דברי יואל על התורה/דברים/האזינו
ב"ה
~ האזינו ~
פרשת האזינו
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, יל''ד למה אמר אצל השמים ואדברה לשון עתיד, ואצל הארץ אמר אמרי פי המורה על הווה.
ב)
במד"ר הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו, מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן, אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת, רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזנך וכו', הטה אזנך לתורה וכו', ר' לוי אמר רמ''ח אברים שבאדם ע"י האוזן כולם חיים, שנא' שמעו ותחי' נפשכם וכו', ומהיכן את למד ממשה רבינו, שע"י שהטה אזנו לתורה וכו', נשתתקו עליונים ותחתונים והאזינו דבריו, מנין ממ"ש האזינו השמים וכו' עכ"ד המדרש, ראוי להבין קישור הלכה זו לכאן, ולמה הסמיכוהו במדרש לפסוק האזינו השמים.
ג)
יש להבין מה שאמרו מבקש אתה שלא לחוש באזניך וכו', הטה אזנך לתורה וכו', דנראה לכאורה כסותר מאמרו הקודם. מ"ש בתחלה דמותר לרפאותו ע"י חלול שבת, ועכשיו נותן עצה לרפאותו ע"י שמיעת התורה, וא"כ אפשר אף בלי חלול שבת.
ד)
איך הביא ראי' ממשרע"ה, שע"י שהטה אזנו לשמוע ש"ת, נשתתקו השמים וארץ והאזינו דבריו, ומי ידמה אליו לשלימותו, וכי זו בלבד היתה בו, והלא הוא הי' שלם בכל מדותיו ובכל אבריו, ואיך אפשר להעריך אליו, ולהביא ראי' שכמו"כ יועילו מעשינו.
ה)
להלן במדרש זש''ה ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם, עליו אין להוסיף וגו' (קהלת ג') כך ברא הקב"ה את עולמו, יום שיהא יום, ולילה שיהא לילה, בא יעקב ועשה את היום לילה, ששקע לו הקב"ה את השמש שלא בעונתה וכו', בא יהושע ועשה הלילה יום וכו', כך ברא הקב''ה שיהא הים ים, ושתהא היבשה יבשה, בא משה ועשה את הים יבשה וכו', בא אלישע ועשה את היבשה ים וכו', הרי שהצדיקים גורעים ומוסיפין על דבריו של הקב"ה, כדי שיהיו הבריות יראין מלפניו, וזהו והאלקים עשה שיראו מלפניו עכ''ד המדרש. ולכאורה הוא סתירה מני' ובי', דמתחלה הביא הפסוק, כי כל אשר יעשה אלקים עליו אין להוסיף וגו', ואח"כ מביא הרבה ראיות, דצדיקים גורעין ומוסיפין על מעשיו ית'.
ואפ"ל עפ"י מ''ש ק"ז הישמח משה זלל"ה (בפ' תזריע), בהקדם מ''ש הבית שמואל, לפרש מאמר חז"ל, מפני מה אמרה תורה בדד ישב וכו', הוא הבדיל בין איש לאשתו וכו', לפיכך אמרה תורה בדד ישב, ותו"ד דחכמי הרופאים אמרו, דצרעת בא מתגבורת מרה שחורה, ורפואתו שילך בין בני אדם, וזה פי' הגמ', מפני מה אמרה תורה בדד ישב, ויתרפא שלא כדרך הטבע, והלא אין השי"ת רוצה בשנוי טבע, וע"ז תירצו בגמ' הוא הבדיל בין איש לאשתו, ע"כ תשובתו לפי משקל חטאו שישב בדד, ואף שהוא שלא כדרך הטבע, לפיכך אמרה תורה בדד ישב, וכיון שנכתב בתורה, ותורה קדמה לבריאה, לפיכך דרך הטבע הוא כך.
וכמ"ש הרמב"ם ז''ל, דע"י שהתנה הקב''ה עם הים לפני בריאת העולם, שיקרע לפני ישראל, אין זה שנוי הטבע, דתחלת ברייתו הי' באופן זה, וזה טבעו שנברא בו, כמו"כ מה שאמרה תורה והוא קדמה לעולם, א''כ כל הנבראים שבעולם נבראו על תנאי זה, שישתנו וישתעבדו לחקי התורה, ואין זה שנוי הטבע דתחלת בריאתם כך הי' עכ"ד.
ובזה פי' ק"ז זלל"ה מ"ש רז"ל בפסחים (נ"ד) התורה קדמה לעולם, וישראל קדמו לעולם, דר'ל דחקי הטבע לא שלטה בהם, וכן מ''ש בב''ר (פרשה ה' ס"ה) תנאין התנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית וכו', צוויתי את השמים והארץ שישתקו לפני משה, שנא' האזינו השמים וגו', צוויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע וכו', צוויתי את האור שלא תזיק לחמו"ע וכו', ג''כ על דרך זה, דהתנה הקב"ה עמהם לפני בריאתם, והושם בטבעם, שישתנו לצורך ישראל, ולפי חקי התורה, ואין זה בגדר שנוי הטבע אצלם, עכ"ד הישמח משה זלל''ה.
וא"ש דברי המדרש, האזינו השמים ואדברה וגו', שנשתתקו השמים והארץ עפ"י דיבורו של משה רבינו, זש''ה כי כל אשר יעשה אלקים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אבל הצדיקים גורעין ומוסיפין על דבריו של הקב"ה, כמו שמבאר המדרש להלן, ואין שנוי במעשה האלקים ובטבע הנבראים, דזה הי' מתנאי בריאתם, והושם כן בטבעם, שישתנו לצורך ישראל, ולפי חקי התורה ורצון הצדיקים, וזה מבואר בפסוק הנ"ל, והאלקים עשה שייראו מלפניו, ר"ל שהשי"ת עשה ובראן על דעת כך, ועל תנאי זה, שישתנו וישתעבדו חקי הטבע, לרצון הצדיקים ודיבורם, כדי שיראו בני אדם כח התורה, וכח היראה ומעלתה, ויראו מלפניו יתברך.
וכתב בילקוט ראובני בשם ס' התמונה, דמה שהעמיד יהושע את השמש והירח, הי' מכחו של משרע"ה, שהשתיק את השמים ואת הארץ, ע"י השגתו הגדולה במדות העליונות, ובכח השגה זו פעל והושע ג"כ, עכ"ד, ואפשר שרמז משה רבינו כאן, גם על העמדת חמה דיהושע, וע"כ אמר האזינו השמים ואדברה לעתיד, דבכח השם הקדוש שהשיג, יהי' העמדת החמה גם לעתיד, ותשמע הארץ אמרי פי אמר בלשון הווה, המורה על עכשיו, שנשתתקו השמים וארץ עפ''י דבורו.
ועתה נבוא לביאור דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ב') ונקדים מה שאמרו רז"ל במס' ב"ק (פ''ה ע"א) תניא דבי ר' ישמעאל אומר, ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ובתוס' שה הקשו, וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן לי' (ר"ל ולמה כתבה תורה כפל לשון) וי''ל דהוה אמינא הני מילי מכה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים, כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך, קמ''ל דשרי עכ"ד, ובתוס' ר"י החסיד על מס' ברכות, הקשו דכולא קרא ורפא ירפא מיותר, דהרי חיובא איכא על הרופא לרפאות, מקרא דלא תעמוד על דם רעך, ותירצו בתירוצם הראשון כמ"ש בתוס' הנ''ל דהו"א ה"מ מכה בידי אדם, אבל ביד"ש נראה כסותר גזירת המלך, קמ"ל דשרי. ועוד י"ל דהו"א כיון דמצוה הוא, אינו רשאי ליקח שכר, דמה אני בחנם אף אתם בחנם, קמ"ל קרא ורפא ירפא דמותר ליקח שכר בטלה וטירחא עכ"ד, וכמ"ש התרגום ושכר אסיא ישלם, וכן מבואר בשו"ע ולא הזקיקו הכתוב לרפאות בחינם.
ואפשר שהתירה התוה"ק ליקח שכר רפואה משום דאסיא דמגן מגן שוי' (ב"ק פ"ה ע''א) וספק פיקוח נפש הוא, עכ''פ לדברי ר"י החסיד הנ''ל, הדרא קרא לחיובא ומצוה, משום לא תעמוד על דם רעך, ואע"ג דתנא דבי ר"י לא קאמר. אלא מכאן שנתנה רשות וכו', להורות בא דאין בו איסור משום סותר גזירת המלך, ולאידך תירוצא דמותר ליקח שכר, אבל בעצם הרפואה יש בו חיובא דמצוה, משום לא תעמוד על דם רעך.
ואןלם דבר זה במחלוקת הוא שנוי' בין הראשונים, והרמב''ן ז''ל בס' תורת האדם וכן בפירושו עה''ת (בפ' בחקתי) כתב על אמרם ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, דאין דרך השלימים כן, והדורש השם לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ד' וכו', וכן מצינו באסא מלך יהודה שגינהו הכתוב (ד"ה ב' ט"ז), וגם בחליו לא דרש את ד' כי אם ברופאים, ואלו הי' דבר הרופאים נהגו בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, הלא אין האשם רק בעבור שלא דרש השם וכו', וכך אמרו בגמ' כל כ"ב שנין דמלך רבה בי רב יוסף אפר אומנא לביתי' לא קרא וכו', אלא שאם החולה בא להתרפאות, ואינו מאלו השלמים אשר חלקם בחיי עולם, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו, שנתנה לו התורה רשות עייש''ד, אבל הרמב''ם כתב דמצוה נמי איכא, וכמו שמצווה האדם לעשות פעולות להחיות גופו, במאכלו ומשקהו ומלבושיו וכל צרכי גופו, וכל זה נכלל בצווי וברכתיך בכל אשר תעשה, כמו"כ הדבר הזה, דמצוה עליו לעסוק ברפואות ולהחיות את נפשו, עכת''ד, וכ''כ הרא"ש בפ''ד דנדרים (דף מ"א ע''ב) דמצוה נמי איכא, עיי"ש.
והט"ור והב"י (ביו"ד סי' של"ו) כתבו ג"כ דמצוה הוא, ובכלל פיקוח נפש הוא, והזריז הרי זה משובח, וכתב הב''י הואיל והתירה תורה לחלל שבת ברפואות, ש"מ פיקוח נפש הן, ופיקוח נפש מצוה רבה הוא עייש"ד, ולכאורה יש להבין איך יועיל רפואה לחולי בידי שמים, והלא זה נראה כשנוי הטבע, גם מדוע רמיא עלי' מצוה וחיובא, והלא נראה כסותר גזירת המלך, כטענת הרמב"ן ז"ל, דהקב"ה מוחץ והוא מרפא וה''ז כשנוי ברצונו ית' ושנוי בטבע.
ולדרכנו יובן שפיר, דכיון שכתבה תורה ורפא ירפא, והתורה קדמה לעולם, וזה הי' מתנאי הבריאה שישתעבדו חקי הטבע למצות התורה, הושמה בטבע הבריאה שיועיל הרפואה עפ"י הטבע, וזה רצונו ית' לשנות החולי ע"י רפואות, כמאמרו ית' ורפא ירפא.
וא"ש מה שהסמיכו הלכה זו לפסוק האזינו, דנשתתקו השמים והארץ למאמרו של משה, והלא כל מה שעשה אלקים עליו אין להוסיף וגו', והתירוץ מבואר במדרש דהצדיקים גורעין ומוסיפין על דבריו של הקב''ה, וזה הי' מתנאי הבריאה כמבואר בב"ר הנ"ל, שטבעי הנבראים ישתעבדו לחקי התורה, ולצדיקים שומרי התורה, וע"כ הסמיכו הלכה זו דמותר לחלל שבת על מכת האוזן, משום ספק פיקוח נפשות, וגם זה בכח מצות התורה, שאמרה ורפא ירפא, דאל''ה לא הי' אפשר לשנות הטבע, ולא הי' מהני רפואתו נגד הטבע, ואין כאן היתר דפיקוח נפש ולא הי' מותר לחלל שבת ברפואתו, נמצא דמה דמהני רפואתו ומותר לחלל שבת משום פיקוח נפש, כ"ז נשמע מהאזינו השמים, וע"כ הסמיכו הלכה זו לכאן.
ועפ"י הנ"ל אפשר לפרש דברי המדרש הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, והוא פלא, אך דמצינו בר' פנחס בן יאיר (חולין ז') שפגע בגינאי נהרא, וא''ל חלוק לי מימך, א"ל אני הולך לעשות רצון קונו וכו', ופרש"י כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת מלך, וכמו"כ הים לא רצתה ליבקע ולהעשות יבשה, כי לא רצתה להשתנות מטבעה אשר שם בה יוצר בראשית, כי כן ברא הקב''ה עולמו שיהא הים ים ויבשה יבשה כמבואר במדרש הנ"ל.
אמנם כאשר ראתה ברייתא דר' ישמעאל, דתנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, וכמ"ש התוס' דמכפל הכתוב שמעינן, דאפי' בחולי ביד"ש נתנה רשות לרפאות, ולכאורה איך מועיל רפואה בחולי ביד"ש, הלא הוא כשנוי בחקי הטבע, אלא ע"כ דכיון שאמרה תורה ורפא ירפא, חקי הטבע משועבדים לדברי התוה"ק, וא''כ ק"ו הוא, ומה רופא זה שבא רק ברשות התורה, יש בכחו לשנות הטבע, כ''ש משרע"ה שהי' עצם התורה, וכל ישראל כאן שהלכו לקבלת התורה, והם קדמו לעולם, והתורה קדמה לעולם, אינו דין שישתעבדו חקי הטבע להם וכח הק"ו הוא ג"כ ברייתא דר' ישמעאל, וזה ראה הים וינוס, וא"ש דברי המדרש.
וא"ש מה שאמרו במדרש אחר הלכה הנ"ל, רבנין אמרי מבקש אתה שלא לחוש באזניך וכו', הטה אזנך לתורה וכו', ואין זה סותר מאמרו הקודם כקושיתנו, ואדרבה זה נשמע ממ"ש לעיל, ויש לו קישור להלכה הנ"ל, דאיפשטא הלכתא דמותר לחלל שבת משום ספק נפשות, ואיך יועיל רפואתו לשנות פקוח נפש, ועכ"ח בכח התורה, וזה נשמע מהאזינו השמים כנ"ל וא''כ רדו הוא דתורה בעצמו מהני לרפאות, ומה הרופא ע"י שבא בכח צווי התורה, יש בכחו לשנות הטבע, מכ''ש התורה בעצמו, וע"כ הטה אזנך לתורה ואתה מתרפא. אבל לפי שלאו כל אדם זוכה למידה זו, להשלים עצמו בשמיעת התורה, ע"כ התירה התוה"ק לרפאות גם ברפואה טבעית, ולחלל שבת משום פיקוח נפש.
ומה שתלוי בשמיעת האוזן דוקא, כמ"ש מבקש אתה שלא לחוש בא' מאיבריך, הטה אזנך לתורה וכו', ורמ"ח איברים שבאדם ע"י האוזן כולן חיים וכו', יובן עפ''י מ''ש בש"ך עה''ת (בפ' עקב) לפרש הפסוק והי' עקב תשמעון, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ועל עשי' ושמירת המצות א''א לקבל שכר בעוה''ז, רק על השמיעה לבדה יקבל שכרה בעוה"ז, כמ"ש עקב אשר שמעת בקולי (בראשית כ"ב) וכמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כ"ו) וכמו"כ והי' עקב תשמעון תקבל שכר על השמיעה לבד, עכ"ד.
ואולי כי השמיעה הוא כמו הכנה למצות עשי', וידוע דעל הכנת המצוה איכא שכר בהאי עלמא, וא"ש מ"ש במדרש דע"י האוזן כולן חיים, ומרפא לכל רמ''ח איבריך, כי א"א לקבל שכר בעוה"ז רק על השמיעה כנ"ל, וא''ש מה שהביא המדרש ראי' ממשרע''ה, שע''י שהטה אזנו לתורה זכה לכל אלה, אע"פ שמשרע"ה הי' שלם בכל איבריו ובכל מדותיו, וא"כ אין ראי' שבשביל שמיעת האוזן זכה לכל אלה, אבל לפי הנ"ל א''ש דעל כולן א"א לקבל בעוה''ז, רק על שמיעת האוזן וא''ש ראייתם.
ועפי"ז אפ''ל דברי המד"ר בפ' וירא (פר נ"ג ס''ח) צחוק עשה לי אלקים, א"ר לוי הוסיפו על המאורות, נאמר כאן עשי' עשה לי אלקים, ונאמר להלן ויעש אלקים את שני המאורות עכ''ד המדרש, והוא פלא דמה ענין הוסיפו על המאורות לכאן, ואפ''ל עפ''י דברי הגה"ק ארי' דבי עילאה זלל''ה (בקונטרס עטרת זקנים) לתרץ קושית התוס' במנחות (ל' ע''א), וכן הקשה הרא"ש בפרק ערבי פסחים (סי' י''ג) על מ''ש רב שר שלום גאון, שתקנו לומר צדוק הדין בשבת במנחה, על שנפטר משרע''ה באותה שעה, הלא מבואר במד"ר וילך, בו ביום כתב י''ג ס''ת, ובשבת האיך הי' כותב, גם האיך כתב באותו היום בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשו רז"ל היום מלאו ימי ושנותי, ועכ"ח שכתב כן בע"ש ונפטר בע"ש, ועוד דמוכח בסדר עולם דבע''ש נפטר, ע''כ קושיתם ז"ל, ותוכן תירוצו דז' באדר באותה שנה הי' בע"ש כדמשמע בסדר עולם, ומשרע''ה נפטר בשבת, אבל ע''י שהשתיק משרע''ה חמה ולבנה, בשעה שאמר האזינו השמים, ועמדה החמה ל''ו שעות, נחשב ליומא אריכתא, וכאלו מת בז' באדר אע''פ שמת בשבת (עיין בחידושינו לחג השבועות מבואר תירוצו באריכות ולא נאריך כאן), עכ''פ משה רבינו הוסיף על המאורות, וזה הי' בכח התורה, כי חקי הטבע והבריאה משועבדים אלי', כנ"ל, וע"כ כאשר נולד יצחק ובאה מדת הדין לעולם, וע"כ צריך שיצורף אלי' כח התורה, דאל''ה אין קיום לעולם, רק כשיש דין למטה אין דין למעלה, ונמצא כשירדה מדת הדין, ירדה כח התורה להכריע הכף מאזנים, שיהא קיום לעולם, וע"כ הוסיפו על המאורות, דכאן נתנה הכח להוסיף על המאורות בכח התורה.
מאמר א
באופן אחר אפ"ל הדקדוקים הנ"ל ודברי המדרש הלכה אדם מישראל שהר חושש באזנו וכו', והדקדוקים כבר נפרטו לעיל בדרוש הקדום.
ואפ"ל דהנה מקור ההלכה דמחללין שבת על פיקוח נפש נלמד במס' יומא (דף פ"ה ע"ב) והרבה לימודים בגמ' שם, ר"א יליף לי' ק''ו ממילה, ר"ש בן מנסיא יליף לי' מקרא דכתיב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת, אמרה תורה חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם, הו"א דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם, אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל וכו'.
והנה לענין הלכה לא סבירא לן כילפותא דר"ש בן מנסיא, דפסקינן הלכתא דמחללין שבת אפי' על חיי שעה, ואילו לדרשת ר' שמעון בן מנסיא, לא הותרה לחלל שבת בפיק"נ, אלא בתנאי שישמור עוד שבתות, וכמ"ש האוהחה"ק (בפ' כי תשא) עה"פ ושמרו בנ"י את השבת וגו' דלא הותרה לחלל את השבת בפיק''נ, אלא באדם שישנו בגדר לעשות את השבת, אבל בחיי שעה לא, ועיין במפרשים שהקשו עליו, דלאו הלכתא הכי, ודבריו פליאים המה וצ''ב ולא נאריך כאן בזה.
אמנם אע"ג דלא פסקינן הלכתא כר"ש בן מנסיא כנ"ל, אבל דרשא דר"ש ב''מ, חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה דרשא אמיתית הוא, וסמכינן עלה מיהא להחמיר, אבל לא להקל, והרי זה דומה למ"ש הפוסקים, דאף דלא דרשינן טעמא דקרא להקל, לפי שאין יכולת בנו להשיג טעם עליון ית', וחקר אלקי מי ימצא, ושמא העיקר כאידך טעמא, אבל להחמיר, לכ"ע דרשינן טעמא דקרא, דכולהו הטעמים שאמרו חז"ל אמיתיים הם, וצריך לחשוש להם להחמיר עכ"פ, וכמו"כ בדרשת דר"ש בן מנסיא לא פסקינן כוותי' להקל, למנוע מלחלל על פיקו"נ של חיי שעה, אבל להחמיר מיהא צריך לחשוש עלי', דדרשא אמיתית הוא, ואלו ואלו דא"ח ככל פלוגתת חז"ל, ולהלן נבאר בזה.
ונקדים דברי הילקוט פ' תשא (רמז שצ''א) ר' נתן אומר מנין אתה אומר, כל מי שמשמר את השבת כתקנה, מעלין עליו כאלו שמר כל השבתות, מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים, שנא' ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם, עכ"ד המדרש ולכאורה צריך הסבר, דאיך יהי' נחשב שמירת שבת א', כאלו שמר כל השבתות של כל ימות עולם, ויובן עפי"ד ק"ז היש"מ זלל"ה (בפ' כי תשא), עה"פ כי אות היא וגו' ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, עפימ"ש השלה"ק, כי ס' רבוא נשמות לישראל, וס' רבוא שבתות, שי"ן אלפים בשית אלפי שנין, ושי''ן אלפים ביום שכולו שבת דהוא אלף השביעי, וכל נשמה נחצבה משבת א', והיינו שאמרז"ל, שאמר הקב"ה לשבת, כנסת ישראל יהי' בן זוגך, והיינו כי קדש היא לכם, לכם דייקא, וידוע דס' רבוא אותיות לתורה, וכל נשמה יש לה אות אחת, ויובן מזה דכל שבת ג''כ נחצב מאות אחת, וכל שבת ושבת, הוא ממש איזה אות בתורה, וז"ש כי אות היא עכ''ד ק''ז זלל''ה.
ובזה יובנו דברי הילקוט הנ"ל, דכמו שאמחז"ל מנחות (דף ל' נרא), בס"ת אם הגיה בו אפי' אות א', מעלה עליו כאילו כתבו כולו, כמו"כ המשמר שבת א', ששורש מחצבה מאות א' שבתורה, ה"ה כאלו שמר כל שבתות ימות עולם, שבצירוף כולם, נשלם ס' רבוא אותיות תורה שלימה והבן.
ולפי"ז א''ש ילפותא דר'ש בן מנסיא, אפי' לדידן דס''ל דמחללינן אפי' על חיי שעה, ובאמדוהו לשעות נמי מחללין עליו את השבת, אע"ג דלא ישמור שבתות הרבה, אולם לפי''ד הילקוט ע"י שישמור ויקיים אפי' מקצת שבת באמדוהו לשעות, הו"ל כאלו שמר שבתות הרבה, וכמו אם הגיה אפי' אות א' בס"ת, הו"ל כאלו כתבו כולו, וא"ש דרשת ר"ש בן מנסיא אפי' לדידן, והגם דאין למדין ממנה לענין הלכתא ולא פסקינן כוותי', דכפי הכלל הנמסר בידינו, לא ניתן לדחות ל''ת שבתורה, אלא בעידנא דקא מיעקר לאו קא מקיים עשה, ואלו לדרשת ר"ש בן מנסיא, מותר לחלל שבת ולדחותה בקום ועשה כדי לקיים שבתות דלעתיד, ואין שיטת הלכה כן, דלאו בעידנא הוא ולא ניתן לדחות מטעם קיום שבתות דלעתיד, ואנן דמחללינן על ספק פיקו"נ, מטעמא אחרינא אתינן עלי', דאמרה תורה וחי בהם ולא שימות בהם, ולא בשביל קיום שבתות דלעתיד.
ואפשר לומר טעם דלא נמסר בידינו כח הכרעה זו, לדחות ל"ת, משום קיום מ"ע שלא בעידנא, הגם שישנם מצות שגדולים בערכם לדחות ל''ת, אפי' שלא בעידנא ואפי' בשביל קיומם דלעתיד, וכדס''ל לר"ש בן מנסיא במ"ע של שמירת שבת, שיש בכוחה לדחות אפי' שלא בעידנא, ולפי"ד הילקוט הנ"ל הו"ל כבעידנא, דמקצת של אותה שבת, הו"ל כאלו שמר מיד שבתות הרבה כנ"ל, אולם לפי שאין אנו משיגים ערכם של המצות, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל, דערכן של המצות רק אלקים הבין דרכה, ע"כ לא פלוג רבנן, ובכל המצות לא ניתן לידחות רק בעידנא, ולא נמסר בידינו הכרעת הלכה זו, להכריע בה מדעתנו, ועכ''פ דרשא דר"ש בן מנסיא אמיתית הוא, ונלמד מינה עכ"פ לחומרא, גודל מעלת הכנת המצוה, עד שהותרה תוה''ק לעבור בקום ועשה, בשביל לאפשר קיום מצות של שמירת שבתות הרבה לעתיד.
ובזה יובן קישור הלכה זו לכאן, דכעין בחי' זו נרמז במאמר הכתוב, האזינו השמים וגו' דאמרז"ל במדרש, שהשתיק משה רבינו השמים והארץ מלומר שירה, עד שידבר דברי תוכחותיו לישראל, ותכלית הדבורים האלו היו על לעתיד, ולא לצורך השעה, כי דיבר אל דור באי הארץ, שהיו כולם כשרים וצדיקים, אבל השיג משרע"ה גודל התיקון והשלימות, שיהי' עי"ז לישראל בדורות העתידים, וצוה לדחות מפני' שירת השמים והארץ מיד, בשביל התועלת של קיום המצות דלעתיד, וזהו נרמז בפסוק האזינו השמים, ששיתק השמים מיד, בשביל ואדברה לשון עתיד, שתועלת הדיבורים יהי' על לעתיד.
ואפשר ירמוז הכתוב עוד, דבחי' העתיד וחשיבותה, אינו מושג כ"א בשמים ולעליונים, וע"כ אמר האזינו השמים ואדברה לשון עתיד, כי הם יאזינו וישיגו בתועלת העתיד שבדיבורים אלו, אבל ותשמע הארץ אמרי פי, והוא לשון הוה, ר"ל ששומעים רק הדברים כאמירתן, ומה שנשמע מפה לאוזן מיד, ואין יודעים להעריך חשיבות תכלית העתיד, אבל קמי שמיא גליא, ומשה רבינו ע"ה ג"כ השיגה, וע"כ השתיק השמים והארץ מלומר שירה מיד, בשביל גודל התועלת של כל ישראל לעתיד, ומה''ט מצד עצם ההלכה, אמרה תורה לחלל שבת מיד, בשביל קיום ושמירת שבתות דלעתיד, אלא דלא נמסר הלכה זו בידינו מטעם הנ"ל.
ובזה יובן ג"כ המשך דברי המדרש, ר' לוי אמר רמ"ח איברים שבאדם, ע"י האוזן כולם חיים שנא' שמעו ותחי נפשכם, ומהיכן את למד ממשה רבינו, שנשתתקו השמים והארץ והעליונים ותחתונים, והאזינו דבריו, מנין ממ"ש האזינו השמים וגו', דלכאורה ראוי להבין איך ע"י האוזן כולם חיים, ולמה ע"י האוזן ובשכר השמיעה דוקא, ולא בשכר שאר מצות מעשיות, הנעשים בא' מרמ"ח איברים שבאדם, ויובן עפ''י מ"ש בש''ך עה"ת (פ' עקב), והי' עקב תשמעון וגו', אם יש לך שכר בעוה"ז, הוא על השמיעה לבד, כמ"ש עה''פ יען אשר עשית את הדבר הזה, שא''ל הקב''ה, על העשי' אין לה לא ערך ולא שכר, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך עקב אשר שמעת בקולי, כלומר אם יש לך שכר בעוה"ז, הוא רק על ששמעת בקולי וכו' עיי"ש.
וז"ש במדרש דע"י האוזן ובשכר השמיעה, כל רמ"ח איבריך חיים ומתרפאים, דשכרה משתלמת בעוה"ז, ועוד נשמע מזה גודל החשיבות של הכנת המצוה, דהשמיעה אינה אלא הכנה, וגורם לקיום מצות המעשיות, ואעפ"כ גדולה הוא בערכה, שע"י האוזן לבד, ובשכר השמיעה לבד, כל רמ"ח אבריך חיים ומתרפאים, ולא מצינו כן בשאר איברים, ובשאר מצות מעשיות, וקמי שמיא גליא ערכם של המצות, וערך וחשיבות הכנות המצוה, שכוחה גדול מאוד, כפי מה שגילו לנו חז"ל במדרש כאן.
ובזה יובן שייכות וקישור כל דברי המדרש, הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו וכו', כך שנו חכמים כל ספק נפשות דוחה את השבת וכו', רבנן אמרי מבקש אתה שלא לחשוש באזנך וכו', הט אזנך לד"ת וכו', ולכאורה למה לא הביאו במדרש לימוד ע"ז, דספק נפשות דוחה את השבת, דבגמ' יליף לי' מקראי כר"ש בן מנסיא הנ"ל, או מק''ו ממילה כר"א, וכאן אסמכוהו אדברי אגדה אלו, דמחללין את השבת על ספק פיקו"נ, ואפשר דטעמא דר"ש בן מנסיא באו ללמדנו, דהא גופא טעמא בעי, למה הותרה התוה"ק לחלל שבת, בשביל קיום מצות דלעתיד כנ"ל, ע"כ אמר דע"י האוזן כולם חיים, ואם מבקש אתה שלא לחשוש באזנך, הטה אזנך לתורה, דהכנת המצוה והשמיעה הוא הגורם לקיום המעשה דלעתיד, וגדולה ערכה מאוד, עד שבזכותה כל אבריך חיים ומתרפאים, והיינו טעמא דר"ש בן מנסיא, דאמרה תורה חלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה, וספק פיקוח נפש דוחה שבת כנ"ל, ומהיכן את למד ממשה רבינו, שנשתתקו השמים והארץ ועליונים ותחתונים והאזינו לדבריו, אע"פ שהי' התועלת בהם רק על לעתיד כנ"ל, אבל ההכנה אל קיום העתיד, גדולה מאוד בערכה, מנין ממ"ש האזינו השמים ואדברה לעתיד כנ"ל וא"ש קישור כל דברי המדרש.
מאמר ב
באופן אחר יתבאר דברי המדרש הנ"ל, הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו, מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים, כל שספק נפשות דוחה את השבת וכו', ומהיכן את למד ממשרע"ה, שע"י שהטה אזנו לתורה, בשעה שבא לפתוח בדברי תורה, נשתתקו העליונים ותחתונים והאזינו דבריו, מנין ממה שקרינו בענין האזינו השמים ואדברה וגו' עכ"ד המדרש, וצ"ב קישור דברי המדרש לפ' האזינו, ועוד דקדוקים בדברי המדרש, וכבר נפרטו לעיל בדרוש הקדום.
ואפ"ל בהקדם דברי הארי' דבי עילאה זלה''ה (הו"ד בספה"ק אילה שלוחה בסופו) לתרץ קושית התוס' מנחות (דף ל' ע"א) וקושית הרא"ש בערבי פסחים (סי' י''ג) על מ"ש רב שר שלום גאון, דע"כ נהגו לומר צדוק הדין בשבת במנחה, על שנפטר משה רבינו באותו שעה, והקשו ע"ז דהא כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ודרשינן (במס' ר"ה י"א) היום מלאו ימי ושנותי, ואם נימא דבשבת מת, ע"כ כתב היום מע"ש, ויש לתמוה דכתב על העתיד וכו', והרא''ש הוסיף להקשות ממ"ש במד"ר פ' וילך, בו ביום שנסתלק משה כתב י''ג ס"ת, ובשבת האיך הי' כותב, וע"ק דמוכח בסדר עולם, דז' באדר שבאותה שנה ערב שבת הי' עיי"ש, ע"כ קושיתם ז"ל.
וכתב לתרץ בשם ספר א"י עפימ"ד בב"ר (פל"ב ס"ט) ונח בן שש מאות שנה והמבול הי' מים וגו', ר"י ור' נחמי', ר' יהודה אומר שנת המבול אינה עולה מן המנין, פרש"י למנין שנותיו של נח, דכתיב ונח בן ת"ר שנה והמבול הי' מים וגו', ויהי באחת ושש מאות שנה חרבו המים, וכחיב ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה, נמצא כל ימי נח תשע מאות ונ"א שנה, וכתיב ויהי כל ימי נח אשר חי תשע מאות וחמשים, אלמא דאין שנת המבול עולה למנין שנותיו, עכ"ל רש"י ז"ל, ור' נחמי' ס"ל אעפ"י שאין עולה מן המנין, עולה הוא בתקופות ומזלות.
וכתב היפ"ת לפרש דברי ר' נחמי', דאין עולה למנין שנות נח, אבל עולה הוא למנין התקופות, ונחשבת לשנה א' מהמחזור, למנין שנות העולם עכ"ל, מבואר מזה דאם אינו משמש מדת יום ולילה, כמו בימי המבול, אף אם יעמוד השמש כמה ימים וחדשים, אינו נחשב למנין שנות האדם, אבל למנין שנות העולם, לחשבון תקופות ומזלות, נחשב כל יום בפ"ע, לדעת ר' נחמי'.
לפי"ז י"ל, דבאמת הי' ז' באדר שבאותה שנה ערב שבת, כדמוכח בסדר עולם, ונפטר משרע"ה בשבת במנחה כמ"ש התוס', מ''מ כיון שאמר משרע"ה באותו היום, האזינו השמים והשתיק החמה והלבנה, ועמדה החמה, ולא שקעה באותו היום כלל, וכדאיתא בילקוט האזינו השמים, הי' השמים ושמי השמים דוממין, ואם תמה אתה וכו', צא וראה מה נאמר ביהושע, שנא' שמש בגבעון דום וגו', ואיתא במדרש שהוא א' מחמשה ימים שהי' לישראל, שעמדה חמה ל"ו שעות ולא שקעה, ומשו"ה לגבי שנותיו של משה, הי' נחשב שבת וע"ש ליום א', ולא מלאו ימיו ושנותיו בערב שבת אלא בשבת, כי מה שנתעכב השמש, לא נחשב אצלו להוספה ויתרון בחשבון ימיו, רק ליום א' יחשב, ונחשב לו שמת בז' באדר.
ומתורץ קושית התוס', מ"ש היום מלאו ימי ושנותי, אע"פ שכתבה בע"ש, דלגבי דידי' שבת וע"ש, כיומא חדא אריכתא נינהו, וגם קושית הרא"ש מיושב, דהא דאמחז"ל דכתב י''ג ס"ת ביום מיתתו, זה הי' בע"ש, שהוא ז' אדר לכל העולם כולו, ואע"פ שמת בשבת, אבל לגבי דידי' כיומא חדא נינהו, וגם שבת נחשב לז' אדר, ושפיר כתבם ביום מיתתו ובז' אדר. אבל לחשבון שני העולם הי' נחשב ליום אחר, כמ"ש בשנת המבול לר' נחמי', כי למנין חשבון העולם, נחשב תמיד היום לכ"ד שעות, ואף אם לא שקעה החמה, חשבינן לשקיעת החמה, בעת שראוי' לשקוע, וראי' לדבר משבת בראשית שלא שקעה החמה ל"ו שעות, ואעפ"כ נחשב לשבת.
ולפי"ז ל"ק מידי, דשפיר אנו אומרים צדקתך בשבת במנחה, דלחשבון שנות עולם הי' אז שבת, אלא לגבי שנותיו של משה, הי' כמ"ש, עכ''ל הארי' דבי עילאה בשם ס' א"י.
אמנם גוף הענין עדיין צריך הסבר, דממנ"פ אם נחשבו לחשבון שנותיו של משה, השני ימים כיומא אריכתא, לפי שלא שקעה חמה, איך יתחשב כיום אחר, והיתה שבת לכל העולם כולו, והוא תרתי דסתרי. וגם דברי היפ''ת, שמשם שאב מקורו, ג''כ צריכים ביאור, דממנ"פ, כיון דלא שמשה מדת יום ולילה בשנת המבול, וע"כ לא נחשבו לשנות חיי נח, מדוע יחשב לשנות העולם, וחוץ מזה יקשה סתירת המדרשים, דבב''ר (פי"א כרב) מבואר, שלא שקעה החמה בשבת בראשית עד מוצ"ש, ואעפ"כ נחשב ליום שבת, ולא כיום שעבר, ומפדר"א (פרק נ"ב) מבואר להיפך דהעמיד יהושע את החמה כדי שלא יחללו ישראל את השבת, אלמא דנחשב כיום שעבר. והכי איתא בפרקי דר אליעזר (פרק נ"ב) בשעה שעשה יהושע מלחמה עם המלכים, ערב שבת הי', וראה שלא יחללו ישראל את השבת, מה עשה פשט ידו לאור השמש וירח, ועמד כל אחד במקומו עכ"ל, מבואר דעמידת השמש מלזוז מתנועתו, יחשב עמידתו כיום שעבר, דאל''ה לא פעל יהושע כלום, במה שהעמיד את השמש, דאעפ"כ חל קדושת השבת, ובחי' להגדש"פ (עמוד קפ"ה) כתבנו בזה הסבר נכון לחלק בין דברי המדרשים (ולא נאריך כאן עיי''ש תקחנו משם).
ולעניננו נ"ל, שמה שהקשו ממד"ר (פ' וילך), בו ביום שנסתלק משה כתב י''ג ס"ת, ובשבת האיך הי' כותב, לכאורה אפ"ל שאין כאן אפי' התחלת קושיא, דבודאי שלא הי' כתיבת משרע"ה כתיבה גשמית, גם א"א בדרך הטבע לכתוב י"ג ס''ת ביום א', אלא ודאי שהי' בדרך נס או בהשבעת הקולמוס, ומאן יימר לן שכתיבה כזו אסורה בשבת, וע"ד שכתבו רש"י ז"ל ותוס' סוכה (מ"א ע"א) דהגם שאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט, הני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים עכ"ל.
שוב ראיתי בחת"ס זלל"ה (פ' ויקהל) שכתב בשם אחרונים לתרץ קושית הרא"ש הנ"ל, שנכתבו הס"ת מעצמם ע''י השבעה וכדומה, ע"כ הותר בשבת, והביא החת"ס ז"ל ראי', דהרי אין הקמת המשכן דוחה שבת, ובשבעת ימי המלואים שבת בכלל, והוקם המשכן בכל יום, ואמרז"ל הובא ברש"י פ' פקודי עה"פ ויביאו את המשכן, אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם, א"ל עסוק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו וכו' ממדרש רבי תנחומא עכ"ל, וע"כ מוכח דע"י שהקב"ה הקימו הותר בשבת, אעפ"י שנראה כאלו משה הקימו עכ''ד החת"ס זלל"ה.
ועוד אפ''ל שהרי הכתיבה היתה עפ"י הדיבור, כאמרז"ל שכל דיבור ודיבור הי' הקב''ה אומר ומשה אומר וכותב, וא"כ אין כאן אפי' התחלת קושיא, וכמ"ש בגמ' חולין (ה' נרא) עה"פ (מלכים א' י"ז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב, וא''ר יהודה אמר רב מבי טבחי דאחאב, ותירצו על פי הדיבור שאני, ובלא"ה נביא מותר לעבור על ד"ת בהוראת שעה ולמגדר מילתא, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ''ט מה' יסודי התורה ה"ג) אם יאמר לנו הנביא, שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה וכו' לפי שעה מצוה לשמוע לו וכו', והוא שיהי' הדבר לפי שעה, כגון אלי' בהר הכרמל וכו', עכ"ד הרמב"ם ז"ל.
ומכ"ש כאן שהי' עפ"י הדיבור ממש, ועל כל דיבור ודיבור הי' הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, גם הי' הכרח בדבר שמשרע"ה בעצמו יכתוב וישלים התורה לפני הסתלקותו דייקא, ועוד נבאר בזה להלן, ואולי הי' היום הזה מסוגל יותר, ואת הכל עשה ד' יפה בעתו, ולהלן נעתיק דברי האגרא דכלה (פ' נצבים) דמדריגת משה באותו היום, הי' מדריגה היותר גדולה מכל ימי חייו, ומה שלא הי' יכול להשיג כל ימי חייו, השיג ביום ההוא, ונקרא ביום ההוא איש האלהים עכ''ד ז"ל, עכ"פ אין לך מיגדר מילתא גדולה מזו, וקיום כל התורה כולה וקיום העולם תלוי' בזה, ובכה"ג הותרה עפ"י נביא לעבור בהוראת שעה, ומכ"ש עפ"י הדיבור ממש, ואין כאן אפי' התחלת קושיא.
ואפ"ל עוד טעם פשוט, שהותרה כתיבת הס"ת אפי' בשבת, מטעם פקוח נפש שדוחה את השבת, דהנה התוה"ק הוא חיות כל הנבראים וחיות כל ישראל, כמ"ש כי הם חיינו, וחיות כל העולמות תלוי' בקבלת התורה, כמ"ש רז"ל שא"ל הקב"ה לישראל, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, וכבר הקשו המפרשים דמה מהני הכפי', גם למה הי' צורך בכפי', הלא כבר קבלוה מרצונם, ואמרו נעשה ונשמע, ואפשר דאין זה בדרך עונש וכפי', אבל דרך הטבע ותנאי הבריאה כך הי', דהותנה הקב''ה עם מעשה בראשית, שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזרו לתהו ובהו, וממילא שם תהא קבורתכם, וכך הושמה בטבע הבריאה מתחילה.
והנה ס"ת שחסר בה אפי' אות א' פסולה, ואין לה קדושת ס"ת כלל, ואם לא הי' משרע"ה משלים את התורה לא הי' קיום לכל הנבראים בעולם, והי' חוזר הכל לתהו ובהו, הגם שכתבו התוס' בע"ז (ג' נרא) על מ"ש בגמ' שם שמים וארץ נוגעים בעדותן הן, וא''ת והרי ראי' גדולה שקיימו, שהרי שמים וארץ קיימים הם וכו', ותירצו וי"ל שהם קיימים ממה שקבלו, כדאמר אם ישראל מקבלים עכ''ד, מבואר מדבריהם דקבלה לחוד סגי לקיום העולם, אמנם אם לא הי' נשלם התורה, לא הי' הקבלה כלום, שהרי הקבלה הוא רק על תורה השלימה, ואם לאו אינה קבלה כלל, ומעתה היתה כתיבת הס''ת והשלמתה פיקוח נפש גדול, שתלוי' בזה חיות כל הנבראים, ואין לך פקוח נפש גדולה מזו, ודוחה את השבת בל"ס.
ומעתה ל''ק עוד קושית התוס' והרא"ש, דבאמת ז' באדר של אותה שנה היתה בערב שבת, כמ"ש בסדר עולם, אבל לפי שהשתיק משרע"ה חמה ולבנה, בשעה שאמר שירת האזינו, ועמדה חמה ל"ו שעות כמבואר במדרש, וכתב הרמב"ן ז"ל (סו''פ וילך) כי אחר שגמר השירה וילמדה את בנ"י וכו', כתבה בס' התורה וכו', ועמד ובירך אותם וזאת הברכה וכו', ויכתוב אותה בסוף הספר וכו', ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית וכו' עכ"ל, ואולי כשהשלים התורה כבר הי' שבת, ואעפ''כ הותר לו מטעם פיקוח נפש, אבל לגבי שנותיו של משה הי' ז' אדר גם בשבת, לפי שעמדה חמה בעבורו, לא עלה לו יום זה במנין הימים כלל, דהי' ההכרח שיסתלק בז' אדר דייקא, שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ויום זה שניתוסף לו לא נחשב לו במנין הימים כלל, אבל לכל העולם כולו, וגם לדידי' שבת הי', ואעפ"כ הותרה הכתיבה מטעם פקו"נ, ול''ק קושיתנו הנ"ל משבת בראשית, שעמדה חמה ל"ו שעות, ואעפ"כ נחשב ליום השבת, דכמו"כ כאן נסתלק משרע"ה בשבת, וע"כ אומרים צדקתך צדק בשבת, ואעפ''כ הותרה הכתיבה מטעם פקוח נפש.
ומעתה יבואר שפיר קישור דברי המדרש הנ"ל, הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו, מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת וכו', הטה אזנך לתורה ואת נוחל חיים, מנין שנא' הטו אזנכם ולכו אלי' שמעו ותחי נפשכם (ישעי' רה) רמ"ח איברים שבאדם הזה, ע"י האוזן כולן חיים, מניין שנא' שמעו ותחי נפשכם, ומהיכן את למד, ממשרע"ה שע"י שהטה אזנו לתורה וכו' נשתתקו העליונים ותחתונים והאזינו דבריו, מנין ממה שקרינו בענין האזינו השמים ואדברה עכ"ד המדרש, ולדרכנו כל דברי המדרש מקושרים היטב מתחלתו ועד סופן, שהשתיק משרע"ה עליונים ותחתונים כשאמר שירת האזינו, ועמדה חמה ולא שקעה עד יום מחר, נמצא כשהשלים ספר התורה, כבר הי' שבת והותרה לו מטעם פקו"נ כאשר ביארנו לעיל, ולזה מביא המדרש ראי', הטה אזנך לתורה ואת נוחל חיים, ורמ"ח איברים שבאדם ע"י האוזן כולן חיים שנא' שמעו ותחי נפשכם, ולכן הותרה מטעם פקו"נ, שכל חיותנו תלוי' בתורה, ושפיר נלמד מכאן הלכה זו, כל ספק נפשות דוחה את השבת.
ואפ"ל עוד הערה בדברי המדרש הנ"ל, עפי"ד המדרש (הובא לעיל בדרוש הקדום) זש"ה ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם, עליו אין להוסיף וגו' כך ברא הקב"ה את עולמו, יום שיהא יום, לילה שיהא לילה, בא יעקב ועשה את היום לילה וכו', בא יהושע ועשה הלילה יום וכו', הרי שהצדיקים גורעים ומוסיפין על דבריו של הקב"ה וכו', ולכאורה ה"ז סתירה מני' ובי', דמתחלה הביא הפסוק, כי כל אשר יעשה אלקים עליו אין להוסיף וגו', ואח"כ מביא הרבה ראיות, דצדיקים גורעים ומוסיפין על מעשיו ית', וכבר פירשנו בזה (עיין לעיל).
ואפ"ל עוד עפי"ד האוהחה"ק (פ' נח) עה"פ כל רמש אשר הוא חי לכם לאכלה, וז"ל, יש לדעת למה לא הותר הבשר לאדם אלא לנח, ונראה כי נח משלו נתנו לו, שבאמצעותו מצא הקב"ה לקיים את המין, וזולתו לא הי' מקיים מן הרמש בלא אדם, ובזה זכה הוא עכ"ל, כמו"כ לעניננו שלולא קבלת התורה הי' חוזר העולם לתהו ובהו, ומשרע"ה על ידו היתה השפעת התורה לישראל, ונמצא שבזכותו ובאמצעותו נתקיים העולם, וע"כ זכה בה ונעשה כשותף, ובידו לשנות הנבראים כרצונו, וז"פ המדרש האזינו השמים ואדברה שנשתתקו העליונים ותחתונים כשאמר שירה, ועמדה החמה ולא שקעה, ולכאורה איך אפשר זאת, הלא כל מה שיעשה האלקים, הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף, ע"כ תירצו במדרש שחיות כל הנבראים תלוים בתוה"ק, ומשה ע"י שהטה אזנו לתורה נשתתקו העליונים ותחתונים, שבאמצעותו נתקיים העולם, וזכה בה כדין שותף, ומה שעשה עשוי לשנות בהם כרצונו, ועד"ז יעקב ויהושע ואלישע שנזכרו במדרש הנ"ל הי"ל הכח לשנות במע"ב מדין שותף, והשי"ת יזכנו לעשות תשובה שלימה בימים אלו, ונזכה להשפעת קדושה, ונהי' דבוקים בדרך התורה והאמת, ונזכה לשנת גאולה וישועה בהתגלות כבוד שמים עלינו בב''א.
מאמר ג
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. יל''ד בשנותו את טעמו מעתיד להווה, ואדברה מורה על העתיד, ואמרי פי על הווה. ותו ואדברה דיבור קשה, ואמרי פי אמירה רכה.
ב)
במדרש ילקוט האזינו השמים על שם שניתנה תורה מן השמים, שנאמר אתם ראיתם כי מן השמים וגו', ותשמע הארץ שעליה עמדו ישראל, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ע"כ. ולכאורה הוא פלא, דמי אינו יודע שהתורה ניתנה מן השמים, ומה צורך להשמיעני דבר זה, גם אינו מובן הטעם מה צורך לומר האזינו השמים דהרי עכשיו תורה לא בשמים הוא, וכמ"ש לא בשמים הוא.
ג)
במד"ר הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו, מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת, רבנן אמרי וכו' אמר הקב"ה אם הטית אזנך לתורה, כשתבא לפתוח בדברי תורה, הכל משתתקים לפניך וכו', ומהיכן את למד ממשה רבינו וכו', מנין ממה שקרינו האזינו השמים ואדברה וגו', ע"כ. יש להבין קישור הלכה זו לכאן.
ונל"פ בהקדם דברי הגמ' (יומא פ"ה ע"א) מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת וכו', והרבה ילפותות נאמרו בגמ' שם, ולבסוף א"ר יהודה אמר שמואל אי הואי התם, הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פירכא וכו', אמר רבינא וכו' טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי, ע"כ. עכ"פ לפי המסקנא עיקר הלימוד דפיקוח נפש דוחה שבת מהפסוק וחי בהם, דכולהו אחריני אית להו פירכא. ועי' פירש"י שם
אולם לכאורה גם לזה יש פירכא, ממה דאיתא בגמרא (חולין קמ''ב ע''א) תניא דבי רבי יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלוי' בה, בכבוד אב ואם כתיב (דברים ה') למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה, אלא למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב וכו', עכ"ד הגמ'. נמצאת למד דמה שכתוב והארכת ימים, יתפרש הכונה על ימים של עוה"ב, יום שכולו ארוך, א"כ כמו"כ הכתוב וחי בהם, יתפרש על חיים נצחיים, ואינו מוכרח דרשתם ז"ל וחי בהם ולא שימות בהם על חיים של עוה"ז, א"כ לא נשמע מינה ולא מידי על פיקוח נפש שדוחה שבת, וכמ"ש השלה"ק דכל התפלות שמתפללין בימים נוראים זכרנו לחיים, כתבנו לחיים וכו' הכוונה על חיים נצחיים, וכמו"כ הפסוק וחי בהם יתפרש עד"ז.
ויתבאר הענין בהקדם מה שחקרו הראשונים לשאול, מדוע לא נתפרשו בתורה כי אם יעודים הגשמיים ושכר העוה"ז, ויעודים רוחניים אשר הוא תכלית האחרון, והאושר הקנוי אל הנפש לא התבארו בתורה לדעת כל החכמים. והשלה''ק בקונטרס בית אחרון הביא בזה ג' טעמים, דעת הרמב"ם ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל ודעת הר"ן ז"ל בדרשותיו. והקשה על כולם עיי"ש. סוף דבר כתב דעת עצמו עפ"י הקדמה נפלאה, כי כל השמות והתיבות שבתורה ובלה"ק, הם למעלה בשרשם במקום קודש עליון, וזהו שמם העצם, ואח"כ כשיורד ומשתלשל ממקום קודש הזה, נקרא זה ההשתלשלות בשם הזה בלשון מושאל, עיי"ש שהאריך בביאורו, ובזה מבואר חקירת הראשונים הנ"ל, למה לא נזכרו היעודים הרוחניים בתורה, כי הוזכרו והוזכרו, ואדרבה הם נזכרו בעצם ולא בשאלה, למשל ונתתי גשמיכם בעתם וכו' אלו טפות מימות היורדות, אין שמם גשם בעצם, רק כח ההשפעה שהי' למעלה למעלה בשרשה נקרא גשם, ואח"כ יורד וכו' ובכל העולמות נקרא גשם בשאלה, אבל הוא ממדריגה למדריגה וכו' וכן ענין כל הבטחות שבתורה, נמצא מבואר שאדרבה שכר הרוחני נזכר בעצם, ובעוד אנחנו גשמיים, מתבארים לנו התיבות גשמיים לפי עניננו, ע"כ מקצת לשונו עייש"ד באריכות.
עכ"פ בתוה"ק נכלל הכל יעודים הגשמיים שכר עוה"ז, ושכר הנפש בעולם הנשמות, אלא דפשוטו של מקרא, ה"ה תיק להתלבש אור התורה באותיות גשמיות, ועפ"י הלבושים ההם, מורים התיבות על דברים גשמיים ושכר עוה"ז, והפנימיות שבהם מורים על ענינים רוחניים, וזה שמם העצם. והנה העיקר הוא הפנימיות, וכמ"ש רב כהנא (שבת ס"ג ע"א) כד הוינא בר תמנא סרי שנין, והוה גמירנא ליה לכולי הש"ס, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, א"כ מ"ש וחי בהם, אף שהכוונה בעיקר על חיים נצחיים בפנימיות התורה, אבל גם הפשטות אמת והתכוין הכתוב גם על חיי העוה"ז.
ולפי"ז אתי שפיר, דהנה ע"י שהתורה ניתנה מן השמים, מוכרח לומר שיש בתורה ענינים פנימיים, דהרי מטעם זה רצו המלאכים לקבל את התוה"ק, דאם אין בה רק לבושים גשמיים, איך היו רוצין לקבלה הרי לא יצוייר אצלם לא אכילה ושתיה וכו', אלא ע"כ שכוונתם היה על פנימיות התורה, וממה שאמרו כל ישראל כולם במעמד הנבחר נעשה ונשמע, ראי' שיש בה גם פשטיות, דהרי גם הפשוטי עם שלא הבינו פנימיות התורה ג''כ אמרו לקבלה, כמ"ש ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וגו' וכן כתוב כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגו', בית יעקב אלו הפשוטי עם, להם יאמר אמירה רכה, ובני ישראל אלו בני עלי', להם ידבר דברים קשים כגידים, דהבני עלי' השיגו גם פנימיות התורה, וראו שקשה להשיגה, ע"כ הי' להם הדברים קשים כגידים, אבל פשטות התורה להפשוטי עם היה אמירה רכה.
עכ"פ יהיה איך שיהיה התורה נתנה גם להפשוטי עם, וכמ"ש ויענו "כל" העם יחדיו, וכולם אמרו נעשה ונשמע, והבני עלי' אף שהשיגו פנימיות התורה, מ"מ קבלו על עצמם גם פשטיות התורה, דאם נאמר שלא קבלו רק הפנימיות, והפשוטי עם רק הפשטיות, א''כ איך נאמר ויענו כל העם יחדיו וגו' הרי אינן שוין, ועכ"ח שבפשטות התורה התאחדו כולם, אף בני עלי' שהשיגו בפנימיות התורה, אעפ"כ גם פשטיות התורה קבלו על עצמם, דהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והתוה"ק נלמד אף בפשטות.
ובזה נבוא אל הענין, ואפשר דהמדרש רוצה ליישב מדוע אצל השמים נאמרה דיבור קשות, ואצל הארץ אמירה רכה, ואמר האזינו השמים ע"ש שניתנה תורה מן השמים, שנאמר אתם ראיתם כי מן השמים וגו', וכיון שניתנה מן השמים ההכרח לומר שיש בה גם פנימיות התורה, דמהאי טעמא נתאוו לה המלאכים כנ"ל, מעתה מלת השמים ירמוז על בני עלי' שהם משיגים פנימיות התורה, ומשום הכי אמר אצל השמים ואדברה, לשון קשות, דלהשיג פנימיות התורה קשה מאד. ותשמע הארץ שעליו עמדו ישראל ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, דמזה נשמע שגם הפשוטי עם קבלו את פשטיות התורה כנ"ל, ע"כ נאמר אצל הארץ אמרי פי, אמירה רכה, דפשטות התורה הוא אמירה רכה.
וא"ש אומרו ואדברה לשון עתיד ואמרי פי לשון הווה, דהנה פנימיות התורה הוא נצחיית ונשאר לעולמי עד, וכל מה שמעמיקים בה משיגים יותר, עד אין חקר ואין קץ, ע"כ אמר ואדברה לשון עתיד, שזה ישאר לעתיד והוא נצחי, מה שאין כן פשטיות המורים על גשמיים לא יתקיימו לעולם, דהרי לדבר גשמי יש לה סוף וקץ, ע"כ אמר אמרי פי לשון הווה או עבר, מפני שאינו נצחיית.
עכ"פ היוצא לנו מזה, דמכאן נשמע שבתוה''ק מונח הכל, פשטיות התורה ופנימיות התורה, יעודים גשמיים ורוחניים, ולהכי שפיר נלמד ממ"ש וחי בהם, ולא שימות בהם, שפיקוח נפש דוחה שבת, דאף שלפי הפנימיות שבתורה כוונת הכתוב וחי בהם על חיים הנצחיים, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ונשמע מינה גם חיי עוה"ז, שהכל מרומז בה, וא"ש קישור הלכה זו החושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, לפסוק האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, דהשמים ירמוז על פנימיות התורה, והארץ על פשטיות התורה והכל נרמז בה, ובכן נשמע שפקוח נפש דוחה שבת, ממ"ש וחי בהם ולא שומות בהם.
ולפי"ז מה שאנו מתפללין בכל התפלות על חיים, זכרנו לחיים וכו', אף שעיקר בקשתינו על חיים נצחיים, אבל צריכין גם לחיי העוה''ז, לכן הכוונה גם בפשטות על חיי עולם הזה. ויעזור השי"ת שנזכה לחיי העוה"ז ולחיי העוה"ב, וננצל מכל צרה וצוקה, ונזכה לשנת גאולה וישועה, ולראות באור פני מלך חיים בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, ובהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.