על הגאולה ועל התמורה/טו
טו
וראיתי בפירוש עיון יעקב (ד"ה מלמד) מהגאון בעל שבות יעקב, שדייק גם כן כנ"ל, ותירץ, שלא רצה רבי עקיבא להשיב תירוץ זה לזונין, משום שלום, ורק לישראל השיב כששאלו רבא, ומזה ראיה לדברי המהרש"א (חידושי אגדות שם, ד"ה אמר ליה) שזונין לא היה מישראל, ע"כ לשון העיון יעקב.
אמנם תירוצו אינו מספיק, והוא דוחק גדול, דלפי האמת כתב רש"י ז"ל (שם ד"ה זונין) דזונין היה ישראל, אם כן, לא היה לו לרבי עקיבא למנוע עצמו מלהשיב לו האמת, מפני השלום, כמו שהשיב רב יהודה לרבא. אלא שהגאון בעל שבות יעקב סמך בזה על דברי המהרש"א, שכתב על דברי רש"י דזונין ישראל היה, אם קבלה נקבל, אבל מדברי הגמרא אין ראיה דישראל היה, ואי משום דקאמר לבי ולבך יודע דעבודה זרה לית בה מששא, אין זה מוכרח, ואדרבה, מהאי לישנא משמע דעכו"ם היה בפרהסיא אלא דלבו בסתר ובמופת בלב ידע דעבודת כוכבים לית בה מששא, ע"כ לשון המהרש"א. ובאמת ראיית המהרש"א אינה מכרחת, דאי משום דקאמר לבי ידע בעבודה זרה דלית בה מששא, אין ראיה דעכו"ם היה בפרהסיא, אלא דרצה לרמז דאין בו אפילו מחשבת עבודה זרה, כי בעבודה זרה אפילו הרהור מחשבה הקב"ה מצרפה למעשה, כדילפינן במסכת קידושין (לט:) מלמען תפוש את בית ישראל בלבם (יחזקאל י"ד, ה'), ולכן אמר לבי יודע, שאפילו מחשבת עבודה זרה אין בלבי, והראיה, שהרי אמר לבי ולבך, שכלל גם את רבי עקיבא עם עצמו, ואם כן, אין מכאן ראיה דלא היה ישראל, ואדרבה, משם ראיה דישראל היה, כי בעכו"ם אמרינן (עבודה זרה לב:) סתם מחשבת עכו"ם לעבודה זרה, ואי אפשר שיהיה השתוות גמור בלב בינו לבין רבי עקיבא, וכיון שאמר לבי ולבך, על כרחך דישראל היה.
ובמה שהקדים ואמר לבי ולבך ידע בעבודה זרה דלית בה מששא, טרם ששאל את שאלתו, יש לומר עוד בחינה אחרת, על פי מה שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (לח:) ודע מה שתשיב לאפיקורס, אמר רבי יוחנן לא שנא אלא אפיקורס עכו"ם, אבל אפיקורס ישראל כל שכן דפקר טפי. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (אבות פ"ב, מי"ד) דמפני זה אסור לדבר עמו כלל, לפי שאין לו תקנה, ואין לו רפואה כל עיקר, שנאמר (משלי ב', י"ט) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ע"כ תוכן דבריו, וכן פסק בספר היד (הלכות עבודה זרה, פ"ב, ה"ה). ולפי זה, אדרבה, מוכח מכאן דאותו זונין ישראל היה, כדברי רש"י ז"ל, ועל כן כשבא לשאול ממנו בדבר הנוגע בעיקרי האמונה, הוצרך להקדים לו לבי ולבך ידעין בעבודה זרה דלית בה מששא, כדי לגלות דעתו שאין בו מחשבת מינות כלל, דאי לאו הכי אסור להשיב לו, אבל כל זה הוא רק באם נאמר שהיה ישראל, אבל בעכו"ם בין כך ובין כך משיבין לו, ולא היה צורך בגילוי דעת דלבי ולבך ידעין, ואפשר דמזה הוכיח רש"י ז"ל דזונין ישראל היה. ובאמת גם המהרש"א אינו חולק על רש"י, אלא שכתב אם קבלה הוא נקבל.
עכ"פ תירוצו של השבות יעקב אינו מספיק. ועוד, דבעיקר תירוצו של השבות יעקב גם כן יש לפקפק דלמה חש רבי עקיבא שלא להשיב לזונין מפני השלום אחרי שאמר לו בפירוש שאינו מודה בעבודה זרה כלל. ואיך שיהיה, הקושיא במקומה עומדת, מדוע לא השיב רבי עקיבא מיד תירוץ המסקנא דהבא לטמא פותחין לו ונותנין מן השמים כח להס"מ להראות נסים.