על הגאולה ועל התמורה/קב
~ קב ~
ועוד יש להביא קצת סמך ממה ששנינו במתניתין דמסכת ברכות (כח:) היה רוכב על החמור ירד ויתפלל, ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו, ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, ואיפסק הילכתא בגמרא (שם ל.) כרבי דאמר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. וכתבו התוספות שם (ד"ה הלכה) דאינו צריך אפילו להחזיר פניו נגד ירושלים, משום דעל ידי זה לא תהיה דעתו מיושבת עליו, אלא יכוין בלבו בלבד נגד בית קדשי הקדשים, ע"כ דברי התוספות.
ואיכא למידק מהך דאמרינן בפרק אין עומדין (לד.) אם אין שם כהן אלא השליח ציבור לא ישא את כפיו, ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשאי. ולכאורה כמו כן בהך דינא דפרק תפלת השחר הוה ליה לגמרא לאפלוגי, דאם הוא בטוח שדעתו מיושבת עליו ולא ידאג על חמורו, ירד ויחזיר פניו לצד ירושלים, ומדוע לא חילקו בזה, ואמרו שאל ירד ואל יחזיר פניו ודי בזה שיכוין בלבו נגד ירושלים.
אמנם טובא איכא לחלק בינייהו, דבשליח ציבור הנושא את כפיו אפשר שיקיים הבטחתו ויחזור לתפלתו, וגם הוא מילתא דעבידא לגלויי, ומזדהר טפי בהבטחתו לקיימה, ואפשר עוד, לפי שאין שם כהן אלא הוא, על כן התירו חז"ל לסמוך על הבטחתו כדי שלא יתבטל ברכת כהנים, שהוא מצות עשה, וברכתן של ישראל תלויה בה, אבל כאן יותר חששו חכמים שמא למרות הבטחתו לא תהיה דעתו מיושבת עליו לגמרי, ודבר התלוי בכוונת הלב הוא, ואפשר שהוא עצמו לא ירגיש בחסרון הכוונה, על כן לא רצו חז"ל לסמוך על הבטחתו, דעיקר התפלה תליא בכוונת הלב ושידע לפני מי הוא מתפלל, ושמא באמצע תפילתו כשעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה יכוין על דאגת חמורו ולא תהיה דעתו מיושבת עליו, על כן קבעו חז"ל הלכתא כרבי, שבכל ענין אל ירד מן החמור, ואין צריך אפילו להחזיר את פניו, אלא יכוין את לבו בלבד כנגד בית קדשי הקדשים.
כללו של דבר, מוטב לישב על חמורו ולכוין לבו על מקום המקדש, מלהחזיר פניו נגד המקדש ולכוין דעתו על חמורו, כי העיקר בכוונה תליא מילתא, וכבר ביארנו מאמר הגמרא (כתובות עה.) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה וגו' (תהלים פ"ז, ה'), אמר רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. ופירש"י, ואפילו המצפה לראותה יקרא מבניה, כאילו נולד בה. והבאתי ראיה מדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו על מסכת עירובין (יז: ד"ה אמרי) ותורף דבריו בקיצור, דתקנת חכמים להתיר תחומין על ידי עירוב פת הוא סברא דאורייתא, דכיון שדעתו של אדם על המקום ההוא מערב שבת, הוה ליה כאילו שביתתו שם. ופירשתי בזה דברי הגמרא ברכות (ח.) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר, למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה (דברים י"א, כ"א) כתיב, אבל בחוצה לארץ לא, כיון דאמרי ליה דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר, היינו דאהני להו וכו', והקשו המפרשים דאכתי הקושיא במקומה עומדת, דעל האדמה כתיב למעוטי חוצה לארץ, והמהרש"א (חידושי אגדות שם, ד"ה הנוגעים), והשל"ה הקדוש (ריש מסכת תמיד, בהג"ה ד"ה בענין אקדומי) תירצו על פי מה שאמרו ז"ל (מגילה כט.) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, על כן יש להם קדושת ארץ ישראל על שם העתיד, והרי הם כאילו הם על האדמה, והרי"ף בעין יעקב (ברכות, סי' ל", ד"ה איכא) הקשה על פירושם עיי"ש.
ולדרכינו יתבאר שפיר, דכיון דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, ומאריכין בתפלה, ובודאי מכוונין דעתם אל מקום המקדש, כדין התפלה, וכוונה זו מהני כאילו הם על האדמה ובארץ ישראל גופא, דכל היכא דמחשבתו של אדם קביעא וקיימא הרי הוא כאילו עומד שם בפועל, כדברי הרמב"ן ז"ל, וכדברי הגמרא הנ"ל דכל המצפה לראותה נחשב כאילו נולד בה, ועל כן יש להם זכותא דארץ ישראל להוסיף להם אורך ימים ושנות חיים, וזהו שאמר היינו דאהני להו.
חזינן מהנ"ל דאף ביושב על החמור העיקר הוא הכוונה. וכל שכן דיותר טוב להתפלל בבית הכנסת ובית המדרש ולכוין דעתו אל מקום המקדש, והוה ליה כאילו עומד שם בפועל ממש, מלהיות סמוך למקדש במקום שיש חשש מחשבת מינות ופריצות או חשש מחשבת קילוס וחיזוק לרשעים המהפכין את כל העולם כולו למינות וכפירה רח"ל. ובמה שמכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, אם יכוין בדעת מיושבת וכוונה אמיתית להתדבק בקדושת המקום ההוא, הוה ליה כאילו עומד במקום המקדש עצמו, ואפילו כמה מדינות מפסיקין בינו לבין קדושת המקום ההוא, וכבר אמרו חז"ל במסכת פסחים (פה:) אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.