ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קנא

קנא

והנה ידוע דרכי חכמינו ז"ל לעשות הכל בהיפך עד קצה ממה שאומרים המינים כדי שלא לגרור אבתרייהו, והיו מטמאים את הכהן העוסק בפרה אדומה להוציא מלב הצדוקים, אף שהוצרכו על ידי זה להרבות בגזירות טובא בענין טהרת פרה אדומה שלא יזלזלו בה מחמת שהיו מטמאין את הכהן העוסק בה, כמבואר במסכת פרה (פ"ק מ"ב).

ובגמ' (ברכות סג.) כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל, שגרו אחריו שני תלמידי חכמים וכו' התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים, אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים, אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל, אמר להם והלא רבי עקיבא היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל, אמרו לו הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל, אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל, אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים וכו'. והקשו אחר כך בגמ' בשלמא הוא מטהר והם מטמאין לחומרא, אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוי, והא תניא חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, אוסר אין חבירו רשאי להתיר, קסברי כי היכי דלא נגררו אבתריה.

וחזינן בזה דאף בגדול הדור כמותו שבעת שהלך לגולה לא הניח כמותו בארץ ישראל והיה מותר אז לעבר שנים ולקבוע חדשים אף בחו"ל, אלא בשביל שאח"כ גדיים נעשו תיישים, נאסר לו לעשות כן, בשביל שהיה בחו"ל. אבל אלו היה בארץ ישראל, עדיין היה ראוי לעבר שנים ולקבוע חדשים, אם כן היה מגדולי חכמי התנאים, ואף על פי כן בשביל שעשה בזה שלא כתורה וחשו דלא ליגררו אבתריה, אמרו גם בכל שאר דבריו הכל בהיפך, אף להתיר את האסור ולטהר את הטמא שאסור לעשות כן, מכל מקום הקילו כל כך בשביל החשש דלא ליגררו אבתריה.

ולכאורה קשה לי טובא שהרי מבואר בר"ן (ע"ז ז.) בשם ראב"ד ורשב"א, דדינא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר לאו משום כבודו של חכם נגעו בה, אלא משום דכיון שאסרה ראשון שויה חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר. וכתב הרדב"ז בתשובה (סימן שס"ב) שכן דעת רוב הפוסקים. וכן כתב הש"ך (יו"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ט) דהטעם הוא בשביל דשויה חתיכא דאיסורא, ולא משום כבודו של ראשון. וכתב בפרי מגדים (יו"ד סי' א' שפ"ד ס"ק ל"ח) דדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא איסור דאורייתא לא דרבנן, והביא ראיה ממה שנתחבט הר"ן ושאר מפורשים בהא דסוף נדרים (צ:) האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת, והקשו וכי איסור שבהן להיכן הלך, עד שתירץ הר"ן ז"ל דחב לבעלה ואין בכח לאסור, ואי הוי דרבנן הם אמרו והם אמרו, אלא ודאי דבר תורה הוי. ואיני יודע למה הוצרך ללמוד זה מדיוק לשון הר"ן שלא תירץ הם אמרו והם אמרו הלא בפירוש כתב שם הר"ן דמבטלי בזה מילתא דאורייתא, והקשה שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה או בקום ועשה להוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל, אבל לדורות לא. והוכרח לתרץ בשביל הטעם דאפקעינהו או בשביל שהיא משועבדת לבעלה אין בכח לאסור מן התורה אלא תקנת חכמים היא במשנה ראשונה יעיי"ש. ועכ"פ זה ודאי דאיסור דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא הוא איסור דאורייתא, ואם כן האיך התירו אסורי דאורייתא בקום ועשה. ואין לומר שהיה באופן שנשאלה שאלה זו בפניהם שאין איסור, דאם כן לא היה מקשה כלום ממה שאמרו חכם שאוסר אין חבירו רשאי להתיר, ועל כרחך שהיה באופן שאמרו שאין רשאי להתיר. ודוחק לומר בשביל דלהוראת שעה יכלו לעקור איסור דאורייתא בקום ועשה היכא שהוא למיגדר מילתא כמו שהוא בגמ' (יבמות צ: וסנהדרין פט:), ולשון הרמב"ם (יסוה"ת פ"ט ה"ג) שהביא שם הך דינא דנביא יכול לעקור דבר מן התורה להוראת שעה, דקדק אח"כ בלשונו הזהב לומר מפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו בזה, והרי שדעתו שאך נביא יכול לעשות זאת. ובמקום אחר ביארתי פירוש דברי התוספות שיכול להיות שגם דעת התוספות כן, אלא שהטעם הוא שצריך נביא כדי שידע ברור שיסתייע מילתא ויהיה בזה מיגדר מילתא וכבוד שמים, וכן נראה מלשון הש"ס, ואין להאריך פה בזה. ועכ"פ קשה לפרש כן בדברי הש"ס שהתירו איסורי דאורייתא.

ואולי אף שכתבו הראשונים טעם האיסור בשביל דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, מכל מקום אין זה דומה לגמרי לכל מקום שאמרו בש"ס שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דמיירי שאומר בעצמו שהוא אסור, דבין אם הטעם הוא דהוי כמו נדר או משום הודאה כאשר האריכו הפוסקים בזה, מכל מקום אינו דומה לכאן שאינו אומר בעצמו שהוא אסור אלא שהטעם שנתנו על זה דין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא, כמו שכתב הריב"ש בתשובותיו (סימן שע"ט) שהרי קבלו דעתו. וכן הוא לשון הרדב"ז בתשובותיו (סימן שס"ב) שכתב וזה לשונו, דכיון דסמך מעיקרא אתכם הראשון שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ושוב אין חכם שני יכול להתירה, ואם כן הוי הטעם דכיון שבא לחכם לשאול קבל עליו הוראתו הוי כאומר בעצמו דקבל עליו.

ויש לפקפק בזה דכתבו התוספות בעבודה זרה (ז. ד"ה הנשאל) שהקשו וכי לא ישאל לכל החכמים וידונו זה עם זה אולי ישיבהו מדבריו, ויש לומר דאינו אסור אלא לשאול אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי, אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר אלא אם כן יוכל להחזירו, כגון שטעה בדבר משנה וכדומה יעיי"ש. וכן הוא בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ב סעי' ל"א ברמ"א) שמותר לשאול לחכם אחר, אלא שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור. ועכ"פ לא ניחא להו להתוספות לומר שהשואל לחכם לא יוכל לשאול עוד לחכמים אחרים, ועשו מזה קושיא, ואם כן לאו כללא הוא שהשואל לחכם קבל עליו הוראתו בהחלט, דיוכל להיות גם שדעתו לשאול עוד לחכמים אחרים וידונו זה עם זה ואולי ישיבהו מדבריו כמו שכתבו התוספות, ואם כן אין זה מוכרח שדמי לגמרי להיכא שאומר בעצמו שהוא אסרו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא מטעם נדר או הודאה.

אלא שיש לומר דבשביל אאינו שכיח כל כך שחכם שהגיע להוראה יטעה כל כך באופן שהשני יוכל להחזירו וסתמא דמילתא כשבא לחכם לשאול קבל עליו הוראתו על כן נתנו לו חכמים דין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא מדרבנן ואינו דומה לשאר מקומות שאמרו ושיא אנפשיה חתיכה דאיסורא שהוא מדאורייתא מחמת שאומר בעצמו. ומה שאמרו הראשונים ז"ל בזה הלשון שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הכוונה שחכמים נתנו לזה דין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שרובץ על החתיכה איסורא ממש, עכ"פ מדרבנן ואינו בשביל כבודו של החכם בלבד.