ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן עח

עח

גם ממקומו הוא מוכרע באותו הדיבור של התוס' שהתחיל לומר על הך דינא דכופין לעלות אין נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים ואח"כ הביא דברי הר"ח. והנה במה שהתחיל לומר הטעם בשביל סכנת דרכים כתבו כל הפוסקים דממקומות הקרובים אין סכנה, גם מקומות הרחוקים לאו כללא הוא ואיכא מקומות שאין בהם סכנה, והגם שהכה"ג רוצה להעמיס בדברי התוס' דכיון שלפעמים היא סכנה תו אינו נוהג אפילו במקום שאין סכנה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ושאר פוסקים פליגי בזה על התוס' דיש לחלק בין אם הוא מקום סכנה או לאו, וכתב זה מחמת קושייתו שלא הביא הב"י דברי התוס' אלא דברי הרשב"ץ שעשה חילוק בין המקומות, ולכן עשה פלוגתא בזה בין דברי התוס' לשאר פוסקים, אבל התומת ישרים בעצמו שם סי' ס"ו לא ס"ל כן שהרי כתב דאיכא למימר שגם הרא"ש ועוד הרבה פוסקים שלא הזכירו מזה שאין לבי"ד לכפות כשהדרכים מסוכנים לא פליגי על התוס' בזה אלא שלא הוצרכו לפרש זה בדבריהם דמסתמא היכא דאיכא סכנה לא יעלה על הדעת לכפות, ואילו היה סובר שחידשו התוס' לומר בזה לא פלוג אף היכא דליכא סכנה הוי זה רבותא גדולה שא"א לומר שידעו זה מסתמא, וחזינן שרוב פוסקים חולקין ע"ז בפי'. ובאמת אינו סברא כלל. ולא הבנתי מה שכתב הכה"ג שאפשר לומר בזה לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין שהרי לא נעשה בזה שום תקנה חדשה אלא התקנה שמכבר דכופין לעלות כמבואר בגמ', ומה שאמרו אח"כ שאינו נוהג בדאיכא סכנה הוא מטעם שבכל המצות הוא כן שאין לך דבר עומד בפני פק"נ, א"כ צריך להבחין בין היכא דאיכא סכנה או לאו כמו בכל האיסורין, וכן הוא בכמה פוסקים שמביאין דברי התוס' ואח"כ מחלקין בין המקומות דליכא סכנה.

ומה שהב"י לא הביא דברי התוס' אלא דברי הרשב"ץ, לפי שבהרשב"ץ מפורש יותר גם החילוקי מקומות אם יש בהם סכנה או לאו ולא הוצרך עוד להביא דברי התוס', וכ"פ מצינו כן, ובפרט כי עיקר הדבר שאין לכפות במקום סכנה הוא דבר פשוט שא"צ להשמיענו כמ"ש בתומת ישרים אלא שדברי הרשב"ץ הוצרך להביא שיש בו גם ביאור חילוקי מקומות. ומ"ש עוד הכנה"ג די"ל כל הדרכים בחזקת מסוכנים הנה גם בזמן הש"ס אמרו כל הדרכים בחזקת מסוכנים וע"כ תקנו לומר תפלת הדרך ואעפי"כ לא חשבינן זה לסכנה לענין כפי' לעלות מה שצריך ליסע בדרכים, וכמ"ש המבי"ט בח"ב סי' רי"ו דבמקומות שכל הסוחרים אינם נמנעים מללכת באותן הדרכים לא הוי זה מקום סכנה גם לענין עליה לארץ ישראל, וצ"ל דמה שכתבו התוס' שנשתנה הדין עכשיו מבזמן הש"ס בשביל סכנת דרכים שנעשה שם סכנה יותר מהרגיל בסתם דרכים דאל"כ לא הוי זה שינוי מבזמן הש"ס וא"כ א"א לומר דכללא הוא שאין שום מציאות שיהיה אפילו במקומות הקרובים איזה מקום שאין משם סכנה לעלות יותר מהרגיל בסתם דרכים שבזמן הש"ס.

וצ"ל דמה שכתב הכה"ג בדעת התוס' שכל הדרכים בחזקת סכנה הוא ג"כ כעין לא פלוג דבשביל ששכיחא מקומות שיש בהם סכנה יותר מסתם דרכים תו לא פלוג אף באותן הדרכים שאין בהם סכנה יותר מסתם דרכים כיון שעל כל פנים קצת סכנה יש בכל הדרכים, אבל כל הפוסקים חולקים ע"ז כמו שכ' הכנה"ג בעצמו, ואם כן התומת ישרים שכתב שאפשר להשוות כל הפוסקים עם דעת התוס' בלי שום פלוגתא ואין צורך להזכיר שאין כופין במקום סכנה לרוב פשיטותו שאין בזה שום רבותא ע"כ לא ס"ל כדעת הכה"ג בזה, וע"כ שמפרש בדברי התוס' מה שסתמו דבריהם לומר סתם אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים אף דאיכא מקומות שנוהג בשביל שאין שם סכנה, מכל מקום אין קושיא אם סתמו דבריהם על הרוב שכן דרכם, וממילא יובן דזיל בתר טעמא. וא"כ מה נשתנה שלא יהיה אפשרות לפרש כך גם בהמשך הדיבור של התוס' שהביאו אח"כ דברי הר"ח הלא אדרבה שם בהך שכתב מטעם סכנה צ"ל גם בעיקר הדין דכופין דלאו כללא הוא אלא על הרוב דיבר, אבל בהך דר"ח י"ל דבעיקר הדין דכופין סובר שאינו נוהג כלל אלא הטעם שכתב בשביל שאין מצוה שאין אנו יוכלין ליזהר טעם זה הוא מחמת הרוב כמו שביארתי למעלה, וזה וודאי מתפרש היטב בלי דוחק וגמגום, ואנו אומרים בווידויים אנו מלאי עון ואין אומרים זה בלשון יחיד כל אחד על עצמו אלא בלשון רבים, ונמצא דקאי על כלל ישראל, ובוודאי יש בתוך כלל ישראל צדיקים שאינם מלאי עון אלא אדרבה מלאים תורה ועבודה ותשובה שלימה כל ימיהם, ואעפי"כ אומרים סתם אנו מלאי עון שעל הרוב מדברים, וכמו כן כתבו התוס' שאין אנו יכולים ליזהר שכוונתו על הרוב. וכמו שכתבו התוס' בעירובין ד' י"ג ע"ב ד"ה נוח דאעפ"י שאמרו סתם נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא מכל מקום אין זה אלא בסתם בני אדם אבל צדיק אשריו ואשרי דורו ועל סתם בני אדם שסתמו חכמים את דבריהם שנוח להם שלא נבראו אמר עליהם ר"ח שטוב להם שלא ישבו בארץ ישראל דמה שסתמו בגמ' דבריהם ואמרו נוח שלא נברא בלי שום חילוק בין גברא לגברא צ"ל בשביל שכן הוא רובא דעלמא. ובגמ' שבת י"ג ע"א שאמרו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפילו שום קורבה אסור וכ' שם התוס' ד"ה ופליגא שאין זה פלוגתא אלא הטעם הוא דהוא היה יודע בעמצו שלא יבוא לידי הרהור והרי דאף שהוא בעצמו אמר ע"ז שאסור מ"מ עביד עובדא בנפשיה נגד זה יען שידע שלא יבוא לידי הרהור, וצ"ל דמה שאמר סתם אסור והוקבע כן בש"ס בלי שום חילוק בשביל שהוא כן ברובא דעלמא.

וביבמות דף ק"ט ע"ב בתוס' ד"ה רעה כתבו על הך שאמרו אין מקבלין גרים מיד אלא אחר שמתאמצין ועוד תנאים יש בגירות ועל המקבלין גרים מיד דרשו חכז"ל מקרא דרעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, מכל מקם מצינו בהלל שגייר אותו שאמר גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה ולא היו מתאמצין להתגייר כי יודע היה הלל בהם שסופם להיות גרים גמורים, וצ"ל דאף שנכתבו הלכות האלו בגירות סתמא לא נאמרו אלא על הרוב ואותן שידע בהם הלל מה יהיה בסופם אינם בכלל זה, אלא שנראה שאין לסמוך על ידיעה זו אלא בזמן הש"ס שידעו כ"כ לירד לסוף דעתם של בני אדם, ולא אח"כ, וע"כ לא הביא מזה הרמב"ם ז"ל כלום, ואף שהב"י מביאו אבל השמיטו בשו"ע ואינו מוזכר במחבר וברמ"א ובטו"ז וש"ך בשום מכום, ונראה בשביל דלא בקיאין עכשיו בזה כמ"ש הרי"ף והרמב"ם במה שאמרו בגמ' שיכול הדיין לומר קים לי' בגוי', והובא בטור וב"י חו"מ סי' ט"ו שאין בקיאין עכשיו בזה. ועכ"פ בזמן הש"ס לא היו הלכות אלו שכתבו בגירות כללא ואעפי"כ סתמו דבריהם לכתוב הלכות האלו בסתמא בלי שום חילוק יען שהרוב הוא כן מה שכתבו טעמו של הענין ויובנו הדברים שתלוי באותו הטעם, ומצינו ענינים כאלו בש"ס ופוסקים אין מספר ואין להאריך בזה כ"כ. ולפענ"ד ברור שכן הוא הפי' בדברי הר"ח.

ותמה אני האיך אפשר להעמיס בדברי ר"ח דבר תמוה כ"כ שאף מי שהוא איש צדיק תמים ונכספה גם כלתה נפשו למתיקת עבודת השי"ת באה"ק ונשמר מכל חטא גם אצלו לא יהיה מצוה כלל לדור בארץ ישראל, וזה דבר מופרך מכמה מקומות בדברי חכז"ל, ועוד דלפי טעמו של הר"ח שאין יכולין ליזהר ונענשין אם דעת ר"ח לומר כן על כל ישראל יהיה מי שיהיה נמצא ח"ו בטל כל הישוב, וזה וודאי אינו, דגם משעת החורבן ואילך בזמן התנאים והאמוראים והראשונים והאחרונים מעולם התאמצו בישראל להחזיק ישוב באה"ק הגם שרובא דרובא מהגדולים הצדיקים הקדושים היו בחוצה לארץ יש טעם בדבר כאשר אדבר מזה להלן, אבל הכל התאמצו בכל הדורות להחזיק ישוב באה"ק, ואותן הצדיקים שזכו להיות חלקם באה"ק לעבוד השי"ת שמה במקום הקודש אשרי חלקם ולפענ"ד אין ספק שגם דעת הר"ח וכל העומדים בשיטתו הוא כן. ואפשר סובר הר"ח דבזמן הבית היה גם עיקר הישוב בארץ ישראל מצוה דאורייתא וכיון שחלה המצוה על כל אחד ואחד א"א להתחכם בדבר לחלק בין גברא לגברא, אבל בזמן הגלות שאין חיוב דאורייתא בעיקר הישיבה אלא בשביל חשיבות קיום כל המצות שמה וגם מצות התלויות בארץ בזה סובר ר"ח דהכל לפי מה שהוא אדם, כאשר נתבאר לעיל.