ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קלה
קלה
וכתב באגרת שמואל על רות (והוא מבעל מדרש שמואל תלמיד האר"י ז"ל) בא' מן הפירושים, במה שאמרו (ב"ב טו:) ויהי בימי שפוט השופטים (רות א, א) אוי לדור ששפטו את שופטיהם, שבזה הודיע לנו חטאתו כי כבדה מאוד, כי לכבוד השי"ת לא הלך לו מתוך ההפיכה האנשים החטאים ההם בנפשותם ששפטו את שופטיהם, וגם ששופטיו צריכין להשפט, ולכבוד עצמו ישיש כגבור לרוץ אורח חלף הלך לו מפני זלעפות רעב, וכמו שהיה ענין פילגש בגבעה, כי אף שהיו כל בני ישראל הולכין על דבר אמת כי נבלה עשו בני בנימין, ואולם בעבור זאת כי לכבוד בשר ודם מיחו ולכבוד המקום לא מיחו ולא עשו ככל החרדה הזאת בענין פסל מיכה, על כן לא נתנם ה' בידם עד הפעם השלישית. ואל זה כיוון באמרו, ויהי, וי הי' בדרכיהם, עד כי שופטיו צריכים להשפט, ואלימלך לא סר מעל האנשים ההמה ולא ברח מחברת פריצים וישב בתוך עם טמא שפתים ולא גמל חסד לנפשו כי רעה גדולה היא לו היותו בין רגשת פועלי און בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. אבל בבא אליו צרה וצוקה הנוגע אל הגוף כי בא רעב בארץ, מיד ויקץ כישן וילך לו מבית לחם יהודה עד כאן דבריו יעיי"ש.
ומבואר בזה שעיקר חטאו היה מה שלא ברח ממקום ששפטו את שופטיהם. ואף שחכמינו ז"ל (תנחומא בהר ח) אמרו טעמים אחרים, שהיה חטא בעיקר הליכתו, יש לומר דהא והא גרמו. ואלו היה יוצא מארץ ישראל טרם בא הרעב אך בשביל הטעם ששפטו את שופטיהם, הוי שפיר עביד, כן צריך לומר לפי דבריו בפירוש זה. ויש להעיר עוד בדבריו ואין להאריך, כי לא הבאתי אלא להערה בעלמא לידע דעת גדולים עד כמה שצריך לברוח ממקום ששופטים את שופטיהם. וכבר הבאתי ראיה שמה שאמרו לעולם ידור בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, אין זה אלא ברובה עכו"ם, לא ברובה מינים. ועל כל פנים זה ודאי שהנסיונות עצומות שמה, ורואים בחוש שגם הרבה מיושבי בית המדרש נתפסים בדעות כוזבות של מינות ואפיקורסות רחמנא ליצלן, תחלתו באונס מחמת השפעת מנהיגי המדינה והמפלגות שנצרך להם, וסופו ברצון. ובתחלה הוא שלא לשמה, מחמת שצריך להם בעניני הפרנסה ובשאר צרכים, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.