ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן קכב

קכב

וכבר הבאתי מדברי כולם שאין מצות ישיבת ארץ ישראל אלא כשדעתו לש"ש וזהירות מרובה של יראת שמים באמת. וז"ל הפנ"י שלהי כתובות ד' קי"א על הך מימרא דכל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, נראה דהיינו דווקא במי שדר שם לשם מצות ישיבת ארץ ישראל שהוא מקום קדושה וכדי שתגין עליו זכות ארץ ישראל שלא יבוא לידי חטא ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפי' עון שהוא מזיד ע"י שתקף עליו יצרו מ"מ מסתמא גורם לו זכות ארץ ישראל שלא לן ועבירה בידו דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו, משא"כ מי שדר שם בדרך מקרה או מפני שהוא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה וכיו"ב ומכש"כ במי שהוא מבעט ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר יצרו הרע לא דברה תורה במתים, אדרבה עליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. ומפני כך מצינו כשגברו עונות גלינו מארצנו ושמם מקדשנו וכו' יעיי"ש. ועד"ז הם דברי השלה"ק ושאר ספרי קודש כאשר הארכתי למעלה.

והגאון מהרש"ק בספרו האלף לך שלמה באהע"ז סי' ק"כ כתב גם אהך דינא דהכל מעלין לארץ ישראל שיכול לכופה שזה אינו אלא אם מכוין לשם מצוה לבד אבל אם מכוין לשם כוונה אחרת לא לשם מצוה וודאי דארץ ישראל לכופה. וכתב שם לפי"ז בעובדא דידיה שלא היה לו שם פרנסה והוי אומדנא דמוכח שנוסע בשביל פרנסה לא לשם מצוה בלבד תו אין יכול לכופה דנמצא לפי דבריו שכל דין זה שלא תוכל לעכב עליו שלא לנסוע לארץ ישראל אינו אלא אם אין לנו אומדנא דמוכח שיש לו גם כוונה אחרת לא לשם מצוה בלבד יעיי"ש. אמנם באבני נזר כתב דמשמע מתשו' הר"ן סי' ל"ח ומתשו' מהרי"ט ח"א סי' מ"ז דאפי' אם אינו רוצה לעלות בכוונת מצוה מחויבת לעלות עמו.

והנה בתשו' הר"ן היה המעשה שרצה מתחלה לילך גם למקום אחר כמו לארץ ישראל, וכן בתשובת המהרי"ט היה המעשה שנסתבב הנסיעה עבור שלא היה לו פרנסה והיו נראין הדברים שהיתה לו כוונה אחרת לא לשם מצוה בלבד והגם שבלא"ה פסקו שניהם בעובדא דידיה שאינו יכול לכופה אבל האריכו שם בטעמים אחרים ולא הזכירו כלל מטעם זה שאינו בכוונת מצוה וש"מ דלא סבירא להו אבל אעפי"כ עדיין י"ל דהיכא שיודעין שאינו בכוונת מצוה אינו יכול לכופה אלא לא הזכירו טעם זה כיון שיכול לטעון שעכשיו יש לו כוונת מצוה אף שלא היה תחלה כן מ"מ מתוך שלא לשמה בא לשמה, והלא המקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק גמור אעפ"י שהוא רשע גמור חוששין לקודישן שמא הרהר תשובה בלבו, ומכש"כ בזה שיכול לטעון עכשיו כוונתי לשמים, וע"כ לא כתבו טעם זה אלא טעמים אחרים שאין עליהם שום טענה.

אלא שמ"ש המהרש"ק דאף באומדנא דמוכח אינו יכול לכופה זה לא נראה מתשובת הר"ן ומהרי"ט הנ"ל שלא דנו בזה מצד אומדנא דמוכח, אבל באמת י"ל שצריך שיהיה רק לשם שמים להגן עליו מן החטא כשלון הפנ"י והשל"ה הק' שכתב שהנוסע לארץ ישראל נוסע בשביל לקדש עצמו ולקיים המצות אשר שמה ומבואר בלשון זה שאין לנסוע בכוונה אחרת וכן נראה מלשון החרדים ושאר ספרי קודש, ועי' מג"א או"ח סי' ל"ח סק"ח דגם בשאר מצות אם עושה כדי להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה ומחלק בין מה דעיקר כוונתו שתלוי אם עיקר כוונתו למצוה או עיקר כוונתו להשתכר וענין של ארץ ישראל חמיר יותר שצריך להיות אך לש"ש שלא יכשל בו.

וכבר הבאתי מה שאה"כ בראיית פנים בעזרה כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ופירש"י ז"ל שם לרמוס את חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי. ומבואר בזה שאין המצוה של ראיית פנים בעזרה נחשבת כלום אם אין לבבו שלם עם ה', וכבר הארכתי בזה למעלה דמה שנראה מן הכתובים שתכלית המצוה הוא בשביל להגיע לי"ש ואין המצוה נחשבה כל בלא התכלית של י"ש ושלימות הלב, ונתבאר מכמה כתובים שארץ ישראל הוא בשביל קיום התורה והמצות ויראת ה' ע"כ סברי שאינו נחשב כלום בלא שלימות הלב של קיום תורה ומצות לשמו ית'. [וקצת רמז עפ"י מ"ש הפמ"ג ה' ע"ב סי' תקס"א אשל אברהם סק"א שר' גרשון קיטבר ז"ל כשבא לירושלים וראה בשלותה בכה ואמר שזה שאומרים בראותי כל עיר ירושלים של מטה על תלה בנויה ועיר ה' מושפלת ירושלים של מעלה שם ניכר החורבן וא"כ צריך להיות מקושר ארץ ישראל דלמטה עם ארץ ישראל דלמעלה שהוא מעל לשמים וזה א"א אלא אם הוא לשמה כמ"ש ק"ז הישמח משה פ' קרח דמש"ה הכרח בביהמ"ק שיהיה דוקא לשמה דביהמ"ק של מעלה מכוון נגד ביהמ"ק שלמטה וזה א"א אם היא שלא לשמה שאינו מגיע אלא עד שמים ואל יותר כמבואר בגמ' פסחים דף נ' ע"ב]. והמהרש"ק כתב זה לדבר פשוט שבוודאי אין הדין דהכל מעלין אלא אם הוא בכוונת מצוה לבד בלא שום כוונה צדדית ולא כתב שום מקור, וכפי הנראה הבין כן מלשון ספרי הקדמונים כאשר העתקתי דבריהם. ונראה שהבין שאין מצוה כלל בישוב ארץ ישראל אלא אם דעתו לש"ש לכוונת מצוה, לא כשיש לו כוונה אחרת דאלו היה סובר שגם בכוונה אחרת מקיים עכ"פ איזה מצוה מנ"ל לחלק גם לענין הכל מעלין שאינו אלא אם הוא בכוונת מצוה בלבד בלא כוונה אחרת.

ול"ד למה שאמרו בשאר מצות מתוך שלא לשמה בא לשמה דהתם אין בהמצוה סרך עבירה דאף אם עושה שאר עבירות מ"'מ המצוה אין בה עבירה אלא שחסר הכוונה לכן התירו לעשות שלא לשמה על ספק שמא מתוך שלא לשמה בא לשמה כי רבים הם שאינם באים לשמה לעולם, ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, אבל במצות ישוב ארץ ישראל אחריות גדול שאם עושה עבירות הוי גם ישיבתו שם עבירה גדולה שע"י ישיבתו שם העבירות חמורין יותר, וגם יוכל להיות בכלל המטמאין את הארץ ולא נאמרה המצוה כלל אלא על תנאי של קיום כל התורה כולה, כאשר הארכתי למעלה. ולזה כתב הפנ"י דאך כשדר שם לשה לשם קדושה מגין עליו איכות המצוה שלא יחטא, אבל לא כשהוא שלא לשמה דרך מקרה או בשביל שבח פירותיה וכיו"ב.

והר"ן בנדרים דף ט' ע"א על המשנה כנדרי רשעים וכו' נתקשה דבשלמא בנדרים יש חילוק בין נדר או נדבה דנדר הוי כשאומר הרי עלי ונדבה הוי כשאומר הרי זו, אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה שייך ביה הרי אינו אלא בענין א'. ותי' דהחילוק הוא שאם אין כוונתו רצויה לגמרי הוי נדרי רשעים והכשרים מתוך שכוונתם שלימה ורצויה ואין בנזירותם שום נדנוד עבירה קרי נזירותם נדבה, ומה שאמרו בנדר או נדבה שהחילוק הוא בין אם אומר הרי עלי או הרי זה הוא בשביל שזה ראיה על כוונתו ומחשבתו אם רצויה היא לגמרי יעיי"ש. והטעם שהנודר נקרא רשע הוא בשביל דילמא אתי לידי תקלה כמבואר שם בגמ', משא"כ בנדבה. וצ"ל לפי"ז בנזירות שאין חילו בין נדר לנדבה אלא כוונתו ומחשבתו, שאם כוונתו ומחשבתו רצויה לגמרי לא חיישינן ביה דילמא אתי למיתי לידי תקלה ואין בנזירותו עבירה אבל אם אין כוונתו רצויה לגמרי אית ביה חשש תקלה והוי בנזירותו עבירה שנקרא עי"ז רשע.

וכעין זה הוא בישוב ארץ ישראל שבוודאי אית ביה חשש תקלה דמטעם זה כתב הר"ח שאינו מצוה כל ובדעת החולקים על הר"ח דהוי מצוה אנו רואים ברוב המקומות שבדבריהם דמייר בנסוע לארץ ישראל לשם מצוה וקדושה כאשר העתקתי דברי השלה"ק והחרדים והפנ"י עד כמה החמירו בזה. גם בתשו' מהר"ם שבכלבו סי' קכ"ז הפליג מאד בשבח הדירה בארץ ישראל כתב הלשון דקאי על מי שהלך להתנהג בקדושה ובטהרה. גם המבי"ט במחלוקתו על הר"ח אחר שהביא דבריו שאין מצוה בשביל שקשה ליזהר כתב עליו ואנן רמינן אנפשין למיתי לארץ ישראל לאיצטעורי בה טפי ולפום צערא אגרא, והרי דמיירי מהבאים לתוה להצטער ולא בשביל איזה תועלת אחר של הנאה גופנית שלא לשמה, ואין להאריך בזה כי הדבר מבואר ברוב המקומות להמעיין בהם דמיירי בהנוסעים בכוונה רצויה לגמרי לשם קדושה וטהרה ובכגון דא לא חיישי לתקלה. אבל בהנוסעים שלא לשמה לשם איזה תועלת אחר באיזה אופן שהיא שאינו בכוונה רצויה לגמרי לשם קדושה וטהרה מנ"ל דעדיפי מנדרים שבשביל שאין כוונתו רצויה לגמרי אין להכניס עצמו במה דאשפר למיתי לידי תקלה, ואף שהנודר מקיים בנדרו עשה ול"ת מ"מ אין להכניס עצמו למצות כאילו שיוכלו להביאו לידי תקלה.

ובפרט שההיתר שאנו סומכין לעסוק בתורה ומצות אף שלא לשמה היא מאותה המימרא שאמרו בש"ס לעולם יעסוק אדם בתו"מ אף שלא לשמה, ויש סתירות רבות בזה בש"ס, וצריך לחלק בחילוקים שונים דלאו כללא הוא כמ"ש בזה הרבה גדולי הראשונים ז"ל, ומנ"ל ללמוד משם למצות ישוב ארץ ישראל שהחילוק הוא ברור ועצום כמו שכתבתי למעלה דאית ביה חשש תקלה מרובה אם היא שלא לשמה.