ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן צב
צב
והנה בתשו' הרא"ש כלל י"ב דמי שנדר לעלות לארץ ישראל יש לו התרה כשאר נדרים והובא דין זה בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ח וכתב ע"ז המהרי"ט בח"ב סי' כ"ח שמורו הרב מהר"ר שלמה סאגוש ז"ל היה אומר שטעמו של הרא"ש משום דאזיל לשיטת ר"ח דעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל ולפיכך אמר שיש לנדר הזה התרה כשאר נדרים, והמהרי"ט שם האריך לחלוק על רבו בזה שא"א לומר שסמך הרא"ש על דברי הר"ח כי דבריו תמוהים ואינם מיסוד דברי התוס' ולא מר"ח אלא הגהות תלמיד ולאו דסמכא היא והרא"ש אינו מביאו אלא אדרבא הביא הדינים דהכל מעלין אף בזמן הזה ולכן חידש טעם אחר על הרא"ש מ"ש שיש לו התרה בשביל שלא נדר על הדירה אלא על ההליכה שאינו מעיקר המצוה, והרבה פלפלו האחרונים בטעם זה ואין להאריך, אבל הטעמים שכתב המהרי"ט שהביאו לידי כך לחלוק על דעת רבו שאמר שהרא"ש סמך על דברי ר"ח, הנה ניחזי אנן מה שהביא הרא"ש הדינים דהכל מעלין אף בזמן הזה אין ספק שלא נעלם מהמהרש"ס ז"ל רבו של המהרי"ט דברי הרא"ש במקומו באותה הסוגיא וע"כ צ"ל דמחלק בין אלו הדינים דהכל מעלין ששם אינו סובר כר"ח ז"ל אבל בעיקר המצוה של הדירה והישוב בארץ ישראל סובר סברת ר"ח ז"ל וידים מוכיחות טובא לזה ממה שהביא הדינים דהכל מעלין והשמיט לגמרי כל הדינים של הדירה והיציאה מארץ ישראל כאשר הארכתי לעיל בטעמו ונימוקו לחלק בכך, וא"כ בנודר לעלות לארץ ישראל שפיר כתב המהרש"ס ז"ל שסמך על סברת הר"ח ז"ל, אבל עיקר טעמו של המהרי"ט מה שחלק בזה על דעת רבו הוא בשביל שראה את כל דברי הר"ח בזה לדברים תמוהים מאוד ואינם אלא הגהות תלמיד שא"א לסמוך עליהם. וא"כ לפי מה שנתבאר לעיל כי דברי הר"ח ז"ל חיים המה למוצאיהם ממקור מים חיים של תורת הר"ח ז"ל ונתיישבו דבריו ז"ל בטוטו"ד והרבה פוסקים פסקי כוותיה כמו שהובא בכה"ג ובשאר פוסקים ולכן אף דפליג עליה הרא"ש בהך דהכל מעלין מ"מ בשארי הדינים שהשמיט אותם הרא"ש שפיר אפשר לומר שסובר סברת הר"ח ז"ל, ובלא"ה כיון שנתיישבו תמיהותיו של המהרי"ט שעבורם דחה דעת רבו ז"ל תו אין הלכה כתלמיד נגד הרב, ועכ"פ אין בידינו להכריע, ואף לפי אותו הפי' שפירשתי בדברי ר"ח שמי שעומד בנסיונו בארץ ישראל ואינו חוטא שם כלל ומקיים כל המצות שמה גם הר"ח מודה שזכות גדול בידו דאף אם נימא דליכא מצוה בעצם הישיבה ומכש"כ בזמן הזה מ"מ זוכה שם הרבה הן במצות התלויות בארץ והן בשאר מצות שחשובים שם יותר מ"מ כיון דרוב בני אדם אין יכולין ליזהר, וזה הנודר לעלות כיון שאמרו חכז"ל אל תאמין בעצמך ואשרי אדם מפחד תמיד וגם שכל זמן שהוא בחוצה לארץ אינו מחויב להביא עצמו לידי חיוב כאשר הארכתי למעלה לכן לא חשבו הרא"ש ז"ל לנדרי מצוה אלא כשאר נדרי הרשות שמועיל התרה. ומה שהמיטו הרא"ש והטושו"ע גם הדינים של איסור היציאה מארץ ישראל אף שי"א שגם הר"ח ז"ל לא אמר אלא על היושבים בחוצה לארץ שאין מצוה שילכו לארץ ישראל אבל הדרים שם אסורים לצאת, אין זה דבר מוחלט ואדרבא כבר הבאתי שגם הגה"ג והתומת ישרים שחידשו זה כתבו שעפ"י הסברא מאותו הטעם שכתב ר"ח גם להדרים שם אין איסור לצאת אלא שמחמת איזה קושיא נחית לזה שאפשר לחלק בין יושבי חוצה לארץ ובין הדרים בארץ ישראל. וכבר הארכתי ליישב קושיא זו דלק"מ ונודע מ"ש הרא"ש ז"ל במו"ק בשביל קושיא לא יסתור דין ושערי תירוצים לא ננעלו.