ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן קמב
קמב
ויש שהולכים בסמיות עינים יען שזה מעשי האגודה שהיה בהתייסדותה גדולים וצדיקים מדור שלפנינו לכן אין להרהר אחריהם, ודעת לנבון נקל אשר הבל יפצה פיהם, ואני זוכר את כל האגודה ומעשיה והשתלשלות הענינים מתחלת התייסדותה באסיפה הראשונה עד עתה, ודברתי עם רוב גדולי ישראל שבמשך הדורות האלה בדבר האגודה, ואספר בקיצור. הנה רוב גדולי ישראל היו מתנגדים לאגודה מתחלה ועד סוף, אלא שהרבה גדולים צווחו עליה בקולי קולות, והרבה גדולים לא נכנסו כל כך בעובי הקורה, שלא היה דרכם כן, אבל קול דממה דקה ישמע מהם ליודעם ומכירם שלא להתחבר כלל להאגודה.
אמנם היו גם גדולים וצדיקים שהיתה כוונתם לשמים שהחזיקו את האגודה בחושבם שהמה הלוחמים עם הציונות והמזרחיות, יען שנפשם היה מרה להם ממעשה הציונים והמזרחים ופחדו ורעדו מהקלקלה המרובה היוצאה מהם, לכן היה להם כמים קרים על נפש עיפה את כל מי שראו אז ללוחמים עם הציונים והמזרחים, ורוב צערם על הציונות והמזרחים השיא את דעתם להתחבר עם האגודה שהיו אז לוחמים עמהם. אבל בעתים הללו אמרתי כי מבינים מהם הפירוש בדברי המשנה (אבות פ"ה, מי"ז) כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, ונתקשו בלשון המשנה מה הוא השבח על מחלוקת שסופה להתקיים, הלא יותר טוב אם נעשה שלום ואין המחלוקת מתקיימת. ואמרתי שאפשר רמזו לנו כי הנה מחלוקת לשם שמים היא אם המחלוקת היא עבור כבוד השם יתברך ותורתו הקדושה ללחום עם מהרסי הדת, ומי שדעתו באמת לשם שמים עבור התורה הקדושה זה לא יוכל לעשות שלום עם הרשעים לעולם, כי אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ח, כ"ב), ונמצא שהמחלוקה מתקיימת לעולם, אבל אותן שאין דעתם לשם שמים אלא בשביל איזה פניה אחרת תולין בחיזוק הדת והיא שנאה שתלויה בדבר הסוף הוא שהרשעים משחדין אותם ובטלה דבר ואין המחלוקת מתקיימת שאין מוחין עוד עבור כבוד השם יתברך ותורתו הקדושה.
וככה הוא בענין האגודה שהיו לוחמים עם הציונים, אבל בעת שרצו הציונים לקבלם וליתן להם חלק בממשלתם, כי מעת שקבלו הממשלה רצו לספח את כל הדתיים בתוכם כדי שיהיה להם חיזוק מזה כמובן, נכנסו לתוכם בשמחה ובששון והמה למדינה הציונית לחיזוק רב, ואיגלאי מילתא שהמחלוקת שהיה להם עמהם אין סופה להתקיים. וכן בהמזרחי, שמעולם צווחו עליהם שהמה מהרסי הדת, אבל כשרוצים לקבל אותם בחבורתם, ששים ושמחים לקראתם ונותנים להם שם חזית הדתי להגיד שהם לוחמים עבור הדת, תחת אשר מעולם היו קוראים אותם מהרסי הדת. כהנה וכהנה מעשים מרובים שאין להאריך בהם כעת. ובדור שלפנינו לא נתגלו כל כך דרכי האגודה כמו שהיא עתה.
ולבאר בפרטיות הטעמים והנימוקים של הפלוגתות והדעות שהיו אז בין חכמי הדור אודות האגודה אין נפקא מינה עכשיו לדבר מזה, כי מאי דהוה הוה, ועכשיו אישתני הרבה לגריעותא. וכל הגדולים שבדור שלפנינו שהיתה כוונתם לשמים להחזיק את האגודה לא עלה על דעתם אז מעשה תעתועים כאלה. והעד הנאמן על זה הוא הרב הגאון הצדיק המפורסם האדמו"ר מגור זלה"ה שהיה ראש המחזקים את האגודה בימיו, ונדפס ממנו מכתב גלוי (באוסף מכתבים מכתב ל') שהתרעם מאוד על מי שמתחבר למפלגה שיש בה חפשים או מקבל מתנה מהם שזה מזיק, והזהיר על ככה. אם כן על כרחך שלא עלה על דעתו ז"ל שהאגודה שהוא בתוכם יעשו ככה את אלה.
ושוב אחר כך התחברו האגודה להציונים בממשלתם ולהמזרחי בדתם ונעשו קשר אחד להיות חזית דתית, וכולם מקבלים לא רק איזה מתנה בלבד, אלא כל עיקר קיומם וחיותם של האגודה ופעולותיה והחינוך שלהם הוא מכח מתנת ידם של אלה הבאים לעקור כל התורה כולה ח"ו, והמה נמכרים להם עבור קיומם כמובן.
ובגמרא (כתובות קה.) אמר רבי אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהם שנאמר (שמות כ"ג, ח') כי השוחד יעור פקחים. ואמרינן עוד (שם ע"ב) מאי שוחד שהוא חד, ופירש רש"י ז"ל (ד"ה שהוא חד) הנותן והמקבל נעשים לב אחד, והרי שעל ידי פרוטה נעשה לו לב אחד עם הנותן, אף שהוא משונה במראה ובצורה אבל לבם אחד, ואם אמרו זה בפרוטה קל וחומר כשנותן לו עיקר קיומו, כמה סמויות עינים יש בזה.
גם איך יוכלו לומר שהמה הלוחמים נגד הציונים המינים ושחינוך הבנים והבנות שלהם המה הכלי זיין להשרשת יסודי האמונה ללחום עם המינות והאפיקורסות רחמנא ליצלן, הלא מי פתי יאמין שהאפיקורסים נותנים מעות וכלי זיין להלוחמים נגדם שיוכלו להתקיים ולעמוד במלחמה, ומי הוא זה שקונה לעצמו לוחמים שילחמו נגדו באמת.
ובודאי שלא לחנם עושין כך, אלא שרואים בזה דרך ואופן להחליש המלחמה נגדם ולהתיש כחה, להכניס ארס בחינוך הבנים והבנות שבלעדי זאת אין להם שליטה עליהם באופן אחר. והיודע ומבין מצב החינוך שלהם יודע האמת שמה שממשלת האפיקורסים המעבירים על הדת בכל מאמצי כוחם נותנים תמיכה גדולה ועיקרית כל כך להחינוך שלהם אינו מתנת חנם אלא כדאי הוא להם. ואין רצוני להאריך בזה כעת, ולא באתי בקונטרס זה אלא לבאר עיקר ההלכה של השתתפות למלוכה ולבחירות.