ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן כט

כט

ולשון הזוה"ק בריש פרשת בהר (ח"ג קט:), אחר שדיבר שם מסוד הקרבנות כתב וזה לשונו: ובחוצה לארץ דשכינתא מרחקא מן בעלה אתמר כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, בגין דלית תמן קרבנין בחוצה לארץ וכו', אע"ג דתקינו אבהן צלותין באתר דקרבנין האי איהו לקרבא נפשין וכו', אבל מסטרא דכרסיין וכו' לית תמן קרבנא, עכ"ל יעיי"ש. נמצא לפי זה מבואר בזהר הק', שהטעם הוא מה שהדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק הוא בשביל דלית תמן קרבנא. אבל לאחר החורבן גם בארץ ישראל אין קרבנות כמו בחוצה לארץ, ואין נפקא מינה לענין זה בין ארץ ישראל לחוצה לארץ. ומה שאמרו בגמרא דהוי כעובד עבודה זרה, זה פירושא למה שאמר בתחלה שדומה לו כמי שאין לו אלוק, כמו שמבואר שם בגמרא שאי אפשר לומר שאין לו אלוק ממש, אלא הפירוש הוא דהוי כעובד עבודה זרה, והוא ענין אחד כמו שמובן בזה דברי הש"ס. ולפי דעת הזהר הקדוש שהטעם הוא בשביל הקרבת הקרבנות אין זה ענין כלל למצות ישוב ארץ ישראל, ושפיר מובן הגירסא שברש"י ז"ל בכמה ספרי תנ"ך - כל היוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ בזמן הבית.

ואף שבזהר הק' פרשת יתרו (ח"ב עט:) שם כתב סתם דלכן כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא ושכינתא באתרה יתבא, ולא הזכיר כלל מענין קרבנות, אין זה סתירה למה שכתב בפרשת בהר שהוא בשביל קרבנות, שהרי הטעם שאין מקריבין קרבנות אלא בארץ ישראל הוא גם כן בשביל טעם זה, בשביל ששמה שכינתא באתרה יתבא. והוא מבואר גם שמה במקומו פרשת בהר, שכתב: עילת העלות לא שריא תמן, וכאלו לא הוי קודשא בריך הוא חד בתר דלאו איהו עם שכינתיה, ובחוצה לארץ דשכינתא מרחקא מן בעלה אתמר כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, בגין דלית תמן קרבנין בחוצה לארץ, ולזמנא דקודשא בריך הוא מתקרב עם שכינתיה אתקיים ביה האי קרא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ועילת העלות שריא עליה וכו'. ולכן מתאונן אח"כ באומרו: ובגין דא כד שכינתא איהי לבר מהיכלא דבי מקדשא ולבר מכרסיין דילה, כביכול כאלו לא הוה חד עמיה וכו', ועיי"ש.

וכל אשר עינים לו יראה שם שהוא הטעם שבשביל דשכינתא באתרא יתבה בבי מקדשא לכן אך תמן אית קרבנות ולא במקום אחר. גם נראה שמה שלאחר החורבן דשכינתא איהי לבר מהיכלא דבי מקדשא אין להקריב קרבנות אף בארץ ישראל. ובספר בנין ציון (סי' א') האריך לבאר מהכתובים ומהש"ס שאחר החורבן אי אפשר להקריב קרבנות, ומה שאמרו מקריבין אף על פי שאין בית - הכוונה בעת שהגיע הזמן שצוה הקב"ה לבנות את הבית אלא שלא נגמר עדיין אז מותר להקריב בלא בית כמו שהקריב הרבה שנים בימי עזרא. וכתב עוד תירוצים אחרים על הך מימרא דמקריבין אף על פי שאין בית. ולדינא מחליט שמה שאחר החורבן אי אפשר להקריב קרבנות עד שיעלה רצון מהשי"ת ויבוא משיח צדקנו ויתקבצו נדחי ישראל אל הר הקודש. והוא ז"ל מבאר זה בטעמו ונימוקו על דרך הנגלה, וכיוון בזה אל האמת שכן נראה בעליל דעת הזהר הק' פרשת בהר.

גם כתב שם בזהר הק' שלכן אנו מתפללים שתעלינו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך קרבנות חובותינו, והדברים מבוארים שם בכמה לשונות שהחזרת השכינה הקדושה עם ישראל והקרבת קרבנות הא בהא תליא, ואם כן אין זה סתירה כלל במה שכתב בפרשת יתרו, אך הטעם בשביל שהשכינה שורה שמה עם ישראל, כי זהו גם הטעם של הקרבת קרבנות, וחדא מילתא היא אלא שקיצר בלשונו ולא ביאר שם ענין הקרבנות. והרבה פעמים מצינו כן גם בדברי הש"ס. וכמו שכתבו התוס' במסכת כריתות (יד. ד"ה אלא הא) דהקשה שם על רפרם ודחאו, וביומא (סו:) הביא הא דרפרם ולא דחאו, דרגילות הוא, דדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ומקורו מירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ה) דדרש כן מקרא דהיתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה (משלי לא, יד).

והנה שם הוא ממש בהיפך, דביומא שהביא מימרא דרפרם בלי שום ערעור הוי זה הילכתא, ושוב אח"כ בסדר קדשים בכריתות דחאו מחמת קושיא וכותב עליו בדותא היא, אם כן הוי ממש בהיפך, ואף על פי כן כתבו התוס' שאין זה סתירה, דכן היא הרגילות שסומכין על מה שנכתב אח"כ ביתר ביאור, ומכל שכן בכהאי גוונא, שגם לפי מה שכתב בפרשת בהר לא נדחה הטעם שכתב בפרשת יתרו, אלא אדרבא, צריכין לדברי טעם שבפרשת יתרו גם לאלה הדברים שכתב בפשת בהר בענין הקרבנות, ואין שם בפרשת יתרו אלא קיצור דברים בעלמא בודאי, דאמרינן דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.

ועיין בתשובת חכם צבי (סי' קמ"ג) שכתב שהמשניות והברייתות סומכות זאת על זאת, פעמים שזו מארכת וזו מקצרת ופעמים איפכא. והביא כן מגמ' פסחים (מח.) שכתבו אלא שתק ליה בברייתא ומהדר ליה במתניתין, הכי נמי אומר שתיק ליה במתניתין ומהדר ליה במכילתא אחריתא, וזה אף במשניות וברייתות וש"ס שנעשו ללימוד הנגלה, ומכל שכן בזהר הק' שנכתב בכונה בלשון שהענין בתוכו טמיר ונעלם, כמו שכתב הר' חיים ויטאל ז"ל, וצריך להיות מבין דבר מתוך דבר.

גם כבר כתבו הראשונים ז"ל שכל מה שאפשר לתרץ דברי חכמינו ז"ל שלא יהיה סתירה בדבריהם צריך למשכיני אנפשין, אף אם נצטרך על ידי זה ליישבם בדוחק אין לעשות סתירה בדבריהם ז"ל. ואם כן, כיון שבפרשת בהר מפורש יוצא שתלוי בקרבנות, אם נפרש בפרשת יתרו כונה אחרת הוי סתירה ובודאי שאין לחשוב כן אלא להשוות הדברים הקדושים, ובפרט שהדברים מיושבים היטב לפי הנ"ל בלי שום דוחק לפי עניות דעתי.

גם בזהר הק' פרשת פנחס (ח"ד רכה.) כתב וזה לשונו: דלית קרבנות בחוצה לארץ, ובגין דא אוקמוהו רבנן הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק. ואם כן מבואר בזהר הק' בשני מקומות שתלוי בקרבנות, ואף אם במקום אחד יש ספק, כבר אמרו חכמינו ז"ל בכהאי גוונא סמי חדא מקמי תרתי, אבל האמת הוא שאין בזה סתירה וספק בזהר הק' כאשר נתבאר לעיל, ואם כן נראה גם דעת הזהר הק' שמימרא זו אינה ענין כלל למצות ישוב ארץ ישראל ולא שייך בזמן הזה דליכא קרבנות בעונותינו הרבים.