דברי יואל על התורה/ויקרא/בהר

  << אמור• חומש ויקרא• בחוקותי >>

~ שמיני ~

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו' כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. פירש''י ז''ל מה ענין שמטה אצל הר סיני וכו' אלא מה שמפה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בת''כ. הקשה באוה"ח הקדוש מדוע גילתה לנו תורה במצות שמטה דוקא שנאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני וממנה ילפינן לכל המצוות, ולא גילה לנו דבר זה במצוה אחרת.

ב) ושבתה הארץ שבת לה', פירש''י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וצ"ב לאיזה ענין הוקשה מצות שביעית לשבת בראשית.

ג) להלן בפרשה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ידוע מה שהקשה בספה"ק נועם אלימלך שהרי כך הוא דרכה של תורה לכתוב יתור לשון או אפילו אות אחת יתירא ומתרצינן בזה כמה קושיות, ומדוע האריך הכתוב כאן בלשונו לפרש כל הקושיא מה נאכל וגו', והוה סגי לכאורה לכתוב וצוויתי את ברכתי ותו לא יקשה מה נאכל בשנה השביעית.

ד) עוד יל''ד דמשמעות לשון הכתוב הוא דדוקא אם יאמרו מה נאכל בשנה השביעית אז יצו ה' את הברכה בשנה הששית, ובלא''ה לא, והוא תמוה.

ה) עוד יל''ד מדוע הוצרך הכתוב לפרע השאלה הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וכו', הרי כבר נתבאר בפסוקים הקודמים באורך איסורי שביעית ודי שיאמר הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית ותו לא, וממילא מובן כי החששא הוא בעבור שנאסר להם לחרוש ולזרוע וכו'.

ו) ה33רמב"ן@44 ז"ל כתב כי בע"כ לומר שמקרא זה מסורס, שהיה צ"ל וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, שהרי הדאגה היא על השמינית, כי בשנת השביעית יאכלו מפירות הששית כמנהג כל השנים לאכול מפירות השנה הקודמת עד כלות הקציר, וגם אחרי כן וכו'. וצ"ב כי דוחק הוא לסרס המקראות.

ז) וצרתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו' האה''ח הקדוש כתב כי ברכה זו אינה בצומח, שכבר הבטיח ונתנה הארץ פריה וגו'. אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית וכו'. וכעין זה פירש הכלי יקר ז"ל. ולפי זה קשה מדוע יעשה ה' את הנס בדרך זו להקדים ולברך את התבואה בשנה הששית, הלא די בכך שתתברך תבואה שבאוצר בבוא השנה השביעית.

ח) בתורת כהנים איתא (והובא בילקוט פ' זו רמז תרס"א) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית אין לי אלא בששית מנין בחמישית ברביעית בשלישית בשנית יהו מספקות משנה לחברתה ת"ל בשנה, ע''כ. וקשה דלפי''ז נמצא כי רק בהצטרף ברכת כל השנים שקדמו לשביעית, אשר יותירו מעט משנה לחבירתה, יהיה מספיק לשלש השנים, השביעית השמינית והתשיעית, ולא סגי בברכת השנה הששית בלבד להספיק לשלש השנים, וזה היפך המבואר בכתוב כי בברכת השנה הששית בלבד סגי, להספיק לשלש השנים שלאחריה.

ונראה לבאר הענין כי הנה אמרו ז''ל בברכות (ל"ה ע''ב) רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע וכר וקוצר וכו' ודש וכו' תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע''י אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם (ישעיה ס"א), ע"כ. והנה בזמן שעמדו ישראל במעמד הנבחר והיו קדושים וטהורים כמלאכי השרת, ולא נמצא בהם כל עון וחלודה, והגיעו לבחינת עושי רצונו של מקום בשלימות הגמור, ואילו היו זכאים ונשארים במדרגה זו, היו זוכים מיד אל התיקון השלם, והיתה מלאכתן נעשית ע''י אחרים. אמנם אף כי ודאי מעלה גדולה היא שתהיה מלאכת ישראל נעשית ע''י שלוחים, ויהיו פנויים לעסוק בתורה ובעבודת ה' ללא כל טורד ומעכב, אך דא עקא כי ניצבו כמו נד דברי רבינו החסיד הקדוש השל''ה ז''ל שכתב כי מוטב לעסוק במו''מ בעצמו משיעסוק ע"י שלוחו, כי אולי לא יעסוק שלוחו באמונה עם אחרים ויגזול וירמה את אחרים, עכ"ד ז"ל. אכן תקנה יש לו לאדם שיוכל לעסוק במו''מ ע''י שליח, ואעפ''כ אל ירא ואל יחת פן יעוות שלוחו, עפ''י דברי אא''ז זלה''ה בספרו תפלה למשה עה"פ (מזמור ק''א) אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי וגו' שתמה על דברי השלה''ק וזלה''ק, והנה במח''כ דבריו הק' מפילים במבוכה גדולה את הרוצים להתמיד בתורת ד' ואין להם מלאכה רק משא ומתן וכו'. אבל זאת העצה שיברור לשליח אותם שהן נאמנים ודאי בעיניו, שבודאי יעשו באמונה ולא יעשו רמיה. לזה אמר דוד אשכילה בדרך תמים מתי תבא הדרך הנ''ל אלי, כי איך אעשה, וישבתי בדעתי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי ולא ביערים ובמדבריות בצרכי העולם, כי אז במל התורה והעבודה וכו', ומחשש שמא לא יעשו באמונה אמר הולך בדרך תמים הוא ישרתני, ובודאי יעשה הכל באמונה בלי שום רמיה ע''כ.

ועל פי זה נבא לעניננו כי הנה איסור שביעית חמור הוא מאד, ורבו מאד פרטיו וסעיפיו, והמכשלה מצויה בהם, וכמ''ש התוס' במסכת סוכה (ל''ע ע''א) על הא דאמרינן בגמרא שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, דמטמא דמילתא דאיכא איסורי טובא שאין נזהר לאסור וכו', ואין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית, ע"כ. ובדרך זה כתב המהרי''ט ז"ל בחידושיו עמ"ס כתובות לפרש דברי ר''ח כהן המובאים בתוספות שם (דף ק"י ע"ב ד"ה הוא) וז''ל והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אין מצוה לדור בא''י כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין להזהר בהם ולעמוד עליהם, עכ"ל התוספות. ופירש המהרי"ט דכוונתו למצות שביעית שרבו ענפיה ופרטיה לאין מספר ואין יכול האדם לעמוד בהן (ועיי"ש שהשיג עליו בזה וכן בתשובותיו דחה דעת הר"ח כהן וכתב עליו דהגהת תלמיד נינהו. ועיין בספרי ויואל משה מאמר ישוב א"י מסימן ס"ה עד סימן פ''ו שביארנו דעת ר"ח כהן על נכון, והשיבותי מעליו את תלונות המהרי''ט ז''ל, והדברים ברורים ומחוורים כשמלה תלי"ת).

היוצא מזה כי זהירות יתירה צריך האדם לנהוג במצות שביעית ובשמירת פירותיה בקדושה, וכלוי האי ואולי יעלה בידו להנצל מאיסורי שביעית. והנה אם בי לפי מדריגתן של בישראל כעת שעמדו רגליהם על הר סיני שזכו להיות כמדרגה עליונה נקיים וטהורים מכל חטא ופגם, והיו בבחינת עושי רצונו של מקום בשלימות הגמור, ואילו היו זוכים להשאר במעמדם ומצבם היה מתקיים בהם ועמדו זרים ורעו צאנכם, והיתה מלאכתם נעשית ע"י אחרים. מ"מ אליה וקוץ בה, כי מאידך גיסא יש לחוש פן לא יתנהגו הזרים העוסקים במלאכתם על פי התורה, ולא ינהלו עסקיהם כדת וכהלכה, כמו שכתב השלה''ק הנ''ל, ויגבר החשש הזה במצות שביעית שרבו ענפיה ודקדוקיה, עד אשר לא יספרו מרוב, ופן לא ינהגו הזרים העוסקים במלאכת ישראל קדושה בפירות שביעית, וכן יזלזלו בשאר איסורי שביעית, וא''כ כיצד יוכלו ישראל לאכול פירות אלו הגדלין בשביעית, בעוד יש עליהן חשש איסור.

וזה אפ''ל בכוונת הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, דאין הכונה שיאמרו דברים אלו כמתרעמים על השי''ת שאסר להם עבודת שדה וכרם בשביעית, אלא אדרבה מגודל יראת חטאם יראה ורעד יבא בם פן לא יותר להם לאכול מפירות שגדלו בשנה השביעית, מחמת שלא ינהגו הזרים העובדים אדמתן כדת וכהלכה, ונאסרו באכילה. והכתוב מפרש והולך טעם חששא זו, באמרו הן לא נזרע ונא נאסוף את תבואתינו, כלו' אין אנו רגילים לזרוע ולאסוף את תבואתינו, כי אם זרים העובדים אדמתינו, ומשום כך מורא יעלה על ראשינו כי לא ידעו עובדי אדמתנו נשמור והלכות שביעית, כי אנחנו עוסקים בתורה ובעבודת ה' ואין ביכלתנו להשגיח כי יעשה הכל כדת וכהלכה כאשר עם לבבנו.

וכי תימא כי אכן החוב מועל עלינו לבטל בשנה השביעית מתורה ועבודת ה' ולהשגיח על העוסקים במלאכה שלא יעשו איסור בפירות שביעית, זהו דבר שא''א כי אדרבה בשנת השביעית חיוב עלינו יותר מבכל השנים להגביר חיילים בתורה ובעבודה, ולהיות מוסיף והולך ממדרגה למדרגה מחמת קדושת השנה הזאת, וכמבואר בסה"ק שכשם שקדושת השבת גדולה מאד וחייבים להתקדש ולהטהר ולהרבות ביום קדוש זה בתורה ובעבודת ה', כן שגבה מאד קדושת השנה השביעית, וחובה היא בשנה זו להגביר חיל בתורה ובעבודת השי"ת.

וכדי להוציא מחשש זה הבטיח הקב"ה לישראל וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית כי לא יראו ולא יפחדו פן תעשה מלאכתם באיסור בשנה השביעית, כי כאשר יהיו ישראל בבחי' עושי רצונו של מקום יצו ה' את הברכה באסמיהם, ותתברך להם תבואת ששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ושוב לא יהא לבם נוקפם מחשש שתעשה מלאכתם באיסור, כי לא יצערכו כלל לפירות השנה השביעית, שהרי מפירות ששית יאכלו די סיפוקם בשביעית. ובזה מבואר מה שהקשינו שהיה יכול ה' לשלוח את הברכה בפירות שנת השביעית עצמה (קושיא ז') ומה צורך להרבות בנס מחוץ לטבע העולם, ולברך שנת הששית שתעשה לשלש השנים. אכן הוא הדבר אשר דברנו דברכה זו קאי על פירות האילן של שנה הששית, ואם תכנס ברכה בפירות השנה השביעית לא נתקן חששם כלום, כי אין הם דואגים שלא יהיה להם די סיפוקם, אלא פן תעשה מלאכת שדותיהם באיסור שלא ידעו האחרים העושים במלאכתם לשמור קדושת שביעית, על כן תשתלח הברכה בפירות הששית, ולא יצטרכו לשמרם בקדושת שביעית, ובטל מהם חשש זה, שהרי לא יצטרכו להעסיק אחרים במלאכת שדותיהם בשנה השביעית.

אמנם ברכה זו שהיא מחוץ לדרך הטבע אינה נשלחת משמים אלא בזמן שישראל עושים רצונו של עקום בשלימות הגמור, שאז המה מקבלים השפעתם מן השי"ת לבדו שלא באמצעות שליח, וכמו שכתב ק"ז זלה"ה בישמח משה פ' תולדות עה"כ ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ותרגומו מאה בדשערוהי, וביאר הכוונה על פי עם שפירש עאה"כ מסף דעת יוסף מכאוב כי הנה קמה העולם רק ע"י הברכה, אך אין הברכה שורה לא בדבר המדוד וכו', אלא בדבר הסמוי מן העין, ולפי זה עד כדי שהדעת טועה יכול להיות ברכה אבל מהר מכדי שהדעת טועה אין יכול להיות ברכה דלגבי זה הוי כדבר המדוד. ולפי"ז מי שמוסיף דעת וכח המשער שלו חד וגדול עד שלא יטעה א"כ אין הברכה מצויה בשלו והיינו יוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי אם אין ברכה איו כלום. והנה טעם דאין הברכה שורה הוא משום דהנהגה סתמית היא השגחה מסותרת בטבע ולכן אמרו לברך ברוך "השולח'' ברכה בכרי הזה (תענית ח' ע"ב) ולא הנותן ברכה, כי הטבע הוא השליח. וא"כ בדבר המדוד שאין יכול להיות נסתר אין בו ברכה, ולפי"ז מובן דאם יתן השי"ת ברכה בעצמו שלא ע"י שליח היינו הטבע, ואין הברכה מכוסה כלל בטבע, ודאי אין שום דבר יכול לעכב טל ידו ושורה הברכה בכל אף ביותר מכדי שהדעת טועה. ועפ"י זה יבואר ויזרע יצחק וגו' וימצא בשנה ההיא מאה שערים כתרגומו, וקשה איך יתכן זה הא הוי בזה כדבר המדוד דזה ודאי בכדי שהדעת טועה, לזה אמר ויברכהו ה' ולא ע"י שליח כנ''ל, עכ"ד הקדושים.

ולפי זה מובן היטב כי בזמן שישראל עושים רצש''מ אין קצבה לברכתם, כי אז השפעתם באה מאת הקב"ה לבדו בלא שליח. וע"ד זה יתבאר גם מה שדרשו חז"ל (ב"ר פי"א א') כתיב (משלי ג') ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי. והכוונה כי ביום השבת מקבלים ישראל השפעתם מאת הבוי''ת עצמו ללא אמצעי זש''ה ברכת ה' היא תעשיר, דלפי שהברכה באה מאת ה' בעצמו נשפע לישראל ממנה שפע רב עד בלי די.

ברם בזמן שאין ישראל עושים רצש''מ שאז המה מקבלים השפעתם באמצעות שליח אין הברכה שורה עליהם במדה גדושה כ"כ, עד שיהיה הנס נראה בעליל, אלא הברכה היא בדרך הטבע עד כדי שהדעת טועה. ובזה מבואר מה שדרש בתורת כהנים (קושיא ח') מדכתיב ובשנה שתהא כל שנה ושנה מספקת לחברתה ולכאורה זה היפך משמעות הכתוב וצויתי את ברכתי ששם מבואר כי בברכת השנה הששית עצמה יהיה די לשלש השנים, ולא בהצטרף ברכות השנים הקודמות, שהותירו משנה לחברתה. אמנם כבר נתבאר כי הך הבטחה וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית שהיא ברכה שמחוץ לדרך הטבע, קאי על אותו הזמן שהיו ישראל עושי רצונו של מקום, אבל בזמן שאינם עושי רצש''מ אין הם ראויים לברכה מרובה כ''כ. וע''ז מכוונת דרשת התו''כ מתיבת ובשנה, שגם השנה השנית השלישית הרביעית והחמישית יהיו מספקות משנה לחברתה, ולא סגי בברכת הששית בלבד, כי הן בעוונות נשלחת הברכה ע''י שליח, ולא יתכן לנס שמחוץ לדרך הטבע שיעשה ע''י שליח, שתשלח ברכה מרובה בתבואת השנה הששית עד שיספיק לשלש השנים. ולא זו בלבד, אלא בלא''ה נמי אין צורך לשלוח ברכה מרובה כ''כ בפירות הששית, דבזמן שאין ישראל עושים רצש''מ הרי הם עסוקים בעצמה במלאכתם, ושוב אין חשש זה שיאמרו מה נאכל בשנה השביעית, כי בידם להזהר בדיני קדושת שביעית ותשלח הברכה בפירות כל שנה ושנה קימעא קימעא, ואף בפירות שנה שביעית יצו ה' את ברכתו ויאכלום בקדושת שביעית.

ובזה מיושב מה שהקשינו על מה דמשמע מדברי הכתוב דדוקא בזמן שיאמרו ישראל מה נאכל בשנה השביעית אז מבטיח ה' וצויתי את ברכתי ובלא"ה לא (קושיא ד'), כי אמנם רק בזמן שיהיו ישראל עושים רצש''מ ויפחדו פן לא יוכלו לאכול מפירות שנה השביעית מחשש שלא נזהרו הזרים העוסקים במלאכתם בדיני שביעית, כי רבים המה, על כן בדין הוא שיצוה ה' את הברכה בפירות הששית שיספיקו לשלש השנים. משא"כ כאשר לא ישאלו ישראל מה נאכל דהיינו בזמן שאינם בבחי' עושים רצש"מ, אז לא ישלח ה' את ברכתו בפירות הששית שתספיק לשלש השניה, אלא תכנס הברכה בכל שנה בפירותיהם קימעא קימעא, וגם בפירות השנה השביעית תבוא הברכה, כי לא ייראו מלאכלם, אחרי שהם עצמם עוסקים במלאכתה, והיכולת בידה להזהר בדיני שביעית.

ובדרך זה אש"ל מה שפירש''י ושבתה הארץ שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. כלומר שהזהיר הכתוב שיקיימו מצות שמיטה כראוי, ואז תהיה השביתה לשם ה', כלומר שתבא הברכה בפירות משה הוי"ה ב"ה, בלא אמצעות שליח, כמבואר להלן בפרשה וצויתי את ברכתי וגו' ועשת את התבואה לשלש השנים, שהיא ברכה מרובה יותר מכדי שהדעת טועה. וז"ש רש"י ז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית, כי ביום השבת נשפעת הברכה מאת הקב''ה בלא אמצעות שליח, כדאיתא בב"ר הנ''ל על הכתוב ברכת ה' היא תעשיר.

ועל פי מה שנתבאר כי מה שאמה"כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הוא בעבור שיהיו ישראל יראים פן לא יוכלו לשמור מצות שמיטה כראוי, לפי שאין מספר לאיסורים ולדקדוקים שבה, מבואר שפיר מה דנקט קרא בהר סיני במצוה זו דוקא, ומכאן ילפינן על שאר מצוות שנאמרו פרטיהן ודקדוקיהן מסיני (קושיא א'). שהרי ממה שאמר הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, בע''כ לומר שנאמרה להם מצות שמיטה בהר סיני בכל פרטיה ודקדוקיה, שהרי כל מה שנתייראו מה נאכל בשנה השביעית היה בעבור ששמעו כל פרטי ודקדוקי מצות שביעית, וכאשר נתבאר דלפי שהיו באותו מעמד בבחי' עושי רצש"מ ואילו היו נשארים באותה מדריגה היו זוכים שתהיה מלאכתן נעשית ע''י אחרים, ע"כ חששו כי מאחר שמצות שביעית חמורה, ויש בה פרטים ודקדוקים לאין מספר, פן לא יוכלו לאכול פירותיהם בשביעית, לפי שלא ידעו הזרים העוסקים במלאכת שדותיהם וכרמיהם להזהר בדיני שביעית.

ולפיכך נקט קרא במצות שביעית בהר סיני, שהרי לא היה שייך חשש זה פן יאמרו מה נאכל בשנה השביעית אנא באותו מצב שהיו בו בעמדם על הר סיני, משא"כ אח"כ שקלקלו מעשיהם והוצרכו בעצמם לעסוק במלאכתם, ואין לזרים אתם, אין שייך כ''כ חשש זה, דשפיר יוכלו להזהר בדיני קדושת שביעית, ואין צורך לשלוח בפירות הששית ברכה מרובה כל כך שלא יצטרפו לאכול מפירות השביעית.

מאמר א

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. רש"י ז"ל הביא דרשת התורת כהנים מה ענין שמיעה אצל הר סיני וכו' אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן וכו'. ואכתי צ''ב מה טעם כתבה תורה בהר סיני במצות שמטה דוקא להודיענו שנאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, וממנה נילף לשאר מצות שאף הם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, ולא גילתה לנו ענין זה באחד משאר המצות.

ב) שבת לה' פירש''י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. ויל"ד מאי כוונת רש''י ז"ל במ"ש שבת "בראשית'', דהוה סגי שיאמר כשם שנאמר בשבת.

ג) להלן בפרשה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וגו', ידועה הקושיא שהביא בסה"ק נועם אלימלך בשם אחיו החסיד המפורסם זלה"ה שהתורה יצתה כאן מדרכה, שדרך הכתוב לכתוב איזה יתור לשון בפסוק ואפילו אות אחת וע''י זה מתורצים כמה קושיות, אבל הקושיא עצמה לא נכתבה בתורה, ואילו כאן נכתבה הקושיא בתורה, ומושב היה שלא יאמר אלא וצויתי את ברכתי וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל.

ד) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית וגו', צ"ב להבין מה שהוזקק הכתוב לפרט במדויק משך זמן חלות הברכה באמרו ועשת את התבואה לשלש השנים וגו', ולכאורה הוה סגי במ"ש וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וממילא נשמע דכיון שהקב"ה ישלח את הברכה באסמיהם, כדי לתת די צורך סיפוק מזונותיהם בשנת השמיטה שהם בעלים מעבודת שדה וכרם, ודאי שתהיה הברכה די והותר עד בוא התבואה החדשה של שנת השמינית, ומה צורך להאריך בפירוט זמן המשך הברכה.

ה) ותו יל"ד במה שאמה"כ ואכלתם מן התבואה וגו' וכן להלן חזר ואמר תאכלו ישן, דלכאורה מילתא דפשיטא היא שאם תתברך תבואתם ויהיו אסמיהם מלאים בר, יאכלו וישבעו מהם, ולא איצטריך למימרא שיהיו אוכלים את תבואתם.

ו) וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן. פירש"י ז"ל עד השנה התשיעית, עד חג הסוכות של תשיעית שהיא עת בא תבואתה של שמינית לתוך הבית וכו'. הקשו המפרשים ז"ל דמהכא משמע דעד חג הסוכות של תשיעית לא היו אוכלין מן התבואה החדשה שזרעו בשמינית, ואילו לעיל בסמוך על מאה"כ ועשת את התבואה לשלש השנים כתב רש"י ז"ל למקצת הששית מניסן ועד ר"ה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן. משמע דמניסן כבר היו אוכלים מתבואת השמינית. ולכאורה דברי רש''י ז"ל סתרי להדדי, וצ''ע.

והנראה לומר בביאור הענין בהקדם לבאר ענין הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו', דאין הכוונה שיהיו ישראל חלושים באמונתם ולא יבטחו ח"ו בהשי"ת שיזמין להם די מחסורם אשר יחסר להם, עד שמחמת כן יהיו מסתפקים ושואלים מה נאכל בשנה השביעית, אלא כוונה אחרת יש במאמרם מה נאכל וגו'. ויובן בהקדם מה שפירשנו הא דאיתא במד"ר ר"פ ויצא (פס"ח ב') רשב"ל פתח (תהלים קכ"א) אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני (למלמדי ולעושי כלומר להורי) מאין יבא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי ואדוניו, אני לא נזם א' ולא צמיד א' וכו', חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריי ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. ותמהו המפרשים הכיצד יתכן שיהיה יעקב אע"ה בחיר האבות מאבד בטחונו בהשי''ת אפילו לרגע אחד, והיה כמסתפק ומתמה מאין יבא עזרי. גם יש להבין מה זאת שדרשו אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני, דמשמע מזה כי מחמת הוריו ומוריו היא שנצמחה לו חששא זו, ואין אלו אלא דברי תימה דאדרבה נהפוך הוא, דהלא בזכרו יושר הוריו האבות הקדושים היה לו לשים בה' מבעחו ולהשליך עליו יהבו, ולא תעלה כזאת על לבו להיות דואג מאין יבא עזרו.

וביארנו כוונת המד"ר עפ"י מה דאיתא במסכת תענית (דף כ"ד ע"א) בעובדא דאליעזר איש בירתא שהיה מחלק כל מה שיש לו לצדקה והיו גבאי צדקה מטמינים עצמם ממנו, יומא חד הוה סליק לשוקא למזבן נדוניא לברתיה חזיוהו גבאי צדקה וכו' רהע בתרייהו א''ל אשבעתיכו במאי עסקיתו אמרו לו ביתום וביתומה, א"ל העבודה שהן קודמין לבתי, שקל כל מה דהוה בהדיה ויהב להו. פש גביה חד זוזא זבין ביה חיטי ואסיק שדייה באכלבא (הניחו באוצר של חטים), אתאי דביתיה וכו' אתיא למפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיעי וקא נפקא בצינורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי אזלא ברתיה לבי מדרשא א''ל בוא וראה מה עשה לך אוהבך (הקב''ה), אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל. ופירש"י משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם ליהנות ממעשי נסים כדאמר לעיל ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, ע"כ.

וע"ד זה יתבאר לנו טעם הדברים שהיה יעקב אבינו עליו השלום מהרהר ומסתפק מאין יבא עזרי, דבאמת לא היה יעקב אבינו ע''ה מסתפק אפילו רגע אחד כי השי''ת ישלח עזרו מקדש, וחמין אליו כל צרכיו לחם לאכול ובגד ללבוש די מחסורו, אלא דמכיון שהתבונן וראה כי אין בידו כל מאומה, היה ירא מאד כי יצו ה' לו את הברכה מן השמים בדרך נסי מחוץ לטבע העולם, ועל זה היה לבו דוי שהרי אסור ליהנות ממעשי נסים, דמנכין לו מזכיותיו, כדאיתא בעובדא דתענית הנ"ל. ואם באותו הנס לא רצה אליעזר איש בירתא ליהנות משום דאסור ליהנות ממעשה נסים, אף שהיו באסמיו קצת חטים, והיה מקום לברכה לשרות ולהתרבות, בבחינת יש מיש, ולא היה הנס ניכר ונגלה כ"כ, עאכו"כ גבי יעקב אע''ה שהיה בערום ובחוסר כל ולא היה בידו אפילו נזם א' וכו', א"כ בהכרח שיהיה הנס הנעשה לו נס היוצא מדרך הטבע בגלוי ובפרסום בחינת יש מאין, ודאי שאסור ליהנות מנס שמחוץ לטבע העולם כזה.

ובאמת נסים כאלה שהם בבחינת יש מאין אין הקב"ה חפץ לעשות, וכמ"ש הטו"ז בהלכות חנוכה (סימן תר"ע) לתרץ קושיית הבית יוסף, על מה קבעו שמונת ימי חנוכה בעוד שהנס לא היה אלא שבעה ימים, שהרי היה בפך שמן להדליק יום אחד, ותירץ הטו"ז ז''ל דלמפרע נודע לנו שגם בלילה הראשונה היה נס, דמצינו בספר הזה"ק עה''פ מה יש ליכי בבית שאין הוא ית' עושה נס לתת ברכה אלא במה שיש כבר בעולם, ואפילו אם הוא דבר מועט נותן השי"ת ברכתו להרבות המועט, משא''כ בדבר ריקן אין שייך בו ברכה לעשות בריה חדשה וכו', עיי''ש. אכן כבר כתבו המפרשים לחלק דהא שאין הקב"ה עושה נס בחי' יש מאין, היינו דוקא היכא שהברכה באה ע"י שליח, משא"כ אם הקב"ה בעצמו משפיע ברכתו אז תבא הברכה אפילו יש מאין (עיין בחידושינו לחנוכה כ"כ בשם ספר אפיקי יהודה). וכ"כ ק"ז זלה''ה בישמח משה פ' תולדות עה''פ ויזרע יצחק וגו', דאם הברכה באה מאת הקב"ה בעצמו יכול להשרות הברכה בכל אופן ואופן ואין שום דבר עומד לנגדו, יעיי''ש. אך אעפ''כ כיון שהברכה באה לו לאדם בשינוי טבע נגלה ומפורסם כ''כ גריעותא היא לגביה, ומנכין לו מזכיותיו בעבור כן.

וזה יהיה ביאור המדרש שאמר יעאע''ה אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי, כי התבונן בדעתו שכך היה מקובל בידו מבית אבא שלמד אצלם את התורה כי אסור ליהנות ממעשה נסים, ומי שעושין לו נס מנכין לו מזכויותיו, ולפיכך אמר מאין יבא עזרי וביאר כוונת שאלתו באמרו אני אין בידי לא נזם א' וכו', וכיון שכן ודאי שישלח לי הקב''ה עזרתו מקדש לעשות לי נס ולצוות את ברכתו להספיק לי כל צרכי מחייתי. אך דא עקא כי מאחר שאין בידי כלום לא נזם ולא צמיד וכו' מתיירא אנכי פן "מאין'' יבא עזרי כלומר שיהא הנס הנעשה לי בחינת יש מאין, ועל זאת לבי יפחד כי ינכו לי מזכויותי בעבור כן.

חזר ואמר ח"ו לית אנא מובד סברי מן בריי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. ויובן בהקדם מ''ש בספר בית שמואל אחרון (הובא בישמח משה פ' תזריע) בהא דאיתא בערכין (דף ע''ז ע"ב) מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הוא הבדיל בין איש לאשתו לפיכך אמרה תורה בדד ישב. וביאר עפ''י מ"ש בספר מדרש שמואל עה"פ והנה לרפא נגע הצרעת מן הצרוע דהנה חכמי הרופאים אמרו דצרעת בא מתגבורת מרה שחורה ומרה שחורה באה מן ההתבודדות ורפואתו שילך בין בני אדם וא''כ עפ''י הטבע היה לו למצורע לישב בין בני אדם והתורה אמרה בדד ישב. אך נגמים באים על לה"ר ורפואה שלו יפשפש במעשיו ועי''ז יהיה לו רפואה וכו'. והנה הרמב"ם ז''ל פירש מה דאיתא במד''ר (פ' בשלח כ'א ו') במאה''כ וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון שהתנה הקב''ה עמו בשעת הבריאה שיקרע לפני בני ישראל, דהשי''ת לא רצה שיהיה עוד שינוי טבע אחר בריאת העולם, ועל כן התנה עם הים בשעת הבריאה שיקרע הים ותו לא הוי שינוי טבע וכו'. וז''ב הגמרא מפני מה אמרה תורה במצורע בדד ישב שהוא שלא כדרך הטבע, דדרך הטבע הוא שיהא המצורע יושב בין אנשים. לז''א הוא הבדיל וכו' ותשובתו הוא שישב בדד, ואף שהוא שלא כדרך הטבע לכך אמר "לפיכך אמרה תורה'' וכיון שנכתב בתורה והתורה קדמה לבריאה לפיכך דרך הטבע הוא כך, עכת''ד הבש'א. מבואר מזה כי גם דברים שלמראית העין הם מנוגדים לטבע הבריאה, מ''מ מאחר שנכתבו דברים אלו בתה''ק אשר קדמה לעולם, הרי כבר התנה יוצר בראשית עם עולמו בשעת הבריאה שיהיו נעשים מעשים וענינים אלו במקומן ובזמנם, ושוב אין הם נוגדים לטבעו של עולם, שכך הניח הקב"ה בטבעו של עולם בשעה שבראו.

וזאת השיב יעקב אע"ה אל לבו והתחזק בשי"ת בבעחון עצום, דאף אם יהיה הנס הנעשה לו בחי' יש מאין, לא יהיה בכך משום נס שחוץ לדרך הטבע, ואין בזה שינוי סדרי בראשית. דמכיון שכל מעשיהם ומפעלותיהם תהלוכותיהם ועניניהם של האבות הקדושים כבר היו כתובים בתורה הקדושה הקדומה לעולם, א''כ כבר הותנה עם העולם בשעת הבריאה שע"מ כן יברא, שבהגיע הזמן יעשו ליעקב אע"ה נסים אלו, והרי זה כמונח בטבע הבריאה.

ועל כן חזר ואמר חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, כי מכיון שידע והשיג שכל מעשיו ועניניו תורה שלימה הם, ומכבר היו נכתבים בתוה"ק הקדומה לעולם, על כן אין לו לפחוד שיתנכה לו מזכיותיו. וזהר שאמר עזרי מעם ה' וגו', דגם אם יבא עזרי מעם ה' בעצמו שלא באמצעות שליח, דמכיון דלרש אין כל בהכרח שתבא ישועתו מאת השי"ת בחי' יש מאין, מ"מ לא בעבור כן אבד סברי ותוחלתי בה', שהרי עזרי מעם ה' "עושה שמים וארץ''. וכיון שכל מה שעתיד ליארע עמדי כבר חקק יוצר בראשית בתורתו הקדושה, א"כ תנאי הן הן הדברים עם כל מעשי בראשית שמים וארץ וכל אשר בהם, כי יהיו משועבדים ונכנעים לחוקי תוה"ק אשר קדמה לעולם, ושוב אין בכך משום שיטי סדרי בראשית.

ועפ"י זה נבא אל הביאור בפסוקי הפרשה, בשנאמר כי מה שיהיו ישראל שואלים ומתמיהים מה נאכל בשנה השביעית לא מחמת חסרון אמונה ובטחון בה' יאמרו כן, כי יהיו ישראל שלימים באמונתם ובטוחים בכל לבם במעוז צור ישועתם אשר לא יעזבם ולא יעשם, כי אם יעשה עמם נסים להספיק להם בר ומזון ולחם לאכול ולשבוע ולהותיר, ולא יחסרו כל טוב מחמת קיום מצוות ה'. אלא שכוונת שאלתם היא כי לצד שלא יהיו עסוקים בשנה השביעית בעבודת שדה וכרם כלל א''כ מאין יבא עזרם, ובע''כ לומר שיצו ה' את ברכתו להם בנס גלוי ומפורסם, שתתרבה תבואתם ריבוי עצום מאוד מחוץ לטבע העולם. ובהאי פחדא הוו יתבו פן מחמת הנס הגלוי היוצא מגדר הטבע יתנכו להם זכיותיהם, שהרי אסור ליהנות ממעשה נסים כעובדא דתענית הנ''ל. וזהו שיאמרו ישראל מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וא''כ מאין תחול הברכה למלאות אסמינו שבע להספיק צרכנו בשנה השביעית, וע''כ לומר שנשא ברכה מאת ה' להרבות תבואתנו רבוי עצום ומופלג עד מאד, ועל כך היו תמהים ושואלים מה נאכל, הלא אסור לנו ליהנות ממעשה נסים משום שינכו לנו מזכיותינו.

וכדי להוציא מחשש זה מבשרם הכתוב וצויתי את ברכתי וגו', כלומר מכיון שמאז מקדם כבר צויתי את ברכתי לכם בתוה''ק אשר קדמה לעולם, שוב אין כאן בית מיחוש, אפילו אם יעשה לכם נם נגלה היוצא ממבע העולם, דכיון שכבר נכתב כן בתה''ק הקדומה לעולם הרי זה כבר מונח בטבעו של עולם מעת הבריאה.

ובזה מבואר טעם שהוצרך הכתוב להאריך ולהודיע בפרטות כמות הברכה וזמן המשך הברכת במ"ש ועשת את התבואה לשלש השנים (קושיא ד'), כי לצד שיש בברכה זו משום מעשה נסים שמחוץ לדרך הטבע, אלא שאין בכך משום שינוי טבע הבריאה, דמאחר שהדברים כתובים בתוה''ק שקדמה לעולם כבר הותנה עם העולם בשעת הבריאה שיהיה כן, אי לזאת יש צורך שיהיה הדבר כתוב ומפורש באר היטב בתה''ק עד אימת תהיה הברכה חלה, כדי שיהיה התנאי מפורש להדיא, דאל''כ אין זה כתוב בתורה והבן.

ולטעם זה דקדק הכתוב לאמר ואכלתם מן התבואה וגו', להודיע דאף כי לכאורה נראה בזה נס גלוי ומפורסם מחוץ לטבעו של עולם, אעפ''כ לא תהיה התבואה אסורה ליהנות ממנה משום מעשה נסים, אלא "ואכלתם'' שתהיו אוכלים ממנה מבלי לחשוש שיתנכו זכיותיכם בעבור כן, דכיון שכך הותנה עם מע''ב בשעת היצירה אין בכך מעשה נסים כלל, דזה מונח בטבע הבריאה.

ובדרך זו מיושב גם מה שאמה"כ עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן ופירש''י ז''ל עד חג הסוכות של תשיעית וכו', ואילו בפסוק הקודם פירש''י ז''ל דבניסן של שמינית כבר היה בידם מתבואה חדשה של שמינית, ומדוע איפוא כתב כאן שיהיו אוכלים מן הישן עד חג הסוכות של תשיעית (קושיא ו'). אכן לדרכנו נתכוון הכתוב בזה להודיע שלא יהיו ישראל אומרים האף אמנם שהתירה לנו תורה לאכול מאותה תבואה שנתברכה בדרך נס מחוץ למבע העולם, אך אין זאת אלא בזמן שלא היה בידינו כל מאומה, והיינו בגדר פיקוח נפש, משו''ה התיר הכתוב ליהנות ממעשה נסים באמרו ואכלתם מן התבואה, דאף שאסור ליהנות ממעשה נסים פיקוח נפש דוחה הכל, אבל מעת שכבר תמצא בידינו תבואה חדשה שצמחה בשמינית ע"י זריעה וחרישה בדרך הטבע אסור לנו ליהנות ממעשי נסים, דכבר אין כאן גדר פיקוח נפש, דאפשר לנו לאכול מתבואת השנה השמינית החל מחודש ניסן של שמינית שהוא זמן הקציר. לזאת בא הכתוב ואמר דלא כן הוא, אלא עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן, דאף אחרי שיהיה בידכם מתבואת השנה השמינית בחדש ניסן של שמינית, תאכלו ישן מאותה התבואה שנתברכה לכם בדרך נס כל זמן שיש בידכם מאותה תבואה עד חג הסוכות של תשיעית. דמה שהתרתי לכם לאכול מתבואה זו אין זה משום חשש פיקוח נפש, אלא דאין אלו מעשה נסים שאסור ליהנות מהם, דכיון שכבר נכתב כן בתה''ק שקדמה לעולם, אין זה נס היוצא מגדר הטבע.

ועפי"ז אפ''ל מעם שהוצרך הכתוב להאריך בסיפור שאלתם של ישראל מה נאכל בשנה השביעית וגו' (קושיא ג') כי ישנו בנותן טעם למה שאמר להלן וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו', שציווה ה' את ברכתו בתוה''ק כתוב ומפורש עד אימתי זמן חלות הברכה, לפיכך הקדים והשמיענו כי ראתה חכמתו יתברך שעתידין ישראל להגיע למעלה עליונה שלא יהיו חפצים להנות ממעשה נסים גם אם יהיה בדבר משום חשש פיקוח נפש שירעבו ללחם ולא ימצאו מה לאכול, שהרי לטעם זה יהיו אומרים מה נאכל בשנה השביעית, שיהיו ממאנים ליהנות ממעשי נסים, וגלל כן וצויתי את ברכתי לכם, שמכבר צויתי את ברכתי בתה''ק אשר קדמה לעולם אלפיים שנה שהיתה כתובה לפניו יתברך אש שחורה ע''ג אש לבנה, וכבר היה הדבר תנאי מן התנאים שהתנה הקב''ה עם עולמו בעת שבראו, ואין בזה מעשה נסים.

עוד אפ"ל באופן אחר קצת טעם הדבר שאין כאן שום בית מיחוש לאכול מתבואה שנתברכה להם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנית דאין בזה משום נהנה ממעשה נסית בהקדם לפרש מה שאמר הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' ופירש''י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. ונראה עפ''י מה דאיתא במד"ר פ' בראשית (פי"א א') עה"פ ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו וגו' כתיב (משלי פ''י) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמת ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי וכו', עכ''ד המדרש, וצ''ב. ואפ''ל בכוונת דבריו עפ"י מ''ש האוה''ח הקדוש בפ' בראשית לבאר מאמרם ז"ל במסכת שבת (דף קי''ט ע"ב) כל המקדש ואומר ויכולו כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשי בראשית. ולכאורה דבריהם דחוקים וכי מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו, ועוד מנין להם דבר זה שהוא נעשה שותף, וביאור הדברים עפ"י מה שאמרו ז"ל שהיה העולם רופף ורועד עד שבא שבת נתחזק ונח, והכוונה בזה כי בשעת הבריאה לא ברא הקב''ה כח בעולם לעמוד אלא לששת ימים לטעם הנודע לו וכו', ונתחכם ה' וברא את יום השבת ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיימו עוד ששה ימים, וכן על זה הדרך לעולם, וזולת יום השבת היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו. וזהו טעם מאמר הנ''ל שהמקדש את השבת וכו' נעשה שותף להקב''ה במע"ב, כי להיות שהשבת הוא קיום העולם, ומציאות השבת היא קיומו ושמירתו כי אם אין מקיימין שבת אין שבת, לזאת כל המקדש את השבת הוא המקיים את העולם, ואין לך שותף גדול מזה כדת וכהלכה, עכתדה''ק, יעיי''ש שהאריך.

ומדבדים אלו נמצינו למדים כי כל ששה ימים עומד העולם לחזור לתוהו ובוהו, אלא שיום השבח מחזיקו ומקיימו עוד ששה ימים וחוזר חלילה מדי שבת בשבתו, וא"כ נמצא דבכל שבח נעשה העולם כבריה חדשה. וזה יהיה ביאור המדרש ברכת ה' היא תעשיר, פירוש כי הברכה הנשפעת מאת השי''ת בעצמו כביכול שלא באמצעות שליח היא ברכה מרובה ריבוי עצום ומופלג, וממנה נמשך שפע עשירות מחוץ לדרך הטבע. ושמא תאמר הלא בנס הבא מחוץ לטבע העולם מנכין לו לאדם מזכיותיו, ומה בצע לו בנס זה אם ימעטו זכויותיו לעוה''ב. לזאת מסיים הכתוב ולא יוסיף עצב עמת כלומר דאף כי ברכת ה' היא תעשיר מחוץ לטבע הבריאה, מכל מקום לא ימשך לו לאדם בסבתה כל עצב ותוגת שלא יתנכה מזכיותיו מחמת זאת הברכה המופלגת. ובא המדרש כמפרש איזו הברכה שיש בה ריבוי מופלג כ''כ, ואפ''ה לא יוסיף כל עצב עמה, לז''א זו השבת, היינו דבזמן שהברכה באה ע''י יום השבת אזי לא תגרור אחריה כל עצב. והטעם משום דברכה הנמשכת ע''י יום השבת אין מנכין לו מזכויותיו בעבורה, ויהיב המדרש טעמא למילתא דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי וגו', והיינו כמו שפי' האה''ח הקדוש במקרא זה כי יום השבת הוא נפש העולם חיותו וקיומו, שבאמצעותו העולם מתקיים לששה ימים. וא''כ בזמן שהברכה באה ע''י יום השבת הוה כאילו הותנה בתחלת ברייתו של עולם לברך אותו בברכת ה', ברכה עד בלי די, שהרי זה היום כתחלת הבריאה יחשב, דעל ידו יתקיים העולם לימים עוד ששת וא''כ אין בברכה זו ענין נסיי היוצא מטבע העולם, שהרי כך הונח בטבעו של עולם מתפלתו, ואין מנכין לו מזכיותיו לעוה''ב בעבור ברכה זו.

והנה כדרך שאמרו בשבת שהיא חיותו ונפשו של עולם לששת הימים הבאים אחריו, כמו''כ הוא גם בשנת השמיטה שבחינתם כבחי' יום השבת, וכמ''ש הרמב"ן ז''ל דכשם שהשבת הוא ז' בימים כן שנת השמיטה שביעי בשנים. וכ''כ הראב''ע ז''ל וטעם שבת לס' כיום השבת וכו', ע''כ. וכשם שהשבת מקיים את העולם ומחזיקו לששה ימים כעין זה הוא בשנת השמיטה שהוא המחזיק לעולם ומקיימו לששת שנית ובזה אפ"ל מ''ש הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' ופירש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית (קושיא ב,) רמז לנו בזה באמרו שבת "בראשית'' דכל שבת הוא כאילו עתה העולם עומד בראשית היצירה, שהרי בגמר ששת ימים העולם רופף ורועד אילולא כח השבת המחזיקו. וה"נ כן הוא בשמיטה שאמה''כ ושבחה הארץ שבת לה', לרמוז בזה כשם שנאמר בשבת בראשית, כמו שהשבח הוא קיומו של עולם, ובכל שבת העולם כבריאה חדשה, כן שנת השמיטה יש בה בחינה זו להחזיק העולם ולקיימו ששת שנים.

ועפ"י זה נמצא דכשם שאמרו ביום השבת שאין מנכין לאדם מזכיותיו בעבור הברכה הנשפעת בו, כן הוא בברכה המשתלחת בשנת השמיטה שאין בה משום נם היוצא מגדר טבעו של עולם. שהרי מכיון שבשנת השביעית מתחזק העולם ומתקיים, דלולא מצות שביעית ח"ו העולם רופף ורועד ומט לנפול, א''כ מעת כניסת שנת השבע שנת השמיטה הוי כאילו העולם מקבל נפש חדשה. וכיון שחלות הברכה המרובה הוא בעבור מצות שמיטה, הוה כאילו הותנה כן בתחלת הבריאה, ואין בכך משום נהנין ממעשי נסים.

ויתכן עוד לתת טעם באופן אחר קצת למה שאמר הכתוב ואכלתם מן התבואה וגו', דהותר לישראל לאכול מאשר צום ה' את הברכה בשנת השביעית, ואין כאן מקום לחשוש פן ינוכה להם בעבור כן משכר עוה''ב משום שנהנו ממעשי נסים. דהנה איתא בגמ' (שבת פ''ח ע''א) א''ר לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה' יתירה (דתיבת הששי) למה לי מלמד שהתנה הקב''ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (ופירש''י הששי משמע הששי המיוחד וכו' אף כאן ויהי ערב ויהי בקר של גמר מעשה בראשית תלוי ביום הששי והוא ו' בסיון שניתנה בו תורה וכו').

מפורש יוצא מזה כי גמר מעשה בראשית עדיין לא נשלם עד יום שניתנה בו תורה לישראל, ואי לאו האי יומא היה העולם חוזר ותוהו ובוהו, ומעת שנברא העולם עד יום הששי בסיון שקבלו בו ישראל תורה בהר סיני היה קיום העולם תלוי ועומד בספק, וא''כ נמצא דבשעה שקבלו ישראל את התורה מהר סיני נחשב כאילו בו בפרק נברא העולם מחדש, דבקבלת התורה היה תלוי המשך הויתו של עולם והתמדת קיומו. ולפי''ז כל החוקים והמשפטים והתורות אשר צוה ה' אל בני ישראל ביד משה בהר סיני כאילו ניתנו ונמסרו בטרם בריאתו של עולם, שהרי בקבלת ישראל היה הדבר תלוי אם יתמיד העולם להתקיים. ומינה דאף מצות שמיטה בכללותיה ופרטותיה ודקדוקיה שנאמרו בסיני הרי הם קודמים לעולם, וא"כ גם הברכה אשר יצוה ה' לגבורי כח עושי דברו מקיימי מצות שביעית לא הויא כברכה המתנגדת לטבעו של עולם, שהרי כבר ניתנה ברכה זו במצות שביעית המסורה מהר סיני, ואז היתה תחלת בריאתו של עולם, וכיון שכבר הותנה כך מראשית הבריאה לא מיחשב שינוי טבע בהכי.

ובזה מצאנו טעם נכון למה שכתבה תורה בהר סיני במצות שביעית דוקא (קושיא א'), להורות דמה שאנכי מתיר לך לאכול ממה שיתברך לכם בעבור קיום מצות שמיטה, היינו משום דאין בכך משום מעשה נסים, שהרי מהר סיני הובטחו בברכה זו, שממנו עיקר תשתיתו ויסוד קיומו של עולם.

מאמר ב

וידבד ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגו'. קשה דמה טעם פתח הכתוב לומר ושבתה הארץ שבת לה' בטרם אמר שש שנים תזרע שדך וגו', והרי סדר הדברים הוא להיפוך דמעיקרא חרשו וזרעו שש ואח"כ עשו בשנה השביעית שמיטה, כדאיתא בתורת כהנים וז''ל כיון שעברו ישראל את הירדן וכו' לארבע עשרה שנה נתחייבו במעשרות התחילו מונים לשמיטה לעשרים ואחת עשו שמיטה וכו'.

ב) ותו קשה דמכיון דאחרי שאמר הכתוב שש שנים תזרע שדך וגו' חזר לאמר ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ, א''כ לאיזה צורך פתח הכתוב לאמר ושבתה הארץ שבת לה', ולכאורה קרא יתירא הוא לגמרי.

ג) שבת לה' פירש''י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וצ''ב שהרי בכל המצוות צריך לעשותן לשם ה', ומדוע איפה הזכיר הכתוב במצות שמיטה דייקא שתהא השביתה לשם ה' יותר מבשאר מצוות.

ד) בתנחומא (והובא בילקוט ר''פ זו) אמר ר' אלעזר הקפר כתיב (שה''ש ה') שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבחה הארץ ואח"כ פרשת היובל וספרת לך שבע שבתות שנים, עכ"ל. והוא פלאי דמה ענין מצות שמיטין ויובלות לדמותן לכותרת ובסיס, ואיני יודע מה משמיענו בזה. וק"ז זלה''ה בישמח משה האריך בביאור המדרש עפ''י דרכו בקדש, ואף אנן נימא ביה מילתא בדרך הפשט לבאר דמיון השמטה והיובל אל הכותרת והבסיס.

ונראה לומר בביאור הענין בהקדם מה שכתב רבינו יונה בסוף פ"א דמסכת ברכות על הא דפליגי אמוראי אי מצוות צריכות כוונה או לאו, דכל מה שנחלקו אינו אלא במצות שיש בה מעשה כגון נטילת לולב דאמרינן בסוכה (דף מ''ב ע"א) מדאגבהיה נפיק ביה, וכן כל המצוות כיו''ב התלויות במעשה, בהא ס"ל לחד מ''ד דמצוות א''צ כוונת וטעמא משום דאף אם הוא עושה בלא כוונה מ''מ המעשה הוא במקום הכוונה, אבל במצוה התלויה בדבור בלבד כולי עלמא מודו דצריך כוונה, שהרי עיקר האמירה היא כוונת הלב, וכשאינו מכוון באמירה לאו מידי קא עבד.

ולפי דבריו נמצא דמצות שביתה בשבת שנצטוינו בה במ''ע דכחיב וביום השביעי תשבות כולי עלמא מודי שהיא צריכה כוונה, דהיינו לשבות בשבת בעבור שכך צוה הבוי''ת, ובלא''ה לא קיים מ''ע דביום השביעי תשבות, שהרי מצות עשה זו אינה תלויה במעשה אלא במניעה ממלאכה, וא"כ היא גרועה אפילו ממצוות התלויות בדיבור, דאית בהו עקימת שפתים. ואם במצוות התלויות בדבור כו''ע מודי דצריך כוונה, עאכו''כ במ''ע דתשבות לא יצא יד"ח אא''כ כיון בה שהוא שובת ממלאכה כדי לקיים מ"ע דתשבות ומצוות ל''ת שהזהירה תורה לא תעשה כל מלאכה.

ועפ"י הנחה זו הנה מקום אתי לתת טעם לשבח למה שכתב מרן החת''ם זלה"ה דאם אין מקדשין את השבת אין יוצאין אפילו מצות שמירת שבת, משום דהא בהא תליין דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ומכיון שלא קיים מצות קידוש היום שנצטוינו בה במ''ע דזכור את יום השבת לקדשו, כדאמרינן בפסחים (דף ק"ו ע"א) זכרהו על היין, גם מצות שמור לא יצא, עכ"ד. ולא ביאר בדבריו מאי טעמא דמילתא דתליין הא בהא, ואי לא הא לא קיימא הא. אכן עפ"י מה שהקדמנו הרי הוא כמבואר, דמצות שמור בעיא כוונה לכ''ע משום דאין בה מעשת ולהכי צריך לקדש את השבת בדברים בעבור שתהא גם השמירה בכוונה (ועיין בהגהות חת''ס לשו''ע או"ח סימן רע''א מ''ש בזה).

שוב ראיתי כי ראיה ברורה לדברים אלת מהא דאיתא במסכת שבועות (דף י''ג ע"א) וז''ל יכול לא יהא יוהכ"פ מכפר אלא א''כ התענה בו וקרא מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת''ל יום כיפורים הוא מכל מקום. ופירש''י ז"ל לא קראו מקרא קדש שלא קבלו עליו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוהכ''פ. והתוספות שם (ד''ה לא קראו) כתבו על פירש''י דאינו נראה דלא אשכחן ברכות ביוהכ"פ דליהוו דאורייתא, ונראה לר''ת קראו מקרא קדש שמודה שב''ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קדושת היום, ולא קראו מקרא קדש שאינו שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שמתעצל לעשות מלאכת ע''כ. מבואר מדברי התוספות דאם אינו שובת ביום הכיפורים מפני קדושת היום אלא שהוא מתעצל מלעשות מלאכה לא יצא ידי חובת שביתה ביוהכ''פ ומשו"ה הו''א דאין יוהכ''פ מכפר, להכי איצטריך קרא יתירא דמכפר מכל מקום. ולכאורה יש לתמוה דמאי ניחא להו לתוספות בפירושם טפי ממה שפי' רש"י ז''ל, והלא כשם שהקשו על פירש''י דלא אשכחן ברכות ביוה"כ דליהוו דאורייתא כמו כן קשה על תירוצם, דמנא להו הא שאם לא שבת ביוהכ''פ מחמת קדושת היום לא יצא יד''ח השביתה ביוהכ"פ, ולא גילו לנו התוס' מהיכן למדו דבר זה ועל מה אדניהם הטבעו. ואולי יתכן דילפינן לי' מדכתיב מקרא קדש.

אמנם לדרכנו יובן בפשטות, דכיון ששביתת יוהכ"פ היא מ''ע שא''ב מעשה, שכל מצוותה אינה אלא לשבות ממלאכה, שהרי התפלות והווידויים אינם אלא מצוה דרבנן, א''כ בכגון דא כ''ע מודו דמצוות צריכות כוונה, דהיינו שיתכוון לשבות מחמת קדושת היום, שהרי מ"ע זו גריעא אפילו ממצוות התלויות בדיבור, ולפיכך אם לא שבת מחמת קדושת היום אלא מחמת עצלות לא יצא ידי חובת המצוה. ואם במצות יום הכיפורים דלא אשכחן מקרא כתוב שצריך להתכון בשביתה אפילו הכי הוה פשיטא להו להתוספות דאם לא כיון לבו בשביתה לא יצא, כ''ש במצות שבת שאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו ומיניה ילפינן שיקדשהו בכניסתו, א''כ מפורש יוצא דמצות שבת צריכה כוונה.

ובזה יש לפרש לשון הפסוק בעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו, דלכאורה יש לדייק שהרי כוונת הכתוב לצוות שנזכור להיות מקדשים את יום השבת, וכמ''ש הרמב"ן ז''ל בפרשת יתרו שרבותינו דרשו ממלת לקדשו לקדש אותו כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה שהיה טעון קידוש ב''ד לומר ביובל מקודש מקודש אף כאן ציוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותר וכו', ע''כ. וכיון שכן היה ראוי שיאמר זכור לקדש את יום השבת, שאז היה המכוון שנהיה זוכרים לקדש את השבת, ומדוע שינה הכתוב לשונו וכתב זכור את יום השבת ואח''כ כתיב לקדשו (ועיין נועמ''ג פ' יתרו מ''ש בזה). ולפי מה שביארנו ניחא, דאילו הוה כתיב זכור לקדש את יום השבת, לא הוה שמעינן אלא דמצוה לקדש את יום השבת, ואם לא קידש את השבת ביטל מצות עשה דזכור, אבל השבת מקודש בין כך ובין כך, לזאת אמר זכור את יום השבת "לקדשו'', וה''פ זכור את יום השבת דנצטוינו לזכור את השבת בכניסתו וכמו שדרשו זכרהו על היין, וגמר אומר "לקדשו'', כלומר דמצוה זו שאנכי מצוך זכור את יום השבת בה תלוי עצם קדושת השבת, ואם לא קדשת את השבת בכניסתו לא בלבד שביטלת מ"ע דזכור, אלא שאין לך חלק בקדושת השבת. דאף שאתה שובת ונח בשבת, מ"מ כיון שלא קידשתו בכניסתו ואינך מתכוון לשבות בו מחמת מצות הבורא עליך גם מצות שביתה לא קיימת, כן נראה לי פשוט וברור בס"ד.

מכל הלין מבואר דמצות שמירת שבת צריך לכוון בה לשם שמים, ואם לאו אין יוצאים ידי חובת השמירה. ואם כן ק"ו ב"ב של ק''ו אם אפיקורסים הכופרים בתורה מחוקקים חוק לשביתת השבת, בו בזמן שהם מחללים שבת במלאכות דאורייתא, וכל מאמציהם ופעולותיהם לעשות היפך תוה"ק, פשיעא שאף מה שהם מקיימים ומשמרים שבת אפס הוא וכלא נחשב, כיון שגם בחוק זה אין כוונתם לשם מצות השי"ת, אלא לתועלתם ולהנאתם.

ועל פי האמור נבוא לבאר דברי רש"י ז''ל שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. כי הנה להלן בקרא גבי מצות יובל כתוב מפורש הוא שצריך לקדשו, דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה, ודרשו בת"כ הביאו רש"י ז"ל בכניסתה מקדשין אותה בב''ד ואומרים מקודשת השנה. אבל במצות שמטה לא נתפרש בקרא שצריך קידוש ב"ד. אמנם לפי מה שקדם בדברנו כי מצות עשה שאין בה מעשה אין יוצאים ידי חובת המצוה אא"כ מכוונים בה לשם שמים, ומה''ע הצריכה תורה להיות מקדשים את יום השבת בכניסתו ואם לאו לא יצא מ"ע דתשבות, א''כ ה"נ כן הוא במצות שמיטה שענינה שנהיה נמנעים ממלאכה, מסתברא למימר שאם לא כיון בה לש''ש לא יצא ידי חובתו.

ואפשר שדבר זה רמז לנו הכתוב במ"ש ושבתה הארץ שבת לה' ופירש"י ז"ל לשם ה', כלומר שיתכוון במה שהוא נמנע ממלאכה בשמיטה כדי לקיים מצות ה', דבכה"ג שאינו עושה מעשה אלא שובת ונמנע ממלאכה כו"ע מודו דמצוות צריכות כוונה. ובא רש"י ז"ל ופירש כיצד ובאיזה אופן תתקיים מצות ושבתה הארץ בכוונה לשם ה', לז"א כשם שנאמר בשבת בראשית, פירוש כשם שאמה''כ בשבת זכור את יום השבת לקדשו ומיניה ילפינן דקדושת השבת תלויה במה שיהיה מקדש את השבת בכניסתו, ה"נ צריך לקדש שנת השביעית בכניסתה מאותו טעם עצמו משום שהיא מצות עשה שאין בה מעשה, כמבואר.

ודאתאן עלה אפ"ל דברי התוספות שבועות הנ"ל, דכתבו שאם אינו שובת ביוהכ"פ מחמת קדושת היום אלא שמתעצל מלעשות מלאכה לא יצא ידי חובת שביתה ביוהכ''פ. דלכאורה מנא להו הא דצריך לקדש יוהכ"פ ולהתכון שהוא שובת בו מחמת קדושת היום, דאי משבת ליכא למילף, שהרי בשבת יש עשה דזכור את יום השבת לקדשו כדאמרן, משא"כ ביוהכ''פ דלא גלי לן קרא. וכבר כתבנו לעיל דאפשר למדו זאת מדכתיב ביוה''כ מקרא קדש. אכן עפ''י מה שנתבאר לנו כי גם במצות ושבתה הארץ שבת לה' צריך שיתכון בה לשם ה', וע''כ דהטעם משום שהיא מ"ע שאין בה מעשה אלא המנעות ממלאכה, וזה בנין אב לכל מ"ע שאין בה מעשה שצריך להתכוון בהן לשם ה' ואם לאו לא יצא.

ועפ"י מה שנתבאר כי במצות שמיטה צריך לכוון בה שהיא נמנע ממלאכה בעבור ציווי הבורא ית' נבא ליישב הקושיות הנ''ל (קו' א' וב'), בטעם הדבר שהקדים הכתוב מאמר ושבתה הארץ בטרם אמר שש שנים תזרע שדך, בהקדם מה שכתב הרמב''ן ז''ל בפרשת יתרו במאה"כ זכור את יום השבת לקדשו על דברי רש''י ז''ל שפירש תיבת זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת. וכתב עליו הרמב''ן ז''ל דזו ברייתא השנויה במכילתא בלשון יחיד ואין הלכה כן, שהרי בגמרא אמרו כן על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לשם שמים שנאמר (תהלים ס''ח) ברוך ה' יום יום וכו' והלכה כדברי ב''ה. וע''ד הפשע אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יחלף לנו בשאר הימים וכו', כי בזכרנו אותו תמיד נזכור מעשי בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא וכו'. ובמכילתא ר' יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושו שהגוים מונין בימי השבוע לשם הימים עצמם וכו' וישראל מונים כל הימים לשם שבח אחד בשבת שני בשבת כי זו היא המצוה שנצטוינו בה לזוכרו תמיד בכל יום, וזה פשוטו של מקרא, עכ''ד הרמב''ן ז"ל.

היוצא מזה כי חיובא רמיא עליה דאינש לזכור אח השבת בכל יום תמיד ולא ימוש זכרונו מנגדו בכל ששת ימי המעשה, כי ע"י שיהיה זכרון השבת בפינו בכל יום תמיד נזכור מעשי בראשית ותתחזק האמונה בבורא כל העולמים. וכדבר הזה אפ''ל גם במצות שביעית, שענינה ג''כ כענין מצות שבת לזכור מעשה בראשית, וכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית, כמ''ש הרמב''ן ז''ל בפרשה זו. ואשר על כן חיוב תמידי הוא על האדם לזכור את שנת השמיטה גם בששת השנים הקודמין לה, כשם שאמרו בשבת, ומאותו טעם עצמו האמור גבי שבת כדי שתתחזק האמונה בלבנו, כמ"ש הרמב"ן ז''ל.

ובדרך זה מובן טעם שהקדימה תורה לכתוב ושבתה הארץ שבת לה' בטרם מאמר שש שנים תזרע שדך וגו', כדי להורות כי מה שאמה''כ שבת לה', דהיינו שנתכוון בקיום מצות שמטה לקיים מצות השי''ת, אין זה בשנת השמטה בלבד, כ''א גם בשש השנים הקודמות לשמיטה שהם מותרות בחרישה ובזריעה לא ימוש זכרון שנת השביעית מפינו, אלא נהיה מונים אותה ומקדשים אותה בכל ששת השנים. ולפיכך הקדים הכתוב מאמר ושבתה הארץ שבת לה' קודם שאמר שש שנים וגו', דאף דבטרם ניתן לקיים מצות שמטה בפועל צריך שיקדם אליה שש שנים שחרשו וזרעו, כדאיתא בתו''כ הנ''ל, מ''מ הוצרך הכתוב להקדים אומרו ושבתה וגו' דמקרא זה לא קאי על קיום מצות שמטה בפועל, אלא שנצטוינו בזה שתהיה השביתה לשם ה' ומצוה זו נוהגת אף בשש השנים הקודמות לשמיטה, שנהיה זוכרים שנת השמטה בפינו תמיד ומקדשים אותה, על כן בדין הוא שהקדים הכתוב מקרא דושבתה. ואחר שאמר שש שנים תזרע שדך וגו' חזר ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו', והוא הציווי על קיום מצות שביעית בפועל אחרי שכבר מנו שש שחרשו וזרעו.

ומעתה שביארנו במאמר הכתוב ושבתה הארץ שבת לה', שציותה תורה לזכור ולקדש את שנת השביעית גם בשש השנים שקדמו לשמטה, אפ"ל מה שאמר הכתוב שבת לה', דהנה איתא בגמרא (שבועות דף ט' ע"א) מדכתיב גבי שעיר ר"ח לחטאת לה' שהוא מכפר על חטא שאין מכיר בו אלא ה'. וכיוצא בזה אפ''ל במאה''כ שבת לה' שבכל ו' השנים הקודמות לשנת השמטה צריך האדם לכוון במחשבתו ולזכור שנת השביעית, וזו היא מצוה שאין מכיר בה אלא ה' שהרי אינה תלויה אלא במחשבת הלב.

ובדברנו אלה תבוא על נכון דרשת התנחומא (קושיא ד') שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסים מלמטה וכו'. דהנה איתא בתורת כהנים (הובא ברש"י) עה"פ וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים וז''ל וספרת לך בבית דין (ופירש הראב"ד בביאורו לת''כ שבית דין חייבים למנות שמטה ביובל והשנים שבשמטה ושני היובל וכו' וכך היו אומרים בשמטה ראשונה בא''י אקב"ו על ספירת שני השמיטה וכו' וכשנכנסו בשנת השמטה אומר היום שבע שנים ביובל שהם שבוע אחד וכשנכנסו בשמינית אומר היום ח' שנים ביובל שהם שבוע אחד ושנה אחת וכו'). והיוצא לנו מכל זה כי זכרון מצות השמטה נוהג גם בשש שנים שלפניה, שתהיה השנה השביעית נקבעת במחשבתו בכל אותם השנים, ויחשוב וימנה כל השנים לשנת השמטה, ובתחלת שנת השבע שנת השמטה הרי היא טעונה קידוש בבית דין דכתיב וספרת לך, וכן צריך לספור מנין השמטין בשני היובל.

וזה יהיה ביאור התנחומא אמר ר"א הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ שבת לה' ואח"כ פ' היובל וספרת לך שבע שבתות שנים. והכוונה דכשם שהעמוד הזה בנוי ומכונן על גבי יסוד חזק ומוצק וממעל לראשו כותרת המחזקת אותו ומעמידתו על מכונו שלא ימוט, כך מצות שביעית יש לה חיזוק והעמדה מלפניה ומלאחריה, מלפניה מה כתיב ושבתה הארץ שבת לה', וכמו שנתבאר דכוונת מקרא זה לצוות על זכרון שנת השביעית בשש שנים שקדמו לה, וזהו חיזוק והעמדה מלפניה כדי שלא ישכח מעל לבנו זכרון שנת השמטה המורה על מעשה בראשית וחחוק האמונה, כי לה' הארץ ומלואה, וכמו כן בבוא שנת השבע נצטוינו לקדשה בב''ד בתחלתה, ומלאחריה נצטוינו לספור שבע שבתות שנים ולקדש שנת החמשים שנה, וכן צריך לספור מספר השמיטין שבתוך היובל. וכל זה להודיע כי הקב"ה הוא בעל השדה ולפיכך עלינו לשבות בשנה השביעית לשם ה' אשר צוונו לשבות בשמטה, ולא למען תהיה הארץ בורה בעבור שתוסיף אחרי כן לתת כוחה.

וכמו שכ' המפרשים ה"ה האלשיך הק' והכל"י ורוב המפרשים דזהו הטעם שציונו הבורא ית' לנוח בשמטה כדי שתתחזק ותקבע בלבנו האמונה והבטחון בבוכה"ע, כי במה שינוח בשביעית כדי לקיים מצות השי"ת הרי הוא מודיע שאינו בעל השדה, אלא מאת ה' היתה לו זאת ולא כוחו ועוצם ידו עשה את החיל הזה. אבל ח"ו אם אינו שובת בשנת השביעית כי בזדון לבו וברמות רוחו הריהו חושב שהוא בעל השדה, ובידו לעשות כחפצו ורצונו, אזי ח"ו הארץ תעזב מהם, כי בעוון שמיטין ישראל גולין ולא יוכלו להתקיים בא''י.

ודבר פלאי איתא בתורת כהנים בסוף פרשתא דשמטה על דברי הכתוב והארץ לא תמכר לצמיתות וגו' כי גרים ותושבים אתם עמדי ודרש בת''כ כי גרים וגו' אתם עמדי דיו לעבד שיהיה כרבו כשתהיה שלי הרי היא שלכם (כ"ה גירסת הילקוט). והוא תמוה מאד דקאמר כשתהיה שלי הרי היא שלכם, וכי באיזה זמן אין הארץ של הקב''ה עד שהוצרך לומר דרק בזמן שתהיה שלי אז תהיה שלכם דיו לעבד שיהיה כרבו, והרי לה' הארץ ומלואה בכל עת וזמן. והראב"ד כתב לפרש שהבטיחם הקב"ה שאם יגלו ממנה גם הוא יצא עמהם, והא דקאמר כשהיא שלי תיקון מלה הוא דהיה לו לומר כשהיא שלכם הרי היא שלי, עכ''ד. ולי נראה לפרש דברי הת"כ כפשוטן, דהנה השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל תדיר, אכן בזמן שישראל ח''ו הם גורמין לסלק קדושת השכינה מקרב הארץ והסט''א תופס מקומה, כמאה''כ בפ' מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, שאם תטמא את הארץ אזי כביכול הקב''ה מסלק שכינתו מבני ישראל (עיין בב"ח טא"ח סימן ר"ח).

וזהו שדרשו בתורת כהנים אתם עמדי כשתהיה שלי הרי היא שלכם, כלומר כשתהיה הארץ שלי שיהיו מעשיכם ראויים ושכינתי תהיה שורה בא"י אז הרי היא שלכם שתוכלו לשבת בא''י ולהתקיים בה, אבל ח''ו אם תבואו ותטמאו את ארצי ואת נחלתי תשימו לתועבה שאז אין הארץ שלי כביכול, שאני מסלק שכינתי מתוכה, אינה שלכם, שלא תסבול הארץ אתכם ולא תוכלו להתקיים עלי' לאורך ימים (וכעי"ז כ' בס' קרבן אהרן). הבוכה"ע יעזור שנזכה לקיים התורה והמצוות בשלימות, ונוכל לקיים שמיטין ויובלות בקדושה ובטהרה, ונזכה לראות ישועת ישראל במהרה, בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

עוד יאמר לבאר באופן אחר מה שהקדים הכתוב מאמר ושבתה הארץ שבת לה' בטרם אמר שש שנים תזרע וגו', בהקדם הא דאיתא בספרי (ר"פ תבוא) עה"פ והיה כי תבא אל הארץ וגו' עשה מצוה זו (של ביכורים) שבשבילה תכנס לארץ. והקשה בפנים יפות דבשלמא גבי תפילין ופטר חמור דכתב בהו רחמנא כי תבוא אל הארץ וגו' ודרשו מיניה (בקידושין דף ל"ז ע"ב) עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ ניחא שפיר דמצוות אלו חובת הגוף הם ונהגו אף במדבר, והכתוב מבטיחן שבזכות שמירתן יזכו להכנס לארץ, אבל בבכורים שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה מאי שייך למימר עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ, בעוד שהתחלת זמן קיום מצוה זו היא אחרי שכבר נכנסו לארץ.

ופירשתי (עיין להלן בפ' תבוא) דמאמר והיה כי תבוא אל הארץ ירמוז על ביאת הארץ לעתיד בזמן התיקון השלת וע"כ כתיב והיה לשון שמחה, כי זו היא עיקר השמחה אז ימלא שחוק פינו. והנה מצינו בדבריהם ז''ל (סנהדרין ק"י ע''ב) עד כמה גדלה מעלתן של אנשי דור המדבר, שזכותן תעמוד לבני ישראל בזמן הגאולה העתידה, וילפי ליה מקרא דכתיב (ירמיה ב') הלוך וקראת באזני ירושלם זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה אחרים באים בזכותן הם עצמם לא כ"ש, עכ"ר הגמרא, עיי"ש. וגם בניהם אשר קמו תחתם, הלא המה דור באי הארץ שזכו לקבל תורה מפי משה רבינו ע"ה ודאי שהיתה זכותן גדולה מאוד להשפיע מזכותו לצורך דור הגאולה העתידה, והיתה ביאתן לארץ הכנה ופועל דמיוני על ביאת הארץ לעת"ל. ויובן יותר עפ"י דברי ק"ז זלה"ה בישמח משה פרשת תצוה כי ב' המקדשות שחרבו הם היו הכנה אל הבית השלישי שיבנה במהרה בימינו, ואם לא היתה קודמת הכנה זו לא היתה הארץ יכולה לסבול קדושת הבית השלישי אשר ירד משמי מרות אלא שבכח קדושת העבודה בב' המקדשות קנתה הארץ איכות רוחני וכח קדושה נפלאה עד שתוכל לסבול קדושת הבית העתיד. וע"ד זה יתכן שכל המצוות שתלאן הכתוב בביאה אל הארץ כגון ביכורים סגולתם לעשות הכנה והזמנה אל הביאה העיקרית, ובזכות דור באי הארץ שהיו גדולים במדריגתם מאד נעלה וקיימו מצוות אלו בבחינה גבוהה ונפלאה נעשתה הכנה לביאת הארץ לעת"ל. וז"ש הספרי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ, רמז בזה על הכניסה לארץ לעת''ל בזכות קיום מצות ביכורים כהלכתה.

וע"ד זה אפ"ל מה שפתח הכתוב במצות שמיטה כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה' דהנה מבואר בדברי חז"ל שבעון שמיטה ישראל גולים והארץ תעזב מהם ותרצה את שבתותיה, ואי' נמי בתנחומא ר"פ זו אמר הקב"ה למשה רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטות. והנה זה כלל מסור בידינו מדה טובה מרובה ממידת פורענות, ואם בעוון חילול שמיטה ישראל גולין, כ"ש שיועיל זכות שמירת שביעית כהלכתה לזכות על ידה לביאת הארץ לעת''ל. וזאת אפ"ל שרמז הכתוב במאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, היינו ביאת ישראל לארץ לעתיד בזכות ושבתה הארץ שבת לה', שתקיימו בזה"ז מצות שמיטה כתיקונה, זכות זו היא שתעמוד לכם לנחול את הארץ לעת"ל, ואח"כ פתח הכתוב בדיני השמטה שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. והשתא אין כאן כפל לשון, דרישא דקרא דכתיב ביה ושבתה הארץ שבת לה' לא נאמר בדרך ציווי אלא ענינו הבטחת שבזכות מצות שביעית יזכו ישראל לבוא אל הארץ לעתיד.

מאמר ג

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' וגו'. פירש''י ז"ל מה ענין שמיפה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים. וביאר רש"י ז"ל דברי הת''כ דלפי שלא מצינו שמיעת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו בסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור שנדבר למשה בסיני היו כולן כללותיהן ודקדוקיהן וחזרו ונשנו בערבות מואב, ע''כ. והרמב''ן ז''ל כתב עליו ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצוות ישנן כשמטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטיהן מסיני או באהל מועד, עיי''ש מה שכתב הוא ז"ל לפרש ברייתא זו השנויה בתורת כהנים. גם הר"א מזרחי ז"ל טרח לבאר דברי הת''כ, אך לכלהו פירושי צריך ביאור מה טעם גילתה לנו תורה במצות שמיטה דוקא שנאמרו כללותיה ופרטותיה בסיני ומינה נילף לכל התורה, ולא גילה לנו הכתוב זאת במצוה אחרת.

ב) גם לשון הת"כ דפתח לשאול מה "ענין" שמיטה אצל הר סיני צריך ביאור, דפשיטא שמצות שמטה יש לה שייכות להר סיני דכל התורה ניתנה בהר סיני, והיה ראוי שיאמר מה טעם נכתב בפרשת שמיטה בהר סיני.

ג) כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וגו' דקדק האלשיך הקדוש דתיבות אשר אני נותן יתירי נינהו, דכי מי לא ידע כי הבורא ית' הוא הנותן, כי לה' הארץ ומלואה. ותו דהרי כבר נזכר זאת בתורה כמ"פ ומאי איצטריך תו למימריה.

ד) ושבתה הארץ שבת לה', פירש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וצ"ב שהרי כל המצוות צריך לקיימן לשם ה', ומדוע גילה הכתוב במצוה זו דייקא שצריך לעשותה לשם ה'. גם יל"ד מה דנקפ כשם שנאמר בשבת בראשית דהול"ל כשם שנאמר בשבת, וידוע דהשבת הוא זכר למעשה בראשית.

ה) שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. צריך ביאור מה שהקדים הכתוב לומר ושבתה הארץ שבת לה' בטרם אמר שש שנים תזרע שדך, ולפי סדר הדברים היה ראוי שיאמר תחלה שש שנים תזרע שדך, דכך הוא סדר המצוה להיות מונה והולך שש ואח''כ לעשות שמיטה בשביעית, ואי אפשר להגיע למנין השביעי אם לא קדמו לו שש שנים, דא"כ אין זה שביעי אלא ראשון. ובת''כ איתא דנצטוו להיות מונים שש שנים ואח''כ לעשות שמיטה.

ו) ומלבד זאת קשה דאומרו ושבתה הארץ שבת לה' לכאורה מקרא מיותר לגמרי, שהרי אח''כ חזר הכתוב ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.

ונראה לומר ביאור הענין בהקדם מה שהביא הרחיד''א ז"ל בספר חומת אנך בשם המפרשים לתת טעם לדבר שציוונו יוצרנו יתעלה לשבות מכל עבודת שדה וכרם שנה שלימה, עפ''י מה שאמרו ז"ל בברכות (דף ל"ה ע"ב) א''ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא, ופירש''י יומי ניסן ימי הקציר ויומי תשרי דריכת הגתות והבדים, ע"כ. ולפי''ז נמצא דבכל שנה היו בטלים מלימוד התורה ב' חדשים ניסן ותשרי שהיו עסוקין בהם בחריש ובקציר, וא"כ במשך שש שנים חסרו להם י''ב חדשים, על כן ציוה הכתוב לשבות בשביעית כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה כל השנה, וישלימו כל הי"ב חדש שחסרו בששת השנים, עכת''ד ז''ל. אמנם לכאורה קשה על טעם זה דלימוד התורה בשנה השמיטה דיה להפקיע חובת עצמה, וכיצד ניתן לפטור בה מה שחסר בשאר השנים. וגדולה מזו יש לתמוה שהרי גם במשך שאר השנים היו עוסקים בתורה עשרה חדשים בכל שנה, וא''כ במה יתר לימוד התורה בשנת השמיטה על שאר השנים הלא בשני חדשים הללו ניסן ותשרי שהיו עסוקין במלאכתן בשאר השנים ועתה הם פנויים לעסק התורה. וא''כ תימה היא הכיצד ישלימו ב' חדשים היתרים של שנת השמיטה את כל הי''ב חדש החסרים בו' השנים.

אכן יתבארו הדברים בהקדם דברי בעל מגלה עמוקות זלה"ה על מה שפירש''י ז''ל בס''פ זו (ומקורו מגמרא קידושק דף כ' ע''א) בתחלה הזהיר הכתוב על השביעית ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מעלעליו וכו' לא חזר בו סוף מוכר אחוזתו לא מזר בו סוף מוכר ביתו וכו', והקשה המגלה עמוקות דמאחר שחטא במילול שמיטה עד שגרם החטא שמכר מטלטליו ואח''כ מכר שדותיו א''כ שוב אין בידו שדה לעבוד בה בשביעית, ומאי שייך עוד לא חזר בו סוף מוכר ביתו וכו' מלוה בריבית וכו' לסוף מוכר עצמו, והרי הכא בשמיעת קרקעות קא מיירי ולא בשמיעת כספים. וכתב לתרץ עפ''י מה דאיתא (ב''ר פמ"ו ז') בשעה שנכנסו ישראל לארץ אמרה תורה לפני הקב"ה זה פונה לכרמו וזה פונה לשדהו תורה מה תהא עליה השיב לה הקב''ה נתתי לישראל את יום השבת שיהיו פנויים לעסוק בתורה. וכמו כן נתן הקב"ה את שנת השמיטה לישראל שיהיו בטלין כל השנה מעבודת שדה וכרם ויהיו פנויים לעסוק בתורה. ובזה פירש כוונת רש''י ז''ל שבת לה', לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, כלומר כשם ששבת בראשית ניתנה כדי שיהיו ישראל פנויים לעסוק בתורה, כן בשנת השמיטה נצטוו ישראל לעסוק בתוה''ק שהיא שמותיו של הקב''ה, וזהו לשם ה' שעיקר תכלית השמיטה היא לעסוק בתוה''ק שכולה שמותיו של הקב''ה, ועיי''ש שהאריך. ובזה מיושב מה שאמרו ז''ל לא חזר בו סוף מוכר ביתו וכו' סוף מוכר עצמו, דאף שכבר מכר אחוזתו ואין ביכלתו לחלל שמיטה בעבודת קרקע, אכתי שייך לומר לא חזר בו, כלומר שהוא עומד עדיין במרדו שאינו קובע עתותיו לעסק התורה גם אמרי שכבר נענש למכור מטלטליו ושדותיו וכו', עכת''ד המגלה עמוקות זלה''ה.

ובאמת קושייתו מעיקרה לק''מ, שהרי זה לשון הגמרא (קידושין דף כ' ע"א) אריב''מ בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו וכו' לסוף מוכר שדהו וכו'. וכתבו התוספות אבקה של שביעית, איסור קל שבה דעיקר איסור שביעית אינו אלא בעבודת קרקע כגון מרישה וזריעה, אבל משא ומתן אינו אלא עשה לאכלה ולא לסחורה, ומסברא שבאין עליו עונשין אלו על משא ומתן מדה כנגד מרה, וע"כ מוכר מטלטליו ושדהו וכו', עכ''ד התוס'. מבואר מזה דלא מיירי הכא בעוסק בעבודת קרקע בשביעית, אלא בנושא ונותן בפירות שביעית, וא"כ ניחא דאף אחרי שמכר שדותיו שייך למימר לא חזר בו, שעדיין הוא עומד במרדו לעשות סחורה בפירות שביעית. ופלא על בעל מגלה עמוקות שנתקשה בזה.

אכן אם כי קושייתו לק"מ, מכל מקום גוף הדבר שחידש המגלה עמוקות זלה"ה שעיקר מצות שביעית ניתנה כדי שיעסקו ישראל בתורה הוא אמת ויציב, וכאשר האריכו בזה הקדמונים ז''ל הלא בספרתם. ומינה כי חיובא רמיא על כל אדם מישראל לעסוק בתוה''ק בשנת השמיטה מראשית השנה ועד אחרית שנה, והמבטל מת''ת בשביעית כאילו ביטל מצות שביעית, כמבואר במגלה עמוקות שם.

ובדרך זה נבא אל הביאור בדברי הרחיד"א ז"ל בשם המפרשים דשנת השביעית ניתנה כדי להשלים י''ב חדש שהיו עוסקים במלאכה בששת השנים. דהנה רש"י ז"ל הביא מת''כ להלן בפ' בחקתי עה"פ ורדפו מכם ממשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, וכי כך הוא החשבון והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו אלא אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה, ע''כ. מבואר מזה כמה תקיף כח הרבים העושים את התורה שזכותם הגדולה מתעצמת ומתחזקת מאד בהצטרפם יחד כמה מונים יותר מאם כל אחד עושה את התורה לבדו.

והשתא מבואר ע''נ טעם המפרשים הנ''ל שהביא הרחיד''א ז"ל, כי הנה בשש השנים ודאי שלא היו רוב ישראל עוסקים בתורה עשרה חדשים בשנה, אלא היו טרודים כל ימות השנה בעסק הפרנסה, ולא זכו לכך שיהיו עוסקים בתורה י' חדשים בשנה אלא בני עליה מועטים. אמנם בשנת השביעית שאמרה תורה שבת לה', לשם ה', דהיינו שתהיה השנה כולה מיוחדת לכל ישראל לעסוק בתורה, ניתוספו ספסלי ביהמ''ד, ונכנסו כל ישראל שומרי שביעית לעסוק בתורה בכל שנת השמיטה, וע''י שנתרבו מאד התלמידים העוסקים בתורה היה ביד ישראל כח עצום של מרובין העושין את התורה, ונתעלתה גם מדריגתן של בני העליה שהיו עוסקים ובתורה גם בשאר השנים למעלה גבוהה מאד, בצירוף כח וזכות הרבים העמלים בתורה ביחד בשנת השביעית. ועוד דאיתא בגמרא (תענית דף ז' ע"א) הרבה למדתי וכו' ומתלמידי יותר מכולם, ומכיון שנתרבו התלמידים נתוספה השגה לבני העליה באמצעות תלמידיהם. וא''כ מובן היטב כיצד ניתן להשלים בשנת השמיטה את הי"ב חדשים שהיו בטלים בהם מן התורה בו' השנים, כי כח התורה שלמדו בשביעית רב ועצום הוא כמה מונים מן התורה שלמדו בשאר השנים, מחמת כח המרובין העושים את התורה בשביעית, ושפיר ניתן להשלים בזה את הי''ב חדשים החסרים בשש השנים, והבן.

והך מילתא דרבא דא"ל לרבנן ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי וכו' הואיל ואתא לידן אף אנן נימא בה מילתא בטעמא לבאר כוונת מאמר זה, ומשם נפנה אל ביאור הדקדוקים בפרשה. דהנה לכאורה דברי רבא צריכין ביאור, דאמר להו לרבנן ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו "כולא שתא'', דמהיכן הוה פסיקא לי' שאם לא יעסקו במלאכה בב' חדשים אלו יהיו טרודים במזונותיהם כל ימות השנה, דלמא כשם שהיה די להם בב' חדשים אלו כן תספיק להם מלאכת ב' חדשים אחרים להרויח די סיפוק צרכי פרנסתם לכל השנה. ועכ''פ מאי פסקא דיהיו טרודים במזונותיהם כל השנה, מנא ליה הא.

ונראה לפרש כוונת הדברים עפ''י מה דאיתא בגמ' התם ת''ר ואספת דגנך מה ת''ל לפי שנאמר לא ימיש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבם (שלא יעסקו בדרך ארץ) ת"ל ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וכו' תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר (ישעיה ס''א) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ומסיים בגמרא שם אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם כרשב''י ולא עלתה בידן. ולכאורה יל''ד בלשון הגמרא ולא עלתה בידן, דהול''ל ולא הצליחו. וגם גוף הדבר צריך טעם מדוע באמת לא עלתה בידם אחרי שעשו כדברי רשב''י.

ואפ"ל עפ"י מה שביארנו כמ"פ (עיין בספרי ויואל משה מאמר ג' שבועות קנ"ט) מאמרם ז"ל (ביצה ל"ב ע"א) המצפה לשולחן אחרים עולם חשך בעדו, שהכוונה כי המצפה לשולחן אחרים התומכים בו ומספיקים פרנסתו הריהו משוחד לנותני לחמו ומימו פשתו וצמרו. וכבר העיד הכ' כי השוחד יעור עיני חכמים וגו', על כן אמרו ז"ל עולם חשך בעדו כי לצד שנעשה משוחד מאותם אשר הוא מאוכלי שולחנם, נחשכו מאורות עיניו ולא יוכל לראות ולהכיר אור האמת.

ובדרך זו ביארתי (עיין קונטרס עה"ג ועה"ת סי' פ"א) מה דאיתא בברכות (דף ו' ע"ב) ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום שנאמר כרום זלות לבני אדם. מאי כרום כי אתא ר' דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונין. ועפ"י האמור מובנת כוונת מאמר זה כמין חומר, שהורו לנו חז''ל בזה עד כמה מגעת השפעת השוחד, ולזאת אמרו דכיון שנצרך האדם לבריות ועיניו נשואות ומצפות לשולחנם של אחרים, שהוא צריך עזר וסעד לתומכו, א''כ הוא נעשה משוחד אחרי דיעותיהם של הבריות שהוא נצרך להם, ועל כן פניו משתנות ככרום, דכשם שהכרום הזה משתנה לכמה גוונין מחמת אור החמה הזורחת עליו, כן אדם זה שהוא נצרך אל הבריות משתנים דיעותיו בכל פעם לגוון אחר, שהרי דעתו משוחדת ונוטה אחר דעת הנותן המשפיע לו צרכי פרנסתו, וכיון שהוא נצרך לכמה בני אדם דעתו משתנה תמיד, שהרי צריך הוא להראות פנים הרבה לכל צד הכל לפי דעת האדם שהוא נצרך אליו באותה שעה.

ובזה יבואר לשון הש''ס הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, פירוש לפי שלא עסקו במלאכה כלל כי אם ישבו ועסקו בתורה א''כ היו מצפים לשולחן אחרים שיספיקו להם די מחייתם, וכיון שלא באו לידי מדה זו שיוכלו לעמוד בנסיון שלא להיות משוחד אל הנותן לא עלתה "בידן'', פירוש "בידן" הוא ברשותן (וכמו שאמרו ז''ל במאה''כ ויקח את כל ארצו מידו, מרשותו), והכוונה שלא הצליחו בתורה שיהיו בידן כלומר ברשות עצמן, כי מחמת שנשאו עיניהם אל הנדיבים המפרנסים אותם נעשו משוחדים אליהם, וכאילו הם משועבדים לדעת משחדיהם ואינם ברשות עצמם. ודוקא רשב''י וחביריו כיוצא בו בני עליה מוטעים הם שיכלו לקיים דברים ככתבם לא ימיש ספר התורה הזה מפיך וגו', ואעפ''כ לא הזיק להם מה שהיו נהנים משולחן אחרים כי רב חילם ותוקפם שכל הצבור נכנעו תחתיהם והיו נשמעים לקולם, ולא עוד אלא שאותם האנשים שהיו מהנים אותם מנכסיהם נחשב להם זאת ליקר ורבותא שזכו לתת מתנה לצדיקים אלו.

וע"ד מה שהביא ק''ז זלה''ה בישמח משה קושיית העולם על מה שאומרים בברכת המזון ונא אל תצריכנו ה' א' לא לידי מתנת בשר ודם וכו', דלכאורה וכי תפלת תלמידי חכמים הנועלים פרם היא לריק. ותירצו דת''ח המקבלים מתנה אין זו מתנת בו"ד אדרבה במה שהוא מקבל מתנה הוא מהנה את הנותן, וכהא דאיתא בחולין (דף מ''ד סע''ב) ר' זירא וכו' כי הוה מזמני ליה מבי נשיאה (לאכול אצלם) הוה אזיל אמר איתייקורי הוא דקא מתייקרו בי, ופירש"י נכבדין הם במה שאני סועד אצלם והנאתם היא ואין זו מתנה (ועיין קידושין ז' ע''ב באדם חשוב בההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא נפשה). והיינו נמי טעמא שהיו רשב''י וסייעתו בטלין מדרך ארץ מכל וכל, ואעפ''כ לא הזיק להם מה שהיו נהנים משל אחרים, כי לא נשפעו כלל מדעת הנותן אדרבה חשיבות גדולה היתה לנותנים שזכו שקבל רשב''י מתנה מהם. משא''כ אותם הרבה שעשו כרשב"י שלא היה במעלה זו נמשכו אחרי השפעת הנותנים, ולא עלתה בידן, שיצאו מרשותן והלכו אחרי דעת משחדיהם.

ועפ"י זה תתבאר כוונת דברי רבא ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תערדו במזונייכו כולה שתא. כי הזהיר וזירז את תלמידיו שיהיו עוסקים במלאכה בב' חדשים אלו, כדי שלא יהיו צריכים להגיע לידי מתנת בשר ודם. דאם לא יעסקו במלאכה אף ביומי ניסן וביומי תשרי, א''כ יהיו מצפים לשולחן אחרים שיתמכו בהם, ואז יהיו טרודים במזונותיהם כל השנה, כי בכל עת תהיה מחשבתם טרודה בכך להראות פנים לכל צד ולעשות כפי דעת הנותן המשחדו, ע"כ עצה טובה השמיעם בזה שיעשו כר' ישמעאל להכין טרף לביתם בשעת חרישה וזריעה קצירה ובצירה, ושוב לא יצטרכו להנות מן הבריות, ולא יהיו טרודים לחשוב מחשבות כדת מה לעשות כדי למצוא חן בעיני משחדם וללכת אחרי רצונם ודעתם.

עוד אפשר לומר בדרך אחר טעמא דמילתא שלא עלתה בידן של אלו שעשו כרשב''י, בהקדם דברי ק''ז זלה"ה בתפלה למשה עה''פ (תהלים ק"א) אשכילה בדרך תמים וגו' הולך בדרך תמים הוא ישרתני, עפ"י מה שכתב השל"ה הקדוש ריש מסכת חולין דלעסוק במו"מ טוב יותר שיעסוק בעצמו משיעסוק ע''י שלוחו, כי אולי לא יעסוק שלוחו באמונה עם אחרים ויגזול וירמה את אחרים, עכת''ד הקדושים. והנה דבריו הקדושים במח"כ מפילים במבוכה גדולה את הרוצים להתמיד בתורת ה' ואין להם מלאכה רק מו"מ, וכבר העידה תורה לא מעבר לים היא לא תמצא בתגרים, ואיך יעשה, אם יעסוק במו''מ ע"י שליח אולי לא יעסוק השליח באמונה ויהיה הקולר תלוי במשלחו, ואם יעסוק במו''מ הרי יתבטל מלימוד תוה''ק. אבל זאת העצה היעוצה שיברור אנשים שהם נאמנים בודאי, ולא יעשו רמיה בשום אופן, וז"ש דוד אשכילה בדרך תמים מתי תבא הדרך התמים אלי, כי איך אעשה אם אעסוק בעצמי בכל עניני, תורתי ממי נעשית, ואם ע"י שליח אין זה תמימות, לזה אמר עיני בנאמני ארץ וגו' הולך בדרך תמים הוא ישרתני ואזלה חששא זו ואוכל לעסוק בתורה, עכת''ד ק''ז זלה''ה.

ועפ"י דבריו אפ"ל דאותם הרבה שעשו כרשב''י מסרו עסקיהם בידי שלוחים, והיתה מלאכתם נעשית ע''י אחרים, אמנם במצב הדור השפל לא נמצאו והיו כ''כ הרבה שלוחים נאמנים הולכים בדרך תמים שינהלו עסקי משאם ומתנם באמונה, וע''כ לא עלתה בידם שלא יכלו להמשיך בדרך זה, מאחר שראו כי השלוחים ההגונים מעטים המה, ולא יספיקו לכולם לנהל עסקיהם באמונה, ולידי שלוחים שאינם הגונים לא רצו למסור ניהול עסקיהם, שאם יעשו עולה יהיה הקולר תלוי בצוארם.

ואפ"ל בזה דברי התוספות בברכות שם (ד"ה כאן) אהא דקאמר בגמרא התם דהא דכתיב ואספת דגנך מיירי בעושין רצונו של מקום, והקשו התוספות דלקמן בגמרא מוקי ואספת דגנך בזמן שאין עושין רצונו של מקום, ותירצו דהכא מיירי בעושין ואין עושין, יעיי"ש שנדחקו המפרשים בהבנת תירוצם. ולדרכנו יתכן לומר הכוונה דמיירי בעושין ואין עושין, כלומר שישנם לומדי תורה העושין רצש"מ כשלימות, אך יש גם רבים שאינם עושים, וע''כ אין ביכולת העושים רצש"מ למסור ניהול עסקיהם ביד שלוחים, כי לא מצאה ידם השג שלוחים נאמנים, ומש''ה עליהם לקיים ואספת דגנך הנהג בהם מנהג דרך ארץ. אבל לעתיד לבא הבטיחנו הקב''ה ע"י נביאו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', כי אז לא יצטרכו עוד לחוש לאחד מן הטעמים המבוארים לעיל, לא לטעם השוחד ולא לטעם שיעשו השלוחים מלאכתם רמיה, כי לעת"ל יהיו כל האומות נכנעים תחת יד ישראל, וישתוקקו להפיק רצונם ולמלאות משאלותם, ותהיה מלאכתנו נעשית על ידם בלי חשש און ורמיה, ויהיו ישראל פנויים לגמרי לעסוק בתורה ובעבודת השי''ת.

ודאתאן להכא נחזור אל ביאור פסוקי הפרשה ויתיישבו כל הדקדוקים אשר הצבנו בפתח הדביר, בשנקדים עוד מ''ש הגאון מוהר''ר העשיל מקראקא ז''ל לפרש המדרש מנין שאמירה לעכו''ם שבות שנא' את שבתותי תשמרו. וביאר דהנה הקב"ה ברא כל מעשה בראשית בדבור ולא במעשה, כמאה"כ (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו וגו', וא''כ נמצא כי מה ששבת ונח הקב''ה ביום השביעי היתה שביתתו מדיבור. וז''ש המדרש מנין לאמירה לעכו''ם שבות, פירוש מנא לן הך מילתא דגם אמירה בעלמא יתכן שיהיה בה משום איסור מלאכה בשבת, לזאת אמר שנאמר את שבתתי תשמרו, נקט שבתותי דייקא כלומר שתהיו משמרין את השבת כדרך ששבתתי אני, וזהו מה שביתתו ית' היתה מדיבור אף עלינו להיות משמרים את השבת אפילו בדיבור, עכת''ד ז"ל. וכיוצא בזה כתבו משמיה דהאריז''ל.

ועפ"י דברים אלו כתב הנועם מגדים בפ' ויקהל לפרש הפ' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו', דקאי על מעשה בראשית השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה וכו', שכולם נבראו במאמר פי השי"ת. וז"ש אלה הדברים דבדיבור בעלמא אשר צוה ה' לעשות אותם את השמים והארץ וכל מעשה בראשית, ומפרש והולך ששת ימים תעשה מלאכה, נקט תעשה בצירי כלומר שמאליה נעשתה המלאכה הזו בששת ימים בלי עמל ובלי יגיעה אלא באמירה בלבד. ולזאת וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' דוגמת שביתתו ית'. או יאמר עז"ה שבת שבתון שביתה כפולה תהיה להם הן ממעשה והן מדיבור, ואמר הטעם "לה'', כשביתת ה', עכדה"ק. והנה ידועה שיטת הסמ"ג (הביאו מרן בית יוסף בסו"ס רמ"ד) שהביא דרשת המכילתא עה"פ (שמות י"ב) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה וכו' ולא יעשה העכו"ם מלאכתך. וכתב דלכאורה אפ"ל דדרשה זו אסמכתא בעלמא, אך סיים כי לשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה ואמירה לעכו''ם אסור מדאורייתא, ע"כ. אך הראשונים חלקו עליו וס"ל דאמירה לעכו"ם אינה אלא מדרבנן (ועיין ברמב"ן פרשת בא שכתב כן ע"ד המכילתא), ותמהו על הסמ"ג ממה שמבואר בש"ם כמ"פ דאמירה לנכרי שבות (ועיין בשד''ח מערכת הכללים מערכת א' אות קס"ד שהאריך בישוב דברי הסמ''ג).

ואשר אנכי אחזה בישוב שיטת הסמ"ג, עפ"י מה דאיפסקא הלכתא (חו"מ סימן שפ"ו) דמחלקינן בין דינא דגרמי לדין גרמא בנזקין, דבדינא דגרמי קיי"ל חייב ואילו גרמא בנזקין פטור מדיני אדם. וכבר האריכו הראשונים בטעמא דמילתא דמחלקינן בינייהו (עיין בש''ך שם שהביא דברי הרמב"ן בקו' דינא דגרמי ומה שהשיג עליו יעיי''ש בארוכה). ומהם כתבו (עי' בפרישה סימן שפ''ו באורך) דהיינו טעמא דדיינינן דינא דגרמי, משום דברי היזיקא, וההיזק בא מיד בשעת מעשה, משא''כ גרמא בניזקין דלא ברי היזיקא וגם אין ההיזק בא בשעת מעשה לפיכך פטור בדיני אדם. ועיי''ש שמבאר והולך כל אופני דיני דגרמי המבוארים בש"ס דהיזקן מיד בשעת מעשה וברי היזיקא.

וכדמות סברא זו אפשר לומר גם לענין איסור שמירה לעכו"ם בשבת, דהא דדרש במכילתא מדכתיב לא יעשה איסור חמירה לעכו"ם, היינו באופן שדיבורו של ישראל לעכו"ם לעשות לו מלאכה הרי הוא מחייב ומכריח את העכו"ם לקיים ציוויו, דהיינו באופן שהנכרי כפוף ומשועבד לישראל, ולא יעיז להמרות את דברו, אז מסתברא למימר דדיבורו של ישראל נחשב כמעשה ומדאורייתא אסור, שהרי ברי הדבר שהנכרי לא ישנה אחרי דברו וככל היוצא מפיו יעשה, וא"כ בדיבוריה מתעביד מעשה. והא דאיתא בגמרא בכ"מ דאמירה לעכו"ם שבות, היינו באופן שאין דיבורו של ישראל מכריח את הנכרי לקיים ציוויו, אלא אי בעי עביד ואי לא לא עביד, וכיון שאין ברי הדבר בשעת אמירה כי הנכרי יחפוץ לקיים דבריו, לא חשיבא אמירה זו כמעשה, אלא דאסירא מדרבנן משום שבות בעלמא.

והנה בדברינו לעיל נתבאר באורך כי לעת"ל יתקיים מאה"כ ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', כי אז יהיו כל האומות נכנעים ומשועבדים תחת יד ישראל ולא יעיזו להמרות את פיהם כ"א יקיימו בשלימות רצונם ופקודתם של ישראל תשמור רוחם. ולפי זה נמצא דלעתיד תהיה אמירתו של ישראל לנכרי מכרחת את העשייה, כי ברי הדבר שהנכרי יקיים דבריו של ישראל, וא"כ תהא אמירה לנכרי אסורה מה"ת לעת"ל, ויהיו ישראל מצווים מדאורייתא לשבות אפילו מדבור. ובר מן דין צ"ל שתהיה השביתה מדבור אסורה מה"ת, דמכיון שאף בששת ימי המעשה לא יעשו ישראל מלאכה כלל, שהרי תהיה מלאכתם נעשית ע"י אחרים, דכתיב ועמדו זרים וגו', א''כ במה יוודע איפה החילוק בין יום השבת לשאר הימים, וע''כ לומר דבשביתה מדיבור יהיה ניכר החילוק וההבדל ביניהם, וכדאמרן שאז תהיה אמירה לנכרי אסורה מדאורייתא.

וכיוצא בבחי' זו היה מצבם ומעמדם של ישראל בשעה שעמדו רגליהם על הר סיני, דאלמלא חטאו בעגל היו נשארים במעלה עליונה כדוגמא דלעתיד, והיתה מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ולא היתה השביתה נודעת בהם אלא ע''י שהיו שובתים מדבור. וא''כ בשעה שניתנה להם תורה על בחינה זו נאמרה שיהיה ציווי השביתה בהם מדיבור. וכיו"ב גם מצות השביתה בשנת השביעית שנאמרה להם בשעה שעמדו לפני הר סיני, בא דברו ית' אליהם נפי הבחינה העליונה שניצבו בה באותה שעה, וכפי מעלתן הגבוהה היו ראויים שתהיה מלאכתן נעשית ע"י אחרים, דלא היו עתידין לעסוק בעבודת שדה וכרם כלל. וא''כ בע"כ שהיתה מצות שביעית להם שיהיו שובתים אפילו מאמירה לנכרי שיעשה מלאכה בשדותיהם בשביעית, דאמירה דידהו חשובה כמעשה, שהרי בהכרח יקיים הנכרי דבריהם, ובשביתה מדיבור הוא שהיתה ניכרת ונודעת שנת השמיטה משאר השנים, שהרי גם בשאר השנים לא היו עושים מלאכה, אלא כל מלאכתן נעשית ע''י אחרים.

ומעתה יתבארו הפסוקים בפרשתן כי תבואו אל הארץ "אשר אני נותן לכם", רמז בזה על ביאת הארץ לעתיד לבא שהיא עיקר הנתינה שתנתן בידינו הארץ מתנה נצחית ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואמר הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' שבת לה', ופירש''י ז"ל וכו' כשם שנאמר בשבת בראשית. והכוונה שתהיה שביתתנו לעת"ל דוגמת שביתתו ית' בשבת בראשית, כשם שהקב''ה שבת מדיבור כן עלינו לשבות אפילו מדיבור. ולפי שבשעה שעמדו על הר סיני ג"כ היו בבחי' זו, על כן פתח הכתוב לומר בהר סיני לרמוז על כוונה זו, שלפי בחי' של ישראל במעמד הר סיני נמי היה שייך ציווי זה ושבתה הארץ שבת לה', וכדאמרן שתהיה השביתה אף מדיבור, שהרי באותה העת היו ישראל עושין רצונו של מקום וראויין הם שתעשה מלאכתן ע"י אחרים, ויהיה דיבורם מכריח את עבדיהם לעשות כרצונם.

ובדרך זה יבוארו דברי הת"כ שהביא רש"י ז"ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני, דהוה ק"ל דלפי בחי' של ישראל במעמד הר סיני לא הוה שייכא גבייהו מצות שמיטה שציוה הכתוב שש שנים תזרע שדך וגו', ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, שהרי לפי מדריגתם באותה שעה שהיו עושי רצש"מ לא היו עומדים להיות עסוקים בעבודת שדה וכרם כלל, וז"ש מה "ענין" שמיטה אצל הר סיני דאין ענין מצות שמיטה שייך לפי בחי' במעמד הנבחר, אכן התי' על קושיא זו דמצות השמטה נאמרה בב' בחינות שונות, כי ראתה חכמתו ית' שהם עתידים לחטוא ולנפול ממדריגתם, ויהיו זקוקים לעשות מלאכה בעצמם, על כן גמר הכתוב אומר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שדך לא תזרע. וכלפי הבחינה שעמדו בה באותה שעה שהיו עושי רצש"מ, והיו ראויים שתעשה מלאכתן ע"י אחרים פתח הכתוב לומר ושבתה הארץ שבת לה', דהיינו שתהיה השביתה אפי' מדיבור.

ובזה מיושב גם כפל לשון הכתוב דפתח לומר ושבתה הארץ שבת לה' ואח"כ חזר ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו', דשני ענינים נפרדים הם, ועל שני בחינות שונות נאמרו ב' מקראות אלו. וזהו שדרשו בתורת כהנים מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, ר"ל כל הבחינות שבמצות שמיטה נאמרו בסיני, הן בחי' מצות שמיטה לפי מצבן באותה שעה שהיו בבחי' דלעתיד, והן בחי' המצוה כפי מצבן ובחי' של ישראל אחר החטא, אף כל המצוות ע"ד זה נאמרו, שנרמזו בהם כל הבחינות, אלא שהם רחוקים מהשגתינו, ועתידים הם להתגלות לעינינו לעת''ל, וכמ''ש ק''ז זלה''ה פ' שמות לפרש הפסוק בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה', כי בזמן הבית היו רואים במחזה כמו שאמר דניאל חזי הוית ועכשיו נסתם החזון ואין רואה ולעתיד אמר ה' ית' אשוב את שבותיכם לעיניכם שתראו בעיניכם כמו שהייתם רואים כמו שנאמר וניבאו בניכם ובנותיכם.

באופן אחר יתבאר הא דאיתא בת''כ והביאו רש"י ז''ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו' אלא לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם כן, וכו'. ולכאורה אין לשון הת"כ מובן כל הצורך, דמדקאמר מה "ענין'' שמיטה אצל הר סיני משמע דלא שייכא כלל מצות שמיטה להר סיני, וזה דבר שא"א, דפשיטא דשייכא מצוה זו להר סיני, שהרי כל המצוות נצטוו בסיני, ובכללן אף מצות שמיטה. אלא ע"כ דקושייתו היא מה טעם הוצרך הכתוב להזכיר הר סיני במצוה זו דייקא, ולא אמר כן בכל המצוות. ולפי זה הלשון דחוק מאד, דהול"ל למה הוזכר הר סיני במצות שמיטה.

ב) ק"ז זלה"ה בישמח משה כתב וז"ל, הנה תמהני מה זה שנחלקו ר"י ור"ע (זבחים קט"ו ע"ב) אי כללים ופרטים נאמרו בהר סיני או לא נאמרו הפרטים אלא באהל מועד, מה נפק"מ בין כך ובין כך מפי הגבורה נאמרו, יהיה באיזה מקום שיהיה ואם גבי אדם אמרו אין המקום מכבד את האדם וכו', כ"ש בבורא ית', ומה דהוה הוה ואין כאן נפק"מ בזה וכו', יעיי"ש שהאריך להסביר מחלוקתם בדרך פלפול.

ג) כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וגו'. הקשה האלשיך הקדוש דתיבות אשר אני נותן יתירי נינהו, כי מי לא ידע שהוא יתברך הנותן וכו', וצ''ב.

ד) ושבתה הארץ שבת לה'. יל''ד דלכאורה מקרא יתר הוא לגמרי, שהרי כתיב בתריה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'.

ה) להלן בפרשה, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וגו'. יש לשאול הכיצד יתכן שיהיו ישראל קטני אמנה עד שיהיו תמהים ושואלים מה נאכל בשנה השביעית, והלא הכא מיירי בזמן שישראל עושין רצון קונם ושובתים בשנה השביעית מכל עבודה בשדה, וא"כ היה ראוי להם להיות בוטחים בה', ולהאמין כי לא יחסרו כל טוב, בעבור ששמרו מצוות ה' חוקותיו ותורותיו.

ו) ותגדל התמיהה על פי מה שדרשו בתורת כהנים וכי תאמרו וגו' עתידים אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית. ומדבריו למדנו כי במאמר וכי תאמרו וגו' מבשרנו הכתוב שעתידין ישראל לשאול כן, ויליף לה מדכתיב וכי תאמרו, ואי לאו דאתי קרא לאשמעינן שעתידין ישראל לומר כן הול''ל ואם תאמרו. וצ''ע שהרי מילתא דא תליא בבחירה אם יהיו ישראל שלימים באמונתם וחזקים בבטחונם בה', או אם יהיו ח''ו מקטני אמנה שואלין ומקשין מהיכן נתפרנס. וכיון שכן תימה הוא כיצד גילה הכתוב דבר התלוי בבחירה.

ז) גם צ"ב אריכות לשון הכתוב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, ופירש''י לא נאסוף אל הבית כגון יין וכו' וספיחין הבאים מאליהם בלא זריעה. ולכאורה מדוע הוצרך הכתוב לבאר פרטי עבודת השדה, די שיאמר בקצרה מה נאכל וגו' הן קיימנו מצותך לשבות בשביעית. והאוה''ח הקדוש כתב לפרש שאין אמירת מה נאכל לתת טעם לשלילת קיום מצוה זו, אלא הן אנו מקבלים על עצמנו לא נזרע ולא נאסוף וגו', אלא שאלתינו כבן שאומר לפני אביו מה נאכל, אם תהיה השאלה באופן זה אז וצויתי את ברכתי וכו'. אך אכתי צ''ב דטוב מזה ומזה היה שלא יהיו ישראל שואלין ומסתפקין כל עיקר, אלא בוטחים בלב שלם בהשי''ת, ובזכות זה ישלח ה' את הברכה באסמיהם.

ח) הרמב"ן ז''ל כתב (וכ''כ בעלי התוספות) דמאה''כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הוא כמו מקרא מסורס, שהרי אין דאגתם על השנה השביעית, כי מפירות הששית יאכלו בשביעית כמנהג כל השנים לאכול עד אחרי הקציר, וגם אחרי כן עדי שיגמרו כל מלאכת התבואות. וע''כ לפרש כוונת הכתוב עד''ז וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, וכוונת השאלה על שנה שלאחריה היא השנה השמינית. אך אעפי"כ צריך טעם מדוע נכתב המקרא שלא כסדרו.

ואפ"ל ביאור הענין בפנימיות הדברים, דהנה רבינו בחיי כתב וז''ל, וע''ד הקבלה ושבתה הארץ שבת לה' כנגד וחד חריב שהוא כולו שבת ומנוחה לחיי העולמים והוא העוה''ב שאחר התחיה, עכלה''ק. ועל דרך זה כתב אאמו''ר זלה''ה בקדושת יו''ט פ' ויקהל לפרש הפסוק אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו' שבת שבתון לה'. ויל''ד הכפל שבת שבתון לה' שמורה על ג' שבתות וכו'. והנ''ל עפ''י המבואר מדברי האר''י ז"ל כי בעת ביאת משיחנו בבי''א שיהיה היחוד שמו ית' בשלימות לא יהיו צריכים לשום מלאכה, כי כל אלו הל''ט מלאכות הם כדי לברר ענפי הקדושה מכל דבר ודבר, משא"כ לעתיד בעת התיקון השלם לא יהיו צריכין עוד לשום מלאכה. והנה איתא בזה''ק פרשת ויקהל (דף ר"ה) צלותא דשבתא דעמא קדישא תלת צלותהון אישתכחו בהאי יומא לקבל ג' שבתא. ואיתא בח"י הביאור על זה (הובא בספר מקדש מלך) דג' שבתות מפורסמות בעולם, שבת בראשית, שבת מתן תורה ושבת העתיד לבא, ולעומתן יסדו ג' תפלות, אתה קדשת לעומת שבת בראשית. ישמח משה במתנת חלקו לעומת שבת מתן תורה, אתה אחד במנחה לעומת שבת העתיד להיות ה' אחד ושמו אחד, אברהם יגל וכו'. וזש"ה אלה הדברים היינו ל''ט מלאכות, כדאיתא התם (שבת דף צ''ז) דאמר רבי ט"ל מלאכות כמנין אלה הדברים יעיי"ש, אשר ציוה ה' לעשות אותם, היינו שהחיוב ממש לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה, כדי להמתיק כל הדינים מהל"ט קללות ולהמשיך כל בחינות הברכות, ואח''כ וביום השביעי יהיה לכם קדש. והנה השבתות של מ"ת ושבת בראשית צריכין עוד למלאכה, משא''כ שבת העתיד יהיה כולו קדש, ולא יצטרכו שום מלאכה עוד. וז"ש שבת שבתון היינו הב' שבתות של שבת בראשית ושבת מ''ת, יהיו נכללין בשבת לה' היינו בשבת העתיד להיות ה' אחד ושמו אחד בתכלית השלימות, ולא יהיו צריכים עוד לשום מלאכה, עכתדה"ק. עכ"פ מבואר מזה דשבת לה' רומז ליום שכולו שבת לעתיד לבא, הוא האלף השביעי שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד.

והכי מוכח מסתמא דמתני' דסוף מסכת תמיד (פ''ז מ''ד) דשבת מורה על האלף השביעי יום שכולו שבת. דתנן התם השיר שהיו הלויים אומרים בבית הקדש וכו', ביום השבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. ופירש הרע''ב ז''ל דהאי תנא ס''ל כמ''ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חריב, וע"ש שבאלף השביעי לא יהיה כ"א הקב''ה לבדו, שנאמר (ישעי' ב') ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, לכך אומרים מזמור שיר ליום השבת, לאלף השביעי שיומו של הקב"ה אלף שנה והוא שבת לה', עכת''ד ז''ל. ודבר זה מבואר באורך במסכת ר''ה (דף ל''א ע''א) דתליא בפלוגתא דר' עקיבא ור' נחמיה, והך מתני' דתמיד אתיא אליבא דר' עקיבא, דס"ל מזמור שיר ליום השבת קאי אלעתיד ליום שכולו שבת (ופירש''י ז''ל ליום שכולו שבת, שעתיד העולם להיות חרב ואין אדם וכל המלאכות שובתות על אותו יום אומרים שיר ליום השבת) ור' נחמיה פליג ואמר מזמור שיר ליום השבת ע"ש ששבת. וקמיפלגו ר''ע ור"נ בדר' קטינא, דאמר ר' קטינא שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חריב, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. אביי אמר תרי חריב שנאמר (הושע ו') יחיינו מיומים וגו' (ופירש"י וקמיפלגו בדר' קעינא, ר' נחמיה לית ליה דר' קטינא אלא דאביי, הלכך ליכא למימר ע"ש יום שכולו שבת דהא תרי נינהו).

ובתנא דבי אליהו רבה (רפ''ב) איתא כשם שאנו עושים אחת לז' שנים שמיטה כן עתיד הקב"ה לעשות שמיטה לעולם שהוא אלף שנה שנאמר (תהלים צ') כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואומר (זכרי' י''ד) והיה יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה זה יום השביעי לעולם. וכן איתא בפרדר''א (פי''ח) יום השביעי לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר שהוא שמור לדורות שנאמר והיה יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה, שבעה עולמות ברא הקב"ה (פירש הרד''ל רמז לשית אלפי שנין) ששה לצאת ולבא ואחד שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם שבע שנים ברא הקב"ה ומכולם לא בחר אלא שנת השמיטה, עכ''ל. ומובא מאמר זה בילקוט ומסיים שנאמר ושבתה הארץ שבת לה', ע''כ. מכל הלין שמעינן דבמאה''כ שבת לה' רמוז האלף השביעי שבו יהיה נשגב ה' לבדו.

ומלבד כל הדברים האמורים בענין דשבת לה' רומז לאלף השביעי, יתכן לומר כי עוד ירמוז הכתוב במ"ש שבת לה' אל הזמן שאחר ביאת משיח, אשר יאות אליו להתכנות שבת, משום שאז תהיה שביתה גמורה ממלאכה, כי הארץ מעצמה תוציא צמחי' גלוסקאות וכלי מילת, מבלי שיהא צורך להתעסק במלאכה כל עיקר. וכנ''ל מדברי האר''י ז"ל כי ל"ט קללות שהם שורש לכל המלאכות כולם נתהוו מן הל"ט קללות שנתקלל אדם וחוה והנחש, שבזה נתקללה האדמה וכל צבאיה שלא תוציא צמחה כ"א ע"י עבודת המלאכות האלה. אבל לעת''ל בעת התיקון השלם לא יהיו צריכין לשום מלאכת אלא יטפו ההרים עסיס מעצמן והארץ תוציא גלוסקאות וכלי מילת שלא ע"י טחינה ואפיה ושאר מלאכות, כי אז תנא הארץ מקללותית ולא תהיה צריכה לעבודה. ובזה פירש אאמו"ר זלה''ה בפרשת ויקהל הא דתנן בפרק כלל גדול אבות מלאכות מ' חסר אחת ודקדק התוס' יו"ט דכי סני ליה לתנא מספר ל"ט וכו', ולפי האמור כוונת התנא לרמוז שכל הל"ט מלאכות שייכים רק כל זמן שחסר אחת, היינו שלימות אחדות שמו ית' אבל בעת שיהיה היחוד בשלימות לא יצטרכו עוד לשום מלאכה, כי כבר יהיה הפגם מתוקן ותצא הארץ מקללותית עכדה"ק.

ועד"ז אפ"ל מה שאמה"כ בתחלת הדברים ושבתה הארץ שבת לה', לרמוז לאותם הימים שאחרי ביאת המשיח, כי אז יהיו כל הימים בבחי' שבת, שישבתו מכל מלאכה, לפי שיהיה יחוד שמו יתברך בשלימות ועל כן יקרא שבת לה' לשם ה'. ובאותו הזמן יהיה קיום מצות שמיטה בבחינה עליונה, ולא ע''י שביתה מעבודת שדה וכרם, שהרי אף בשאר השנים לא יהיו עסוקים במלאכה כלל. ואפשר שתהיה קיום מצות השביתה במה שימנעו אף מלקיטת התבואה והפירות ואסיפתן לבית שהיו נוהגין כן בשאר השנים.

ועתה נבוא אל ביאור הענין, כי הנה ישראל בשעה שעמדו רגליהם על הר סיני , ואילולא חטאו היו זוכין מיד אל התיקון השלם, ולפי מדריגתן הגבוהה באותה שעה לא היה להם צורך בחרישה ובזריעה ובכל המלאכות, כשם שלא יהיו צריכין לכל אלו. בזמן התיקון השלם לעת"ל. ולנוכח מדריגה עליונה זו שעמדו בה, נאמרה אליהם מצות שמיטה בבחינה עליונה, כדוגמת הבחינה שתהיה נוהגת בהם אחרי ביאת המשיח, שבת לה' לשם ה'. אמנם לפי שראתה חכמתו יתברך כי הם עתידין לחטוא ולנפול ממדריגתן, ושוב יהיו צריכין לעסוק בעבודת שדה וכרם, לברר ענפי הקדושה, ולהוציא הארץ מקללותיה, על כן מלבד מה שנאמרה אליהם מצות שמיטה לפי בחינתם העליונה, הוסיף לצוותם על קיום מצוה זו בבחינתה הפשוטה, שיהיו שובתים ונחים בשנה השביעית מעבודת שדה וכרם. ועל כן חזר ואמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. דברים אלו מוכיחים דקאי על זמן שירדו ישראל ממדריגתן, ויהיו עסוקים בעבודת שדה וכרם שש שנים, ובשנה השביעית עליהם לשבות ולנוח ממלאכת קרקע.

תמצית הדברים כי בפרשה זו כלולים ב' בחינות במצות שביתה בשביעית, האחד קיום מצות שמיטה בבחינתה העליונה לפי מדריגתן של ישראל כשעמדו על הר סיני, והב' קיום מצות שמיטה בבחי' הפשוטה שתהיה נוהגת בהם אם יחטאו. ואפ''ל כי לכוונה זו הזכיר הכתוב בפתח דבריו בהר סיני, להודיע כי לפי מצבם של ישראל במעמד הר סיני הוא שציוה הכתוב ושבתה הארץ שבת לה', מבלי שיקדים אליו שש שנים תזרע שדך וגו', וכדאמרן דזה רומז על בחי' הגבוהה של מצות שמיטה. ולאידך גיסא רומז במ''ש בהר סיני גם אל הבחינה הב' הכלולה בפרשה, דהיינו קיום מצות שמיטה אחר החטא. דהנה הר סיני רומז על כך שעתידין ישראל לחטוא ולרדת ממעלתן, והוא עפ''י מ''ש ק''ז זלה''ה בישמח משה (פרשת יתרו) לפרש מה שיסד רבינו מאיר בקינות לת"ב סיני העל כן בחר אלקים בך ומאס בגדולים וזרח בזבולך להיות לאות ולמופת לדת כי תמעט ותרד מכבודה וכו'. עיי''ש שהאריך ק''ז זלה''ה לבאר פעם הדבר שהר סיני הוא אות וסימן על ירידת הדת וחורבן הבית.

ועפ"י זה יובן מה שאמה''כ בהר סיני בפרשתא דשמיטה, כי לצד שנאמרה לישראל מצות השמיטה בהיותם בדרגה עליונה מאד, שלא היו צריכין לעסוק במלאכה כלל לפי מעלתן, א''כ לכאורה ניצבה השאלה מה טעם ציוה הכתוב שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון וגו', בעוד דלא הוה שייכא בהו מצות השמיטה בבחינה זו כלל, שהרי אף בשש השנים שקדמו לשמיטה לא עסקו במלאכת שדה וכרם. לזאת הקדים הכתוב בראשית דבריו בהר סיני, לרמוז בכך אל ירידת הדת העתידה להיות בישראל, והיינו טעמא שציותה תורה על מצות שמיטה בבחינתה הפשוטה דאף שבאותה שעה לא הוה שייכא גבייהו, תהיה נוהגת בהם מצות השמיטה בבחי' זו אחרי שיחטאו והדת תמטע ותרד מכבודה, ויהיו זקוקים לעסוק במלאכה בשש השנים.

וזה יהיה שיעור הכתובים, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, רמז על ביאת הארץ לעת''ל אשר השי"ת בעצמו הוא הנותנה והמנחילה את ישראל, ושבתה הארץ שבת לה', לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, שהוא רומזת על בחינת שבת דלעתיד, כדתנן בתמיד מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעת''ל ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. וכמו"כ מה שציוה הכתוב ושבתה הארץ וגו' ירמוז על בחינת שמיטה דלעתיד באלף השביעי, שאז יהיה שבת לה', ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והעולם חרב, וצדיקים הקב''ה עושה להם כנפים והם שטים ע"פ המים. וגם רמז הכתוב על בחי' שבת שתהיה לפני האלף השביעי, והם הימים שאחרי ביאת המשיח, שיהי' התיקון השלם, ויהיה ה' אחד ושמו אחד, על כן קראו לימים האלה שבת לה'. ואח''כ חזר הכתוב ואמר שש שנים תזרע שדך וגו' כפי הבחי' שיהיו בה אחרי החטא. ובדרך זו אמרתי לתרץ קושיית המג''א בריש הל' שבת (סימן רמ''ב), על מ"ש העולת שבת@33 דמשמע מסוגיא דפסחים (דף ס"ח ע"ב) דאע"ג דביו"ט בעינן חציו לה' וחציו לכם, אבל בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה, ובלבד שלא יבטל זמן התפלה, עכ''ל הע"ש. וכתב עליו המג''א ישתקע הדבר ולא נאמר דהא גבי יו"ט אמרינן כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם דברי ר' יהושע, ה''נ גבי שבת דכתוב אחד אומר וקראת לשבת עונג, ומקרא אחד כתב שבת לה' אלקיך, ע''כ דאמרינן חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ונדחו דברי הע''ש דכתב שבשבת אם רוצה לעשות הכל לכם עושה.

אכן לפי מה שנתבאר בדברינו סרה התמיהה מדברי הע''ש, דהנה בדברי חז"ל במדרש ילקוט הנ''ל מבואר דהא דכתיב בקרא שבת לה' קאי על שבת דלעתיד, שבו יהיה ונשגב ה' לבדו, וכמו שכתב רבינו בחיי ז''ל דהא דכתיב במצות שמיטה שבת לה' מתפרש על זמן העתיד יום שכולו שבת. והרחבנו הביאור דע''כ לדרוש כן, דאל''ה קשה כפל לישנא דקרא, שהרי כתיב להלן ובשנה השביעית שבת וגו', וגם אומרו ושבתה הארץ שבת לה' כתיב שלא במקומו, ובע"כ מתפרש הוא על לעת"ל. וכמו"כ אפ"ל דמה שאמה"כ במצות שבת, שבת לה' אלקיך, נמי רומז הוא על לעת''ל יום שכולו שבת, דבחי' השבת אחת היא עם בחי' השמיטה כנ"ל, וכמ"ש רש"י ז"ל שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית. ומעתה אין כאן הכרח דבעינן בשבת חציו לה', דלעולם איכא למימר כדברי הע"ש דאם רוצה לעשות כולו לכם עושה, ורק ביו''ט שלא מצינו בו בדברי חז''ל שנאמר על לעת''ל ע''כ דרשו מדכתיב ביה עצרת לה' אלקיך חלקהו חציו לה' וכו'. אכן גם בלא זה הביא המג"א עוד ראיות לדחות דברי הע''ש ז"ל, ומ"מ מה שרצה לדחות דברי הע''ש מדכתיב שבת לה' אלקיך אין בה כדי לדחות דבריו.

וכדי לבא אל ביאור הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו', ודרשת הת''כ עתידין אתם לומר מה נאכל וכו', נקדים עוד דברי אאמו"ר זלה"ה בקדושת יו''ט פרשת בשלח, עה''פ הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. דיל"ד אומרו לכם, וגם תיבת דבר יתירא היא לכאורה, דכלום היה המקרא חסר אילו היה כתוב ולקטו יום ביומו. והאריך בזה ותוכן דבריו שהעיקר הוא שצריך להאמין שהכל הוא בהשגחה פרטית מאת השי"ת, ואין מעצור לפניו להושיע ברב או במעט השתדלות, ואם האדם מאמין בזה בכל לבו נעשה כלי מוכן ומוכשר לקבל השפעת פרנסה והצלחה בנחת ובריוח בלי שום צער ובלי טירחא, וכדי לקיים וברכתיך בכל אשר תעשה יספיק לו בעשיה כל דהיא, ואפילו בדיבור בעלמא, וכהא דאיתא בגמרא (ב''מ דף צ' ע''ב) גבי חסמה בקול דעקימת שפתיו הוי מעשה.

וז"ש הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שאשפיע בלבכם אמונה חזקה, למען תדעו כי הלחם הוא מן השמים בהשגחה פרטית, ולא בכח יגבר איש. וכשתבואו לידי מדה זו אזי ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, דבר דייקא, שהדיבור בלבד יחשב למעשה, עכדה''ק. מבואר מזה כי השפעת הפרנסה לאדם תלויה בהכנת המקבל ובחינת מדרגתו. וגם השפעת המן עצמו לא היתה שוה לכל נפש, אלא מדת ההשפעה היתה תלויה במעלת המקבל ובהכנתו, כדאי' בגמרא (יומא דף ע''ה ע''ב) צדיקים ירד להם המן על פתח אהליהם בינונים יצאו ולקטו רשעים שטו ולקטו. אכן ראיתי בני עליה והם מועטים, כי זעירין אינון הזוכים שיהא דיבורן בלבד נחשב למעשה, וכהא דאיתא בגמרא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, אלא שלעתיד לבא בזמן התיקון השלם יזכו כל ישראל לבחינה זו, שתספיק להם מעט השתדלות ואפילו בדיבור בעלמא.

ובזה יתבאר מה שאמה"כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, דקאי על זמן העתיד, שלא יהיו ישראל צריכין לחרוש ולזרוע אפילו בששת השנים, שעתידה הארץ להוציא גלוסקאות וכלי מילת מעצמה, וכל עבודתם בששת השנים תהיה רק לאסוף ולכנוס את התבואה אל תוך הבית, ובשנה השביעית תהיה גם האסיפה בשנה השביעית אסורה, כי רק בזה תהא ניכרת השביתה, ואפ"ה לא יחסרו כל טוב מבלי שיהיו צריכין לעשיה כל דהוא, וכמ"ש הרמב"ם ז''ל שיהיו המעדנים מצויים כעפר, כי לצד גודל מעלתם בדיבור בעלמא יהא סגי להו, לבקש מלפניו יתברך על צרכי פרנסתם, כדי לקיים וברכתיך בכל אשר תעשה, ובזה יעשו כלי מוכן לחול עליהם שפע הברכה. ולטעם זה יהיו ישראל שואלים ואומרים מה נאכל בשנה השביעית, כי יהיו חזקים כ"כ בבטחונם בהשי"ת עד שיהיה די להם בבקשה על מזונם ויחשב להם כעשיה.

ומובן שפיר מה דאיתא בתורת כהנים עתידין אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית, כי בשורה טובה קמ"ל קרא בהכי, שיבואו ימים אשר לא יהיו ישראל צריכין לעסוק במלאכה כלל, כי אם שיח שפתותיהם יהא נחשב כמעשה. וזה שיעור הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, ובא הכתוב לתת טעם על מה שהוא כמבשר ואומר כי עתידין ישראל לשאול מה נאכל, דלכאורה פליאה נשגבה היא הכיצד יהיו ישראל מסתפקין ושואלין כזאת. לכן ביאר טעם שיאמרו מה נאכל במ''ש הן לא נזרע, כלומר אף בששת השנים לא נזרע, אלא הארץ תוציא צמחה מעצמה, וכל המעדנים יהיו מצויים כעפר, ובמה איפוא תהיה השתדלות העשיה, כדי שיהיה מקום להשפעת הברכה לחול עלינו, הלא בעשיה כל דהיא של אסיפת התבואה אל תוך הבית, וא''כ בשנת השביעית שנאסר עלינו אף לאסוף את תבואתינו, שבזה תוודע ותהא ניכרת שנת השמיטה משאר השנים, על כרחך באמירה בעלמא בבקשה על המזונות מלפני הקב''ה יהא סגי, ויחשב לנו כמעשה. על כן אנו שואלין ואומרים מה נאכל, כדי שיהיה להשפעת הברכה מקום לחול, כמאה''כ וברכתיך בכל אשר תעשה. וא"ש שאין שאלתם מה נאכל כמתאוננים ומסתפקים מהיכן תהיה פרנסתם, אלא שטעם אמירתן כבן המתחטא לפני אביו כמ''ש האה''ח הקדוש, וכוונתם כדי שלא יצטרכו להנות ממעשי נסים, על כן הם צריכים לפעולה כל דהיא. ומבטיחן הכתוב וצויתי את ברכתי כי יקבל השי''ת דבורם כמעשה, וישפיע להם שפע ברכה.

ובזה מיושב גם מה שכתבו המפרשים ז"ל דמקרא מסורס הוא זה, דהול"ל וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל (קושיא ח'), ולדרכנו א''ש דאין כוונתם שאלתם על השנה השמינית שהרי בשנה הח' כבר יהיו יכולין לעשות עשיה כל דהיא ויהא מקום לברכת ה' לחול עליהם, אלא שהם צריכים לשאלה זו בעבור השנה השביעית שנצטוו להמנע מכל השתדלות, וע"כ הם זקוקים לקיים העשיה בדיבור בעלמא, במה שיהיו שואלים ואומרים מה נאכל.

ועתה נחזור לתרץ קושיית ק''ז זלה''ה דמאי נפק''מ בפלוגתא דר"א ור''ע אי כללות בלבד נאמרו בסיני ופרטות באה''מ, או נאמרו אף הפרטות בסיני. בהקדם דברי רש"י ז"ל בפרשת דברים עה''פ ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי וגו', אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל''ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, עכ''ל רש''י ז''ל (ומקור דבריו ז''ל מגמרא בבא בתרא דף קכ''א ע''ב עיי''ש).

והקשה הרא''ם ז"ל שהרי בכ''מ מצינו דדבור הוא לשון קשה ואמירה היא לשון מענה רך, וכמו שפירש"י בפרשת בהעלותך ותדבר מרים אין דבור אלא לשון קושי וכו', ואין אמירה אלא לשון תחנונים. ואילו הכא כתב רש''י ז"ל להיפוך, דהיכא דכתיב וידבר הוא לשון חבה, והניח בצ''ע. והרמ''י ז''ל בלבוש האורה כתב לתרץ קושייתו וז"ל, דודאי לשון דיבור הוא שידבר א' עם חבירו בחוזק, שיצוונו לומר עשה כך או למה עשית כך, אבל מ"מ מראה לו פנים יפות פא"פ אהבה וחיבה, כדי שיקבל ממנו, אבל האמירה היא לשון תחנונים ודרך בקשה, אבל אין נזכר בה ענין חיבה ופנים יפות כ"כ, עכ"ל הלבוש.

ונראה להוסיף נופך על דברי הלבוש, דמה שאמרו ז"ל כי דיבור הוא לשון קשה, היינו כי לצד עוצם מעלת הדבר הריהו נאמר בכח גדול ובחוזק, בדרך ציווי מוחלע, כדי שיהיה השומע מכיר ערך הציווי וגודל חשיבותו. אבל מאידך גיסא למען יהיו הדברים נכנסים באוזן השומע ומתקבלים עליו, מראה לו המדבר פנים שוחקות פנים צהובות בדרך חבה, שבכך יהיו הדברים מתיישבים על לבו, ועושים עליו רושם. משא''כ אמירה שהיא לשון תחנונים ומענה רך, לפי שאין הדבר נאמר בכח גדול ובציווי מוחלט כ''כ, אלא דרך בקשה, אבל מטעם זה עצמו אין מעלת האמירה כמעלת הדיבור, שאין צורך להראות בה פנים שוחקות ומסבירות פנים מאירות ושמחות, משום שאינה נאמרת בדרך ציווי מוחלט. ולפיכך מכיון שבשעה שקבלו ישראל את התורה בא דברו ית' אליהם בכח גדול ובחוזק רב, ובאותה העת היו ישראל במעלה עליונה מאד, וחבה יתירה היתה נודעת להם מאת הקב''ה, על כן נאמרו הדברים אליהם בדרך אהבה יחבה ובפנים יפות, כדכתיב קרא (דברים ה') פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר וגו'.

ובדרך זה יובן מה דאיתא בירושלמי (הביאו התוס' במס' קידושין ל''ח ע''א ד''ה אקרוב) דאין עשה שלפני הדיבור דוחה ל''ת שלאחר הדיבור. דהיינו טעמא דמילתא, לפי דעשה שלאחר הדיבור נאמרה לישראל במעמד הר סיני בכח גדול ובהשפעה חזקה, בחי' דיבור פניה אל פנים, על כן יתירה מעלתו מעשה שלפני הדיבור שלא נאמר בבחי' גדולה כ''כ. ועפי"ז ביארנו דברי רש''י ז''ל ר''פ ויקרא (והוא מת''כ) עה"פ ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי שכל ל''ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדיבור עם משה וכו'. והקשו המפרשים ז"ל דלכאורה אין אלו דברי כבושים אלא אדרבה שבח ומעלה גדולה היא לישראל, שכל מה שהקב''ה מדבר עם משה אינו אלא בעבורם. ולפי''מ שנתבאר אכן יש בדברים אלו תוכחת מוסר לישראל, כי הודיעם בזה שמעלת הדברים שהקב"ה נדבר עמו תלוי בבחינתן של ישראל ובמעלתן לפני המקום ב''ה. ולזאת אמר להם בשבילכם הוא נדבר עמי, ועל כן הכל תלוי בכם, כיצד תהיה בחי' הדיבור וחוזק השפעתו. ומפרש רש''י ז''ל והולך שכל ל''ח שנה שהיו ישראל כמנודים וכו' לא נתייחד הדבור עם משה, כלומר בדרך חבה ואהבה רבה בחינת דבור פא''פ, וזה לך האות שהכל תלוי בהכנתם של ישראל, ואלו הם דברי כבושים הכובשים לבם לתשובה, בהעלותם על לבם מה הם עלולים לקלקל ח''ו אם יריעו מעשיהם, ועד היכן הדברים מגיעים, עד שגם דברי אלקים חיים ומלך עולם תלויים בטיב מעשי בני ישראל.

והשתא יובן ע''נ טעם פלוגתייהו דר''י ור''ע אי כללות ופרעות נאמרו בסיני או כללות נאמרו בסיני ופרעות מאוהל מועד. ותו לק''מ מה שתמה ק''ז זלה''ה דמאי נפק''מ היכן נאמרו אם בסיני או באוהל מועד (קושיא ב'). דנפק''מ טובא היכן נאמרו ובאיזה זמן נאמרו, דלא הרי בחינת הדבור במעמד הר סיני, כשהיו ישראל ברום המעלות קדושים וטהורים כמלאכי השרת, וכל שמץ עון לא נמצא בם, כבחי' הדבור באהל מועד אחרי שכבר חטאו בעגל, והיו נזופים לפני המקום ב"ה. וכמו שפירש"י ז"ל במס' יבמות (דף ע''ב), ולשי' התוס' שם נעשו נזופים אחרי מעשה מרגלים. דפשיטא שבחינת הדיבור בהר סיני עצמה מעלתו מאד מאד, ממעלת הדיבור שנאמר אליהם באהל מועד, וכדאיתא בת"כ הנ"ל שכל ל"ח שנה שהיה הדבור מאהל מועד לא היה בא אליהם בכח השפעה גדול ובחבה יתירה, בסיבת חטאם.

ובזה יתבארו דברי הת''כ (קושיא א') מה ענין שמיטה אצל הר סיני, דהנה בדברינו לעיל נתבאר בארוכה דב' בחינות במצוות שמיטה נכללו בפרשה זו, לפי שלא היתה שייכת בישראל מצות שמיטה בבחינתה הפשוטה בשעה שעמדו על הר סיני, דלא היה נוהג בהם ענין חרישה וזריעה בשש שנים, משום שהיו מעותדין להיות בבחינה דלעתיד שתוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת, אילולא שגרם החטא. וזו שאלת הת''כ מה ענין שמיטה אצל הר סיני, כלומר מה ענין מצות שמיטה בבחי' הפשוטה שש שנים תזרע שדך וגו' שתהא נאמרת במעמד הר סיני, הלא לפי מעלתן באותה שעה אין ענין מצוה זו נוהג אצלם. ועל כרחך לפי שראתה חכמתו יתברך שהם עתידין לחטוא, ויהיו צריכין לבחינה זו של קיום מצות שמיטה כפשוטה, על כן נצטוו מסיני ציווי פעליה כראוי, בכללותיה ובפרטותיה ודקדוקיה, לכלול בה אופני קיום המצוה בכל הבחינות שהם עלולים להיות. אלא שלא גילה הכתוב במפורש אימת תהא המצוה נוהגת בהם עפ''י פשוטה, משום שהוא דבר התלוי בבחירה ולא ניתנה להתגלות שלא להכריח את הבחירה. וזהו שאמרו מה שמיטה נאמרה כללותיה ודקדוקיה מסיני, כלומר שנאמרה בכל הבחינות והאופנים דשייכו במצוה זו מהר סיני, כדכתיב ביה שש שנים תזרע שדך וגו', אף כל המצוות נאמרו בהר סיני בכללותיהן ודקדוקיהן, שכל הבחינות דשייכו בהו נצטוו כבר מהר סיני, אף שבאותה שעה אכתי לא היו נוהגות בהם.

וא"ש טעם שאמר הכתוב בהר סיני במצות שמיטה דייקא, כי לצד שלא היה מקום שיהיו מתקיימין בהם פרטי מצות שמיטה, שש שנים תזרע וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון וגו', לפי מעמדן באותה עת, על כן הוה אמינא דלא נאמרו פרעי מצות שמיטה שלא נצרכו לשעתן אלא באהל מועד אחר החטא, להכי קמ''ל קרא בהר סיני במצוה זו, להשמיענו דכללות ופרטות כולן נאמרו מסיני.

מאמר ד

שנת חתרצ"א לפ"ג

וידבד ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו', פירש''י ז''ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני אלא לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בת''כ. ונ"ל שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב וכו' למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור שנדבר למשה שמסיני היו כולן כללותיהן ודקדוקיהן וכו', עכ''ד רש"י ז"ל. והרמב''ן ז"ל הקשה עליו ב' קושיות, הא' שהרבה מצוות ישנן כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב, ונדע בהן שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני. ועוד מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה וכו'. ועיי"ש מה שכתב בביאור הברייתא. ותו יש להקשות מדוע גילה לנו הכתוב דבר זה בשמיטה דייקא שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, וממנה נלמוד לשאר המצוות, ולא גילה לנו זאת באחד משאר כל המצוות.

ב) עוד יל''ד בלשון רש''י ז"ל מה מנין שמיטה אצל הר סיני, דליכא למימר שכוונתו שאין ענין למצות שמיטה אצל הר סיני, שהרי על הר סיני נאמרה, אלא דרצ''ל שלא היה לו לכתוב בהר סיני גבי מצות שמיטה דייקא, וא"כ צ''ב אומרו מה "ענין'' שממנו נשמע שאין שום שייכות ענין בין מצות שמיטה להר סיני.

ג) ושבתה הארץ שבת לה'. יל"ד מ"ט כתיב ושבתה הארץ וגו' בטרם אמר שש שנים תזרע שדך. והלא סדר הדברים הפוך הוא דבתחלה זורעין שש ואח"כ עושין שמיטה בשביעית. ותו דבתר הכי חזר ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון וגו', ותרי קראי למה לי.

ד) שבת לה' פירש"י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, צ''ב דכל המצוות צריך לקיימן לשם ה', ומאי אשמעינן קרא במצות שמיטה דייקא שצריך לעשותה לשם ה'. גם מה הדמיון בין מצות שמיטה לשבת. עוד צ"ב מה דנקט שבת בראשית דייקא.

ה) במדרש ילקוט איתא אר"א הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן המנין ושבתה הארץ ואח"כ פ' היובל וספרת לך וגו'.

ו) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם וגו'. ידועה קושית הנועם אלימלך בשם אחיו הקדוש זלה"ה, מדוע האריכה תורה כ''כ לפרט קושיית ישראל, דהוה סגי שיאמר וצויתי את ברכתי ושוב אין מקום לשאלת מה נאכל.

ונראה בהקדם לבאר הא דאי' בב"ר (פט"ז ט') והובא בילקוט עה"פ ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה שנתן לו מצות שבת, כמד"א וינח ביום השביעי, לעבדה ששת ימים תעבוד, ולשמרה שמור את יום השבת. ולכאו' דברי המדרש הללו מוקשים מאד, דשם בסמוך אי' בילקוט וז"ל ויניחהו בגן עדן שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד האדמה, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בד"ת ולשמור מצוותיה וכו', עכ"ד הילקוט. והשתא קשה על המד' הנ"ל דדריש מדכ' לעבדה ששת ימים תעבוד וכו' כדמקשה אידך מדרשא, שמא תאמר יש עבודה בגן עדן וכו'. גם על הא דדריש במדרש הב' מלעבדה דקאי אעסק התורה יש לתמוה, דהיכן מצינו שיהא עסק התורה מכונה עבודה, דבכמה דוכתי חזינן שהקרבנות קרויים עבודה, וכמו דאיתא התם במד"ר הנ"ל לחד מ"ד, לעבדה אלו קרבנות דכתיב תעבדון את האלקים על ההר הזה, וכן תפלה קרויה עבודה כדיליף בגמרא (תענית ב' ע"א) מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב הוה אומר זו תפילה. והכי איתא במתני' (אבות פ''א א') על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. הרי להדיא דתורה ועבודה תרי מילי נינהו, וא"כ כיצד יליף המדרש מדכתיב לעבדה לעסוק בדברי תורה.

אכן יתבאר עפ''י מה שפירשנו (עיין בדברינו לעיל פרשת ויקרא עמוד מ''ג) מאמר הנביא (הושע י"ד) שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו' קחו עמכם דברים וגו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. וצריך ביאור דמכיון שיעשו ישראל תשובה שלימה לפני הקב''ה, ויתכפרו כל חטאתיהם, כאמרו כל תשא עון וגו', א"כ מהרה יבנה בית המקדש, ואז יעלו על מזבח ה' פרים, ושוב לא יהיה צורך לקיים ונשלמה פרים שפתינו, ומה זה שאמר ונשלמה פרים שפתינו, והלא נוכל להקריבם בפועל.

אלא שביאור הענין הוא עפ''י מה דאיתא במד''ר פרשת צו כל הקרבנות בעלים חוץ מקרבן תודה. וכתב היפ"ת דאין הכוונה בזה שישתנו המצוות ח''ו שינוי כל דהו, דזאת התורה לא תהא מוחלפת, אלא דה''פ שכל הקרבנות הבאים מחמת חטא לא יהיו נוהגין לעת''ל, דכיון שתמלא הארץ דיעה את ה' לא יחטאו עוד, ולא יצטרכו להביא כפרה על חטא. וז''ש כל הקרבנות היינו הבאות על חטא בעלין לעתיד, חוץ מקרבן תודה והדומה לה שלמים וכו' שאינם באים אלא להודות לה', לפיכך יהיו שייכים אף לעת''ל.

והנה לפי''ז יש לחקור שהרי הקרבנות הם מכלל תרי''ג מצוות, וכל התרי"ג מצוות נצרכים לשלימות הנפש, ובמה איפוא ישלימו ישראל את מנין המצוות החסרות לעת''ל, מחמת שלא יקריבו כל הקרבנות הבאות מחמת חטא. וצריך לומר שיהיו משלימין מצוות אלו ע''ד אומרם ז"ל (סוף מנחות דף ק''י) כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו', שעולה לו העסק בתורת הקרבן כאילו הקריבו בפועל. וא''כ יהיה בידם להשלים כל המצוות החסרות ע''י עסק התורה בענין אותן מצוות. וזה יהיה ביאור הכתוב אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, וכיון שכן יתמו חטאים מן הארץ, ולא יוכלו להקריב כל הקרבנות הבאות מחמת חטא, ובמה איפוא ישלימו ישראל המצוות החסרות למנין תרי''ג, לזאת אמר ונשלמה פרים שפתינו, שיעלה לנו העסק בתורת הקרבנות כאילו הקרבנום בפועל.

והנה נתבאר בדברינו לעיל בארוכה מה שכתבו משם האר''י ז''ל כי כל ענין העבודה והמלאכה אינם אלא כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום בשלימות, שרובצות על האדמה הל''ט קללות מכח חטא אדה"ר, וכנגדן צריכין לעסוק בל''ט מלאכות לברר הנצה''ק השבויות בין הקליפות. משא"כ בזמן התיקון השלם יתבטלו כל המלאכות, מכיון שתצא הארץ מקללותיה, ואז תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת מעצמה, מבלי שיהא צורך לעבוד את האדמה. אכן אף שלא יהיה שייך ענין העבודה והמלאכה לעתיד לבא כלל, מ"מ מכיון שנכתב ענין המלאכה בתורה, דכתיב שש שנים תזרע שדך וגו', וכן בכמה מקראות, א''כ הוא דבר נצחי ונוהג בכל זמן, על כן אף שלא יהיה שייך בפועל ענין המלאכה, מ''מ כיון שמונח בזה ענין פנימי יוצרכו לקיימן אף לעתיד ע''י העסק והלימוד בהלכות הל"ט מלאכות, וכל הענינים התלויים במלאכה ובעבודה, והדינים הרבים התלויים בהם בכל מקצועות התורה, וע"י העסק בהלכות אלו יעלה עליהם הכתוב כאילו עסקו במלאכה בפועל, בעבור הבחי' הפנימית שבה.

ובזה יבוארו ע"נ המדרשים הנ"ל בפרשת בראשית, דכלפי שדרשו מדכתיב לעבדה ששת ימים תעבוד, הוקשה ליה לאידך מדרשא וכי יש מלאכה בגן עדן, לזאת בא כמפרש לדברי המדרש הנ''ל, במה שאמר לעבדה לעסוק בדברי תורה, פי' דהא דדריש המדרש הא' מדכתיב לעבדה דקאי על מלאכת עבודה, כוונתו לעסוק בתורה בעניני ובדיני המלאכות, וכיון שאין מלאכה בגן עדן יעלה לו עסק התורה כאילו קיים ששת ימים תעבוד בפועל ממש. והשתא א"ש דתו לק''מ מה שמכנה את עסק התורה בעבודה, שלא מצינו כזאת במקום אחר, דהכא בדין הוא שיהא עסק התורה קרוי לעבדה, מכיון שהוא עוסק בתורה בדיני ובעניני עבודה ומלאכה, כדי שיעלה לו העסק בהם כאילו קיים בפועל ששת ימים תעבוד, והבן.

ועפ"י זה נבוא לביאור הענין, כי הנה בשעה שעמדו ישראל על הר סיני , והיו טהורים מכל חטא כקודם החטא של אדה"ר וא''כ לא היו שייכים אצלם המלאכות בפועל, וכמו שהארכנו בזה לעיל בדרושים הקודמים, ונמצא לא היתה שייכת אצלם מצות שמיטה לפי בחינתם. וזהו כוונת הת"כ מה ענין שמיטה אצל הר סיני, דלפי בחינתן של ישראל בהר סיני ש, אין ענין מצות שמיטה להתם, דלא הוה שייך בהו ענין מלאכה כלל. וע''כ צ''ל דבהר סיני נצטוו על קיום מצוות שמיטה ע"י העסק בתורה בהלכות שמיטה, דכל העוסק בתורת המצוה כאילו קיים אותה בפועל כנ''ל, וזהו שמתרץ הת''כ מה שמיטה נאמר כללותיה ודקדוקיה מסיני, דקדוקיה היינו פרטי המצוה שאינם מעיקר גוף המצוה, והכוונה שנצטוו על לימוד הלכות השמיטה שיעלה להם כאילו קיימוה בפועל, שאין העסק בדיני המצוה אלא פרט מפרטי המצוה ולא עיקר המצוה, דע"כ לומר שנצטוו על כך מסיני, דאל''כ לא הוה שייכא מצוה זו בהר סיני. אף כל המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כלומר דכל המצוות דלא שייכו לקיימן בפועל, לפי אותה בחינה נאמרו אף פרטותיהן ודקדוקיהן מסיני, שנצטוו אף על העסק בתורת המצוה, במקום שא''א לקיימה בפועל.

והשתא מובן שפיר מה שפתח הכתוב לומר ושבתה הארץ שבת לה' בטרם אמר שש שנים תזרע שדך, דהוא ציווי על קיום מצות שמיטה ע"י עסק התורה לפי בחינתם באותה שעה, ובאופן זה ניתן לקיים מצוה זו מיד, קודם שיתקיים שש שניה תזרע שדך.

ומיושב גם מה שהקשה הרמב''ן ז"ל על פירש''י ז"ל (קושיא א,) דהיינו טעמא שגילה לנו הכתוב במצות שמיטה דוקא שנאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, דבמצות שמיטה בעל כרחך הוצרך הכתוב לומר אף דקדוקיה מסיני, דהיינו פרט זה שיעלה עסק התורה במקום מעשה המצוה, דאל''כ לא הוה שייכא מצוה זו כלל לפי בחינתן במעמד הר סיני. ומינה דאף כל המצוות נאמרו פרטיהן בהר סיני, דהיכא דלא ניתן לקיים המצוה בפועל, יעסקו בתורת המצוה ויעלה עליהם כאילו קיימוה בפועל.

ועפ"י זה יובן היטב מה שפירש''י ז"ל שבת לה' לשם ה', דכיון דמקרא זה נאמר על קיום המצוה באמצעות עסק התורה, שיעלה להם כאילו קיימוה בפועל, וזהו בחינת קיום המצוה במחשבה, שהרי ע"י שהוא עוסק בלימוד הלכות המצוה ומשתוקק ומתאוה יושב ומצפה מתי תבא לידו מצוה זו ויקיימנה בפועל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיימה בפועל. והנה בחי' המחשבה אין מכיר בה אלא השי"ת לבדו החופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב, לז"א שבת לה' לשה ה', ע''ד שאמרו ז''ל בשעיר ראש חדש דכתיב ביה חטאת לה' שהוא מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה'. וה''נ אמר קרא שבת לה' כי נקודת פנימיות הלב המשתוקק והמתאוה לזכות לקיים מצות ה' יתברך בפועל, בשעה שהוא עוסק בדיני המצוה, אין מכיר בה אלא השי"ת לבדו.

וע"ד זה יבואר מה שכתב רש"י ז"ל כשם שנאמר בשבת "בראשית", עפ"י מה שנתבאר בדברינו דקודם חטא אדה"ר היתה אצלו מצות לעבדה ולשמרה, דהיינו ששת ימים תעבוד וזכור את יום השבת ע''י עסק התורה, דלא הוה שייכא גביה מצוה זו בפועל, דאכתי לא נהגה ביה מלאכה כלל, דכלום יש מלאכה בג"ע. וה"נ מה שאמה''כ ושבתה הארץ שבת לה' הכוונה על קיום מצות שמיטה ע"י עסק התורה, בשעה שלא יהיה בידם לקיימה בפועל, כשם שנאמר בשבת בראשית שנצטווה לקיים לעבדה ולשמרה ע''י עסק התורה. ולדרך זה יובן גם טעם שאילת ישראל מה נאכל בשנה השביעית, ומה שהבטיחן הכתוב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, דלכאורה מדוע יקבלו שכר על מצות שמיטה בטרם קיימו המצוה, ופן ואולי לא ישמרו שביעית, שהרי הדבר תלוי בבחירה והבחירה חפשית. וזה אחד מן הטעמים שכתבו המפרשים במ"ש ז"ל (קידושין ל"ט ע''ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, משום שהאדם בחירי ועדיין בידו לקלקל מעשיו. וכ"ש הכא שעדיין לא התחיל לקיים המצוה, כיצד יוכל לקבל שכר עליה. ובת"כ איתא אין לי אלא בששית מנין בחמשית ברביעית וכו' ת"ל בשנה, וצ"ב כנ"ל בעבור מה יגיע אליו שכר בטרם קיים המצות ולדרכנו יובן ע"כ כי אף בטרם קיים המצוה בפועל, מ"מ כבר קיים המצוה בכל השנים הללו ע"י עסק התורה בדיני המצות ומעלה עליו הכתוב כאילו קיימה בפועל. ועל כן בדין הוא שיטול שכרו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, כיון שכבר קיים המצוה ע''י עסקו בתורת המצות וכדברי הת''כ אף בחמישית ברביעית וכו' יטול שכרו, שתתברך תבואתו משנה לשנה.

מאמר ה

באופן אחר נל"פ מה שהקדים הכתוב לומר ושבתה הארץ שבת לה' בערם אמר שש שנים תזרע שדך וכו'. ולכאורה איפכא הול"ל דתחלה מנו שש שנים ואח"כ עשו שמיעה כדאיתא בת"כ. גם קשה דהך קרא יתירא הוא לגמרי שהרי להלן כתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ.

ב) שבת לה', פירש''י ז"ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וצריך ביאור לענין מה מדמינן שנת השמיטה לשבת.

ג) במדרש ילקוט ריש פרשתן א''ר אלעזר הקפר כתיב (שה''ש ה') שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ ואח"כ פרשת היובל וספרת לך שבע שבתות שנים וכו', ע"כ. וצריך ביאור מה כותרת ובסיס יש למצות שביעית.

ד) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. בתורת כהנים איתא אין לי אלא בששית מנין בחמישית ברביעית בשלישית ובשנית יהיו מספקות משנה לחברתה ת''ל בשנה, ע"כ. וקשה דמשמעות דרשה זו היא שע"י שיתברכו להם תבואות שש השנים שקדמו לשמטה יהיה להם די סיפוקם לשלש השנים, כי ע"י שתותיר כל שנה לחברתה יצטרפו ברכות כל השנים ונוסף להם גם ברכת השנה הששית, ואזי בצירוף ברכות כל השנים עם ברכת השנה הששית תהיה להם תבואה מספקת עד השנה התשיעית, וקשה דמשמעות הכתוב אינו מורה כן, דמדכתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים משמע שישלח ה' ברכה מרובה כ"כ בתבואת השנה הששית שיהיה בה כדי למלאות כל הצורך לשלש השנים.

ונראה עפ"י מה שכתב הרמב''ן ז"ל עה"פ ושבתה הארץ שבת לה', וז"ל, כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה' אלקיך, כי יהיה שבת לשם הגדול וכו'. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם, וע"כ החמיר הכתוב בשמטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב הגלות עליה וכו', מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשי בראשית ובעוה"ב וכו', כי הוא יסוד האמונה וכו', עכ"ד הקדושים. ועפ"י דבריו הקדושים נראה לומר דכיון דמצות שמיעה מורה על חידוש העולם כשבת, והוא נמי מיסודי האמונה, לפיכך עלינו לזכור בכל עת תמיד את שנת השביעית לא ימוש זכרונה מאתנו, כדרך שנצטוינו לזכור בכל יום את יום השבת, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו עה"פ זכור את יום השבת לקדשו וז"ל, וכתב רש"י ז"ל בפירוש זכור תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, וזו ברייתא וכו' ר"א בן חנניה בן חזקיה בן גריון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מזמינו לשבת וכו' ובגמרא אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא לכבוד שבת למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה וכו'.

וע"ד הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד נזכור מעשי בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא והוא צוה אותנו באות הזה וזה עיקר גדול באמונת הא-ל, עכ''ל. וה''נ חייב האדם לזכור תמיד את שנת השביעית שע''י יזכור מעשי בראשית ויתחזק לבו באמונה, אכן באיזה פעולה יזכור את שנת השביעית תמיד ולא ישכחה, אם יתן אל לבו משנה ראשונה לשמטה כי הנה קרבה ובאה שנת השבע שנת השמטה שאסור לחרוש ולזרוע בה, וישייר לו אוכל מתבואת כל שנה לשנת השמטה, בזה תהיה מצות השמטה נזכרת אצלו תמיד, והוא דוגמת מה שעשה שמאי הזקן שהיה מכין מראשון בשבת מאכלים לשבת.

ובזה מבואר היטב מה שפתח הכתוב לומר כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה' (קושיא א'), כי בא לרמוז בזה אשר מיד בבואם לארץ והתנחלם בה יתעסקו במצות שמיטה, אף שהשמטה היא רק בשנה השביעית מ"מ יכינו עצמם אליה בשש השנים הקודמים לה ויצברו בר הנותר בכל שנה לצורך השמטה. וז"ש רש''י ז"ל שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, כלומר שצריך להכין מאכל לשנת השמטה מראש, כדי להודות לשם ה' ולזכור מעשי בראשית בכל עת וזמן. וז"ש כשם שנאמר בשבת בראשית, שגם בה מצוה להכין מתחלת השבוע ליום השבת המאכלים המובחרים ביותר כדי לזכור תמיד במעשי בראשית.

ועפ"י זה יתבארו גם דברי הת''כ (קושיא ד'), כי אף שיהיה די בברכת השנה הששית להכין טרף לשלש השנים, מ''מ ישלח ה' באסמיהם את הברכה בכל שנה ושנה, כדי שיהיה בידם להותיר בכל שנה לצורך שנת השביעית לכוונה זו, להודיע ולפרסם כי יש לעולם בורא, והוא לבדו ברא את כל בששת ימים.

ויבואר גם המדרש ילקוט (קושיא ג') העמוד הזה יש כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, כי גם במצות השמטה צוונו הבורא יתברך לעשות כותרת ובסיס מלפניה ומלאחריה, ע''י שנכין בשש השנים הקודמות לשמטה מזון לשנת השמטה, כדי שתתחזק האמונה בבוי''ת, וגם אחר השמטה נצטוינו לעשות יובל בשנת החמשים שאף הוא מורה על האמונה בבורא העולם כמבואר בפירוש הרמב''ן ז''ל, נמצא כי למצות שביעית יש כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה המחזיקים אותה, שכל מעשי השביעית הן מלפניה הן מלאחריה מורין על האמונה בהשי''ת ובחידוש העולם.

מאמר ו

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו' כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. פירש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, אף כולן וכו'. ויל"ד דאם כוונת השאלה היא מדוע הזכיר הכתוב במצות שמיטה דייקא שנאמרה בהר סיני יותר מבכל המצוות, א''כ היה ראוי לשאול למה נאמר בהר סיני גבי שמיטה דוקא, והלא כל המצוות נאמרו בסיני. ומדנקט רש''י ז"ל בלשונו מה ענין שמיטה אצל הר סיני, מוכח דכוונת השאלה היא דמצות שמיטה אינה ענין להר סיני, ולא קרב זה אל זה. וצ"ב דודאי שייכא מצות שמיטה אצל הר סיני, דבהר סיני נאמרה.

ב) ושבתה הארץ שבת לה'. פירש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וצריך ביאור דכל המצוות צריך לעשותם לשם ה', ומה טעם הודיע הכתוב במצות שמיטה שצריך לעשותה לשם ה', יותר מבכל המצוות.

ג) גם סדר הכתובים בפרשה צריך טעם, דפתח לאמר כי תבואו וגו' ושבתה הארץ שבת לה', ואח"כ כתיב שש שנים תזרע שדך, ולכאורה איפכא הול"ל דמעיקרא מונין שש שנים ואח''כ עושים שמיטה בשנה השביעית. ותו קשה מה שחזר הכתוב ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון וגו', ולכאורה הרי כבר כתיב ברישא דקרא ושבתה הארץ וגו', וחדא מינייהו קרא יתירא הוא.

ד) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי וגו'. בתורת כהנים אי' עתידין אתם לומר מה נאכל וגו'. וצ"ב לאיזה טעם הוצרך הפסוק לגלות עתידות שיאמרו ישראל מה נאכל.

ה) אם בחקתי תלכו וגו'. במד"ר איתא חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח וכו'. וצ"ב מאי כוונת המדרש בזה, שמוציא הכתוב ממשמעותו דקאי על מצוות התורה הקרויים חוקים, ודריש ליה על חוקות השמים והארץ.

ו) עוד אי' במד''ר (פל"ה ג') אר"א בנוהג שבעולם מלך בו"ד גוזר גזירה אם רצה מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה ע"י אחרים אבל הקב"ה אינו כן אם גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה הה"ד אם בחוקותי תלכו, וצ"ב.

ונראה עפ"י מה שכתב בספר תפארת הגרשוני בשם ספר מטה משה (הביאו היש"מ זלה"ה בפ' זו) לתת טעם למצות השמיטה שנצטוינו לנוח מעבודת קרקע שנה תמימה. כי הנה בשש השנים אשר יש בהם חריש וקציר הקב"ה מוריד גשמים ומצמיח זרעים אפי' בשבת, וזהו כענין חילול שבת, שהרי הקב"ה שומר משמרתה של תורה, ולפיכך ציוה ה' לשבות בשנת השביעית מעבודת קרקע, משום דבשנה אחת יש שס"ד ימים, טול מהם נ"ב שבתות שבשנת השביעית שדיין להפקיע עצמן, ויוותרו לך שי"ב ימים שבהם הארץ נחה מחרישה וזריעה, לכפר על ו' פעמים נ"ב שבתות שבששת השנים שבהם ירדו גשמים וצמחו זרעים, עכת"ד ז"ל. ולכאורה יש להקשות על טעם זה מהא דאיתא בבראשית רבה (פי"א ו') שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם כדבריך שהקב''ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים אל יצמיח בה עשב, א"ל תפח רוחיה דההוא גברא, אמשול לך משל לשנים שהיו דרים בחצר אחת אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל, אבל אם היה אחד דר בחצר הריהו מותר בכל החצר כולה. אף הקב''ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל העולם כולו, ע''כ. והקשה היפ"ת שהרי אותו רשע לא שאל על מה שהקב"ה מטלטל בשבת, כי אם על מה שהקב''ה משיב רוחות ומוריד גשמים ומצמיח זרעים בשבת, ומטעם איסור מלאכת זורע אתא עלה, וא"כ מה תשובה השיבו ר"ע שכל העולם כרשות אחת חשוב אצלו ית' וע"כ מותר הוא לטלטל בכולו כאדם המטלטל בחצירו, והרי לא על איסור טלטול טענתו של טורנוסרופוס הרשע, אלא על מה שהקב"ה ממטיר גשם ומצמיח זרעים בשבת.

וביאר דבאמת כל מה שעתיד להברא בעולם כבר נוצר ונברא בכח מאז ששת ימי המעשה, דלאחר ששת ימ''ב אין כל חדש תחת השמש, אלא כל המתחדשים דבר יום ביומו נמשך ומתהוה מן הקודם לו, שכל מין יולד מינו, והקב"ה מוציא רק כחם אל הפועל בתנועת הגרמים והיסודות בחלקי המציאות לקרבם יחד, ומאז התולדות יוצאים מאליהם, הלכך לא ה"ל מלאכה אלא טלטול בעלמא. ועל כך שפיר השיבו ר"ע דכיון דכלפי שמיא כל העולם כרשות אחת חשיבא, אין כאן משום איסור טלטול בשבת, עכת''ד ז"ל. והנה לפי זה יהיה נסתר טעמו של המטה משה שהקב"ה ציוה לשבות בשביעית ממלאכת קרקע כי היכי דניהוי ליה כפרה על מה שהוא מצמיח זרעים בשבת, דהרי מבואר שאין בהורדת הגשמים ובהצמחת הזרעים משום חילול שבת.

אמנם דברי המט"מ יובנו היטב עפ"י מ"ש בספה"ק נועם אלימלך פרשה זו עה"פ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו', בשם אחיו הקדוש ר"ר זושא זלה"ה, דלכאורה צ"ב מה שהאריכה תורה בפירוט שאלת מה נאכל וכו', ואין כן דרך הכתובים בשאר מקומות. והוה סגי שיאמר הכתוב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו', וממילא אזדא לה שאלת מה נאכל, וביאר כי כאשר ברא הקב"ה את העולם השפיע מטובו צינורות הממשיכים שפע לצרכי בני אדם, ודרך אותו השפע הנובע מאותם מקורות שלא להפסק כלל, כי אם בעת אשר האדם נופל ממדריגתו, ואין לו בטחון בבורא ב''ה המשגיח האמיתי הזן ומפרנס בריוח בלי הפסק כלל, אזי עושה האדם במחשבתו אשר לא מטוהרה היא פגם בעולמות העליונים, ומתישין בזה כח פמליא של מעלה ר"ל, ואז נפסק השפע חלילה, וצריך השי''ת ב''ה לצוות מחדש שתלך כמו בתחלת הבריאה. וזהו וכי תאמרו מה נאכל וכו', פירוש כאשר תאמרו כך שתאבדו בטחונכם בהשי"ת, אז תטריחו אותי וצויתי וכו', אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה' בכל לבבכם, ואז ילך השפע בלי הפסק כלל תמיד לא יחסר כל בה, עכת''ד הקדושים.

מדברים אלו נמצינו למדים דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום בשלימות ושמים כל מבטחם בו יתברך, אזי נמשך בלי הפסק אותו השפע הנובע עדיין מאז תחלת הבריאה, ובכגון דא לא שייך לומר דהורדת הגשמים בשבת יש בה מענין חילול שבת כביכול אצלו יתברך משום דהשקאת מים על זרעים יש בה משום תולדת זורע, דכיון שלא נפסק כלל השפע הנמשך מתחלת הבריאה, א''כ צמח זה הצומח עתה מן השדה הריהו נמשך מכח אותו שפע הנובע בתמידות בלי הפסק מתחלת בריאתו של עולם, ואין זה אלא כמוציא מרשות לרשות כמ"ש היפ"ת, וכיון דלגבי קב"ה כל העולם כרשות אחת חשוב, מותר לטלטל בכולו בשבת. משא''כ בזמן שאין ישראל עושים רצש''מ, שנתרופפה אמונתם ונחלש בטחונם, עד שהם באים בשאלה מה נאכל, הם גורמים בכך להפסק נביעת השפע, והקב"ה צריך לחזור ולצוות מחדש על נביעת השפע מן הצינורות הממשיכים פרנסה לצרכי בני אדם. וא"כ כאשר הגשמים יורדין בשבת בזמן שאין ישראל עושי רצש"מ, אין זה מכח אותו השפע הנמשך מאז תחלת ברייתו של עולם, אלא שהקב"ה בחסדו מצוה עתה על השפע מחדש שירד. ונמצא דע''י חוסר בטחונו וקלקול מעשיו גרם לכך שהקב"ה ימציא הוויית דבר חדש, שלא מחמת השפע הנמשך מתחלת הבריאה, שהרי ע''י שקלקל מעשיו גרם לסתימת אותם צינורות השפעת והוצרך הקב"ה לצוות ברכתו מחדש להמשיך השפעות חדשות.

ובזה מובן ע"נ טעמו של בעל מט"מ, שציוה הקב"ה לשבות בשנת השביעית כדי לכפר על מה שירדו גשמים וצמחו זרעים בשבת בשש השנים. ואין זה סותר להא דאמר ר"ע שאצל הקב"ה כל העולם כרשות אחת חשוב ואין כאן משום מטלטל מרשות לרשות. דהשקלא וטריא במדרש אזלא על זמן שישראל עושין רצש"מ, שאז נמשך השפע מתחת הבריאה, ואין בהורדת גשמים והצמחת זרעים בשבת משום תולדה דזורע, אלא דהו"א שיש בה משום איסור טלטול מרשות לרשות, לזאת שפיר אמר דאצל הקב''ה כל העולם רשות אחת היא. משא''כ בזמן שאין ישראל עושי רצש''מ שאז נפסק השפע שהיה נובע מתחלת הבריאה, ויש בהמטרת גשם בשבת להצמיח זרעים משום איסור זורע, על כן ציוה ה' לשבות בשנת השמיטה, כנגד כל אותם השבתות שבו' השנים שירדו בהם גשמים בשבת.

היוצא מזה דענין הכפרה שבעבורה ציוה הקב''ה על מצות שביעית לא שייכא אלא בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואין הם בוטחין בישועתו של מקום שיזון אותם ויפרנסם, משא''כ בזמן שישראל עושין רצש''מ ובוטחים בו בלב שלת אזי לא שייך ענין כפרה זו כלל. ובזה יבוארו דברי רש''י ז"ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני, דהוה קשיא ליה דכיון דטעמא דשמיטה לכפר על מה שירדו גשמים בשבת בזמן שנח היו ישראל עושי רצש''מ ונסתם השפע, והוצרך הקב"ה לצוות את ברכתו מחדש, א"כ בזמן שעמדו ישראל על הר סיני והיו עושי רצש"מ בשלימות, ואמונתם ובטחונם בה' חזקים ואיתנים כיתד שלא תמות מה "ענין" שמיטה אצל הר סיני, הרי לא היה שייך גבייהו טעם מצוה זו שבאה לכפרה על ענין חילול שבת בירידת הגשמים, דבאותה שעה לא היה נפסק השפע היורד, ולא היה צורך בכפרה כלל.

ועל זה בא כמתרץ מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני וכו', כלומר דאף אם לפי בחינתן הגבוהה של ישראל במעמד הר סיני שהיו עושי רצש"מ בשלימות לא הוה שייכא גבייהו מצות שביתה ממלאכת שדה וכרם בשמיטה, משום דלא היה צורך בכפרה על ירידת גשמים בשבת, מחמת שהיו שלמים במדת הבטחון, ולא נפסק עדיין השפע הנמשך מתחלת הבריאה. ומלבד זאת כבר ביארנו בדברינו לעיל דלא הוה שייכא גבייהו מצוה זו לפי בחינתם באותה שעה, משום שלא היו צריכים לעסוק בעבודת שדה וכרם כלל, דבזמן שישראל עושין רצש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים. מ''מ היו נוהגין בהם יתר פרטי דיני שמיטה, כגון לנהוג קדושת שביעית בפירות שמיטת ושאר פרטי דיני שמיטה אשר רבו. דטעם זה שנצטוינו לשבות בשמיטה לכפרה לא נאמר אלא על השביתה ממלאכת קרקע, משא''כ שאר פרטי דיני שביעית טעמי אחריני אית בהו. וזהו שמתרץ דשמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, ואף אם לא היה נוהג בהם ענין השביתה מעבודת קרקע נאמרה מצוה זו בעבור יתר הפרטים דהוו שייכו בהו. ומלבד זאת יתכן דנאמרה מצות שמיטה בהר סיני על תנאי שאם יחטאו תהיה נוהגת בהם מצוה זו להיות שובתין ממלאכת שדה וכרם, וכמו שמצינו בכמה פרשיות בתורה שנאמרו על תנאי וכדאיתא בע''ז (דף ד') דפ' יבמות ונחלות על תנאי נאמרו.

וזה יהיה ביאור התורת כהנים (קושיא ג') עתידין אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית, דבא לתרץ קושיא הנ"ל דהקשה רש"י ז"ל מה ענין שמיעה אצל הר סיני, והלא לפי בחינתן של ישראל במעמד הנבחר לא היה שייך אצלם טעם מצות שמיטה כלל, דאין צורך בכפרה על ירידת הגשם בשבת בזמן שישראל עושי רצונו של מקום כמבואר. לזאת אמר עתידין אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית, וכאשר תהיו שואלים מה נאכל תגרמו בחוסר הבטחון לפסיקת השפע, ויוצרך הקב"ה לצוות מחדש על ירידת השפע, ובאופן זה הוי בירידת גשמים בשבת ענין חילול שבת, ולפיכך הוצרך הכתוב לצוות לשבות בשנה השביעית לכפר על כך, וכמו שנתבאר שנאמרה מצוה זו על תנאי אם יחטאו כשם שמצינו כמה פרשיות בתורה שנאמרו על תנאי כגון פרשת יבום ונחלות וכיוצא בהם. ולפיכך הוצרך הכתוב להשמיענו כאן עתידות, דזהו התנאי למצות שמיטה הבאה לכפרה.

ועפ"י האמור מצאנו טעם נכון לסדר הכתובים (קושיא ב') שפתח הכתוב ואמר וידבר ה' וגו' בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', ורמז הכתוב במה שהזכיר בראשית הדברים בהר סיני, שעל בחינתן במעמד הר סיני נאמר להם מקרא זה, דכיון שבאותה שעה היו שלמים באמונתם וחזקים בבטחונם, א"כ לא הוה שייך גבייהו הטעם שעליהם לנוח מעבודת קרקע כדי לכפר על ירידת הגשמים בשבת, ולזאת גמר אומר כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה', ורצ"ל כי מיד בבואם אל הארץ תהיה הארץ שובתת ונחה ממלאכה, שהרי לא יהיה שייך אז ענין חילול שבת בהמטרת גשמים ובהצמחת זרעים, דאם יהיו ישראל בבחינה גבוהה זו שניצבו בה במעמד הר סיני בשעת כניסתן לארץ, א''כ יהיה השפע נמשך מאז תחלת הבריאה, ולא יוצרכו לשבות בשמיעה כדי לכפר על ענין חילול שבת כמבואר, שהרי לא יהיה פגם בשמירת שבת של הקב''ה כביכול אף בשאר השנים.

וז"ש הכתוב שבת לה' ופירש''י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, כלומר דכשם שבשבת בראשית היתה שביתתו יתברך בשלימות, מבלי פגם וחסרון כלל, שהרי עדיין לא נפסק באותה שעה השפע שברא הקב"ה והשפיע בשעת בריאת העולם, כמו כן אם יהיו ישראל בבואם לארץ בבחינה זו שהיו בה בהר סיני, אזי ושבתה הארץ שבת לה', כלומר במשך כל שבתות השנים תהיה שביתתו ית' בשלימות, כשם שנאמר בשבת בראשית, ולא יהיה שייך ענין פגם חילול שבת כביכול בהורדת גשמים, דאין שייך בזה משום תולדה דזורע מכיון שהשפע נובע ומושך מתחלת הבריאה. ואח"כ חזר הכתוב ואמר שש שנים תזרע שדך וגו', דהיינו בזמן שלא יהיו ישראל עושי רנש"מ בשלימות ותהיה מלאכתן נעשית ע"י עצמן, וזהו שרמז באומרו "תזרע'' שדך. וכיון שלא יהיו עושי רצש''מ בשלימות ולא יהיו שבתות שאר השנים כתיקונם, שהרי יהיה בהם ענין פגם חילול שבת בהורדת מטר ובהצמחת הזרעים, על כן ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, כדי לתקן פגם של שבתות שש השנים שירדו בהם גשמים בשבת. וא"ש דאין כאן מקרא יתר, דמה שפתח הכתוב ואמר ושבתה הארץ שבת לה' אינו ענין למאה"כ ובשנה השביעית שבת שבתון וגו', וכמבואר דשני מנינים נפרדים הם.

והיוצא לנו מכל זה כי מה שיש צורך בכפרה של שמירת שנת השמיטה, על מה שהקב''ה ממטיר מטר על הארץ בשבתות השנה, היינו דוקא בזמן שאין ישראל עושי רצש''מ, ואינם חזקים באמונתם ובבטחונם בהשי''ת, דאז נפסק השפע הנובע מתחלת הבריאה, והוצרך הקב''ה לצוות את הברכה מחדש, וא"כ יש בהורדת הגשמים ובהצמחת הזרעים בשבת משום ענין מלאכה, משא''כ בזמן שישראל עושין רצונו של מקום בשלימות, ומאמינים ובוטחים בהשי"ת באמת ובלב שלם, אזי נמשך השפע מראשית הבריאה בלי הפסק, ואין בהורדת הגשמים והצמחת זרעים בשבת משום מלאכה כלל, דמה שמצמיחה הארץ זרעיה מחמת הגשמים לא מיקרי מלאכה, שהרי מששת ימי בראשית כבר יצר ברא והכין הקב''ה השפע הלזה, ומוכן ועומד הוא לנבוע ולצאת בעתו ובזמנו, ואין זה אלא כמוציא מרשות לרשות כמבואר.

ובזה נבוא לביאור המדרש (קושיא ה') אם בחוקותי תלכו וגו' חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ וכו' את השמש והירח וכו'. דהנה כלפי שהבטיח הכתוב בכלל היעודים הטובים ונתתי גשמיכם בעתם, ודרשו חז"ל בלילי שבתות, א"כ קמה וגם נצבה תמיהה קיימת, וכי האם לילי שבתות עת גשמים הם, והרי הקב"ה שומר משמרת התורה, וכיצד הוא מוריד גשמים בשבת להשקות את פני הארץ, והלא יש בו משום מלאכת זורע. ועל זאת בא המדרש כמפרש, שכבר הקדים הכתוב לסלק תמיהה זו, במה שפתח ואמר אם בחקתי תלכו, חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ את השמש והירח וכו'. והכוונה בזה שיהיו ישראל עושי רצש''מ בשלימות, ועדיין יהיה נמשך אליהם השפע מאותם מקורות השפעה הנובעים מן העת אשר חקק ה' את השמים ואת הארץ את השמש והירח, שאז חקק ה' את צינורות השפע הנובעים בכל עת, והשפיע בהם כל מה שעתיד לצמוח ולצאת כל ימות עולם. וכיון שהשפעתם עדיין נמשכת ובאה מאותם מקורות, ולא חלו בו ידיהם לקלקל הצינורות ולהפסיק השפע הנובעת א"כ מובן היטב מה שיעד להם הכתוב ונתתי גשמיכם בעתם ודרשו ז''ל בלילי שבת, דשפיר יהיה ליל שבת זמן ירידת גשמים ע"י הקב"ה, ואפ''ה לא יהיה בו משום סרך חילול שבת, שהרי השפע נובע ונמשך מתחלת הבריאה כנהר שאינו פוסק.

ובזה מבואר גם אידך מדרשא (קושיא ה') אם בחקתי תלכו וכו' בנוהג שבעולם מלך בו"ד גוזר גזירה וכו' אבל הקב"ה אינו כן אלא אם גוזר גזירה הוא וקיימה תחלה. דהרי זה כמבאר לדברי המד"ר הנ"ל, שדרש מדכתיב אם בחקתי וגו' חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ וכו', ולכוונה זו אמר דהקב''ה אם הוא גוזר גזירה הרי הוא מקיימה תחלה, וא"כ כיון שהקב"ה גזר על איסור מלאכה בשבת הרי הוא משמר את השבת, ומאי האי שהבטיח הכתוב ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי שבתות, וע''כ כדברי אידך מדרשא דאם בחוקותי תלכו פירושו חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ וכו', שיהיו ישראל במעלה עליונה כ"כ שעדיין יתמשך להם שפע רב מתחילת הבריאה, מאותה השפעה שחקק הקב''ה בצינורות השפע בשעת בריאת העולם, ואין בירידת הגשמים בשבת משום לתא דחילול שבת.

עוד יאמר בביאור הענין עפ''י דברי המט''מ דמצות שמיטה ניתנה לכפר על ירידת הגשמים בשבתות ו' השנים. דהנה בגמרא (תענית דף ב' ע"ב) איתא אר''י ג' מפתחות בידו של הקב''ה שלא נמסרו לידי שליח, ואלו הן מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים, מפתח של גשמים דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו. והקשו התוס' (ד"ה שלשה) והא אמרינן דמפתח של גשמים נמסר לאליהו וכו', וי''ל דהא דאמרינן שלא נמסרו לשליח אינו ר"ל שלא נמסרו מעולם כו', אלא שלא נמסרו לשליח להיות לעולם ממונה עליהם, ע"כ. ובפרדר''א (פ"ה) מבואר יותר אימתי מפתח הגשמים ביד הקב"ה ואימתי הוא מוסרו ליד שליח, דאיתא התם אם אין ישראל עושין רצונו של מקום אין ברכה בפירות, והגשמים באים ע"י עננים, והוי הארץ כאשה ההרה לזנונים. אבל כשעושין רצונו של מקום הגשמים באים בלא עננים, רק מן השמים, כדכתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, והוי הארץ כאשה ההרה מבעלה, ע"כ. מבואר מדבריו דהא דכתיב בקרא יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו, דמיניה ילפינן דמפתח של גשמים ביד הקב''ה בעצמו, היינו דוקא בזמן שישראל עושין רצש"מ, שאז השפעת הגשמים באה מאת הקב"ה בעצמו שלא באמצעות שליח, והמער יורד מן השמים, אבל בזמן שאין ישראל עושין רצש"מ אזי הקב"ה מוסר מפתח הגשמים לידי שליח משרי מעלה והגשמים יורדים ע''י עננים.

ולפי זה נמצא דהא דאמרינן בענין ירידת הגשמים בשבתות דהוה ענין חילול שבת כביכול אצלו ית', ולטעם זה ניתנה שנת השמיטה לכפרה על כך, היינו דוקא בזמן שהגשמים באים מאת ה' מן השמים שלא באמצעות שלית, דאז שייך לומר דכיון שהקב''ה שומר משמרתה של תורה, כדאיתא בירושלמי דר"ה (פ"א ה"ג) מדכתיב ושמרו את משמרתי, וה"נ איתא במד"ר פ' בחקותי הנ"ל כשהקב"ה גוזר גזירה הוא משמרה תחלה, לפיכך הוה בירידת גשמים בשבת ענין חילול שבת כביכול, וציוה הקב"ה להביא כפרה על כך. משא"כ בזמן שישראל חוטאין ח''ו, והקב''ה מסלק עיני השגחתו מן הארץ, ומשפיע את הגשמים על ידי עננים באמצעות השר הממונה על כך, תו ליכא להקשות ולשאול על ירידת הגשמים בשבת, שהרי שרי מעלה אינם משמרים מצוותיה של תורה, דלא בשמים היא כתיב, ובמד''ר (דברים פ''ח) איתא עה"פ (חיוב כ"ח) ונעלמה היא וגו' ומעוף השמים נסתרה אנו המלאכים שמלאכי השרת נתאוו לקבל את התורה ונעלמה מהם וכו'. ומכיון שאין הם מצווים על שמירת התורה, אין לחוש אם הגשמים יורדין באמצעותן בשבת.

ובדרך זה אפשר לתת טעם לדבר שאין מצות השמיטה נוהגת אלא בארץ ישראל, דלכאורה לפי טעמו של בעל מטה משה כך לי חו''ל כא''י, שהרי גם בחוץ לארץ הגשמים יורדין בשבת והזרעים צומחים ע"י כן, ומדוע אין צריך כפרה על כך בחוץ לארץ. אכן לפי מה שהקדמנו מובן שפיר, דהנה ידוע מה דאיתא בזוה''ק בכמה דוכתי כי כל ארצות מסרן הקב"ה לידי שרי מעלה מלבד ארץ ישראל אשר השי''ת בעצמו דורש אותה תמיד (עיין זה''ק ח''א ס"א ע"א ודף ק''ח). ומבואר ענין זה באורך בדברי הרמב''ן ז"ל ס''פ אחרי, שכתב כי השם הנכבד נתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להם שרים עליהם וכו', והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל א"י היא נחלת ה' המיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותו לעם המיוחד זרע אוהביו וכו', עכ''ד הרמב''ן ז''ל. וא''כ מובן שפיר טעם שאין השמיעה נוהגת בחו"ל, דכיון שירידת השפע בארצות העמים הוא ע''י המלאכים שהם שרים עליהם, אין בירידת הגשמים בחו"ל משום חילול שבת, דהא המלאכים אינם מצווים על שמירת המצוות. ואף שהם שלוחיו של מקום אלקי האלקים ואדוני האדונים, שאין שום תנועה ותנועה בעולם נעשית אלא בציוויו ובשליחותו של הקב"ה, מ''מ כיון שאין הגשמים באים מאת השי"ת בעצמו, אלא שהוא מצוה על שלוחיו לעשות, אין זה אלא כענין אמירה שהיא שבות בעלמא כביכול אצלו ית', ומצינו לחכז"ל שהתירו שבות במקום צורך גדול.

ועוד אפ"ל עפ''י המבואר בזה''ק (ח''ב קנ''ז ע''א), כי שפע הברכה לכל העולם יורד דרך מקום המקדש, ומשם מתפשט השפע לארץ ישראל כולה, וממנה התפשטות השפע לעולם כולו, דכל הארצות ניזונין מתמצית א"י, ומפרשים בזה מאה''כ (תהנים כ') ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. וכיון שהשפעת הגשמים לארצות חו''ל באה דרך מקום המקדש, א''כ אף אם יש במה שהקב''ה מצוה לשרי מעלה הממונים על חו''ל להוריד גשמים בשבת משום שבות, שפיר דמי על פי תורה למעבד הכי, שהרי מקור ההשפעה להורדת הגשמים באה מבית המקדש בירושלים, וקיי"ל (עירובין ק''ב) אין שבות במקדש. ולפיכך אין צורך בכפרה בעבור הורדת גשמים בחוץ לארץ בשבתות, משא"כ א''י נחלת ה' המיוחדת לשמו, שאין עליה שר וקצין שוטר ומושל אלא השי"ת לבדו, ע"כ צריך לתקן ענין ירידת הגשמים בשבתות ע''י שמירת שנת השמיטה.

ולדדך זה הרווחנו טעם נכון על מה שהחמירה תורה כ"כ בעוון חילול השמיטין, שישראל מתחייבין גלות בעבורו, וכמ''ש הרמב"ן ז''ל שלא מצינו שיחמיר הכתוב עונש חמור כ"כ בשאר חייבי לאוין לחייב גלות עליהן. ועיין בכלי יקר ז''ל שמאריך ג"כ לתת טעם לחומר עון השמיטה. אכן לדרכנו יובן ע''נ, דהנה בתורת כהנים איתא עה''פ כי גרים ותושבים אתם עמדי כשתהיה שלי הרי היא שלכם. ופירש הקרבן אהרן וז''ל, פי' הפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי, אבל זה לא יהיה לכם אלא עמדי, שלא תוכלו אתם להיות גרים ותושבים בה אלא אם אהיה אני בה, והוא שאשגיח אני בה, אז תהיה לכם, אמנם כשלא אהיה אני בה שאסלק עיני השגחתי ממנה, לא תהיו אתם בה, עכ''ל. הרי מזה כי ישיבתן של ישראל בארץ תלויה במה שהקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עליה, אבל אם גרמו העוונות וח"ו הקב"ה מסיר עיני השגחתו מן הארץ אין ישראל יכולין להתקיים בה.

והנה בזמן שישראל משמרין שמיטה שהיא באה לכפר על עוון חילול שבת של הקב"ה, בבחי' הביאו עלי כפרה האמור בשעיר ר"ח, א''כ שפיר יתכן שתהיה ירידת הגשמים בארץ ישראל מאת הקב"ה בעצמו, אשר יפתח את אוצרו הטוב את השמים להוריד מטר על הארץ, דאף דהוה בירידת הגשמים בשבת מעין חילול שבת כדברי המט''מ, מ''מ הרי ע''י שמירת שנת השמיטה תהוי כפרה על מה שירדו גשמים בשבתות שש השנים. משא''כ בזמן שאין ישראל משמרין שמיטה א"כ כביכול הקב"ה מסלק השגחתו מן הארץ ומוסרה לידי השרים, מטעם שיש בהורדת הגשמים ע''י הקב"ה בשבת ענין חילול שבת, ואין מי שיביא כפרה עליה, לפי שאינם משמרין את השמיטה. וכיון שהקב''ה מסלק עיני השגחתו מעל הארץ הקדושה ומוסרה לידי השרים העליונים, שוב א"א שיהיו ישראל מתקיימין בא''י, כמבואר בת''כ הנ"ל אתם עמדי כשתהיה שלי הרי היא שלכם, דדוקא בזמן שהיא ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה אזי ישבו ישראל בארץ, לא זולת.

וזאת אפ"ל בכוונת הכתוב כי תבואו אל הארץ אשר "אני" נותן לכם, כלומר שאני בעצמי משגיח על הארץ ומשפיע בה כל טוב שלא באמצעות השרים, על כן ושבתה הארץ שבת "לה' '', בבחינת שעיר ר''ח שנאמר בו חטאת לה', ודרשו ז"ל (שבועות ע"ו ע"א) הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. ה"נ מחמת שהקב''ה הוא הנותן את הארץ, וצופה ומשגיח עליה תמיד, וכל השפעתה באה מיד הקב"ה, על כן ושבתה הארץ שבת לה', שמצות השמיעה היא כפרה כביכול על מה שהוריד הקב''ה גשמים והצמיח זרעים בשבתות השנים, ורק באופן זה הארץ נתונה בידכם לא זולת.

ועוד אפ''ל עפי''ד המט''מ הנ''ל במאה''כ שבת לה' ופירש''י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, דהנה ק''ז זלה"ה בישמח משה פ' אמור כתב עה''פ מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ותו''ד כי השבת קרוי תמיד שבת לה' וכו', והטעם דשבת קדישא וקיימא מששת ימי בראשית, משא"כ המועדים תלויין בבית דין וכו', עיי''ש (עיין לעיל העתקנו דבריו באורך). והנה שנת השמיטה תלויה ג''כ בבית דין, שהם הקובעין חשבון השמיטין והיובלות, כדאיתא במס' נזיר (דף ל''ב). ובת''כ איתא וספרת לך שבע שבתות שנים, בבית דין. ומלבד זאת חשבון השמיטה תלוי בעיבור שנים וקידוש חדשים ע''י בית דין, שאם בית דין מעברין השנה יתאחר זמן תחלת שנת השמיטה. וא"כ יש לשאול מדוע כתיב במצות שמיטה שבת לה', אכן לפי מה שנתבאר כי שנת השמיטה באה לכפרה על חילול שבת, א''כ מצות שמיטה מקושרת ודבוקה אל מצות שבת, ע"כ שפיר נקראת מצות שמיטה שבת לה' כמו השבת עצמת מכיון שבעבורה הוא בא.

וזהו ביאור דברי רש"י ז"ל שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית, בא ליישב מה טעם כתיב במצות שמיטה שבת לה', והלא קדושתו תלויה בבית דין, והרי הוא כמועדות דתליין בב"ד. לזאת אמר כשם שנאמר בשבת בראשית, דכיון שהשמיטה באה לתקן שבת בראשית, בדין הוא שאף היא תקרא שבת לה', כשם שנקראת שבת בראשית.

מאמר ז

עוד יאמר לבאר טעם שפתח הכתוב במאמר ושבתה הארץ שבת לה' ואח''כ כתיב שש שנים תזרע שדך וגו', וחזר ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. ולכאורה היה ראוי שיקדים שש שנים תזרע שדך לאומרו ושבתה הארץ, שהרי תחלה מונים שש ואח"כ עושים שמיטה בשנה השביעית. ותו דרישא דקרא יתירא הוא לכאורה, דלא היה צריך לומר כלל ושבתה הארץ וגו', שהרי כתיב אבתריה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו', ותרי קראי למה לי.

ב) שבת לה' פירש''י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, וצריך ביאור.

ונראה עפ''י מה שחקרו הקדמונים דכיון שכבר עברו זמן זמנים טובא ועדיין בן דוד לא בא, ולא נותרו עד סוף האלף הששי כי אם כמה מאות שנה, א"כ כיצד יתקיים בנו אחרי ביאת המשיח בטרם כלות האלף הששי מקרא שכתוב (תהלים ד') שמחנו כימות עניתנו, שממנו למדו חז''ל שעתיד הקב"ה לשלם לישראל גמול טוב אחרי ביאת המשיח כמספר השנים אשר התענו בהם בזמן הגלות (עיין סנהדרין פרק חלק דף צ''ח ע''ב), והלא שית אלפי שנין הוה עלמא, וכיצד ישתלמו ישראל בזמן המועט שעד סוף ימות עולם כל השכר הגדול הזה, במספר שנים רב כ"כ וכתב המגלה עמוקות בפרשת מקץ לתרץ דאחרי ביאת המשיח יתארכו הימים מאד, עד שיהיה יום אחד מאותם הימים ארוך כשנה אחת בזה"ז. וביאר בזה מאה''כ (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, דכשם שבימי צאתנו מארץ מצרים חשב הקב''ה יום לשנה, כן אראנו נפלאות לעת''ל שיהיה מיום אחד שנה. וזהו ביאור הכתוב ויהי מקץ, רומז על זמן הקץ לעת''ל, אזי יהיו שנתיים ימים, שיהיו ב' ימים ארוכים כשנתיים.

ועפ"י זה כתבו המפרשים עה''פ (איכה ה') למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים. דכנסת ישראל מתחננת לפני קונה על אריכות הגלות זמן מופלג כ"כ, וז''ש למה לנצח תשכחנו, להתענות ביסורי הגלות המר הזה רבות בשנית עודינה תכלינה עינינו, ובצפייתנו צפינו, ארכו הימים ונסתם כל חזון, וכבר קרב ובא זמן ערב שבת סוף אלף הששי, ואנחנו לא נושענו. ואימת יתקיים בנו היעוד שמחנו כימות עניתנו, שהובטחנו להשתלם שכר טוב בימות המשיח במספר הימים אשר נשתעבדנו בגלות. ואם תאמר כי כביר מצאה ידו של הקב''ה לשלם שכר טוב לישראל בזמן קצר זה, ע''י שיתארכו הימים, על כך מתחננים ישראל למה לנצח תשכחנו, ומחמת כן תעזבנו לאורך ימים, כלומר שיהיה השכר ההוא משתלם ע''י שיתארכו הימים אחרי ביאת המשיח, מוטב שתמהר ותחיש לגאלנו, ויהיה זמן לתשלום השכר ההוא שבטחתנו עליו ע"י נביאך בימים ושנים רגילים, ולא שיתארכו הימים לצורך כן.

ובבחינה זו אמרתי לפרש דברי המד"ר פרשת פנחס (פכ''א כ''ג) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך וכו', אמר להם הקב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ע''כ. ולכאורה דברי המדרש תמוהים, דמאי הו"א שיהיה הקב''ה מחזיר ומבטל ימים טובים מישראל לעתיד, עד שהוצרך להבטיחנו דאינו מחזיר ימים טובים מכם אלא מוסיף לכם מועדות. ותו מאי נינהו מועדות אלו שיתוספו להם. ועפ''י דברי המגלה עמוקות יתבאר על נכון, דהנה אחרי ביאת המשיח יהיו הימים ארוכים מאד, כל יום לשנה יחשב, וא''כ נמצא דעפ"י החשבון יעבור זמן ארוך מאד עד שיגיעו המועדים הקבועים בשנה, שהרי מכיון שיום אחד יתארך כמדת שנה מן השנים הפשוטים שלנו, א"כ צריך שיעברו כמה וכמה שנים ממספר שנים שלנו עד שיגיע זמן יו"ט לעת"ל. וא''כ באותו זמן שלפי השנים שלנו כבר היה ראוי שיהיה יו''ט, לא יהיה לעתיד אלא חול (עד"מ אם נחשוב מר''ח ניסן עד ט"ו בניסן זמן חג הפסח צריך שיעברו ט''ו שנה מן השנים הפשוטים עד שיגיע זמן התקדש חג הפסח דכל יום אורכו כשנה שלימה ועד ט''ו שנה לפי ערך הזמן שלנו לא יהיו מועדים כלל ועיקר). לזאת הבטיח הקב''ה חייכם איני נוטל ימים טובים מכם, כלומר דאף שיאריך הקב"ה את חשבון הימים, כדי לשלם לישראל שכר טוב בימות המשיח לעומת מה שסבלו בזמן הגלות, מ"מ לא יהיו המועדות שבזמנינו בטלים בעבור כן, אלא בהגיע הזמן אשר לפי ערך השנים הקצרות שלנו היה ראוי להיות יו''ת יעשו יו''ט גם לעת''ל כמו שעשו בזה''ז. דאף כי לפי אותם הימים הארוכים לא היה ראוי להיות יו''ט, מ"מ לענין זה אכתי מחשבינן גם לפי ערך הימים שאצלנו, דבאותו זמן שהיתה קביעת המועדים לפי חשבוננו יהיו גם המועדים לעת''ל. ומלבד זאת יתוספו עליהם מועדות דהיינו כאשר יגיע הזמן הראוי להיות יו"ט לפי חשבון הימים הארוכים כשנים, יהיה יו''ט פעם נוספת. וז''ש המדרש אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם וכו', דמלבד המועדות שיהיו לעת''ל לפי חשבון שלנו, עוד יתוספו עליהם מועדות גם לפי חשבון הימים הארוכים כשנים.

ובדרך זה נלך לבאר פסוקי הפרשה, בשנאמר כי כשם שהבטיחנו הקב''ה שלא יבטל מאתנו לעתיד את המועדות הראויים לבא לפי חשבון הימים הקצרים שלנו, אעפ''י שלפי חשבון אותם ימים ארוכים ראוי לקבוע מועדות בזמן אחר, כמו כן יהיה במצות שמיטה שציותה תורה למנות שש שנים ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, דאף כי יתארכו מאוד הימים לעת''ל, עד שיהיה יום אחד לעת''ל ארוך כשנה שלימה שבזמנינו, לא משום כך יתבטל חשבון השמיטין שאנו מונין, אלא באותו זמן שהיה ראוי להיות שמיטה בזה''ז, תהיה נוהגת מצות שמיטה לעת''ל (והיינו אחרי עבור ו' ימים מן הימים הארוכים כשנה דלעתיד יהיה יום השביעי שמטה שהרי לפי חשבונינו בזה"ז כבר היה ראוי להיות שמיעה). ועוד זאת יתוסף עליהם שכעבור שש שנים במספר השנים הארוכים המצטרפים מאותם ימים ארוכים כשנה, תנהוג פעם נוספת מצות שמיטה שנה תמימה של אותן שנים ארוכים. וכמו שמבואר במד"ר פרשת פנחס הנ"ל גבי מועדות, דעתיד הקב"ה להוסיף להם מועדות לעת"ל, והיינו בזמן הראוי להיות יו"ע לפי אותם ימים ארוכים כדאמרן, וה"נ כן הוא במצות שמיטה, והבן.

וזה אפ"ל בביאור דברי הכתוב כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, רמז בזה על ביאת הארץ לעתיד לבא, שהיא הביאה העיקרית, שלא יגלו ממנה ישראל עוד, ואז יתארכו הימים כשנים, ועל כן אמר ושבתה הארץ שבת לה', ולא הקדים לציווי זה מאמר שש שנים תזרע שדך וגו'. דכוונת הכתוב לצוות בזה לעשות שמיטה אחרי עבור זמן השוה בערכו לששה שנים מן השנים שלנו, אף שלפי חשבון אותם הימים לא יהיו אלא ששת ימים, דיום לשנה יחשב. ולטעם זה לא פתח במאמר שש שנים וגו' אלא אמר סתמא ושבתה הארץ שבת לה', שהרי לפי חשבון אותם שנים לא עברו עדיין כ"א ששת ימים, אלא שנצטוינו לעשות שמיטה מחמת חשבון השנים שלנו. ואח''כ חזר ואמר שש שנים תזרע שדך וכו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו', כלומר דאעפ"י שכבר עשית שמיעה לפי חשבון השנים הקצרים שבזה''ז, מ''מ כאשר יעברו שש שנים מאותם שנים ארוכים עליך לעשות את השנה השביעית מאותם שנים שבת לה'. וכהא דאיתא במד''ר גבי מועדות דהא והא איתנייהו, שלא יתבטלו מועדות הראויות לבא לפי חשבון השנים הקצרים, ועוד יתוספו עליהם מועדות לפי החשבון אשר יהיה בימים ההם.

ועפ"י בחינה זו יתבאר גם מה שאמה"כ שבת לה', ופירש"י ז"ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. בהקדם מ"ש ק''ז זלה"ה בישמח משה פרשת אמור במה שציוה הכתוב ביוהכ''פ מערב ועד ערב תשבתו שבתכם, דתיבת שבתכם יתירא דהוה סגי שיאמר מערב ועד ערב תשבתו. אך נראה דהוא מצוה ואזהרה על יוהכ"פ שעדיין לא נתקיימה מצוה זו מעולם וכו'. והוא דשבת קודש נקרא תמיד שבת לה' בתה"ק, וידוע דביו"ט מקדימין ישראל בברכה, שאומרים מקדש ישראל והזמנים, ואילו בשבת מקדימין שבת בברכה, ואומרים מקדש השבת וישראל והזמנים. ומפרש בגמ' הטעם דמועדים תלויים בישראל שמעברין שנים וקובעים חדשים, כדכתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם ודרשו ז"ל (ר"ה דף כ''ה) אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין, אבל שבת קדישא וקיימא מששת ימי בראשית, דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, ולכן נקרא שבת לה'. אכן שבת אחד יש שהוא תולה כולו בנו, דהיינו שבת דלעתיד יום שכולו שבת, תולה בנו מתי שנכשיר מעשינו ונשוב בתשובה יבא משיח, כי היום אם בקולו תשמעון. ואז יהיה יום שכולו שבת, ואז יהיה שבת שלנו. ואין לך יום שהוא מעותד לכך כמו יום הקדוש והנורא יוה"כ, כי מערב ועד ערב כולם צמים ומבקשים סליחה וכפרה וכו', ואם יהיה בלי פגימה בודאי יבא משיח, ויהיה יום שכולו שבת. וזהו שציותה תורה מערב עד ערב, היינו יוהכ''פ שהוא מערב עד ערב, תשבתו, דהיינו שתעשו מנוחה, ר"ל שתפעלו שיהיה שבתכם דייקא, שיהיה מעתה יום שכולו שבת, עכתדה"ק ז"ל. והיוצא לנו מזה דהיינו טעמא דיום השבת קרוי שבת לה', משום דקדושת השבת קביעא וקיימא מששת ימי בראשית. ולפי זה נמצא דקדושת שנת השמיעה שהיא תלויה בבית דין, כמבואר בתורת כהנים (פ"ב א') שבית דין צריכים לקדש שמיטין, אין קדושתה כקדושת השבת דקביעא וקיימא, אלא כקדושת המועדות שהיא תלויה בבית דין.

אמנם כל זה שייך רק בשמיטין שבזה"ז, אבל בשמיטה דלעת''ל אשר לפי המבואר לעיל בדברנו תהיה נוהגת באותה עת שהיתה נוהגת השמיטה בזה''ז, אף כי לפי חשבון אותם ימים הארוכים כשנים לא הגיעה זמנה עדיין, א''כ נמצא דקדושת אותן השמיטין לא תליא בבית דין כלל, דלא מחשבינן לשמיטין אלו לפי אותה קביעות, אלא עפ''י מה שהיה ראוי להיות זמן השביעית בחשבון הימים הקצרים. וז''ש הכתוב כי תבואו אל הארץ כנ''ל, שרמז הכתוב על ביאת הארץ דלעתיד שיהיו הימים ארוכים כשנים, אזי ושבתה הארץ שבא לה' פירש''י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, דהנה לפי מה שנתבאר בדברינו לעיל קאי אומרו ושבתה הארץ שבת לה' על אותם השמיטין שעתידין להיות עפ"י חשבון הימים הקצרים שלנו, וע''כ אמר הכתוב שבת לה', כלומר דקדושת השביעית תהיה קביעא וקיימא, ומעצמה תחול קדושתה ללא קידוש בי''ד, כשם שנאמר בשבת בראשית, שהיא קרויה שבת לה' משום שקדושתה קביעא וקיימא, ולא תלייא כלל בבית דין, והבן.

מאמר ח

ל"ג בעומר התשל"ב לפ"ג, לחינוך ביהמ"ד דהתאחדות האברכים שנבנה ע"י הנדיב מו"ה ישראל זופניק נ"י

@33כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. יל"ד דלכאורה המקראות כתובין שלא כסדרן, דפתח לאמר ושבתה הארץ שבת לה', ואח''כ שש שנים תזרע שדך, ואיפכא הול''ל, דבתחלה מונים ישראל שש שנים שחורשים וזורעים שדותיהן, ואחרי כן עושין השנה השביעית שמטה, כדאיתא בת''כ.

ואפ"ל בדברי הכתוב דהנה ידוע שכל מה שאנו צריכין לעסוק במלאכה כדי להתפרנס אינו אלא בזה"ז שגרם החטא (עיין קידושין דף פ"ב ע''א), אבל אחרי ביאת המשיח שוב לא יצטרכו ישראל לעסוק במלאכה, כי מזונותיהם יהיו מצויים להם בריוח ובשופי בלי שום טורח ועמל (כדאי' שבת ל' ועיין רמב"ם סוף ה' מלכים), ויהיו כל ישראל פנויים לתורה ולעבודת השי''ת, שזהו תכלית הבריאה, שיהיו ישראל עוסקין בתורה ובעבודת הבורא. אלא שהכרח הוא לעסוק בזה''ז במלאכה לצורך הפרנסה, ומ"מ עסק הפרנסה צריך שיהא במדה שיוותר לו פנאי לעסוק בתורה ובעבודת השי''ת.

וז"ש הכתוב כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, רמז על ביאת הארץ לעתיד בעת ביאת גואלינו, אזי ושבתה הארץ שבת לה', כי אז תשבת הארץ בכל השנים, שאז תושלם כוונת הבריאה, ויהיה התיקון השלם, ושוב לא יהיה צורך להתעסק בפרנסה, אלא יהיו ישראל פנויים לגמרי ממלאכה ועסוקים כל ימיהם בתורה ובעבודת ה'. ואח"כ אמר הפסוק שש שנים תזרע שדך, וזה מוסב על זה"ז שעדיין לא זכינו אל התיקון השלם, וצריכים אנו לעסוק במלאכה כדי להתפרנס, על כן איצטריך קרא למימר שש שנים תזרע שדך וגו', להורות שהרשות נתונה לעסוק בעבודת שדה וכרם לצורך פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'.

ולענינינו הנה נתכנסנו במקום קדוש זה, שבו מתקבצים האברכים בכל יום תמיד להתפלל וללמוד תורה שיעורין כסדרן. והנני מגלה דעתי כי החובה מועלת על כל יחיד ויחיד בפני עצמו לבא אל ביהמ"ד הזה ללמוד תורה בקיבוץ חברים בכל יום. ולא מיבעיא מי שזכה ועוסק בתורה כל היום אשרי לו, אלא אפילו מי שמטופל בפרנסה חיוב רמיא עליה לבא הנה לקבוע עתים לתורה בכל יום, כי לימוד התורה בבית יש בו מניעות רבות ועיכובים שונים, ולפיכך במה שמתכנסים לביהמ"ד ללמוד בצוותא יש בו כח גדול לפעול גדולות ונצורות ביהדות. כי בכח הקדושה שהוא קולט אל קרבו באותה העת שהוא יושב בביהמ"ד, גם בצאתו החוצה ובהתעסקו בהוויות העולם הזה, ידע וישכיל כי יש מנהיג לבירה אשר מלוא כל הארץ כבודו. וכח קדוש זה יגדור בעדו מללכת למקומות אשר לא טובים, ולהשמר מלעשות דברים אשר לא כדת. ולפיכך הנני לחזור ולעורר כי חיוב מוטל על כל אחד להתכנס לבית המדרש דוקא.

עוד זאת ראיתי לעורר, כי היות שימי הקיץ ממשמשים ובאים, ודרך כל העולם לנסוע למקומות שונים, על כן כל אחד ישים אל לבו כי לית אתר פנוי מיניה, וכבודו מלא עולם, ובכל מקום אשר בו נמצאים חייבים לדעת ולהתבונן כי המלך מה"מ הקב"ה צופה ומביט במעשיו, ויודע יצר מחשבות לבו, ואם יתבונן בכל זה, יראה ורעד יבא בו ותכסהו פלצות שלא יעשה קטנה או גדולה נגד רצון ה'.

מאמר ט

שנת התרצ"א לפ"ג

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו'. פירש''י ז''ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות מסיני נאמרו, אלא לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך היא שנויה בת''כ. וצ"ב שהקשה מה ענין שמיטה אצל הר סיני, הלא באמת יש ענין למצות שמיטה אצל הר סיני, שהרי בהר סיני נאמרה, אך כוונת הקושיא שאין צורך לפרע במצוה זו בהר סיני, כי פשוט הוא, וא''כ הול"ל למה פרט לך הכתוב בהר סיני במצות שמיטה.

ב) ושבתה הארץ שבת לה', פירש''י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וצ"ב אומרו לשם ה', והלא כל המצוות צריכין להיות לשמה, כמה דאי' בתיקונים כל מצוה דלא מתעבדא בדחילו ורחימו לא פרחית לעילא.

ג) אומרו כשם שנאמר בשבת בראשית צ''ב דלענין מה הוקש לשבת בראשית.

ונראה בהקדם מ"ש בספה"ק באר מים חיים פרשת פקודי לפרש הפסוק (שמות כ') ששת ימים תעבוד וגו' דלכאורה יפלא וכי חיוב על האדם לעבוד עבודה בששת ימי המעשה. וביאר עפ"י הידוע מדברי האר''י ז''ל שכל הל"ט מלאכות הנמצאות בכל מלאכת העבודה, כולם נתהוו מהל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה והנחש, כי אם לא היה חוטא לא היו צריכין לעבוד את האדמה בחרישה וזריעה וכדומה, וכמאה''כ ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגו'. ובזה נכללים כל הל"ט מלאכות, וע"כ החיוב בששת ימי המעשה לברר ענפי הקדושה מכל דבר ודבר בל''ט מלאכות, ועי"ז אנו ממתיקין אלו הקללות מעט מעט עד ביאת משיחנו בב"א. ובעת התיקון לא יצטרכו שוב לשום מלאכה, כי אז תצא הארץ מקללותיה ולא תצטרך לעבודה. וזה אומרו ששת ימים תעבוד וגו', כי העבודה והמלאכה הכרחיות הן לברר ענפי הקדושה, ולהמשיך הברכות לעולם, עכת''ד ז''ל, עיי''ש באורך.

ונקדים עוד מה שפירש הגאון הר''ר העשיל מקראקא ז"ל מאמרם ז''ל מנין לאמירה לעכו''ם שבות שנאמר את שבתותי תשמרו. וביאר כי הנה הקב''ה ברא את עולמו בדבור בעלמא, כדכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו, וביום השביעי שבת הקב''ה ונח אף מבחי' דבור. לזה אמר את שבתותי תשמרו, פירוש שעליכם מוטל לשבות כמו ששבתתי אני, כשם ששביתתו ית' היתה מדיבור, כמו"כ חייבין ישראל לשבות אף מדבור בעלמא. ומיניה יליף דאמירה לעכו"ם שבות, עכ"ד ז"ל. וכעי''ז כתבו משם מרן האר"י ז"ל.

ולכאורה יש לפקפק בזה, דמייתי ראיה דכשם שהקב"ה שבת ונח מן הדיבור כמו''כ אף אנו חייבים לשבות מדיבור, וכי מאי ראיה היא זו, הכיצד שייך לדמות דבור פה של בו''ד שהוא חוש גשמי אל דבורו של הקב"ה כביכול, והלא אצלו ית' לא שייך שום תואר גופני. ומה שאמה''כ בדבר ה' שמים נעשו כבר פירשו כי הדיבור אצלו יתברך הוא מה שמוציא מן ההעלם אל הגילוי, אשר אין ביכלתנו להשיג זאת, ומה שהמשילו הכתובים זה בדיבור הוא רק לשבר את האוזן, וכמו שמצינו בדברי רש"י ז''ל בכ''מ דכל מה שנאמר עליו איזה תואר גופני הוא רק כדי לשבר את האוזן.

ונראה לפרש באופן אחר מאה''כ את שבתותי תשמרו, דהנה כל המצוות יש להם ענף ושורש למעלה, ואף שניתנו המצוות בפרטיהן לקיימן בפועל, עכ''ז העיקר הוא פנימיות התוה''ק, כי כולם מורים על ענינים גבוהים כידוע ליודעי ח''ן. ועד''ז הוא מה שאמרו חז''ל (סוטה ד' ע''ב) בבן זומא שהיה יודע במכוון אפילו מעשה שהיה נמנע ממנו לקיימה בפועל, כי כך נגלה לו מסוד ה' ליראיו. והיינו שהיה מקיים ומשיג פנימיות המצוה ושרשה בגבהי מרומים. וכנודע מ''ש בהקדמת ספה''ק תולדות יעקב יוסף, על מה שאמרו ז"ל (נדה ס''א ע''ב) מצוות בטלות לעת''ל, וזלה''ק, כי לעתיד לבא לא יהיו המצוות בלבוש גשמי רק ברוחני וכו', ולכך מצוות בטלות לעת''ל. אבל תרי''ג מצוות רוחניים הם נצחיים וקיימים נצח ועד וכו', כי תרי''ג מצוות נאצלו מן שם המיוחד ד' אותיות וכו', וכמו שהוא יתברך נצחי היה הוה ויהיה, כן שמו ית' כי הוא אחד ושמו אחד, וגם תרי''ג מצוות שנאצלו מן שמו המיוחד נצחיים וקיימים לעולם, עכלה"ק.

והנה מקום אתי להביא ראיה לדבריו הקדושים ממה שמצינו שמלאכי השרת נתאוו לקבל את התורה, ואמרו רבש''ע תנה הודך על השמים. והנה אצל מלאכי מעלה ודאי דלא שייכו רוב המצוות בגשמיות, וא''כ מה להם כי נזעקו ובאו בטענה שיתן להם הקב"ה את תורתו, אם אין בידם לקיימה. וע"כ לומר שנתאוו לקבל את התורה כדי שיקיימו תרי''ג מצוות ברוחניות, ועל כך השיבם משה למצרים ירדתם כלום משא ומתן יש ביניכם כלום יצה"ר יש ביניכם וכו'. פירוש דלא סגי בקיום המצוות בפנימיות, אלא רצון השי''ת הוא שיהיו מתקיימים המצוות גם בגשמיות בפועל, ע''י בני אדם שוכני בתי חומר, המתגברים על מזגם העכור, ועושים נחת רוח לקונם במעשה המצוות. ועוד ראיה לדבריו מהא דאיתא בירושלמי (פ"א ממסכת ר"ה ה''ג) שהקב''ה שומר משמרתה של תורה, ויליף לה מדכתיב ושמרו את משמרתי, וע''כ לומר שהכוונה על פנימיות מצוותיה של תורה, דאצלו יתברך לא יצוייר שום ענין גשמי.

וזה יהיה ביאור הכתוב את שבתתי תשמרו, כי נצטוו ישראל לקיים מצות שבת בבחינתה העליונה בפנימיותה, אף בעת שלא תהיה נוהגת בהם המצוה בפועל המעשה, כגון בזמן שעמדו במעמד הנבחר ש והיו נקיים מכל שמץ חטא כקודם חטא אדה''ר, ובטלה מהם גזירת ארורה האדמה בעבורך, כי כבר נתקנו ענפי הקדושה, ולא היה להם צורך במלאכה כלל. וכמו שפירש אאמו''ר זלה''ה בקדושת יו''ט לשון המשנה (פ' כלל גדול) אבות מלאכות מ' חסר אחת, עפ''י דברי הבאמ''ח הנ''ל, שבא לרמוז שכל הל''ט מלאכות שייכות רק כ''ז שחסר אחת, היינו שלימות אחדות שמו יתברך, כי בזמן שיהיה האחדות השלם לא יצטרכו למלאכה עוד. וכמו כן הוא במצות שמיטה, אשר לפי מדריגתן במעמד הנבחר לא היתה נוהגת אצלם בפועל, שהרי לא היו צריכין לעסוק בחרישה וזריעה כלל אילו זכו לעמוד באותה מדריגה.

וזה אפ''ל בכוונת רש''י ז''ל מה ענין שמיטה אצל הר סיני, כלומר כיון שבמעמד הר סיני ולא היו שייכין אצלם עניני חרישה וזריעה, א"כ מה מקום היה לצוות אז על מצות שמיטה, רק שגם בזה אפ"ל כנ"ל שיקיימו מצוה זו בפנימיות, כמו שנאמר בשבת בראשית את שבתותי תשמרו, וכמו שביארנו דהכוונה שאף בעת שלא יהיה בידם לקיימה בפועל, ישמרו פנימיות השבת ובחינתה בשרשה בגבהי מרומים. וזה י"ל בכוונת רש''י ז''ל שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, ר''ל שיקיימו המצוה הלז לשם ה' בכוונתה העליונה בפנימיות, כשם שנאמר בשבת בראשית, ששם ג"כ הכוונה הלזו, וכאשר ביארנו בדברי הכתוב את שבתותי תשמרו.

אך הנה אחר חטא העגל חזרו לקלקולן, ומה שתיקנו במ"ת נפגם שנית במעשה העגל. וכמו שדרשו ז''ל (ע"ז ה' ע"א) ר''י אומר לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהם, שנאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון. וכתבו המפרשים דה"פ דקרא אני אמרתי אלקים אתם, דבשעת מ''ת אמרתי שתהיו כמה"ש שאין בהם מיתה לעולם, כי נתקן חטאו של אדה"ר לגמרי, אכן לאחר חטא העגל שחזרו לקלקולן כ"אדם'' תמותון, פירוש כאדה''ר אחר החטא שנקנסה עליו המיתה, כן אתם תחזרו למצבכם הקודם. ולפי''ז יש להקשות דמכיון שאחר חטא העגל כבר היה מקום לקיים המצוה הלזו בפרטיה דשייכו בהו בפועל, א''כ היה בדין שיחזור הכתוב לשנותה בערבות מואב, ששם היה אחר חטא העגל, ושם מקום לצוותם על קיום המצוה בפועל, שהרי בשעה שנאמרה להם במעמד הר סיני לא נאמרה על בחינה שיקיימוה בפועל. אלא ודאי מדלא נשנית מצות שמיטה בערבות מואב, על כרחך כשניתנה להם בסיני נאמרה גם באופן הלז, לקיימה בפרטיות המעשה לכשיהיה מקום לקיימה. וזהו שפירש''י ז''ל אלא לומר לך מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, דבהכרח לומר כן, שהרי לא נשנית בערבות מואב בעבור הפרטים, אלא ע''כ שנאמרה בסיני עם פרטיהן ודקדוקיהן, דהיינו כל פרטי המצוה דשייכו בזמן שניתן לקיימה בפועל, אף כל המצוות נאמרו בסיני בכללותיהן ובדקדוקיהן, ר''ל אף אותם המצוות שלא היה שייך לקיימן במעשה כגון שמירת שבת ומצוות התלויות בארץ וכיו"ב הרבה, עכ"ז ניתנו אף הם בהר סיני בפרעותיהם. וטעם שחזרו ונשנו בערבות מואב צריך לומר שהוא כדי להורות דבמקום שאפשר לקיים המצוות בפרעות בפועל ובמעשה לא סגי לקיימן בפנימיות, וכאשר ביארנו לעיל מה שהשיבן משה למלאכים כלום יצה''ר יש ביניכם וכו', דלא די בקיום המצוות בלבושן הרוחני, אלא צריך לעשותן בפרטיהן ודקדוקיהן היינו מעשה המצוה בפועל.

ולדרכנו יובן מה דאיתא בזהר חדש ר"פ זו רבי שמעון פתח (משלי ח') להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכו', להנחיל לאוהבי יש מאי "יש'' דא רזא דיובל ושמיעה (ר"ת י"ש), דלא מסר יתהון קב"ה לשאר עמין אלא לעמא קדישא וכו' ע"כ. ועפ"י מה שנתבאר בדברינו אפ"ל הכוונה כי לפי שמאמר הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' מיירי בשמירת מצות שמיטה בלבוש רוחניותה, דלאו כל מוחא סביל דא, אלא זו היא מדריגת אוהבי ה' באמת העושין מאהבה, להכי מייתי לכאן מקרא זה להנחיל לאוהבי יש, דהך קרא נמי מיירי ברזא דיובל ודשמיטה, דהיינו בקיום מצות יובל ושמיטה בבחינה רוחנית עליונה. וה"פ דקרא להנחיל לאוהבי יש, כי לאוהבי ה' העושים מצוותיו בחשיקה וחפיצה ודביקות להם הנחיל הקב"ה מצות שמיטה ויובל בלבושם הרוחני, וגמר אומר ואוצרותיהם אמלא, דקאי אזמן שיהיו המעדנים מצויים כעפר, והארץ תוציא גלוסקאות וכלי מילת, ושוב לא יהיה שייך קיום מצות שמיטה בפועל בבחי' הגשמית, אלא בלבוש הרוחני, וכאשר נאמרה להם מצוה זו לפי מדריגתם במעמד הנבחר.

מאמר י

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגו'. הנה כל המפרשים יצאו ללקוט מה טעמא דמילתא שנאמר בהר סיני במצוה זו, ודברי רז"ל ידועים. והאה''ח הקדוש כתב ואולי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב אשר אני נותן דקדק לומר בהר סיני, לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקבלו בו היא שנגמרה המתנה, שע"מ תורה נתן ה' את הארץ, ע"כ. אמנם עדיין הדבר צ"ב, שהרי בתורה כתובה כמה פעמים הבטחת נתינת הארץ, ולא נזכר בכולם בהר סיני. ועוד דהא גופא קשיא מדוע הוזכרה מתנת הארץ במצוה זו דייקא.

ב) יל"ד מה טעם הקדים הכתוב מאמר ושבתה הארץ וגו' לאומרו שש שנים תזרע שדך, ולפי סדר הדברים היה ראוי שיאמר להיפך, שהרי בתחלה מנו שש שנים ואח''כ עשו שמיעה בשנה השביעית. ומלבד זאת קשה דאומרו ושבתה הארץ מקרא יתר הוא לכאורה, דהא כתיב להלן ובשנה השביעית שבת שבתון וגו'.

ג) במדרש תנחומא ר"פ זו אר''א הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ ואח"כ פרשת היובל וכו' אם לא שמר אחד מהם סוף שימכור כל אשר לו וכו', ע''כ. וצריך להבין מה ענין הכותרת והבסיס לפרשת שמיטה.

ד) במדדש ילקוט איתא וז''ל אמר הקב''ה למשה ראה איך נמכרים לנכרים בשביל שחללו את השביעית וכו' א"ל הקב"ה בעוונותיכם אני מוכר את ביתי שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב וכו' הקב''ה אומר וכי תשיג יד גר ותושב יד גר זה נבוכדנצר ותושב זו מלכות מדי ונמכר לגר זה מלכות יון או לעקר משפחת גר זו מלכות רביעית. אמר משה לפני הקב''ה רבש''ע למה נמסרו למלכיות הללו א"ל מפני שמחללין את השביעית שנאמר (דה"ב ל''ו) ויגל השארית וגו' עד רצתה הארץ את שבתותיה וגו', לפיכך אמר הקב''ה למשה רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטין ועל היובלות הוא שאמר בסוף הפרשה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה', אני הוא שעתיד ליתן שכר אם תשמרו אותם ואם לאו אני עתיד ליפרע מכם ביד המלכויות. וכשתקרב שנת הגאולה אני גואל אתכם שנאמר (ישעיה ס"ג) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, עכ"ד המדרש. ולכאורה קשה דדרש מדכתיב וכי תשיג יד גר ותושב וגו' דקאי על ארבע מלכויות שנמכרו ישראל להם לעבדים בעון חילול שמיטין ויובלות, והדר מייתי ראיה להכי שגלו בעון שמיטין מדכתיב ויגל את השארית וגו' עד רצתה הארץ את שבתותיה. ולכאורה אין ראיה ממקרא זה אלא על גלות בבל שהיתה בעון חילול שמיטין, ומנא לן דאף שאר הגלויות היו בעבור חטא זה. ועוד דהרי בדברי חז''ל מבואר דחורבן בית שני והגלות הרביעי שאנו נתונים בו היה בעון שנאת חנם (יומא ט' ע"ב) ולא בעבור חילול שמיטין ויובלות.

ונראה לומר בדברי המדרש דמה ששאל משה מלפני המקום ב''ה למה נמסרו למלכויות הללו והשיב מפני שהן מחללין את השביעית רמז כאן על הגלות החל הזה אשר בו אנו נתונים בעוה''ר, דאף שהבית השני חרב בעון שנאת חנם, מ''מ משך זמן הגלות והשעבוד תלוי במעשי בני ישראל, אם היו זוכים היה הקב"ה מדלג על ההרים וממהר ומחיש ביאת משיח צדקינו, אכן הן בעוונות ארכו ימי גלותנו ואנחנו לא נושענו, ומן העוונות החמורות הגורמות להאריך זמן השעבוד והגלות, ולעכב עת קץ הגאולה וזמן פדיון נפשנו, הוא עוון חלול שמיטה, כי בעבור שאין ישראל משמרין שמיטין עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו. וכיון שעון חמור זה הוא מן הגורמים לעכב הגאולה מעלה הכתוב כאילו היה החורבן והגלות בעבור עוון זהי וכמו שאמרו ז''ל (ירושלמי ריש מסכת יומא) כל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו. ולפיכך מייתי המדרש ראיה ממקרא שכתוב בגלות בבל ויגל השארית וגו', עד רצתה הארץ את שבתותי' וגו', דמשם למדנו כמה חמור עוון השביעית שבעבורה גלו לבבל, וא"כ עאכו"כ שיהיה עוון חמור זה סבה לעכב קץ הגאולה ובנין הבית השלישי. ובכל דור ודור שאין משמרין שביעית בא"י בהיותנו בגולה גורמין ח"ו להאריך זמן הגלות.

ובדרך זו יבואר מה דמייתי המדרש מקרא האמור בסוף הפרשה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה', בהקדם מ''ש האוה"ח הקדוש על מקרא זה וזלה"ק, שיכון לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות, דכתיב שבת לה', שמזהיר עליהם לשמרם. וסמך לאזהרה זו אומרו ומקדשי תיראו ע"ד אומרם ז"ל לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות שביעית, וכן אמר הכתוב אז תרצה הארץ את שבתותיה, והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות. ויש לך לדעת כי הגם שה' משליך חמתו על ביתו ונחלתו לחללה לכפרת עון, כאמרם ז"ל בפ' מזמור לאסף, עכ"ז על הכל יביא ה' במשפט כל המסבב בחמאו את הדבר הרע הזה ביום המשפט הנורא וכו', ויתבע האיש המגרש וכו', אנה יוליך את חרפתו, ומה מענה בלשונו, ומה גמול יערכנו. והוא מה שרמז הכתוב באומרו ומקדשי תיראו, כי עונשו גדול, וישער מזה עונש השמיטה לשמרה, עכ"ד האה''ח הקדוש.

ול"נ לבאר מאה"כ את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו עפ"י דרכו בתוספת נופך, על פי מה שכתבתי בהקדמת ספרי ויואל משה לבאר מאמרם ז''ל (ר"ה י''ז ע"א) המינין והאפיקורסין וכו' יורדין לגיהנום ונידונין בה לדורי דורות גיהנם כלה והם אינם כלים שנאמר (תהלים מ"ט) וצורם לבלות שאול, וכ"כ למה מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבול לו, ואין זבול אלא ביהמ"ק שנאמר וכו', ופירש''י ז''ל שפשטו ידיהם בזבול שהחריבו ביהמ''ק בעוונם, ע"כ. ולכאורה אין דברי הגמרא מובנים שלא מצינו שנחרב בית המקדש בעון מינות, דבית ראשון חרב בעוון ע"ז ג''ע שפכ"ד ובית שני חרב בעון שנאת חנם, ומה זה שאמרו כי המינים החריבו ביהמ"ק בעוונם. וגם קשה איך אמרו רבנן בסתמא על המינין והאפיקורסין שבכל הדורות ובכל הזמנים כי משפטם חרוץ להיות נדונים בגיהנם לדורי דורות בעבור שהחריבו בית המקדש בעוונם, והרי זה קרוב לב' אלפים שנה שחרבה עירנו ושמם מקדשנו, וכיצד יתכן שיהיו רשעים אלו פושטים ידיהם בדבר שאינו במציאות בעולם כלל.

וביארנו שם בארוכה כוונת מאמר זה, ותוכן הדברים עפ''י המבואר בספה"ק כי הצדיקים באמצעות מעשיהם הטובים ועבודתם הקדושה בונים את ביהמ"ק שלמעלה, וכאשר יושלם בנין ביהמ"ק שלמעלה ותכל כל המלאכה יבא משיח לגאלנו. אך דא עקא כי הרשעים בעוונותיהם הורסים וסותרים מה שהצדיקים בנו והקימו במעשיהם הטובים, ודין גרמא דעציראה שמתעכבת כ"כ ביאת בן דוד, כי בעוונות הרשעים נהרס הבנין מעשה ידי הצדיקים.

והנה מבואר בגמרא (חגיגה דף י''ב) ז' רקיעים הם וכו' וברקיע הנקרא זבול בו ירושלים וביהמ"ק בנוי, וא''כ נמצא כי הרשעים בעוונותיהם פושעים ידם עד לב השמים שהוא הרקיע הנקרא זבול שבו ירושלים וביהמ"ק בנוי ומחריבים את ביהמ''ק שלמעלה מעשה ידי הצדיקים, ע"כ (עיין בארוכה בהקדמת ספרי ויואל משה משם תדרשנו).

ועפי"ז אפ''ל שרמז הכתוב באמרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, דלפי שהזהיר הכתוב במאמר את שבתותי תשמרו על שמירת שבת הארץ היא השמיטה, כמ"ש האוה"ח הקדוש, לפיכך בא להזהיר עד כמה חמור עוונו של המחלל שמיטה באמרו ומקדשי תיראו, כלומר שתתיראו פן תהיו גורמים בעון חילול שמיטין להחריב את מקדשי, הוא בית המקדש שלמעלה הנבנה ע''י מעשה הצדיקים. ולפי זה נאמרה אזהרה זו גם על זמן הגלות, דאף שחרב הבית שייכא אזהרה זו על חורבן ביהמ''ק שלמעלה. ובעוה''ר ע''י חילול השמטה גורמים חורבן לעילא ומאריכים עול הגלות, וכל קושי עול הגלות והשעבוד וההריגות ושפכ''ד נגרמים ע''י הרשעים הללו. והמחזיקים בידי מחללי השמטה הן המה רשעים גמורים, והקולר תלוי בצוארם על אשר נשפך דם ישראל כמים, השי"ת ירחם על ישראל עמו, ולמענו יעש ויגאל אותנו גאולת עולמים.

ולפי מה שנתבאר כי גאולתן של ישראל תלויה בשמירת שביעית, יובן טעם שהזכיר הכתוב תנאי נתינת הארץ במצות שמטה, וגם יתבאר מה ענין שמיעה אצל הר סיני. כי הנה כל היכא דכתיב בקרא כי תבואו אל הארץ וגו' אתי לדרשת וכהא דאמרו ז''ל (קידושין ל''ז ע"ב) ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין וכו' למה לי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. וע"ד זה י"ל דמה שאמר הכתוב כי תבואו אל הארץ בפרשת שמיעה להודיע כי זה הוא תנאי לביאת הארץ שישמרו ישראל מצות שמיטה לכל פרטיה ודקדוקיה, ומטעם זה פרט הכתוב בהר סיני במצוה זו. דהנה איתא במדרש (הובא ביפ"ת פ' ויחי) וז"ל, לעת"ל יביא הקב"ה הר תבור והר סיני והר הכרמל ויבנה עליהם ביהמ"ק שנאמר נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ההרים שהיו כבר, ע"כ. מבואר מזה כי הר סיני שמקומו עתה במדבר עתיד להיות ניתק ונעקר ממקומו ולהקבע בהר הקדש בירושלים, ועליו יבנה זבול קדשנו ותפארתנו. וזה אפ"ל בכוונת הכתוב שפרט הר סיני במצות שמיעה, וסמיך ליה כי תבואו אל הארץ, לרמוז על כך כי ביאת ישראל לארץ תלויה בשמירת השמיעה. ועוד זאת רמז הכתוב כי גם מעלת הר סיני ומקום המצאו תלוי בקיום מצוה זו, כי אם ישמרו ישראל מצות שמיעה כראוי מהרה תהיה גאולתם הנצחית, ואז גם הר סיני נוע ינוע ממקומו, לעלות ולהקבע בירושלים. וזאת אפ"ל רמז הכתוב באמרו כי "תבואו" אל הארץ וגו', לכלול בתוך הבאים אל הארץ גם את הר סיני, כי ההר אשר חמד אלקים לשבתו ימוש ממקומו לבא לשכון כבוד בארצנו, ולהיות לאחדים עם הר המוריה והרי התבור והכרמל, ובראשם יתנוסס לתפארה הבית השלישי בנוי לתלפיות.

ובדרך זו מבואר היטב מה שפתח הכתוב במאמר ושבתה הארץ שבת לה' בטרם אמר שש שנים תזרע שדך וגו', כי כוונת מאמר זה להודיע חומר מצות שמיעה, וכי בעון זה ידו פרש צר על כל מחמדינו וישחת חומת בת ציון הוא בית המקדש של מעלה הנבנה והולך במעשה ידי הצדיקים, וכאשר נתבאר לעיל באורך. ולפיכך הסמיך הכתוב ושבתה הארץ וגו' לאומרו כי תבואו אל הארץ וגו', להזהיר כי ביאת הארץ תלויה בשמירת השביעית, ואח''כ התחיל הכתוב לפרש דיני השביעית כסדרן באמרו שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון וגו'. ואתי שפיר דאין כאן מקרא מיותר דתרווייהו איצעריכו, דמאמר ושבתה הארץ האמור בתחילה אינה אלא אזהרה כללית עד היכן חומר מצות שמיעה מגעת, שקירוב הגאולה העתידה תלוי בשמירת שביעית, ובעוון ביטולה מתארך הגלות והשעבוד.

ועפ"י דברנו יתבאר גם הילקוט (קושיא ג') העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ שבת לה' וכו'. פירוש כי בטרם התחיל לצוות על פרטי דיני שביעית הקדים לומר ושבתה הארץ שבת לה', וכדאמרן שהיא אזהרה כוללת שבמצות שמיטה תלוי' ביאת ארץ לעתיד לבא, והיא הכותרת מלמעלה המחזקת למצות שביעית, וגם אחרי שציוה הכתוב על פרטי המצוה חזר ורמז להלן בפרשה כי אורך הגליות הוא בעבור חילול שמיעת הארץ, כדאיתא בילקוט הנ''ל, דדריש כל פרשת וכי תשיג יד גר על גליותיהם של ישראל בעבור שחיללו שביעית, והוא הבסיס שמלמטה שחזר הכתוב להתרות גודל העונש אם לא ישמרו מצות שמיטה.

ואפ"ל דלפיכך אמר הכתוב דבר ואמרת בכאן, דאומרו דבר לשון קשה קאי על מה שישנה במקרא זה אזהרה על הגלות הארוך המר העתיד לבא על ישראל, וכבר כשל מאד כח הסבל מגודל חשכת הגלות. אמנם בפרשה זו נרמזה גם נחמתינו, כי בסופו של דבר נגאל גאולת עולמים, וכמו שכתבו המפרשים במאה''כ או דודו או בן דודו יגאלנו שהוא רומז לביאת משיח בן דוד, וכלפי זאת כתיב לשון אמירה רכה. השי''ת ירחם על עמו ועל ארצו ויקרב לבבות בני ישראל לתשובה שלימה, ובמהרה נזכה לקבל פני משיח צדקנו באנפין נהירין בנחת ובשמחה, בישועת כל ישראל ושמחתן, בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר יא

שנת התרצ"א לפ"ג

וידבד ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו', כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה', פירש"י ז"ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית וצ''ב.

ב) במדדש ילקוט איתא אר"א הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ ואח"כ פרשת היובל וספרת לך שבע שבתות שנים וכו', וצ''ב.

ג) עוד יל''ד בסדר הכתובים, שמקודם אמר ושבתה הארץ שבת לה', ואח''כ אמר שש שנים וגו'. הלא באמת הסדר הוא מהופך, כי מקודם הוא ששת שני המעשה, ואח''כ השנה השביעית היא שמיטה.

והנל"פ דהנה מבואר בספרים ובכלי יקר מובא באריכות בענין מצות השמיטה, שהיא להראות השגחת הבורא ב''ה על כל ברואי תבל, שאף שאינם עוסקים בעבודת קרקע ואין חריש ואין זרע ולא קציר, ועפ''י דרך הטבע יוגרם עי''ז חסרון מזונות, עכ"ז בל יגרע עי"ז לשום איש די מחסורו בעניני המזונות. ועי''ז יקבע בלבם אמונת הבוב''ה, להאמין בהשגחתו ית', שהוא כל יכול ומהווה יש מאין שלא כדרך הטבע, עכת''ד ז''ל. ולכאורה לפי זה היה למצוה זו להיות להיפוך, מתחלה שנח השמטה ואח"כ ימי המעשה, כדי להשריש אמונת הבוב"ה בלבות בני ישראל בטרם יעסקו בעניני עוה''ז, לבל יתגשמו ח''ו עי"ז ויאמרו כחי ועוצם ידי וגו'.

והנ"ל בהקדם דברי האה''ח הקדוש עה"פ וביום השביעי שבת וינפש, ע''ד אמרם ז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבא שבת ועי"ז נתחזק ונתקיים העולם. ובזה פירש וביום השביעי שבת ועי"ז וינפש, בא נפש החיוני לכל ברואי שמים וארץ, עכדה"ק. הרי דאף דיום השבת הוא העיקר, עכ"ז הוא בא אחר ששת ימי המעשה. וכמו''כ מצינו לענין בריאת האדם, שמקודם נברא הגוף עפר מן האדמה, ואח"כ ויפח באפיו נשמת איים. דאף שהחלק הנפשי הוא העיקר כמובן, כי בלא זה אין הגוף שוה כלום, עכ"ז היה בריאת הגוף קודם. והנה מבואר בספרים דשבת עלה במחשבה תחלה וכמבואר בתיקוני זהר על תיבת בראשית ברא שית וכן תמן שבת. ולזה אנו אומרים בכל יום היום יום ראשון בשבת וכו', כדי להמשיך בזה קדושת השבת לכל יום מששת ימי המעשה. כי אף שבפועל בא השבת אחר ו' ימי המעשה עכ''ז צריכין ג''כ מקודם להמשיך קדושת השבת בדיבור ובמחשבה, וכמ"ש בזמר לכה דודי, לקראת שבת לכו ונלכה וכו' מראש מקדם נסוכה, שהשבת הוא ראש וקדם לימי המעשה, ולזה מסיים אף שהוא סוף מעשה עכ''ז במחשבה תחילה.

ואפ"ל בזה גם ענין שנת השמיטה, דאף שבפועל שנת השמיטה היא לבסוף אחרי שש שנים, עכ''ז באמת צריכין להקדימה במחשבה, כי ענין מצות שמיטה הוא כנ''ל להראות השגחת הבוב"ה, והחכם עיניו בראשו להשריש ולחזק בלבו עומ''ש בכל יום ויום, לבל יתגשם במשך שני המעשה לומר כחי ועוצם ידי וכנ''ל. ובזה אפ''ל ושבתה הארץ שבת לה', ע''ד שאמרז''ל (שבועות ט' ע''א) גבי שעיר ר''ח שנאמר בו חטאת לה' שהוא מכפר על חטא שאין מכיר בו אלא ה', והיינו טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין מכיר בו אלא ה'. וכמו"כ כאן אפ''ל כוונתו שתומ"י בביאתם לארץ יקיימו מצות שמיטה במחשבה כנ''ל, שהוא דבר שאינו גלוי אלא לה' לבדו, היודע מחשבות ולפניו נגלו כל תעלומות.

וגם פירש''י ז''ל יוצדק ויובן בטו''ט על הכוונה הלז, שבת לה' לשם ה', כי עבודה זו לא תהא ניכרת לזולתו בלתי לה' לבדו משום שהיא צפונה במחשבת הלב. וז''ש כשם שנאמר בשבת בראשית, כי אף שקיום מצות שבת בפועל היא אחר ששת ימי המעשה, עכ''ז הוא במחשבה תחלה וכנ"ל, וכמו כן גבי שנת השמיטה. ולזה גמר הכתוב אומר אח"כ כי לענין השביתה בפועל יהיה להיפוך, שמתחלה שש שנים תזרע וגו', ואח''כ ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ דייקא, ר''ל שביתה בפועל מעבודת הארץ היא דתהיה רק בשנה השביעית, משא"כ במחשבה תקיימו מצות השביתה גם בו' השנים.

ועפ"י בחינה זו אפ''ל גם טעה שאמר הכתוב בהר סיני במצוה זו, דהנה ידוע מה שכתבו הספה''ק במ''ש בהגדה אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, דלכאורה מאי מעליותא איכא בהר סיני בלתי קבלת התורה. וביארו המפרשים דמיד בהגיעם להר סיני , והשיגו את התה"ק בטרם ניתנה. וכיון שהשיגוה במחשבתם נחשב להם כאילו קיימוה בפועל, דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וזהו אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי ע''י המחשבה היה בידה לקיים את התה"ק אף טרם ניתנה.

ובזה מובן היטב מה ענין שמיטה אצל הר סיני, כי רמז לנו הכתוב דכשם שבהר סיני נחשב להם מה שהשיגו את התורה במחשבה כאילו קבלו את התורה, כמו כן בידכם לקיים מצות שמיטה מיד בבואכם אל הארץ, ע''י שתהיו משתוקקים ומצפים מתי תבא מצוה זו לידכם ותקיימוה בפועל. וע"ד זה יתבאר על נכון טעם שאילתם של ישראל מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו', דלכאורה יפלא אטו באינשי דלא מעלי דברה תורה, שיהיו שואלים מה נאכל. אכן יובן עפ"י המבואר בספרים הקדושים (עיין באר מים חייה פרשת עקב באורך) החילוק בין עבודה שבלב ובין עבודה בפועל המעשה, דמצוה שמקיימה בפועל שמעשה המצוה הוא דבר גשמי, ע"כ מתן שכרו הוא ג"כ גשמו, שכר עוה''ז, משא''כ בעבודה שבלב בפנימיות המחשבה, שהוא ענין רוחני, ע''כ גם מתן שכרו הוא רוחני בעוה''ב.

והנה עיקר מצות השמיטה אפילו בשנה השביעית עצמה היא במחשבה, שהרי בשש שנים שהוא עוסק במלאכת שדה וכרם הרי הוא מקיים מצוות התלויות בארץ בפועל, משא"כ בשנת השמיטה הוא שובת ונח ממלאכת קרקע, אלא שהוא מקיים מצות בוראו בפנימיות המחשבה בלבד, במה שהוא שובת כדי להודיע שאין הוא בעל השדה, ולהשריש אמונת אומן בלבבו כי מאת ה' היתה לו כל זאת, ומידו נתנו לו, והוא בוטח בו בלב שלה שיזמין לו די מחסורו, ולא בכוחו ובעוצם ידו עשה לו את כל החיל הזה.

ואתי שפיר שאילת מה נאכל בשנה השביעית, כי הנה בשנת השמיעה הרי עיקר עבודת ה' היא במחשבה ולא במעשה, וא''כ גה השכר המגיע בעד עבודה זו שמור לו לעולם הבא שהוא שכר נצחי. ולפיכך נפשם בשאלתם מה נאכל, כלומר מהיכן נוריד השפעת ברכה לעולם ע''י עבודת ה' בשנה השביעית, הלא כיון שעבודתינו בשנה זו היא במחשבה, לא ישתלם לנו בעבור כן שכר העוה"ז אלא שכר עוה''ב הרוחני. לזאת אמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, כלומר דמלבד השכר הגנוז לכם לעת"ל, עוד זאת יצו ה' את ברכתו לכם להשפיע שפע ברכה לשלש השנים, ושכר עוה"ב יהיה צפון לכם למשמרת, אין נגרע מעבודתכם דבר בעבור כן.

והנה כל זה שייך במצות שמיטה, אבל לא ביובל כמו שאבאר. דהנה ביובל כתיב וספרת לך שבע שבתות שנים וגו', ונאמר וקראתם דרור וגו', וכמו שכתבו הספה"ק דיובל שהוא בחינת עלמא דחירותא, אינו בא מעצמו כמו שמיטה שנאמר בה "ושבתה'' הארץ מעצמה, רק צריכין להמשיך קדושת היובל. וההכנה לכך היא בספירת השבע שמיטות מקודם, להמשיך הקדושה. ולז''א "וקראתס'' דרור שתקראו ותמשיכו הקדושה מבחי' עלמא דחירותא.

וכיו"ב פירשו משם האר''י הקדוש (עיין פע''ח שער ערבית דפסח פ''א) החילוק שבין קדושת שבת לקדושת יו"ט, דביו"ט כתיב מקרא קודש, משא"כ השבת קדושתו יתירה על קדושת המועדות שנאמר בו קודש ולא מקרא קודש (עיין זה"ק אמור צ"ה ע''א). משום דיום השביעי מעצמו הוא קדוש בלי שום סיוע ממעשי התחתונים, ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו, או לקדשו עפ''י בית דין. אבל קדושת המועדות תלויה גם בתחתונים, שהב''ד מקדשין מועדות ור''ח. והיינו טעמא דקדושת המועדות צריך להמשיך אותה ולקראה, כדכתיב קרא מקרא קדש, אבל קדושת השבת באה מעצמה.

ובסה"ק סידורו של שבת (שורש הראשון ענף ג') האריך בענין זה, דאף שקדושת השבת בא מחסד א-ל שלא ע''י פעולתינו והתעוררותינו, מ''מ הכל תלוי במה שהאדם מכין עצמו לקבל קדושת השבת, דאל''כ היה ראוי ונכון שתחול קדושת השבת על כל ישראל בשוה מקטנם ועד גדולם, באין הפרש הסכל מהמשכיל, כי אם כבער כחכם כעם ככהן, מכיון שאינו משתנה לפי פעולתינו ומעשינו. ומה זה שבעינינו ראינו גודל הבדל השתנות קדושת שבת אצל הצדיק מאצל אנשים פחותי ערך, כי אצל הצדיק נראה בחוש אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, לא כן אצל אנשים פחותי ערך, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת אם שבת היום וכו', עיי"ש שהאריך בביאור הענין, כי אף שקדושת השבת באה בלי שום איתערותא דלתתא, ומאתו יתברך לא ימנע שתהיה השפעת אורו על כל ישראל בשוה, עכ"ז אין יד הכל שוין בה, והחילוק הוא מפאת המקבלים. כי קדושת השבת הנשפעת מלעילא צריכה הכנה והזמנה, כדי שיהא מקום לחול עליו קדושת השבת, והכל הולך לפי ההכנה וההזמנה שהכין עצמו בערב שבת, ואם אין גופו מוכן שלא זיככו וניקה אותו מתחלואי זוהמת הטומאה, לא תמצא קדושת השבת מקום ראוי לשכון אצלו. והמשל לזה כדמיון החמה הזורחת בכל מקום בשוה, ועם כל זה במקום שנסתם ע"י מחיצה לבל יוכלו רשפי אורה לעבור שם אין לה כח להאיר. וכמו"כ בענין הלז, כי אף שבאמת הקדושה מגעת לכ"א בשוה, עכ"ז מי שהחלונות שלו סתומים, היינו שחללי הלב שלו מגושמים ומזוהמים ע"י החטאים, אין להקדושה מקום לחול בו. ועיין בסש"ש שם שהאריך מאד בביאור ענין זה.

ולכן צריך כל אדם להכין עצמו בקדושה ובטהרה ולשוב בתשובה שלימה ולהעביר את טמטום הלב שלו, כדי שיהיו חלונות שלו הם חללו לבו פתוחים, וממילא יאירו אל תוכו מעצמם רשפי האור של קדושת השב"ק. כי לזה אין צריכים שום המשכה וקריאה, וכנ''ל דקדושתה ממילא קא אתיא.

וזה ההפרש אפ''ל גם בין שמיטה ליובל, כי למצות יובל צריכין ג"כ הכנה, כדכתיב וקדשתם את שנת החמישים שנה וגו'. וכמו שדרשו שבית דין צריכין לקדשה בכניסתה ולומר מקודשת השנה. וצריך לזה הכנה כדי להמשיך את הקדושה, וע"כ לא יוכלו להגיע אליה בטרם תבא שנת היובל, בעוד שלא נעשתה הכנה זו, כי בחי' היובל היא כבחי' המועדות בחי' מקרא קודש, שצריך לקרוא ולהזמין את הקדושה (ואיכא למ''ד בגמרא שאם לא קידשו שנת היובל בתחלתה לומר מקודשת השנה אינה קדושה). אבל השמיטה שקדושתה באה מעצמה, ע"כ צריכין לקיימה אף בשנים הקודמות לשנה השביעית עכ''פ במחשבה, משא"כ ביובל כנ''ל לזה אינה אלא בסוף.

ומעתה יתבאר המדרש (קושיא ב') שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ וגו', ר''ל "ושבתה'' מעצמה, כמו שנתבאר שקדושת השמיטה באה מעצמה, וע"כ יש לו כותרת "מלמעלה'', ר"ל קודם זמן קיום המצוה בפועל, דהיינו בשש שני המעשה יוכל לקיים מצות שמיטה במחשבה, אבל ביובל אין לה אלא בסיס "מלמטה'', ר''ל שאינה יכולה להיות קודם כנ''ל רק לבסוף. ומבאר והולך דכתיב בפרשת היובל וספרת לך שבע וגו', ואח"כ "וקידשתם'' את שנת החמישים שנה. וא"כ קדושת היובל תלויה במה שתזמינו הקדושה, ואין קדושתה חיילא מעצמה ע"כ היא בסיס מלמטה, ודו''ק.

מאמר יב

או יאמר לפרש מאה"כ ושבתה הארץ שבת לה', דלכאורה קרא יתירא היא, שהרי כתיב להלן ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. גם קשה למה היפך הכתוב סדרן של דברים, להקדים ושבתה הארץ ואח"כ שש שנים תזרע שדך, והלא מתחלה מונין שש ואח''כ עושין שמיטה כדאיתא בת"כ.

ב) שבת לה' פירש''י ז"ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. וצ''ב כי כל המצוות צריך לעשותן לשם ה', ולמה הודיענו הכתוב זאת במצות שמטה בלבד. עוד יל"ד מה דנקט שבת "בראשית'' דייקא שלא היה לו לומר אלא כשם שנאמר בשבת, ותל''מ.

ג) שש שנים תזרע שדך, קשה דמאי איצטריך קרא לומר זאת, בלא''ה נמי ידעינן מדלא אסרה תורה אלא עבודת קרקע של שנת השביעית, ממילא מובן דבשאר השנים מותר לזרוע ולעסוק בכל עבודות שדה וכרם.

ד) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך וגו'. המפרשים הקשו דלפי פשטות הכתוב, שהותר להם לאכול פירות הארץ כשהוא נוהג בהה מנהג הפקר ויד הכל שוה בהם, א"כ הול"ל והיו פירות שבת הארץ לכם לאכלה, דהשבת עצמה אין נאכלת (עיין ברמב"ן). ורש"י ז''ל הביא דרשת הת"כ מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור, וזהו דרך דרש, אך לפי פשוטו של מקרא צ''ב, מדוע לא כתיב פירות שבת הארץ.

ה) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. כתב הרמב"ן ז"ל כי מקרא זה כמו מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, כי הדאגה להם בעבור השמינית, כי מפירות הששית יאכלו בשביעית, כמנהג בכל השנים לאכול עד אחר הקציר וכו', וגם אחר כך וכו', עכ"ד הרמב''ן ז''ל. וקשה דהלא ידועה שיטת הרמב''ן ז''ל דלא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה בשום מקום, אא''כ יש טעם להקדים המאוחר ולאחר המוקדם, וחולק בזה על הראב''ע ז"ל בכמה מקומות. וא"כ אם בתרי עניני אמרינן מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, עאכו"כ דלא מסתברא לומר בפסוק אחד שהוא מסורס ואינו כתוב כסדרו, אם לא שיש טעם לדבר.

ו) בתורת כהנים איתא וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית אין לי אלא בששית מנין בחמישית ברביעית בג' בב' יהו מספקות משנה לחברתה ת''ל בשנה (פי' הראב"ד דיליף לה מתיבת בשנה שהיא יתירא לכאורה שהיה די שיאמר וצויתי את ברכתי לכם בששית וגו' ע"כ דרשו מתיבת בשנה שבכל השנים תהיה ברכה מרובה בתבואה עד שיהיו מספקות משנה לחברתה). וקשה דא''כ שבתבואת כל שנה נכנסה ברכה מרובה והותירו משנה לחבירתה, מדוע איפוא הוצרך הקב''ה לצוות את ברכתו בשנה הששית שתספיק תבואת אותה שנה בלבד לג' שנים, הלא בהצטרף התבואה הנותרת בכל שנה ושנה יספיק לצורך השנה הז' והח', ומה צורך לברכה מרובה כ''כ בשנה הששית.

ז) עוד יש להקשות על דרשת הת''כ שמונה והולך כל השנים שתתברך תבואתן ויותירו משנה לחברתה, ולא מנה שנה ראשונה עמהם. ובספר קרבן אהרן כתב דכוונת הת"כ אף על שנה ראשונה, אלא דלא דק לפרט שנה ראשונה. ואין נראה לומר כן, דבשלמא אילו לא היה הת''כ נחית לפרט כל שנה ושנה לחודה, אלא היה אומר בכללות כי תשתנא הברכה בתבואת כל שנה ושנה, אז איכא למימר דאף הראשונה בכלל, אבל מכיון דבת"כ נחית נמנינא, ומונה והולך כל שנת לעצמה, באמרו אין לי אלא בששית חמישית רביעית וכו', ולא השמיע אלא שנה ראשונה, נראה להדיא דבכוונה תחלה נמנע מלהזכיר שנה ראשונה בכלל אותה הברכה, וצ"ב להבין טעם הדבר.

ונראה לבאר הענין עפ"י דברי המדרש שהביא הרמב"ן ז"ל עה"פ שש שנים תזרע שדך וז"ל, ר' ישמעאל אומר כשישראל עושים רצונו של מקום עושין שמיעה אחת בשבוע אחד שנאמר שש שנים תזרע שדך וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ד' שמיעות בשבוע אחד, כיצד נרה שנה וזורעה שנה נמצא ארבע שמיטין בשבוע אחד, עכ"ל. מבואר מזה כי בשכר מצות שמטה יעשה הקב"ה עם ישראל נס מחוץ לדרך הטבע, כי אף שלפי דרך הטבע לא תתן הארץ כוחה כי אם בזמן שיזרעוה שנה אחת ויניחוה בורה בשנה שלאחרי', כמנהג עובדי אדמה, יהיו ישראל זורעין שדותיהן בכל שנה ושנה ולא תכחיש הארץ חילה.

והנה הסברא היתה נותנת כי ברכה זו שמחוץ לדרך הטבע לא יהיו ישראל מתברכין אלא אחרי שכבר שמרו שמיעה אחת, כי בזכות קיום מצות שמיטה תתברך הארץ שלא תכחיש חילה, אף כאשר יזרעוה שנה אחרי שנת אבל בשעה שנכנסו ישראל לארץ עד שלא עשו שמיעה, דבתחלה מנו שש ואח''כ עשו שמיטה בשנת כ''א לכניסתן, א''כ הו"א שבאותן שנים היה מנהגן כדרך העולם, לזרוע שנה ולהניחה בורה שנה שלאחריה, שהרי עדיין לא היה בידם זכות מצות שמיטה, שיתברכו שדותיהן שלא כמנהגו של עולם.

אמנם האמת אינו כן, אלא מיד בשעה שנכנסו ישראל לארץ וקבלו על עצמם לקיים מצות שמיטה כאשר תגיע השנה השביעית, עמדה להם זכות מצות שמיטה שהיו עתידין לקיימה, שיוכלו לזרוע שדותיהן שש שנים ברציפות כאילו כבר קיימוה בפועל. והוא ע"ד מה שפירש''י ז''ל בפרשת מסעי על הפסוק כי אתם עוברים את הירדן וגו' והורשתם את כל יושבי הארץ וגו'. כשאתם עוברים בירדן ביבשה על מנת כן תעברו ואם לאו מים באים ושוטפים אתכם וכו', ע"כ. הרי כי במה שהם מקבלים על עצמם להוריש את כל יושבי הארץ הכנעניים תלויה ביאתם לארץ. וה"נ כן הוא במצות שביעית, דמעת שקבלו במחשבתם לשמור שביעית כאשר יגיע זמן קיום המצות נחשב להם זכות זה כאילו שמרו את השמיטה מיד, ובשכר זה נתברכה האדמה מיד בביאתם לארץ, שיוכלו לעבדה ולזרעם שש שנים בלי הפסק.

ובזה יל"פ מאה"כ כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, היינו מיד בביאתכם לארץ, עוד בטרם תוכלו לקיים מצות שביעית בפועל, אנכי מצוה אתכם ושבתה הארץ שבת לה'. והיינו שתקבלו מיד במחשבתכם לשמור שנת השביעית בעת שיגיע זמנה, ומעלה אני עליכם כאילו כבר שבתה הארץ שבת לה', ושכר טוב ינתן לכם על המחשבה הטובה שקדמה למעשה. ומפרש הכתוב והולך שש שנים תזרע שדך, והיא הבטחה טובה שתהיה הארץ שמנה ולא יכחיש חילה אף כאשר יזרעו אותה שש שנים רצופות, ולא יובירו אותה כל שנה שניה כמשפט עובדי האדמה. וכל זה בשכר שקיבלו על עצמם לקיים המצוה, אעפ"י שעדיין לא היה בידם לקיימה בפועל. ואח''כ חזר הכתוב ואמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו', והוא הציווי לקיים מצות שביעית בפועל אחרי עבודת שש שנים.

ואפ"ל בדרך זה מה שאמה"כ שבת לה', ופירש"י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. כי הנה לפי מה שנתבאר בדברינו חפץ ה' לזכותן במצות שמיעה מיד לאלתר בביאתן לארץ, כדי שתעמוד להם זכות המצוה שיוכלו לזרוע שדותיהם שנה אחרי שנת ולא תכחיש. ולפיכך הקדים לצוותם על קיום מצות שביעית במחשבה באמרו ושבתה הארץ שבת לה', וכמו שביארנו בדרושים הקודמים, דשבת לה' מורה על המחשבת וכענין שדרשו גבי שעיר ר"ח שנאמר בו חטאת לה', שהוא מכפר על חטא שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שאין מכיר בו אלא הקב''ה בלבד, וה"נ מחשבת הלב אין יודע ומכיר כי אם הקב''ה בעצמו, וז''ש שבת לה' לשם ה', לרמוז על השביתה במחשבה. ולדרכנו יתבאר ע"נ מ''ש רש"י ז"נ כשם שנאמר בשבת "בראשית", דהנה אחד מן הטעמים שנאמרו בדבריהם ז"ל (סנהדרין ל''ח ע''א) על שנברא אדם באחרונה כדי שיכנס למצות שבת מיד, וז"ש שבת לה', שציוה הכתוב על קיום מצות שביעית במחשבה, כדי שתהא זכות המצוה בידם מיד בבואם לארץ, על כן אמר כשם שנאמר בשבת בראשית, כלומר כשם שנברא אדה"ר בע"ש כדי שיכנס למצות שבת מיד, מאותו טעם עצמו נצטוו ישראל לקיים מצות שביעית במחשבה, כדי שמיד בבואם לארץ תהיה בידה זכות המצוה.

היוצא מזה כי בשכר שמירת שביעית כהלכתה יושפע שפע הברכה לששת השנים שיוכלו לעבוד את האדמה שש שנים ברציפות, ונתנה הארץ יבולה ולא יוכחש כוחה. והוא כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל, כי סוד השמטה כסוד השבת לחזק האמונה בבורא עולם ובמעשה בראשית. וכשם שהשבת משפיע שפע ברכה והצלחה לששת ימי המעשה, כדאיתא בזה"ק פ' תרומה (פ''ח ע"ב) כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכו', דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שתא יומין וכו', ע"כ. כמו כן שנת השמיטה משפיעה ברכה לשש השנים, ובזכותה יכולים ישראל לעבד אדמתם כל שש השנים, והוא תוסיף תת כוחה להם. ובזה אפ"ל גם דברי הכתוב (קושיא ד') והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו', דאף שאין זורעין וחורשין בשנה השביעית, מ''מ שנת השמטה מאכלת את ישראל בכל שש השנים, כי בזכות שמירתה יושפע שפע ברכה והצלחה לכל השנים, דוגמת שבת קדש המשפיע לכל ימות השבוע. וז''ש הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו', שבזכות שבת הארץ תאכלו בכל השנים.

ובדרך זו תתבאר דרשת הת''כ (קושיא ו') אין לי אלא בששית מנין בחמישית ברביעית וכו' יהו מספקות משנה לחברתה וכו'. ואפ''ל דאין כוונתו באמרו יהיו מספקות משנה לחברתה על תוספת הברכה, שתהיה בידם תבואה יותר מן הצורך, עד שבהצטרף הנותר מכל השנים יהיה די לצורך שנת השמיטה, שהרי בכתוב מבואר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, משמע דברכת השנה הששית בלחוד תספיק לשנת השמיטה. אלא כוונתו שיהיה די הצורך בתבואת השנה להספיק למאכל השנה שלאחריה, עד בוא התבואה החדשה, אף שבדרך הטבע לא תוכל הארץ להוציא תבואתה שנה אחרי שנה בלי הפסק, אלא א"כ זורעים אותה שנה ומניחים אותה בורה שנה, וא"כ אין כל שנה מספקת לחברתה. מ"מ בשכר שמירת מצות שמטה, יתנהג ענינם של ישראל מחוץ לטבע העולם, ויהיו זורעים שנה אחר שנה בלא ריוח והפסק כלל.

ולפי זה נאמנו מאד דברי הת"כ שהשמיט שנה ראשונה ולא כתב שתהא מספקת לשניה (קושיא ז') כי דבר זה לא הוצרך להשמיענו שתהא שנה ראשונה מספקת לשניה, אחרי שבדרך הטבע הוא כן, שאחר שהיתה השדה בורה בשנת השביעית יזרעו אותה בשנה שלאחריה ותוציא את תבואתה כראוי. אלא דאיצטריך לאשמעינן משנה שניה ואילך יהו מספקות משנה לחברתה, אף שבדרך הטבע היו צריכים להניח השדה בורה בשנה שניה, כדי שלא תכחיש, מ''מ בשכר מצות שמטה יצו ה' את הברכה שיוכלו לזרוע שדותיהם שנה אחר שנה שלא כדרך הטבע.

ועל פי האמור נבא לביאור מאה"כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (קושיא ה'), בהקדם עוד הא דאיתא בזה''ק הנ"ל וז''ל בג"כ מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא בעי לסדרא פתורא ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא וכו', דהא בההיא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שתא יומין דשבתא וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקנא. ועל דא בעי לסדרא פתורי' בליליא דשבתא בנהמא ובמזוני וכו', בג"כ בעי לסדרא פתורי' תלת זמנין מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתורא ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומא דשבתא וכו', עכלה''ק. וזאת אפ"ל בדברי הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, דכוונת שאלתם היא כלפי מה שהבטיח הכתוב בתחלת הפרשה שישפיע ה' ברכתו להם בששת השנים בשכר מצות שמטה, וכאשר בארנו מאה"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, כי בשכר מצות שביעית יאכלו בששת השנים. ועל זאת יבואו ישראל ונפשם בשאלתם מה נאכל בשנה השביעית, כלומר כיצד תבא לנו השפעת הברכה בשנה השביעית על כל השנים, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, ואין לנו כל מאומה שתחול עליו הברכה, דאין הברכה שורה בפתורא ריקניא. ואין שאלה זו באה מחמת חסרון אמונה או מיעוט בטחון ח"ו, כי בטוחים ישראל בקב"ה שיכין להם טרף, ותתברך להם התבואה, אלא שאלתם היא להבין איך ובאיזה דרך תבא השפעתם, כיון שאי אפשר לה לברכה שתבא באין דבר מה שתחול עליו הברכה, וכדאיתא בזה''ק הנ''ל דברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא.

ועל שאלה זו משיבם הכתוב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו', פי' כי יהי' להם מתבואת השנה הו' אשר יצוה ה' בה את הברכה, ועל אותה תבואה הנותרת ימצא השפע מקום לחול, ויתברכו להם בשנה הז' כל ו' השנים. והוא דוגמת הברכה הנשפעת בש''ק על הלחם והמזון שמסדרין על השלחן, אף שהכנת הלחם היא בערב שב"ק, שהרי בשב"ק א''א להכין כלום, אעפ"כ משפיע השי''ת שפע ברכה על ידי אותו הלחם, כמו כן הדבר בשנת השמטה שתחול הברכה ע''י תבואת השנה הששית שנותר ממנה לשנה השביעית, ומשם יתמשך שפע ברכה לכל שש השנים.

ובדרך זה יתבארו באופן אחר דברי רש"י ז''ל שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, דהנה מבואר בזה''ק כי שבת הוא שמו של הקב"ה (שם), וכבר ביארו מפרשי הזה''ק כיצד מרומז שם הוי''ה ב''ה בתיבת שבת. והנה שמטה היא ג''כ בחינת שבת כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל. וזה שרמז הכתוב באמרו שבת לה' ופירש''י לשם ה', היינו ששמטה שהיא שבת הארץ היא רומזת לשם הוי''ה ב"ה, כשם שנאמר בשבת בראשית שהיא רומזת לשם הוי"ה ב''ה, כמבואר בזוה''ק הנ''ל, כך גם השמטה רומזת לכך.

מאמר יג

באופן אחר יתבאר טעם שהקדים הכתוב מאמר ושבתה הארץ שבת לה' בטרם אמר שש שנים תזרע שדך וגו', ואיפכא הול"ל שהרי בתחלת כניסתן לארץ היו חורשין וזורעין שש ואח''כ עושים שמטה בשביעית כדאיתא בת''כ. ותו קשה שחזר הכתוב וכפל מצוה זו באומרו ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו' ותרי קראי למה לי. גם יתבאר מה שפירש"י ז"ל שבת לה', לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, וצ"ב.

ב) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו'. הקשו המפרשים שלא היה לו לכתוב אלא ציווי השביתה בשנה השביעית, ולאיזה צורך הזכיר הכתוב הזריעה והזמירה בשש שאינם אלא רשות. ועיין באלשיך ובאה''ח הקדוש מ''ש בזה.

ג) ועו"ק דאם מאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ענינו שהרשות בידינו לזרוע ולחרוש בשש שנים, א"כ יש לתמוה על פי מה שדרשו בת"כ כי תבואו אל הארץ וגו', יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ ארץ המיוחדת וכו' כבשו אבל לא חילקו חילקו למשפחות אבל לא חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו יכול יהיו חייבים בשמיטה ת"ל שדך שיהא כאו''א מכיר את שדהו כרמך שיהא כאו"א מכיר את כרמו, ע"כ. עכ"פ מבואר מדברי הת"כ דתיבת שדך וכרמך אתיא לדרשה שיהא כאו"א מכיר את שלו, וא"כ תימה הוא דכיצד יתפרש שש שנים תזרע שדך וגו' שהרשות בידינו לזרוע השדות דוקא אחרי שתהא שדך שיהא כ"א מכיר את שלו, הא ליכא למימרא, דבודאי היו מותרים להם לחרוש ולזרוע ולקצור ולעסוק בכל עבודות שדה וכרם גם בתוך י''ד שנה שכיבשו וחילקו, בטרם הכיר כ'א את חלקו, וצ''ב.

ד) בסוף פרשתא דשמיטה כתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל האת כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובתורת מכהנים (פ"ד א') איתא כי לי כל הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמיכם עיקר וכו'. אתם עמדי, דיו לעבד שיהיה כרבו כשתהיה שלי הרי היא שלכם, ע"כ. והוא תמוה מאוד שאמר בדרך תנאי כשתהיה שלי אז הרי היא שלכם, וכי אימתי יצוייר שאין הארץ של הקב"ה ח"ו. וצ''ב. אכן קושיא זו ניתן ליישב בפשטות עפ"י מה שפירש"י ז''ל בר''פ בראשית א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם וכו' ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו אוה''ע לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' אומות הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו' וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו. וזה יהיה ביאור הת''כ כשתהיה שלי כלומר כשאתם מכירים ומודים כי לי כל הארץ ואינכם אלא גרים ותושבים בה, אז הרי היא שלכם, כי הקב"ה ברצונו נטלה מן האומות ונתנה לכם, ואם לאו, שאינכם מכירים בכך, אלא אתם אומרים כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אזי אינה שלכם, שהרי לאומות ישנה טענה כי לסטים אתה שכבשתם ארצם, וכיון שאינכם מכירים ומודים כי מאת ה' היתה זאת לכם א"כ יש ממש בטענתם והארץ איננה שלכם.

ולבוא אל ביאור הענין נקדים מ"ש הכלי יקר ז"ל דברי המפרשים בטעם מצות שמטה כמה דיעות חלוקות, יש מהם שאמרו כי הטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזורע, ולדיעה זו נטה הרמב''ם ז''ל בספר המורה, ורבים חולקים עליו וכו', ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכיו''ב כתבו רבים מן המפרשים שענין מצות שמיטה כענין השבת לזכור מע''ב. ועל כך כתב הרב הכלי יקר ז''ל שגם הטעם הזה רחוק מכליותיו כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא, שהרי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם, ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעתים רחוקים. ע''כ כתב הוא ז''ל טעם משלו למצות שמיטה שענינה להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה', כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי, ויסירו בטחונם מה', ויחשבו כי כוחם ועוצם ידה עשה להם את כל החיל הזה, והארץ שלהם היא, והם הבעלים ואין זולתה וכו', ועל כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי, וכו' עיי''ש שמבאר והולך כי כשישראל משמרין שמיטה יעשה להם הקב"ה כמה נסים נגלים בעבודת השדות והכרמים, ומזה יכירו ישראל ויודו כי אינם אלא אריסים בקרקע והקב"ה הוא בעל השדה, ובזה תתחזק האמונה בה', עכת"ד הכלי יקר ז''ל עיי"ש שהאריך בזה.

והנה מה שהשיג על דברי בעל העקידה שנתן טעם למצות שביעית שהיא זכר לחידוש העולם, ודחה הוא ז''ל דבריו משום שיום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם, ומה צורך בעשיית זכר נוסף הבא לעתים רחוקות אחת לשבע שנים. אין בדבריו די השב לדחות דברי העקידה, ויובן עפ"י מ"ש הטור בהלכות סוכה (סימן תרכ"ה) שיש כמה מצוות שצוה הקב"ה לעשותם זכר ליציאת מצרים, לפי שהיא עיקר גדול המורה על אמיתות מציאות הבוי''ת, שברא הכל לרצונו, ואשר לו הכח והממשלה והיכלת בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו ממצרים באותות ובמופתים, עכת''ד הטור. ולפי"ז אין מן התימה בכך שצוה הכתוב לעשות זכר לחידוש העולם במצות שבת, ונוסף עליו מצות השמיטה מאותו טעה עצמו זכר לחידוש העולם, דכיון שמעיקרי הדת והאמונה הוא להאמין כי העולם מחודש ולא קדמון, שהבוי"ת יצרו ובראו מאפס ומאין המוחלט, וכל התורה כולה תלויה באמונה זו, על כן הוצרך הכתוב לעשות כמה מצוות שענינם וטעמם לקבוע אמונה זו בלבנו, וציוה על שמירת יום השבת בחשבון הימים ועל השנה השביעית במספר השנים, שתהיה אמונה זו לזכרון בין עינינו תמיד, לא תמוש מזכרוננו לעולה.

גם מה שכתב הכלי יקר ז''ל מדעתא דנפשיה שתכלית השמיטה להשריש אמונה בלב ישראל, כי הארץ של הקב''ה ואין הם בעליה של השדה אלא אריסים בה. הנה טעם זה מבואר בגמרא סנהדרין (דף ל"ט ע''א) דהכי איתא התם אמר לי' מאי טעמא דשביעתא (פירש''י למה ציוה הקב''ה על השמיטה) א''ל וכו' אמר הקב''ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא (פירש''י כדי שתדעו וכו', ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו). מבואר מזה כמו שכתב הכלי יקר ז''ל, דמצות שביעית נתנה לישראל כדי שיזכרו תמיד כי לא בכוחם משבחת הארץ ונותנת יבולה ועץ השדה יתן פריו, אלא מברכתו של הקב''ה שהארץ שלו היא, ואינם אלא כאריסים בה, ובהעלותם כל זאת על לבם לא ירום לבם, ותהיה עול מלכותו יתברך תמיד עליהם (ופלא שלא הזכיר הכל''י ז"ל דברי הגמרא הללו שמפורש כתוב בהם כדבריו).

ואפשר לומר עוד כי טעם בעל העקידה ז"ל והטעם שכתב הכל"י ז"ל כחדא טעמא חשיבי, דתכלית כוונתם אחת היא, ואל מקום אחד ישובו, דגם דברי בעל העקידה מרומזים בגמרא סנהדרין הנ"ל שסיים כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והיינו דע"י האמונה כי העולם מחודש אשר בראו הקב''ה בששת ימים יש מאין, מחמת כן יכיר וידע כי הארץ של הקב''ה היא ומידו ניתנה לנו, ואין אנחנו בה אלא כאריסים כדברי הכל"י ז"ל.

ועפ"י זה יובן שפיר שאמה"כ ושבחה הארץ שבת לה' ופירש"י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. כי בשבת מפורש בקרא טעם המצוה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי וגו', ועל כן צריכים לשמור את השבת לשם ה', להעיד על כך כי בו שבת מכל מלאכתו, ובזה מודיע ומגלה שהוא מאמין בחידוש העולם, וכמו כן במצות שמיטה צריך שתהיה שמירתה על כוונה זו. ובזמן שישראל משמרין שמטה על כוונה זו הרי הם מעידים בכך שהארץ של הקב"ה ואז הרי היא שלכת כדאיתא בת"כ הנ"ל דבזמן שהיא שלי הרי היא שלכם. ובזה מובן שפיר מה שהקדים הכתוב ושבתה הארץ שבת לה' להורות שתהיה שמירת מצות שמיטה לשם ה' לקבוע האמונה בלבנו כי לה' הארץ ומלואה, וברצונו נתנה לנו. ואח"כ אמה''כ שש שנים תזרע "שדך" ושש שנים תזמור "כרמך", שדך וכרמך דייקא, כי ע''י שתשמור מצות שביעית כראוי, ותודיע כי הארץ של הקב"ה יאות לייחס השדה והכרם עליך, דהיינו שדך וכרמך, אבל אם אינך מכיר שהיא של הקב"ה אזי אינה שלך כמבואר בת''כ.

ובאופן אחר יתבאר מה שהקדים הכתוב ושבתה הארץ וגו' ואח"כ אמר שש שנים תזרע שדך וגו', עפימ"ש ק"ז זלה''ה בישמח משה פרשת תשא לפרש הפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת בהקדם מ''ש המפרשים לבאר מאמרם ז"ל בשבת (דף קי''ח ע''ב) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות מיד היו נגאלין וכו', דהטעם שהוצרכו לב' שבתות דוקא, דלא הוי שבת אמיתי מצוה כמאמרה שביתה ביום השביעי רק אם שומר מקודם שבת אחת, וא''כ מתחילין אחריו ששת ימי המעשה ואח''כ יום השביעי ושובת בו, והרי הוא כדמיון שבת בראשית ששבת השי"ת אחר ששת ימי המעשה. אבל שבת הראשון ששבת אין זה לו יום השביעי שאחר ששת ימי המעשה, אלא אחרי כמה מאות או אלפים ימי מעשה, ואין שביתה זו כדמיון שבת בראשית ששבת השי"ת. ופי' בזה ושמרו בני ישראל את השבת, ר"ל שצריכין לשמור שבת אחת כדי לעשות את השבת ר''ל שיוכל לשמור השבת השניה לשבת אמיתי הבא אחרי ששת ימי המעשה (ועיין בדברינו לעיל פרשת בשלח שס"ב מ"ש בזה).

ועפ"י זה נבוא אל הביאור, כי הנה בדברי התורת כהנים המובאים בתחלת דברנו מבואר דלא התחילו ישראל להיות מונים לשמיטה אלא אחרי י''ד שנה שכבשו וחלקו והכיר כל אחד את שלו, ולשנת כ"א לכניסתן לארץ עשו שמיטה. ולפי"ז לא היתה השמטה הראשונה אחרי שש שנים של חרישה וזריעה כדמיון שבת בראשית, אלא אחרי עשרים שנה של חרישה וזריעה, ולפי מה שנתבאר דשנת השמטה בשנים היא זכר לחידוש העולם כיום השבת בימים, אם כן כשם שיום השבת האמיתי הוא הבא אחרי ששת ימי המעשה כנ"ל ביש"מ, ה"ל שנת השמטה האמיתית צריך שתבוא אחרי ו' שני חרישה וזריעה. ומעתה לא נתקיימה שמיטה כתיקונה וכהלכתה מצוה כמאמרה אלא בשמיטה השניה שעשו לכניסתן בארץ, שהיא היתה אחרי שש שנים של זרע חריש וקציר, משא''כ שמטה ראשונה שהיתה אחרי עשרים שני עבודה בשדה. אלא ששמירת השמטה הראשונה היתה הכנה שיוכלו להיות משמרין שמטה שלאחריה אחרי ו' שנות עבודה בשדה.

ועפ"י זה יתבאר על נכון מה שהקדים הכתוב לומר ושבתה הארץ שבת לה' בטרם אמר שש שנים תזרע שדך וגו', דמצות הבורא יתברך לעשות שמטה לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, שתהיה שמירת השמטה אחרי שש שנים של חרישה וזריעת ובעבור כן צריך מתחלה לשמור שמטה ראשונה שאינה באה אחרי שש שנים של חריש וקציר אלא אחרי הרבה שנים כנ"ל, ואחרי שמירת שמטה זו, שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שלאחר שש שנים של זריעה וחרישה תוכל לקיים ולשמור שביעית כהלכתה וכתיקונת שהרי אז תהיה השמיטה אחרי ו' שנים של עבודת שדה וכרם והשתא א''ש דאין כאן מקרא יתר כלל, דמאמר ושבתה הארץ האמור ברישא דקרא מוסב על שמטה ראשונה שנצטוו ישראל להיות משמרין אחרי כ' שנים של חרישה וזריעה, ואח''כ שש שנים תזרע שדך וגו' ואחרי שש שנים של זריעה וחרישה ובשנה השביעית שבת שבתון וגו', שתהיה השמיטה הזאת השנית בשנה השביעית כשם שנאמר בשבת בראשית.

מאמר יד

בפתיחה לתלמידי הישיבה שנת ה'תשכ"ה לפ"ג

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. פירש"י ז"ל (והוא מתורת כהנים) מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני וכו'. וצריך טעם מדוע כתבה תורה בהר סיני במצות שביעית דייקא ללמדנו על כל המצוות שנאמרו כללותיהן ופרטיהן בסיני, ולא גלתה לנו דבר זה באחת משאר המצוות, ומשם נלמד לכל התורה.

ב) שבת לה', פירש''י ז''ל לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. והקשו המפרשים מדוע הזהיר הכתוב במצות שביעית דוקא שצריך לעשותה לשם ה', והלא בכל המצות כן הוא. גם מה שדימה מצות שביעית לשבת בראשית צ"ב, דלא נודע במה דמיין להדדי.

ג) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו', הדקדוק מבואר מה טעם הוצרך הכתוב להשמיענו היתר מלאכה בשש השנים, דהוה סגי אילו היה מודיענו איסור מלאכה בשביעית, ומכלל לאו אתה שומע הן.

ד) להלן בפרשה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את החבואה לשלש השנים. הקשה הרמב''ן ז"ל כי אין להם בית מיחוש לאמר מה נאכל בשנה השביעית, שהרי יש להם אסמים מלאים מתבואת השנה הששית, כמנהג בכל השנים לאכול כל שנה תבואת השנה הקודמת, אלא צריך לומר כי המקרא כמו מסורס וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, וכ"כ בעהתו"ס. ודוחק הוא לסרס המקראות. גם למה הוצרך הכתוב להודיע כי יאמרו מה נאכל, הלא כל כוונתו להשמיענו וציויתי את ברכתי.

ה) בתודת כהנים איתא וציויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, אין לי אלא בששית מנין בחמשית ברביעית בשלישית ובשנית יהו מספקות משנה לחברתה ת''ל בשנה. ולכאורה צ"ב שהרי הברכה האמורה כאן היא תשובה לשאלת ישראל מה נאכל בשנה השביעית, ומה שייכא הכא דרשת הת"כ שגם בשאר השנים תשתלח הברכה בתבואתם. וגם מה צורך להם בברכה זו, והרי בשאר השנים המה עוסקים בחרישה וזריעה כמנהגו של עולם, ובדרך הטבע תהיה להם תבואה כל צרכם.

ובטרם נבא לביאור הפסוקים נקדים לפרש מאמר הגמרא בברכות (כ"ח ע"א) תנא אותו היום (שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה במקומו) סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה ר''ג מכרח ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא איתוספו כמה ספסלי אמר ר' יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ד' מאה ספסלי וחד אמר ז' מאה ספסלי. הוה קא חלשה דעתיה דר"ג (כשראה שנוספו היום תלמידים רבים והיה דואג שלא יענש שמנעם בימיו מלבא) אמר דלמא ח''ו מנעתי תורה מישראל אחזו ליה בחלמיה חצבי חוורי דמליין קטמי (כלומר אף אלו אינם ראויים) ודחי גמרא ולא היא ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה. תנא עדיות בו ביום נשנית, וכל היכא דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה, ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בביהמ"ד שלא פירשו וכו'. ולענין דינא פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ת"ת (ה''א) כראב''ע, וכן פסק מרן הב"י בשלחנו הטהור הלכות ת''ת (סימן רמ''ז ס''ז). אמנם אף ר''א בן עזריה הסובר שיש לתת רשות לכל תלמיד ללמוד תורה ואין לחקור אחריו אם הגון הוא או לא, מ''מ איהו מיירי רק באדם שמעשיו סתומים, ואין ידוע מה בסתר לבבו, הטוב הוא אם לא, אבל במי שיודעים בו שמעשיו אינם כשורה, כולי עלמא מודו שאסור ללמדו תורה, כמבואר בדברי הרמב''ם ז''ל שם וז''ל, אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למועב ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו ואח''כ מכניסין אותו לביהמ''ד ומלמדין אותו. אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס וכו', ע''כ. וכתב עליו בכסף משנה וז"ל, אין מלמדין וכו' או לתם. כלומר שאין ברור לנו אם הוא טוב אם לאו, ולמד כן מדאמרינן בפרק תפלת השחר שהיה ר''ג מכריז כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ''ד ואסיקנא התם שלא הסכימו על ידו. ועיין בלח''מ שם.

והנה במאמר זה יש להתבונן דלכאו' מדוע החמיר ר''ג כ''כ בלימוד התורה שלא ללמד למי שמעשיו סתומין, והרי בכל איסורין שבתורה סמכינן אחזקת כשרות, ולמה לא נסמוך על כך בלימוד התורה. ועוד יש להקשות מהא דתנן במתניתין ריש מסכת אבות דאנשי כנסת הגדולה אמרו הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה וכו', ופירש הר"ע מברטנורא ז"ל לאפוקי מרבן גמליאל דאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ''ד, קא משמע לן שמלמדין תורה לכל אדם, ואין צריך לבדוק אחריו, ובלבד שלא יהיה ידוע שמעשיו מקולקלין וסאני שומעני'. הרי לנו דאנשי כנה''ג ס''ל שאין צריך לבדוק בתלמידים, ולא מסתברא למימר שיחלוק ר''ג על אנשי כנסת הגדולה, וצריך להבין דעתו בזה.

גם ראוי להבין מה שהושיב ר"ג שומר הפתח לשמור שלא יכנס לביהמ''ד תלמיד שאין תוכו כברו, מנא ידע האי שומר להבחין בפנימיות האדם אם הוא בר לבב או לאו. ואין לומר שצפה ברוה''ק, שהרי תורה לא בשמים היא, ואין לפסוק הלכה עפ''י רוה''ק. ועוד לא מסתברא למימר כי שומר הפתח היה בעל רוה"ק, ועל פיו נכנסו התלמידים ברוה"ק שעליו, שהרי לא ר"ג עצמו היה שומר הפתח אלא שלוחו, ומנא ידע. עוד יש להפליא איך היתה כזאת שרבו כ''כ התלמידים שאין תוכם כברם, שנתוספו בב"א שבע מאות ספסלי, וזה לכאורה נגד המציאות, ומאין נמשך לתלמידים אלו טעות זה ח"ו שיהיו מחובשי ביהמ''ד ולא יהיה תוכם כברם.

ונראה לבאר שיעת רבן גמליאל דס''ל כי חמור לימוד התורה משאר דברים, דאף דבשאר דברים סמכינן אחזקת כשרות בלימוד התורה לא סמכינן עלה, וכהא דאמרינן בירושלמי סוטה (הובא בתוס' סוטה כ''א ע"ב) ישרפו ד''ת ולא ימסרו לנשים, ע''כ. הרי דאף דסמכינן על הנשים לענין איסורי כריתות שהאמינה אותן תורה, אף על פי כן בלימוד התורה אסורין הן משום דחיישינן שיוציאו דברי תורה לדברי הבאי, וס"ל לר"ג דכיון שלימוד התורה הוא ענין חמור כ''כ, יש לחוש בו ביותר ואין לסמוך על החזקה. והוא דוגמת הא דכתבו התוס' בריש יומא (ד''ה וחכ''א) שבכהן גדול שכפרת כל ישראל תלויה בו חיישינן אף נגד חזקה. וה''נ מלימוד תורה לתלמידים שאינם הגונים יכול לצמוח מכשול נורא לכל ישראל, וכמ''ש הרמב''ם ז''ל (בפ''ה מה' ת''ת ה''ד) וז''ל, וכל תלמיד שלא הגיע להוראה וכו' עליו נאמר רבים חללים הפילה וכו' ואלו התלמידים קטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדון ולהורות בישראל הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאו' וכו', עכ''ל.

והנה ידועה המחלוקת שבין הרמב''ם להראב''ד ז''ל בענין אי סמכינן אחזקת כשרות, דהרמב''ם ז''ל כתב בפי''א מהלכות מאכלות אסורות הכ"ה דבזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחים היין מכל אדם מישראל ואין חוששין, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שמוחזק בכשרות, עכ''ד. ומקור דבריו ממתני' בע''ז (פ' א''מ דף ל"ט ע"ב). וכתב עליו הראב''ד ז''ל זו אינה משנה, שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור, אא"כ נחשד. וכתב בכסף משנה בשם הרשב"א בתשובה שטעם הרמב''ם ז''ל דס''ל דהא דאיתא בהך ברייתא דאין לוקחין בסוריא אלא מן המומחה לאו דוקא סוריא דה''ה לכל חו''ל וכ''ש הוא אף ארץ ישראל בזה''ז דינו כחו''ל, וכ"כ ה"ה בפ''ג מהלכות אלו, עכ"ד הכס"מ ז"ל. ועפ''י דרכו של הרמב''ם ז''ל י"ל כי בדורם של אנשי כנסת הגדולה עדיין היה הדור ראוי, והיתה לכל ישראל חזקת כשרות, על כן לא היה צורך לחפש ולבדוק כל תלמיד אם ראוי והגון הוא ללמדו תורה, דמוקמינן ליה אחזקת על כן אמרו אנשי כנה"ג והעמידו תלמידים הרבה דכל מי שנפשו חשקה בתורה הרי זה בא ולמד. אכן בימי רבן גמליאל שהיה אחר החרבן כבר לא היה הדור הגון כ''כ. ואפ''ל דס''ל לר"ג דאחר החרבן כבר נ כשרות, ולכן אין ללמוד תורה אלא למי שיודעין בו שתוכו כברו, ולפיכך מנה ר"ג שומר הפתח למען יבחין ויתבונן במהות התלמידים, אם תוכם כברם והם ראויים להכנס לבית המדרש, אבל ר"א בן עזריה פליג עליה וס"ל דכל מי שמעשיו סתומים מלמדים אותו תורה, דאכתי סמכינן על חזקת כשרות.

ולדרכנו ביארנו מאמר הגמרא (ברכות ל"ב ע"א) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת, ופריך וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית, ומשני מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת, ופירש"י ז"ל תורתן משתמרת בתוך לבם שאין תלמודם משתכח. וגדולה מזו גרסינן בירושלמי ברכות מתוך שחסידים הם ברכה ניתנת בתורתם וברכה ניתנת במלאכתם. הרי דלא זו בלבד שתורתם משתמרת אלא שתכנס בה ברכה ותתרבה. והנה בשולחן ערוך או''ח (סימן צ''ג סעיף א') איתא ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל וכו' ע''כ. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו דאע"ג דבכל מקום דקאמרינן שעה אחת פי' אפילו שעה מועטת, הכא פירושו שעה אחת מי''ב שעות שביום. אמנם כתב המג"א ז"ל דכל זה דוקא לחסידים אבל לשאר העם די בשעה מועטת. וביאור הדבר דלכאורה מדוע נקטה הברייתא חסידים הראשונים, הלא ודאי שכן עשו גם התנאים והאמוראים בדורות שלאחריהם, והיה ראויי שיאמר הלכה שצריך לשהות שעה אחת קודם התפלה.

אך לפי"מ שביארנו כי לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שבזמן אנשי כנה"ג היה הדור כשר, ולפיכך אמרו העמידו תלמידים הרבה, ואין צורך לתור ולבדוק אחריהם את מעשיהם כשורת דמוקמינן להו אחזקת כשרות, משא''כ בימי ר"ג כבר נתקלקלו הדורות, ולפיכך לא סמך על חזקת כשרות, אלא מנה שומר הפתח לבדוק כל תלמיד ותלמיד אם ראוי הוא ללמדו תורה. ועל אנשי אותם הדורות הראשונים שהיו מעשיהם הגונים ומתוקנים אמרו חז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפלה, כי בזמנם היו כולם אהובים כולם ברורים, וכברה כן תוכם זך ונקי, ולפיכך ראויים הם לשהות שעה אחת קודם התפלת ולהתבונן ברוממות הא-ל כדי שבכך ישיגו מדרגות נשגבות יותר, ותהיה תפלתם זכה וברה לשוכן מרומים, אבל לא כן הדורות האחרונים, שאם תתן תורת כל אחד בידו, שישער בנפשו אם חסיד הנהו, יש לחוש כי ירום לבבו ויתגאה לאמור לפי מעשי ראוי אני להתנהג כמנהג החסידים השוהים שעה אחת קודם התפלת ויפוק מיניה חורבא, כי יבואו לבלות הזמן בדברי ריק והבל, ואין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה, וכמ"ש הרמב''ם הל' איסו"ב (פכ"ב הכ''א) ע''כ הקפידו חז"ל שלא לאמר ד''ז בתורת הלכה פסוקת אלא דקדקו לאמר כי כך היה מנהג חסידים הראשונים דוקא, כי להם היה נאה ויאה לשהות שעה א' קודם התפלת שנתעלו הרבה באותו הזמן, והיתה תפלתם בכוונה שלמה יותר, אך לא כן בדורות אלו חלושי המוח וקצרי השכל אין לנהוג כן, ודי לשהות בהתבוננות שעה מועטת לפני התפלת ולהרבות קודם התפלה בלימוד התורה.

ולבאר מה שדקדקנו לעיל כיצד היה ביד שומר הפתח כח הבחנה להכיר פנימיות האדם ולהבחין אם התלמיד תוכו כברו אם לאו, נראה עפ"י הא דאיתא בסנהדרין (דף כ"ה ע"א) ההוא טבחא דאשתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה פסליה ר' נחמן ועבריה אזיל רבי מזייה וטופריה (פירש"י הגדיל שערו וצפרניו לנוול עצמו לעשות תשובה) סבר ר' נחמן לאכשוריה אמר ליה רבא דלמא איערומי קא מערים, אלא מאי תקנתיה כדר' אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו (דתשובה דהתם לאו ערומי הוא) ויחזיר אבידה בדבר חשוב (דכיון דמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון) וכו'. והעלו הפוסקים דהא דאמרו ז''ל שילך למקום שאין מכירין וכו' ויחזיר אבידה הוא לאו דוקא, דה''ה כל מעשה המוכיח כי עשה תשובה בפנימיות לבבו מהני, כגון בעושה דבר טוב שידוע שאין לו כל הנאה בו וטהורה מחשבתו מכל פנית שהוא עושהו בצנעה אזי הוכיח סופו על תחלתו כי עשה תשובה אמיתית בפנימיות לבו.

היוצא מזה כי ניתן להבחין במעשי האדם אם לבו לשמים או אם עושה לשום פנית כי אם המעשה הטוב שהוא עושה הוא מתנגד לטובתו ולהנאתו, אזי איכא הוכחה חותכת כי כוונתו לשמים. ועז"ה פירוש ק''ז זלה"ה בישמח משה פרשת קדושים נוסח קדושת כתר כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו לעומתם ברוך יאמרו, והקושיא ידועה דמעיקרא אמר כבודו מלא עולם, ואח''כ אמר משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו. וגם מה הוא לעומתם. והנ"ל דהנה "כנגדו'' הוא הסותר והמתנגד, וכמו שדרשו עזר כנגדו, וכן מרגלא בפומיהון דאינשי צד שכנגדו, ותיבת לעומתם פירושו כמו לנגדם. והנה כל הנבראים אומרים שרוצים בכבוד ה', אך יש שקר ואמת וממוצע בין שקר לאמת, דהיינו המתדמה, והמופת אם בשעה שכבוד שמים הוא לנגד כבודו הוא מבטל כבודו לנגד כבוד שמית אזי הוא באמת. והיינו כבודו מלא עולת כי כולם אומרים שרוצים רק בכבודו, אבל אם היה הכל אמת כבר היה מתקיים ונגלה כבוד ה' וכו', לכך שואלין זה לזה איה מקום כבודו באמת, ובאה התשובה לעומתם ברוך יאמרו, ר"ל שהן מברכין כבודו בענין שהוא לעומתם ר"ל לנגדם, אז הוא אמת מקום כבודו, אבל אלו שאין משגיחין על כבוד שמים במה שהוא לנגדם אין אצלם מקום כבודו, עכ"ד הישמח משה זלה''ה.

ובדרך זו יובן מה שנמנעו תלמידים רבים כ"כ מלבא לבית המדרש בימי רבן גמליאל, כי הנה שומר הפתח אין לו אלא מה שעיניו רואות והוא בחן כל תלמיד עפ''י מעשיו, וכהא דאמרינן לעיל כי בזאת יבחן אם הוא עושה מעשיו לשם שמים אף במקום שהדבר מתנגד לטובתו ולהנאתו, הרי זה מוכיח כי הוא נוהג כשורת וראוי והגון הוא ללמוד תורה, אמנם מי שהוא מצניע לכת לא היתה ביד שומר הפתח לעמוד על תכונתו אם כשר הוא, כי מנא ידע תכונת האיש ומעשהו בעוד הוא מסתיר מעשיו ומכסה אותם. ועפ"י זה מובן מה שנתוספו ז' מאות ספסלי בבית המדרש כשהעמידו את ראב"ע לנשיא, כי הם היו אותם התלמידים שהתנהגו בהצנע לכת, ולא ידע שומר הפתח לעמוד על מיבם, ולדעת אם מעשיהם כשורה, ולא הניחם להכנס לביהמ"ד בימי ר"ג. ולא באו ללמוד תורה אלא התלמידים שמעשיהם גלויים ומוכיחים עליהם כי פנימיות לבם זך וברור להשי"ת. והוא ע''ד מה שנמצא בסדורים ב' נוסחאות בתפלת יש גורסים לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי וי"ג בסתר ובגלוי, וכ' ע"ז ק"ז זלה"ה בישמח משה פ' נח וזל"ק, הנה לפי השקפה ראשונה העושה בסתר משובח יותר מן העושה בגלוי, לפי שהעושה בסתר אינו עלול להתערב בו סיגים ממלאכת החונף, לכן נוסח אשכנזי הוא לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי, אבל נוסח ספרד הוא לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, והוא נכון לענ"ד דאם עושה בגלוי ובפרסום מעש"ט כמו בסתר בלי מחשבות חוץ הוא המדרגה הגדולה שבגדולות, והיא העבודה האמיתית, שבסתר דבר קל הוא להיות זך בלי סיג, אבל בפרסום ובגלוי דבר קשה מאד הוא, ועל אופן זה הוא חיוב עבודה שלא ישקוט ולא ינוח מעבודתו ית' הן כשהוא לבדו ואין איש אתו והן כשהוא בתוך ריבוי עת עכל"ק. וכעין זה ה''נ שבח ומעלה יתירה היא לאותם התלמידים שהיו יראי השם באמת גם בגלוי, ולא היתה בלבם כל פנית והם זכו ללמוד תורה גם בימי ר"ג, משא''כ אותם שהתנהגו בסתר אף שהיו יראי ה' באמת, מ"מ לא ניכרה יראתם בחוץ, ומאן מפיס אם לבם טהור בלתי לה' לבדו. ואח"כ בימי ראב''ע נתקבלו גם תלמידים אלו, דהוא מיקל יותר, וס"ל דמותר ללמוד תורה גם למי שמעשיו סתומים, אבל דבר זה ברור ללא צל של ספק כי מי שמתנהג שלא כהוגן אסור ללמדו תורה אף לשעת ראב"ע, וכאמרם ז"ל (חולין קל"ג ע"א) המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס. וכמו שביאר הפרישה (הלכות ת"ת רמ"ו) כונת המאמר הזה דגם הזורק אבן למרקוליס הזורק סובר שהוא מבזה בכך את הע''ז ואין בידו כל עון, אבל אין הדבר כן, אלא הריהו חייב כעוע''ז דעבודתה בכך, וה"נ המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון חושב כי טובה הוא עושה לו, ואינו כן אלא התורה נהפכת לו לסם המות.

ומהכא חזינן עד היכן הדברים מגיעים, וכמה חמור הוא ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון. אמנם לפי זה יש מקום לחקור מה יעשה התלמיד שדרכיו מקולקלים, והוא יודע בעצמו שאינו הגון, האם ישב בדד וידום, שהרי אסור לרב ללמדו תורה. ונראה דהנה לא מצאנו בדברי הפוסקים אלא שאחרים אסורים ללמדו תורה אבל אם הוא עצמו רוצה לשוב מדרכו הרעה ולתקן מעשיו, ודאי טובה גדולה היא לו שיעסוק לעצמו בתורה, כי המאור שבה יחזירו למוטב. אך אם אינו לומד לכוונה זו שע"י לימודו יישר דרכיו, אזי מוטב לו שלא ילמוד כדאמרינן (ברכות י"ז ע"א) כל הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ועוד שעד שלא למד אינו אלא שוגג, אך אם ילמוד ואעפי''כ יהיו מעשיו מקולקלים הריהו מזיד, ומוטב שיהיו שוגגין. והחי יתן אל לבו לשמור עצמו ולתקן מעשיו, כי לב יודע מרת נפשו, לאיזה סוג הוא שייך, ואם אינו בכלל אותם שאסור להם להכנס לביהמ''ד ללמוד תורה.

וכבר ביארנו דברי המשנה במסכת אבות (פ''ג מ''ו) רחב''ד אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, והקשו המפרשים דמשנה זו סותרת אל דברי הלל (פ''ב מ''ה) אין בור ירא חטא, הרי שלמדרגת ירא חטא אי אפשר להגיע אא''כ קדמה לה לימוד התורה, וכיצד יתכן להקדים יראת חטא לחכמה. והר"ע מברטנורא תירץ דהא דתנן שצריך להקדים יראת חטא לחכמה היינו במחשבה, שיחשוב בשעת הלימוד שהוא לומד ע"מ שיגיע למדרגת ירא חטא, אבל בפועל א"א להגיע למדרגת ירא חטא כי אם ע"י לימוד התורה, דאין בור ירא חטא, עכ''ד ז"ל. ועדיין לא העלה בדבריו ארוכה לסתירת המשניות, שהרי במתני' תנן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, משמע שצריך שתקדם היראה לחכמה בפועל ולא במחשבה בלבד.

ונראה ליישב עפ"י מ"ש היפ''ת בפרשת בראשית ע''ד המדרש (פ"א ה') ששה דברים קדמו לבריאת העולם וכו', דאין הכוונה שענינים אלו קדמו בזמן לבריאת העולם, אלא שהם קודמים במעלה ובחשיבות אל העולם, כלומר שהם עיקר ותכלית הבריאה אע''פ שלא קדמו לבריאת העולם בזמן. ובדרך זה תתבאר כוונת המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', בהקדם עוד מה שכתב בשו"ע התניא הלכות ת''ת (פ''ג בקונטרס אחרון) לבאר באריכות ששני מצוות יש בתלמוד תורה, חדא היא מצות והגית בו יומם ולילה, ומצוה זו אפשר לצאת גם בק''ש שחרית וערבית, ועוד מצוה איכא בתלמוד תורה והיא מצות ידיעת התורה, ללמוד ולדעת כל חלקי התורה על בוריין, ובזה החמירו כ''כ בעון ביטול תורה, ות''ת כנגד כולם, ורק מצות והגית בו יומם ולילה נדחית מפני מ''ע שא"א לקיימה ע"י אחרים, ולא מצות ידיעת התורה דעדיפא מיניה, עיי''ש שהאריך. והנה מצות ידיעת התורה היא לדעת כל ההלכות על בוריין להלכה ולמעשה (ועיין בספרי ויואל משה מאמר לה"ק סימן ל''ו), נמצא כי עיקר מצות ת"ת היא בזמן שהאדם לומדה ע''מ לשמור ולעשות, משא''כ הלומד תורה ואין כוונתו רק לדעת חכמת התורה ולא לקיים מה שלמד, מה ערך יש לתורתו, וסופה בטלה. וזהו שאמרו ז''ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, פי' שיראת חטאו קודמת אצלו בחשיבות ובמעלה לידיעת החכמה מצד עצמה, והיינו שבלימוד התורה תכלית ועיקר כוונתו הוא לשמור ולעשות, כי הוא ירא את ה' ובמצוותיו חפץ מאד, ועליו לדעת האסור והמותר הטהור והטמא, למען ידע להזהר בהם, אזי חכמתו מתקיימת. אבל מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו, כלומר שעיקר תכלית הלימוד אצלו הוא לדעת החכמה, ולא למען תכלית תורה שהיא תשובה ומעשים טובים, אזי אין חכמתו מתקיימת.

ובאופן אחר יש ליישב הא דתנן באבות כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת שלא יסתור לדברי הלל דאמר אין בור ירא חטא, עפ''י מה דאיתא במד"ר פרשת ויקרא (פ"ב א') בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהן מאה, מאה למשנה יוצאין מהם עשרה, עשרה לתלמוד יוצא מהן אחד הה''ד (קהלת פ"ז) אדם אחד מאלף מצאתי ע"כ. ופירש במת''כ יוצא מהן אחד, להוראה. וכן הביא רש''י ז"ל בקהלת עה''פ אדם אחד מאלף מצאתי דרשת המדרש הנ''ל וז''ל, בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראוי למשנה אלא מאה ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאין מהן לגמרא כ"א עשרה ואותן עשרה שנכנסו לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה הרי אחד מאלף, עכ''ל רש"י ז''ל. ולכאורה צריך ביאור שאם אין יוצא להוראה כי אם אחד מני אלף מה צורך שיכנסו כל האלף לביהמ"ד, ואפשר לומר כי יש צורך שיכנסו כל האלף לביהמ''ד, כדי שתהיה להם ידיעה בתורה לדעת מה לשאול את האחד שיצא להוראה.

אמנם יל''ד בלשון הכתוב דאמר אחד מאלף מצאתי, מדוע נקט מצאתי בהיסח הדעת כדרך מציאה, יותר היה ראוי שיאמר אחד מאלף ראיתי. ואפ''ל עד שפי' ק''ז זלה''ה בתפלה למשה (תהלים קי"ט) על מאמר הגמרא (מגילה דף ו' ע"ב) יגעתי ומצאתי תאמין, דלכאורה קשה איך נופל לשון מציאה אחר היגיעה הלא מציאה באה בהיסח הדעת, ותירץ דלפעמים האדם מייגע עצמו בדברי תורה ואינו מוצא אותה מיד, ולאחר זמן מבין אותה בלא יגיעה ונראית לו כמציאה שהוא באה בהיסח הדעת אבל באמת הוא בא מכח אותה היגיעה, עכ''ד הקדושים. וה''נ יתבאר כה''ג דעל כן נקט אחד מאלף "מצאתי'' דייקא, כי גם השגת התורה של אותו תלמיד שיצא להוראה היא בבחינת מציאה הבאה בהיסח הדעת, דאף שבשעת היגיעה לא זכה להשיג כראוי, מ''מ ע"י היגיעה יזכה להשיגה לאחר זמן. או יאמר קרוב לזה עפ"י מה שכתב היפה תואר בהא דאיתא במד"ר פ' יתרו (פכ"ח א') עה''פ עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם (תהלים ס''ח) יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת''ל לקחת מתנות באדם בלקיחה נתנה לו יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת''ל מתנות במתנה נתנה לו, ע''כ. ודייק ביפה תואר דלכאורה הני מילי סתרי להדדי שאם התורה לקוחה אצלו בקנין אם כן אינה מתנה ואיך אמר לקחת מתנות, וביאר דהנה האדם צריך לייגע וליתן כוחותיו על התורה שמתשת כוחו במיעוט שינה ושיחה ותענוג, אך מה יוכל להשיג בכוחותיו מהתורה שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים לזה נמשלה התורה למתנה שאם יתיגע כל צרכו בתורה היא נתנת לו במתנה. כי רוח ממרום יערה על העוסק בתורה להישירו אל האמת, ושישיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג עפ"י יגיעתו. וזהו שאמר הכתוב לקחת מתנות באדם, כי אף אם האדם מייגע עצמו בתורה, וקנין היא אצלו, כי לקח אותה במיטב יגיעתו ועמלו, יזכה להשיג בתורה הקדושה השגות אשר לא היה משיגם בכח יגיעתו, והשגות אלו נתונים נתונים המה לו במתנה, ונמצא כי בתורה הקדושה תרוייהו איתנייהו, שהיא מקח וגם מתנה, עכ''ד. ובדרך זה יבואר מאמר שלמה המע"ה אדם אחד מאלף מצאתי, נקט לשון מציאה להודיע כי אותו האחד מאלף שיצא להוראה זכה להשיג בתורה הקדושה השגות שהם כמציאה אצלו, דהיינו שלא היה ביכולתו להשיגם בכח יגיעתו, יזכהו ה' ע"י יגיעתו למתנת חנם, שישיג בתוה''ק יותר מן הראוי לו להשיג בכח יגיעתו.

ועל פי הדברים האלה נבא ליישב שלא יקשה על הך מתני' דכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת מדברי הלל דאמר אין בור ירא חטא, כי הנה גם הך מתני' מודה לדברי הלל דאין בור ירא חטא, ובהכרח שיעמול אדם בתורה כדי שחכה להגיע ליראת חטא. אמנם מה שעסק בתורה בטרם הגיע למדרגת ירא. חטא לא סגי שיהיה לתורה זו קיום, כי מאחר שלא היה העסק מתוך יראת חטא באמת אין הוא זוכה לסייעתא דשמיא שתכנס הברכה בתורתו וחכה להשיג בה מתנות חנם, ונמצא שאין בידו כי אם מה שנתעמל ונתייגע בלבד, ובהשגה זו בלבד לא סגי שיהיה לתורתו קיום, כי קצרה בינת האדם מהשיג בשכלו עומק התוה"ק, וסופו לאבד גם מה שהשיג ביגיעתו. ולפיכך אחר שעסק בתורה והגיע ליר"ש עליו להוסיף עמל בתוה''ק, ואז יזכה להשיג בה השגות נפלאות בדרך מתנה ומציאה, ובאמצעות השגות אלו יהיה לתורתו קיום. וזהו שאמר התנא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כלומר שחכמת התורה תהיה לה קיום וברכה אצל האדם רק אם קדמה לה יר''ש, וכמבואר כי יראת ה' היא חכמה שבזכותה יזכה למתת אלקים, ולהשגות נפלאות בתוה''ק, שעל ידן יהיה לחכמתו קיום והעמדה. ולא כן התוה''ק שלמד בלא יראת חטא, כי לא חכה בה להשגות אלו, ואין לו אלא מה שהשיג בדרך היגיעה, ואין בכך די לקיום תורתו באין בידו אותה ההשגה בדרך מתנה.

פירות הנושרים מכל האמור כי כל אחד ואחד חייב להשגיח על עצמו, ולהיות שומר הפתח שלו, והעיקר היא שתהיה יראתו קודמת לחכמתו, והיראה היא הפתח להשגת התורה כדאיתא בגמרא (שבת ל''ה ע"א) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונים לא מסרו לו בהי עייל, ע''כ. ורק אם הוא משגיח על עצמו ומשרים בקרבו יראת שמים ומדות טובות ומעשים טובים תורתו מתקיימת ומתברכת. וכל מי שזוכה להצליח בלימודו ולהיות ת"ח מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, וגם מי שאינו מגיע לכלל גדר ת"ח עכ''פ יהיה מאותם האלף הנכנסים לבית המדרש, באופן שיהיו מעשיו מתוקנים, ויתרבה כבוד שמים על ידו, וח''ו לא יהיו בינינו כאלו שצריך למנות שומר הפתח למנעם מבית המדרש.

ועתה נחזור לענין ראשון מה שדקדקנו בפרשתינו בדברי הכתובים במצות שביעית. בהקדם מה שכתב הרחיד''א ז''ל בספר חומת אנך עה''פ שש שנים תזרע שדך וגו' כי גם זה מצוה, ע''ד מ"ש רבא לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, דבחדשים אלו עסקו בעבודת שדה וכרם (ברכות דף ל"ה ע"ב), ולפי זה נמצא כי שני חדשים בכל שנה היו בטלים מלימוד התורה, ולזה בשמטה שנה אחת י"ב חודש, תמורת שני החדשים שבעלו בכל שנה מהששה שנים. וז"ש ובשנה השביעית שבת שבתון וגו' שבת לה', דשנה זו מקודשת לה', לפרוע הי''ב חדשים שני חדשים בכל שנה מהששה שנים, עכ''ד. ועפ''י זה תתבאר היטב דרשת התורת כהנים (קושיא ה') מתיבת בשנה דבכל שנה בשנה תשתלח ברכה בתבואתם, כי אמנם היו צריכים לברכה בכל שנה, שהרי לא עסקו בעבודת שדה וכרם כי אם ב' חדשים בשנה, ובדרך הטבע לא די בכך לעשות תבואה כל הצורך, על כן שלח ה' את הברכה שתספיק להם התבואה, ויוכלו לעסוק בתורה בשאר חדשי השנה. ומלבד זאת נשתלחה ברכה מרובה בתבואת הששית, כדי שתספיק לשלש השנים, משום שבשנת השביעית היו בעלים לגמרי מעבודת שדה וכרם, ולא עסקו אלא בתוה"ק, להשלים את ב' החדשים שבכל שנה שהיו עסוקין במלאכתן. ואתי שפיר דדריש ממאה"כ וציויתי את ברכתי בשנה הששית שתשלח ברכה בכל שנה, דשייכא ברכת כל שנה ושנה לברכת שנת השביעית, כי גם בשאר השנים צוה ה' את הברכה מאותו הטעם ששלח את הברכה בשביעית, שהרי בכל שנה היו בטלים ממלאכה במשך השנה ועסקו בתורה, מלבד ביומי ניסן ותשרי. ואפ"ל כי בדברי הת"כ רמוז גם שתשלח הברכה בתורתם וישיגו בה השגות רמות, יותר מכפי מה שהיו יכולים להשיג לפי עמלם ויגיעתם.

ונבא לבאר דברי רש"י ז"ל עה"פ שבת לה', לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. דהנה בגמ' (פסחים ס"ח ע"ב וכ''ה בביצה ט"ו ע"ב) פליגי תנאי ר"א סבר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ואמר ר' יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם.

ואיתא התם אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מ"ט וקראת לשבת עונג וגו' (ישעי' נ"ח) ע''כ. והנה המג"א בריש סימן רמ"ב הביא דברי הספר עולת שבת שפירש דדברי רבה הללו אינם אלא לר' יהושע דס"ל ביו"ט חלקהו חציו לה' וחציו לכם, על כן אמר רבה דבשבת איהו נמי מודה שצריך להיות רובו לכם יותר מלה', משום שנאמר וקראת לשבת עונג (ולפי דברי הע"ש הגירסא היא הכל מודים בשבת דבעינן לכם ותיבת נמי ל"ג), משא''כ ר''א סבר בשבת נמי כמו ביו"ט או כולו לה' או כולו לכם. וכתב עליו המג"א ז''ל, ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר דהא כתיב ג"כ שבת לה' אלקיך (וא''כ מדוע צריך להיות רובו לכם ה"נ יש לדרוש כמו גבי יו"ט דאיכא תרי קראי חד וקראת לשבת עונג וחד שבת לה' אלקיך ונאמר חציו לה' וחציו לכם) אלא ה''ק אע"פ דר"א פליג ביו''ט ואמר או כולו לה' וכו' אבל בשבת מודה דבעינן נמי לכם, עכת''ד המג'א. ומכאן למדנו דמדכתיב שבת לה' אלקיך ילפינן דבעינן ביה כולו לה', אלא דאית נמי קרא אחריני וקראת לשבת עונג ע"כ צריך להיות נמי לכם בשבת, וא''כ במצות שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' יש לדרוש שתהיה שבת זו כולה לה' ללימוד התורה. וז''ש רש''י ז''ל שבת לה' לשם ה', כלומר בלתי לה' לבדו ולא לצרכיכם הגשמיים, כשם שנאמר בשבת בראשית, דכתיב בה שבת לה' אלקיך דמשמעו ללמוד תורה. אלא דבשבת איכא קרא אחרינא דבעינן נמי לכם, משא"כ בשביעית דלית לן אלא מקרא זה בעינן ביה כולו לה'.

וליישב דברי רש"י ז"ל מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, נראה לומר דהנה איתא במד"ר (ויק''ר פ''ב א') כי משרע''ה למד בארבעים יום שהי' בהר סיני את התורה כולה תושב"כ ותושבע''פ עם כללותיהן ודקדוקיהן וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ודבר זה הוא למעלה מהשגת שכל האנושי, שנתברכה תורתו של משרע"ה, והוא מפלאות תמים דעים ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. וראה זה דבר פלא שכתב הרחיד"א ז"ל בספרו שם הגדולים שכל מה שקבל הרב ר' חיים ויטאל ז''ל מהאריז''ל היה במשך שנה אחת וקצת ירחים, והם שנת של"א של''ב עד יום ה' אב שנלקח ארון האלקים בעוה''ר זי''ע. והוא פלא והפלא במשך זמן קצר כזה לערך עשרים חדשים קבל כל כך רזין טמירין נוראים ונפלאים שהוא חוץ לדרך העבת אלא האריז''ל השקהו להרב ר' חיים ויטאל ז"ל מבארה של מרים בים טבריה ונתיישבה החכמה בקרבו, עכ"ל הרחיד"א ז"ל (ועיין גם בדבריו שם מ''ש מדברי הילקוט גבי דהמע"ה). וזהו גם כן מעין בחינה זו שנתברכה תורתו בדרך נס. והנה מצינו גם במצות שמטה שנתברכה תורתם בדרך נס כמבואר, וגם במלאכתם שרתה הברכה. וזה אפ"ל בדברי רש"י ז"ל דילפינן ממצות שמטה שהתורה מתברכת בדרך נס, וזהו שדרשו דמשמטה ילפינן לכל התורה שנאמרה למשה במ' יום בכללותיה ודקדוקיה, ואין תימה בכך, כי בדרך נס היה הדבר, וראיה משמטה שהתורה מתברכת בדרך נס, והחלק יעיד על הכל.

אמנם במה דברים אמורים אם האדם מייגע עצמו בתורה, שאז הקב"ה משפיע לו השפעות התורה בדרך מתנה ומציאה, ועיקר הדבר הוא שתהא התורה בלולה ומתובלת במצוות ובמעשים טובים ובמדות טובות. ועיקר הכל הם ימי הבחרות, שכל דבר שאינו הגון עושה פגם גדול בנפש האדם. וכתב הרמ"א ז"ל (או"ח סימן שמ"ג ס''א) קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו בהגיע לחינוך, כי גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י"ע). ומה בקטנותו שאינו מצוה ועומד כך, עאכו"כ בימי הבחרות שהוא מצוה ועומד בכל המצוות כמה זהירות הוא צריך שלא יפגום. ומי שמשגיח על עצמו בבחרותו צדקתו עומדת לו בזקנותו, משמח את המקום משמח את הבריות, ואומרים עליו אשרי מי שגדל בתורה. כן יעזור לנו השי"ת להרחיב גבולי הקדושה ללמוד וללמד לשמור ולקיים, להרבות כבוד שמים, ולרומם קרן התורה וישראל. ונזכה לביאת בן דוד ולהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.

מאמר טו

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וגו', ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך כי אני ה' אלקיכם. יש להתבונן מה טעם הפסיק הכתוב בטרם כילה לדבר מענינא דשמטה לכתוב פ' וכי תמכרו ממכר וגו' דמיירי בדיני אונאה, ואח"כ חזר לענינא דשמיטה באמרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי וגו', הלא מן הראוי היה שיסיים בתחלה פרשת וכי תאמרו וגו', דמיירי בענינא דשביעית גופא, ואח"כ יכתוב פרשת וכי תמכרו ממכר וגו'.

ב) וביותר יש לתמוה עפ''י מה שכתב רש"י ז"ל בסוף הפרשה דפרשיות הללו על הסדר נאמרו בתחלה הזהיר על השביעית ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו לכך סמך ליה וכי תמכרו ממכר, לא חזר בו סוף מוכר מאחוזתו לא חזר בו סוף מוכר ביתו וכו'. ומקור דברי רש"י ז''ל אלו הם מגמרא (קידושין כ' ע"א) דא"ר יוסי ב"ר חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו וכו'. עכ''פ מבואר שהקפיד הכתוב על סדר הפרשיות, ומדוע איפוא הפסיק באמצע פרשת השביעית וכתב דיני אונאה במקח וממכר, דאם להשמיענו דרשה זו דהמחלל את השביעית סופו מוכר מטלטליו וכו' הוה סגי שיכתוב פרשתא דאונאה אחרי שסיים פרשתא דשביעית, וצ"ע. ולא ראיתי למפרשי התורה שיעירו בזה.

ג) בתורת כהנים איתא אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון יכול זו אונאת דברים כשהוא אומר אל תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמורה הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון, ע''כ. והקשה הר''א מזרחי ז"ל דמה הכריחם לחז''ל למילף באם אינו ענין דאל תונו דכתיב ברישא מיירי באונאת ממון, והלא בלאו הכי נמי איכא למשמע דבר זה מגופא דקרא דמיירי באונאת ממון, שהרי מכיון דתחלת דברי הכתוב הם וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו וגו' פשיעא דבאונאת ממון דשייכא במקח וממכר קא משתעי.

ד) במד"ר (פל"ג) איתא וכי תמכרו ממכר לעמיתך הה"ד (משלי י''ח) מות וחיים ביד הלשון וכו' מות מכאן וחיים מכאן וכו'. ומייתי עובדא דרבי עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים התחילו בוררין ברכין ומניחין הקשים א"ל כשם שאתם בוררין את הרכים ומניחים את הקשים כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר. עוד איתא במד"ר התם (אות ב') הה"ד (עמוס ז') והנה ה' נצב על חומת אנך על שורא דאוניתא (פי' במת''כ שורא דאוניתא זה התרגום של חומת אנך דאוניתא לשון אונאה) וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר. ולהלן שם איתא דכיון שבא אהרן לייחס את ישראל הונו אותו ואמרו לו אתה מיחסנו עד שאתה בא ליחסנו לך ויחס את בניך אלעזר בנך למי הוא נשוי וכו' מבנות פוטיאל, כיון שראה הקב"ה שהיו מזלזלין בו התחיל מיחסהו הה"ד פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו', לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר. ובתר הכי מייתי מה שנענש אביה מלך ישראל בעבור שהונה את ישראל בדברים ע"ש, ומסיים והרי דברים ק"ו ומה אם המלך ע"י שהונה מלך כמותו ענשו הכתוב מי שהונה את חבירו עאכו"כ לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר וגו', עכ"ד המד"ר. מכל דרשות אלו מפורש יוצא דדעת המד"ר לדרוש רישא דקרא דוכי תמכרו ממכר וגר אל תונו איש את אחיו דמיירי באונאת דברים, שהרי כל דרשות אלו דמייתי המד"ר מיירי באונאת דברים בלבד, ובכולהו מסיים לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר, ולא מייתי סיפא דקרא דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, וכ"כ היפה תואר ז"ל להדיא דהמד"ר מוקי אזהרת אל תונו איש את אחיו באונאת דברים, והא דכתיב בסיפא ולא תונו איש את עמיתו מיתוקמא באונאת ממון לפי דברי המד"ר.

אך הקשה היפה תואר דכיון דאל תונו איש את אחיו כתיב בענינא דמקח וממכר, אם כן יותר מסתבר לאוקמיה אאונאת ממון כדדריש בתורת כהנים הנ"ל, וסיפא דקרא דכתיב ולא תונו איש את עמיתו אתי לאונאת דברים, ומדוע היפך המדרש והעמיד רישא דקרא דכתיב במו"מ אאונאת דברים, ועיי''ש מה שכתב לתרץ וצ"ע. ועוד קשה דלפי זה נמצא דהתורת כהנים והמדרש פליגי דמר מוקי אל תונו דרישא אאונאת ממון וסיפא דקרא אתי לאונאת דברים, ומר אמר איפכא, וכללא אית לן דאפושי פלוגתא לא מפשינן.

ונראה לבאר כל הענין בהקדם להציע דברי הגמרא בכתובות (דף ע"ז סע"ב) דהכי איתא התם ת"ר כיצד מרקדין לפני הכלה ב"ש אומרים כלה כמות שהיא וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה. א"ל ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. א''ל ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, עכ''ד הגמרא. וכתבו התוס' שם לבאר פלוגתת ב''ש וב''ה, דבית שמאי ס"ל דאין לשבחה אלא לפי יופיה וחשיבותה, ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה, אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה, כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות, אבל אסור לשבחה במה שאין בה, משום שלא יהיה דובר שקרים. ובית הלל אומרים ישבחנה לגמרי אף במה שאין בה, דאם יזכיר רק מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי.

ובטעמא דמילתא שהתירו ב''ה לשבחה במה שאין בה ולא חשו בזה משום אזהרת מדבר שקר תרחק, כתב העיון יעקב עפ''י מה שאמרו ז''ל דמותר לשנות מפני השלום. ואף ב''ש יודו לזה דמותר לשנות מפני השלום, אלא דאינהו קאמרי שאף אם ישתוק ולא ישבחנה לא יושבת השלום בעבור כך, וא"כ אין כאן היתר לשנות מפני השלום. והמהרש''א ז''ל בחא''ג כתב דדעת ב"ה דאין כשבח זה משום איסור מדבר שקר תרחק, שהרי בעיניו המקח טוב והגון, דאל''כ לא היה קונהו, וה''נ כלה זו נאה וחסודה היא בעיניו, דאל"כ ודאי לא היה נושאה, עכת''ד המהרש'א ז''ל, יעיי"ש.

אכן אכתי צ''ב להבין מה דבעו ב''ה לאיתויי סייעתא לחזק שיטתם מהא דמי שלקח מקח מן השוק וכו' הוי אומר ישבחנה בעיניו, דלכאורה קשה מהיכן היה הדבר פשוט להם לב''ה כ''כ דבלקח מקח רע מן השוק אף בית שמאי מודים דישבחנה בעיניו, דילמא כשם שנחלקו ב''ש בדינא דכיצד מרקדין וכו', ה''נ פליגי בלקח מקח רע מן השוק, וסבירא להו דלא ישבח את המקח במה שאין בו. ומאי שנא האי דלקח מקח מן השוק דהוה פשיטא להו דלכ"ע צריך לשבחו, ואילו בכלה נחלקו. גם מה דסיים בגמרא מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת בין הבריות צריך ביאור, דכיון שגם עיקר הדין דישבחנו בעיניו או יגננו אינו מפורש ומבואר בשום מקום, כיצד הוציא מכאן כלל זה דלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת בין הבריות.

ואפ"ל דהא דהוה פשיטא להו לב"ה דבלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו, היינו משום דילפי לה ממקרא שכתוב וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. וביאור הדבר דהנה באונאת ממון שבעסקי מו"מ על הרוב יש בה מלבד אונאת ממון גם אונאת דברים, כי לצד שהלוקח חפץ להונות את המוכר ולפתותו להוזיל דמי המקח ולתת סחורתו בפחות מכדי שויה, הריהו נטפל אליו ומקנטרו בהוצאת דבה על סחורתו, כי יש בה מום כל דבר רע ואינה שוה את דמיה, וכיו"ב אמר הכתוב (משלי כ') רע רע יאמר הקונה, כדי שבאמצעות דבריו יעלה בידו להכריח את המוכר למכור סחורתו בדמים מועטים. ומכיון שהזהירה תורה על איסור אונאה במו''מ נכללו באזהרה זו כל אופני אונאה דשייכי במו''מ, וגם אזהרה שלא להקניע את המוכר ושלא לצערו בדברים נכלל במקרא זה. ואף אם באמת כן הוא הדבר שהסחורה אינה טובה אסור להונות את המוכר בדברים, דהרי זה בכלל לאו דאונאה שאסרה תורה. ומה שחזרה תורה והזהירה ולא תונו איש את עמיתו וגו', ודריש לה בת"כ על אונאת דברים, אף דאונאת דברים כתיבא כבר ברישא דקרא, הוצרך הכתוב להזהיר עוד על אונאת דברים שאינה ע"י מו"מ, כגון הא דאיתא בגמרא (ב"מ נ"ח ע"ב) כיצד אונאת דברים אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבלות ושריפות שקצים ורמשים יבא ללמוד תורה, וכו'.

ואמטו להכי מובן היטב מה שהשיבו להם ב"ה לב''ש מי שלקח מקח רע מן השוק וכו' הוה אומר ישבחנו בעיניו, דהך מילתא הוה פשיטא להו לב"ה דכו''ע מודו בהכי שאיסור הוא לצער את חבירו בעסק מו''מ אפילו בדברים, דהרי זה בכלל אל תונו איש את אחיו שהזהירה תורה, וכדאמרן דמכיון דאזהר רחמנא אאיסור אונאה במו''מ נכלל בזה גם איסור אונאת דברים דשכיחא מאד במו''מ בד בבד עם אונאת ממון. ומזה היה ברור להם לב''ה דמי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו, כי אם יגנה את מקחו בעיניו יגרום לו צער, והרי זה בכלל אונאת דברים במו"מ שהזהירה תורה בלאו דאל תונו, וכן אם ישתוק או ישבחנו רק במה שיש בו יבא מזה לידי אונאת דברים. וכיון שדבר זה למדו ממקרא שכתוב שפיר איכא למייתי מיניה ראיה לדינא דכיצד מרקדין לפני הכלה.

והיינו גם טעמא דמילתא שמסיים הש"ס מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת בין הבריות, ופירש''י ז''ל מכאן, מדברי בית הלל שאמרו ישבחנה למדו חז''ל שתהיה דעתו של אדם מעורבת בין הבריות, לעשות לאיש ואיש כרצונו. מבואר בזה דלא נתכוונו להזהיר בכאן שלא יקניט אדם את חבירו ולא יאנהו בדברים בוטים, דזה מפורש להדיא בקרא ולא איצטריך למימריה, אלא שהוסיפו חכמים להזהיר דבכל ענין שהוא גורם צער לחבירו אם מחמת דיבורו או ע''י שהוא שותק ונמנע מלשבחו יש בו משום לתא דאל תונו. ולפיכך לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת בין הבריות, לעשות כרצון איש ואיש, לשבח מקחו וכיוצא בזה, כדי שלא יבוא לידי איסור אונאה אפילו בדרך גרמא.

ומצינו לחז"ל שדרשו בת"כ איזוהי אונאת דברים לא יחלה עיניו על המקח וכו', הרי דאף שאינו מאנה את חבירו בדברים ממש, מ"מ מאחר שהוא גורם לחבירו שהוא מתאנה איכא איסורא.

ומאחר שזכינו לזה אף אנו נאמר ליישב הא דדרש במד"ר מקרא דאל תונו כמה דרשות על אונאת דברים, דאין זה סותר לדברי הת''כ דמוקי אל תונו דכתיב ברישא באונאת ממון (קושיא ד'), דאלו ואלו דא"ח וליכא הכא פלוגתא כלל. דמכיון דבכלל אזהרת אל תונו האמורה במו"מ יש אונאת ממון ואונאת דברים גם יחד, וכדאמרן דבמו"מ תרווייהו איתנייהו ביה, ע"כ שפיר ניתן מקרא זה להדרש בין אאונאת ממון בין אאונאת דברים, ששניהם כלולים בפסוק זה.

והשתא תו לק''מ מה שתמה הרא''ם ז"ל על דרשת הת"כ, דאמאי איצטריך למילף באם אינו ענין דאל תונו דכתיב ברישא דקרא מיירי באונאת ממון, תיפוק ליה מדכתיב בהאי קרא וכי תמכרו וגו' או קנה, וכיון דבענינא דמו"מ כתיב פשיטא דבאונאת ממון הכתוב מדבר (קושיא ג'), ולדברנו ניחא דלפי שיש בכלל לאו דאל תונו דכתיבא ברישא בין אונאת ממון בין אונאת דבריכם על כן אי לאו דילפינן באם אינו ענין דבאונאת ממון הכתוב מדבר הוה ניחא לן לאוקמיה להך קרא באונאת דברים דחמירא מאונאת ממון, כדאיתא בגמרא (ב"מ דף נ"ח ע"ב) אר"י ארשב"י גדול אונאת דברים מאונאת ממון וכו'. ומחמת כן היינו אומרים דהא דאסרה תורה אונאה במו"מ היינו שלא להונות המוכר בדברים כגון לגנות המקח בעיניו כדי שיוזיל דמיו, אבל אכתי לא הוה ידעינן דאונאת ממון מצד עצמה וכגון היכא שאין בה אונאת דברים נמי ישנה בכלל אזהרה זו. להכי דרשו בת"כ דע"כ לאוקמיה אל תונו דכתיב ברישא אאונאת ממון, דאם אינו ענין לאונאת דברים, שהרי חזר הכתוב להזהיר על אונאת דברים בסיפא דכתיב ולא תונו איש את עמיתו, תנהו ענין לאונאת ממון שאסורה מחמת עצמה אף בלי אונאת דברים, אך ממילא נכלל באזהרת אל תונו דכתיבא ברישא גם איסור אונאת דברים בעסקי מו"מ כמבואר.

ובאופן אחר יבואר מה שדרשו ז"ל במד"ר מקרא דוכי תמכרו ממכר וגר אל תונו איש את אחיו דקאי אאונאת דברים, בהקדם מה דאיתא בגמרא דקידושין הנ"ל לתת טעם לסמיכות הפרשיות, דתחלה הזהיר על השביעית ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לא חזר בו מוכר מאחוזתו, לא חזר בו סוף מוכר ביתו, לא חזר בו סוף מלוה ברבית כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו סוף מוכר עצמו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי, ע"כ. מבואר מזה כי התה"ק קבעה סדר העונשין לעוברים על מצות שביעית. ולכאורה צריך ביאור להשוות מימרא זו עם מה שאמרו ז"ל במסכת שבת (דף ל"ג ע"א) בעון שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, וכן שנינו במשנת חסידים (פ"ה מ"ע) גלות בא לעולם וכו' ועל שמיטת הארץ. וביאר הרמב"ן ז"ל דע"כ החמיר הכתוב כ"כ בעון חילול שמיעה לחייב גלות בעבורו מפני שכל הכופר בה אינו מודה בחידוש העולם. ולכאורה ב' מאמרים אלו סותרים זא"ז, דבגמ' קידושין הנ"ל יליף מקראי עונשין אחרים למחללי שביעית, ובאידך מימרי מבואר דמשפטם חרוץ להתחייב גלות. אכן לקושטא דמילתא אין כאן סתירה כלל, דהא דאיתא בקידושין סדר העונשין מוכר מטלטליו וכו' ואח''כ מוכר מאחוזתו וכו', מיירי בשחטאו יחידים מישראל בחילול שמיטין, דכיון שהחוטא הוא יחידי גם העונש הנקצב לו הוא פרטי מדה כנגד מדה, בתחלה מוכר מטלטליו וכו', אבל מה שאמרו חכמים דבעון שמיטין גלות בא לעולם, מיירי כשרבים מישראל חוטאין בחילול שמיטה, דכיון שציבור הם שחטאו אף עונשך הוא כללי להתחייב גלות.

ועפ"י זה יובן מה שדרשו ז''ל במד"ר דפרשת וכי תמכרו קאי אאונאת דברים, דאף דפשוטו של מקרא מיירי במקח וממכר, מכל מקום לפי מה שדרשו חז''ל דפנימיות הפרשה הרי היא אזהרה על העונש העתיד לבא על מחללי שביעית כנ''ל לסוף מוכר מטלטליו וכו', שפיר ניתן לדרוש גם אזהרת אל תונו דכתיבא ביה אאונאת דברים. והוא עפ"י מה שדרשו בגמרא כיצד אונאת דברים אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ולפי"ז יהיה סגנון הכתוב באופן זה וכי תמכרו ממכר וגו' היינו שהכתוב מתרה את ישראל שאם לא ישמרו שביעית יהיו נענשים וסופו למכור מטלטליו, וע"ז מסיים הכתוב אל תונו איש את אחיו, היינו אם אחרי שנענש במכירת מטלטליו שם על לבו וחזר בתשובה מזהיר הכתוב שלא נקניטהו ולא נצטרהו בדברים לומר לו זכור מעשיך הראשונים שהיית מחלל שמיטין, כי גדולה מעלתן של בעלי תשובה.

עוד אפ''ל בדברי המד''ר הנ"ל דס''ל דאזהרת אל תונו דכתיבא ברישא קאי אונאת דברים, עפ"י מה שדרש במד''ר (שם פל''ג ו') ד''א וכי תמכרו ממכר ר' חייא בריה דר' אדא דיפו אמר וכי תמכרו עתידים אתם למכור לאוה''ע וכו', עיי"ש באורך ומסיים המד"ר לפי שבעוה"ז אוה''ע מונין לישראל אבל לעת''ל אמר הקב''ה עתיד אני להאכילם מבשרם ולהשכירם מדמם הה''ד (ישעיה מ''ט) והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון. ועפ"י זה יתכן שרמז הכתוב באמרו אל תונו איש אחיו אזהרה לאומות שלא יהיו מונים ומצערין את ישראל בזמן שיהיו מכורים בידם בגולה.

ויתכן עוד עפ"י דרשה זו דמקרא זה וכי תמכרו ממכר וגו' על הגליות נאמר, שרמז הכתוב במ''ש אל תונו איש את אחיו כדמות הבטחה לישראל מאת הקב"ה, שאם יתנו על לבם בהיותם כבושים בגולה זרויים בין מכעיסיהם על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ומה חרי האף הגדול הזה, שפיזרן הקב"ה בין אוה"ע זה כמה שנים, וזאת ישיבו אל לבם ויתעוררו לשוב בתשובה שלימה על חטאתיהם, אזי מבטיחן הכתוב כי תתקבל תשובתם לרצון לפניו יתברך. וכל חטאיהם אשר עשו לא יזכרו ולא יפקדו עוד לעולם, שהרי הקב"ה שומר משמרתה של תורה. וכבר הזהירו חכמים ממשמעות הפסוק שאסור לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים.

וכה יהיה סגנון הכתוב עפ"י דרך זה, וכי תמכרו ממכר וגו', רמז לכנסת ישראל אשר בעוונותיה נמכרה לאוה"ע, מבטיח הכתוב אל תונו איש את אחיו, פי' שאם ישובו בתשובה שלימה לפניו ית' שוב לא יזכיר להם כל חטאתיהם אשר עשו בראשונה. וז''ש אל תונו איש את אחיו, איש זה הקב"ה כמד"א ה' איש מלחמה, אחיו זה כנסת ישראל שקראה הקב"ה אחי ורעי כד"א (משלי כ''ז) רעך ורע אביך אל תעזוב (עי' שבת ל"א וברש"י ד"ה דעלך סני). ומקרא זה רומז על ענין הבטחה שהבטיחנו יוצרנו יתעלה שאם נשוב לפניו באמת יקבלנו ברצון ולא יזכור לנו עוונות ראשונים, כדכ' קרא לאמר (מיכה ז') וכל חטאת עמך בית ישראל תשליך במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם. וא"ש מה שדרשו במד"ר בכמה אנפי דפ' וכי תמכרו נאמרה על אונאת דברים, דלפי פנימיות הפ' שהיא נדרשת על הגלויות כנ"ל, רמז הכ' באמרו אל תונו וגו' ענין אונאת דברים, וכמבואר שהבטיח הכתוב שלא יאנה הקב"ה כביכול את כנסת ישראל ולא יזכיר להם חטאתיהם אשר עשו בתחלה אחרי שישובו אליו בתשובה שלימה.

ומעתה אפ''ל עפ''י בחינה זו מחלוקת ב"ש וב''ה כיצד מרקדין לפני הכלה וכו' בפנימיות הדברים, דהנה נודע מכתבי האר"י ז''ל דשורש בית שמאי הוא ממדת הגבורה ובית הלל שורשן ממדת החסד, ורמזו זאת במה שאמרו (ביצה ט''ז ע"א) אבל הלל מדה אחרת היתה בו. והנה כמה מקראות יעידון על כך כי כנסת ישראל היא כלה קרויה בנעימה וכאשר האריכו המפרשים בענין זה (עיין בהקדמת ההפלאה ריש כתובות) דביזת הים היה כסף הקידושין אשר נתן ה' נישראל, וכפיית ההר כגיגית היתה החופה.

וזה יהיה הרמז בדבריהם כיצד מרקדין לפני הכלה, דפלוגתתן היא כלפי שמיא ומילין לצד עילאה ימללו, כיצד יש לפאר ולשבח את כנסת ישראל הכנויה כלה, בית שמאי ששרשן ממדת הגבורה אומרים כלה כמות שהיא, כלומר דאם חטא ישראל ונענשו ללכת בגולה אין להוסיף להם שבח ותהלה יותר ממה שהם ראויים לפו מעשיהם. אכן בית הלל ששרשם ממדת החסד פליגי וסבירא להו שצריך לשבח לפניה כלה נאה וחסודה, דאף אם לא באה כנסת ישראל לידי מדה זו, שחטאה ונתחייבה גלות, מ''מ כדי להשתיק פי קטיגור צריך לשבח כנסת ישראל כלה קרויה בנעימה, וללמד עליה זכות כלפי שמיא, שהיא כלה נאה וחסודה, והבן.

ואפ"ל עוד במה שדרשו ז"ל במד''ר דפ' וכי תמכרו רומז על הגלות, דיש לו שייכות וקישור לפשוטו של מקרא דמיירי בדיני אונאה שבין אדם לחבירו. דהנה חכז"ל הוציאו ממקרא זה דמיירי באונאת דברים, וכאשר נתבאר לעיל בכמה אנפי מילתא בטעמא דניחא להו לאוקמא קרא באונאת דברים. והנה אונאת דברים הוא הגורם לפירוד לבבות ולקטטות בין אדם לחבירו כדאיתא במד"ר הנ''ל מות וחיים ביד הלשון. וידוע מדבריהם ז''ל (יומא דף ט' ע"ב) כי עון שנאת חנם הוא הגורם גלות, היא שהחריבה בימינו ושרפה אח היכלנו ועדיין מרקדת בינינו. ולטעם זה רמז הכתוב באמרו וכי תמכרו שעתידין ישראל להיות נמכרין לאוה"ע, דכיון דפשטות הפרשה מיירי באונאת דברים הגורמת שנאה ופירוד לבבות שייך לרמוז בכאן ענין הגלות שנגרם מחמת עוון זה. וזה שמסיים המדרש אחרי שדרש פרשה זו על אונאת דברים לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר.

עוד יאמר באופן אחר לקשר מאמרי חז"ל בפרשה זו שלא יהיו סוחרים זה את זה שהם תואמים ויחדיו יהיו תמים, עפ"י מה דאיתא בבבא מציעא (דף מ"ז ע''ב) דר' יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה וכו' אי מוקמת ליה ברשומיה מסר נפשיה טרח ומציל, ואי לא לא מסר נפשיה טרח ומציל. ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה. ומפרש בגמרא התם טעמיה דר''ל דכתיב בקרא וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. ופירש''י ז''ל על הא דאמר ר''י אי מוקמת ליה ברשותיה מסר נפשיה טרח מוכר ומציל, משום דאי מוקמת ליה ברשותיה דמוכר טרח ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו. והקשו התוספות (שם ד"ה אי) וא''ת וכי תיקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע, דצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו, וי''ל דודאי לא תיקנו אלא משום אנשים שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף, ע''כ. וכבר אמרתי בלימוד הישיבה (עיין בקו' חידושי סוגיות סוגיא דמעות קונות) דלדברי ר''ל דאמר משיכה מפורשת מה"ת נמי הוה טעמא משום שהתוה"ק חששה שמא יניח המוכר פירות חבירו לשרוף ולא יטרח להצילם, ולהכי אוקמינהו ברשותיה דמוכר כדי שימסור נפשו ויטרח להציל שאם יוקירו יחזור בו. אלא דפלוגתא דר''י ור''ל היא דלדעת ר''ל כבר חששה תורה לכך שמא יאמר לו מוכר נשרפו חטיך בעליה, ומחמת כן אמר הכתוב או קנה מיד עמיתך דמשיכה קונה. ולר' יוחנן לא חששה תורה לכך, דדבר תורה מעות קונות, אלא שחכמים הם שחשו לכך ותיקנו דמשיכה קונה ולא מעות. אח''כ ראיתי למרן החת"ס ז''ל שכתב כן.

היוצא לנו מזה כי מפרשת וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך נמצינו למדים שחששה תורה לבני אדם שאינם מהוגנים, שלא יחוסו על ממון חבריהם לטרוח ולהציל פירותיהם שלא ישרפו, ובעבור כן אמרה תורה דמשיכה קונה לדברי ר''ל, ואף לר''י דאמר משיכה תקנת חכמים היא מ''מ גם תקנה זו היתה רמוזה בתה"ק, דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני, אלא שכך גזר יוצר בראשית שתהיה הלכה זו מתחדשת ע''י חכמים, ולא ניתנה להתגלות קודם לכן. עכ''פ לפי זה מורה פרשת וכי תמכרו אף לפי פשוטו של מקרא עד כמה תהא הירידה והשפלות בדורות הבאים במדות ובהנהגות שבין אדם לחבירו, דלא נצרכה לזמנו ולשעתו, שהרי בשעת מ''ת היו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד באחדות גמורה, כמו שדרשו ז''ל במכילתא פ' יתרו מדכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר. אלא שאמרה תורה דמשיכה בלבד קונה בעבור דורות אחרונים, שיהיו צריכין לתקנה זו מחמת אינשי דלא מעלי שלא יהיו זהירין במדות שבין אדם לחבירו.

ומעתה הנה מבואר מתוך פרשה זו ענין שנאת חנם וקלקול המדות שעתידין להיות בדורות האחרונים, ובעבור כן היה משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר וגו' עתידין אתם למכור לאוה''ע, כי מחמת הנאמר בפרשה זו שעתידין להיות אינשי דלא מעלי ויהיה מצוי בישראל עוון שנאת חנם, דין גרמא שחרב הבית ויצאו ישראל בגולה. ועפ''י זה יש שייכות וקישור בין דרשות חז''ל שנאמרו בענין לפשוטו של מקרא, דאונאת ממון וגם אונאת דברים נכללו בפרשה זו, דשייכי להדדי והיו תוצאותיהם מחמת שנאת חנם מריבה וקטטה ופירוד הלבבות שבין ישראל. ותו ליכא פלוגתא בין הת''כ לדרשת המד''ר הנ''ל, וכולם צדקו יחדיו, דכולהו איתנייהו בפרשה זו במשמעות הכתובים.

ועפ"י דברים הנאמרים בענין נחזור לבאר טעם שהפסיקה תורה לכתוב פרשת וכי תמכרו באמצע פרשת שמיעה ואח''כ חזר לענינא דשמיטה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' (קושיא א'). דהנה לכאורה יש לתמוה על שאלת ישראל מה נאכל בשנה השביעית, דנראה מזה שיהיו כקטני אמנה ח"ו הדואגים שמא לא יהיה להם די סיפוקם, מחמת שיהיו משמרין שביעית כמצות הבורא עליהם. וזה פלאי דהרי הכא מיירי בשומרי שביעית כהלכתה, כדמוכח מקראי שהבטיחן הקב''ה וצויתי את ברכתי וגו' ועשת את התבואה לשלש שנים. הרי שהכתוב מדבר באותן המשמרין שביעית לכל פרטיה שעל כן הוצרכו לברכה זו, ועל שומרי שביעית כהלכתן העידו חז''ל במד''ר פ' ויקרא ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהלים ק''ד) ר' יצחק נפחא אמר אלו שומרי שביעית בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת א' לחדש א' שמא לכל ימות השנה, ודין חמי חקליה בירא כרמיה בירא ושתיק יש לך גבור חיל גדול מזה, ע"כ. מבואר מזה עוצם מעלתם של שומרי שביעית ועל כן תגדל התמיהה הכיצד יתכן שגבורי כח אלו יהיו שואלין ומקשין מה נאכל בשנה השביעית, הלא ראוי להם שיהיו משליכים על ה' יהבם ובוטחים בו, והוא יכלכלם ויספיק להם כל צרכיהם.

אכן יובן הדבר דהנה ממה שסמכה תורה פרשת וכי תמכרו וגו' לענינא דשביעית למדו רז''ל במד''ר דפ' וכי תמכרו רומזת שעתידין ישראל להיות נמכרים לאוה''ע, דבעוון חילול שמיטין גלות בא לעולם כנ''ל. ולפי מה שביארנו לעיל נמצא דהכא מיירי בזמן שרבים מישראל הם העוברין על השביעית, דכיון שרבים הם גם עונשם כללי ללכת בגולה, משא''כ אם יחיד מחלל שמיטה סופו מוכר מטלטליו וכו'. וכיון דהכא מיירי כשמרובין הם המחללים שביעית, ובעבור כן הם עתידין להמכר לאוה"ע, על כן אף הצדיקים שבישראל גבורי כח עושי דברו המשמרין שביעית כהלכתה נשפעין מן העבריינים המרובים, עד שנפשם לשאול הגיעה מה נאכל בשנה השביעית, כי כאשר הרבים חוטאים הרי הם פוגמים ומטילים חולשה על כל הדור, וכאמרם ז"ל (שבת ל"ג ע''ב) צדיק נתפס בעוון הדור, שהפגם נוגע אליו מעון הדור.

ולטעם זה הקדים הכתוב פ' וכי תמכרו ממכר וגו' בטרם אמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, לסבר אוזן שומעת כיצד יתכן כזאת שיהיו שומרי שביעית שואלין מה נאכל בשנה השביעית, ע''כ הקדים ואמר וכי תמכרו ממכר וגו' עתידין אתם למכור לאוה''ע, כי הן רבים עם הארץ המתפרצים בחילול שביעית, עד שבעבורם נגזרה גזירה על ישראל להמכר לאוה"ע, וכיון שחטאו ציבור הגיע הפגם גם אל הצדיקים שיהיו שואלים מה נאכל וגו'. וגם רמזה בזה אזהרה לישראל כי אם יהיו ישראל שואלים מה נאכל בשנה השביעית זה פרק בא סימן כי כבר כבדו העוונות, עד שנגזרה עליהם גזירת גלות בעון חילול שמיטין, אלא שעדיין לא יצאה הגזירה לפועל, דקב''ה מאריך אפיה וכו', ולזאת עליהם להתעורר ולחזור בתשובה, כדי להעביר את רוע הגזירה.

מאמר טז

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים. ידוע מה שהקשה בספה"ק נועם אלימלך בשם אחיו החסיד המפורסם כי התורה יצאה בכאן מדרכה, כי דרך הכתובים בכל מקום להיות מקצר ועולה, ופעמים אנו למדים כמה דרשות מיתור אות אחת, וכאן האריכה תורה לפרש קושית בני ישראל, והיה די לכתוב וצוותי את ברכתי, וממילא נדע דקושיא מעיקרא ליתא.

ב) גם קשה מדוע האריך הכתוב כל כך בלשון השאלה הן לא נזרע ולא נאסוף וגו', אטו כי רוכלא אזיל ומני כל אוסורו שבועות, הרי אחרי שכבר הודיע אלקים אותנו את כל זאת בתחלת הפרשה, מעצמנו נבין טעם שאלת מה נאכל בשנה השביעית, ומה צורך לפרט מלאכות האסורות בשביעית.

ג) עוד יש להקשות דממשמעות הכתוב מוכח כי שאלת מה נאכל בשנה השביעית היא הנותנת שיצוה ה' את ברכתו בתבואת השנה הששית, וזולת זאת אם לא היו ישראל שואלים מה נאכל לא היתה מתברכת להם תבואת הששית, לעשות את הצריך לשלש השנים. והוא תמוה מאד דאדרבה איפכא מסתברא, כי אם בזמן שלא יהיה חזק בטחונה של ישראל בהשי''ת ויהיו תמהין ושיילין מה נאכל אעפי''כ יצו ה' להם את הברכה, על אחת כו''כ דבזמן שחזק ואמיץ בטחונם של ישראל בהקב''ה ואינם שואלים ומסתפקים מה נאכל בשנה השביעית, כי בטוחים הם בעזר צור ישועתם שישלח עזרו מקדש ולא יחסרו כל טוב, ודאי ראויים הם שתתברך להם תבואת השנה הששית.

ונראה לבאר הענין בהקדם דברי התוספות בכתובות (דף ק''י ע"ב ד''ה הוא) וז''ל, ואומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא''י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם, עכ"ד התוספות. והמהרי''ט ז''ל בחידושיו לכתובות האריך לדחות דברי הר''ח כהן ז"ל ובתוך דבריו כתב כי אם כוונת הר''ח כהן במ"ש כי יש מצוות התלויות בארץ שאין אנו יכולין ליזהר בהם על מצות שמיעה שקשה לקיימה משום שאלת מה נאכל בשנה השביעית, הלא יש עצה לקנות מתגרי עכו"ם תבואת חו''ל שאין דיני שביעית נוהגים בה. ומצינו כיו''ב בירושלמי פ''ב דחלה (הובא בתוס' ר''ה י''ג ע"א ד''ה דאקריבו) וז''ל בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש, א''ל למה לא וכו', כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בליל הפסח (בתמיה) וכו', א''ל שמצות עשה דוחה ל''ת וכו', על דעת ר' יוסי דאמר אין עשה דוחה ל''ת אא''כ כתוב בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרים להם וכו', עכ''ד ז"ל.

ולפי דברי המהרי"ט יש לתמוה מה כל החרדה הזאת אשר יחרדו ישראל לאמר מה נאכל בשנה השביעית, והרי תקנה יש להם לקנות תבואה מתגרי חו''ל. אמנם נראה עפ''י דברי הב''ח ז''ל באו''ח סימן ר"ח שכתב לישב קושית הטור ז''ל על הי''א בברכת מעין שלש ונאכל מפריה ונשבע מטובה וכתב הטור דאין לומר כן שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצוות התלויות בה, וכתב עליו הב"ח ז"ל ותימה הלא קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו', ואמר אם תטמא את הארץ נמשכה הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכו', ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. וע''כ ניחא שמכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה, עכ''ד קדשו ז''ל.

ונקדים עוד מה שכתב בסה''ק באר מים חיים פ' פקודי לפרש הפסוק ששת ימים תעבוד וגו', דלכאורה יפלא וכי חיוב הוא על האדם לעבוד עבודה בששת ימי המעשה, וביאר עפ''י הידוע שכל הל''ט מלאכות כולם נתהוו מהל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה והנחש, שבזה נתקללה האדמה וכל צבאיה שלא תוציא הארץ צמחה כ''א ע"י עבודת המלאכות, ועל כן החיוב על האדם בששת ימי המעשה לברר ענפי הקדושה מכל דבר ודבר בל"ט מלאכות וכו'. וזה אמרו ששת ימים תעבוד וכו', כי העבודה והמלאכה הכרחיות בהם לתקן העבודה והמלאכה מדיני אנקים, עכדה"ק. והנה אופן התהוות בירור ענפי הקדושה באמצעות המלאכה הוא ע''י שהאדם עוסק במלאכתו באמונת ונזהר בכל המצוות שצותה תורה בעבודת שדה וכרם. וכן בעת שישראל עוסקים בעבודת הקרקע בא"י והמה נזהרים לקיים את המצוות התלויות בארץ, בכך המה מתקנים ומעלים לשרשם את כל הנצה"ק הכלולות באותם הפירות ותבואת השדה.

ועל פי הקדמות אלו תתבאר כמין חומר טענת ישראל מה נאכל בשנה השביעית וגו', כי הן אמת שיש בידם לקנות תבואה מתגרי חו''ל ולא יסבלו חרפת רעב בשנת השמיטה, אך לא זו היתה סבת שאלתם מה נאכל בשנה השביעית, אלא טענתם היתה כי באכילת פירות חו"ל תחסר להם השפעת הקדושה שהיו מקבלים ע''י אכילת פירות הארץ היונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, ומה ערך וחשיבות יש באכילת פירות חו''ל בעוד שלחלוחית קדושה אין בהם, ונפשם יבשה ואין כל מהשפעת המזון הרוחני שהיו מקבלים בעת אכילת פירות הארץ. ובזה מבואר לשון הכתוב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, כי הנה מצינו פעמים רבות במקראות ובדברי חז''ל שתיבת "מה'' מורה על דבר פחות הערך וחסר שויות וכמו שאמר משה רבינו ע"ה ונחנו מת דמחמת ענותנותו לא החשיב עצמו למאומה, וכן אמר הכתוב (דברים פ''י) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. והתם נמי פירושו כי לא דבר גדול הוא שואל ממך כדפריך בגמרא (ברכות ל"ג ע''ב) על האי קרא אטו יראה מלתא זוטרתא היא וכו'. וכן בדברי נעים זמירות ישראל (תהלים פ"י) מה אנוש כי תזכרנו וכיו"ב הרבה.

והכי נמי תתפרש טענת ישראל על אשר אין להם השפעת הקדושה שהיו מקבלים באכילת פירות הארץ. וז"ש "מה" נאכל בשנה השביעית, כלומר מה חשיבות וערך יש לפירות חו"ל אשר נאכל בשנת השביעית, והלא קדושת השכינה אין בהם, ורבותהון מה חשיבא לקבל שבח פירות הארץ היונקים מקדושת השכינה. ולא זאת בלבד אלא עוד טענה הנשמעת תהיה בפי ישראל אם יהיו נזקקים לאכול בשנת השביעית פירות חו"ל, שהרי הם בעלים מעבודת שדה וכרם בארץ ישראל, ואין בידם לקיים מצוות התלויות בארץ, ונמנע מהם לברר ענפי הקדושה הנעשה באמצעות החרישה והזריעה ושאר עבודות הארץ, ועתה הן חסרו כל אלת וכיצד יתבררו הניצוצות הקדושות, ויחזרו אל הקדושה שנית.

וזאת טענת ישראל באמרם הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, כלומר שאין בידינו לקיים מקרא שכתוב ששת ימים תעבוד וגו', לחרוש בשעת חרישה ולזרוע בשעת זריעה וכו', ואין לאל ידינו לברר ענפי הקדושה. וכלפי שיהיו בפי ישראל טענות צודקות אלו, הבטיחם הקב"ה שלא יפחדו ומורא לא יעלה על ראשם פן יצטרכו לאכול פירות חו"ל בשנה השביעית, ותחסר מהם השפעת הקדושה הנמצאת בפירות הארץ. כי יצוה ה' את ברכתו בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש שנים, ויאכלו ענוים וישבעו אף בשנה הזו מפירות הארץ היונקים מקדושת השכינה, וגם יתבררו על ידם הנצה''ק באמצעות עבודת הארץ בשנה הששית, ע"י שיקיימו בהם מצוות התלויות בארץ.

אכן טענות אלו שייכות רק באם ישראל עושים רצונו של מקום ומקיימים מצוות התלויות בארץ, כי אז יש להם צדקה ולזעוק עוד אל המלך, שאינם חפצים לאכול בשנה השביעית מפירות חו"ל שאין קדושת השכינה בתוכם, ונפשם שוקקה לאכול מפירות הארץ ולשבוע מטובם, היא הקדושה שבהם, וגם חפצים הם לקיים מצוות התלויות בארץ, ולברר ענפי הקדושה באמצעות העבודה. ואז בדין הוא שתתברך להם תבואת השנה הששית, כדי שיהא להם כל צורכם למאכלם ולכל חייתם בשנה השביעית, ולא יצטרכו לקחת פירות חו''ל. אבל בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום ואינם מקיימים מצוות התלויות בארץ, אין להם פתחון פה לטעון שאין ברצונם לאכול פירות חו"ל בשנה השביעית, שהרי גם מפירות הארץ פרחה ונעלמה הקדושה משום שלא קיימו מצוות התלויות בארץ. וא''כ יש להם תקנה טובה להביא בשנת השמיטה פירות חוץ לארץ, ובטלה טענת מה נאכל בשנה השביעית. ולפיכך לא יעשה ה' להם נס לשלוח ברכה בשנה הששית לעשות תבואה לשלש השנים, דהרי לא עביד קב"ה ניסא למגנא, והכא הרי יש להם תקנה לכלכל עצמם בדרך הטבע ע"י פירות שיובאו מחו''ל.

ועפ"י זה מבואר היטב מה שתלה הכתוב מאמר וצויתי את ברכתי בשאלת מה נאכל בשנה השביעית (קושיא ג') דמיניה משמע ששאלת מה נאכל מביאה לידו כך שיצוה ה' את ברכתו בתבואת הששית, כי אכן אמת הדבר שרק אם יהיה לישראל פתחון פה לשאול מה נאכל בשנה השביעית, וטענה נכוחה בפיהם, כי מאחר שבכל השנים נפשם שואבת קדושה באכילת פירות הארץ, וגם המה מבררים נצה''ק באמצעות עבודת שדה וכרם, א"כ למה יגרע חלקם בשנת השביעית לאכול פירות חו''ל, על כן בדין הוא שתתברך להם תבואת השנה הששית. משא''כ בזמן שאין להם פתחון פה לטעון מה נאכל בשנה השביעית, דהיינו בזמן שאין הם מקיימין מצוות התלויות בארץ, אזי לא יעשה ה' נס שאין בו צורך לברך את תבואת השנה הששית בברכה כפולה ומשולשת, מאחר שיש להם תקנה להביא פירות מחו"ל.

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. בתורת כהנים איתא וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, אין לי אלא בששית מנין בחמישית ברביעית בשלישית ובשנית יהו מספיקות משנה לחבירתה ת''ל בשנה. והנה דרשה זו קשה להלמה, שהרי בקרא מבואר להדיא כי בשנה הששית תכנס הברכה בתבואת השדה עד שתספיק לשלש השנים, וכיצד איכא למידרש שאף בתבואות שאר השנים תחול הברכה בתבואה, ואך ורק בהצטרף ברכת שאר השנים יהיה בידם די הצורך לשלש השנים, היפך ממשמעות פשוטו של מקרא דבתבואת השנה הששית בלבד יהיה סגי להספיק תבואה לג' שנים.

ונראה בהקדם מה שהקשה בסה"ק נוע"א בשם אחיו החסיד המפורסם, וזלה''ק, היות שהתורה יצאת בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחת וע"י זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיא לא נכתב בעצמה בתורה וכו', וכאן האריך הכתוב לבאר הקושיא מה נאכל וגו', ותירץ כי כשהשי"ת ברא את העולם השפיע מטובו צנורות מושכים שפע לצרכי בני אדם, ודרך השפע שלא להפסיק כלל, אלא כשהאדם נופל ממדריגתו ואין לו בטחון בבורא ב"ה וכו', אז עושה האדם ההוא וכו' פגם חלילה וכו', וצריך השי''ת ב''ה לצוות מחדש השפע שתלך כמו בתחלה. וז''פ הפסוק וכי תאמרו מה נאכל, פי' שלא תבטחו בו יתברך ותשאלו מה נאכל, בזה אתם מטריחים אותי שאני צריך לצוות על השפע מחדש, וז"פ וצויתי את ברכתי.

ועל פי דרכו בקדש אף אנו נאמר לבאר דרשת הת''כ דהנה י''ל דאיכא נפקותא במהות הברכה בין מי שבוטח בה' בכל לבו כי יזמין לו כל צרכי פרנסתו, ואינו מסתפק מה נאכל, לבין מי שנתרופף בטחונו ונחלשה שלימות אמונתו, ונפשו בשאלתו מה נאכל. דמי שהוא בעל בטחון ולבו שלם עם אלקיו בתכלית השלימות, ישלח ה' באסמיו את הברכה בכל שנה ושנה, שהרי זה מכלל הברכות אשר יעד ה' לשומרי מצוותיו בשלימות, כדכתיב אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יכולה וגו' והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע וגו', אלא שכבר כתב הרמב''ן ז''ל בפרשת בחקתי כי לא השיגו ישראל לרכות אלו בשלימותן לא הרבים ולא היחידים שלא עלתה זכותם לכך, ע"כ. אמנם אפ''ה זכו ישראל לחלק מן הברכות הנאמרות שם בזמן שהיו ראויים. וכיון שהבטיח הכתוב שאם יזכו תתברך להם תבואת השדה ברכה מרובה, א''כ לא בלבד בשנה הששית יצו ה' אליו את הברכה באסמיו, אלא כל שנה ושנה תותיר לחבירתה, כדכתיב התם וישן מפני חדש תוציאו. אכן מי שלא זכה למדריגה זו להיות בוטח בה' בכל נפשו ומאודו, והוא שואל כמסתפק מה נאכל בשנה השביעית, א"כ בסבת חוסר בטחונו נתקלקלו צנורי השפע כמ"ש הנוע"א, ואינו זוכה שתתברך לו תבואת כל שנה ושנת ואעפ''כ בעבור שנה השביעית יצו ה' את ברכתו בשנה הששית, שתעשה את התבואה לשלש השנית בשכר שהוא משמר מצות שביעית.

ובדרך זה אפ"ל כוונת הת"כ, דבא לומר שאף באופן שהכתוב מדבר, דהיינו באדם שאמונתו רפויה, ואינו שלם בבטחונו בה', ותמה תמה יקרא מה נאכל בשנה השביעית, עד שגרם לקלקול צנורות השפע בחסרון אמונתו, וזקוק הוא לברכת שנה הששית דייקא, משום שלא נתברכה לו תבואת השנים הקודמות, אעפ''כ אל יתייאש לומר כי שוב אין לו תקנה על אשר עיוות, אלא עדיין תקנה יש לו שישוב אל ה' בתשובה ויחזק לבו בבטחון שלם בהשי''ת, ובזה יחזרו צינורות השפע לתיקונן, ותתברך לו תבואת כל שנה ושנת כאשר יעד ה' יתברך לשומרי מצוותיו ההולכים בתורת ה' בכל לבם.

וא"ש מה דמרבה בת"כ מתיבת בשנה שתתברך לו תבואת כל שנה ושנה להותיר לחברתה, דאין זה מתנגד אל המפורש בקרא, אלא דהפסוק מדבר במי שאין בטחונו שלם באלקיו, ונפשו לשאול הגיעה מה נאכל, ולפיכך אין לו אלא ברכת השנה הששית בלבד. ואתי התורת כהנים לרבויי מדכתיב בשנה שאם יזכה תתברך לו תבואת כל שנה ושנת והיינו כשיתחזק בבטחון גמור בהשי"ת בכל נפשו ומאודו.

מאמר יז

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ויל"ד בזה שלא מצינו כזאת בכל התורה שיבואו הכתובים ע"ד קושיא ופירוקא. וקושיא זו הקשה בסה"ק נועם אלימלך בשם אחיו הקדוש זי"ע.

ב) יש לתמוה כיצד יאמרו ישראל מה נאכל, והלא אמרו ז''ל (סוטה מ''ח ע''א) האומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנת וכי נחשדו כלל ישראל מאמינים בני מאמינים לומר דברים כאלו מהעדר הבטחון ח''ו.

ג) קשה מה שיהיו שואלים מה נאכל בשנה השביעית, הלא באמת בשנה השביעית אין שום שינוי מבשאר השנית כי בלא"ה אינם אוכלים מהתבואה החדשה עד תשרי, כשמאספין התבואה מן הגרנות, כמו שפירש"י ז"ל עה"פ ואכלתם מן התבואה ישן עיי"ש, אלא שיש להם מקום לחוש להעדר המזונות בשנה השמינית מחמת שלא זרעו בשביעית. והרמב"ן ז"ל כתב שהוא מקרא מסורס והוה כאילו כתיב וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל. וצ"ב דכל היכא שמשנה הכתוב מן הסדר איכא טעמא למילתא, וה"נ לפי"ד הרמב"ן ז"ל צריך טעם מדוע שינה הכתוב וכתב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

והנל"פ בהקדם דברי ק"ז זלה"ה בישמח משה לפרש כוונת רש"י ז''ל שבת לה' לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. דהנה בזה"ק (שמות פ"ח) הקשה כתיב ויברך אלקים את יום השביעי וכתיב במן ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וכיון דלא אישתכח ביה מזונא מה ברכתא אשתכח ביה. ור"ל דהיאך יתכן שיהיה יום השב"ק זמן התעוררות השפעה אי לא אשתכח ביה מזונא, שהוא בחי' צמצום והעדר השפעת ותירץ דמההוא יומא מתברכין מיניה כל שית יומין עילאין, וכל ברכאן דלעילא ולתתא ביומא שביעאה תליין.

והנה כעין קושיא זו יש להקשות על השמיטה, שהיא קדושה והיא מסיטרא דברכה, כנודע, לפיכך לא משתכח בה מזונא, וכיצד יתכן דכל שאר השנים מתברכין ע''י שנת השמטה. וצ"ל כדברי הזה"ק גבי שבת. והנה שם אלקים שהוא דין מורה על הצמצום, משא"כ הוי"ה רחמים מקור ההשפעות. וזהו ביאור דברי רש"י ז"ל דהוה ק"ל אמאי כתיב בשמיטה שבת לה', שהוא מורה על השפעה, הלא אז הוא בחי' צמצום כנ''ל, לזאת אמר כשם שנאמר בשבת בראשית, דאף דלפי הנראה הוא בחי' צמצום, עכ"ז הוא זמן השפעה לכל ששת ימי המעשה כמו כן כאן, עכת"ד ז"ל.

ועפי"ז אפ"ל אמירתן של ישראל מה נאכל בשנה השביעית, שאין שאילתם מצד דאגת חסרון המזונות והעדר הבעחון ח"ו, אך מכיון ששנת השמיטה היא זמן העדר ההשפעה, א"כ מה ברכתא אשתכח ביה. ואף אם יהיו להם מזונות משנים הקודמות, מכיון דלא תשרי ביה ברכתא, כל זה איננו שוה להם. ולזאת יאמרו מה נאכל וגו' הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וכיון שהיא שנת העדר השפעה, א''כ מהיכן יושפע לנו בשנה השביעית שפע ברכה. לזאת משיב להם הקב"ה וצויתי את ברכתי וגו', כי אדרבה השנה הלז היא שנת השפעה, ומינה איתמשך ברכתא לכל שני המעשה, וא"כ תו ליכא למיחש למידי, ודו"ק.

וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו יגאלנו וגו'. פירשתי ז''ל גאולה תהיה לו מיד אל תניחהו שיעמע וכו'. ויש להקשות שהרי פליגי חז"ל במדרש (ב"ר פ' מ"ד ו') וז"ל ר''י אמר בכ"מ שנאמר אחרי סמוך אחר מופלג ור' הונא אמר בכ"מ שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג, ע"כ. וא"כ לא יתכן לומר כפירש"י ז"ל אלא למ''ד אחרי סמוך דאיך יפרנס רש"י ז''ל פירושו לפי דברי המ''ד אחרי מופלג, דנמצא כי הפסוק סותר עצמו מיניה וביה, דקאמר "אחרי" משמע לזמן מרובה והדר קאמר גאולה תהיה לו דמשמע מיד. וגם בלאו פירוש רש"י ז"ל קשה למאן דסבר אחרי מופלג, דליכא למימר שבאה המצוה לגאלו דוקא אחרי זמן מופלג שנטמע, שהרי הכא מיירי בנמכר לעובד ע"ז או לעכו"ם עצמה להיות לה שמש לחטוב עצים ולשאוב מים, ע''כ. ובודאי דיפה שעה אחת קודם למהר ולהחיש לגאלו מבין עובדי ע''ז, כי בכל שעה שהוא ביניהם עלול הוא לעבור עבירות, וכמו שפירש''י ז''ל במאה"כ להלן בסמוך לא תעשו לכם אלילים שדיבר הכתוב כנגד זה הנמכר לנכרי שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי עובד ע''א אף אני כמותו וכו' ע''כ (ועיין בכלי יקר ז"ל מה שכתב בזה).

ונראה עפ''י מה דאיתא בגמרא (קידושין ס"ו ע"א) מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל וכו', והיה שם איש אחד לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך לבם של פרושים עליך (פירש''י שונאיך הם ואין שמחים בהצלחתך), ומה אעשה (לדעת שכן הוא) הקם להם בציץ שבין עיניך (תן ציץ הקדש על מצחך וכו' והם יגלו את לבם למחות בך מהיות כהן) הקים להם בציץ שבין עיניו וכו', והיה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו ויאמר וכו' לינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים (לכך מיחו בו שהיו הפרושים אומרים עליו אמו נשבית וכו' ושבויה פסולה לכהונה ונשאה אביו ונמצא חלל), ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך וכו' אם אתה שומע לעצתי רומסם (הרגם), ותורה מה תהא עליה תורה תהא מונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד וכו', מיד נזרקה בו אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב תורה שבע"פ מאי, מיד ותוצץ הרעה ע''י אלעזר בן פועירה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם וכו', ע"כ.

ומכאן למדנו עד כמה חמור הוא פגם ההולך אחרי עצת מינים וכופרים או מקבל תועלת מהם, כי הנה ינאי המלך לא היתה בו שמץ מינות עד אותה שעה, כמו שמפורש בדברי הגמרא "מיד'' נזרקה בו אפיקורסות, שביזה וזלזל בערך תורה שבע"פ, משמע דעד אותה שעה היה מנוקה מחטא זה לגמרי. וגם מצינו בדברי הגמרא (עיין פסחים דף פ"ח ע''ב) שעד אותו מעשה כשר היה והיה מציית לדברי חכמים. אלא שטעה ונתעה בעצת הרשע אלעזר בן פועירה להרוג את החכמים שלא חפצו שיהיה כה''ג מחמת טעמם ונימוקם, דאף שנתבקש הדבר ולא נמצא, שלא נתברר אמיתות הקול שיצא על אמו, מ''מ ודאי היה לחכמים טעם לכך שלא רצו למנותו כה"ג, ובודאי היה כן מן השמים. וד"ז שלא רצה להטות אוזן קשבת לדברי חכמים כי אם קיבל תועלת מאותו רשע והלך ובעצתו היא אשר הביאתו לידי כך שיכנס בו ארסו ארס המינות ונעשה כמותו ממש, כי כך היא המדה שכל מי שבוזה דברי חכמים אמתיים וייטבו בעיניו דברי מינות הריהו נעשה כמותם, ונזרק בקרבו ארס טומאת המינות.

וכדמות ראיה עד היכן מגיע היזק קבלת התועלת ממי שאינו ראוי, מהא דאיתא בגמרא ר' ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז א''ל דינא אית לי וכו' א''ל פסילנא לך לדינא וכו', אותיב זוגא דרבנן וקדייני ליה בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי, אמר תפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך, מקבלי שוחד עאכו''כ, ע''כ. הרי עד כמה מגיע כח ההשפעה של מקח שוחד או קבלת הנאה כל שהיא, כי אף שלא לקח ממנו כלום אלא רצה לתת לו כפת שוחד כבר נתבלבלה דעתו לחפש ולמצוא כל טצדקי שיוכל הלה לזכות בדין. וכמו כן בינאי המלך ע"י שהוטבה בעיניו עצת אותו מין וקבל ממנה תועלת להתחזק במלכותו ולהרוג חכמי ישראל שמיחו בו על שנטל לעצמו עטרת הכהונה גדולה שלא הלמתו, זו היתה הסבה שלא ארכה השעה אלא מיד באותו מעמד נזרקה בו צרעת המינות, עד כדי כך שנפל לדיוטא התחתונה להלעיג ולזלזל בתורה שבע''פ, לומר כי אין בה צורך ולא אהנו לן רבנן מידי.

וממנו נקח מוסר מה נורא הוא פגם השומע לעצת מינים ונמשך אחריהם, כי אף שגם בשאר עבירות אמרו ז"ל עבירה גוררת עבירה (אבות פ''ד ב') מ''מ אין היצה"ר יכול להוריד את האדם בבת אחת לדיועטא התחתונה שבשאול, אלא אם האדם שומע לו פ"א הוא חוזר להכשילו שנית בעבירה חמורה יותר, ומן הקל אל הכבד, ולאט לאט הוא נמשך אחריו כשה לטבח יובל. וכאמרם ז''ל (שבת ק"ה ע''ב) שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע''ז והולך ועובד, ע"כ. הרי כי כך הוא דרכו של יצה''ר ללחום את האדם צעד אחרי צעד. אך במינות אין הדבר כן, שאין היצה"ר מפילו מדרגה אחרי מדרגה, אלא מיד כאשר נכנס בו רעל המינות ע''י קבלת השפעה ותועלת מהם, מיד הוא מפעפע בו כארס של עכנאי ומבצבץ ועולה מתוכו, והרי הוא כבר מין כמותם ונתרחק מאלקי ישראל.

וכזה אפ''ל דברי הכתוב אחרי נמכר גאולה תהיה לו לדעת מאן דאמר אחרי מופלג, דהנה הכא מיירי בנמכר לעבודה זרה, כמ''ש רש"י ז''ל להיות לה שמש לחטוב עצים ולשאוב מים, וא''כ הריהו מקבל טובת הנאה מעובדי ע"ז ומינים. ולכן משעה שקבל תועלת ממינות, אף שלא שהה עדיין ביניהם זמן מרובה, הרי הוא מרוחק מאד מבוכה"ע. וזה שרמז הכתוב אחרי נמכר כלומר שכבר הפליג להתרחק במה שנמכר להיות שמש לע"ז והוא מקבל תועלת מהם, גאולה תהיה לו אעפ''כ צריך למהר ולגאלו מיד. וא''כ אין כאן סתירה בכתוב כלל, כי אמנם ציוה הכתוב לגאלו מיד אחרי שנמכר כפירש''י גאולה תהיה לו מיד, אך אעפ"כ הוא רחוק ומופלג מאוד מן הקדושה, כיון שקבל טובת הנאה מהם