אגדות מהרי"ט/יומא/פרק ה
אגדות מהרי"ט – מסכת יומא – פרק ה
[מ"ז ע"א] ת"ר שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. פירש"י ראיתי בהש"ס ירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב עכ"ל. הרי דזה תלוי בזה, וממילא מובן כי ההיפוך בהיפך ח"ו, דאם תהלוכות הנשים אשר סובבות הולכות בשערות ראשן למחצה ולשליש ולרביע, והולכות בגילוי הראש ובגילוי בשר רח"ל, ידוע ומובן הדבר כי מבית כזה אי אפשר שיצאו ממנו בנים כשרים וראויים לעבודתו יתברך שמו.
[נ"ב ע"ב] במתניתין הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים וכו' יצא ובא לו בדרך בית כניסתו ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל. הנה בסדר העבודה בסופו, ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש וכו' ובכן מה נהדר היה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש. ולכאורה ראוי להבין מה כל החרדה הזאת אשר חרדו ישראל כשנכנס הכהן גדול לפני ולפנים, והרי בפשטות נראה דכל החששא היתה שאם לא יעשה הכהן גדול את סדר עבודתו כראוי אז עלול להיות נענש ח"ו, אבל אם אין הכהן גדול משנה דבר מכל מה שאמרו לו אין לחוש שמא יארע לו כלום, ואם כן כשהיה הכהן גדול כשר ועשה הכל כתיקונו מדוע היה גדול הפחד עד שהיה עושה יו"ט בצאתו בשלום מן הקודש.
ויתכן דאפילו כשעשה הכל כראוי אם לא היה הכהן גדול ראוי לאותה איצטלא שהיו אחרים יותר ראויים הימנו, אזי היה מקום לחוש פן יענש ממרומים. ומצינו בבית שני שהיו כמה וכמה כהנים גדולים שלא היו ראויים לכך אלא שנתמנו מחמת ממון וכיו"ב, וכדאיתא בגמרא (לעיל י"ח ע"א) גבי יהושע בן גמלא דקרי עליה הש"ס (יבמות ס"א) קשר של רשעים, אף שהיה צדיק גמור, לפי שהיו אחרים הראויים יותר ונתמנה רק על ידי שנתנה מרתא בת ביתוס לינאי המלך תרקבא דדינרי (ועיי"ש בתוספות ישנים ד"ה מרתא מ"ש בזה), ועל פי זה יתכן כי אף אם הכהן גדול לא היה צדוקי ולא שינה דבר מכל מה שאמרו לו, מ"מ אם לא היה ראוי לשמש בכהונה גדולה היה בזה חשש סכנה, ולפיכך היה עושה יום טוב בצאתו בשלום מן הקודש. אמנם עוד לאלוה מילין לבאר מה שהיה מקום לחוש פן ח"ו חענש הכהן גדול בקה"ק, עד שהיה עושה יו"ט בצאתו בשלום מן הקדש.
ונראה לבאר בהקדם מה דכתיב (בפ' וישלח) ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר לו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, וכתב האבן עזרא שם, חלילה לומר שהיה בביתו של יעקב אבינו ע"ה עד אותה שעה ע"ז ואלהי נכר שהוצרך לצוות עליהם לבערה, ופירושו תמצאנו בפרשת וילך. וכוונת דבריו אל מ"ש הוא ז"ל באבן עזרא (פ' וילך) עה"פ הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ותוכן דבריו כי בחינת העון וענינו תלוי לפי כח הקיבול של המקום ההוא, ולפי שמעלת ארץ ישראל עליונה ביותר וכח הקדושה בה גדול מאד, על כן יש דברים רבים שבחוץ לארץ אינם נחשבים לחטא ואילו בארץ ישראל הם נחשבים לעונות כפי כח הקיבול של הארץ, ובידם של בני ביתו של יעקב אע"ה לא היתה נמצאת ע"ז ממש, אלא שהיה בידם דברים שבחוץ לארץ לא היו נחשבים לע"ז והותר להם לקיימם, אך מיד בבואם אל שערי ארץ ישראל נחשבו להם דברים אלו לע"ז, לצד מעלת קדושת הארץ, כי כפי ערך הקדושה יהיה גדול הפגם, על כן ציווה יעקב אבינו ע"ה הסירו את אלהי הנכר. וכיו"ב כתב הרמב"ן ז"ל (בס"פ אחרי) ובתו"ד הביא את דברי האב"ע בפ' וילך הנ"ל, עיי"ש.
ועד"ז פירשתי דברי המד"ר שם בפ' וישלח (פ' פ"א ג') עה"פ הנ"ל ויאמר יעקב אל ביתו וגו' א"ר כרוספדי א"ר יוחנן אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו וכו', דלכאורה מה צורך בזה לבקיעות גדולה כל כך, והלא כל מורה הוראה יכול לפסוק מתוך השו"ע מה הוא בכלל ע"ז. ותו האם לא היו השבטים הק' בקיאין בהלכות ע"ז עד שהוצרכו להביא אל יעקב אבינו ע"ה להטמינם תחת האלה. אמנם על פי דברי האבן עזרא הנ"ל מובן, דבע"ז ממש וודאי שהיו כולם בקיאין, אמנם בדברים דקים כאלו שבחוצה לארץ לא היו נחשבים לע"ז, ואך מחמת גודל קדושת ארץ ישראל כעבודה זרה נחשבו, בזה צריך בקיאות גדולה לדעת ולהבחין מה נכלל בכלל איסור ע"ז. והוא כעין מ"ש האר"י הק' לבאר מה שמצינו בדבריהם ז"ל שהפליגו בחומר כמה עונות שהם כאילו עובד ע"ז, וכגון הא דאמרו כל הכועס כאילו עובד ע"ז, כל המתגאה כאילו עובד ע"ז ורבים כיוצא באלו, דאין הכוונה שהעובר על אחת מהנה נדון בעולם הזה כעובד ע"ז, אלא שבעולמות העליונים לפי קדושת המקום ובחינתו הגבוהה שם גדול הפגם של עונות אלו כפגם של ע"ז, דלפי ערך קדושת המקום כן גודל הפגם. ועל כן אמרו ז"ל אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו, ולא מיירי בהלכות ע"ז הגלויים והמפורשים, אלא בבחינות הדקות הנחשבים כעובד ע"ז לפי ערך קדושת ארץ ישראל, בזה היה צורך לבקיאותו של יעקב אבינו ע"ה והשגתו הגדולה בגבהי מרומים.
והנה כבר היו אמרינו לפרש מאמרם (ע"ז י"ד ע"ב) גמירי דמסכת ע"ז דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין ואנן חמשה תנן וכו' עכ"ד הגמרא. והוא פלאי שהרי בה' פרקים של מסכת ע"ז שלנו נכללין בה הרבה גזירות דרבנן ופלוגתות וספיקי הלכות שנתחדשו על ידי שנתמעטו הלבבות, ורוב המסכת היא לברר טעמי מחלוקתן של הכמים ומהיכן יליף כל חד מינייהו טעמו מן הכתובים, ואפ"ה אין לנו אלא ה' פרקי, משא"כ משנתו של אברהם אבינו ע"ה היתה הלכה ברורה בלי ספיקות, כמאמרם ז"ל (ב"ר פמ"ט ב') שהיה אברהם אבינו ע"ה משיג ההלכות שהקב"ה מחדש כל יום בב"ד של מעלה, ואף על פי כן היו בידו ד' מאות פרקי, ואם כן היא פליאה נשגבה היכן הם כל אותם הפרקים של מסכת ע"ז שהיו ביד אברהם אבינו ע"ה, וכיצד יתכן שנחסר מאתנו חלק התורה הזה, והלא הלכות ע"ז שנהגו בימיו נהיגי גם גבן, ואיך לא פשו גבן אלא ה' פרקים בלבד. (ועיין בדברינו פ' יתרו עמוד י"א ופ' לך עמוד ש"כ.)
ופירשנו דהנה אז בדורות הראשונים היה יצרא דע"ז תקיף מאד, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין ק"ב ע"ב) דמנשה אתחזי בחלמא לר' אשי וא"ל אי הות התם הות נקיטת בשיפולא גלימא ורהטת אבתראי, ופרש"י היית מגביה שפת חלוקך וכו' כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם מפני יצר עכו"ם שהיה שולט עכ"ל. והנה בזמן שהיצה"ר מתגבר ביותר על ענין מיוחד אזי קשה מאד להבחין ולדעת באיזה דרכים שהוא תופס את האדם להמשיכו לע"ז, כי הוא מסתתר בתחבולותיו בדרכים שונים ומשונים אשר לפי ראות העין הם רחוקים מאד מענין ע"ז, ואי אפשר כלל לצייר ולהעלות בדעתו כי זו הדרך מוליכתו לע"ז, ועל כן בימיו של אברהם אבינו ע"ה שהיה יצרא דע"ז שולט בעולם בהתגברות עד מאד, והתגברה הסט"א להלביש את הע"ז בדרכים ובצורות שונות, לכן היה צורך בארבע מאות פרקים לפרש כל דרכי ע"ז בלבושיה ובצורותיה השונות כדי לדעת כיצד להתרחק מהם. אמנם אחרי דבעו אנשי כנסת הגדולה רחמים ותפשוהו ליצרא דע"ז ובטלוהו, ושוב אין היצה"ר מתגבר כל כך בענין ע"ז בפרטיות אלא כמו שאר עבירות, ממילא בטלו גם כל אותם הדרכים הרבים והשונים שהיה היצה"ר ממשיך בהם לע"ז, ושוב אין צורך בכל אותן ד' מאות פרקי, וסגי בה' פרקי דמיירי בדיני ע"ז ומשמשיה. ובדורנו זה בעוה"ר מתגבר מאד יצרא דמינות שלא נשחט עדיין, ותקיף לן טובא דשאני מינות דמשכא, ואילו היה אתנו אברהם אבינו ע"ה היה צריך לעשות אלפי פרקים לבאר כל ענפי המינות והדרכים השונים שהשטן משתמש בהם לתפוס את העולם ביצרא דמינות ה' ישמרנו, וכמו שרואין בעוה"ר בחוש.
ובדרך זה יתבאר לנו ענין השבועה שהיו משביעין את הכהן גדול שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו, ע"ד דאיתא במסכת אבות (פ"ה) שמונה והולך בין עשרה נסים שנעשו בבית המקדש ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, והקשה התוס' יו"ט ולמה יארע לו קרי אחרי שהיו מזרזין אותו כל ז' ימים וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו, ומאי ניסא איכא בהא, והתשובה לזה כי היצר הטוב והיצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו' ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן גדול בעל קרי דהתגברות השטן גדולה מאד עליו, כן כתב במדרש שמואל בשם החסיד ז"ל, עכ"ד התוס' יו"ט. חזינן מזה עד כמה היה השטן מתגבר על הכהן גדול ביום הכיפורים בכל מאמצי כוחו להכשילו, משום שידע כי בו תלויה כפרתן של ישראל, ובכח קדושת עבודתו של הכהן גדול יכניע את הסט"א וינצחנה.
ועל פי זה אף אנו נאמר דלא חששו זקני בי"ד וזקני כהונה כי הכהן גדול היה צדוקי מקדמת דנא, דאם כן לא הועילו כלום במה שהשביעו אותו וכקושיית הפרי חדש, אלא שחששו שמא נתפס בנדנוד קל באחד מאותן אלפי פרקי מינות הרחוקים שאינם נראים לעין ואינם ניכרים שיש בהם איזה נטיה המובילה לדרכי מינות, ובשעה שנתמנה לכהן גדול ובו תלוי כלל ישראל יתגבר עליו השטן בעבור היותו קרוב להיות מנוצח, ופן ואולי יתגבר עליו ביצרא דמינות ואז צריך נס להנצל הימנו, דזה גרע טפי מאם אירע לו קרי שהוא רק פגם, משא"כ שמץ מינות שאינו נודע לאיש, אם יתגבר עליו הבע"ד להכניס בו ח"ו איזה שיטה רעה ולטמטם מוחו במחשבת מינות כל דהוא אזי שדי תיכלא בכוליה שיתגבר עליו להטותו לגמרי למינות ח"ו. על כן קודם כניסתו אל הקדש לכפר על בני ישראל היו משביעין אותו שמא יש בלבו "צד מינות" היינו אפילו בחינה קלה שאינה ע"ז ומינות ממש, אלא דבמקום גבוה וקדוש הרי זה נחשב כמו ע"ז ומינות, שאין סתם אנשים מבינים עליה כי אם יחידי סגולה כיעקב אבינו ע"ה, והיו חוששין שמא יש בלבו איזו בחינה כזו שבכל מקום אינה נחשבת למינות ואליבא דאמת רחוקה עוד ממינות, אלא שאף על פי כן יש לה איזה נגיעה כל שהיא באותה השיטה, ואם יכנס למקום אש להבת שלהבת ששם גם זה נקרא מינות לצד מעלת המקום, אזי יתגבר עליו הבע"ד להכניס בו שמץ מחשבה כל דהוא של צד מינות, ועל ידי שיכשל בכך יתגבר עליו היצה"ר לאחר מכן ויפילו לגמרי לשיטת הצדוקים, ולזאת הוצרכו להשביעו שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו והזהירוהו שלא יניח להכניס במחשבתו אף צד מינות כל דהו, ובזה מהניא ליה השבועה לעמוד נגד יצרו שלא יוכל להכשילו, ודייקא לפי שנכנס למקום קדוש שהאור גדול שם כל כך לכן היה כל החשש.
והנה כמו שמצינו בכהן גדול עד היכן גדלה התגברות היצה"ר עליו לפי שכפרת כל ישראל תלויה בו, כמו כן בכל אדם אשר הוא עלול שהעולם יכשלו על ידו על ידי שרבים צריכים לו ורבים נמשכים אחריו, ועל ידי שיכשל בעבירה ימשכו אחריו לעשות כמעשהו, דהיצה"ר מתגבר ביותר להכשילו, ודייקא הוא עלול יותר לתעות, לפי שהבע"ד יודע שאם תעלה בידו לנצחו יכול להרויח הרבה לצוד באמצעותו רבים בבת אחת, וכמו שהביא החתם סופר זלה"ה בתשובה (חאו"ח סימן ר"ה) בשם אחד מרבותיו הרמ"ל זצ"ל שהיה רגיל על לשונו ע"ד הלצה: המלך זקן וכסיל היודע בזקנותו ישב לו על כסא של שלש רגלים, א' חזנים שיוליכו כל תפלות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים רח"ל, ב' השוחטים שיאכילו כל הקהלה נו"ט, ג' סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם, ודי לו למלך זקן בזה, וה' ירחם עכ"ל. והנה החתם סופר זלה"ה כתב כן בימיו דסגי ליה בכסא של שלש רגלים, אמנם כהיום בזמנינו אין לו צורך אפילו בזהף, כי כבר נזדקן יותר ורב לו מלהלחם אפילו בשלש אלה, ודי לו להתגבר על אחד שיכול להפיץ על ידו מינות בעולם שזה כולל יותר וסגי ליה בזה. (ועיין בדברינו פ' במדבר ע' ס"ט).
ולדרכנו מובן היטב מה שהיה הכהן גדול עושה יום טוב בצאתו בשלום מן הקודש, דלפי שנכנס למקום אור גדול לפני ולפנים בקדש הקדשים, היה הפחד גדול שלא יתגבר עליו היצה"ר להכשילו בשמץ מחשבה שאינה ראויה אשר לפי ערך קדושת המקום הנורא תחשב לו לצד מינות ח"ו, ואף בבית שני שלא היה אור קדושת המקום נעלה כל כך כמו שהיה בבית ראשון, וכדאיתא בירושלמי שמשניטל הארון היה מגשש ונכנס מגשש ויצא מפני שלא היה הארון מונח שם שממנו האורה יוצאת, מ"מ עם כל זה עדיין היה בקה"ק כח הקדושה, וכיון שנכנס למקום קדוש מקום פחד ואימה היה צריך לסייעתא דשמיא מרובה שיצא משם בשלום בלא פגע, דהיינו שלא יהיה נפגם במחשבת מינות כל דהיא על ידי גודל התגברות היצר במקום קדושה כזה, וכדרך שהיה צורך לנס שלא יתגבר עליו היצה"ר להכשילו בקרי, כמו כן היה פחד שלא יכשילו בהרהורי מינות הגרועה הימנה טפי, ואמרו ז"ל ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו עריות שבתרווייהו השטן מתגבר, והיה צריך לסייעתא דשמיא להנצל מתרווייהו, ולפיכך בצאתו בשלום מן הקדש בלי שום פגע, היינו שלא הזיק לו השטן, ולא נתקלקל בדיעות נפסדות ונשאר שלם באמונתו ובתורתו, היה עושה יום טוב, וכל ישראל שמחו בשמחתו של הכהן גדול שזכה לצאת בשלום מן הקודש שלם באמונתו במחשבות טהורות ונכונות.
[ואפשר להוסיף עוד ביאור באומרו בצאתו "בשלום" מן הקודש, על פי מה דתנן (בסוף מסכת עדיות) אין אליהו בא וכו' אלא לעשות שלום בעולם (כ"ה גירסת הילקוט סוף מלאכי עיי"ש), שנאמר (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, והנה הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות שם) פירשו לענין שנאה ממש שיסיר השנאה והמחלוקת מבני אדם, אולם המהרש"א ז"ל (בחידושי אגדות) הקשה על פירושו דאם כן מאי מייתי מקרא דוהשיב לב אבות על בנים וגו', דמה ענין אבות ובנים לשנאה שבעולם, יעיי"ש. אמנם בילקוט שמעוני (סוף מלאכי) מביא תחלה הך מתניתין דסוף עדיות אין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם, ובתר הכי מייתי מפרקי דר' אליעזר (ס"פ מ"ג) ר"י אומר אם אין ישראל עושים תשובה אין נגאלין וכו', ואין עושים תשובה עד שיבא אליהו שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, מה כתיב אחריו והשיב לב אבות על בנים וכו', ומדאסמכינהו להדדי משמע דחד ענינא הם, וגם המאמר הראשון אשר מקורו במתניתין דסוף עדיות דאין אליהו בא אלא לעשות שלום בעולם מיירי לענין תשובה, והכי מוכח להדיא מדברי הילקוט (ר"פ פנחס), דהכי איתא שם ארשב"ל פנחם הוא אליהו, א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעת"ל אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו' והשיב לב אבות וגו'. הרי להדיא דאותו שלום שאליהו בא לעשות הוא ליתן שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, וענין השלום הזה הוא להחזירם בתשובה שלימה כנ"ל בפרקי דר' אלעזר, כי החטאים גורמים פירוד ומטילים שנאה ח"ו בין הקב"ה ובין בני ישראל.
ומדברי הגמרא (שבת קט"ז ע"א) נראה עוד יותר דענין השלום שבין ישראל לאביהן שבשמים הוא האמונה שיאמינו ישראל בבורא יתברך ויתרחקו מחבק חיק המינים ואפיקורסים, דאיתא שם שאמר ר' טרפון ספר תורה שכתבו מין ישרף עם האזכרות שבו, ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהן אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט וגו', ומבואר מדברי הגמרא הנ"ל כי השלום האמיתי הוא לרדוף את המינים והאפיקורסים, ולאפוקי מאותם האומרים דשלום בעולם היינו לעשות שלום ח"ו עם מינים ואפיקורסים, ומדברי הגמרא מבואר להיפך דעיקר השלום הוא השלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי רדיפת ומחיית שם האפיקורסים ומעשיהם. ואליהו שיבוא לעשות שלום בעולם יעשה שלום בין ישראל לאביהן שבשמים כנ"ל, ויהיה ומלאה הארן דיעה את ה', ועל ידי כן יושפע אמונה בעולם, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות מלכים) כי אליהו הנביא ומלך המשיח ישפיעו אמונה בעולם ויתקנו את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וגו', ואז יהיה שלום בעולם הוא השלום האמיתי שבין ישראל לאביהם שבשמים.
והנה הכהן גדול בעבודתו הקדושה בבית המקדש פעל ועשה לעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים, וכעין שיהיה בעת הגאולה העתידה כשיבא הזמן המקווה שאז יהיה השלום האמיתי בעולם בין ישראל לאביהן שבשמים, ובעבודתו הקדושה עורר הכהן גדול כח זה שגם עד הגאולה העתידה יתעקר כל צד מינות שבעולם, ונתעורר על ידו אותו כח השלום שבין ישראל לאביהן שבשמים, ולכן אמרו ויום טוב היה עושה בצאתו "בשלום" מן הקדש, שיצא מקה"ק עם הכח לעשות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים ולעקור כח המינות מן העולם שזהו השלום האמיתי].
[נ"ג ע"א] ת"ר ונתן את הקטורת על האש לפני ה' (ויקרא ט"ז), שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס, מאי דרוש וכו'. [עיין מש"כ לעיל בדף י"ח ע"ב י"ט ע"א, ד"ה במתני'. ועיין עוד מש"כ לעיל בדף י"ח ע"ב, ד"ה מתני'].
[נ"ג ע"ב] ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון, מאי מצלי וכו', רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וכו'. וכן תרגום אונקלוס (פ' ויחי) עה"פ לא יסור שבט מיהודה, לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה. ורש"י ז"ל כתב לפרש עביד שולטן עושה ממשלה. וצ"ב הכוונה באמרם עביד שולטן עושה ממשלה, הלא הם הן השלטון עצמם, ומדוע לא אמר שלא יעדי שולטן מדבית יהודה.
אמנם יתבאר בהקדם מה שפירשתי (ביומי חנוכה) על הפסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד דברוח הקודש נאמרה, ואמרתי לפרש על פי מה שאמרו ז"ל במדרש (מדרש תהלים מזמור ל' אות א') למה מזמור שיר, כנגד ביהמ"ק של מעלה ובית המקדש של מטה, וידוע שבית המקדש של מעלה נבנה ע"י התפילות ועבודת הצדיקים (עיין ויואל משה בהקדמה באורך), ודוד המלך עם גודל עבודתו בנה גם את הבית המקדש של מעלה שהוא מכוון נגד בית המקדש של מטה. (ובזה י"ל על מה שהקשו ז"ל (במדרש תהלים שם) וכי דוד בנאו, די"ל שדוד המלך על ידי גודל השתוקקותו ועבודתו בקודש בנאו) וכל זה אינו נראה בעיני בשר.
ולכן אמרו עה"כ מזמור שיר חנוכת הבית, דקאי גם על הבהמ"ק של מעלה שנאמרה ברוה"ק, שהרי רק ברוה"ק יכולין להעיד על זה דבאמת נבנה הבהמ"ק על ידו, וע"י שכוננה נקראת על שמו, עכ"פ נמצינו למידין דהצדיקים ע"י מעשיהם הטובים בונים את הבהמ"ק של מעלה ומקרבים להקים מלכות בית דוד, ובעת שנוושע יתגלה מי הם שקרבו במעשיהם מלכות בית דוד ויהיו נזכרים לטובה ואשרי חלקם, ואוי לו למי שע"י מעשיו מרחק את קץ הגאולה ומלכות ב"ד. ואיתא בספה"ק שע"י שנכשלים בחטא הידוע גורמין ח"ו לאריכות הגלות, ועל ידי שמתקנין מה שפגמו ומבררין את הניצה"ק מקרבין את הגאולה, ואז נוכל לעבדו יתברך עבודה תמה בשלימות כמבואר בדברי הרמב"ם (פרק ה' מהל' מלכים) כי לא נתאוו החכמים לביאת המשיח רק כדי שיוכלו לעבוד השם יתברך בלב ונפש חפיצה בלי מונע, וצריכים לדעת דכל אלו המחכים לגאולה של מלכות המינות ואף מי שיש לו איזה הרהור שזה מקרב הגאולה אוי לו ואוי לנפשו, והשם ישמרינו מאותם שיש להם אפילו חלק במעל הזה, שזה גרוע מהכל (וואס דאס איז דאס ארגסטע אויף דער וועלט), ואדרבא במחשבות כאלו מרחקים את הגאולה חס ושלום.
עכ"פ גם בעת שנמצאים בגולה ישנם יהודים שבמעשיהם הטובים הם מכוננים את מלכות בית דוד, והן הם הנקראים עביד שולטן בבית יהודה, וכפירוש רש"י עושה ממשלה, לפי שעל ידי מעשיהם הטובים מקרבים הגאולה ועושים השולטן בבית יהודה, ועל זה היה תפלתו של הכהן גדול ביום הכיפורים ולא יעדי עביד שולטן, דקאי על אותן הצדיקים אשר לבם כלתה למלכות בית דוד וביאת המשיח, והיה הכהן גדול מתפלל שלא יחסרו צדיקים כאלה שידבקו עצמם באמונה אמיתית ויתפללו באמת לאמיתו שיתגלה לנו במהרה מלכות בית דוד.
ובעווננו הרבים אין היום מסירות נפש כל כך בעולם שנזכה על ידי זה לעקור כליל מן העולם אותן הענינים שמהפכים ומעכבים מלכות בית דוד. אמנם על זה הבטיחה לנו התורה הקדושה לא יסור שבט מיהודה שלא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, שלא יסורו מאתנו אותם העובדי השם שעל ידי מעשיהם הטובים מסייעים לקרב מלכות בית דוד שתבנה ותכונן על כבוד התורה וכבוד השם יתברך באמונה אמיתית, ואף בעת שנמצאים בגולה ואי אפשר לבנות ולהעמיד מלכות בית דוד בגשמיות, על כל פנים יתכן שתבנה ותכונן בבחינת הרוחניות על ידי השפעות התורה והאמונה שמשפיעים בתוך בני ישראל, ועל המשתדלים בזה אמר הכתוב לא יסור שבט מיהודה, דהיינו עביד שולטן כנזכר לעיל.
[נ"ד ע"א] אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום וכו'. [עיין מש"כ לעיל בדף כ"א ע"ב, בד"ה אלא].
[ס' ע"א] מתניתין כל מעשה יוה"כ האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום וכו'. ובגמרא א"ר יהודה אימתי וכו' רבי נחמיה אומר בד"א וכו', אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו וכו'. הנה תמהתי מדברי הגמרא סנהדרין (דף מ"ט) אמר רבא וכו' כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר, ופירש"י ז"ל לא דקדקו להקדים במשנתן את המוקדם ולאחר את המאוחר שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה, כגון סדר ח' בגדים של בגדי כהונה כדמפרש לקמיה דמכנסים קודמין בלבישה, ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחלה אבל אי אפיך לית לן בה, כגון דברי סדר חליצה כדלקמי'. ואם כן קשה טובא לכאורה ממה שלמדו בסוגיין שקלא וטריא טובא במה דנשמע מסידור הלשון, הלא בפי' אמרו בסנהדרין אין מוקדם ומאוחר, ואם כן ליכא למישמע מיניה מידי, ולא ראיתי בשום אחד מהמפורשים מי שיתעורר בזה שהוא לכאורה סתירה גדולה בסוגי' הש"ס.
ונראה בזה כיון דבמה שמקדים מכנסים ללבישה מקשה באמת בגמרא מאי טעמא אקדמיה במתניתין לכתונת, ותי' משום דאקדמיה קרא, גם על הקרא מבקש אחר כך טעם למה אקדמיה ולא אמר אין מוקדם ומאוחר כשאין טעם בדבר. וצ"ל דבמה שאמר אין מוקדם ומאוחר הכוונה שאין זה כללא שלפעמים מקדים את המאוחר בשביל איזה טעם, כמו בלבישת בגדי כהונה שנתקשה שם בגמרא לבקש הטעם בשנוי הלשון, ונמצא שגם מאותה הסוגיא דסנהדרין נראה שבלי טעם מספיק אין לומר שלא דקדקו בלשונם. ועכ"פ לק"מ מה שבסוגיין למדו הלכות מסידור הלשון ולא אמרו אין מוקדם ומאוחר, כי לא מצאו טעם אחר בזה, ואין לומר אין מוקדם ומאוחר אלא היכא שיש טעם בדבר כמו בסוגי' דסנהדרין. ועי' ר"ן (בריש מסכת קידושין) שטרח למצוא טעם למה הקדים במשנה כסף לשטר, וכן למה הקדים גט למיתת הבעל, ולא אמר אין מוקדם ומאוחר, וכן מצינו בכמה מקומות ואין להאריך.