ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן מב
~ סימן מב ~
לכו"ע יש ללמד את הבנות ההלכות הנצרכים להם
אמנם בין המהרי"ל והספר חסידים לכאורה נראה מלשונם ז"ל שהוא כעין פלוגתא, אבל לפענ"ד אפשר לומר דלמעשה לא פליגי כלל. דהנה מה שאמרו (סוטה כ.) 'המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות', אין הכוונה על עצם הלימוד שמלמדה תיפלות ח"ו, אלא על הידיעה שנכנס בלבה מהתורה הק' מזיק לה, כמו שהעתיק גם המהרי"ל בלשון זה 'דהוי כמלמדה תיפלות', ויליף ליה (שם כא:) מ'אני חכמה שכנתי ערמה' (משלי ח, יב), כיון שנכנס חכמה בלבו של אדם נכנס בו ערמומית. וכן פירש רש"י ז"ל (שם ד"ה כאילו) מתוך כך תעשה דברים בהצנע, ואם כן חיישינן שמא תבוא לידי קלקול לפי שדעתן קלות, עכ"ל. וכעין זה הוא לשון הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"א הי"ג) והשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ו ס"ו) שכתבו, מפני שרוב הנשים אין דעתן מתכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, עכ"ל.
ואם כן כיון שההיזק הוא מחמת הידיעה שנכנס בלבה, מאי נפקא מינה אם בא לה אותה הידיעה על ידי לימוד שמלמדין עמה, או בא לה מקבלת האבות, דממה נפשך אם בקיאות בכל פסקי הלכות אין מזיק לה, על כרחך דלא הוי כמלמדה תיפלות ומותר ללמדה, ואותו הלימוד שאמרו חכמינו ז"ל שמזיק לה כגון מקורי ההלכות והדרשות, אין נפקא מינה אף אם לא למדו עמה אלא שמעה מאביה וקבלה, כי אך הידיעה וההתחכמות שבא לה גורם ההיזק, ואין נפקא מינה באיזה אופן בא הוא לה.
ואם כן דברי הספר חסידים יתכנו שפיר, אף לפי דברי המהרי"ל שבימי חזקיה ידעו הכל מקבלת האבות, דמכל מקום כיון דחכמינו ז"ל אשתבוחי דקמשבחא להו לדריה דחזקיה, שהיו כל הנשים והתינוקות בקיאות בכל ההלכות אף טהרות וקדשים, אם כן שבח הוא לה, ועל כרחך שאינו כמלמדה תיפלות, וכי סלקא דעתך דאישתבוחי קא משתבח במילתא דאיסורא היא לה, והוי זה ראיה ברורה שבמקום שאין לה ידיעות אלו מקבלת האבות, מהראוי ללמדה שתדע האסור והמותר כדת מה לעשות. ועיקר קפידת המהרי"ל הוא, על אותו הלימוד של הבנת המקורים שאסרו חכמינו ז"ל כמו שנתבאר לעיל החילוק, אבל ידיעות פסקי ההלכות בלבד, ומוסר ומדות שצריכות לידע, היה סגי בדורו של המהרי"ל מקבלת האבות.
בכמה דורות ידעו הבנות הכל מקבלת האבות
ומה שכתב המהרי"ל דבשביל שידעו לקיים המצות אפשר שילמדו עפ"י הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה. הנה אף אם מלמדין אותה פסקי הלכות בלי הבנת המקורות אין זה לימוד גמור, כאשר נתבאר לעיל (סי' לה - לז) שאסור להורות מלימוד כזה, דמשום הכי לא סגי ליה לבן עזאי לימוד כזה להודיע לה שזכות תולה, אלא שצריכה לדעתו ללמוד גם הדרשות, אבל בלימוד ההלכות כנזכר לעיל אין זה ידיעה והבנה בהלכות כראוי, אלא שעכ"פ נשאר בידה מזה ידיעת השרשים והכללות, ושתדע במה להסתפק לשאול שאלה למורה כמו שכתב המהרי"ל, אלא שלדעת המהרי"ל סגי לזה קבלת האבות, ובודאי שזה תלוי במצב הדורות.
ובאמת בדורו של חזקיה שאמרו שם בגמרא (סנהדרין דף צ"ד ע"ב) חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות, מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, ודרשו אחר כך מקרא ד'ואסף שללכם וגו'' (ישעיה לג, ד). וכתב המהרש"א (שם בחידושי אגדות) דלפי שעל ידי שהיו עוסקין בתורה בטלו ממלאכתן, ולא היה להם מזונותיהם בריוח, אמר להם הנביא שימציא להם הקב"ה מזונות על ידי שלל של סנחריב, יעיי"ש. ולעת כזאת שכל הדור כולו מגדול ועד קטן, הכל עוסקין כ"כ בתורה במסירות נפש ממש, אם כן כל תנועותיהם הוא תורה והלכה, וכשכל הדור הוא כן, גם השפעות שמבחוץ הוא תורה והלכה, וסגי אז להבנות קבלת האבות, ואין ללמוד משם לשאר דורות.
כמה דברים מצינו שתלויים במצב הדור
צא ולמד החילוק בין הדורות אף בזמן התנאים, ממה שאמרו בגמרא (ב"ב כ"א.) על תקנת יהושע בן גמלא, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. והלא בכל הדורות מיום שניתנה תורה לישראל עד יהושע בן גמלא, לא היה תקנה זו והתורה לא נשתכחה, אלא אדרבא מבואר בגמרא (עירובין דף נ"ג ע"א) בכמה דרגין עד אין שיעור היה גדול כח תורתן של ראשונים מתורתן של אחרונים.
וכן במה שהתירו בימי רבי איסורא דאורייתא לכתוב תורה שבעל פה, כמבואר בגיטין (דף ס':) בגמרא וברש"י משום דלא אפשר מלכתוב, שנתמעט הלב והתורה משתכחת. ומיום שניתנה תורה לישראל לא היו כותבין תורה שבעל פה והתורה הק' לא נשתכחה, אלא אדרבא בראשונים היתה התורה מתגברת והולכת ממה שלמדו בעצמם, ומקבלין דין מן דין, ומשפיעים על חבריהם ועל כל העולם כולו שהתלהבו ללימוד התורה הק'. וגם אפילו העם הארץ שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, היה ירא לשקר בשבת, שהיה אימת שבת עליו (ירושלמי דמאי פ"ד ה"א), מה שאין זה שכיח בדורינו אפילו בכמה תלמידי חכמים, ומהיכן ידע אז העם הארץ מגודל קדושת השבת שיטיל עליו אימה כ"כ, ועל כרחך שבאמת התלמידי חכמים שבדור השפיעו גם על העם הארץ.
ועכ"פ בלי מלמדים ובלי כתיבת התורה היתה התורה משתכחת אף באמצע זמן התנאים, אף שלא היה כן בדורות הראשונים, ועל כרחך ששינוי מצב הדורות הוא דבר גדול, ואינם דומין זה לזה בשום דמיון שבעולם, ומכל שכן בדורות האחרונים שההרחק מחמת שינוי מצב הדורות הוא בתכלית הריחוק עד אין שיעור וערך, מה שאין הפה יכול לדבר והקולמוס אין יכולה לכתוב.
אמנם לימוד הבנות, כיון שאין רשאין ללמוד אלא ידיעת המצות והאיסורין והמדות, לזה היה סגי בדורות שלפנינו קבלת האבות והאמהות, אף שלא היה סגי זה להבנים כמו שכתב המהרי"ל, אבל בדור האחרון נשתנה מצב הדור יותר לגריעותא, ולא סגי אף להבנות מה שמקבלות מאביה ואמה, ועפ"י רוב גם האבות והאמהות בעצמם אינם בקיאים אף בהדינים והמדות שצריכות הנשים לידע.
בזמנינו מחמת מצב הדור צריכות הבנות חינוך שיהיה תחת השגחת בקיאים
והעיקר שהרבה שיבושים נשתבשו בדבר חינוך הבנות, אף בבתי יראים ושלימים מחמת חסרון הבנה, ובפרט בהאמהות המחנכות את הבנות, והשפעת זרם העולם מידיעות לא טובות עצום ונורא ומשפיע על הכל, ודור המבול השפיעו גם על בהמות וחיות להשחית דרכם אף שאין להם דעת ויצר הרע, ומכל שכן בני אדם גם בני איש שהיצר הרע טמון בקרבם, ויצר לב האדם רע מנעוריו, וחזי לאיצטרופי במדה גדושה להשפעת הדור באופן נורא. ואף בנח היה רבותא שנשאר בצדקו באותו הדור כמו שאמרו חכמינו ז"ל. ואם כן לעת כזאת, צריכות הבנות לאיזה חינוך שהוא תחת השגחת בקיאים ויודעים דעת תורה בענין חינוך הבנות, אזי אם גם האבות והאמהות יסייעו לחינוך כראוי בכל הפרטים, כולי האי ואולי נזכה לדורות הגונים, ולא ימושו מפי זרעך ומפי זרע זרעך, ויהי' ה' אלקינו עמנו.