על הגאולה ועל התמורה/מג
מג
ובגמרא סנהדרין (קט:) און בן פלת בן ראובן, און, שישב באנינות, פלת, שנעשו לו פלאות. אמר רב, און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה, מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה אנת תלמידא, ואי מר רבה אנת תלמידא. אמר לה, מאי אעביד, הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו. אמרה ליה, ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו וכו', אשקיתיה חמרא וכו', אותבה על בבא וסתרתה למזיה, כל דאתא חזיה, הדר, אדהכי והכי אבלעו וכו'. ולכאורה צריך ביאור, אחרי שנעשו לו פלאים וניצול מעדת חוטאים וממיתה, היה לו להיות בשמחה, ולמה ישב באנינות. ורש"י ז"ל פירש, שישב באנינות, שעשה תשובה על שהיה עמהם תחלה בעצה. ובמדרש תנחומא (קרח, סימן י') למה נקרא שמו און שכל ימיו באנינות היה. וצריך ביאור, אחר שעשה תשובה היה ראוי להיות בשמחה, דאין לך דבר העומד בפני התשובה, ובפרט שעשה לו השי"ת פלאות, ולמה ישב באנינות כל ימיו.
ואפשר לומר, שהיה מתאונן ומצטער כל ימיו מפני שלא היתה תשובתו מעולה והגונה, והיה נמנע המציאות מלעשות תשובה מעולה. ויתבאר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות תשובה (ה"א) איזו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה, מפני התשובה וכו', ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאין זה תשובה מעולה, מועלת היא לו וכו'. וכן אמרו רז"ל בגמרא (יומא פו:) היכי דמי תשובה, באותו מקום ובאותו זמן ובאותה אשה, ע"כ דברי הגמרא שם. ויש מי שסובר () דלעתיד לבוא אחר ימות המשיח לא יקבלו בעלי תשובה, מפני שלא יהיה אז התגברות היצר, ומלאה הארץ דעה (ישעיה י"א, ט'), ממילא לא יהיה ענין התשובה רצויה ומקובלת.
והנה באון בן פלת, הגם שעשה תשובה באחרונה, ונמנע בעצת אשתו שלא לילך עמהם, אבל עדיין היה מסופק ועומד ונטה אחר עצת קרח, והראיה, ממה שאמר לאשתו דאשתבעי לי בהדייהו, והיה מתיירא לעבור על השבועה, ולכאורה איך תחול על זה שבועה, הלא הוא כנשבע לבטל את כל התורה כולה, דהחולק על משה כחולק על התורה כולה, ובודאי שאין שבועה חלה כלל על זה, אלא נראה דעדיין היה מסופק ועומד הצדק עם מי. ואחר כך כשנבלעו קרח ועדתו נתברר לו האמת, אבל אז לא היה במציאות לעשות עוד תשובה מעולה, לפי שכבר נבלעו ומתו עדת החוטאים והחולקים על משה, ולא היתה קיימת עוד מציאות החטא. ועל כן, אף על פי שנעשו לו פלאות וניצול ממות לחיים ומעדת קרח, בודאי נתן שבח והודיה להשי"ת על ההצלה, אבל היה אבלתו בלבו, והתאונן כל ימיו מפני שלא עשה תשובה בעתו ובזמנו, וערבה כל שמחתו.