ויואל משה/מאמר ישוב ארץ ישראל/סימן ד
ד
אבל לחילוק זה צריכין לפי מה שנראה מדברי הרמב"ן ז"ל שיש גם עכשיו מצוה אף בעליה לארץ ישראל. אבל לפי מה שכתב הריטב"א במס' יומא (לח.) שאף מה שמבואר בתורה הקדושה האיסור לשוב למצרים אין זה אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי ארץ, כל חוצה לארץ אחד הוא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ יעיי"ש. ואף שבמה שכתב שבשביל גזירת הגלות אין איסור עכשיו לדור אף במצרים, זה לא נראה כן מדעת הרבה ראשונים שבקשו טעמים והיתרים אחרים על מה שהיה דרים הרמב"ם ז"ל ועוד כמה גדולים במצרים, כי במה שנגזר גזירת הגלות אין ראיה שגם מצרים בכלל שהוא מקום שאסרה התורה הקדושה בפרטיות בלאוין מפורשים, אבל משאר מקומות שבחוצה לארץ שהוא ודאי בכלל גזירת הגלות, שפיר מצי סברי דבזמן הגלות לא שייך מצוה זו לעלות אף ליחידים. והראשונים ז"ל שבקשו טעם ההיתר של הדרים במצרים לא בקשו כלל טעם והיתר להדרים בשאר מקומות בחוצה לארץ, שפשוט בעיניהם שאין איסור אלא במצרים בלבד. ומה שהחמירו חכמינו ז"ל בישוב הארץ אין זה אלא להדרים שם שלא לצאת מדעת.
ובאבני נזר אחר סיום תשובתו הביא דברי הריטב"א האלו, וכתב שלפי זה אין ראיה גם מדברי הרמב"ן אלא על יושבי ארץ ישראל. דאף שדנו האשה כמורדת אם אינה רוצה לעלות עמו, הלא גם אם אינה רוצה לעלות מארץ ישראל לירושלים גם כן דינה כמורדת אף שזה ודאי אינו חיוב, כל שכן בזה שאחר שיעלה שם יקיים המצוה דישיבת ארץ ישראל. ומברייתא דספרי שהביא הרמב"ן אין ראיה רק עליהם שהיו יושבים שם, אבל לא על בני חוצה לארץ שיהיה חיוב עליהם לעלות. אלא שעומד לנגדו לשון הרמב"ן שכתב: מתחייב כל אחד. דמשמע אפילו יושבי חוצה לארץ. ושוב כתב, דאולי היה הרמב"ן אז בארץ ישראל כידוע שבסוף ימיו נסע לארץ הקודש, יעיי"ש. ונמצא שלבסוף דעתו ז"ל לפרש גם בדברי הרמב"ן דקאי רק על יושבי ארץ ישראל כדעת הריטב"א, אלא שהלשון: מתחייב כל אחד - עומד לנגדו. ושוב כתב, דגם לשון זה יש ליישב, דאולי היה אז בארץ ישראל. ואינו מובן מאי נפקא מינה באיזה מקום היה אז. וכי כתב זה על מקומו שהוא שם, הלא כתב זה סתם על ישראל. אלא די שלומר בפשוט, דכיון שבהתחלת הדברים שהתחיל לדבר מפרט זה הביא הלשון מדברי חז"ל כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ, הכל בתר רישא גרירא שמדבר מישוב ארץ ישראל, ושפיר אפשר לומר דגם מה שכתב אח"כ: מתחייב כל אחד - קאי רק על יושבי ארץ ישראל, דעלה קאי ולא על יושבי חוצה לארץ. דבאמת גם זה סגי שיהיה על ידי זה מצוה קבועה לדורות אם היא על כל פנים ביושבי ארץ ישראל.
אלא שלפי עניות דעתי צריך ביאור לכאורה כיון דמצוה זו של ישיבת ארץ ישראל היא מקרא דוישבתם בה, ואם בשביל גזירת הגלות בטלה מצוה זו בזמן הגלות מנא לן לחייב באותו הזמן את יושבי ארץ ישראל. בשלמא לדעת הריטב"א ופוסקים אחרים אפשר לומר שמה שחייבו את יושבי ארץ ישראל הוא מטעמים אחרים, שאביאם להלן, ולא מקרא דוישבתם, או שהיא מדרבנן כמו שכתבו כמה פוסקים. אבל לדברי הרמב"ן שהיא על כרחך מדאורייתא מהך קרא כיון שחשבו על ידי כך מצוה קבועה לדורות, הדבר צריך הסבר, ויתבאר כל זה להלן.