ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן טז

מתוך אוצר מהרי''ט
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טז

ועוד שהרי מבואר בגמ' שבת (נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל-א' יח, יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, ומתרץ שם הכל, גם החטא דבת שבע ואוריה החתי שלא היה בשום דבר נגד ההלכה, אלא שלפי גודל קדושתו של דוד המלך ע"ה היה בזה איזה פגם, וגם זה היה מן השמים, כמו שאמרו בגמ' (סנהדרין קז.) שאמר דוד דלכן לא כייפנא ליצרא בזה דלא לימרו עבדא זכי למריה, וראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית [ונודע מה שאמר האר"י ז"ל שהיה הכרח בהשתלשלות מלכות בית דוד לבוא באופן זה מחמת הקטרוג, כמו ביהודה ותמר, וישי רצה לבוא על שפחתו, וכן בזה שנולד שלמה שממנו השתלשלות מלך המשיח, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק חלק], אף על פי כן עשה על זה תשובה כל ימיו וסבל הרבה יסורי על ידי זה, כמבואר בגמ' סנהדרין.

ובשבת (נו.) אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב (מלכים-א' טו, ה) רק בדבר אוריה. וביומא (כב:) חשב שתים, בשביל שחשב גם מעשה דהסתה. ובתוס' (שם ד"ה רק) כתבו דמשום הכי לא חשב שם מעשה דהסתה, דלא הוי כל כך עון גדול וגם שגג. ועל כל פנים לא מצאו בו חטא יותר מאלו השתים, וגם החטא דאוריה שהוא חמור מהשני, גם כן נתבאר שלא עשה כלל נגד ההלכה, כי אי אפשר שחטא כיון דשכינה עמו.

ואם כן לפי מה שאמרו שעשה דוד מלחמה שלא כתורה, ולדעת הרמב"ן עבר בזה על מצות עשה דאורייתא שהניח ארץ ישראל מלכבשה שלמד משם שיש מצות עשה, ולדעת הרבה ראשונים עבר בזה על לאו דלא ישבו בארצך, ובפרט לדעת הרמב"ם שהניח שם מז' העמים ואם כן עבר על מצות עשה דהחרם תחרימם ועל לא תעשה דלא תחיה כל נשמה, מלבד הלאוין דלא ישבו בארצך, ולא תחנם. ואם כן זה חמיר ממעשה דאוריה שאינו כלל נגד ההלכה אלא איזה פגם בעלמא, וגם כי מעשה דאוריה אינו אלא חטא לעצמו ובמלחמה הביא את כל ישראל לחטא זה ללחום שלא כתורה, ומדוע לא חשבו זה לחטא בשום מקום, אלא אדרבא, העידו שאין בו יותר מחטא דאוריה או גם מעשה דהסתה אלא שבמקום שאמרו דהוי סוריה כיבוש יחיד כתבו הטעם שהיה מלחמה שלא כתורה והאיך אפשר לומר שמלחמה שלא כתורה אינו נחשב לחטא. גם הלא היא סכנה ח"ו לכלל ישראל, דכל ההולכים למלחמה הם צריכים להיות נקיים מכל חטא אפילו מאיסור דרבנן כמו שאמרו חז"ל (מנחות לו.) סח בין תפילין לתפילין עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ובמצוות לא תעשה שלדעת הרמב"ן בסוף ס' המצות (מצוה י"א) כתב שבעבירה שבשעת מלחמה גורמים סילוק שכינה מן המחנה, וח"ו מפיל ישראל בחרב ומחלל שם ה', כמו שאמר הכתוב (דברים כג, טו) ושב מאחריך. ומכל שכן אם כל עיקר המלחמה היא שלא כתורה דהוי כולו בעבירה שהיא סכנה ח"ו. גם האיך הצליח דוד במלחמות האלו, דהרשעים יכולים להצליח במלחמות שבעבירה כי כחם מהסטרא אחרא רחמנא ליצלן, ה' ישמרינו. אבל הצדיקים שכחם מסטרא דקדושה, שלזה צריך השראת השכינה ואי אפשר אם היא בעבירה, וביותר קשה שלא ביארו מאומה מה היתה הסיבה שנכשל דוד בזה אשר השכינה עמו ואינו בא לידי חטא, גם כל הסנהדרין של ע"א האיך טעו כולם. ולא ראיתי מי שיתעורר בכל זה, אבל בעיני היא פליאה נשגבה.

ואין לומר דבשביל שחשב דוד להורישם אח"כ לכן לא הוי בזה עובר על חיוב דאורייתא, ראשית לפי הטעם שכתבה התורה הק' (שמות כג, לג) פן יחטיאו אותך, והרמב"ם כתב בספר המצוות (עשין, מצוה קפ"ז) במצוה דהחרם תחרימם, שביאר לנו בהרבה כתובים שסבת זה שלא נלמד מכפירתם, ואם כן בכל יום שמאחרין מלהורישם יש חשש זה שיחטיאו וח"ו נלמוד מכפירתם. ובהלכות מילה (פ"א ה"ב) פליגי הרמב"ם והראב"ד לענין חיוב כרת, שכתב הרמב"ם ז"ל דכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד, ופליג עליו הראב"ד שם דכל יום עומד באיסור כרת. וביאר בכסף משנה שם טעם פלוגתתם, דלדעת הראב"ד כיון שבכל יום עובר על מצות בוראו ית"ש הוא עומד גם כן באיסור כרת, ואף דכשמל אח"כ נפטר מהכרת, אבל בכל יום שהוא בעבירה הוא בכלל חיוב כרת. והרמב"ם סובר דכיון שאם מל אח"כ נפטר מהכרת, ובידו לתקן לקיים המצוה, לא הוי בכלל חיוב כרת. אבל זה וודאי מבואר שם ברמב"ם שבכל יום ויום הוא מבטל מצות עשה, ואין פלוגתייהו אלא בחיוב כרת. ומכל שכן בזה שבכל יום ויום איתא הטעם שיש לחוש ח"ו ללמוד מכפירתם, ושוב הוי פסידא דלא הדר, דוודאי הוי ביטול המצוה בכל יום ויום שאינו מורישם, ובפירוש כתב הספרי בזה שעשה דוד שלא כתורה, והביא מקודם לזה קרא מיוחד על זה, וזה לשונו שם (ספרי דברים פנ"א כד) או אינו אלא רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו את הארץ תלמוד לומר וירשתם וגו' ואח"כ כל המקום וגו' שלא תהא ארץ ישראל מיטמאה בגילוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ. אם כן למד בפירוש מקרא, שאין רשות לכבוש חוצה לארץ טרם שכבש כל ארץ ישראל - יוקשה טובא האיך עבר על זה דוד עם הסנהדרין והאורים ותומים והנביאים שעמו.