ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן לה

לה

ואם כנים הדברים שהבינו כן מדברי הש"ס תו אין מקום להקשות עליהם מדברי הספרי שהרי כללא הוא שבכל מקום דברי הש"ס עיקר, והרבה פוסקים סוברים דכל תוספתא או ברייתא שלא הוזכרה בגמ' משבשתא היא דמסתמא כיון שרצו חכמי הש"ס לחבר התלמוד חקרו ודרשו בכל הספרים וביררו אותם שהם בני סמכא בדוקא כמו שכתב הר"ש אלגזי בספר גופי הלכות ואף מדברי המשנה אין לומדין הלכה אלא מדברי הגמ' כמבואר בש"ס ב"ב דף ק"ל ע"ב ובש"ס נדה דף ז' ע"ב ופירש"י ז"ל שם דאין למדין הלכה מתוך המשנה מברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני, שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה. ובירושלמי אמרו אין למדין לא מן הלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ'. וזה לשון האור זרוע הגדול בתשובותיו סימן תשנ"ד והנה התלמוד שלנו שאנו עסוקים בו תמיד כמה גירסות משונות יש בו כ"ש ברייתו וירושלמי שאין אנו עסוקין בו ואפילו תוספתא דר"ח ספרא וספרי אנו רואין שבכמה מקומות מביאין בתלמוד ומחסר בהן ומייתר בהן לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא אם היא נגד התלמוד כי התמוד נכתב להוראה וכו' כי הספרים נשתבשו בידי סופרים או הוי פלוגתא ואלו הובאה בתלמוד שמא היו משבשין או מעמידין אותה כיחידאה לפיכך אין לסמוך כי אם על התלמוד.

ועיין ברמב"ם פ"ו מה' מעילה הל' ד' שתמה הראב"ד על הרמב"ם למה סמך על תוספתא שהיא נגד המשנה והגמ'. ובכמה מקומות תי' שאפשר ליישב התוספתא שאינה סותרת המשנה והגמ' לכן הביאה, ובה' מקואות פ"א הל' י"א הוא בהיפך שהרמב"ם השמיט התוספתא והראב"ד הביאה וכתב שם בכ"מ הטעם שהשמיטו הרמב"ם והרא"ש התוספתא בשביל שבמשנה נכתב בסתם, משמע שאין המשנה סוברת כוותיה, וצריך לומר להראב"ד ושאר פוסקים שהביאו אותה התוספתא שאפשר לתרץ ולהשוות עם דברי המשנה ואם כן אף שרואין לפעמים בראשונים שמביאין ראיה מברייתא שלא הובאה בש"ס צריך לומר שהבינו שאינו כנגד הש"ס גם איןקושיא על ראשונים שאינם סובריןכברייתא שלא הובאה בש"ס דיש לומר שהבינו שאין כן דעת הש"ס. ואם כן אין קושיא כלל על רש"י והרמב"ם וסייעתם מדברי הספרי בישיבת ארץ ישראל שלא הובא בש"ס. וכבר כתבתי דאדרבא יש ראיות מן הש"ס שאינה סוברת כן. ואם הרמב"ן ז"ל הביא דברי הספרי מכל מקום גברא אגברא קא רמית. וכבר הבאתי פלוגתות הרמב"ם והראב"ד בכהאי גוונא גם שאר ענינים בברייתות שלא הובאו בש"ס.

ובשאגת אריה סימן י"ג עלה ונסתפק בהזכרת יציאת מצרים שהיא מן התורה אם סגי בהרהור או צריך דייקא הזכרה בפה, והביא ראיות מן הש"ס שצריך להיות בפה ולא סגי בהרהור, אלא דקשיא ליה מדאמרינן במגלה י"ז גם בזכירת עמלק דמקשי ממאי דהאי זכירה קריאה היא דילמא עיוני בעלמא ומשני לא סלקא דעתך דכתיב זכור יכל בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, ומה אני מקיים זכור בפה, שמע מינה טעמא דכתב רחמנא לא תשכח דשכחת הלב אמור גלי לן קרא יתירא דזכור בפה הוא, הא לאו הכי הוה אמינא זכור בלב, ואם כן לכאורה ביציאת מצרים שאין לנו קרא יתירא אפשר דסגי הזכירה בלב ואין צריך בפה. ומסיק דכיון דגלי לן קרא פעם אחת בזכירת עמלק דזכירה הוי בפה מיניה ילפינן לכל הזכירות שצריך להיות בפה ולא סגי בלב. ולבסוף קשיא ליה כיון דבספרא יש ג' דרשות כאילו בזכירת שבת ומרים ועמלק בכולן דריש קרא יתירא ללמד על זכור שהוא בפה ואם נימא דמזכירת עמלק ילפינן על כן הזכירות למה הוצרכו עוד שתי דרשות וכיון דיש ג' דרשות על זה הוי ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומנא ליה למילף על יציאת מצרים. ואף על פי כן כתב דלענין הלכה כיון דיש ראיות מן הש"ס דאין יוצאין חובת הזכרת יציאת מצרים בהרהור אפילו אם תמצי לומר דההיא דספרא לא סבירא ליה הכי נקטינן כגמ' שלנו, ועוד דהא קיימא לן סתם ספרא רבי שמעון הוא א"ל דסבירא לה לגמר' דידן דיחידאה היא ופליגי רבנן עליה. ובתורה תמימה פ' עקב כתב על דברי השאגת אריה האלו שגיאות מי יבין שאין זה ספרי דסתם ספרי רבי שמעון ולא קיימא לן כוותיה אלא הוא ספרא וסתם ספרא רבי יהודה. גם הקשה דכיון דדרשה אחת מברייתא זו לענין זכירת עמלק באה בסתמא בגמרא וקבעיה להלכה ובקיום מקצתה להלכה הלא קיימת כולה, וסיים על זה ואין קץ לפליאה.

ואינני רואה בזה שום פליאה לא מיניה ולא מקצתיה שהרי מבואר בתוס' חולין דף פ"ו ע"א ד"ה ור"י שאין מדמין הדרשות אלא מה שהש"ס מדמה ואין ראיה ממה שדורשין איזה דרשה במקום אחד שכן דורשין גם במקומות אחרות אם לא נמצא כן בש"ס ואם כן מה זו ראיה ממה שדרשו בגמ' בזכירת עמלק שדורשין כן גם במקומות אחרות שלא נמצאו בש"ס. ומה שהספרא הביא כל הג' דרשות זה אחר זה אין ראיה על הש"ס שהביא רק דרשה אחת ושבקי האחריני לומר מדקיימי מקצתה קיימא כולה אלא אדרבא מדהביאו בש"ס רק אותה הדרשה ושבקי האחריני ואין זכר למו בש"ס ש"מ דלא סברי להלאה אלא אותה הדרשה כי מה שהוא להלכה קבעו בש"ס לא זולת. ומה שתפס עליו שאינו ספרי אלא ספרא אין נפקא מינה שאין הכוונה בשביל שסתם ספרי ר"ש הוא ולא קיי"ל כוותי' דאף אם ר"י הוא איכא למימר דיחידאה אלא שמ"ש סתם ספרא ר"ש נראה דהוא ט"ס דסתם ספרא ר"י אבל לענין המכוון אין נ"מ כמו שהבאתי דברי האו"ז דבין בתוספתא וספרא וספרי מה שלא הובא מהם בתלמוד איכא למימר דיחידאה הוא, או שמא נשתבש בידי סופרים ואין סומכין להלכה אלא על התמוד, והן הן דברי השאג"א, הגם שמצינו כ"פ בראשונים שמביאים ראיות להלכה מברייתות שלא הובאו בתלמוד בוודאי הראשונים ז"ל הבינו היטב לתרץ למה לא הובא בתלמוד, גם היה להם הוכחות שלא נתבארו לפנינו ולהם משפט הבחירה, אבל לא נוכל לעשות קושיות על הראשונים מברייתא שלא הובאה בתלמוד, וכבר הבאתי שיש מקומות דלפיגי הראשונים בכה"ג.