוהר על מה שמתפללין בראש השנה ויו"כ על הצרכים הגשמיים וצווחין ככלבין הב הב לנו מזונא וחיי וכו', ולא אית מאן דקרא ליה בתיובתא דיחזור שכינתא לקוב"ה יעיי"ש. ולכאורה הלא אנשי כנסת הגדולה תקנו לנו להתפלל כל אלה התפלות ומה מקום תלונה בזה על עם בני ישראל ולדמותן ככלבין ח"ו. ופרשתי דבאמת היתה כוונת אנשי כנסת הגדולה שיתפללו על העיקר שיתגלה כבוד שמו יתברך על כל העולם והיה ה' למלך על כל הארץ וכמ"ש הזוה"ק, אמנם להיות שידעו כי מחמת אורך הגלות והשעבוד אשר משך עלינו עדן ועדנים הרבה עי"כ נתגשמו הרבה ומלאים עונות ופשעים ובבוא הזמן לבוא לפני המלך ה' להתחנן לו ולבקש מלפניו על הגאולה, אזי תכסינו בושה וכלימה בהאיך אנפין נתראה לפניו הלא יודע כל אחד את מצבו ונגעי לבבו ובאלו פנים נשפוך שיח, לכן תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לבקש על ענינים הגשמיים בני חיי ומזוני אשר אי אפשר להתקיים מבלעדן וההכרח יאלצנו להתפלל עליהם, וכאשר כבר נהיה מוכרחים להסיר מסוה הבושה מעל פנינו ולגשת מול פני המלך לבקש על נפשינו, אז הזמן מוכשר לבקש על העיקר והתכלית האמיתי שיוליכינו מהרה קוממיות לארצינו. ולזה מתרעם הזוה"ק דמאחר שכבר מוכרחים ללבוש בנפשם עוז לבוא לפני המלך להתחנן לו, אם כן מדוע לא ישליכו מאתם את כל עניני הגשמי ויתפללו על העיקר דיחזור שכינתא לקוב"ה וכו', ועל כן מדמה אותם לכלבים דייקא, כי מהכלבין יכולין ללמוד מדת העזות דקדושה, דמדת הכלב הוא מדת העזות על ידי נביחתו שבפיו, ואף על פי דלית עניא מכלבא כמ"ש ז"ל (שבת קנ"ה ע"ב) מ"מ יש בו עזות גדול ונובח תמיד בפיו, וממנו נקח לעבוד את ה' במדת העזות דקדושה, דאף על פי שאנו דלים ורשים ממצות וממעשים טובים, מ"מ נלבוש עוז בנפשינו להתפלל לפניו יתברך, ולז"א בזוה"ק דאדמיין ככלבין וכו' דמאחר שכבר מוכרחין לתפוס מדת הכלבין בבחינת עזות דקדושה לבוא לפני המלך ולהתחנן לו, למה זה לא יתפללו כבר על העיקר לבקש מלפניו על עמו.
והנה כעת אשר חרבה עירנו ושמם בית מקדשינו, ונתרחקנו מעל שלחן אבינו יתברך ואין ניחוחים וקרבנות, ונחסר מאתנו השפעת הקדושה אשר היה לנו בימי קדם, הנה אין כוחינו אלא בפה גרידא על ידי שנתפוס בחינת עזות דקדושה הנלמד מהכלבים על ידי נביחתן בקול. והנה יש עוד בחינה במדת העזות והוא בחינת העזות של הארי שהוא גם בבחינת המעשה ולא בקול לבד, וכדאיתא החילוק בין הכלב והאריה, דשניהם מסויימים במדתם משאר החיות, דהכלב נקרא עז שבחיות כמבואר בביצה (כ"ה ע"ב) שלשה הם כלב בחיות, והארי הוא גבור שבחיות, אך החילוק שביניהם שעזותו של הכלב אינו אלא בדיבור בלבד שהוא נובח תמיד בקול ורוב פעמים אינו בא לידי מעשה, אבל גבורת הארי הוא במעשה ארי דורס ואוכל.
המורם מזה דיש בחינת עזות דקדושה בבחינת הקול והדיבור, ויש עוד בחינת עזות בבחינת המעשה, אמנם במצבינו עתה אחר שחרב בית המקדש ובטלה עבודת הקרבנות אין בידינו עבודה מבחינת המעשה בפועל, כי לא נוכל לעבוד את ה' בבחינת המעשה עד בואינו שמה, ואין כוחינו אלא בפה ובבחינת הקול גרידא, לקיים מעשה הקרבנות ע"ד ונשלמה פרים שפתינו, וזכרון דברים תהא סליחתינו, נמצא כי עבודתינו עתה בזמן הגלות היא רק בדיבור לבד ולא במעשה, אמנם כאשר יעלה רצון מלפניו יתברך שמו בשוב ה' שבות עמו, ותבנה ותכונן עיר ציון ויחזרו עבודת הקרבנות, אז נשוב לעשות רצונו יתברך שמו בשלימות במעשה ולא רק בפה לחוד.
וזה יש לרמז במשנה הנ"ל יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכו', ותני רשב"י דתליא במקום שהקרבנות קריבין, ולדרכינו רמוז בזה שבזמן שהיו הקרבנות קריבין בבית המקדש בפועל, והיתה כל העבודה בזמן ההוא בבחינת המעשה, אז היו מקיימין גם מצות התקיעות במעשה והיו תוקעין אף בשבת, משא"כ בשעת החורבן שישראל הם מפוזר ומפורד בין העמים ואין בידינו לעבוד עבודה ולהקריב קרבנות במעשה ואין כוחינו אלא בפה, אז גם התקיעות אינם במעשה אלא זכרון תרועה בפה בלבד, וזכרון דברים תהא סליחתינו כנ"ל (ועיין בייטב פנים אות ע"ג).
אמנם אפשר לבאר הענין עוד ביתר ביאור באופן אחר קצת, על פי דברי ק"ז זלה"ה הישמח משה (פ' אמור) עה"פ בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה, וז"ל והנה שמעתי לפרש הפסוק בפ' העקידה יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו', על פי אמרם ז"ל (ברכות ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, והנה אברהם כבר גמר בלבו ולקח את המאכלת לשחוט אלא שנאמר לו אל תשלח ידך ונאנס ולא עשאה, וכל כך גמר בלבו בכוונה רצויה עד שנחשב למעשה ממש, וזש"ה יען אשר עשית את הדבר הזה, כלומר עמדת על הנסיון הזה ועשיתיו ממש הגם ולא חשכת את בנך וגו' ר"ל שלא חשכתו מן העולם דהיינו שנשאר חי, ולי נראה שגם למעלה הפי' כן שאמר המלאך עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת וגו' כי מקודם לא היה במדרגה כזה שיפעול בלא עשיה בפועל ועכשיו בא למדריגה זו, והבן זה כי אם לא היה בכוונה זכה כל כך היה צריך לשחוט בפועל ממש, אבל מחמת שהיה בכוונה זכה על כן המחשבה נחשב למעשה ממש, והנה השאיר רושם קיים לדורות כמו שפירשתי בפ' העקידה בפ' ה' יראה אשר יאמר היום וגו' דהיינו בעת שמזכירין מעשה העקידה הוי כאלו נעשה עתה בפועל, וכן הוא לעולם, וזה פעל הצדיק אברהם אבינו ע"ה ברוב כוונתו והבן עכדה"ק.
היוצא לנו מזה דקודם העקידה לא הוי אמרינן דמחשבה כמעשה, ורק אברהם אבינו פעל זאת בשעת העקידה על ידי גודל מסינ"פ בכוונה זכה ורצויה, שחשב לו הקב"ה המחשבה כמעשה, ומאז נשאר הרושם קיים גם לדורות שגם לנו יהא נחשב המחשבה כמעשה. ונ"ל להביא סמוכין לדבר דלולא העקידה לא היה ראוי להיות נחשב המחשבה כמעשה, דמשורת הדין לא הוי אמרינן בחשב לעשות מצוה וכו' דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, דכתב הש"ך בחו"מ (סי' כ"א) דאונס רחמנא פטריה אמרינן אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, דאונסא רק כמאן דלא עביד אבל לא אמרינן דאונסא כמאן דעביד דסוף סוף לא עביד יעיי"ש, ולפי זה לכאורה איך יתכן לומר דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה הרי סוף סוף לא עביד, אמנם לפי דברי הישמח משה הנ"ל א"ש דבאמת מצד שורת הדין הכי הוי דלא אמרינן כאילו עשאה דסוף סוף לא עביד, מ"מ אאע"ה בגודל מסירת נפשו בשעת העקידה פעל זאת שגם המחשבה יהא נחשב כמעשה, ועל כן בזכותו אמרינן זאת דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, דכמו כן היה במעשה העקידה, ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור לחיותינו כהיום הזה.
והנה האף אמנם שחשב לו הקב"ה מחשבה כמעשה, מ"מ אאע"ה לא ידע עדיין מזה, כיון דעל פי שורת הדין אין המדה כן, ולא אמרינן אונסא כמאן דעביד כנ"ל, על כן השתוקק מאוד לעשות איזה מעשה, ואף שהיה אנוס על פי הדיבור שלא לשחוט את יצחק, מ"מ כיון שלפי דעתו לא מהני מחשבה לחוד לזה הקריב את האיל, ועל כל אבר היה אומר יהי רצון כאילו נעשה בבני וכו' כמבואר במדרש, ובזה חשב אאע"ה לצאת יד"ח גם במעשה, והנה אם כי באמת לא היה צריך לזה להקריב את האיל תמורתו כי בלא"ה חשב לו הקב"ה מחשבתו כמעשה, מ"מ כיון שאאע"ה עשה זאת מחמת גודל תשוקת לבבו אשר נכספה וגם כלתה נפשו לעבוד הבורא יתברך בעשיית מעשה בפועל, על כן פעל בזה לדורות עוד דבר גדול שיהא מועיל קרבן תמורת האדם.
וכמ"ש בישמח משה (פ' וירא) עה"פ אלקים יראה לו השה לעולה בני, על פי התנחומא (ר"פ צו) זאת תורת העולה מה עולה שהיא עולה לפני הקב"ה ומכפרת עונותיהם של ישראל, כי בעת שעשה אברהם עולת האיל שנאמר וירא והנה איל אחר, ומהו אחר, אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה וכו' שם הבטיחו הקב"ה שבעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד, וביאור הדברים דמאז נצמח דקרבן בהמה מכפרת על אדם, דמעשה האבות היו פועל דמיוני לבניהם לדורות כמ"ש הרמב"ן הק' (בפ' לך), והנה אז היה ממש יצחק לעולה דאף באיל נכנס נשמתו כנודע. לכך מן אז חשוב הקרבת בהמה כאילו הקריב את עצמו, והיינו מאמר אברהם אלקים יראה לו השה, היינו גם בעתיד על ידי שהיה אז קודם לעולה בני והבן עכ"ד. דהנה באמת דבר זה שתועיל קרבן תמורת האדם הוא אך מחסדי הבורא יתברך, דמדת הדין אמרה נפש החוטאת היא תמות, אבל אאע"ה במה שהקריב את האיל פעל זאת שיתקבל קרבן בהמה לכפרה תמורת האדם. [ועיין בייטב פנים לר"ה אות ס"ו מש"כ בזה].
ובזה א"ש גם כן מה דקשה לכאורה הלא עיקר הדבר שאנו צריכין לעשות עליה זכר הוא נסיון העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו, ולמה זה תקנו לעשות זכר האיל שהקריב תמורתו. ולדרכינו א"ש דבאמת תרווייהו מיצרך צריכי, דעל ידי ענין העקידה שעקד את יצחק בנו שנתקיימה רק במחשבה פעל אאע"ה שתהא המחשבה נחשבת כמעשה, ועל ידי האיל שהקריב תמורתו בפועל ובמעשה בזה פעל שיתקבל קרבן תמורת האדם, והנה הני תרתי זקוקים לישראל לדורות, שיתקבלו קרבנות תמורתם, ובזמן שאין קרבנות יהיו יוצאין יד"ח בשילום פרים שפתותם ובמחשבה, ולזה שפיר דמי לעשות זכר שיש בו רמז לתרווייהו.
ומעתה יובן דברי הירושלמי דתקיעת שופר תליא בהקרבת הקרבנות, דהנה במקדש שהיו מקריבין קרבנות ויוצאין ידי חובת הקרבנות בפועל, אם כן היתה אז כל ענין העבודה בבחינת המעשה, לזה צריך להיות גם ענין התקיעות במעשה ואף בשבת צריך לתקוע בפועל, אמנם כשאין קרבנות בפועל ויוצאין ידי חובת הקרבנות בדיבור בשילום פרים שפתינו ובבחינת המחשבה שנחשב כמעשה, שם קנתה מקומה של תקיעת שופר גם כן להיות רק בבחינת המחשבה והדיבור, ולכן הוא רק זכרון תרועה דזכרון דברים תהא סליחתינו, ובזה גם כן מעוררין זכות העקידה שפעל אברהם אבינו ע"ה שהמחשבה תהא נחשבת כמעשה.
ויש להמתיק עוד הדבר מדוע דוקא בשבת יוצאין בבחינת מחשבה לחוד בלא מעשה. על פי מ"ש רשיז"ל עה"כ ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, רש"א וכו' הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום, ד"א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה עכ"ד. [ולפי פי' הב' הכוונה ויכל אלקים וגו' לא שנראה כאילו בו ביום נגמרה אלא שנגמרה ממש על ידי המנוחה], הרי דהמלאכה של שבת היתה השביתה ממלאכה וזה נקרא שכלה בו מלאכתו. והאור החיים הק' כתב שביום שבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו וביום השביעי שבת וינפש, פי' שנשפע שפע החיוני לעולם, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים, והוא שאמה"כ ויכל אלקים וגו' פי' שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו וכו', פי' המלאכה שכבר עשה עדיין היתה חסרה דבר המעמיד והיה העולם חסר הקיום, ובאמצעות יום השבת נגמר הענין ועומד העולם, דעל ידי השבת משפיע הקב"ה בכללות העולם רוח המקיימת אותו וכו', יעיי"ש. עכ"פ חזינן מכל הלין דסגולת היום של שבת קודש להיות השביתה ממלאכה נחשבת כמלאכה, ולא עוד אלא שהוא העיקר שבו נשפע נפש העולם ורוח המקיימת אותו לששת ימי המעשה, על כן ביו"ט של ראש השנה אם יקרה בשבת קודש שפיר דמי לקיים בו תקיעת שופר בזכרון תרועה בלבד בדיבור פה ובמחשבה שבלב, כיון דבו ביום נחשב העדר המעשה כמעשה.
[שם] מתניתין יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכו'. והקשו התוספות מאי שנא מלולב שהיה ניטל ביום טוב ראשון שחל בשבת אפילו בגבולין, ועיי"ש מה שתירצו. ואפשר לתרץ עוד קושייתם ז"ל בהקדם מ"ש בדרשות הר"ן בביאור ענין הברכה אשר נתן לנו את תורתו, דהיינו שנתן הקב"ה את התורה לנו בידינו וברשותינו לדרוש ולהוסיף בה כפי שכלם של עיני העדה שבכל דור ודור, וניתן לנו הרשות לחדש בה תקנות וגזירות וגדרים וסייגים, וכל מה שמוסיפים ומחדשים בה נחשב כעצם התורה. ועיין בקדושת יו"ט (ר"פ משפטים) שזה כוונת הברכה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, דזה הכח שניתן רשות לדרוש ולהוסיף בתורה כפי שכלם נמסר רק לישראל, אבל בעכו"ם אף בשבע מצות דידהו לא מצינו שיהיה להם רשות להוסיף ולדרוש ולחדש בהם דבר, וזהו אשר בחר בנו מכל העמים, כי זה הכח והמעלה לדרוש ולהוסיף כמו שנתן לנו את תורתו שיהיה בידינו וברשותינו, זה הכח לא ניתן לעכו"ם רק לנו עמו ישראל. והנה לפי זה נמצינו למידין דביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת שגזרו חכמים שלא לתקוע הוי זה כמו דאורייתא דכל דתקון רבנן כוחו יפה כעין דאורייתא כנ"ל, ולא עוד אלא שזה הזכות שאנו נמנעין מלתקוע ביום א' מפני תקנת חכז"ל, יש לו כח כקיום דבר מן התורה ונחשב לנו כמעשה בפועל כאילו קיימנו דבר מן התורה.
ועל פי זה יש לרמז בדברי המשנה (להלן ל' ע"ב) בראשונה היו מקבלים עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' קידוש החודש הלכה ז') דיו"ט של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו ב"ד את החודש וכו'. והנה על פי דברי הר"ן הנ"ל דתקנת חכמים יש לו כח כדאורייתא נמצא דאחר שהתקינו חכמים שיהיו נוהגין אותו יום קודש ולמחרתו קודש אף בבית המקדש, יש חיזוק ותוקף לקדושת שני הימים לפעול בשמי מרום בב' הימים בשוה, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולפי זה כמו כן מה שנוהגין ב' ימים ראש השנה בגבולין, וגם האידנא בזמן הגלות שתקנו רז"ל דשני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמיין, יש גם ליום ב' שהוא דרבנן אותו הכח והתוקף כמו יום ראשון שהוא דאורייתא, וכמו כן יש לתקיעת שופר דיום ב' אותו הכח של תקיעת שופר דאורייתא כמו ביום א' להעלות זכרוניהן של ישראל לטובה.
ואפשר להסביר למה הוצרכו בגבולין לעשות תמיד שני ימים ראש השנה משא"כ במקדש לא היה על פי רוב אלא יום אחד בלבד. דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו אתנו הכהנים הגדולים מורי הדת מנהיגי ישראל, והם הורו לישראל דבר חוק ומשפט והדריכו אותם בדרכי ה', ואשרו וישרו נתיבות העם להורותם הדרך ילכו בה לשפר מעשיהם לפני הקב"ה, ואז היו להכלל ישראל מצוות ומעשים טובים לבוא בהם לפני המלך ביום הדין, והפרקליטים למדו סניגוריא על ישראל מכח מעשיהם הטובים, ולפיכך במקדש היה די ביום א', ששם היה כח קדושתם של הכהנים הקדושים משפיע על ישראל והוה סגי להו בתקיעת שופר של יום א' להעלות זכרונן לטובה. אמנם בגבולין בריחוק מקום ששם לא היתה חזקה כל כך השפעת הכהן הגדול והעם לא הטיבו מעשיהם כראוי, ויש לחוש פן לא יהיה סגי בעבודת יום אחד לעמוד מול כח המקטריגים ולהעלות זכרונן לטובה, וכמו כן בזמן הגלות כאשר בעוה"ר אין לנו כהן ולא נביא ולא מורה דרך ליישר נתיבותינו שנטיב דרכינו ונתקן מעשינו לפני הקב"ה ועל ידי כן מעשים אין בנו, ואנו דלים ורשים הי תורה והי מצוה דמגני עלן ביום הדין, ובמה נתרצה איפוא למצוא מליצי יושר להמליץ טוב בעדנו להוציא כאור משפטנו, וחכז"ל שראו הכל ברוח קדשם המה ראו כן פחדו שלא נצא ח"ו חייבים מיום הדין, על כן לטובתינו תקנו לנו ב' ימים טובים של ראש השנה, דאף אם ביום הראשון עדיין לא נהיה ראויים ולא יהיה בידינו מעשים טובים די השב לסתום בהם את פי המסטינים, מ"מ מאחר שכבר התפללנו ותקענו בשופר ביום הראשון, אם כן יש בידינו ביום השני גם כח המצוה של היום הראשון, ובצירוף כח העבודה של יום הא' יעלה זכרוננו לטובה לפני הקב"ה בתקיעת שופר של יום הב', ויסתמו פי מקטריגנו. ומלאכי רחמים יליצו יושר בעדינו לצאת בדימוס בדין, דהרי כח השופר של יום הב' גם כן יש לו כח תקיעת שופר דאורייתא כמו יום א', ועל כן שפיר דמי מה שתיקנו לנו ב' ימים.
ועד"ז יש לרמז בדברי המשנה הנ"ל דבראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, דבראשונה שהיו הדורות מתוקנים היה די ביום א' של ראש השנה בלבד כנ"ל, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, היינו שחסרו המליצים הטובים על ידי שלא היה להם לישראל עדיין די זכותים במה להמליץ טוב עבורם, ונתקלקלו הלויים בשיר, פי' דעל ידי שחסרו לישראל כהן ונביא מנהיגי ישראל מורי דרך אמיתיים להורות לעם ה' את דרך ה' על ידי זה קלקלו עם הקודש את דרכיהם, ולכן התקינו וכו' היינו שתיקנו לטובתינו שני ימים טובים של ראש השנה, דכל עוד שעדיין לא תיקנו עם ה' דרכיהם כהוגן ביום הראשון יהיה להם עוד יום השני, וגם בצירוף תקיעת שופר של יום ב' שכוחו גם כן יפה כתקיעת שופר דאורייתא על ידי זה יועיל יותר להשתיק הקטרוג ולהעלות זכרוניהם של ישראל לטובה.
ומעתה יתורץ קושית התוספות הנ"ל דמאי שנא מלולב שהיה ניטל בגבולין ביום ראשון אף כשחל בשבת ושופר היו תוקעין רק במקדש ולא בגבולין, ולדרכינו א"ש דלא דמי דהתם אצל יו"ט של סוכות לא תיקנו מעולם אף בגבולין שיהיו בארץ ישראל ב' ימים טובים על כן לא ראוי חכמים לבטל מצות ולקחתם לכם ביום הראשון, משא"כ בתקיעת שופר דראש השנה דב' הימים קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמיין ובין כך ובין כך יהיו תוקעין למחר, דבתקיעת יום ראשון בלבד לא סגי לפי ערך שפלות מצבנו וחולשת כוחנו כנ"ל, על כן הם אמרו שלא תדחה שבת, דמה לנו לדחות שבת דאפילו יעבור יום א' ולא יתקעו לא תבוטל לגמרי מצות תקיעת שופר, שהרי יהיו תוקעים למחר ביו"ט שני ויתקיים גם בזה מצות תקיעת שופר דאורייתא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון, והתקיעות דיום השני יש להן כח כמו דאורייתא ויעלו לרצון בצירוף הזכות שלא תקעו ביום א' מכח תיקון חז"ל שיש לו כח כאילו קיימנו דבר מן התורה, ונחשב לנו כמעשה בפועל כנ"ל, על כן לא היו תוקעין גם בגבולין כיון שבלא"ה יתקיים מצות תקיעת שופר ביום ב', אבל במקדש דלא נתקנו ב' ימים כנ"ל דלענין המליצה על ישראל היה סגי להו גם בתקיעת יום א' על כן תקיעת שופר דוחה שבת, דאם לא כן תתבטל מצות תקיעת שופר לגמרי, משא"כ בגבולין והבן.
הנה למסקנת הש"ס הא דבשבת אין תוקעין הוא רק מגזירה דרבנן שמא יעבירנו, מזה מוכח כמה גדול היא כח התורה שניתן לישראל, שבידם לעשות גדרים וסייגים אף לבטל מצות תקיעת שופר בשבת, ואף גם זאת שהתקיעות שביום השני מועילים למעלה כתקיעות דאורייתא כנ"ל, והוא לפי שנתן לנו הקב"ה את תורתו וכל דתיקון רבנן יש לו כח תקנה דאורייתא כמו שכתב הר"ן ז"ל כנ"ל.
[שם] מנה"מ, אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא וכו' אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה וכו'. לכאורה צריך ביאור דלפי זה הדרא קושיא לדוכתא למה במקום אחד כתיב זכרון תרועה ובמקום א' כתיב יום תרועה, דרבא לא משני על זה כלום ואין שום תירוץ בש"ס על זה.
ואפ"ל דהנה בתקיעת שופר כל ישראל מכינים את עצמן לזה, ועולה על זכרונם לטובה שצריכין לקיים את המצוה, כי החוב מוטל על כל אחד מישראל לקיים מצות תקיעת שופר, ואילו לא היו יוצאין המצוה בשמיעה לחוד היה כל אחד ואחד מתעסק בעצמו בזה, ולא היה שוקט ולא היה נח עד שהיה ממציא לעצמו שופר, וכמו שמתעסקין במצות אתרוג, ועל כן גם עתה אף על פי שבאמת יוצאין בשמיעה לחוד, מ"מ צריך שעכ"פ יעלה על זכרונו לטובה את מצות התקיעת שופר קודם עשייתה ולהכין את עצמו בתשובה ושבירת הלב לקיום מצוה זו, וזהו ענין זכרון תרועה, לזכור בה קודם לעשייתה ולהקדים לה התשובה. ובזה מיושב שינוי לשון הכתובים דמקרא שכתוב יום תרועה יהיה לכם, קאי על מעשה מצות התרועה וקיום מצותה בפועל, ומה שאמר הכתוב זכרון תרועה, בא לרמז שכל אחד ואחד יעלה על זכרונו גם קודם ר"ה את ענין התקיעת שופר להכין את עצמו לזה בתשובה ומעש"ט.
[שם] אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. איתא במד"ר פ' אמור (פכ"ט ג') עה"כ בחודש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה וגו', ריב"נ פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, מה טעם עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהם ותוקעים לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים וכו', וכן דרשו שם להלן עוד כמב דרשות כעין זה, שעל ידי השופר הקב"ה עומד מכסא דין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים יעיי"ש. ולכאורה ראוי להבין דהרי האי קרא דפרשת אמור הנאמר בו זכרון תרועה איירי בראש השנה שחל בשבת כנ"ל בדברי הגמרא, ואם כן למה הביא המדרש כל אלו הדרשות של סגולת תקיעת שופר כאן אהאי קרא דזכרון תרועה דאיירי כשחל בשבת שאין תוקעין, יותר הוה ליה להביא כל אלו הדרשות בפרשת פנחס היכא דכתיב יום תרועה דאיירי כשחל בחול ותוקעין בו. גם צריך להבין טעמא דמילתא מה שהקדים הכתוב לקרא דזכרון תרועה דקאי אר"ה שחל להיות בשבת בפרשת אמור לפני קרא דיום תרועה דכתיב בפרשת פנחס, הלא עיקר מצות תקיעת שופר הוא בקרא דיום תרועה, ואם כן הו"ל להקדים את העיקר.
ואפ"ל על פי דברי ק"ז זלה"ה בספר ישמח משה (פ' אחרי) לפרש מארז"ל בברכות (י' ע"א) אהא דחזקיה שא"ל ישעיה צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו', כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, א"ל מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה. ויש להבין דהא חזקיה לא שאל לו מפני מה, כי ידע הא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, אך שאל אותו מאי כולי האי, ור"ל מפני מה הגיע לו עונש גדול בזה ובבא, ואם כן מה השיב לו משום דלא עסק בפריה ורביה, אכתי קשה מאי כולי האי וכו'. ותירץ על פי מה שכתב העקרים (מאמר רביעי פל"ו ל"ז) כי לפי שורת הדין ראוי שיהיה העונש נצחי והשכר זמני, אבל רב חסד מטה כלפי חסד ומנהיג עולמו ברחמים שיהיה השכר נצחי לאוהביו ולשומרי מצותיו והעונש זמני עיי"ש מילתא בטעמא. ולפי זה נ"ל ליתן טעם נכון דעל זה החטא דלא עסקת בפריה ורביה ראוי להעמיד על קו הדין שיענש עונש נצחי בזה ובבא וכו', דהנה אמרו רז"ל והובא ברשיז"ל עה"כ בראשית ברא אלקים, שע"כ לא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם בדין, וראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים. נמצא דהתנהגות מדת הרחמים אינו רק משום קיום העולם, ומי שאינו עוסק במצוה זו הרי אינו חושש לקיום העולם, דלא תוהו בראה וכו', נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה להעמידו על קו הדין עכ"ד. נמצא לפי זה דמי שחושש לקיום העולם מודדין לו במדת הרחמים, משא"כ מי שאינו חושש לקיום העולם וחושש בכל מעשיו רק לעצמו, נידון כפי מה שעלה במחשבה במדת הדין. [ועיין מה שכתב בזה בקדושת יו"ט לר"ה דרוש י"ב].
ועל פי זה יתיישב קושית המפרשים שהקשו דהרי לא יתכן שינוי רצון לפניו יתברך, וגם מתחלה ראה וידע שאי אפשר שיתקיים העולם בדין, ומאי טעמא היתה תחלת המחשבה במדת הדין. וגם למה כתבה תוה"ק בראשית ברא אלקים שנברא העולם במדת הדין, והרי התוה"ק היא נצחי ואמת כתיב בה. וכבר פי' בספה"ק דקושת לוי מ"ש ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, דרק אם יכון מתחילה בחסד כסאו אז הוא באמת דקושטא קאי, לא כן אם מתחלה יושב על כסא דין ושוב עולה לכסא רחמים אין זה באמת. ואם כן למה נכתב בתורה דבר שלא היה רק לפי המחשבה ולא נתקיים באמת. אמנם על פי דברי הישמח משה א"ש דהנה אמרו ז"ל (שבת פ"ח ע"א) עה"כ ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, שהתנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לא אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. והנה החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, ואם כן אינם חוששין לקיום העולם ונשאר אצלם תחלת המחשבה להתנהג עמהם במדת הדין, משא"כ ישראל שקבלו התורה, וכן בכל דור ודור על ידי שמקיימין תורה ומצות ושומרים התורה על ידי זה מתקיים העולם, ועל כן שורת הדין שיהיה נמדד להם כמדתם והקב"ה מתנהג עמהם במדת הרחמים, ואתי שפיר מה שאמה"כ בראשית ברא אלקים דגם בחינת המחשבה נצחי ונשארה לאומות העולם שעמהם מתנהג הקב"ה במדת הדין.
ויש להמתיק עוד על פי מה שכתב באוהחה"ק (פ' בראשית) עה"פ כי בו שבת מכל מלאכתו וגו', ותו"ד כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו, ונתחכם ה' וברא את יום השבת ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששה ימים, וכן על זה הדרך לעולם, וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתהו ובוהו, ובזה יבואר אמרם ז"ל כל המקדש את השבת ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ולכאורה מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו, ומה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו, אמנם לפי מה שפירשנו נבין בטעם צודק, כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כנ"ל, ומציאות השבת הוא קיומו ושמירתו, כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ולזה כל המקדש את השבת הוא המקיים את העולם ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה עכתדה"ק, יעיי"ש שהאריך. ועל כן לישראל שומרי שבת שמקיימין את העולם מתנהג עמהם במדת הרחמים, לא כן אומות העולם שאין להם זכות זה של קיום העולם, על כן נשאר אצלם ההנהגה כפי בחינת המחשבה שהיה בדין.
ונקדים מה שדרשו ז"ל (שבת פ"ח ע"א) עה"פ ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, וא"ל אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. והקשו התוספות (ד"ה כפה) דמה היה צורך לכפותם על קבלת התורה אחרי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, וקיימו וקבלו עליהם את התורה מרצונם הטוב, עיי"ש מה שתירצו. ובמדרש תנחומא פ' נח (סי' ג') הקשה בעל המדרש כקושית התוספות ומתרץ דנעשה ונשמע לא אמרו אלא על תורה שבכתב בלבד, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, וכפיית ההר כגיגית היתה על תורה שבעל פה עיי"ש. והנה איתא בגמרא (גיטין ס' ע"ב) לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו'. ומכל אלה שמעינן דעיקר קיומו של עולם תלוי בתורה שבעל פה, שהרי התנאי שהתנה הקב"ה עמהם את אתם מקבלים את התורה וכו' היה על קבלת תורה שבעל פה, וגם הכריתת ברית עם ישראל היתה בעבור תורה שבעל פה, ובכלל תורה שבעל פה הם כל הגדרים והסייגים והתקנות שתיקנו לנו חז"ל. ואם כן נמצא דעל ידי שמירת תקנות חז"ל יש לנו חלק בקיומו של עולם, ועל ידי זה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, וכנ"ל דעל ידי שישראל מקיימים את העולם הקב"ה מקדים מדת הרחמים ומשתפה למדת הדין.
המורם מזה דהא דאיתא במדרש כשישראל תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, היינו בשעה שהן תוקעין תקיעות דמעומד, כי בקיום תורה שבעל פה תלוי קיומו של עולם, ובזכות שישראל שומרים תקנות חז"ל ומקיימין העולם הקב"ה מתנהג עמהם במדת הרחמים. והנה מדינא דאורייתא מצות תקיעת שופר נוהגת בראש השנה שחל בשבת כמו בראש השנה שחל בחול, אלא שבשבת אנו נמנעים מלתקוע מכח גזירת חכמים שמא יעבירנו, ואף שמצות תקיעת שופר יש בה סגולה נפלאה לעורר רחמים, אף על פי כן גזרו חז"ל שלא לתקוע בשבת, נמצא דבמה שאין אנו תוקעין בראש השנה שחל בשבת אנו מקיימין דברי חכז"ל ובהא גופא מעוררים רחמי שמים מרובים כנ"ל, ולא עוד אלא דבראש השנה שחל בשבת התעוררות הרחמים גדולה מבראש השנה שחל בחול, דבחול עיקר התעוררות הרחמים היא בעת תקיעות דמעומד כנ"ל, ואילו בחל בשבת הרי מיד בהגיע זמן תקיעות דמיושב ואנו נמנעים מלתקוע מחמת תקנת חכמים מיד מתעוררת מדת הרחמים.
ויתכן דהיינו טעמא שהקדימה תורה קרא דזכרון תרועה דקאי על ראש השנה שחל בשבת, לפני הפסוק יום תרועה דאיירי בראש השנה שחל בחול, לרמז על זה בראש השנה שחל בשבת שנמנעים מלתקוע בו מכח תקנת חכמים, והוא רק זכרון תרועה, אם כן כל עיקרו מורה על קיום תורה שבעל פה אז מקדמת מדת הרחמים לבא, והקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים מיד בהגיע זמן תקיעות דמיושב, על כן אף הכתוב הקדימו לפי שהרחמים קודמים להתעורר בו יותר מבראש השנה שחל בחול.
ועד"ז פי' ק"ז זלה"ה בייטב פנים (אות ס"ה) בכוונת המדרש בפרשת העקידה, נתת ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון, דבאמת היו לאאע"ה ב' נסיונות בשעת העקידה, וכמ"ש בספה"ק יסוד האמונה דעיקר הנסיון היה דאחר שנצטווה לעקוד את יצחק בנו על גבי המזבח, וגמר בלבו לעשות רצונו יתברך שמו בלבב שלם שוב נאמר לו בצווי השי"ת אל תשלח ידך וגו' ואל תעש לו מאומה, וזה היה עיקר הנסיון שאחרי שנזדרז כל כך באהבה רבה כדי להשביע אהבתו את בוראו יתברך במה שישחט את בנו, אף על פי כן התגבר על השתוקקותו ועצר בעצמו מלהעלותו, וזהו שאמרו ז"ל נתת ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון יעיי"ש. ודוגמת זה הוא בראש השנה שחל להיות בשבת, דמדינא דאורייתא מצווים אנו לתקוע, וישראל משתוקקים לקיים מצות תקיעת שופר בידעם סגולתה הגדולה שעל ידי זה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ואף על פי כן הם נמנעים מלתקוע מחמת תקנת חז"ל, הוי זה גם כן בחינת נסיון אחר נסיון כמו בחינת העקידה, שהרי תקיעת שופר עצמה הוא זכר לעקידת יצחק, כמו שאמרו ז"ל (לעיל ט"ז ע"א) דעל כן תוקעין בשופר של איל כדי שיזכור לנו זכות עקידתו של יצחק, וכשחל ראש השנה בחול הוי הזכר לנסיון הראשון במה שתוקעין בו, וכשחל בשבת הוא זכר לנסיון הב' של העקידה שהתאפק אאע"ה מלשחטו וגבר על השתוקקותו, וכמו כן ישראל הם בבחינה זו שהם נמנעים מתקוע בשבת מחמת תקנת חז"ל.
ומעתה מובן שפיר טעם שסמך המדרש כל הני דרשות דמיירי בסגולת תקיעת שופר, שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, לקרא דזכרון תרועה דמיירי בשבת, ולא לקרא דיום תרועה דמיירי כשחל בחול, ולכאורה הא בשבת אין תוקעין בו כלל, ולדרכינו ניחא דבחל בשבת קודמת מדת הרחמים לבוא מבחול, באמצעות מה שאנו נמנעין מליתקע על ידי תקנת חז"ל, ולהכי שפיר אסמכינהו המדרש להני דרשות אקרא דזכרון תרועה, שהתעוררות הרחמים ממהרת לבא בשבת והקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.
[שם] כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אפ"ל על פי משל לאחד שעמד לפני משפט קשה, והיה עלול להיות נשפט בגזר דין קשה ח"ו, ומובן שבעמדו למשפט היה מלא פחד ורתת כי מי יודע איך יפול דבר המשפט, והנה בראותו את המצב שהמליצים ופרקליטים טובים מועטים המה, והשופטים מתכוננים להוציא עליו גזר דין קשה, התחיל להתחנן לפניהם במטותא מינייכו תמתינו לי עוד יום אחד להביא עוד ראיות ועדות לדברי, ומחר אבוא עמהם לפני השופטים ומהם תראו איך שהצדק אתי ותוציאו לצדק דיני.
הנמשל מובן דידוע מ"ש בזוה"ק (פ' פנחס) ובכתבי האריז"ל (פע"ח שכ"ד פ"א) דיום א' דראש השנה הוא דינא קשיא ויום ב' דראש השנה הוא דינא רפיא, ומובן כי ביום א' שבו דנים בדינא קשיא אז גדול הפחד על כל אחד ואחד כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, ומי יודע אם יוכל לצאת זכאי מיום הדין הנורא הזה, אמנם בשאר שנים כשחל בחול ותוקעין בשופר הרי סגולת השופר להמתיק הדין ולהפכו לרחמים כמ"ש רז"ל במד"ר פ' אמור (פכ"ט) ועוד בכ"מ, אבל כשחל להיות בשבת ואין תוקעין בו בשופר, אזי אנו מתחננים לפני הקב"ה שיחוס עלינו ולא יוציא את הפסק דין שלנו היום, אלא ימתין לנו עד יום מחר שאז נתקע בשופר, ועל ידי עבודה זו נוכל לצאת זכאי בדין, וביום השני שהוא דינא רפיא אז כבר יכולין לצאת זכאי בדין אף שאיננו זכאים כל כך, ונמצא דעל ידי מה שתקנו לנו חכז"ל שלא לתקוע בשופר ביום א' דראש השנה שחל להיות בשבת, על ידי זה מגיע לנו טובה גדולה, שעל ידי זה יתעכב הוצאת הפסק דין עד יום השני שתוקעין בו בשופר, ואז הוא כבר דינא רפיא.
ועל פי זה מובן שינוי הלשון דכתיב בפרשת אמור בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש, ולהלן בפרשת פנחס כתיב ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קודש יהיה לכם וגו' יום תרועה יהיה לכם. וצ"ב השינוי בסדר הכתובים דבפ' אמור גבי זכרון תרועה כללן יחד בחד בבא יהיה לכם זכרון תרועה מקרא קודש, ובפ' פנחס גבי יום תרועה נאמרו בנפרד מתחלה מקרא קודש יהיה לכם, ואחר כך יום תרועה יהיה לכם. ולפי הנ"ל א"ש דהנה חכז"ל דרשו בסוגיין ובמד"ר פ' אמור (סו"פ כ"ט) דקרא דזכרון תרועה קאי על ראש השנה שחל להיות בשבת דאין תוקעין בו והוא רק זכרון תרועה, ויום תרועה קאי על ראש השנה שחל להיות בחול. והנה מקרא קודש פירושו שהוא יום טוב, ועל כן בראש השנה שחל להיות בשבת שהוא זכרון תרועה כללם הכתוב יחד יהיה לכם זכרון תרועה מקרא קודש, דכשחל ראש השנה בשבת והוא רק זכרון תרועה אז הוא באמת יום טוב לישראל, דעל ידי זה הרי דוחין את הפסק דין עד למחר ונמתק הדין מעלינו, ושפיר ניתן לכוללם יחד דאין זכרון תרועה נגדיי למקרא קדש, דפירושו שהוא יום טוב, כיון שדנים ביום ב' שהוא יומא דדינא רפיא, משא"כ כשהוא יום תרועה דהיינו כשחל בחול דאז דנים ביום א' שהוא דינא קשיא, אז אין היו"ט כל כך בשלימות על ידי שהוא יום פחד ורעדה, ועל כן לא כלל הכתוב יום תרועה עם מקרא קודש, שהרי מחמת שהוא יום תרועה על ידי זה נגרע קצת משמחת יו"ט, על כן כתיבי לחודייהו יום תרועה לחוד, ומקרא קדש לחוד.
[שם] אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא כ"ג) שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. הנה יש עוד לאלו-ה מילין בזה לתרץ קושית הגמרא. ונקדים לתרץ עוד מה שדקדק בישמח משה (פ' אמור) דפ' פנחס כתיב מקודם מקרא קודש ואחר כך יום תרועה, דכתיב ובחודש השביעי באחד לחדש מקרא קודש יהיה לכם וגו' יום תרועה יהיה לכם, ובפ' אמור כתיב מקודם זכרון תרועה ואחר כך מקרא קודש, דכתיב זכרון תרועה מקרא קודש יהיה לכם.
ואפ"ל דבפרשת פינחס כתיב מקודם מקרא קודש שזה קאי על עצם היו"ט שהוא מקרא קודש, ואחר כך כתיב יום תרועה יהיה לכם שמצוה לתקוע ביום הזה, אמנם בפרשת אמור קאי על ענין אחר לגמרי, שהכתוב אומר שעל ידי זכרון תרועה דהיינו זכירת מלכיות זכרונות שופרות יכולין לפעול הרבה, אמנם לזכות לזה צריכין להתקדש ולהטהר ועל ידי זה יזכו לפעול עם התפילות, וז"ש זכרון תרועה דהיינו שיאמרו פסוקי מלכיות זכרונות שופרות ובזה יכולין לפעול הכל, אמנם תנאי יש בדבר שיהיה מקרא קודש, דבני ישראל נקראים קודש כמ"ש קודש ישראל לה', ולזכות לפעול על ידי הזכרון תרועה צריכין להתקדש ולהטהר להיות ראוי להקרא בשם קודש ועל ידי זה יזכו לפעול בהדיבורים של זכרון תרועה, ועל כן נאמר מקודם זכרון תרועה ואחר כך נאמר מקרא קודש.
[ל' ע"א] ומנלן דעבדינן זכר למקדש, דאמר קרא (ירמי' ל') כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה. מבואר שהקב"ה דורש את ארה"ק, ואמר קרא ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה וגו'. ולכאורה ראוי להבין דרישה זו מה טיבה, וכי מה שייך לדרוש לציון והלא הארץ עצמה אינה בעל בחירה להרע או להטיב, ואם כן אינה בגדר שכר ועונש.
אמנם הכוונה שהקב"ה דורש את העם היושב עליה מה מעשיהם, דכלל גדול הוא שהארץ נמשכת אחרי היושבים עליה, וכפי מעשיהם יהיה משפט הארץ מאת ה', שאם חוטאין עליה מטמאין את הארץ וגורמים ח"ו סילוק שכינה מן הארץ, וכמ"ש הב"ח ז"ל (טור או"ח סי' ר"ח) כי קדושת הארץ הנשפעת מקדושת השכינה נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו', ואם מטמאין את הארץ ח"ו נסתלקה השכינה מקרב הארץ ונמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, ובאכלם מפירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה מתוך בני ישראל ח"ו עיי"ש. וע"ד שפירשו העקידה והאלשיך הק' במאה"כ (פ' בחקותי) וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור, כי הקב"ה תובע את עלבון הארץ כאשר יושבי הארץ עוברים על מצות התלויות בארץ, ומטמאים את הארץ בעונותיהם כמו שמצינו שמזהיר הכתוב ולא תטמא את הארץ, וכאשר מטמאים את הארץ היא קובלת לפני הקב"ה ותובעת עלבונה, וז"ש וזכרתי את בריתי יעקב וגו' כי היה ראוי לזכור הברית שכרתי עם האבות הק', אבל מה אעשה כי לעומת זה והארץ אזכור, דזכירת הארץ מנגדת אתכם על שבתותיה אשר בטלתם וכן כתיב ותבואו ותטמאו את ארצי, כי ארץ ישראל מקפדת מאוד על החוטאים בה (ועיין בשלה"ק פ' שלח שהאריך בזה). נמצא כי בדרישת הארץ נדרשין ונפקדים עמה גם יושביה. ובכלל אותה הדרישה שאמה"כ (דברים י"א) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה גם אנחנו נדרשים, וכמ"ש רשיז"ל שם שעל ידי ארץ ישראל דורש כל הארצות.
וק"ז זלה"ה בישמח משה (ס"פ דברים) הביא בשם הטו"ז לפרש הכתוב הנ"ל כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, דשם ציון הוא מצויינים בהלכה מצויינים במצות, ואלמלי היה בירושלים איזה מצוה לא היתה נידונה כעיר הנדחת, אך דא עקא שאין דורשין לשם ציון ולא שמו אל לבם מהו הכוונה במלת ציון, וז"ש דורש אין לה עיי"ש באורך, דצריכין לידע דציון תלוי רק במצויינים במצות ולא זולת.
[שם] דאמר קרא (ירמי' ל') כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה. הנה הבורא יתברך הרי הוא שומר משמרתה של תורה, וכיון דבעיא דרישה ודורש אין לה, אם כן ראוי באמת שהבורא כל עולמים בעצמו ידרוש אותה, כי הדרישה של זולתו מה תועלת בה ואיננה שוה כל מאומה, ומה גם בדור השפל הזה שאין אתנו יודע כלל מה טיבה של דרישה זו. ואפ"ל בזה מ"ש הושענא למענך דורשינו, דמתפללין שהשי"ת ידרוש את עמו ישראל וציון הר קדשו לטובה.
[שם] דאמר קרא (ירמי' ל') כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה. [עיין מ"ש בס"ד במסכת סנהדרין דף צ"ז, על מאחז"ל אין בן דוד בא עד שנתייאשו מן הגאולה וכו'].
[שם] מהרה יבנה בית המקדש וכו', אימת וכו' אי נמי דאיבני בליליא. פירש"י בא"ד ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר בי"ט ודאיבני בליליא, והא קיימא לן במסכת שבועות (דף ט"ו:) דאין בנין בהמ"ק לא בי"ט ולא בלילה. הני מילי בנין בידי אדם, אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא עכ"ל. [עיין מש"כ בס"ד במס' סוכה דף מ"א ע"א, ד"ה במתניתין, ושם ד"ה עוד אפ"ל].
[ל' ע"ב] במתניתין בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. הנה כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' קידוש החודש הלכה ז') דיו"ט של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו ב"ד את החודש וכו'. והנה כתב בדרשות הר"ן בביאור ענין הברכה אשר נתן לנו את תורתו, דהיינו שנתן הקב"ה את התורה לנו בידינו וברשותינו לדרוש ולהוסיף בה כפי שכלם של עיני העדה שבכל דור ודור, וניתן לנו הרשות לחדש בה תקנות וגזירות וגדרים וסייגים, וכל מה שמוסיפים ומחדשים בה נחשב כעצם התורה. והנה לפי דברי הר"ן דתקנת חכמים יש לו כח כדאורייתא נמצא דאחר שהתקינו חכמים שיהיו נוהגין אותו יום קודש ולמחרתו קודש אף בבית המקדש, יש חיזוק ותוקף לקדושת שני הימים לפעול בשמי מרום בב' הימים בשוה, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ולפי זה כמו כן מה שנוהגין ב' ימים ראש השנה בגבולין, וגם האידנא בזמן הגלות שתקנו רז"ל דשני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמיין, יש גם ליום ב' שהוא דרבנן אותו הכח והתוקף כמו יום ראשון שהוא דאורייתא, וכמו כן יש לתקיעת שופר דיום ב' אותו הכח של תקיעת שופר דאורייתא כמו ביום א' להעלות זכרוניהן של ישראל לטובה.
ואפשר להסביר למה הוצרכו בגבולין לעשות תמיד שני ימים ראש השנה משא"כ במקדש לא היה על פי רוב אלא יום אחד בלבד. דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו אתנו הכהנים הגדולים מורי הדת מנהיגי ישראל, והם הורו לישראל דבר חוק ומשפט והדריכו אותם בדרכי ה', ואשרו וישרו נתיבות העם להורותם הדרך ילכו בה לשפר מעשיהם לפני הקב"ה, ואז היו להכלל ישראל מצוות ומעשים טובים לבוא בהם לפני המלך ביום הדין, והפרקליטים למדו סניגוריא על ישראל מכח מעשיהם הטובים, ולפיכך במקדש היה די ביום א', ששם היה כח קדושתם של הכהנים הקדושים משפיע על ישראל והוה סגי להו בתקיעת שופר של יום א' להעלות זכרונן לטובה. אמנם בגבולין בריחוק מקום ששם לא היתה חזקה כל כך השפעת הכהן הגדול והעם לא הטיבו מעשיהם כראוי, ויש לחוש פן לא יהיה סגי בעבודת יום אחד לעמוד מול כח המקטריגים ולהעלות זכרונן לטובה, וכמו כן בזמן הגלות כאשר בעוה"ר אין לנו כהן ולא נביא ולא מורה דרך ליישר נתיבותינו שנטיב דרכינו ונתקן מעשינו לפני הקב"ה ועל ידי כן מעשים אין בנו, ואנו דלים ורשים הי תורה והי מצוה דמגני עלן ביום הדין, ובמה נתרצה איפוא למצוא מליצי יושר להמליץ טוב בעדנו להוציא כאור משפטנו, וחכז"ל שראו הכל ברוח קדשם המה ראו כן פחדו שלא נצא ח"ו חייבים מיום הדין, על כן לטובתינו תקנו לנו ב' ימים טובים של ראש השנה, דאף אם ביום הראשון עדיין לא נהיה ראויים ולא יהיה בידינו מעשים טובים די השב לסתום בהם את פי המסטינים, מ"מ מאחר שכבר התפללנו ותקענו בשופר ביום הראשון, אם כן יש בידינו ביום השני גם כח המצוה של היום הראשון, ובצירוף כח העבודה של יום הא' יעלה זכרוננו לטובה לפני הקב"ה בתקיעת שופר של יום הב', ויסתמו פי מקטריגנו. ומלאכי רחמים יליצו יושר בעדינו לצאת בדימוס בדין, דהרי כח השופר של יום הב' גם כן יש לו כח תקיעת שופר דאורייתא כמו יום א', ועל כן שפיר דמי מה שתיקנו לנו ב' ימים.
ועד"ז יש לרמז בדברי המשנה הנ"ל דבראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, דבראשונה שהיו הדורות מתוקנים היה די ביום א' של ראש השנה בלבד כנ"ל, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, היינו שחסרו המליצים הטובים על ידי שלא היה להם לישראל עדיין די זכותים במה להמליץ טוב עבורם, ונתקלקלו הלויים בשיר, פי' דעל ידי שחסרו לישראל כהן ונביא מנהיגי ישראל מורי דרך אמיתיים להורות לעם ה' את דרך ה' על ידי זה קלקלו עם הקודש את דרכיהם, ולכן התקינו וכו' היינו שתיקנו לטובתינו שני ימים טובים של ראש השנה, דכל עוד שעדיין לא תיקנו עם ה' דרכיהם כהוגן ביום הראשון יהיה להם עוד יום השני, וגם בצירוף תקיעת שופר של יום ב' שכוחו גם כן יפה כתקיעת שופר דאורייתא על ידי זה יועיל יותר להשתיק הקטרוג ולהעלות זכרוניהם של ישראל לטובה.
[שם] מתניתין בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. ופירש"י ותוספות דנתקלקלו הלוים בשיר, היינו בתמיד של בין הערבים כדמפרש בגמרא, אבל בתמיד של שחרית לא התקינו שיר של יו"ט לפי שברוב השנים אין העדים מקדימין לבא קודם תמיד של שחר.
ויל"פ המאמר ע"ד רמז, דהנה אמרו רז"ל (זוה"ק פ' שופטים דף ער"ה ע"א) דכשהשטן בא לקטרג על ישראל שחטאו שואל הקב"ה מי מעיד בהם וכו', יבא השמש ויעיד וכבוא השמש אומר הקב"ה לא יקום עד אחד כתיב, תבא הלבנה להיות עד, אז הלבנה מתכסה ואין שני עדים שיעידו, זש"ה בכסה ליום חגנו. ולכאורה צריכין להבין איך אפ"ל שהלבנה מתכסה ואינה נראית, הלא בב"ד של מטה קדשו החודש על פי הראיה שראו עדים את הלבנה.
אך י"ל על פי מה דאיתא בגמרא פ"ק דע"ז (ג' ע"ב) דבשלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, ותורה כתיב בה אמת ואינו דן לפנים משורת הדין ואז מדת הדין שורה ח"ו, ועל כן אמרו שם (ד' ע"ב) דלא ליצלי איניש צלותא דמוסף בתלת שעי קמייתא בראש השנה ביחיד כיון דמפקיד דינא דילמא מיעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי וכו'. ואפ"ל דמהאי טעמא גם הלבנה מתכסית בראש השנה בשחרית באותם שעות שהקב"ה דן עולמו במדת הדין, כדי שלא יביאו אותה להעיד כי הוא עת שליטת הדין, ורק אחר כך כשעברו אלו השעות וכבר תקעו וסדרו כל התפלות ונמתקו הדינים אז מראה הלבנה עצמה, ואז רואים אותה גם העדים לבא להעיד על קידוש החדש, ועל כן אמרו רז"ל דבשחרית לא התקינו שיר של יו"ט שברוב פעמים לא הקדימו העדים לבא וכו', היינו דעדיין לא נראית הלבנה לפי שהוא שעת דין כנ"ל, ואין מקום לומר שיר של יו"ט עד אחר שהתעוררו ישראל ברחמים.
והיינו דאמרו חכז"ל במשנה, פעם אחת נשתהו העדים מלבא, הכוונה על העדים בב"ד של מטה, וגם הכוונה על הלבנה שלא באתה להעיד בב"ד של מעלה, לפי שהיה אז התגברות הדינין מרוב העונות, עד שהלבנה נתכסתה ולא נראתה אף אחר חצות מפחדה שלא יביאוה להעיד על ישראל, וע"כ נתקלקלו הלוים בשיר שלא יכלו לומר שירה של יו"ט, עד"ש (ברכות ל"ה ע"א) אין אומרין שירה אלא על היין, כלומר בשמחה, ואז לא יכלו לומר שירה בשמחה לפי שראו שרבו העוונות כ"כ, שאף אחר התקיעות והתפילות עדיין נתייראה הלבנה להראות את עצמה, התקינו שיהיה אותו היום קודש ולמחר קודש, ע"פ הידוע מדברי הזוה"ק (פ' פנחס דף רל"א) דלכך הוא ר"ה שני ימים, דביום ב' הוא דינא רפיא ולא קשיא כ"כ כביום ראשון, ובזה נחה דעת הלוים שלמחר בשעה שידונו את ישראל יהיו כבר הדינים בבחינת דינא רפיא ויצאו זכאים בדין, וע"כ התקינו שיהיה היום קודש ולמחר קודש והבן.
[ל"ב ע"א] אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר וכו'. ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, ר"א אומר דכתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וכו'. [עיין מ"ש לעיל בריש פרקן בד"ה מנה"מ וכו' אמר רבא וכו'.]
[שם] מנין שאומרים מלכיות וכו', רבי יוסי בר יהודה אומר וכו' הרי הוא אומר (במדבר י') והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם שאין תלמוד לומר אני ה' אלקיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלקיכם זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו זכרונות יהיו מלכיות עמהן. אפשר לרמז ע"ד שהתרעמו בזוה"ק (תיקוני זוהר תיקונא שתיתאה) על אותן המבקשים צרכיהן הגשמיים בראש השנה ויו"כ וצווחין ככלבין הב הב, ועיקר בקשתינו ותפלתינו צריך שיהיה על צער וגלות השכינה הקדושה ושיתגדל ויתקדש שמיה רבא עיי"ש באריכות. אמנם באמת הא בהא תליא, דבשעה שבני ישראל הם בטובה ומקיימין תורה ומצות מתוך הרחבה הוי זה כבוד שמים, משא"כ כשישראל דוויים וסחופים בתוקף הגלות והשעבוד אין זה כבודו יתברך, כאשר ראינו בעינינו בהחורבן הגדול שאירע בזמנינו בשנות הזעם רח"ל כמה גדול היה חילול כבודו יתברך בין האומות, ולעומת זה כשיעלה זכרונינו לטובה לפניו יתברך ויפקדינו לישועה וגאולה שלימה בקרוב אין לך כבוד שמים גדול מזה, ואם כן גם הבקשות הגשמיות שבני ישראל מבקשים אין זה צרכי עצמם לבד אלא תלוי בהם כבוד שמו יתברך.
ואפשר שזה נרמז בדבריהם ז"ל והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם וכו' וסמיך ליה אני ה' אלקיכם, שעל ידי שיעלה זכרוניכם לטובה יוודע לעין כל כי אני ה' אלקיכם ויתגדל ויתקדש שמו ומלכותו יתברך, וזה בנה אב דכל מקום שנאמר בו זכרונות, היינו כשיזכרו ישראל לטובה, שם יש מלכיות עמהם שיוצמח מזה כבוד שמו ומלכותו יתברך.
[שם] הני עשרה מלכיות כנגד מי וכו', ר' יוחנן אמר כנגד כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו ויאמר דבראשית ט' הוו, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו. הקשה במהרש"א דהוא גופה קשיא, למה שינתה התוה"ק לכתוב המאמר הזה בלשון בראשית, ולא כתיב ויאמר כמו באחרינא. ותירצו דהיינו טעמא משום דשמים וארץ נבראו במחשבה, לכך לא כתיב ויאמר אלא בראשית ברא, דהיינו שבמחשבה ברא אלקים השמים והארץ. והקשה בשם משמואל דעדיין הא גופה קשיא, דלמה נבראו השמים וארץ במחשבה יותר משאר הנבראים. ותירץ דאמרו חכז"ל למה נבראו המלאכים ביום ב' ולא ביום ראשון, שלא יאמרו מיכאל היה מותח השמים בדרומו וגבריאל בצפונו, וכן הביא רש"י ז"ל מאמר חכמינו ז"ל על הפסוק יום אחד, שלא יאמרו שותף היה להקב"ה במעשה בראשית ע"כ. ומבואר בגמרא כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך, ואם כן בעל כרחך היה צריך להיות שמים וארץ במחשבה, דאלו היה בדיבור היה נברא ממנו מלאך והיו אומרים ח"ו שותף היה להקב"ה בבריאת שמים וארץ, וכן הובא זה בקצרה בפתיחת הנועם מגדים ז"ל.
והנה המהר"ש יפה ז"ל ביפה תואר נתקשה טובא, דמה"ת יטעו לומר שותף היה להקב"ה במעשה בראשית, שהוא יתברך שמו הוצרך ח"ו לסיוע המלאכים, דמאחר שיגלה לנו שהם נבראים, איך יעלה על הדעת שמי שיכול לברוא אותם, לא יוכל לברוא העולם בלי סיועם, יעיי"ש במה שהאריך לתרץ, גם בנזה"ק האריך בזה. ולפענ"ד דהנה יש דעה דבן נח אינו מציווה על השיתוף, והנה קושיא הנ"ל לא קשה אלא למ"ד דגם בני נח מצווין על השיתוף, דלמ"ד אין בני נח מצווין על השיתוף, א"ש דמצאו האומות העולם מקום לטעות, במה שחילק באמונה זו, שציום להאמין במציאותו יתברך שמו ולא ציום שלא להאמין בשיתוף, ועד"ז אמרו חכז"ל דבמה שאמר נעשה אדם יש פתחון פה למינים, ואך תשובתו בצדו במה דכתיב ויברא ולא אמר ויבראו כמ"ש רש"י ז"ל שם, ואם כן י"ל גם בזה דכיון שנמסר לאומות העולם האמונה עד"ז הוצרכה התוה"ק לבטל טעות זה מישראל, ולכן כתיב בראשית ברא ולא כתב ויאמר, להורות שנברא במחשבה, שלא יאמרו שותף היה ח"ו במעשה בראשית.
[שם] ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו ויאמר דבראשית ט' הוו, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו. המהרש"א ז"ל הקשה למה שינה הכתוב ולא הזכיר גם בראשונה אמירה כמו בט' האחרות. ותי' דכיון שהבריאה הראשונה היה יש מאין דבר פשוט הוא שהיה באמירה ולא בעשיה, דלא שייך עשיה בדבר שאין בו ממש, על כן לא הצריך לומר אמירה עכת"ד ז"ל. אמנם תירוצו צ"ב, דהרי אצלו יתברך אין חילוק בין יש מיש ליש מאין והיכולת בידו לברוא בכל אופן, והעשיה אצלו יתברך היינו האמירה כמ"ש וברוח פיו כל צבאם.
ובספה"ק נועם מגדים עה"ת תי' באופן אחר דע"כ לא נאמר לשון אמירה בראשונה, דמלת בראשית נחשב למאמר ואינו מאמר ממש, רק במחשבה נבראו שמים וארץ, וטעמו של דבר עפמ"ש רז"ל (חגיגה י"ד ע"א) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך שנאמר וברוח פיו כל צבאם, ואם היה הבריאה ביום א' על ידי מאמר היה נברא תיכף מלאך, וארז"ל הובא ברשיז"ל שלא נאמר יום ראשון רק יום אחד, מלמד שהיה הקב"ה יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום ב' כדי שלא יאמרו שתי רשויות יש, ולטעם זה לא היה הבריאה ביום א' על ידי מאמר עכ"ד ז"ל. אולם גם זה קשה דהרי פלוגתא הוא בגמרא הנ"ל, ואיכא למ"ד דמלאכים מנהר דינור נבראו ולא מדיבור, ולזה המ"ד אכתי יקשה למה לא נאמר מאמר ביום א'. ועוד דהקב"ה הוא כל יכול והיה היכולת בידו שיהיה הבריאה הראשונה על ידי מאמר ואעפ"כ לא יברא מלאך, והדרא קושיא לדוכתיה מדוע שינה הכתוב ביום א' לכתוב בראשית ולא מאמר כבאחרינא.
ואפ"ל בהקדם מתניתין (אבות פ"ג מ"ט) רחב"ד אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והקשה המדרש שמואל שזה סותר לדברי הלל (שם פ"ב מ"ה) שאמר שאין בור ירא חטא, דלפי דבריו איך אפשר שיהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו. ותי' דבמחשבה ובכח צריך שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו שיקבל עליו לקיים כל דברי התורה ומצות בלב שלם ונפש חפצה כשידעם, דרחמנא ליבא בעי, אמנם בדברי הלל הכוונה היראה מהחטא במעשה ובפועל שזה אי אפשר רק כשיהיה חכם בחכמת התורה, שאם אינו יודע מה שהוא עבירה אי אפשר לו להזהר ממנה, על כן אמר ואין בור ירא חטא עכ"ד, וכן כתבו הברטנורא והתוס' יו"ט שם.
ובזה פי' ק"ז הישמח משה זלל"ה המדרש תנחומא (פ' בראשית) עה"פ ויאמר אלקים יהי אור, א"ר יצחק פתח דברך יאיר מבין פתיים, תחלת דברך במעשה בראשית היה ויהי אור, מבין פתיים, משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה. ופי' כי הדיבור הראשון במעשה בראשית היה בבריאת האור והדיבור הוא המעשה וגמר הפעולה במעשה בראשית, אם כן האור קדמה בפועל לכל, והנה התורה נקראת אור כמ"ש והתורה אור, ע"כ משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה, דכמו שהאור קדמה בפועל לכל מעשה בראשית, כמו כן צריך שיקדים חכמת התורה בפועל לכל דבר, ומ"ש ז"ל שצריך להקדים יראת חטאו לחכמתו, היינו רק במחשבה עכ"ד ז"ל.
ואפשר להוסיף נופך לד"ק ולהרחיב הביאור בזה, על פי מה דאיתא בזוה"ק ובזו"ח בראשית ברא אלקים, הדא היא פיקודא קדמאה דכלא ואקרי פיקודא דא יראת ה' דאקרי ראשית דכתיב ראשית חכמה יראת ה' עכ"ל. והנה לתכלית היראה ברא ה' את השמים ואת הארץ וכל הנבראים, כמ"ש והאלקים עשה שיראו מלפניו, ואיתא בזוה"ק דבראשית רזא דמחשבה, ולא היה מאמר ביום הראשון רק במחשבה היתה בריאה הראשונה.
ומעתה נבין טעם הדבר ששינה הכתוב לכתוב בראשית בבריאה הראשונה ולא מאמר, כי היה רק במחשבה לבד ולהורות בא שהיראה הנקרא ראשית ע"ד ראשית חכמה יראת ה', צריך שתקדים לכל דבר במחשבה ואפילו לאור דהיינו תורה, כמ"ש במד"ר א"ר סימון ה' פעמים כ' כאן אור, נגד חמשה חומשי תורה וכו' יהי אור כנגד ספר בראשית וכו'. והדיבור הראשון במעשה בראשית נאמר אצל בריאת האור דהיינו תורה, להורות שלמעשה צריך שתקדים חכמת התורה לכל דבר.
באופן אחר יש לתרץ קושית המפרשים דהא גופא טעמא בעי מדוע שינה הכתוב ביום הראשון לכתוב בראשית ולא מאמר. ובזוה"ק כתבו דאמירה הראשונה היה ברזא דמחשבה, ועל כן לא נאמר בו לשון מאמר, אמנם הא גופא טעמא בעי מדוע נשתנה מכללו מכל מעשה בראשית להיות בריאת יום ראשון ברזא דמחשבה ולא באמירה ממש. ואפ"ל על פי מ"ש ז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים עמד ושתפה למדת הרחמים וכו', מבואר דבמחשבה נברא העולם במדתהדין, ובמעשה הקדים הקב"ה מדת הרחמים וכו', כדכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים.
ויתבאר על פי המבואר בספה"ק דדיבורו של הקב"ה מכרחת, משא"כ הידיעה ורזא דמחשבה. וכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' בשלח) דע"כ הוצרך להיות קריעת ים סוף על ידי המטה ולא על ידי דיבורו של משה, מפני שהשכינה מדברת מתוך גרונו וה"ה דיבורו של הקב"ה, ודיבורו יתברך הוא נצחי ואי אפשר שיפול בו שינוי כמ"ש שלמה המלך ע"ה ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, ולפי שהיה הצורך שתהיה הבקיעה רק לפי שעה, ואחר כך ישובו המים לאיתנו לנער את מצרים, על כן לא היה אפשר שתיעשה על ידי הדבור עיי"ש. וכמו כן לענינינו דלא רצה הקב"ה לבחינה זו של מדת הדין שתתקיים, ומעיקרא כך עלתה במחשבה לפניו יתברך, שבמעשה יהיה נברא העולם במדת הרחמים, וע"כ בריאה הראשונה שהיתה במדת הדין דכתיב בראשית ברא אלקים, היתה ברזא דמחשבה ולא בדיבור ואמירה, כי דבר אלקינו יקום לעולם ואי אפשר שיפול בו שינוי והבן.
[שם] ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו ויאמר דבראשית ט' הוו, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו. לכאורה הא גופא קשיא למה שינתה התוה"ק לכתוב המאמר הזה בלשון בראשית ולא כתיב ביה ויאמר כמו בט' מאמרות אחריני. ותירצו דהטעם משום דשמים וארץ נבראו במחשבה לכך לא כתיב ויאמר אלא בראשית ברא, דהיינו שבמחשבה ברא אלקים את השמים ואת הארץ. והקשה בספר שם משמואל דהא גופא טעמא בעי למה נבראו שמים וארץ רק במחשבה ולא בדיבור, ותי' על פי מה דאיתא במד"ר (פ"א סי' ג') למה נבראו המלאכים רק ביום ב' שלא יאמרו שותף היה להקב"ה במעשי בראשית. והנה אמרו חז"ל (חגיגה י"ד ע"א) שמכל דיבור ודיבור של הקב"ה נברא מלאך, ואם כן אילו היו שמים וארץ נבראים בדיבור, אם כן היו נבראים מלאכים בדיבורו של הקב"ה ביום הראשון, ואכתי איכא לחששא דשמא יאמרו וכו' ח"ו, לכן נבראו שמים וארץ בבחינת מחשבה בלבד. אמנם באמת יש להקשות גם בהיפוך דמדוע נברא כל הבריאה בדיבור, והא הקב"ה הוא כל יכול וסגי כח לברוא כל הבריאה במחשבה לבד, ואיזה צורך היה שיברא העולם בדיבור דווקא. ונראה לבאר דהנה בענין התוכחה מצינו שהיו בזה זמנים שונים בישראל, שהיה זמן שהדור היה במדריגה גדולה ונעלה שבאו לשמוע דבר ה' בבר לבב, ומכש"כ אם המוכיח היה צדיק נשגב ותמים במעשיו, לא היה צריך להשמיע בפיו דברי תוכחת ומוסר ובאין אומר ודברים כבר נשמע קולו כי בלב ולב ידבר, ומחשבה טובה של הצדיק צרפם וזיככם אל המעשה הטוב, וע"ד שפירש הבינה לעתים (דרוש ס"ד) מאמרם ז"ל (ברכות ו' ע"ב) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שהצדיק על ידי פעולותיו ומעשיו הטובים והישרים יעשה רושם בלב כל אדם לעשות כמעשהו בלי מוצא שפתים, וז"ש כל אדם שיש בו יראת שמים, כלומר בתוכו בפנימיות לבו, אזי אפילו אין אומר ואין דברים, דבריו שבלבו ממילא נשמעים ועושה רושם בלבבם, וממנו יראו וכן יעשו כמוהו להריח ביראת ה' החופף עליו עכ"ד.
אמנם יש כמה דורות שאינם במדריגה כזו, מכל מקום הגם שאינו מועיל בהם מחשבה והרהורי הלב, עכ"פ כשיוצא הדיבור מפי הצדיק פועל בהם לטובה, והתוכחה מביאה ברכה לעולם שייטיבו מעשיהם ודרכיהם, שניתן מן השמים כח בהדיבור לפעול על ידו גם מה שלא היו יכולים לפעול במחשבה לבדו.
ויש לבאר מאין ניתן כח זה בהדיבור יותר מבמחשבה, ויש לומר שאז במעשה בראשית שהיה אפשר להקב"ה לברוא כל תולדות שמים וארץ במחשבה גרידא, ובחר במאמר דייקא, בזה ניתן כח בהדיבור שיהיו יכולים לפעול בו מה שאין יכולים לפעול במחשבה לבדה.
[שם] כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו ויאמר דבראשית ט' הוו, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו. הנה הך מלתא דמחשבה כמעשה נלמד מבריאת העולם, על פי מה דאיתא בזוה"ק דאמירה הראשונה דבראשית היה ברזא דמחשבה ולא בדיבור, ואמרז"ל בגמרא שבת (קי"ט ע"ב) א"ר אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו עכ"ד הגמרא. וכיון דבריאת שמים וארץ היתה ברזא דמחשבה כמבואר בזוה"ק, אם כן נשמע משם דמחשבה כמעשה.
[ל"ב ע"ב] מדקאמר בשעת הלל מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מ"ט, אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה [הלל] לפניך בר"ה וביום הכפורים, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. בספה"ק בני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר ג' דרוש ב') הביא הקושיא המפורסמת דהנה איתא בירושלמי [הובא בטור סי' תקפ"א] א"ר סימון כתיב ומי גוי גדול וכו' ישראל אע"פ שיש להם דין לובשים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים יודעים שהקב"ה עושה להם נסים ע"כ. ונראה מדברי הירושלמי הזה דמצוה להתנהג בשמחה ולא יחרד מאימת הדין, והנה בתלמודא דידן נראה בהיפך דדואגין מפחד יום הדין עד שאין יכולין לומר שירה בלב שמח, ולכאורה הרי זה סתירה לדברי הירושלמי הנ"ל שאוכלין ושותין ושמחים שיודעים שהקב"ה יעשה להם נסים, וכבר עמדו על זה הרב בעל יפה מראה ובעל בינה לעתים (דרוש ב'). גם צ"ב לשון הגמרא שאמר שעל כן אין אומרים שירה מפני שספרי חיים וספרי מתים פתוחין, הא טעמא שאין אומרין הלל הוא מפני ספרי מתים ולא מפני ספרי חיים, ולמה נקט תרווייהו.
גם צ"ב דהרי ספרי מתים דנקיט קאי לכאורה על הרשעים שנידונים לאלתר למיתה, וכמו שהקשה החיד"א ז"ל בספר פתח עינים על מ"ש לאלתר למיתה הא חזינן דעדיין חיים הם, ופי' דזה המיתה היינו מיתה רוחנית עיי"ש. אמנם צ"ב למה קוראם מתים הלא כל זמן אשר עוד בו נשמתו אפשר עוד לשוב בתשובה ולהיות בין החיים כי אין לך דבר העומד בפני התשובה.
ואפ"ל על פי מה דאיתא בקהלת רבה (פ"ד) עה"פ ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה, דדריש ליה על אבות העולם ומשבח אותן שרק בזכותם נצולים ישראל מן הגזירות, וז"ל רבי יהושע פתר קרייא בישראל, בשעה שעמדו לפני הר סיני כיון שבאו לאותו מעשה (של העגל) לא הניח משה זוית בקרקע ההר שלא נחבט עליה ומבקש תפלה ורחמים על ישראל ולא נענה וכו', מה עשה נתלה במעשה אבות מיד הזכיר ואמר (שמות ל"ב) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך וכו', כיון שאמר אשר נשבעת להם בך למען שמך, באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים עליהם וכו', על אותה שעה הוא אומר ושבח אני את המתים וגו'. ר' שמואל בר נחמן פתר קרייא בדוד, בשעה שבנה שלמה את בית המקדש בקש שתרד אש מן השמים ולא ירדה, הקריב אלף עולות ולא ירדה, התפלל כ"ד תפלות ולא ירדה, עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך (דה"ב ו') מיד ירדה וכו' ועל אותה שעה נאמר ושבח אני את המתים וגו' עכ"ד המדרש.
ועל פי זה אפ"ל דמ"ש הגמרא דספרי מתים פתוחים לפניו, הכוונה על אבות העולם והצדיקים שבעולם העליון, שבשעה שנידונים החיים וספרי החיים פתוחין לפניו, באותה שעה פתוחין גם ספרי המתים היינו האבות הק' והצדיקים וקדושים אשר בארץ המה, והקב"ה צופה במעשיהם ובזכותם אנו נושעים. ועל כן אמרז"ל דאין ראוי לומר שירה, דכיון שכל מבטחינו לזכות בדין הוא אך על ידי זכות אבות ולא בזכות עצמינו על כן אין אומרים שירה, דידוע מספה"ק שמי שאינו נושע בזכות עצמו אלא בזכות אחרים אינו רשאי לומר שירה, שאין אומרים שירה על דבר שאינו שלו, ולכן כיון שזוכין בדין רק בזכות אבות ולא בזכות עצמן על כן אין ראוי לומר שירה.
ומעתה א"ש דאין סתירה כלל מדברי הגמרא הנ"ל המובא בטור (בסימן תקפ"ב) שאין אומרים שירה בר"ה לפי שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, למ"ש הטור (בסימן תקפ"א) בשם הירושלמי דישראל שמחים בר"ה שיודעים שהקב"ה עושה להם נסים, דמה שישראל בטוחים הוא מהאי טעמא גופא משום שספרי חיים וספרי מתים ביחד פתוחים לפניו יתברך, והקב"ה מביט במעשיהם של האבות הק' והצדיקים הקודמים ובזכותם ראוי להושיענו כנ"ל, על כן שפיר לובשים לבנים וכו' ושמחים ויודעים שהקב"ה עושה להם נסים דבטוחים בזכות הקדושים אשר בארץ המה כנ"ל, והיינו גופא טעמא שאין אומרים שירה, לפי שלא בזכות עצמן הן נושעין אלא בזכות אחרים שאז אין ראוי לומר שירה, ואלמלי היו נידונים להוושע בזכות עצמן גדול הפחד דמי יזכה בדין, ואשר על כן הקב"ה עושה עמהן בזכות אחרים כנ"ל, ואם כן אין ראוי לומר שירה, ומ"מ ראוי להם להיות שמחים ובטוחים שהקב"ה יעשה להם נסים והבן.
[שם] מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מ"ט, אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה [הלל] לפניך בר"ה וביום הכפורים, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. בספה"ק בני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר ג' דרוש ב') הביא הקושיא המפורסמת דהנה איתא בירושלמי (הובא בטור סי' תקפ"א) א"ר סימון כתיב ומי גוי גדול וכו' ישראל אע"פ שיש להם דין לובשים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים יודעים שהקב"ה עושה להם נסים ע"כ. ונראה מדברי הירושלמי הזה דמצוה להתנהג בשמחה ולא יחרד מאימת הדין, והנה בתלמודא דידן נראה בהיפך דדואגין מפחד יום הדין עד שאין יכולין לומר שירה בלב שמח, ולכאורה הרי זה סתירה לדברי הירושלמי הנ"ל שאוכלין ושותין ושמחים שיודעים שהקב"ה יעשה להם נסים, וכבר עמדו על זה הרב בעל יפה מראה ובעל בינה לעתים (דרוש ב').
ונראה לפרש על פי דברי החתם סופר זלה"ה בדרשותיו (בדרוש ז"ך אלול תקפ"ז לפ"ק, בדף שס"א) שפירש במאמר רז"ל הנ"ל שעל כן אין אומרים הלל בראש השנה ויה"כ אמר הקב"ה מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל יאמרו שירה. וזל"ק: הענין כי היה ראוי לומר שירה על החסד שהקב"ה החיינו לזה"ז שנזכה לשוב על עונותינו אולי יתעשת ונזכה לתקן דרכינו מכאן ואילך, ואלו חלילה המיתנו כבר בחטאנו לפניו כבר היינו מיואשים מכל טוב, וראוי לומר הלל על הנס הגדול הזה. אך אין אומרים שירה וברכת הנס אלא על רוב הציבור כמבואר ברי"ף ורא"ש פ' הרואה. ומבואר בהוריות (ו' ע"א) כפרה השייכי למתים גם מתים נמנים לרוב, ואם כן בראש השנה ויה"כ שגם המתים שכבר מתו נדונים, שהרי משו"ה מזכירים נשמתם ונודרים צדקות בעדם, ולאותן שבאמת מתו ולא זכו להגיע להיום הזה ולזמן תשובה להם לא נעשה נס, והחיים שנעשה להם טובה המה מועטים נגד המתים, על כן אין ראוי לומר הלל בראש השנה ויה"כ, והיינו דשאלו מלאכים מאי טעמא אין אומרים הלל על החסד הזה, והקב"ה משיב הואיל וספרי מתים גם כן פתוחים והם הרוב אין ראוי לומר שירה עכל"ק.
והנה מ"ש שגם המתים נידונים והראיה שמזכירין נשמתם וכו', באמת דבר זה שגם המתים נידונים מפורש יוצא בכתבי האריז"ל, דהאר"י הק' פירש מה שיסדו בתפלה זכרינו לחיים ואחר כך אומרים בכפילא זוכר יצוריו לחיים, דזכרינו לחיים קאי על החיים וזוכר יצוריו קאי על המתים שגם הם צריכים רחמים לעלות ממדריגה למדריגה עכ"ד. והרי שגם הם נידונים בראש השנה. והנה המתים שכבר מתו אין להם אפשרות בעולם האמת לעשות איזה עבודה שיזכו על ידי זה בחתימה טובה כי במתים חפשי כתיב כיון שמת אדם נעשה חפשי מם המצות כמ"ש רז"ל (שבת ל' ע"א) והם תלויים ועומדים רק על החיים שישנם עדיין בעולם הזה שעל ידי החיים יזכו גם הם וע"ד ברא מזכה אבא, ולז"א בגמרא דכיון שגם ספרי מתים פתוחין לפניו על כן אין אומרים הלל, אבל החיים שישנם עדיין בעולם הרי אפשר להם לזכות בדין על ידי עבודתם להבורא ב"ה, על כן הם בטוחים בחסדי השי"ת שיצאו זכאי בדין. ומעתה מיושב הסתירה הנ"ל, דישראל שפיר שמחים בראש השנה והם בטוחים שהבורא יתברך יעשה להם נסים דעל ידי עבודתם יתכן להם עוד לתקן ולהפוך הכל לטובה, ומה שאין אומרים הלל, זה הוי בשביל המתים שהם אינם יכולים לעשות כלום כנ"ל.
עוד אפ"ל הכוונה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ע"ד הנ"ל דספרי מתים הכוונה על אלו שכבר מתו, והנה כשתהיה הישועה הרי יבואו מיד משה רבינו ע"ה ודור המדבר עמו כנ"ל, ואם כן בכל שנה ושנה ביום הדין כשדנים על הגאולה הרי נידונים בזה גם אותם הכתובים בספרי מתים אם יחזרו להיכנס ולהכתב בספרי החיים. וזהו הטעם שספרי חייים וספרי מתים פתוחים לפניו כדי לדון אם להוציא אותן שכבר מתו מספרי מתים ולחזור ולכתוב אותם בספר החיים שיעמדו לתחיה בעת הישועה. וז"ש ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לדון אם יעמידו אותן בזו השנה בספר החיים.
[שם] אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה [הלל] לפניך בר"ה וביום הכפורים, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה. תמהו המפרשים בשלמא ספרי חיים שהם פתוחין מובן דהרי הם נידונים ביום הזה, אבל המתים שכבר מתו מה שייך לדונם.
ונתברר לי עכשיו פי' חדש על הגמרא, דבעוה"ר בדורינו הגיעו עלינו צרות וגזירות חדשות שלא שערום אבותינו, וכי מי היה יכול לשער בנפשו כזאת בדורות הקודמים שיגררו עצמות קדושי עליונים בארה"ק, וישליכו אותם מקבריהם כאבן דומם על פני השדה, ואיתא בגמרא (יבמות ס"ג ע"ב) עה"פ והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם אמר רבה בר שמואל זו חטוטי שכבי, דאמר מר בעון חיים מתים מתחטטין, ופירש"י מחטטי שכבי מוציאים הנקברים מקבריהם ע"כ. עכ"פ עכשיו בדורינו מובנים הדברים בעוה"ר דבעון החיים מחטטים שכבי, ובמה שנדונים החיים נדונים גם המתים עמהם.
[ל"ד ע"א] אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה וכו', מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל [ועבד תרווייהו, רש"י], מתקיף לה רב עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה, [ומשני] דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה, מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה, [ומשני נמי] דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה וכו' יעיי"ש.
והנה הבית יוסף (סי' תק"צ) מביא שכתבו הרא"ש והר"ן שנשאל רבינו האיי גאון ז"ל וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר, והאיך אפשר שכל ישראל ישכחו מהו תרועה. והשיב רבינו האיי כך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים יבבות כבדים שהם שברים, ואלו ואלו יוצאים ידי חובתם דשניהם תרועה הן, אלא שהיה הדבר נראה כחלוקה אף על פי שאינה חלוקה וכו', כי חכמים של הללו מודים דיבבות תרועה הוא וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה הוא, וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד ולא יהא ביניהם דבר שהדיוטות רואים אותו כחלוקה וכו', ולפי זה כי אמרינן בדרבי אבהו מספקא ליה אי גנוחי גנח אי יילולי ייליל וכו', צריך לומר דלא ספק ממש קאמר לענין דינא אלא לחילוקי המנהגות קורא ספק, ולשון שאינו מדוקדק הוא. וכן כתב הריטב"א בתשובה עכ"ד הרא"ש והר"ן. וכתב עלה הבית יוסף כי מדברי הרמב"ם משמע שאינו סובר כן, אלא ספק בעיקר הדין הוא שנסתפק לנו בתרועה האיך הוא, שכתב (בפ"ג בהל' שופר) וז"ל: תרועה האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הצרות ואין אנו יודעים האיך היא וכו', נמצא מנין התקיעות ל' כדי להסתלק מן הספק עכ"ל. משמע דספק גמור נסתפק לנו לענין הדין. וכן נראה דעת סמ"ג שמחמת ספק שנסתפק לענין הדין תיקן כן, וקודם רבי אבהו היה נוהג כל מקום כסברת רב המקום ההוא, וכשבא רבי אבהו קבץ כל הספיקות והתקין שיעשו כדברי כולם כדי שיצאו כל ישראל י"ח תקיעת שופר בלא ספק כלל עכ"ד הבית יוסף.
ובאמת ראוי להבין דברי רבינו האי גאון ז"ל, דלפי דבריו שאינו ספק לענין דינא והכל מודים דגם שניהם תרועה הם ויוצאין בהן ידי חובת תרועה מן התורה, אם כן למה הי"ל לתקן כל אלו הג' סדרים גם יחד, ואי משום שלא יהא דבר שנראה כחלוקה, היה די לתקן שיהיו כל ישראל עושים סדר אחד בלבד או תשר"ת או תש"ת או תר"ת, כיון שלדברי הכל יוצאין בכולן ידי חובת תרועה האמורה בתורה, ועדיין צריכין למודעי למה מיצרך צריכי כל הנך ג' סדרים, וגם דלפי זה צריך לדחוק דמ"ש הש"ס מספקא ליה לשון שאינו מדוקדק הוא, ולכאורה הוא דחוק להעמיס בלשון הש"ס דמשמע יותר לשון ספק ממש שנסתפק להם לענין הדין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל.
ונראה להשוות דברי הרמב"ם ז"ל עם דברי רב האיי גאון ז"ל, על פי מה שהביא ק"ז הישמח משה (פ' אמור) בשם ספר עיר גבורים כי תועה שברים תקיעה הם נגד הג' כתות ליום הדין, תרועה נגד כת הצדיקים שנאמר תרועת מלך בו, שברים נגד כת הרשעים לשון שברון וכו', תקיעה קול פשוט שאינו נוטה למעלה ולא למטה כנגד הבינונים יעיי"ש. ולכאורה לפי זה יש להתבונן במנהגן של הימים הקדמונים קודם תקנת רבי אבהו, האיך יתכן שבמקום אחד היה המנהג לתקוע תרועה שהוא כנגד כת הצדיקים ובמקום אחד שברים נגד הרשעים, ממ"נ אם צריכין לתקוע נגד הצדיקים איך יצאו ידי חובתן אלו שהיו תוקעין שברים המורה על כת הרשעים, וכן להיפוך אם צריכין לתקוע נגד כת הרשעים איך יצאו ידי חובתן אלו שהיו תוקעין תרועה המורה על כת הצדיקים.
אמנם אפ"ל כי הנה חכמי ישראל ומניגיהם הן המה המשגיחים בצרכיהם של ישראל, כי המה היודעים את מצבם ומשיגים את היאות עבור תקנתם, ובזמן שישנם בעולם צדיקים אמיתיים אשר המה עיני העדה אזי כל עניני הציבור מסורה בידם, וכל הדבר הנוגע אל הציבור אליהם יבוא לתקן להם תקנות כפי הצורך לתקנתם, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, והנה מצב פרנסי ישראל תלוי במעשיהם של ישראל, שאם מתוקנים מעשיהם והדור זכאי וראוי כי אז גם חכמי ישראל זוכין על ידיהם וההיפך בהיפך ח"ו, וע"ד שאמרז"ל (סוטה מ"ח ע"ב) יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך, וכן אמרז"ל (ב"ר ר"פ פ') כדור כן נשיא, גם מצינו (ב"ק נ"ב ע"א) דכד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, פירש"י כשהמקום נפרע משונאיהם של ישראל ממנה להם פרנסים שאינם מהוגנים ח"ו, הנה המנהיגים זוכין כפי מצב הדור ואנשי הדור זוכין למנהיג כפי מצבם, ודא עקא כי בהתעצם עון הדור ח"ו גורמים להלקח מהם הצדיקים גדולי ישראל כמ"ש מפני הרעה נאסף הצדיק, ואיתא בזוה"ק פ' פינחס (דף רי"ח ע"א) דהוא עבור אחד משני טעמים, הא' כדי שלא יראו בצרה המעותד לבוא ח"ו, והב' כדי שמיתתם יכפר על הדור ויגן בעדם למנוע מהם הפורעניות ח"ו יעיי"ש. ועכ"פ בזמן שישנם בעולם צדיקים חכמי ישראל אזי דבר זה מסור בידם להבחין במצבם של ישראל די בכל אתר ואתר כמה מעשיהם מתוקנים ולדאוג עבור תקנתם.
וכמו כן בענין התקיעות שהיו תוקעים בימים הקדמונים שהיו חלוקים לפי המקומות, כל חד לפום דרגא דיליה וכל מקום לפי מצב אנשי העיר, דפעמים צריכין רחמים עבור הצדיקים ופעמים צריכין רחמים נגד הרשעים, והתנאים הקדושים היו יודעים לשער לפי מצב העיר ומנהיגיו האיך צריך לתקוע, על כן במקום אחד היו תוקעים תרועה המורה על הצדיקים ובמקום אחר להיפוך, והם הם דברי רב האי גאון שכתב מהם היו עושים תרועה וכו' ומהם עושים שברים ויוצאים בכולם, והכוונה כי בכל מקום היו תוקעים לפי מצב העיר וכפי הצורך להתעוררות באותו מקום. וכשבא רבי אבהו וראה שהדורות מתמוטטין והולכין שהצדיקים נאספין ואין זוכין עוד למנהיגים כאלה שידעו להעריך בכל מקום איך שנצרך לתקוע לפי מצבו אם תרועה אם שברים, ואם כן מאן מפיס איך לתקוע, על כן אתקין רבי אבהו בקיסרי לתקוע כל הסדרים בכל מקום כדי שיעלה התרועה יפה לכל מקום ומקום כפי הצורך לענינו.
ומעתה דברי רב האי גאון עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שלפי אורך השנים ורוב הצרות נסתפק לנו מה היא התרועה וכו', והיינו שמתוך רוב הצרות ועומק הגלות נחסרו מאתנו צדיקי הדור וגדולי ישראל אשר יש להם הידיעה, ונולדו ספיקות בדבר כיצד לשער ולהעריך כל עיר ועיר לפי מצבה, והיה חושש רבי אבהו לדורות העתידים שלא ידעו מה שנצרך בכל מקום לפי מה שהוא תרועה או שברים. ולפיכך תיקן לתקוע כל הסדרים יחד בכל המקומות כולם, ומדוקדק היטב גם לשון הגמרא מספקא ליה, דבאמת גם לשיטת רב האי גאון היתה תקנת רבי אבהו מחמת ספק.
[ל"ד ע"ב] ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן, לא צריכא דאף על גב דהא ודאי והא ספק. [עיין מה שכתבתי לעיל בס"ד בריש פרקן בד"ה מנה"מ].