דברי יואל על התורה/במדבר/חוקת

פרשת חקת

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר. דבר אל בנ"י ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. יל''ד מה שכפל הכתוב מלת לאמר ב' פעמים, ותרתי למ''ל.

ב) קשה דאחר שכפל הכתוב ב' פעמים לאמר, חזר עוה"פ דבר אל בני ישראל וצ"ב.

ג) קושית האלשיך הק' מדוע נשתנה דיבור זה משאר דברות שנאמרו למשה ולאהרן, שבכולם נאמר דברו אל כל עדת בנ"י, ושניהם נצטוו על הדיבור כמ"ש בפ' החדש ובכ"מ, ומדוע כאן שינה הכתוב דרכו שאע"פ שנאמרה הפרשה למשה ולאהרן יחדיו, לא צוה לדבר אל בנ"י רק משה לבדו, ולא שיתף את אהרן עמו באמרו דבר אל בנ"י ולא אמר דברו.

ד)

ויקחו אליך וגו', במדרש א''ר יוסי בר חנינא א"ל הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דא''ר הונא כי אקח מועד אני משרים אשפוט, וכתיב והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרת וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעוה"ז עתידים להיות צופים לעוה"ב, דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו' אלה הדברים עשיתים, אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים שכבר עשיתי לר"ע ואביריו, א''ר יוסי ב"ר חנינא רמז בויקחו אליך שכל הפרות בעילות ושלך קיימת עכ"ד המדרש, וקשה דהזכיר כאן ב' דרשות בשם ריב"ח, דמתחלה דורש ויקחו "אליך" למעט לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, ואח"כ הוסמך לה דרשה אחרת דמיעוטא דאליך בא לרמז שכל הפרות בעילות ושלך לעולם קיימת, ולכאורה נראה שהוא דרשה אחרת ואינו מענין הראשונה, אבל א"כ הול"ל דבר אחר או ואמר ריב"ח כדרך חז"ל בכ"מ, ומדערבינהו ותנינהו משמע דחד טעמא לתרווייהו, וצ"ב קישור הדרשות להדדי.

ה)

גם צריך להבין קישור דברי המדרש, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דא"ר הונא וכו' עתידים להיות צופים לעוה"ב, משמע דדברי ר' הונא הם נתינת טעם למימרא הקודמת, ובאמת אינו נראה שום קישור ביניהם, דבמה שדורש דלע"ל יתגלו כל טעמי המצות, אין בזה טעם על מ''ש לאחרים חקה, גם מה שייכות יש לדברי ר''ה למה שדרשו אח"כ שכל הפרות בטילות ושלך קיימת, ובמדרש בחדא מחתא מחתינהו לג' דרשות אלו משמע דקישור יש ביניהם וצ"ב.

ו) במדדש רבה ר"י פתח כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכו', אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני ע"כ, וק"ז הישמח משה זלל"ה הקשה דלפי פשוטו הול"ל בקש לידע ולא ידע וכו', ומ''ש אמרתי אחכמה מיותר.

ז)

במדרש (הובא בישמח משה) דבר אל בנ"י ויקחו אליך פרה אדומה וגו', מכאן שפרה ניקחת מן הגוי, ואמר ר"א ה"ה לשאר קרבנות, זש"ה כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו ע''כ, וכתב הישמח משה זלל"ה וז"ל והנה הפשוט נראה דנפקא לי' מדכתיב בני ישראל ויקחו, משמע דכל הב"י הם לוקחים, וא"כ המוכר לאו מבני ישראל המה, ע"כ פרה ניקחת משל גוי וא"ש, אך מה שסיים במדרש זש"ה כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו צ"ב דאין לו קישור, ואדרבה סותר דבריו הקודמים דמ"ש פרה נלקחת מן הגוי מעליותא הוא לגביהן, ואח"כ סיים בגנותן שהם כאין ואפס ואין נחשבים לכלום.

ח)

בילקוט ר' אחא בשם ריב"ח אומר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפ' פרה ואומר הלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו', אמר משה לפני הקב''ה רבש"ע עליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה בשם ב''ו, א"ל משה צדיק א' עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה ר"א אומר פרה בת שתים וכו', אמר לפניו רבש"ע יה''ר שיצא זה מחלצי א"ל הקב"ה חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם הא' אליעזר, שם אותו המיוחד אליעזר ע"כ, וצ"ב להבין קושית משרע"ה ואתה אומר הלכה בשם ב''ו, ממ''ד בגמ' חגיגה (ט"ו ע''ב) אשכחי' רבה בר שילא לאלי' א"ל מאי קא עביד קב''ה, א"ל קאמר שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומי' דר''מ לא קאמר וכו', ובסוף המימרא שם א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר וכו' עיי"ש, מבואר דקב"ה אמר שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, וא"כ למה הי' קשה למרע"ה על שאמר הקב"ה הלכה משמר דר"א, וניחא לי' מה שאמר מפי כל התנאים וצ''ב, גם אם נטעים הקושיא באיזה אופן, אבל איך יתורץ בדברי השי"ת במ"ש לו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ויפתח בפ' פרה תחלה, והלא ידע משה רבינו דצדיק יהי', מדהקב"ה אומר שמועות מפיו ואעפ"כ הקשה קושיתו, וא''כ מה תירץ לו בזה, גם מ"ש לו הקב"ה דעתיד לדרוש בפ' פרה אין זה תירוץ לקושיתו, דכבר בדיבור הקודם א''ל הקב"ה שידרוש ר"א בפ' פרה, וע"ז הי' קושיתו וא"כ מה תירץ בזה.

ט) גם יש להבין מ"ש משרע"ה עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם ב"ו, אם הי' כוונת הטענה שלפי גדולתו של הקב''ה אין כבודו לומר הלכה בשם ב"ו, הלא לגדולתו ית' אין חקר ולמה הזכיר משרע"ה זו בלבד עליונים ותחתונים ברשותך, גם הלא במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, גם צ"ב מה שהשיב לו הקב"ה ויפתח בפ' פרה תחלה, מאי נפק"מ אם הוא יפתח בפ' פרה תחלה או אחר יפתח ואח''כ יאמר הוא שמועותיו, וממשמעות המדרש נראה שזהו מכלל תירוצו ית' וצ"ב.

י)

במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה וצ"ב.

יא)

בפסיקתא זוטא, אמר קרח לא די שהוציאנו מכלל הכהונה אלא גלחהו ועשאו סבל, מיד נתקנאו למשה לחרחר ריב, והוא לא ידע שחוק פרה אדומה כפרה גדולה הי' על ישראל וכו' ע"כ, והנה מלבד שדברי הפסיקתא בעצם הם פליאים, דמאי נפקמ"נ במה שלא ידע שחוק פרה כפרה גדולה וגו' ואלמלי ידע לא הי' חולק על משה ואיך תלוי זה בזה, אבל עוד יקשה דמאמר הפסיקתא סותר לדברי המדרש הנ"ל, דבמדרש מבואר בשביל שראה פ' פרה אדומה לכן חלק על משה, ובפסיקתא מבואר להיפך שבשביל שלא ידע חוק פרה חלק על משה, ואלו ידע לא הי' חולק עליו, והוא סתירה מהיפך להיפך וצ"ב.

יב)

זאת חקת התורה וכו' פרש"י לפי שהשטן ואוה"ע מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחרי' ע"כ וצ"ב דאדרבה לפי שאוה"ע מונין את ישראל לשאול מה טעם למצוה זו, הר צריך הכתוב לגלות איזה טעם כדי להסתים את פיהם, אבל במה שאמר הכתוב חקה גזירה היא מלפני וכו' אין תירוץ זה מספיק לבטל טענתם, כי זה הי' תלונתם שפרה אדומה אין לה טעם מובן.

יג) וע"ק דבאמת ישנם הרבה מצות שאין אנו משיגים טעמם, כגון כלאים, שעטנז, ובשר בחלב דאמרי' חידוש הוא, גם כל ענין טהרת טומאה חידוש הוא, וכי לכלוך הוא שיוכל לנקותו במים כדאיתא במדרש (פ' חקת) שעכו"ם א' שאל את ר' יוחנן בן זכאי כן עיי"ש, ויש דיעות דס"ל דכל המצות הם גזירת מלך, ואסור לחקור אחר טעמי המצות כלל, והרמב''ם ז"ל כתב בספר המורה דיש בזה פלוגתת התנאים, ויש סוברים דאסור לחקור אחר טעמי המצות שכולם גזירת המלך הם, וראי' מגמרא ברכות (ל"ג ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ובגמ' שם פליגי בה תרי אמוראי חד אמר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, ועיין פרש''י שם, וא"כ ראוי להבין מדוע מונין אוה"ע את ישראל במצות פרה אדומה יותר מבשאר מצות.

יד)

גם יל"ד בפסוק זאת חקת התורה, דתיבת זאת מיעוטא הוא, משמע דרק זאת המצוה הוא חקה ולא אחרת, ובאמת הרבה מצות שאין אנו משיגים טעמם, וחקה הם אצלינו, ויש מי שסובר דכל המצות הם חק וגזירת המלך, וא"כ מיעוטא שבתיבת זאת למאי אתא.

טו)

גם יל"ד בלשון רש''י לפי שהשטן ואוה"ע מונין את ישראל וכו' למה הזכיר שניהם שטן ואוה"ע והיינו הך ומאי בינייהו.

ואפ"ל דברי המדרש הנ''ל מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, בהקדם דברינו בפ' קרח דלכאורה מה היתה טענת קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכה ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד', ומה נתינת טעם הוא זו, וכי בשביל שכולם קדושים ובתוכם ה' אינם צריכים למנהיג, בתמי', ובארתי דטענת קרח ותלונתו על משרע"ה הי', עפי"מ דאיתא בגמ' (ברכות נ"ה) א"ר יצחק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא א''כ נמלכין בציבור, שנא' ראו קרא ה' בשם בצלאל, א"ל הקב''ה למשה הגון עליך בצלאל וכו', א"ל הקב"ה למשה לך אמור לישראל וכו' הגון עליכם בצלאל וכו' עיי''ש, וזה היתה טענת קרח, וחלק על נשיאות של אליצפן ועל הכהונה בשביל שלא הי' משרע"ה נמלך בציבור במנוי זה, אכן הסברתי שם דלק במנוי בצלאל צוה הקב''ה להימלך בציבור ולא במינוים אחרים, עיי"ש באריכות תקחנו משם.

והנה אם נמלכים בציבור ויש חילוקי דיעות ולא ישוו בדעתם, צריך לילך אחר רוב דיעות, ובאמת לא הי' אפשר במינוים האלו לילך אחר רוב דיעות, כי א"א לצרף לרוב רק מי שדעתו לש"ש בלי נגיעה, כמבואר ברמ"א חו"מ (סי' קס"ג) וז"ל כל צרכי ציבור שאינן יכולים להשוות עצמן ילכו אחר הרוב, ויקבלו עליהם שכל א' יאמר דעתו לש"ש (בלי נגיעה) ומטילין חרם ע"ז, והמסרב מלומר דעתו ע''פ החרם בטלה דעתו, ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן ע''כ ברמ"א והוא מהגמ"י, ובתשובות מגיני שלמה (אה''ע סי' י"ב) שנשאל בא' שנשבע על דעתם של בעלי דינו, והם היו נוגעים בדבר וכו', והעלה להלכה להתיר את שבועתו, מפני שהוא לא נשבע אלא לדעתם, וכיון שיש להם נגיעה אין דעתם נכון, ולטובתם אומרים היפך דעתם האמת, ואין משגיחין בהם עיי"ש, (הובא בישמח משה פ' קרח דף ס''א ע"ב), עכ"פ כיון שקרח ועדתו היו מבקשין גדולה ושררה לעצמן והי' להם נגיעה, א"א לצרף דעתן לרוב מנין, נמצא שלא הי' אפשר להימלך בציבור במינוים אלו.

ואפשר שזה הי' טענת קרח, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ר"ל שכולם מכוונים אל האמת ודעתן לש"ש, לכן רצה שיהיו נמלכים בציבור ולילך אחר הרוב, אמנם אף לפי טענתו הוי רובא דליתא קמן, כי לא נתברר לנו מי הוא זה אשר דעתו לש"ש, וא"כ אלו הנמנין לצירוף רוב ליתי' קמן.

והנה אמרז"ל בגמ' חולין (י"א ע''א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, והקשו בגמ' מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, ותירצו רובא דאיתא קמן לא קא מבעי' לן, כי קא מבעי' לן רובא דליתי' קמן, והביאו שם בגמרא הרבה לימודים ע"ז רבה בר רב שילא אמר אתי' מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף, מה שחיטתה כשהוא שלמה אף שרפתה כשהוא שלמה (פרש''י שלא ינתחנה) וליחוש דילמא טרפה הוא אלא לאו דאזלינן בתר רובא ע"כ, ובתוס' שם ד''ה מנא הא מילתא כתבו בשם רבינו חיים דהא דאמרינן רובא וחזקה רובא עדיף, ואזלינן בתר רובא אף שהרוב מתנגד לחזקה, לאו מסברא ידעינן אלא ילפינן לה מפרה אדומה, דאף דאיכא חזקת טומאה, דגברא שמזין עליו יש לו חזקת טומאה, מ''מ ע"י אפר פרה דכשרותו תלוי ברוב מוציאין אותו מחזקתו, ומשם נלמד לכל התורה כולה דרובא עדיף מחזקה.

נמצא לפי"ז דרובא דאיתא קמן אע''ג שלמדו אותו בגמ' מאחרי רבים להטות, אבל במקום שמתנגד לחזקה לא ידעינן משם, כי אפשר שהפסוק מיירי במקום שאין כאן חזקה נגד הרוב, ועכ"ח כל רובא וחזקה נלמד מפרה אדומה ואפי' רובא דאיתא קמן, ואפשר שהמדרש הנ"ל ס''ל כשיטת רבינו חיים דנשמע מפרה דאזלינן בתר רוב אפי' נגד חזקה, והנה קרח טען שיהיו נמלכים בציבור וילכו בתר רוב נגד חזקה, שהנשיאות והכהונה כבר היו מוחזקין בו במצות משרע"ה, וזש"ה ויקהל עליהם קרח את כל העדה, שכינס רוב ישראל שהסכימו לדעתו היפך דעת משרע"ה, וגם החיד"א ז"ל כתב כעין זה שקרח טען על הכהונה שיהיו נמלכים בציבור וילכו בתר רובא עיי"ש.

ובזה נל"פ דברי המדרש הנ"ל מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, דמשם ראי' דאזלינן בתר רובא אף במקום שמתנגד לחזקה, ולכן טען דיהיו נמלכים בציבור וילכו אחר הרוב ואף דא"א למנות במנין הרוב רק מי שדעתו לש"ש, ע"ז טען קרח כי כל העדה כולם קדושים ודעתם לש"ש, אבל באמת לא היתה טענתו צודקת, דא"א לצרף דעתם לרוב כיון דהי' להם נגיעה ולבקשת הגדולה והשררה נתכוונו, א"כ א"א שיהי' דעתם לש"ש.

ונקדים עוד מה דאיתא במד''ר ויקרא (פר' ד' ס"ו) א''ר אלעשא גוי א' שאל את ר"י בן קרחה, כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות, אנו מרובין מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה, א"ל יש לך בנים, א"ל הזכרתני צרתי, א"ל למה, א"ל הרבה בנים יש לי בשעה שיושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעים את מוחן אלו את אלו, א"ל ומשוה אתה עמהן, א"ל לא, א"ל עד שאתה משוה אתנו לך השו' את בניך, נדחף והלך לו, כיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב, א"ל בעשו כתיב בי' שש נפשות וקראו אותן נפשות הרבה, וכו', וביעקב שבעים נפש וכתיב בי' נפש, דכתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וכו', אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב בי' נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלקי אחד כתיב נפש אחת ע"כ במדרש.

וכתב ביפ"ת שקושית הגוי אינה כלום וסכלות הוא, רק שהשיב לו ר"י בן קרחה דרך דחי' וליצנות, אבל קשה מה ששאלו התלמידים ולנו מה אתה אומר דמשמע דגם להם הי' קשה קושית הגוי, ובאמת אינה כלום וסכלות הוא, דאימת אמרה תורה, זיל בתר רובא בזמן שהוא ספק, או פלוגתא, אבל מה שמפורש בתורה לאיסור, אפי' אם יתקבצו כל העולם ויאמרו ההיפך, הכי נזיל בתר רובא במקום שהוא היפך מדעת תורה ח"ו, ועוד דמעיקרא בנתינת התורה היתה מודעת זאת, שהרוב יהי' היפך דעת התורה, כי כל שבעים אומות לא רצו לקבל את התורה, א"כ איך שייך לילך אחר הרוב אומות, היפך דעת התורה, והלא על דעת זו קבלנו עלינו את התורה להיותנו מובדלים מהם, ושלא נילך בדרכיהם כמפורש אזהרה זו בתורה כ"פ, ע"כ קושית היפ"ת. ותירץ דלא היתה כוונת הגוי שנשו' עמהם בע"ז ממש, דלגבי ע''ז ודאי לא מהני רוב, אלא דידוע שהאומות הראשונים רובם האמינו בה' רק שעבדו בבחי' אחרת, כמ"ש הרמב"ם (בהל' ע"ז) שזה הי' טעותם של דור אנוש, שאמרו אין כבודו של הקב"ה להשגיח בתחתונים, ומסר הקב''ה ההשגחה לשרי מעלה, וראוי לכבדם ולעבדם, וזה הי' שאלת הגוי לר''י בן קרחה שנשו' עמהם בע"ז, כי לפי דעתו לא אסרה תורה ע"ז כזה ע''כ תירוצו של היפ''ת.

אמנם הגם שמתורץ בזה מה ששאל הגוי, כי לפי דעתו ושיטתו אין זה עבודה זרה כלל, ולמה לא נשוה עמהם אחרי שהם הרוב, אבל איך יתורץ מה ששאלו התלמידים ולנו מה אתה אומר, כי לפי מה שקבלנו בתורה שבעל פה הוא עבודה זרה גמורה, וכל ע"ז שעבדו בזמן בית ראשון היה בדרך זה כידוע שהיו עובדים את ד' במסנ"פ כמ''ש באחאב שהי' לו מסנ"פ עבור התוה"ק, רק טעות זו הי' בידם שעבדו ע"ז בבחינה הנ"ל, ובעון זה נחרב הבית ראשון וכל הנביאים נתנבאו על עון זה, א"כ נתברר לנו בירור גמור ע"י קבלתינו בתורה שבע"פ שזו ע"ז גמורה, ובשלמא מה ששאל הגוי א"ש, כי הוא לא ידע מתורה שבע''פ שע"ז כזו אסורה, אבל איך הקשו התלמידים ולנו מה אתה אומר דלמה לא נשוה עמהם לילך אחר הרוב, והלא מעיקרא הקושיא ליתא, כיון דהוא היפך דעת התורה אין שייך כלל לילך אחר הרוב.

ואפ"ל דמ"ש התלמידים ולנו מה אתה אומר דמשמע שהקשו ג"כ כקושית הגוי דנשוה עם הרוב בע"ז, כונה אחרת היתה בדבריהם, וכוונו אל עבודה זרה בבחינה אחרת, ויובן עפי"מ דאיתא בגמרא שבת (דף ק"ה) א''ר אבין מאי קראה לא יהיה בך אל זר ולא תשתחו' לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע וכו' שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד ע"כ. הרי דהכתוב מכנהו ליצה"ר בשם ע"ז על שם סופו, דיצה''ר ברוב תחבולותיו אינו מתחיל לפתות בע"ז, כי בודאי לא ישמעו לו, רק זה דרכו שמתחיל באיסורים קלים ומסיתו לאדם מדחי אל דחי, כמאמר הגמרא היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו', וסופו שמסיתו לע"ז, ולכן קראו הכתוב אל זר ואל נכר ע"ש סופו. ואיתא בספה"ק חובת הלבבות (שער הפרישוה פ''ב) שמתרעם על אנשי דורו, וכתב שהי' בדין שיהיו באנשי התורה יחידים נושאים הפרישות המיוחדת, אבל אינו כן אלא שהם משוקעים בתענוגי העוה"ז וכו', ורחקו מאור האמת וכו', עד אשר חשבו דרכו הרעה כי הוא הטובה, ותעותו כי הוא הישרה וכו', וסיים שם שהגיע יצר זה ברוב אנשי התורה, עכ"ל.

ואפשר שזו היתה שאלת התלמידים, כאשר שמעו קושית הגוי דנימא אחרי רבים להטות ונשו' עמהם בע"ז, אמרו לזה דחית בקש כי קושיתו סכלות הוא, דאחרי שמפורש בתורה ובדברי חז"ל לאיסור אין שייך בו לילך אחר הרוב. אבל לנו מה אתה אומר, וכוונו בשאלתם על בחינת עבודה זרה דהוא היצה''ר, והוא מתחיל לפתות בדבר שאין איסורו מפורש, דזה דרכו היום אומר לו עשה כך, עד שמפתתו מן הקל אל החמור, ורוב העולם ואפילו רוב אנשי התורה נתפתים לו כמובא בחובת הלבבות הנ''ל, וזה שאלו התלמידים מה נשיב ליצה"ר והמתפתים אחריו שהם רוב אנשי התורה למה לא נשוה עם הרוב בזה.

אמנם מעיקרא הקושיא ליתא, דא"א לצרף במספר הרוב רק מי שדעתו לש"ש, בלי שום נגיעה, כמו שהבאנו לעיל בשם תשו' מגיני שלמה, דע"י הנגיעה יאמרו היפך דעתם האמת, ומבטלים דעתם להנאתם, וא"א לצרפם במספר הרוב, כיון שאין זה דעתם האמיתית אלא שמשוחדים להנאתם ולטובתם, ובזה תירץ ר"י בן קרחה קושית התלמידים, שא''א לילך בפיתוי היצה"ר בתר הרוב, אע''פ שרוב אנשי העולם דעתם כן ואומרים לרע טוב ולטוב רע, אבל מה שעושין כן ומתפתים לתחבולותיו של יצה"ר הוא רק מחמת הנגיעה שיש להם, וא"כ א"א לצרף דעתם למספר הרוב, וביאר להם ר"י בן קרחה דבר זה בתירוצו, דעשו שש נפשות הי' לו והכתוב קורא אותן נפשות, מפני שכל א' מהם הי' לו נגיעה והתכוון להנאתו ולטובתו, וא"א לצרפם לדיעה אחת, אבל יעקב שהוא עובד לאלקי' אחד, אע"פ ששבעים נפשות היו לו, הכתוב קורא אותן נפש אחת, מפני שדעת כולם מרוכזים אל נקודת האמת, לעבדו שכם אחד, בלי נגיעה, ולכן אפשר לצרף דעתם, וע"כ קורא אותם הכתוב נפש אחת, ובזה תירץ ר"י ב''ק קושית התלמידים.

והנה בגמרא חולין (דף י"א) בסוגיא דרוב, אחר כל הילפותות שלמדו מהם דאזלינן בתר רובא, הקשו שם בגמרא, ודלמא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר, ובזה נידחו כל אלו הלימודים, ואין ללמוד מהם דאזלינן בכל מקום בתר רובא, דשאני בכל אלו שא"א לבדוק ועל כן בהכרח סמכינן ארובא, אבל היכא דאפשר לבדוק מנלן דסמכינן ארובא, ע"כ קושיתם בגמרא ולא תירצו כלום, וכתב רש"י ז"ל אלא וודאי הלכה למשה מסיני הוא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר, עיי"ש. ופלא דשיטת המקשן שבגמרא אזלא רק אליבא דמ"ד אין דנין אפשר משאי אפשר, ולדידי' מקשה שפיר כיון דכל הילפותות מיירי באי אפשר, ואין דנין אפשר משא"א, אבל באמת פלוגתא דתנאי ואמוראי הוא בש"ס בכ"מ, ויש מי שסובר דדנין אפשר משאי אפשר, וא"כ אפשר ללמוד ענין רוב מכל הני ילפותות שבגמרא, ולא נצטרך לומר לדידי' דרוב נלמד מהלל"מ.

אולם באמת לדברי הכל מוכרח לומר דרוב נלמד מהלמ''מ, ואפילו למ''ד דנין אפשר משא"א, דהנה כבר כתבנו לעיל בשם רבינו חיים דכל הני לימודים שבגמרא לא יועילו רק לענין רוב גרידא, אבל ברוב שהוא מתנגד לחזקה, דידחה הרוב את החזקה, נשאר לנו רק ילפותא דרבה בר רב שילא שלמדה מפרה אדומה, ומשם נשמע דרובא וחזקה רובא עדיף כדברי התוספות.

והנה גם על דברי רבה בר רב שילא יש פירכא, איך רצה ללמוד ענין רוב מפרה אדומה, והלא מצות פרה חידוש הוא, וכללא אית לן דמחידוש לא גמרינן. והגם דאיכא פלוגתא בדבר שחידושו להקל אם אפשר ללמוד ממנו לחומרא, אבל עכ"ח א"א ללמוד ענין רוב מפרה אדומה כלל, לא להקל ולא להחמיר, דפרה חידושו להקל ולהחמיר כמ"ש האלשיך הק', דגם מה שמטהר טמאים חידוש הוא, כאשר שאל העכו"ם את ר''י בן זכאי כדאיתא במדרש הנ''ל, ומה שמטמא טהורים ג"כ חידוש הוא, וכיון דחידושו בין להקל ובין להחמיר ע"כ א"א ללמוד ממנו ענין רוב בין להקל ובין להחמיר, ואפשר דרבה בר שילא רק לפי הס"ד ס"ל הכי ללמוד ענין רוב מפרה אדומה, ולא חש הגמרא להקשות עליו דחידוש הוא ומחידוש לא גמרינן, כיון דבלא"ה אידחי' לה מכח קושית הגמרא דאין דנין אפשר משא"א. אבל במסקנא ע"כ כל ענין רוב נלמד מהלמ"מ, ואפילו למ"ד דנין אפשר משא"א, ע"כ נלמד רק מהלמ"מ כנ"ל.

ומעתה אפשר לפרש בכוונת רש"י ז"ל לפי שהשטן ואוה''ע מונין את ישראל וכו', שנרמזו כאן אותן הב' קושיות המוזכרים במדרש הנ''ל, היינו קושיות הגוי דניזול בתר רובא ונשוה עמהם בעבודה זרה, וקושית התלמידים דניזול בתר רוב לומדי תורה המתפתים אחרי יצרם ואומרים לרע טוב ולטוב רע, כנ"ל. וז''ש רש"י ז"ל שהשטן ואוה"ע שניהם מונין את ישראל כל א' לפי דרכו ושיטתו, וטענתם היא מכח רוב, וענין זה דאזלינן בתר רובא נשמע מפרה אדומה וטענתם מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, ועכ"ח בהכרח לומר דאזלינן בתר רוב, דא''א לקיים מצות פרה באופן אחר כמבואר בגמרא, וא''כ קושיתם דנשוה עמהם שהם הרוב, והאוה"ע שואלין כאשר הקשה הגוי את ר"י ב"ק דנשוה עמהם בע"ז, והשטן טוען כמ''ש התלמידים דנשו' עם רוב לומדי תורה האומרים לרע טוב ולטוב רע.

וע"ז תירץ רש"י ז"ל לפיכך כתב בה חקה, וא"כ פרה עצמה חידוש הוא ולא גמרינן מיני', וכל ענין רוב אנו יודעין מהלמ"מ, וכן הי' הלמ"מ שא"א לצרף במספר הרוב רק מי שדעתם לש"ש בלי נגיעה, וא"כ בטלה טענת השטן, ובעלה טענת אוה"ע, וגם טענת קרח אדחיא לה מהאי טעמא, ואלו הי' נלמד הלכה זו דאזלינן בתר רובא מפרה או משאר פסוקי תורה, הייתי אומר דאין לחלק בין דעתם לש"ש או לא, ובכל אופן אזלינן בתר רוב, כיון שאין מפורש בכתוב לחלק בזה, אבל השתא דעפ"י מסקנת הגמרא עכ"ח רובא הלכה למשה מסיני הוא, וכך קבלנו ההלכה, שא"א לצרף למנין הרוב כי אם מי שדעתם לש"ש, ואין לשנות כלל, ובכל אופן ואופן צריך לעשות כמו שהי' הלמ"מ, וא''כ בטלה טענתם לגמרי, וגם טענת קרח בטלה.

ובזה יבואר המדרש הנ"ל מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, דמשם ראיה דאזלינן בתר רוב אפילו נגד חזקה, ולכך טען גם הוא דיהיו נמלכים בצבור וילכו בתר רובא, ואף דצריך שיהי' דעתן לש''ש וא''א למנות בצירוף רוב רק מי שדעתו לש"ש כנ"ל, ע"ז טען קרח כי כל העדה כולם קדושים ודעתן לש"ש, אבל באמת לא היתה טענתו צודקת, דא"א לצרף דעתם לרוב, כי קרח ועדתו הי' להם נגיעה, כי לבקשת הגדולה והשררה נתכוונו, וא"א שיהיה דעתם לש''ש. עיין בדברינו בפרשת קרח תמצא ביאור הענין באריכות.

וק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' שמות כתב לדחות דעת האוה"ע במה שאומרים דישראל יהיו בטלין לגביהם ברוב, וכתב דטענתם אינה טענה כלל, כי אין ברי' יכולה לידע מספר האיכות והחשיבות של איש ישראל, וזה נשקל רק בדעתו של א-ל דיעות ב"ה וב"ש, כמ"ש המפרשים, וגם הפחות שבישראל אפשר שהוא שקול כנגד כולן, וא"כ לאו רובא נינהו, וראיה לד"ז כתב עפימ"ד בפרקי דר"א שהשי"ת כביכול נכנס עמהן במנין להשלים מספר השבעים, ומזה יובן כמה ספון וחשוב כל א' מישראל אם כביכול מחשיב עצמו בחסדו לא' מהן, ובזה פי' ק''ז זלל"ה מ"ש (באיוב כ''ג) והוא באחד ומי ישיבנו, פי' כיון שהקב"ה כביכול נכנס עמהם במספר ונחשב במקום א' מהם להשלים המנין, וא"כ גדלה חשיבותן של ישראל מאוד, ומי ישיבנו, ואין להשיב עליהם דיבטלו ברוב נגד האומות, אדרבה האומות בטלין לגביהן, עכדה"ק וגם בספה"ק נועם אלימלך כתב תירוצים לדחות קושית האוה"ע דישראל יהיו בטלין לגבייהו ברוב עיי"ש.

ואפשר לפרש בזה דברי המדרש המובא לעיל, ויקחו אליך מכאן שפרה ניקחת מן הגוי. דלכאורה למה לא חיישינן לרביעה, אלא דס"ל למדרש דבשביל הנאה מועטת לא יפסיד שכר פרה אדומה דמרובה הוא, ור"א ס"ל בגמרא (ע"ז כ"ג) דחיישינן לרביעה ואין פרה ניקחת מן הגוי דחיישינן לרביעה, ואפשר שיסכים העכו"ם להפסיד שכר פרתו בשביל הנאה מועטת, והנה כלל גדול בדברי חז"ל, דכל מה שאמדו חכמים בדעת בני אדם על דרך הרוב דיברו, וכמו"כ מ"ש במדרש כאן דפרה ניקחת מן הגוי דבשביל הנאה מועטת לא יפסיד שכר פרתו, סמכו בזה על הרוב, דרוב עכו"ם לא יפסיד ממונו בשביל הנאה מועטת, הגם שאפשר שיזדמן מי שיפקיר בשביל הנאה מועטת אפילו את כל העולם כולו, אעפ"כ סמכו חכמים על הרוב, וכיון דכל מצות פרה אדומה א"א שתתקיים בלתי אם סמכינן ארובא כמ"ש בגמרא דבעי' שתהא נשרפת שלמה, וליחוש דלמא טרפה היא אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא, וא''כ גם בזה דניקחת מן הגוי אזלינן בתר רובא ורוב עכו"ם לא יפסיד פרתו בשביל הנאה מועטת ולא חיישינן לרביעה.

וז"פ המדרש ויקחו אליך פרה וכו' מכאן שפרה ניקחת מן הגוי, פי' ממצות פרה גופא שנאמרה בקרא ויקחו אליך פרה וכו', וע''כ משום דאזלינן בתר רובא, מכאן אנו למדים דפרה ניקחת מן הגוי, ג''כ מטעם דאזלינן בתר רובא וחד טעמא לתרווייהו, ולכאורה אי אמרינן דאזלינן בתר רובא, א"כ יש לאוה"ע טענה דישראל יהיו בטלין לגבייהו, ע"ז מסיים במדרש כל הגוים כאין נגדו וכאפס ותוהו נחשבו לו, ואין נחשבים לכלום נגדו ית', וא"א שיהיו נחשבים כרוב לגבי ישראל, כדברי הישמח משה הנ"ל, ואדרבה ישראל חשובים רובא לגבייהו, דא' מישראל שקול כנגד כמה וכמה מהן ואפילו כנגד כולן, וא"ש קישור המדרש.

באופן אחר אפ"ל דברי המדרש הנ"ל, מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, בהקדם דברי רש"י ז"ל והוא במדרש פ' קרח, שא"ל קרח למשרע"ה טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה, אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט א' של תכלת פטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה ע''כ, וכבר בארתי במקרא במה הי' פלוגתתם ובאיזה סברא איפלגו, וכתבתי שם דקרח לשיטתו היה צריך להלכה זו דטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, עיין בחידושינו פ' קרח, עכ"פ עיקר יסודו של קרח היה נבנה על אדני הסברא, דאין סברא לומר דחוט א' של תכלת יפטור, והטלית שכולה של תכלת לא יפטור, וגם מה שהקשה למשה בית מלא ספרים אם פטור ממזוזה, יסוד קושיתו היתה נבנית על אדני הסברא. אולם באמת א"א לומר סברות בתורה ומצות שכולם גזירת מלך הם, ולא ישתנו לעולם אף אם הם בניגוד לסברת בנ"א, וכן מבואר בגמרא ברכות (ל"ג ע"ב) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו ואמרו שם בגמרא הטעם משום דעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירה מלך על עבדיו ועיין רש"י שם. הרי דאין לומר סברות במצות התורה עלינו.

והרמב''ם בספר המורה כתב דכל טעמי המצות שנמצאו בדברי חכמינו ז''ל, הם רק להראות העמים והשרים את יפי', ועל ידי זה יודו אומות העולם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, מאחר שמושג אצלם גם בהשגה אנושית מ''מ גם הוא ז"ל כתב דהרבה מצות יש שאין אנו מבינים טעמם כלל, והרמב"ם הולך בשיטה זו דהורשה לו לאדם לחקור אחר טעמי התורה והמצות, אבל באמת לעולם לא יבא האדם לידי תכלית השגתן, כי עמקו מאוד כמ"ש איוב החקר אלקי תמצא. ולכאורה אפשר להביא ראיה מפורשת מפרשת פרה אדומה דכל המצות יש להם טעם, מדכתיב כאן זאת חקת התורה, וזאת מיעוטא הוא, משמע דרק מצות פרה חקה, אבל כל שאר המצות יש להם טעם, דאל"כ מיעוטא דזאת למאי אתא, ואפשר שזה פי' המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה במצות השי"ת ציצית ומזוזה, וטען שא"א שיהיו מצות השם מנוגדים לסברת בנ"א, וכי לא ידע שכל המצות הם גזירת מלך, ולא ישתנו מצות התורה אפילו אם הם בניגוד לסברת בנ"א, לזה מתרץ המדרש פ' פרה אדומה ראה, שנאמר בה זאת חקת התורה, וזאת מיעוטא היא, משם ראיה דשאר מצות התורה אזלינן בי' בתר טעמא.

אמנם לכאורה צריך להבין אחרי שישנם הרבה מצות שאין אנו מבינים טעמם כלל, כגון כלאים בשר בחלב, ועוד הרבה, וא''כ למה דוקא במצות פרה נאמר חקה ולא נאמרה כן בשאר מצות. אך אפ"ל דבאמת מי שאינו יודע ומשיג המצות בשרשן וטעמן, כל המצות לחק נחשבו לו, ואין הבדל אצלו בין מצות פרה לשאר מצות שבתורה, אבל מי שמשיג המצות בשורשן כמו שלמה המלך ע"ה, שאמר על כל אלה עמדתי שעמד על כל המצות, הגם שישנם דברים גבוהים שלא גילה הקב"ה לשום נברא בעולם, ואף משרע''ה לא השיגו, וא''א להשיג כל עמקן של מצות כמ"ש איוב החקר אלקי תמצא, אבל מ"מ שלמה המלך ע"ה הי' יחיד בחכמה כמשה"כ ויחכם מכל אדם, והוא השיג בשורשם כח המצות עד אין שיעור וערך, יותר ממה שהשיגו שאר בנ"א, ואעפ"כ טעם פרה לא גילו לו והוא רחוקה ממני. ועתה מה שאמרה תורה זאת חקת התורה, דזאת מיעוטא, ומשמע דרק פרה לחודא חק ולא שאר מצות, לא כיונה התורה בזה על סתם בנ"א, דלהם אין רבותא במילת חק כלל, דהכל חק הוא אצלם, אלא אפילו אותם שהם מושלמים בדעת ובחכמה ומשיגים בכל המצות, אבל מצות פרה גת הם לא יבינו ולא ישיגו בו כלל, וגם להם יהיה מצות פרה חק.

ובזה יתורץ מה שדקדק ק"ז הישמח משה זלל"ה, על דברי המדרש שאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שהול''ל ביקש לידע ולא ידע, ואמרתי אחכמה מיותר, אמנם מה שאמר אמרתי אחכמה, לרבותא אמר הכי שאע"פ שעמד בכולן כמ"ש על כל אלה עמדתי, וזכה לבחינת חכמה שהשיג בשאר המצות, אעפ"כ בפרה אדומה לא השיג ורחוקה הוא ממני, ואלו אמר בקש לידע טעמו של פרה ולא ידע, לא הי' רבותא בזה כלל, דהרבה הם שלא ידעו טעם פרה, וגם טעם הרבה מצות לא נודע להם וא''ש מ"ש אמרתי אחכמה.

ועתה מ"ש הכתוב זאת חקת התורה זאת מיעוטא הוא בא להורות על עמקות מצות פרה שהוא ענין גדול מאוד, וכפרה גדולה לישראל על ידו, ושרשו בגבהי מרומים, ולא יושג אפילו לגדולי בעלי השגה חוץ ממרע"ה, כמאמר חז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, ובזה יובן המדרש והפסיקתא הנ"ל, ולא יהיו דבריהם סותרים אלו את אלו, והוא דעפ"י דברי המדרש לכך ראה קרח לחלוק על משה מפני שראה פרשת פרה אדומה ונאמר בה חקה, וגם כתיב זאת חקת התורה מיעוטא הוא, מכלל דכל המצות לאו חקה הוא, וכולם יש להם טעם עפ"י הסברא, ולכך חלק על משת בטלית שכולה תכלת, ובית מלא ספרים, שעפ"י הסברא צ''ל פטורים, וא"א שיהיו המצות היפך הסברא לפי שיטתו, וראיתו הי' מפ' פרה אדומה. ובא הפסיקתא להשלים דברי המדרש שטעה בשיטתו במה שלמד מפרשת פרה, והוא לא ידע שמצות פרה היתה כפרה גדולה על ישראל, ועמקות שרשי' לא יושג אפילו לגדולי בעלי השגה, וע''ז בא הכתוב למעט זאת חקת התורה, דמצוה זו של פרה חקה היא אפילו למבינים ומשיגים שרשי כל המצות כשלמה המלך ע"ה, ובמצות פרה אמר והוא רחוקה ממני, ונמצא כי ראייתו של קרח אינה ראיה כלל, דמה שנאמר זאת חקת התורה לא בא הכתוב למעט ולומר דשאר מצות יש להם טעם עפ"י הסברא פשוטה ומובנים לכל אדם, כאשר היתה שיטת קרח, רק באמת כל המצות אינם מובנים עפ"י הסברא רק כולם גזירת מלך הם, ואינם מובנים אלא לגדולי בעלי השגה, וזאת חקת התורה בא למעט שאפילו לגדולי בעלי השגה אלו, לא יושג להם מצות פרה, ואלו היה קרח יודע כל זה לא הי' חולק על משה כי נתבטלו כל ראיותיו.

עוד אפ"ל המדרש הנ"ל באופן אחר, בהקדם מה שפירשתי (תמצאם בחי' פ' קרח) להבין שורש הדבר שנחלק קרח על משרע"ה, ואיך אפשר להיות אפילו מסופק בנבואת משרע"ה, מאחר שכל ישראל שמעו וראו במעמד הר סיני דברי ד' אל משה אשר שלחו לדבר אל בנ"י, והיו כל ישראל עדים בדבר, כי משה שלוחא דרחמנא הוא בנתינת התורה והמצות על ידו, וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסוה"ת (פ"ח) שלא מפני האותות שעשה משה רבינו האמינו כל ישראל בנבואתו אלא שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר שהקב"ה שלחו אל בנ"י בשליחותו, ומשם נתאמת נבואתו עד שהובטח אליו מפי הגבורה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, עכת''ד הרמב"ם ז"ל, וכ''כ הרמב"ן והסמ"ג ז"ל, וא"כ איך עלה על דעתו של קרח להכחיש נבואתו של מרע"ה ולומר שלא מפי הגבורה נאמרו אליו כל המצות אלא מדעת עצמו עשאן, כדאיתא במדרש שאמר כן. ועוד יותר יפלא איך אפשר ששמעו אליו רוב ישראל, ואיך שכחו מה שראו בעצמן אותן הקולות דמתן תורה, ואיך האמינו עתה לדברי קרח, ולא האמינו יותר למה שראו בעיניהם ושמעו באזניהם והיא פליאה נשגבת

אכן פירשתי בהקדם דברי האוה"ח הק' בפ' תזריע וז"ל וראיתי ליישב מאמרי רז"ל, שאמרו שלא הי' דבר שלא נמסר למשה מסיני, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו', ואמרו במקום אחר כי ר"ע הי' דורש מה שלא ידע משה (מנחות כ"ט) ובמדרש פ' חקת דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו וכו' והוא סתירה לכאורה. ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל התורה נאמרה למשה וכו' ואין חידוש שלא ידע משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ד' תורה שבכתב ותורה שבע''פ, והנה האדון ב"ה בחכמתו ית' רשם בתורה שבכתב, כל תורה שבע"פ שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה היכן רמוז בתושב''כ, וזו עבודת בנ"י עמלי תורה וכו' שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני וכו' וכולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא שבאו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינה אלא על פי ההלכות שנמסרו למשה מסיני, אלא שהם הלבישום בתורת ד' תמימה וכו', וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבע"פ היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב וכו' עכדה''ק. והנה דברי האוה"ח הק' עולים יפה לתרץ סתירת מאמרי חז"ל שהקשה הוא עליהם לעיל, ונראה מדבריו שכללא כייל בכל התורה ובכל המצות כן, שמשה רבינו השיג כל התורה והמצות בכתב ובע"פ, וכל פרטי פרטיהן ושורשן וטעמיהם, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אבל לא מסר לו השי"ת מקום מוצאן מפסוקי התורה, והיכן הם רמוזים, ועבודה זו הונח ונשאר לבנ"י עמלי התורה לדורות הבאים, אתדה"ק.

והנה מלבד שגם על תירוצו עדיין חל עלינו חובת הביאור וראוי לשים לב, למה עשה ד' ככה, להעלים ידיעה זו ממשה רבינו אב החכמים ורבן של כל ישראל ועצם התורה, אשר אמר עליו הקב"ה, בכל ביתי נאמן הוא, ומסר לו כל תרעין ורזא דחוכמתא, ולמה לא גילה לו הקב"ה גם סוד זה, היכן הם רמוזים בכתב כל אותן הדברים שנאמרו לו בע''פ, ויתבאר להלן אי"ה תירוץ נכון על קושיא זו.

אבל עוד יקשה דמצינו העלמה זו ממרע"ה מוזכרת בפרטיות בפ' פרה בכמה מדרשים, ושם לא יונח לנו בתירוצו של האוה"ח הק' כמו שנבאר, ומשמע מדברי המדרשים דהעלמה זו היתה מיוחדת במינה ומובדלת בסוגה משאר המצות, והכי איתא בתנחומא פרשה זו, והי' ביום ההוא לא יהיה אור יקרת וקפאון וכו' דברים שמכוסין מכם בעוה"ז עתידין להיות צפוים לכם לעוה"ב וכו'. אלה הדברים עשיתים וכו' שכבר נגלו לר"ע וחביריו וכו' דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו, וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו, וכו' ואח"כ הסמיך לה במדרש בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפ' פרה וכו' אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו' אמר לפניו יה"ר שיהא מחלצי וכו' ומשמע מדברי המדרש שגם ר''א השיג בפ' פרה מה שלא נתגלה למשה, וכן פי' המפרשים שמרע"ה ביקש שיצא מחלציו שיהא לו חלק במה שנתחדש על ידו במצות פרה, ובזה לא יתאים תירוצו של האוהחה"ק דדרשת המקראות ורמזי תורה שבע"פ שבהן, לא נמסרו למשה מקומן איה, ונמסרו לחכמי הדורות אחריהם, דא"כ שוה מצות פרה בזה לשאר המצות, ובמדרש דרשו כן על מה שאמרו לאחרים חקה, וע"ז הסמיכו דרשתם דלע"ל יתגלה, ורק בזמן הזה חקה, ולר"ע וחביריו נתגלה גם בזמן הזה, ובחינה זו שכתב האוהחה''ק היא בכל המצות, ומה נשתנה מצות פרה שנאמר בה חקה.

ועוד דאם רק זה הוא בחי' ההעלמה שמכוסה מאתנו בעוה"ז ונגלים לר"ע וחביריו, היינו בפשטי ורמזי הכתובים כאשר כתב האוהחה"ק בכל המצות, לא שייך כלל לקראתו בשם חקה, כי מפני שלא ידענו שרשו במקרא אין זה חקה, וחק משמע שלא נתגלה לנו טעמו כלל, וא''כ באמת הדרא קושית האוה"ח הק' לדוכתה כי איך אפשר להיות כן והלא הכל נתגלה למשה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מעצמו, ומכ"ש מה שיגלה הקב"ה לאחר, ואיך לא גילה זאת לנאמן ביתו, גם מדברי המדרש שאמר הקב"ה משמיה דר"א פרה בת שתים, וע"ז תאב משרע"ה שיהא לו חלק בה כאשר פי' המפרשים, משמע שבענין פרה עצמה או בטעמי פרה אמר הקב"ה בשמי' דר' אליעזר, כי לא הוזכר שם רמזי המקראות כלל, וכן איתא בפרקי דר"א פ"ב שאמר ריב''ז לר"א יכול אתה לומר דברי תורה יותר ממה שקבלו מסיני ע"כ, וכתב בביאורי הרד"ל שנתכוון ריב"ז לרמוז לו על טעמי פרה שלא נתגלו למשה ונתגלו לר"א ע"כ, וכ"כ בספר המדות בשער התורה עיי"ש.

עכ''פ מכל הלין משמע דבעצם מצות פרה או בטעמי פרה הי' מה שלא נגלה למשה אבל נגלו לר"ע וחביריו, ואפשר דמזה נצמח טעותו של קרח לחלוק על משה, ולחלוק על הכהונה, וטענתו היתה שמה שא"ל הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, לא הבין משרע"ה כוונת הקב"ה. ולא השיג משה רבינו הפשט האמיתי בפסוק זה, ואולי שטען קרח שהקב"ה לא צו' את משה בהחלט ובדרך צווי שימנה את אהרן לכה"ג, רק הקב"ה נתן לו רשות למשה, וכמ"ש שלח לך אנשים ופרש"י לדעתך אם תרצה, כמו"כ ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך פי' אם תרצה, ולכאורה איך ניגש קרח לומר דבר כזה, אשר לא השיג משה מאמר השי"ת אליו, ולא הבין כוונת הצווי ח"ו, ובפרט קשה איך שמעו אליו כ"כ הרבה מישראל, מאחר שכולם היו עדים במעמד הר סיני בנבואת משרע"ה כאשר הקשינו לעיל, וזה אשר הקשו במדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, דהיינו קושיתנו הנ"ל איך ניגש לחלוק על נבואת משה רבינו מאחר שכל ישראל עדים בדבר, וע"ז תירצו במדרש פרשת פרה אדומה ראה, שלמד פרשה זו במקרא עד שהבין והשיג הרבה דרשות ומימרות חז"ל בענין הזה, ובעל השגה גדולה הי' קרח, והשיג ג''כ שר"ע וחביריו ישיגו מה שלא גילו למשרע"ה, ובטענה זו רצה להצדיק דבריו שגם במצות מנוי אהרן לכהונה לא השיג משה דעת עליון, ולפי שיטתו חשב שהוא השיג האמת יותר, ולכן שמעו אליו ג"כ בנ"י שהביא לדבריו ראי' חזקה מפ' פרה אדומה כנ"ל.

אמנם להבין עצם הענין מה שאמרו ז"ל, דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו צריך עיון גדול איך אפשר מציאות כזה הלא גילה הקב"ה למשה כל מסטורין דילי' שנא' ובכל ביתי נאמן הוא, ודרשו חז"ל אין כל חדש תחת השמש כבר הי' לעולמים, שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתנה למשה מסיני, וא"כ למה מנע ד' מלגלות לו כל מה שגילה לר"ע, והוא פלא. והזקוקין בהקדמתו לתנדב"א מאריך בזה, ומבאר שם שכל חכם מה שזכה לחדש חידושין דאורייתא הם שייכים לשורש נשמתו, וא"א לחכם אחר זולתו להשיג חידושים אלו, וא"א שיתגלו לעוה"ז אלא על ידו, וכ"כ בשם צוואת ר' אליעזר הגדול, עיי"ש. וכתב עוד דבזה יובן מ"ש ז"ל דברים שלא נגלו למשה נגלו לר''ע וחביריו, מפני שהיו שייכים חידושים אלו לשורש נשמת ר''ע, וא"א שיזכה בה אחר זולתו ולכן לא נגלו למשה עד שבא ר''ע וחביריו, עכת"ד. אולם עדיין לא שקעה רוחנו בתירוצו, כי סוף סוף יקשה איך אפשר שלא היו שייכים חידושים אלו לשורש נשמת משה רבינו, אחרי שכל חכמי ישראל מכל הדורות כלולים היו בנשמת משה רבינו, וכאשר כינו חז''ל לחכמי ישראל שבכל הדורות בשם משה מה"ט, ואמרו משה שפיר קאמרת ואמרו רז"ל דאיתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ומשרע"ה היה שורש נשמת כל ישראל וכל מה שבענף כלול ג"כ בשורש, והדרא קושיא לדוכתי' מדוע לא נגלו אלה הדברים למשה רבינו.

ואפשר לבאר עפי"מ דאיתא במד"ר (פ' יתרו) עה"פ וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני וכו' ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור, כאו"א קבל את שלו מסיני וכו', וכן ישעי' הנביא אמר, מעת היותה שם אני (ישעי' מ"ח) אמר ישעי' מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא ועתה אלקים שלחני (ישעי' שם) עד עכשיו לא ניתן לי רשות להתנבאות, ע''כ במדרש, מבואר עכ"פ מזה כי יש עת לכל, וזמן הוקצב לכל נבואה מתי שיבוא לידי גילוי, כי אע''פ שהי ישעי' הנביא כבר בעולם, והנבואה ההיא היתה שייכה לשורש נשמתו, אעפ"כ לא ניתן לו רשות לגלות נבואתו עד בא הזמן שהוקצב מלפניו יתברך, וא-ל דיעות ד', שאז הזמן המוכשר להתגלות הזו, ואז ההכרח לגלותו ולא קודם לכן, וכמו"כ בחכמת חכמיו חידושין דאורייתא שנתגלו לחכמי דור ודור, זמן ניתנה בשמי מרומים מתי יתגלו מסתורין אלו ויבואו מן הצפון אל הגלוי.

ובזה יתבאר כי חידושים אלו שנתגלו ע"י ר"ע וחביריו לא היו ראוים ולא הי' זמנם לבוא לידי גילוי עד שבאו ר"ע וחביריו, ולכן לא הי' אפשר שיבואו להתגלות ע"י משרע"ה. אבל באמת כבר ניתנה מסיני הכל כמו שאמרו בקהלת רבה (פ' א' ס"י) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר הי' לעולמים, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר הי' וניתנה הללמ"מ, מנין ממה שכתוב יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, והרי חבירו מוכיא עליו כבר הי' לעולמים, וכתב שם בידי משה לפי שכל הנשמות היו בהר סיני וקבלו חלקם שם, והכל נאמרה ע''י משה, א"כ ע"כ שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן ע"י משה עכ"ד ז"ל, ולפי דרכינו לא היו זמנה עדיין להתגלות ע"י משרע"ה, ונתגלו כאו"א בזמן הראוי להם.

והנה הא גופא טעמא בעי מדוע לא היתה העת להתגלות טעמי פרה עד זמן ר''ע וחביריו, ולא קודם לכן, ואפ"ל בהקדם מ"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה בפ' זו, על מ''ש בידי משה בפירושו על המדרש, וז"ל ושער החמשים הוא סוד פרה אדומה ונקרא שער התעלומה, ולא נתגלה שער זה לשום אדם רק למשה, כמ"ש לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה עכ"ד הידי משה, והקשה ק"ז זלל''ה שהרי אמרו נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מא' והוא שער הנ', ואם הי' סוד פרה אדומה משער הנ' איך נתגלה למשה ע"כ קושיתו. וכתב בתירוצו דצ"ל שלא כדברי הידי משה, אלא שמה שדרשו חז''ל לך אני מגלה טעם פרה, היינו שניגלו למשה מ"ט שערים בטעמי פרה מה שהי' לאחרים חקה ולא נגלו להם כלל, אבל הנעלם שבו בשער החמשים זה לא נתגלה גם למשה, וא"כ גם למשה הי' ענין פרה בבחינת חק לפי טעם הנעלם שבו שלא נתגלה לו עכ"ד ק"ז זלל"ה.

ונקדים עוד מ''ש האוהחה"ק בפ' שמות וז"ל, ואם תאמר ומה בכך אם הי' ד' גואל אותם קודם זמן זה, ומי יאמר לו ית' מה תעשה, עוד למה הוציאם ד' בזיבולא בתרייתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים, עד שהוצרך למהר ולא יכלו להתמהמה, והי' לו להוציאם בזמן מרווח, ותירץ עפ''י הבחינה שנתבאר אצלינו כ"פ, כי עיקר הגלות הי' לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה, ותדע שעם ד' השיגו ע"י שהיו כלולים במשה רבינו, השגת מ"ט שערי בינה, וטעם שלא השיג משרע"ה שער הנ', הוא לפי שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו, לכן לא השיגו בחי' הקודש שכנגדו, והבטיחנו כי לע"ל ישפיע בנו א' עליון תורת חיים שבשער הנ', והשגתה יהי' באמצעות הגליות, ובפרט בגלות אחרון כי אז יתברר גם שער הנ' של הטומאה, וטעם שהי' סכנה במצרים בירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה, משא"כ דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו, ומעתה כל שהי' ד' מוציא ישראל קודם זמן אפי' כל שהוא, היו ממעטים בבירור, והיו מתמעטים במושג, ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מ"ט, וקודם שנכנסו לשער הנ', עכתדה"ק.

ועתה אפשר לומר בצירוף ב' הקדמות הנ"ל, דעל כן לא נתגלה למרע"ה שער הנ' בטעמי פרה, לצד כי ישראל לא נכנסו עוד לבירור שער הנ' של הטומאה כמ"ש האוה"ח הק', אבל יתגלה להם לעתיד כמ"ש במד"ר פ' חקת דברים שמכוסין מכם בעוה"ז, עתידין להיות צופים לכם לעוה"ב, ופשטות המדרש קאי על טעמי פרה שנעלמה מהם בעוה"ז, ויתגלה להם לעתיד, וגם שער הנ' יתגלה אז כמ"ש האוה''ח הק' ע''י שיכנסו אז גם בבירור שער הנ' של הטומאה.

ולדרכנו מ"ש במדרש דברים שלא נגלו למשה נגלו לר''ע וחביריו, אפשר דשער הנ' בטעמי פרה מה שלא בא להתגלות בימי משה כאשר אמרנו טעמו עפי''ד האוה"ח הק', אבל נתגלה לר''ע וחביריו, וכן משמע במגלה עמוקות (אופן ע"ב) שר"ע ור"א השיגו בטעמי פרה יותר ממה שנתגלה למרע"ה, והכי איתא שם בקיצור ת''ד, סוד תורה שבע"פ הוא רבי עקיבא, ונראה שכולל עמו גם את ר"א בן הורקנוס, ומשה רבינו התפלל אעברה נא ר"ת אליעזר בן הורקנוס ר"ע, שבקש מרע"ה מהקב"ה שישיג בחינות שהשיגו הם, והשיב לו הקב"ה רב לך שהכל ממך, ומשה קבל תורה מסיני, ואע"פ שנתגלה להם יותר בימיהם, אעפ"כ מקור ההשגה הוא ממך, והם עצמם כלולים בשורש נשמתך, עכת"ד ז"ל.

והטעם שנתגלה לר"ע וחביריו שער הנ' בטעמי פרה, אפשר כי אז בדורם התחיל כבר התפשטות המינות, שר"ע ור"א היו בזמן החורבן, ובימיהם היו הצדוקים והבייתוסים ומינים שונים למיניהם, והתחיל שער הנ' של הטומאה להתפשט, ולא הי' עוד נפרץ כמו בדור הזה שגברה בעוה"ר מינות ודיעות נפסדות על כל גדותי', עכ"פ היו יכולין הצדיקים האלו ר''ע וחביריו שיכנסו בשער הנ' של קדושה, ושיתגלה להם שער הנ' מטעמי פרה, כיון שנכנסו גם לבירור שער הנ' שבטומאה, ולא הי' אפשר שיבוא הדבר הזה להתגלות קודם הזמן ההוא, אבל באמת היו גם הם כלולים בשורש נשמת משרע''ה, דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, וכל השגות בתורה באים רק ע"י משרע"ה.

ומעתה יתבאר לנו באר היטב דברי הילקוט הנ"ל, כשעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה וכו' אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו' אמר משה לפני הקב"ה עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם ב"ו, ואפ"ל עפי"מ שאיתא בגמ' ע"ז (י"ט ע"א) אמר רבא בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ד' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה ע"כ, ובמדרש שוחר טוב מבואר יותר דע"י היגיעה נקראת התורה על שמו של הלומד, וקודם לכן נקראת תורתו של הקב"ה, והכי איתא התם, ר' אבא אמר אם חפצת בתורה סופה נקראת על שמך, כגון משנתו של ר' הושעיא ובר קפרא, ולמה נקראת על שמם לפי שיגעו בה, תדע לך שכן התורה של הקב"ה שנאמר תורת ד' תמימה, ומשה עלה למרום וכו' ונתן נפשו עלי', לפיכך נקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי ע''כ.

וזה הי' טענת משרע"ה לפני הקב"ה עליונים ותחתונים ברשותך, דבאותו זמן לא נולד ר"א עדיין, ולא עמל עדיין בתורתו, וזה כיון באמרו עליונים ותחתונים ברשותך על ר"א ותורתו, וא"כ למה אתה אומר הלכה בשם בשר ודם, דכיון שלא עמל בה ר"א עדיין אינו ראוי להיות נקראת התורה על שמו, ולא הי' קשה למשרע"ה מה שאמר הקב"ה שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, וגם מפומי' דר' מאיר כדאיתא בגמ' חגיגה (ט"ו ע") הנ"ל, דשם נאמרה הלכה בשמם, לאחר שעמלו ויגעו בתורתם, והיו ראויים להיות נקראת התורה על שמם, משא"כ בר"א לבד הי' קשה לי', דקוב"ה אמר הלכה בשמו קודם שנולד עדיין וקודם שיגע ועמל בה.

והשיב לו הקב"ה עתיד צדיק אחד לעמוד, ויפתח בפ' פרה תחלה, שעל ידו יהי' הפתיחה והתחלה בהתגלות טעמי פרה, ורק אז יהי' העת והזמן המוכשר להתגלות ההוא ולא קודם לכן, וזה הכוונה באמרו ויפתח בפ' פרה תחלה, שעל ידו יהי' הפתיחה והתחלה בטעמי פרה כנ"ל, ולכן אמר הקב''ה הלכה זו בשמו אפילו קודם שיגע בה, כי א"א שיבוא הלכה זו להתגלות כ"א ע"י שורש נשמתו של ר"א, והתורה שלו הוא וא"ש, וא"ל משה לפני הקב"ה יה''ר שיצא זה מחלצי, א"ל חייך שיצא מחלציך, הכוונה כאשר כתבנו לעיל דר"א ור"ע היו כלולים בשורש נשמת משרע"ה, וכל השגתם בתורה באה להם באמצעות משרע"ה, וזה שא''ל הקב"ה חייך שיצא מחלציך ע"כ.

ונקדים עוד מ"ד במס' יבמות (מ"ח ע"ב) תניא ר"ח בנו של ר''ג אומר מפני מה גרים בזמה"ז מעונים ויסורים באים עליהם מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח, ר יוסי אומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, פרש"י ואינו ראוי להענישו על שעבר, נמצא דלר' יוסי נדחה טעם הנ"ל, וא"א לומר שיענשו לאחר גרותן מפני שלא קיימו ז' מצות בגיותן, ובגמ' אמרו שם עוד טעם, אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה ע"כ, ולכאורה צ''ב למה לא הקשו בגמ' כמו"כ על מימרא דאחרים, הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואיך אפשר להענישם בגרותן מפני ששהו עצמן ולא נתגיירו מקודם, וכמו שהקשה ר' יוסי על ר"ח בנו של ר"ג, כמו כן הו"ל לאקשויי גם על אחרים, ונראה דאע"ג דאין ראוי להענישם על מה שעשו בגיותן דכקטן שנולד דמי, אבל על מה ששהו עצמן להתקרב ולהכנס תחת כנפי השכינה ראוי שיקבלו עונשן.

ויובן על פי מה שכתב בישמח משה פרשת אמור בשם הרמ"ע מפאנו דגרים מינן הוו ואידחו עכ''ל, ולפי"ז מקורם מישראל נינהו אלא שנדחו במשך ימי הגליות, או ששורש נשמתם מאיזה ניצוץ קדוש שנטמע בין הקליפות, ועי"ז יש להם תשוקה לחזור ולהתדבק לשורשם ולהכנס תחת כנפי השכינה, כי הניצוץ הקדוש אשר בקרבם שואף אל מקומו, ותאב ומתאוה להדבק באור החיים, ומסתמא הי' להם התעוררות זה כמה פעמים עד שלא נתגיירו, כי הניצוץ הקדוש אשר בקרבם לא ישכון ולא ינוח, ומבקשת תפקידה להדבק באור החיים, רק שנלחץ ונכבש הרצון הזה בקרבם, ולא הניחוהו לצאת ממאסר גופם, ולכן יקבלו עונשם בעוה"ז, וזה שאמרו בגמ' מפני מה גרים מעונים מפני ששהו עצמם וכו', מפני שעל זה הי' להם התעוררות ודחקו את ההתעוררות הזה בידים ורחקוהו, משא"כ על ז' מצות אין ראוי להענישם מה שלא קיימו בגיותן.

והנה לפי"ז ראוי לשים לב ולהבין מדוע נשתהו ר"א ור''ע כ"כ שנים עד שזכו להכנס תחת כנפי השכינה, דאיתא באבות דר"נ (פ''ו) על ר"ע דבן מ' שנה הי' ולא שנה כלום, ואז נתעורר והתחיל ללמוד תורה, ואיתא שם וגם בפרקי דר''א שר"א הי' בן כ"ח שנים כשהתחיל ללמוד תורה, והלא הפסד גדול ורב אותן המ' שנה שחסרו לר"ע והכ"ח שנה שחסרו לר''א, אחרי שהיו נשמות גבוהות נוראות ועצומות, שהשיגו בתורתם וחכמתם בזמן קצר השגה גדולה, ששום ברי' בעולם לא זכה להשגה זו, א"כ מדוע לא נשלח להם מן השמים רוח טהרה והתעוררות עד הזמן ההוא, אחרי שמבואר לעיל שאפי' נשמת גרים פשוטים יקבלו התעוררות ההוא, ומדוע לא נשלח אליהם, והוא הפלא ופלא.

ואפשר דהיא הנותנת לפי שהמוחות וההשגות שלהם היו גדולות עד מאוד, וכשהתחילו בלימוד תיכף ומיד השיגו הרבה, אבל לא הי' עוד העת והזמן מוכשר להתגלות השגות ההם עד מלאת מ' שנה לר"ע וכ"ח שנה לר"א, וכמו שביארנו לעיל מדברי המד"ר פ' יתרו כי עת וזמן הוקצב לכל נבואה, וגם לחכמת חכמיו חידושין דאורייתא, מתי שיבואו מן ההעלם אל הגלוי, וכפי שראתה חכמתו ית' הזמן מוכשר להתגלות ההוא, ואם הי' נשלח אליהם התעוררות זה בילדותם להתדבק באור התורה, עכ"ח הי' מן ההכרח להקטין השגתם שלא ישיגו השגות גדולות אלה, עד העת המוכשר אלי', ואין רצונו יתברך להקטין ההשפעה בפרט מנשמות גדולות כאלו, גם ליטול מידם הבחירה שלא ירצו להשיג, ג''כ אין מידתו ית' לעשות כן, לכן הונחו לטבעיותם ונשארו בכחות העצומות שהי' להם משורש נשמתם, אבל לא ניתן להם ההתעוררות עד בא העת והזמן המוכשר להשגתם, כי רק אז הי' העת להשגה זו לבוא לידי התגלות על ידם, וא"ש.

וכמו"כ מצינו בגמרא שם שהביאו ראי' למימרא דאחרים, דגרים מעונין בזמה"ז מפני ששהו עצמן מלהכנס תחת כנפי השכינה, א"ר אבהו מאי קראה (רות ב') ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ד' אלקי ישראל אשר באת לחסות וכו', וכתבו רש"י ותוס' דפי' אשר באת לחסות, שלא איחרה ולא שהתה מלהתגייר, ומשם הביאו ראי' בגמרא לשיטת אחרים דגרים ששוהים להתגייר נענשים, עיי"ש, והקשה הרי"ף בעין יעקב על פירושם שהרי רות ישבה בארץ מואב נשואה י' שנים שנאמר וישבו שם כעשר שנים, ושהתה מלהתגייר עד עכשיו שחזרה נעמי לא"י, ולא מצינו שנענשה ע"ז, אדרבה משמע שקבלה שכר והיתכן, וא"כ ראיית הגמרא מרות היא ראי' לסתור דברי אחרים. ותרצתי (ואח"כ מצאתי כעי"ז בעץ יוסף) עפימ''ד במדרש רות ומבואר יותר בירושלמי יבמות (פ''ח ה"ג) עה"פ אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, אלו באת אצלנו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ''ל, ולפי זה לא שהתה רות כלל מלהתגייר, אדרבה מיהרה להתגייר דאותו היום נתחדשה הלכה זו, ותיכף ומיד באותו היום נתגיירה, וזש"ה ישלם ד' פעלך ותהי משכורתך שלמה אשר באת לחסות וגו', וכפירש"י ותוס' שתיכף באה ומיהרה ולא שהתה, שאז הי' הזמן הראשון שהיתה מוכשרת שתתקבל, ולא איחרה הזמן ההוא, וא"ש ראיית הגמרא לשיטת אחרים, וכמו"כ הי' אצל ר"א ור"ע שאז הי' הזמן הראשון הראוי להשגתם ולא קודם לכן, ולא נשלח להם רוח התעוררות מקודם רק אז, ובבוא הזמן ההוא תיכף באו ולא שהו עצמם כלל, וכבר אמרנו לעיל כי גם אז ההתגלות ההוא, הי' ע"י נשמת משרע"ה כי שורש נשמתן הי' ממרע"ה ומקור השגתם קבלו מהר סיני, רק שלא הי' העת להתגלות ההוא עד זמנו של ר"א ור"ע.

ומעתה יתבאר על נכון דברי המדרש שהתחלנו בו, שהזכיר שם ב' דרשות בשם ריב"ח בחדא מחתא, וגם הסמיך אלי' דרשת רב הונא דאמר ר"ה וכו' עתידים להיות צופים לעוה"ב וכו', דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו משמע דכל הני ג' דרשות אלו יש להם קישור ומישך שייכא להדדי (עיין קושיא ד' וה'). אמנם יתבאר על נכון, כי לפי האמור לעיל, היו ג' זמנים מחולפים ומדריגות מחולפים בהתגלות טעמי פרה, הראשונה בעת נתינת מצות פרה, אז נתגלה למשרע"ה מ"ט שערים בטעמי פרה, ולכל בנ"י היתה חקה, ולא נתגלה להם טעם כלל, וגם למשרע"ה נשאר שער הנ' שלא נתגלה לו אז, וא''כ ענין פרה היה גם למשה רבינו בבחי' חק לפי טעם הנעלם שבו כאשר כתב ק"ז הייטב לב זלל"ה.

והתגלות הב' הי' בימי ר"ע ור"א שנתגלה להם שער הנ', וגם התגלות הזו היתה ע"י משה רבינו ע"ה, כי שורש נשמתן הי' תלוי בשורש נשמת משה, וזכו להתגלות ההוא רק על ידו, אלא שלא הי' הזמן להתגלות ההוא עד ימיהם, ולפי זה יובן דרשא דריב"ח כל הפרות בטילות ושלך קיימת, וגם דרשא דלך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, והוא נצחיות ואמיתית בכל דור ודור, ואפילו בימיהם של ר"ע ור"א שהי' ההתגלות בטעמי פרה גדולה משל משה, אעפ"כ היתה מכחו של משה רבינו, ושפיר דרשו מויקחו אליך שלך קיימת לעולם, וזמן התגלות הג' יהי' לע"ל בימות המשיח, ואז יתגלה טעמי פרה לכל, כדאיתא במדרש עתידים להיות צופים לעוה"ב, ומקור תורתן של ישראל תלוי בפ' פרה אדומה, ואז יתגלה לכל גם שער הנ'. וגם זה יהיה ע"י משה רבינו, וגם אז יתקיים ויקחו אליך שיהיה נקראת על שמך, ושלך לעולם קיימת, כי משה רבינו שורש נשמתן של ישראל וכל השגתן על ידו הם באים.

ומעתה כל הג' מאמרים שבמדרש מקושרים, והזכיר בדברי ר"ה מה שנגלו לר"ע וחביריו, ושעתידים להיות צופים לע"ל, ואז יתגלו טעמי פרה מה שלא נתגלה בימי משה רבינו, ולכך הסמיך אלי' ב' דרשות דריב"א דאפי' אז יתקיים אמיתיות דרשא זו דויקחו אליך שכל הפרות בעילות, ולך אני מגלה עעם פרה, כי כל ההשגות יהי' ע"י משרע"ה, כמ"ש המגלה עמוקות רב לך שכל השגותיהם על ידך הם באים.

ולדרכנו יתבארו הכתובים מ"ש ב' פעמים לאמר, ועוד הפעם דבר אל בנ"י, גם מ"ש דבר אל בנ"י ולא נאמר דברו כקושית האלשי"ך הק'. כי ג' אמירות בפסוק רומזים על ג' זמני התגלות הנ"ל, וזה וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר, זה הי' בשעת נתינת מצות פרה שיאמרו לבנ"י המצו' בבאר חק, ולא הי' מושג להם כלל רק למשה רבינו, אבל גם אליו הי' בבחי' חק כי נשאר שער הנ' אשר לא נתגלה אז בימיו, ואח"כ אמר הכתוב עוד זאת חקת התורה, מה שנשאר עתה בבחי' חק לכל, אבל יתגלה אח"כ לעתיד קודם הגאולה לר"ע וחביריו, וז"ש אשר צוה ד' לאמר, שיבא לידי אמירה ולידי גילוי, וזה לאמר הב' שמרמז על התגלות שיהי' בימי ר"ע וחביריו. ואמר הכתוב עוד דבר אל בני ישראל, שיהי' עוד זמן שיתגלה לכל בנ"י, וזה יהי' לע"ל, כמאמר המדרש עתידים להיות צופים לע"ל, וז"ש דבר אל בנ"י ויקחו אליך, שגם אז יהי' נקראת על שמך, ושלך לעולם קיימת, שכל ההשגות יהי' באים על ידך, כי משה רבינו שורש נשמתן של ישראל כנ"ל.

ולכן נאמר דבר אל בנ"י ולא נאמר דברו, ואפשר דאז בשעת נתינת המצו' היו משה ואהרן המדברים אליהם המצות בפשטיות, כי לא השיגו ישראל אז בטעמי פרה כלום, אבל מה שנאמר דבר אל בנ"י קאי על לע"ל כנ"ל, שאז יתגלו טעמי פרה לכל ישראל, וא"א שיהי' התגלות התורה כ"א ע"י משה רבינו, כי הוא שורש נשמתן של ישראל, וגם התגלות טעמי פרה א"א שיהי' ע"י אחר רק ע"י משה רבינו, כמ"ש ושלך לעולם קיימת ולעולם היא נקראת על שמך, ולכן נאמר דבר ולא נאמר דברו, והשי"ת יזכנו שנזכה לצאת משער הנ' של הטומאה, ורק באמצעות התוה"ק אפשר לזכות לזה, והשי"ת יזכנו ע"ד האמת ונזכה לישועה שלימה וגאולה אמיתית בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א אמן.

מאמר א

באופן אחר אפשר לבאר הדקדוקים והמדרשים הנ"ל בהקדם להעיר עוד והוא אומרו זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר וגו' דקדק האוהחה"ק למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, והול"ל זאת חקת הטומאה או זאת חקת הפרה.

ב)

ועוד דקדק וייקחו אליך בתוספת וא"ו בתחלת הצווי אליהם, ואין דרך המקראות לדבר כן, גם במה שדרשו ז"ל ויקאו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, צריך לדעת למה עשה ד' שנוי במצו' זו מכל המצות, שתקרא על שמו, והרי כל התורה והמצות ניתנו למשה מסיני, גם התורה כולה נקראת על שמו של משה כדכתיב זכרו תורת משה עבדי, ומפני מה הודיעונו חז"ל במצו' זו בפרטיות.

ג)

להלן בפרשה זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו' ודרשו חז"ל בגיטין (דף נ"ז ע"ב ובכ"מ) ארשב"ל אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם וכו', ראוי להבין קישור דרשא זו לכאן, הרי כל הפרשה מיירי מהלכות פרה וטומאת אהל, ואיך הוציאוהו חז"ל ממשמעותו ודרשוהו על לימוד התורה, וכללא הוא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם.

ד)

במדרש הובא בישמח משה וז"ל זאת חקת התורה וגו' שאלו מלאכי השרת להקב"ה, א"כ למה מת משה, והשיב יתברך מקרה א' לצדיק ולרשע וגו', וכעי"ז איתא בילקוט ראובני בשם הספרי עה"פ זאת התורה אדם כי ימות באהל, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה למה מת אדה''ר, אמר להם מפני שלא עשה פקודי, והרי משה עשה פקודיך, אמר להם גזירה היא מלפני שוה בכל אדם שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, וצ"ב.

ונקדים מה שהקשה ק"ז הישמח משה זלל"ה, דראוי להבין שורש הדבר איך נחלקו קרח וכל עדתו על משרע"ה, והרי כבר כתיב ויאמינו בד' ובמשה עבדו, והבטיח השי"ת ואמר וגם בך יאמינו לעולם, ואיך ישוב ריקם אחר זמן מועט באותו הדור השומעים בדברו ית' עמו, ע"כ קושיתו. ותוכן דבריו לתרץ דמחלוקתן הי' אם כתר כהונה היא בירושה או לא עיי"ש שהאריך, אבל עדיין לא עלתה ארוכה לקושייתו, דסוכ"ס איך יעלה על דעתו של קרח להכחיש נבואתו של משרע"ה, ולומר שח"ו לא מפי הגבורה נאמרה אליו, אלא מדעת עצמו עשאן, ואם האמין שכך נצטו' משרע"ה מפי הקב"ה, בודאי אין ראוי שיחלוק עליו.

ונבוא אל הביאור ונקדים עוד מה דאיתא בב"ר (פ' ט' ס"ו) וז"ל ר' חמא אמר ראוי היה אדה"ר שלא יטעום טעם מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירום מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות לפיכך נקנסה עליו מיתה וכו', א"ל ר' יונתן א"כ יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים, אלא שלא יהיו הרשעים אומרים כלום הצדיקים חיים אלא בשביל שהם מסגלין מצות ומע"ט, אף אנו נסגל מצות ומע"ט, נמצאת עשייתם שלא לשמה עכ"ד המדרש, והקשו היפ"ת והנזה"ק דמה בכך שיהי' עשייתם שלא לשמה, והרי אמרז"ל בפ' מקום שנהגו (דף נ') לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, עיי"ש מה שתירצו.

ואפ"ל בביאור דברי המדרש בהקדם דברי הגמרא ברכות (דף ה' ע"א) א''ר לוי בר חמא ארשב"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, אם נצחו מוטב וכו' ואם לאו יזכיר יום המיתה וכו' והקשו המפרשים דאם הזכרת יום המיתה תקנה בדוקה ומועלת, למה כי רוכלא מני ואזיל, והול"ל מיד יזכיר יום המיתה, ורבוי תקנות אלו למה. גם איך יתכן שלא יועיל עסק התורה להצילו מיצה"ר, והרי אמחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח וכו', הרי דלימוד התוה''ק תקנה בדוקה ומועלת להציל מיצה"ר.

ואפשר לתרץ עפימ"ש האוהחה"ק בפ' בחקתי, דאע"פ שאמחז"ל לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אפילו שלא לשמה וכו', אבל אין בכח וסגולת תורה שלא לשמה להציל בבא עבירה לידו ח"ו, דמה שאמחז"ל תורה מגינא ומצלא מיצה"ר, זה רק בלומד תורה לשמה עכת"ד, ומעתה עיקר התקנה משאחז"ל יעסוק בתורה, הוא רק בעסק תורה לשמה, דאין בסגולת תורה שלא לשמה להציל מיצה"ר, וז"ש לא נצחו וה"ז סימן שלא הי' עסק התורה בבחי' לשמה, אלא שמשותפת ומעורבת בה מחשבת נגיעה או פני', והסיבה הגורמת לזה ע"י שמקושר ח"ו בתאות ותענוגי הזמן, וזהו שמושך אותו למחשבת נגיעות ופניות בעסק התורה, ע"כ נתנו חז"ל עצה ותקנה שיזכיר יום המיתה, וכתבו המפרשים שסגולתה להחליש כח כל התאוות המסיתות, ועי"ז יוסר ממנו הפניות ויבוא למדריגת לשמה, ולפי זה עיקר התקנה המועילה הוא עסק התורה לשמה, אלא כדי להסיר הסיבות המונעים, נתנו חז"ל עצה להזכיר יום המיתה.

ובזה יובן מאחז"ל בגיטין הנ"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, אין הכוונה בפועל המעשה, דלא ניתנה רשות להמית א"ע אלא בג' מצות ע"ז וג"ע ושפ"ד שהחיוב בהם יהרג ואל יעבור, אבל בכללות המצות נצטווינו וחי בהם ולא שימות בהם, אמנם לדרכנו הכוונה על הזכרת יום המיתה, וזה נחשב כאלו המית עצמו בפועל כמ"ש בזוה"ק פ' בלק (דף קצ"ה ע"ב) כל מאן דשווי רעותי' בהאי קרא ביחודא דשמע ישראל וכו' אתחשיב לי' כאלו מסר נפשי' על קדושת שמי' בפועל, ומבואר יותר בזוה"ק סו"פ במדבר עיי"ש, וע"י הזכרת יום המיתה אפשר להשיג ולהגיע לבחי' תורה לשמה ואז התורה מתקיימת אצלו, וז"ש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

ומעתה יבואר המדרש הנ"ל בב"ר, שלא יהיו הרשעים אומרים כלום הצדיקים חיים אלא בשביל שהם מסגלין מצות ומע"ט, אף אנו עושים כן ונמצאת עשייתן שלא לשמה, ואף שאמרז"ל לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אפילו שלא לשמה, כקושיתנו, אמנם לא הותר שלא לשמה, אלא משום דמתוך כך יבוא לבחי' לשמה, והיינו ע"י הזכרת יום המיתה, דזולת זה קשה להשיג בחי' לשמה ובפרט לרשעים, אבל אילו לא היתה מיתה בעולם, וגם הרשעים היו ניצולין ממנה ע"י עסק שלא לשמה, לא היו באין לידי בחי' לשמה לעולם, דנבטלה התקנה של הזכרת יום המיתה, וז"ש נמצאת עשייתן שלא לשמה, ר"ל דישארו לעולם בבחי' שלא לשמה, ובאופן זה לא הותר שלא לשמה.

והנה אמרו חז"ל בשמות רבה (פמ"א ס"ז) חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חרות, ר"נ אומר חרות מן מלאך המות, ועוד אמרו (שמו"ר פ' ל"ב) אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה לא הי' מלה"מ שולט בהן, וכיון שחטאו בעגל אמר הקב"ה אכן כאדם תמותון וכו', הרי שע"י חטא העגל חזרה גזירת מיתה. ולכאורה לפי"ד ר' משה הדרשן בטעם פרה שהוא לכפרת חטא העגל, תבוא אמו ותקנח צואת בנה, א"כ לכאורה לא הי' גזירת המיתה מוכרחת עוד, ולמה יצו ד' במצות הפרה בפרטי הלכותיה לטהרת טומאת מת, והרי דיבורו ית' מכרחת, ואפשר שיתוקן עון העגל ואיננו, ולא יהי' גזירת המיתה מוכרחת. אמנם לדרכנו א"ש, דע"י חטא העגל רבתה הזוהמא, ואין בכוחינו להכניע את כח התאות אלא ע"י הזכרת יום המיתה, ובעכ"ח המיתה מוכרחת, דזולת זה א''א להשיג מדריגת תורה לשמה ולהנצל מיצה"ר כמ"ש לעיל, ואילו לא היתה מיתה בעולם נמצאת עשייתן שלא לשמה כמו שפירשנו בדברי המדרש הנ"ל.

ומעתה יובן קישור דרשתם ז"ל אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, הגם שפשטות הכתוב מיירי בטומאת אהל ובמצות פרה (עיין קושיא ג') אמנם למה יצו ד' במצות פרה לטהר טומאת מת, והלא מן הראוי שע"י מעשה הפרה יבוטל גזירת מיתה ואיננו, ובפרט בפרה שעשה משה רבינו בכל הכוונות ורזי עליונים, ובודאי שהשיג בשורש המצו' ותועלתה, לכפר על עון העגל, אולם יתורץ בדרשת חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וע"כ מוכרח מצות פרה לטהרת טומאת מת, דעדיין המיתה מוכרחת כדי להשיג על ידה בחי' חורה לשמה כנ"ל, וא"ש דרשתם ז"ל ומקושר לפשוטו של מקרא.

ומתורץ קושית האוהחה"ק מה שכינה הכתוב למצו' זו שם כללות התורה באמרו זאת חקת התורה (עיין קושיא א') דלטעם שלימות התורה ולימוד תורה לשמה גזירת המיתה מוכרחת, וע"כ הי' ההכרח לצוות על מצות פרה לטהרת טמאים בטומאת מת כנ"ל, וא"ש דברי התרגום דא גזירת אורייתא וכו' ואפשר הכוונה על גזירת מיתה הנכללת במצות פרה, והיא גזירת אורייתא כדי להשיג על ידה שלימות לימוד תורה לשמה.

ולדרכנו יתבארו דברי המדרשים הנ"ל הובא בישמח משה עה''פ זאת חקת התורה ומה דאיתא בילקוט ראובני בשם הספרי עה"פ זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו' (עיין לעיל קושיא ד') ואפשר דכוונת שניהם על קוטב א' יסובבו, דהנה מב' פסוקים אלו מבואר דגזירת מיתה מוכרחת בעולם, כדי שיהי' התקנה של הזכרת יום המיתה להשיג על ידה בחי' תורה לשמה, אבל ודאי שמשה רבינו ע"ה לא הוצרך לזה, ומי יוכל להתדמות אליו דלא קם נביא בישראל כמשה, וע"כ שאלו מלאכי השרת א"כ למה מת משה דלא שייך אצלו טעם זו, ועדיין ישאר לתקנה זו דהזכרת יום המיתה ע"י גזירת מיתה שישנה בכל העולם כולו, א"ל הקב''ה מקרה א' לצדיק ולרשע וגו', והוא ע''ד שאמרו בב"ר דא"כ נמצאת עשייתן שלא לשמה, כיון שעכ"פ יש מציאות להנצל מן המיתה ע"י מצות ומע"ט יתבטל בחי' לשמה כנ"ל וגם יתבטל הבחירה כנ"ל.

ונקדים עוד מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' קרח עה"פ בקר ויודע ד' את אשר לו, עפימ"ש בס' עיר בנימין ע"ד התנחומא שדרשו ועשו לי מקדש וגו' לי לשמי, ובמקום אחר דרשו ז"ל דכל מקום שנאמר לי פירושו לעולם, ופי' הגאון ז''ל דמחולקים הני מדרשים בפי' הזוהר והירושלמי, דמאן דס"ל לי לשמי ס''ל כדברי הזוה"ק דגם בישראל אסור ע"מ לקבל פרס, וע"כ דרשו לי לשמי שיהי' עבודת המצות רק לשמו ית', והמ"ד דסובר לי משמעו לעולם, ס"ל דבישראל מותר לעבוד גם בשביל הנאת עצמו ובשביל לקבל פרס, וכאמרז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור, ולכך לא דריש לי לשמי רק לעולם, עכ"ד העיר בנימין, ובזה פי' ק"ז זלל"ה דמשה רבינו הכריח בטענתו שמה שאמר הקב"ה וכהנו לי על אהרן פירושו קיים לעולם, וע"כ אין אתם יכולים לשנות את זה, ופי' בזה מ"ש רש"י ז"ל אם תוכלו להפך מבקר לערב וכו' כך ויבדל אהרן להקדישו, וא''א לשנות דבר זה לעולם, דוכהנו לי, פירושו לעולם עיי"ש לדרכו.

והנה בש"ע חו"מ (סימן כ"ג ס''א) הביא הרמ"א ז"ל מ''ש הב"י בשם הרשב"א דאחר שכתב הדיין ונתן להם הפשרה, אין לו רשות להוסיף או לגרוע אע''פ שאומר שכך היתה כוונתו, ובש"ך (שם ס"ק ר) הביא דעת מהר"י אבן לב שחולק ע"ז דנאמן הדיין לומר לכך נתכוין, ולומר ביאור ופירוש על דבריו עיי"ש, ובפתחי תשובה כתב בשם ברכי יוסף שהביא דברי המהר''ם מינץ בתשו' (סימן ק') דאין הדיין נאמן לפרש דבריו שבכתב, והביא ראי' מההוא דפרק הפועלים ב"מ (פ"ו ע"א) דפליגי במתיבתא דרקיע בספק בהרת קדמה לשער לבן, הקב''ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני דהוא יחיד בנגעים וכו', ואי הו' תלוי בדעת מאן דכתב וחתם הפסק, א"כ ה"נ הקב"ה כתב ונתן התורה, ולא הו"ל לאפלוגי עם קודשא ב''ה (כן הוא לשון המהר''ם שם) אך גדול בדורו מהר"א יצחק ז"ל דחה ראיה זו בשתי ידים, דההוא דהפועלים טעמא דתורה לא בשמים היא, וכבר נחלט ונמסרה ההכרעה לחכמי הדור, אבל כשפוסק א' כתב פסק ומשתמע לישני' לתרי אנפין, מהיכא תיתי דלא יהא נאמן לומר לזה כוונתי עכ"ד הבר"י הביאו הפ"ת שם.

ובזה יתורץ קושיא הנ"ל דקרח וכל עדתו האמינו בנבואת משת רבינו, ומה שאמר במצות השי"ת קח את אהרן ואת בניו וגו' לכהנו לי, ידעו והאמינו כי מפי הגבורה נאמרה לו כן, ולא הי"ל ספק כלל בזה, אמנם בביאור הצווי היו חולקים עליו, וטענתם הי' דאחר שכתב התורה ומסרה לישראל לאו כל כמיניה להכריע בביאור ובפירושי המקראות, ויכולים הם לחלוק עליו ולבאר כפי דעתם וכפי שיכריחו ממשמעות הפסוקים, כמה דחזינן דהמתיבתא דרקיעא הו' פליגי עם הקב"ה כמבואר בגמרא הנ"ל, וזה אשר חלקו עליו ואמרו דהפי' וכהנו לי היינו לי לשמי, וחלקו על דברי משרע"ה שאמר בביאור הפסוק לי לעולם, וע"כ סברו דאפשר לשנות הכהונה מאהרן ובניו, ובאמת ראייתם לאו ראי' ממה דאפליגו מתיבתא דרקיעא והקב"ה דהתם טעמא דתורה לא בשמים, ונמסרה ההכרעה לחכמי הדור, משא"כ משה רבינו הי' עצם התורה, ולו לבדו ניתנה ההכרעה בימיו לבאר בפירושי התורה, עכ''פ אפשר שזו היתה טעות קרח ועדתו.

והנה הי' להם ראיה לשיטתם מפרשת פרה אדומה, דמשם ראיה דאף שניתנה לכפר על חטא העגל, מ"מ מוכרח גזירת מיתה כדי להשיג על ידה בחר תורה לשמה כנ"ל, א''כ ראיה לדברי הזוה"ק דגם בישראל אסור ע"מ לקבל פרס ושלא לשמה, ועכ''ח מ''ש הפסוק וכהנו לי הכוונה לי לשמי ולא לי לעולם, וע''כ חלקו על כהונתו של אהרן, ובזה יבואר המדרש הנ"ל מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, דמשם ראיה דצריך להיות לשמה דוקא, וע''כ נחלק על משה בביאור הכתוב וכהנו לי כנ''ל.

ואפשר לומר עוד בביאור דברי המדרש הנ"ל, עפ"י מ''ש ק"ז הישמח משה זלה"ה לתרץ קושית המפרשים ז"ל על דברי ר' משה הדרשן, בטעם פרה משום תבוא אמו ותקנח צואת בנה ולכפר על חטא העגל, והלא מצות פרה במרה נצטוו ישראל עלי' כמו שדרשו ז"ל, עה"פ שם שם לו חק ומשפט חק זה פרה, ועדיין הי' לפני חטא העגל, עיי"ש שתירץ כי זה דרכו יתברך להקדים רפואה למכה וניתנה מצוה זו ע"ש העתיד עייש"ד. אמנם קשה עפ"י הידוע דבאדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידין כנגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת, ובכל אבר או גיד תלוי מצוה א', וכתב בספה''ק שפע טל בשם האר''י ז"ל נר ד' נשמת אדם, שהתוה"ק כנגד הנשמה, וכמו שיש בנשמה רמ"ח אברים ושס"ה גידין, כמו"כ יש בתוה"ק זה לעומת זה רמ''ח עשין ושס"ה ל"ת, נמצא דבכל אופן היתה מצות הפרה הכרח, שא"א שיחסור משלימות המצות שבצירופם הם קומה שלימה כידוע.

ולכאורה קשה איך יתכן ששלימות התורה נסתבבה באמצעות חטא העגל, וכמו כן קשה מ"ש בתנחומא פ' תרומה אמר הקב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל וכו' שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וגו', ולכאורה אילו לא היו ישראל חוטאים ג"כ היו מצטווים בעשיית המשכן, ואדרבה יותר היו ראויים אלי' אילו לא חטאו, וכמו שיהיה לעתיד כשיעשו ישראל תשובה שלמה ויבוקש עון ישראל ואיננו, יזכו להשראת שכינה וביהמ"ק בבחי' גבוה יותר, וירד אליהם בית בנוי ומשוכלל, וא"כ אין המשכן לטעם כפרת העגל, וראוי להבין אמרם ז"ל במדרש הנ"ל.

אמנם התוה"ק נעו מעגלותי' לא תדע, וחוץ מטעמים הגלויים לנו, יש בהם עוד פנימיות וטעמים נסתרים עד אין חקר, ומעתה משאמרז"ל בטעם המשכן יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל, זהו הטעם שנתגלה לנו בסיבת חטא העגל, אבל לולי חטא העגל היה ג"כ נוהג מצו' זו דמשכן לכוונה ובחי' עליונה, וכמו''כ במצות פרה כפי הטעם של ר' משה הדרשן שהיא לכפרה על חטא העגל, זהו טעם הנגלה לנו, אבל יש עוד טעמים כמוסים מאתנו ואילולי חטא העגל הי' ניתנת מצוה זו לטעם עליון הנעלם מעינינו, ולא הי' חסר ממנין המצות כלום, ובזה יתבאר מה שדרשו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, ולכאורה הרי טעם פרה גלוי לכל כדברי ר' משה הדרשן תבוא אמו ותקנח צואת בנה והיא לכפרה על חטא העגל, אבל האמת דמשה רבינו ע"ה קיבל מצו' זו בסיני בכללות התורה לפני חטא העגל, ושם נתגלה לו טעם הפנימי שהי' שייך אף קודם החטא, וזה לא נתגלה לאדם אחר, וע"ז הטעם כוונו חז"ל באמרם לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה.

ויובנו בזה דברי רש"י ז"ל לפי שהשטן ואומה"ע מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה וכו' (עיין קושיא י"ג לעיל), ור"ל דלטעם הגלוי לכל היא באה לסיבת חטא העגל, ובזה מונין את ישראל בטעם מצוה זו כדי להזכירם חטא העגל, ואנו משיבין להם לפיכך כתב בה חקה גזירה הוא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה, ויש טעם פנימי למצוה זו בגבהי מרומים לכוונה ובחי' עליונה, ולא לטעם החטא, ולעתיד כשיתוקן העון ואיננו יתגלה לנו טעמו, וז"ש חז"ל במדרש על מצות פרה דברים המכוסים מכם בעוה"ז עתידים להיות צופים לעוה"ב שיתגלה לעיני כל ישראל בחינתו העליונה.

והנה כשנתבונן בחשבון הפרות שהקריבו ישראל, דמבואר במשנה דפרה (פ"ג מ"ה) דחכמים ס"ל דתשע פרות הקריבו ישראל משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשני', הראשונה עשה משה והשני' עשה עזרא ושבע מעזרא ואילך, ור"מ ס''ל דחמש היו מעזרא ואילך, וכתב הרע"ב ז"ל דלא מני לי' לשנים וכו' משום דאירע בהם פסול עיי"ש, והרמב"ם ז"ל בהל' פרה (פ''ג ה''ד) כתב כחכמים דתשעה פרות עשו ישראל והעשירית יעשה המלך המשיח במהרה אכיה"ר וכ"כ ברבינו בחיי עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו. ונתבונן נא כי פרה שעשה משה רבינו במדבר היה מספקת להם לישראל קרוב לאלף שנה, דהיינו כל זמן הליכתם במדבר, ויותר מד' מאות שנה עד שבנה שלמה הבית, וארבע מאות ועשר כל ימי הבית הראשון, ואע''פ שהיו ישראל מרובים באוכלסין בבית ראשון שהיו כל ישראל בארץ ישראל ונזהרין בטהרה, אעפ"כ הי' מספיק להם פרה א', ובמשך ימי בית שני הוצרכו לכה"פ לחמשה פרות במשך זמן של ת"כ שנה, ולכאורה הוא פלא.

אמנם כמו שמצינו בנר המערבי שנתוספה בה הברכה ונתרבה בדרך נס עד שמעון הצדיק, ומשם ואילך פעמים כבה ופעמים לא כבה, והי' תלוי השפעת הברכה כפי בחינת קדושת כהן המדליק, כמו"כ פרה שעשה משה רבינו לגודל בחי' קדושתו והשגתו הגדולה במצוה זו, נתרבה ונתוספה בדרך נס והיתה מספקת כל השנים האלו, אבל אח"כ לא הי' להם הכח הזה ובחי' קדושה כזו, וע''כ הוצרכו להרבה פרות, וא"ש משה"כ ויקחו אליך בתוספת וא"ו, וכמו שדרשו ז"ל ויתן ויחזור ויתן, שהפסוק מרמז על דורות האחרונים, שלא יהיו במדריגה כזו, ולא כדורות הראשונים דורות האחרונים, ויצטרכו להרבה פרות וע"ז מרמז ויקחו בתוספת וא"ו. גם יתורץ בזה כפל אמירות שבפסוק באמרו לאמר ב"פ, ועוד אמר דבר אל בנ"י, גם אמרו אל משה ואל אהרן וסיים דבר אל בני ישראל בלשון יחיד (עיין הדקדוקים לעיל) ואמנם אלו היה משה נכנס לארץ ישראל, לא נחרבה הבית והי' עולם התיקון מיד, והי' מספיק פרה הראשונה שעשה משה רבינו, אבל לפי שירדה בחי' מדריגות הדורות הוצרכו להרבה פרות, ואפשר שמרומז בפסוק זאת חקת "התורה" שקיום מצוה זו תלוי בשלימות קיום התורה ובחי' הדורות.

והנה פרה ראשונה נעשה ע"י משה ואהרן בצירוף שניהם, ופרה שני' ע"י עזרא שהי' גלגול נשמתו של אהרן כדאיתא בספה"ק, נמצא שהי' ע"י אהרן לבדו, ולעתיד יהי' נעשה ע"י מלך המשיח שיהי' נשמח משה כדאיתא בזוה"ק, ואפשר דעז ירמזו כפל האמירות שבפסוק דלכל בחי' יש אמירה בפני עצמה, וע"כ נאמר אל משה ואל אהרן ירמוז אל הפרה ראשונה שנעשית בצירוף שניהם, ואח''כ אמר דבר אל בנ"י בלשון יחיד לרמוז על הפרה שיהיה נעשית ע"י אהרן לבדו, וע"י משה לבדו לעתיד במהרה בימינו.

ונקדים עוד מה שכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה לבאר דברי המדרש, בקש שלמה לידע סודה של פרה אדומה, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (עיי"ש הדקדוקים והובאו לעיל) ותוכן תירוצו עפימ"ש הכלי יקר הטעם שפרה מטמא טהורים ומטהר טמאים משום שכל דבר נפעל מהפכו עייש"ד כי נעמו. ופי' הוא ז"ל בזה דברי חז"ל (גיטין מ"ג) אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן, ג''כ מטעם הנ''ל דע"י המכשלה והטעות נפעל מאוד כשמרגיש בו, ומגביר שכלו ובא לידי שלמות השגה, וזה בעצמו הטעם של פרה אדומה עכת"ד ז"ל. והנה אמרנו לעיל דקרח היה חולק על משה רבינו בביאור הפסוק וכהנו לי אם פירושו לי לעולם או לי לשמי, ואפשר שחשב קרח שע"י מכשולות וקשיות יוכל להגיע יותר אל האמת דיתפעל מהפכיות, משא"כ משה רבינו לא הי' לו הפכיות והתנגדות בדברי תורה כלל, ששמע דיבורו של הקב"ה ולא הי"ל ספיקות, גם לא הי' לו מכשולות לגודל קדושתו, וע''כ חשב קרח על עצמו שהוא מסוגל וראוי יותר לברר ולהשיג הפשט האמיתי בפירוש הפסוק ע"י פעולת ההפכיות שבו, וראי' מפרה אדומה שכל דבר מתפעל מהפכו.

ואפשר להבין בזה דברי המדרש הנ"ל, מה ראה קרח לחלוק על משה, דאחרי שידע גדולת משה רבינו וגודל השגתו, ובע"כ האמין בנבואת משה כנ"ל, וא"כ מה ראה לחלוק עליו, אבל פרשת פרה אדומה ראה, דמשם נשמע דכל דבר נתפעל מהפכו, וע"כ חשב דאדרבה הוא ראוי יותר לברר פשט האמיתי לצד ההפכיות שבו. אבל באמת טעה כי משה רבינו לגודל קדושתו והשגתו לא היה צריך לפעולת ההפכיות, ופרה שעשה משה הי' משיג בה מבחי' עליונה וכדוגמת דלעתיד שיבוטלו הקליפות והמכשולות וישיגו האמת מצד עצמה וממקור האמת, ולא יצטרכו לפעולת ההפכיות, ובבחי' זו הי' משה רבינו, ואין ראיה מפרה אדומה כלל, שאדרבה משרע"ה השיג גם בפרה בחי' עליונה, וגם מה שמטמא טהורים ומטהר טמאים יש בו בחי' וטעמים אחרים זולת טעמא דהפכיות, וע"כ אין משם ראיה כלל, ובזה יבואר דברי הפסיקתא הנ"ל והוא לא ידע שחוק פרה אדומה כפרה גדולה הי' על ישראל וכו', ר"ל שבחינתה גדולה מאוד בגבהי מרומים ולפי גודל השגת משרע"ה לא הוצרך לפעולת ההפכיות.

ובזה יובן משפרש"י ז"ל ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, דבחי' זו שעשאה משה רבינו הוא קיימת לעד, ולעולם יהי' שייכא בחי' זו ואף לעתיד, ופרות אחרות שנעשו אחריו בבית שני שלא השיגו בחי' העליונה עשאוהו על דעת השגת משה רבינו, וע"כ לעולם היא נקראת על שמך, כי לא השיג שום אדם בחי' עליונה זולת משרע"ה, אבל טעם הגלוי שבה שהיא לכפרת חטא העגל אין זו טעם נצחי, ולעתיד כשיבוקש עון ישראל ואיננו, לא יהי' שייך עוד טעם זה, וישיגו בחינתו העליונה כמ"ש ז"ל, עתידים להיות צופים לכם לעתיד לבוא. ויובן בזה אמרם ז"ל שכל הפרות כלות ושלך לעולם עומדת, דלעתיד יתוקן עון העגל, ומצות פרה אדומה לא יהי' נעשית לטעם הכפרה, גם לא יוצרך לצד הטהרה מטומאת מת, דיתבטל המיתה ויבולע המות לנצח, וע"כ יהי' הפרה נעשית על כוונת משה רבינו שהשיג בחינתה העליונה, כמ"ש הקב"ה לך אני מגלה טעם פרה וכו', וז"ש שכל הפרות כלות ושלך לעולם עומדת, ר''ל שזאת הכוונה שלך היא נצחית ועומדת לעד ולא יתבטל לעולם.

ואפשר לומר עוד בחי' לפרש דברי המדרש הנ"ל, בהקדם מה שהקשו הרא"ם וה

גו"א@44 על טעם שכתב ר' משה הדרשן תבוא אמו ותקנח צואת בנה והרי אין קטיגור נעשה סניגור כדאמרי' במסכת ר"ה (כ"ו ע"א) מפני מה אין כה"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ע"כ קושיתם, ותירץ הרא"ם דמסיק בגמרא שם מבפנים קא אמרינן, מבחוץ לא קאמרינן, תדע שהרי כה"ג משתמש בחוץ בבגדי זהב, הכא נמי כיון דעבודת פרה אינה אלא חוץ לג' מחנות ל"ל בה, אך הקשה ממה דאמרי' בספרי מצותה של פרה בסגן, דלפי שאהרן עשה את העגל, לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור, ותירץ דיש לחלק דשאני פרה שאין היא עצמה הקטיגור, אלא שהיא רק מינה ודמיונה להזכיר על ידה הקטרוג, ובכה"ג דוקא כשעבודתה בפנים איכא למיחש משום אין קטיגור נעשה סניגור, אבל כשעבודתה בחוץ כולי האי לא חיישינן, אבל באהרן שהוא עצמו קטיגור וסניגור, ל"ש מבפנים ול"ש מבחוץ אין קטיגור נעשה סניגור עכ"ד. ולכאורה קשה ע"ז קושיא עצומה דהלא אהרן בעצמו עשה את העבודה לפני ולפנים, ואין קטיגור נעשה סניגור, ולא ראיתי מי שהעיר ע''ז.

ואפשר לתרץ עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה בשם ספר ברית שלו', לפרש דברי המדרש (ויק"ר פ"י ס"ג) כי טעמו של אהרן הי' באותו הענין, אמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם, א"ל הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם שנאמר ומן המקדש לא יצא עכ''ד המדרש, ופירשו עפי"ד הגמרא זבחים (מ''א) משל לבני מדינה שסרחה על המלך, אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת, ואם רובם סרחו אין פמליא שלו קיימת, וחשש אהרן דאם יתלה הסרחון בהם יהי' רובם סרחו ויסתלק שכינתו ית', וע''כ הזדקק הוא לדבר, ומעתה יש עליהם לימוד זכות, דלפי שראו שאהרן מזדקק לדבר מסתמא ראוי לעשות כן וכיון שרק הוא עיקר החוטא לא הוי רובן חטאו ולא נסתלקה שכינה, וע"כ מידה כנגד מידה א"ל הקב"ה הואיל וכך עשית והיה לך מסנ"פ שלא יסתלק שכינתי, לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם, את''ד ז"ל. ולפי זה לא שייך אצל אהרן לומר אין קטיגור נעשה סניגור, אדרבה ראוי שישמש לפני ולפנים, כי בא בשכרו מדה כנגד מדה, וא''ל הקב''ה לפיכך לא תזוז מן הפלטין שלי, וכל הענין של עגל זכות הוא לו, שמסר נפשו עבור שלא יסתלק שכינתו יתברך, ואין כאן קטיגור כלל, ולכאורה לפי זה למה אמרז"ל מצותה של פרה בסגן, משום דאין קטיגור נעשה סניגור, הלא אדרבה אהרן הכהן סניגורן של ישראל הי' במעשה העגל וכל הענין זכות הוא לו.

ואפ"ל דבאמת כל הענין של עגל זכות הוא לו, ולא שייך שם קטיגור עליו כלל, וא"ש שנכנס לפני ולפנים ביוהכ"פ לעבוד עבודה, אולם במעשה פרה שהיה לכפר על עון העגל של ישראל כדברי ר' משה הדרשן, וע"כ באותה שעה הי' הצורך להפוך בזכותם של ישראל ולנקותם מלכלוך אותו חטא, ואהרן הכהן המליץ בעדם ואמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בהם, וקיבל על עצמו שהוא הי' עיקר החוטא כנ"ל, ועכ"ח יזכר להם גם זה הזכות לנקותם מאותה העון, וע''כ באותה שעה חששו שלא יהי' נעשה מעשה הפרה ע"י אהרן דאין קטיגור נעשה סניגור, ובפרה לבדו שייך לומר כן דנזכר בהכרח קטרוגו של אהרן לזכותם של ישראל, וא"ש מה שנכנס אהרן לפני ולפנים ביוהכ"פ, דבדרך כלל לא שייך אצל אהרן אין קטיגור נעשה סניגור וכו'.

ובזה יבואר המדרש הנ"ל מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, דמצותה בסגן משום דאין קטיגור נעשה סניגור, וא"כ נפסל אהרן אפילו מעבודת חוץ מה"ט, ובודאי שאין ראוי לעבודת פנים, וע"כ חלק עליו קרח על הכהונה, ויבואר גם דברי הפסיקתא הנ"ל מ"ש הוא לא ידע שחק פרה כפרה גדולה על ישראל, דמה שחששו במעשה פרה לאין קטיגור נעשה סניגור הוא לצד מעלתו של אהרן, שתלה הסרחון בעצמו ומסר נפשו בעד ישראל, אבל באמת אין שום פגם באהרן מחטא העגל, ואדרבה כל העון הוא לזכותו, וקבל עלי' שכר, וא"ל הקב"ה לפיכך לא תזוז מן הפלטין שלי, ונכנס ביוה''כ לפני ולפנים ולא חששו משום אין קטיגור נעשה סניגור, וע"כ אלו ידע קרח דפרה כפרה גדולה הוא, לא הי' חולק עליו וא"ש.

מאמר ב

במדרש זאת חקת התורה וגו' שאלו מלאכי השרת להקב"ה א"כ למה מת משה, והשיב ית' מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו' עכ''ד המדרש וצ''ב.

ואפ"ל עפ"ד ק''ז הישמח משה זללה"ה לפרש דברי המדרש בקש שלמה לידע סודה של פרה אדומה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וצ"ב, ויתבאר עפימ"ש הכלי יקר הטעם שפרה מטמא טהורים ומטהר טמאים, משום דכל דבר מתפעל מהפכו ולא ממה שהוא מינו עייש"ד כי נעמו, ובזה פי' מוזלל"ה דברי חז"ל (גיטין מ''ג) אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן, ג"כ מטעם הנ"ל דע"י המכשלה והטעות נפעל מאוד כשמרגיש בו, ומגביר שכלו ובא לידי שלימות השגה, ופי' בזה אמרז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, וזה פי' אמרם ז"ל ביקש שלמה לידע טעמו של פרה, מפני מה מטמא טהורים ומטהר טמאים, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ר"ל כשהיא רחוקה דהיינו כשבא למכשול, אז נתפעל מהפכו ובא לשלימות השגה, וזה בעצמו הטעם של פרה אדומה עכ"ד ז"ל, וסיים והוא פי' יקר בס''ד.

ועד''ז אפ''ל דברי המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, דלכאורה בוודאי ידע קרח מגדולת משרע"ה וגודל השגתו בנבואה, ואיך מלאו לבו לחלוק עליו, ואפשר דטעה בהך דאין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהן, ומשרע"ה לגודל צדקתו לא בא לידו כשלון מעולם, ע''כ חשב קרח שכחו יפה לעמוד על האמת יותר ממשרע"ה, כי לצד הכשלון שהגיע אליו נתפעל מהפכו ומגביר שכלו ובא לידי שלימות השגה, וז"פ דברי המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה כקושיתנו הנ"ל, דאיך מלאו לבו לחלוק עליו, אמנם פ' פרה אדומה ראה, דמשם נשמע דכל דבר מתפעל מהפכו, וזה הביאו לידי טעות כנ"ל.

אמנם כבר הבאנו לעיל דטענת קרח נסתר מאליו, דהאי דאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהן, לא ניתנה להאמר כ"א בסתם בנ"א, שיש בהם מסך המבדיל בין החומר להשכל, וע''כ צריכין להתגברות השכל ולהתפעל מהפכו ע"י הכשלון, משא"כ משרע"ה שהי' מופשט מגשמיות לא הי' צריך לזה, ופרה שעשה משה הי' משיג בה מבחי' העליונה וכדוגמא דלעתיד שיתבטלו הקליפות והמכשולות, וישיגו האמת מצד עצמה וממקור האמת, ולא יצטרכו לפעולות ההפכיות, ובבאי' זו הי' משרע"ה, ואין ראי' מפרה אדומה כלל.

אמנם אף לפי שיטתו אין בטענתו ממש, עפי"ד ק"ז היש"מ זללה"ה בפ' ואתחנן לבאר דברי הגמ' (סוטה י"ג ע"א) בא וראה כמה חביבין מצות על משרע"ה שכל ישראל כלן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות (בעצמות יוסף) שנאמר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, וכתב המהרש"א ז''ל דע"כ תיאר אותו בשם חכם, ויותר מתאים תואר צדיק, אמנם על כי חשב הפסד מצוה כנגד שכרה וזהו חכמה עכ"ד ז"ל, ומוזלה''ה מתמי' מאוד, דמשרע''ה בחיר ה' מובחר האנושי ורבן של הנביאים יצטרך לזה חכמת לב וכו', והלא מלתא זוטרתא היא לגבי משה, לעשות מצוה כדי לעשות נחת רוח לקונו ית', ולדחות מפניו כל הון, ולא יצטרך לזה עצות ותחבולות, עוד קשה אם בא לשבח את משרע"ה שעסק במצות עצמות יוסף, לאיזה סיבה מספר בגנותן של ישראל שנתרשלו במצוה זו, וכי בשביל זה יוגדל שבחו של משה להתכבד בקלון חבירו עיי"ש שהאריך בדקדוקים.

והעלה לבאר דע''י חטא ישראל נעשה פגם בנשמת משרע''ה, והסביר הענין בכמה אנפין וזל"ק רציתי להבינך יותר בשכל פשוט דדיבוק אלקי ודאי התרחק ממנו ע''י חטא ישראל, לכך נאמר לו לך רד וכמו שדרשו רז''ל, והשני כיון שהעבירה הוא בטבע כמו סם המות לנפש, ועפ"י זה פירשתי מאמר חז"ל (אבות פ''ד) עבירה גוררת עבירה, דהיינו ע"י עבירה שנרפה הנפש ונחלה, אין בכחה לשמור עצמה מעבירה אחרת שמזמין לה החומר, דאם כשהיתה בריא לא הי' יכול לעמוד בפניו עאכו"כ עתה והבן, וא''כ יש סברא שפיר לומר דכיון דמשה הוא שורש נשמתן של ישראל וכולה חד, דחטאם מזיק לנשמתו, כ"ז נראה לי ברור בס''ד לאמיתה של תורה ע''כ מקצת לשון קדשו.

עוד כתב דבר נחמד להבין הפגם בנשמת משרע"ה, עפי''ד הפרדס (בפ"א משער הכוונה) בענין פגם החטא בנשמת אחרים, שכל אחד כלול מס' רבוא צנורות דקים מזה לזה, והנה החטא סותם צנורו, נמצא כל אחד חסר אחד עכ"ד, והשתא נבין ההפרש שבין משרע"ה שכולל ס' רבוא, ובין שאר איש הישראלי שכ"א כלול מס' רבוא, וכו', נמצא אם הם סותמים צינורם, הוא נשאר יחיד וע"כ נאמר לו לך רד כי שחת עמך, והיינו ואויל שפתים קאי על ישראל, שדברו בשפתים ולא קיימו, לכך ילבט (פר לשון עייפות וכשלון) זה משה, ר"ל שנעשה עיף ויגע עד שהוצרך להתחכמות עיי"ש ביאור הענין באריכות, העולה מדבריו לעניננו דאף אם ננקוט האי כללא דאין אדם עומד על דבר אא''כ נכשל וכו', כבר הגיע אליו הכשלון ע"י חטאה של ישראל, ואין בטענת קרח ממש.

ונקדים עוד מ"ש ק"ז היש"מ זלה"ה (בפ' בראשית) לפרש אמרם ז"ל (שבת נ"ה) אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה, רבש"ע מפני מה קנסת מיתה על אדה''ר, אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עלי', אמרו והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו, א"ל מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו' עכ"ד הגמרא, והקשה הישמח משה למה לא שאלו על הארבעה דאמר בסמוך דלכ"ע מתו בלא חטא, והם בנימין בן יעקב ועמרם וישי וכלאב, ותוכן תירוצו בהקדם דברי השלה"ק (במס' ר''ה דף רכ''א ע"א) דהקב''ה ברא את האדם להיות על שלימות האחרון, וקודם החטא הי' לו זה השלימות בחיים ולא הי' צריך למות, אבל אחר שנתעבה טיט החומרי עד שא"א לבוא לשלימות הזה בחיים, והקב''ה חפץ חסד לבל ידח יציר כפיו מהשלימות האמיתי, ע"כ המיתה היא לו טובה גדולה, שלא יוכל לבוא לשלימות רק אחר המות, לכך אמרו טוב מאוד זה המות, כי לאחר החטא הוא טוב, אבל קודם החטא לא הי' צריך למיתה, ועפי"ז יל"פ מ"ש שלמה המלך ע"ה וטוב יום המות מיום הולדו, כי ביום הולדו הוא מתרחק משלימותו, שהניצוץ האלקי מתלבש בחומר ומסך המבדיל, וביום המות מתקרב אל שלימותו, ובזה מיושב הקושיא הנ"ל מדוע שאלו מלה"ש על משה ואהרן דייקא, דדוקא על משה ואהרן קושיתם עצומה, משום שאינם צריכים למיתה מעטיו של נחש דכבר נזדכך חומרם בחייהם עד ששב גופן כמו מלאך וכו' ולא הי' לה מסך המבדיל וכו', אבל הד' שמתו בעטיו של נחש, אף דלא חטאו ואין המיתה שלהם בדרך עונש, מ"מ טובה היא להם, כדי שיוכלו להשיג שלימות האמיתית בלי מסך המבדיל עייש"ד באריכות.

ועפי"ז נחזור לבאר דברי הפליאה הנ"ל זאת חקת התורה וגו' שאלו מלאכי השרת להקב"ה א''כ למה מת משה, ועפי"ד הנ"ל דמפרה אדומה נלמד דאין אדם עומד על דברי תורה אא''כ נכשל בהן, וזה הי' טענת קרח לחלוק על משרע"ה, אמנם נסתרה טענתו דמשה רבינו לא הי' בו מסך המבדיל ולא הי' צורך אליו לפעולות ההפכיות כנ''ל, אבל א''כ קשה למה מת משה, כי השיג השלימות גם בחיים חיותו, והשיב להם הקב"ה מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו' דע"י מעשה הרשע מגיע הקלקול לנשמת הצדיק, ומכ"ש משרע"ה שהי' שורש נשמתן של ישראל, וכמו שהסביר ק"ז היש"מ זלה"ה, ולפי"ז הי' מקום לפעולת ההפכיות גם למשרע"ה, ולטעם זה נגזרה עליו מיתה, בשביל להשיג השלימות הזה שנתקלקל בסיבת חטאם של ישראל.

עוד אפ''ל בביאור דברי המדרשים הנ"ל, דהנה איתא במד''ר (פ' תשא מ''ג ה') בשעה שעשו ישראל את העגל הי' מפייס משה את האלקים וכו' אמר משה רבון העולם כך אמרת בסיני אנכי ה' אלקיך, אלקיכם לא נאמר, לא לי אמרתי שמא להם אמרת ואני בטלתי את הדיבור אתמהה לי עכ"ד המדרש, אמנם קרח דחה טענה זו במ"ש כי כל העדה כלם קדושים ופרש"י לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלקיך כל העדה שמעו, נמצא בטענה זו הגדיל גם חטא העגל ומה ראה לעשות כן, עז"א פרשת פרה אדומה ראה, שנצטוו בה ישראל לכפר על עון העגל כדברי ר"מ הדרשן, וע"כ טען כל העדה שמעו אנכי ה' אלקיך, וכל ישראל נצטוו בה, דאל"כ לא הי' צורך לכפרה ע"י פרה אדומה, וז''פ דברי המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה ולסתור דבריו מה שהמליץ בזכותן של ישראל לי צוית ולא להם, פרשת פרה אדומה ראה ומשם הי' לו ראי' שגם ישראל נצטוו.

והנה אמרו רז''ל (ע"ז ד' ע"ב) לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, אלא בשביל להורות תשובה לרבים וכו', ובזה יש טענה אלימתא ללמד זכות על ישראל דהיו כמוכרחים בגזירת המלך, ועיי' בדברינו (דברי יואל פ' תשא שמ"ב ע"א) שפירשנו בזה מאמה"כ אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, שנסיון כזה לא הי' ראוי להם לפי מדריגתם, ועכ"ח כדי להורות תשובה, ועתה אם תשא חטאתם, אין ועתה אלא תשובה, ר"ל שאם תקבל תשובתם אזי יתקיים הכוונה להורות תשובה לרבים עיי"ש, ולטעם זה נתכפרו ע"י הפרה אדומה בצירוף התשובה.

ונקדים עוד מ"ש הבני יששכר זלה"ה (מאמר ימי הגבלה אות ה') בביאור קושית הקדמונים, מדוע לא מהני תשובה רק לבני ישראל ולא לאוה"ע, (עיי"ש כמה אנפין) ובאופן ג' הביא בשם הרב לימודי השם, היות שהשי"ת הרבה לישראל תורה ומצות דקדוקי המצות וענפיהן לאין שיעור וכו', והנה האדם יציר חומר תכבד עליו משא מלאכת הקודש, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, חשובים כאנוסים, משא"כ הגוים, המעט מצות הניתן להם אם לא ישמרו מזידים הם עייש"ד, ובזה א"ש מה שהקדים הכתוב לומר זאת חקת התורה וגו' דמה דמהני תשובה לישראל הוא רק ע"י התורה, ואח"כ הסמיך ויקחו אליך פרה אדומה וגו' שיתכפר חטאם בצירוף התשובה, אמנם לא נתכפר עונם לגמרי, ועדיין רושם החטא קיים ושמור לדורות ויתוקן כולו לעתיד כמבואר בדבריהם ז''ל.

והנה משרע"ה לא הי' עמהם בשעה שעשו העגל, שהי' אז בהר לקבל הלוחות, אעפ"כ בערך קדושתו הי' נצרך לכפרה, לפי שהי' לו חלק בו בדרך גרמא, כי הערב רב הם שעשו את העגל והחטיאו את ישראל בכך, ומשרע"ה קיבל את הערב רב בצאתם ממצרים, ולטעם זה נחשב לו כקצת פגם בדרך גרמא, וכמו שפי' רש"י ז"ל עה"פ שחת עמך שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם וכו' הם שחתו והשחיתו עכ"ל, ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל שאלו מלה"ש א''כ למה מת משה דאילולי חטא העגל לא הי' מלאך המות שולט בהן כמבואר בדרז"ל, וא"כ למה מת משה שלא הי' עמהם בשעת מעשה כלל, והשיב להם ית' מקרה אחד לצדיק ולרשע וגו' דע''י הערב רב הגיע הקלקול והפגם לנשמת משרע"ה, ובאמת כל כוונתו הי' לש"ש להכניסם תחת כנפי השכינה, ולעתיד יתוקנו גם הם כמבואר בדברי האריז"ל, אבל מ"מ לגודל ערך קדושתו נחשב אליו לפגם ע"ד וסביביו נשערה מאוד.

מאמר ג

באופן אחר יתבאר דברי המדרש הנ"ל ויקחו אליך וגו' מכאן שפרה נלקחת מן הגוי וכו' זש"ה כל הגוים כאין נגדו וכו', והדקדוקים כבר נפרטו לעיל, ואפ"ל עפי"מ שפרשתי דברי המדרש הובא בקדוי"ט מאאמו''ר זלל"ה עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ואפי' פרה אדומה הקרבתי, והוא פליאה דמה נפקא מינה לעשו בכל אלה, ואיך יתקשר עם סוף דבריו ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, וכי בשביל זה ימצא חן בעיניו, ואפ''ל בהקדם דברי ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' שמיני) דישנם בכ"מ סתירות בדרז"ל אם צדיקים מטמאין או לא, עיי"ש שהאריך לפורטם, ולתרץ כל הסתירות הכריע הוא ז"ל דמעצם הדין ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו, כי אין טומאה להם ובמיתתן נקראו חיים, אך לא ניתנה לנו להתנהג בדין זה, כי הכרעה זו אין דעתינו דעת האנושי מקפת אותה, כי השי"ת חוקר לב ובוחן כליות כתיב והאדם יראה לעינים, ולכך אין לנו להתנהג בדין זה כלל אף אם נודע לנו שהוא צדיק, כדי שלא לחלק בין צדיק לצדיק, דאין כח המבחין בידינו, ובזה יתורצו כל הסתירות שבענין עיי"ש.

ולכאורה לפי"ז למה הוצרך יעקב אבינו להקריב פרה אדומה, הלא לא הי' בעולם ישראל זולת האבות והשבטים והם היו צדיקים, ומצד עצם הדין צדיקים אינם מטמאין, אלא שלא ניתנה לנו להתנהג בדין זה, דאין כח המבחין בידינו כנ"ל, אבל האבות הקדושים כל מעשיהם הי' ברוה"ק, וכל קיום התורה אצלם הי' רק עפ"י רוה"ק, ובודאי היו יכולין לסמוך על הכרעתם בזה, וקברי עכו"ם אין מטמאין באוהל, ומטומאת מגע, היו יכולין להשמר, ובודאי היו נזהרין מטומאת מגע, ולמה הוצרך יעקב אבינו להקריב פרה אדומה.

ואפ"ל עפי"מ דאיתא בגמ' סנהדרין (דף נ"ט ע"א) ר"מ אומר מנין שאפי' עכו''ם ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנא' אשר יעשה אותם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה ה"ה ככה"ג, וכתב רש"י ז''ל דר"מ לית לי' להא דרשב"י במס' יבמות (דף ס"א) קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל דאתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם עכ"ל רש"י ז"ל, ובתוס' יבמות תירצו באופן אחר וחילקו בין אדם להאדם עיי"ש, ולדידהו לא פליגי ר"מ ורשב"י, עכ''פ לדברי רש"י ז"ל פליגי, ולר"מ ס"ל דעכו"ם נמי קרויים אדם ומטמאין באהל, ועכו"ם העוסק בתורה ה"ה ככהן גדול, ואפשר דזה ששלח לו יעקב תרי''ג מצות שמרתי ואפי' פרה אדומה הקרבתי דג"ז נכלל במנין התרי"ג, ועכ"ח נשמע דקברי עכו"ם מטמאין באוהל וכר"מ דעכו"ם נמי קרויים אדם, ועכו"ם העוסק בתורה ה"ה ככהן גדול, וז"ש ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך כפי' רשיז"ל, שאני שלם עמך ומבקש אהבתך, דהראה לו בזה שנחשב בעיניו.

ובזה אפשר לבאר הרמז ויקחו אליך בתוספת וא"ו, ואין דרך המקראות לדבר כן בתחלת הצווי, ומה מוסיף על ענין הראשון שייך הכא כיון שזה תחילת צוויו, ולדרכנו כבר הקריב יעקב פרה אדומה כמבואר במדרש הנ"ל, ועתה הוסיף הכתוב להזהיר במצוה זו לכל ישראל, והנה במס' ע"ז (דף כ"ג ע"א) פליגי ר"א ורבנן דר"א ס"ל דפרה אינה ניקחת מן הגוי וחכמים מתירין, ואמרי' בגמ' בטעמא דר"א משום דחיישינן לרביעה, ומסקנת הגמ' דכ''ע לא חיישינן לרביעה, וטעמא דר"א דבעינן קיחה מישראל, וילפינן לי' מקראי עיי"ש, ואיכא פלוגתא אם האבות הי"ל דין בן נח או ישראל, ואפשר שהמדרש הזה יסבור כמ"ד דהי"ל דין בן נח, וא"כ לר"א איך הקריב יעקב פרה אדומה, הרי לא היה במציאות שתהי' הקיחה מישראל, ועכ"ח נשמע מכאן דפרה ניקחת מן הגוי כרבנן דר"א, ולא בעינן קיחה מישראל, ובזה יבואר המדרש הנ"ל ויקחו אליך מכאן שפרה ניקחת מן הגוי, דמתוספת וא"ו דויקחו לשמע דהקריב יעקב פרה אדומה, ועכ"ח דפרה ניקחת מן הגוי.

ואיתא בגמ' סוטה (דף ל"ה ע"ב) כיצד כתבו בישראל את התורה, ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוהו בהר עיבל וכו', א''ל שמעון לדבריך האיך למדו האומות של אותו הזמן תורה, א"ל בינה יתירה נתן בהם הקב"ה, ושיגרו נוטירין שלהם וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהי' להם ללמוד ולא למדו עיי"ש, ויובן בזה סיום המדרש הנ"ל דמויקחו אליך נשמע שהקריב יעקב פרה אדומה, וא"כ עכו"ם נמי קרויים אדם כר"מ, ולפי''ז עכו"ם העוסק בתורה ה"ה ככהן גדול, זש"ה כל הגוים כאין נגדו כאפס ותוהו נחשבו לו, דכיון דהיה להם ללמוד ולא למדו, יתחתם דינם לבאר שחת כדברי הגמ' דסוטה הנ"ל.

מאמר ד

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו' הקשה האלשיך הק' דבכל מקום שנתיחד הדיבור גם לאהרן, כתיב אח"כ דברו אל בנ"י בלשון רבים, וכאן הרי נתיחד הדיבור גם לאהרן, דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן, וסיים הכתוב דבר אל בנ"י ולא אמר דברו.

ב)

עוד הקשו מדוע הקדים הכתוב במאמר זאת חוקת התורה, ורק אח"כ אמר דבר אל בנ"י, ולכאורה המקרא מסורס, והול"ל ע"ז הדרך, דבר אל בנ"י זאת חוקת התורה וגו', ולמה התחיל במאמר זאת חוקת התורה והפסיק באמצע מאמרו ולא סיים חקה זו מהו, ואח"כ התחיל באמירה אחרת דבר אל בנ"י ויקחו אליך וגו'.

ג)

במדרש (פ' י"ט סי' ג') ויקחו אליך פרה אדומה, רבי יצחק פתח (קהלת ז') כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני וכו', ומאריך במדרש לבאר הפלגת חכמתו של שלמה, שהשיג בכל החכמות יותר מכל הדורות שקדמוהו, ואח"כ מסיים אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, (ובמקו"א איתא הגירסא ודרשתי) אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני, ולכאורה הרי כבר אמר כל זה נסיתי בחכמה ואמרתי אחכמה מיותר, וק''ז היש''מ זלה''ה הקשה, דהול''ל בקש שלמה לידע טעמו של פרה ולא ידע, ואמרתי אחכמה מיותר.

ד)

גם באמת יפלא דלא נמצא שום רמז בכתוב שקאי על פרה אדומה, דלא אמר רק כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ופרה אדומה מאן דכר שמי', ולא נמצא אף אחד במפרשי הנ"ך שיפרשוהו על פרה אדומה, ובפרט קשה דלפי דרשת המדרש איך יתקשר עם הכתוב שאח"כ, רחוק מה שהי' ועמוק עמוק מי ימצאנה, ופי' רשיז"ל רחוק מה שהי', את הדברים הרחוקים שהיו ביצירת בראשית, ועמוק עמוק מי ימצאנה, שאין לי רשות להרהר בהן, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ע''כ יעיי"ש, ועד"ז פירשוהו המפרשים שקאי על סדר הבריאה ומעשה בראשית, ובתרגום יונתן רחוק מה שהי' מה דהוה מן יומא דעלמא, ורז יום מותא, ורז יום דייתי מלכא משיחא, ולפי פירושו ירמוז הכתוב על אלה הג' דברים מעשה בראשית, יום המיתה, וביאת משיח, אבל פרה אדומה היכא רמיזא.

ה)

בפסיקתא (פ' פרה) זאת חקת התורה, א''ר אחא בש''ר יוסי בר חנינא בשעה שעלה משה למרום, מצא להקב"ה עוסק וספרו בידו, ועוסק וקורא הפרשה זו בפרשת פרה אדומה זאת חקת התורה, ולמה, אמר הקב"ה איני עוסק אלא בטהרתן של ישראל, מניין פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט (תהלים ל"ז), פי צדיקו של עולם יהגה חכמה הוגה בתורה, באיזו תורה, בזאת חקת התורה עכ"ד הפסיקתא, וצ"ב ענין המשפט מהו, ובכל הפרשה של פרה אדומה לא נזכר מנין המשפט כלל.

ו) בילקוט ר' אחא בשם ר' יוסי בר חנינא אומר, בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר הלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו', אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עליונים ותחתונים ברשותך, ואתה יושב ואומר הלכה בשם בשר ודם, א"ל צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפ' פרה תחלה ר"א אומר פרה בת שתים וכו', אמר לפניו רבש"ע יה"ר שיצא זה מחלצי, א"ל הקב"ה חייך שיצא מחלציך, הה"ד ושם האחד אליעזר, שם אותו המיוחד אליעזר עכ''ד המדרש, והוא פלא דהרי מצינו בדברי חז"ל שהקב"ה אומר שמועות מפומייהו דתנאים, כמ''ש בגמרא (חגיגה ט"ו ע''ב) אשכחי' רבה בר שילא לאליהו, א"ל מאי קא עביד קוב"ה, א"ל קאמר שמעתתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומי' דר''מ לא קאמר וכו', א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר וכו', יעיי"ש, ולמה דוקא בהלכה זו דפרה אדומה, הוי קשיא ליה מדוע אומר הקב"ה שמועה מפי בשר ודם, גם מה שהשיב לו הקב"ה צדיק א' עתיד לעמוד בעולמי צ"ב, דהרי בוודאי השיג משה שיהי' צדיק מי שהקב"ה אומר שמועות מפיו, ומה חידש לו בזה וצ"ב.

ז)

במדרש (הובא ביש"מ) ויקחו אליך פרה אדומה וגו', מכאן שפרה אדומה נלקחת מן הגוי, ואמר ר"א ה"ה לשאר קרבנות, זש"ה כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו ע"כ, וכתב ע"ז ביש''מ והנה הפשוט נראה דנפקא ליה מדכתיב בני ישראל ויקחו, משמע דכל בנ"י הם לוקחים, וא"כ המוכר לאו מבנ"י הוא, וע"כ פרה ניקחת משל גוי, אך התמיה קיימת מהיכן נשמע זה שהם כאין, כלפי לייא ואדרבה חשיבות הוא זה להם, שרשאין ליקח מהם פרה אדומה, ולמה בשביל זה כל הגוים כאין נגדו.

ח)

עוד פלא מצאתי במדרשים, בפסיקתא דר"כ ובמדרש ילקוט ובזוה"ק שדרשו כל הפרשה על ד' מלכיות וגאולה העתידה, וז"ל פרה זו מצרים וכו', אדומה זו בבל, תמימה זו מדי וכו', ושחט אותה לפניו שנאמר כי זבח לה' בבצרה, ושרף את הפרה לעיניו דכתיב ויהיבת ליקודת אשא וכו', דבר אחר פרה אלו ישראל שנאמר וכו', אדומה אלו ישראל וכו', ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זה ירמי' הנביא, והוציא אותה אל מחוץ למחנה שיגלו לבבל, ולבסוף ואסף איש טהור זה הקב"ה דכתיב ואסף נדחי ישראל, את אפר הפרה אלו גליותיהם של ישראל והניח אל מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים וכו' עכ"ד הפסיקתא, ודבריהם ז"ל פליאים המה, דאיך הוציאו הפסוקים ממשמעותם לגמרי, ופשטות הפסוקים מיירי בהלכות פרה בשחיטתה ושרפתה וכו' וחז"ל דרשוהו על הגלות והגאולה, והרי כללא הוא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי, וגם הדרש צריך שיתקשר עם משמעות הכתוב כידוע.

והנה הדרש היותר קרוב לפשוטו הוא, מה שהביא רש''י ז"ל מר' משה הדרשן תבוא אמו ותקנח צואת בנה, וירמוז כל הפרשה על חטא העגל, והיתה לעדת בנ"י למשמרת, כמו שחטא העגל שמור לדורות, כמו"כ פרה אדומה נתון בחיל למשמרת עד ביאת המשיח. והנה הקשו המפרשים עמ"ש רז"ל חקה חקקתי גזירה הוא מלפני וכו', דלכאורה יש למצות פרה טעם תבא אמו ותקנח צואת בנה ולכפר על חטא העגל ותירצו שלזה הוי חק, דהרי במצות פרה כבר נצטוו במרה, ועדיין הי' לפני חטא העגל, ועכ"ח צריכין לומר שהוא חק.

אמנם כדי להבין הענין נראה לבאר, דהנה באמת לפי"מ שהעמיד רשיז"ל מר' משה הדרשן, שפרה אדומה הוא לכפר על חטא העגל, וא"א להעלות על הדעת דאלמלי לא חטאו בעגל, לא הי' מצות פרה אדומה נוהגת, דהרי התוה"ק קדמה לעולם, ואלו כן הי' אסרה ממנין תרי"ג מצות, דפרה אדומה ה"ה אחד מהתרי"ג מצות וזה א"א, והנה גם אצל ביהמ"ק ניתן הטעם לכפרה, כמ"ש ובנה לנו בית הבחירה לכפר עוונותינו, וכמו"כ יקשה שם דאלמלי לא חטאו ישראל בעגל, וגם לעתיד לא יהי' אטאים, והכי נימא דלא יהי' אז ביהמ"ק, אדרבה הרי יהי' עוד בבחינה יותר גבוה, וגדולה יותר בחינת השראת השכינה אם אין ישראל חוטאים כלל, ויהי' ביהמ"ק דלעתיד בבחינה גבוה יותר שירד בית בנוי ומשוכלל, ואיתא בזוה"ק פ' פנחס דאלמלי לא חטאו ישראל כבר ירד אז בית בנוי ומשוכלל בבחינה דלעתיד אלא שהחטא גרם יעיי"ש, וכמו"כ יקשה על אמרם ז"ל שהמשכן בא לכפר על חטא העגל, ובאמת כשצוה הבוכ"ע על המשכן הי' עוד מ' יום קודם החטא העגל.

ואפ"ל ע"פ מ"ד במד"ר פ' נשא (פ' י"ג סי' י"ד) מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה, רבנן אמרי אעפ"י שקרבן שוה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו וכו', וכן הי' ביד כל שבט ושבט מסורת, כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם, וכל נשיא התכוין בקרבנו כפי בחי' שבטו יעיי"ש במדרש שהאריך, ועיין ברמב"ן ז"ל דאף שהיו שיעור כולן שוה, כל אחד מהנשיאים חשב בו טעם בפ"ע, כאו''א לפי ענינו עייש"ד.

ועד''ז אפ"ל לעניננו, דתרווייהו אמת ויציב דע"י החטאים הביהמ"ק בא לכפר על עוונותינו, וכמו"כ אחר חטא העגל נשתנה טעמו של פרה לכפר על עון העגל כדברי ר"מ הדרשן, וקודם החטא הי' בו כוונה אחרת על ענינים גבוהים יותר, וגם לעתיד כשיתוקן חטא העגל יחזור בחי' הגדולה כמו שהי' קודם החטא, אמנם בחינה זו לא נתגלה לנו, דמשעה שנכתב בתורה פרשת פרה אדומה כבר הי' אחר חטא העגל, ומאז כבר עומדת הפרה אדומה על בחי' זו שהוא לתיקון חטא העגל, אבל כשנאמרה במרה לפני חטא העגל, הי' עוד על בחינה אחרת, ועד"ז גם בשאר מצות התורה, שלעתיד ישתנה בחינתם כפי המדה וכפי הבחינה של אותן הזמן, ובזה מתרצים הסתירה במ"ש רז"ל בכ"מ שמצות בטילות לעת"ל, והלא א"א שיחול השתנות בדיני התורה ח"ו, ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא ית"ש, אלא שהכוונה לדרכינו שישתנו בחינתם וטעמם, וישיגו ישראל טעם עליון כפי המדה שיהי' נוהגת אז, וכמ"ש רז"ל במד''ר (קהלת י"א) תורה שאדם לומד בעוה"ז, הבל הוא לפני תורתו של משיח, וכעי"ז איתא במד"ר פרשה זו (פי"ט סי' ו') והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרת וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעוה"ז עתידים להיות צופים לעוה"ב, שלעתיד אחר שיהי' עולם התיקון, ולא נצטרך עוד לבחי' הכפרה, אז יחזור בחי' הגדולה כמו שהי' קודם החטא, וישיגו ישראל בטעם הפרה וכמו"כ בכל המצות, מה שלא ניתן לנו להשיג, וה"ה בבחי' חק כפי בחי' של עכשיו.

ונל"פ דברי המדרש הנ"ל כל זה נסיתי בחכמה וכו' חקרתי ושאלתי וכו' (ובכ"מ איתא הגירסא דרשתי וחקרתי וכו'), וראיתי מקשין ע''ז מדוע הקדים דרשתי וחקרתי ואח"כ ושאלתי, הלא בראשונה צ"ל ושאלתי דהוא שאלה בעלמא, ודרישה וחקירה ה"ה אח"כ, כשיורדין לעומקה של השאלה, והול"ל מקודם ושאלתי ואח''כ ודרשתי וחקרתי, ובאמת קושיא זו כחה יפה גם בתוה''ק שאמה''כ אצל עיר הנידחת (ראה י"ג ט"ו) ודרשת וחקרת ושאלת וגו', ודקדק בזה האוחה"ק דמן הראוי הי"ל להקדים ושאלת ואח"כ הדרישה והחקירה, ופלא תירוצו של האוחה''ק שכתב, נתכוין לומר שידרוש בשמיעה הראשונה ששמע אם יש עדים בדבר, ואח"כ ישאל פי העדים לדון ע''פ עדותם עכ''ד, ולפי פירושו מה שאמה''כ ודרשת וחקרת לא קאי על חקירת העדים, רק ושאלת קאי על העדים, ולכאורה מבואר בדברי רז''ל להיפך, דבגמרא דרשו ודרשת וחקרת על העדים שצ''ל שבע חקירות יעיי"ש, וכ"ה בתרגום יונתן ותתבעון ותבדקון ית סהדיא ותשיילון וגו', הרי שמילת ית סהדיא מוסב על וחקרת ודרשת ולא על ושאלת, ובגמ' הנ''ל שדרשו שצ"ל שבע חקירות ודרישות בעדים, איתא בפירוש ושאלת אינו מן המנין. וכן הוא ברשיז"ל, וא''כ אחר שדרשו ז"ל ודרשת וחקרת על העדים, מה שייך לומר ושאלת אחר החקירה ודרישה.

וחשבתי לומר רמז נאה במ''ש ז''ל ושאלת אינו מן המנין, עפי"מ שאני רגיל לפרש אמרם ז"ל שואלין ודורשין בהלכות החג וכו', ולכאורה צ"ב הלשון שואלין ודורשין. הכי רק אחר ששואלין דורשין, אמנם מלת שואלין י"ל ב' פירושים, א' לשון שאלה כמשמעו, ועוד הוא לשון בקשה וכמו שאומרין אשאלה ממנו מענה לשון. והפי' שמבקשין מהבוכ"ע, וכמו"כ הוא בדברי חכמז"ל (פ"ק דתענית) שואלין את הגשמים, וכן מצינו בשלמה שביקש החכמה מהשי"ת בלשון שאלה (מלכים א' ג') ויאמר אלקים שאל מה אתן לך וגו' ויטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה וגו', וזהו שואלין ודורשין דמקודם שדורשין לרבים צריכין לשאול ולבקש מהשי"ת שישים בפיו דברים אמיתיים, וזהו שואלין ודורשין שמתפללין להשי"ת ואח"כ דורשין.

ובזה אפ"ל מאמה"כ ודרשת וחקרת ושאלת, שצריכין להתפלל להשי"ת שיכוונו אל האמת, וזהו ודרשת וחקרת. ואעפ"כ כדי להשיג האמת לאחר כל החקירות ודרישות, צ"ל עוד ושאלת לבקש עזר מהשי"ת. וזהו ושאלת, ועד"ז יתבאר אמרם ז"ל שאמר שלמה ופרשת פרה אדומה דרשתי וחקרתי ושאלתי, רצ"ל שאחר הדרישה והחקירה ראה שעדיין לא השיגו, אז ושאלתי שביקש עוה"פ מהשי"ת, אף שגם בתחלה כל חכמתו ניתן לו ע"י שאלה ובקשה, כנזכר בקרא להדיא ששאל מהשי"ת החכמה, וגם נתמלא שאלתו שהשיג את הכל, אמנם כשהגיע לפרשת פרה אדומה, וראה שאחר הדרישה והחקירה עדיין אינו משיגו, עשה עוה''פ שאלה מהשי"ת, ועכ"פ אמר והיא רחוקה ממני.

ואפ"ל עוד דהנה איך שהיתה בחי' של הפרה אדומה קודם חטא העגל הרי לא נודע לנו, וכמו"כ כמה דברים נשתנו בחי' בסיבת החטא, וכתב האוחה"ק עה"פ ויקחו אליך פרה אדומה וגו', וזל"ק רואה אני כי כל סימנים מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים וכו', גם שריפתה באש הוא בחי' הדינים וכו', וראיתי בספרי זוטא, ופסקו הרמב"ם (בפ"א מה' פרה אדומה), אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, שנא' ויקחו אליך פרה ולא עגלה ע"כ, ולפי מה שאמרנו שכל מעשי' הם בחר המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחי' הדינים וכו', יקפיד ה' על שעת הקנין, כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו רפ"ה דינים עכדה"ק, אמנם כוונה זו הוא רק לסיבת החטא, דע"י החטא נתהוו תגבורת הדינים ר"ל, וכמו"כ מה שדרשו רז"ל רמז כל הפרשה על ד' מלכיות וגלות (עיין לעיל קושיא ח') הוא רק בסיבת החטא, דאלמלא החטא לא היו גליות, ולעתיד יתגלה לנו שמבואר בפשוטי המקראות בחי' העליונה, וע"ד שפי' ק"ז הישמח משה זלה"ה בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה', שאז יתגלה לעיניכם שכבר אמר ה', ומבואר כבר בכתובים אלא שמכוסים מאור עינינו עיי"ש, והנה רש"י ז"ל מפרש כל הפרשה כולה לפי פשוטו והלכותיה, ואח"כ חוזר ומפרש טעם כל הלכותי' עפ"י דרשת ר"מ הדרשן, שירמוז לכפרת חטא העגל, ואלולי החטא לא הי' צורך לרמז הזה, והי' נתקיים הפי' הא' כפשוטו על בחי' אחרת.

ובזה אפ"ל מה שאמר שלמה המלך דרשתי וחקרתי ואח"כ ושאלתי, כי כל הדרשות שבענין השיג כבר, דהרי השיג כל החכמות וכל דרשות חכמז"ל, אמנה כל הדרשות אינם כ"א אחר החטא, והוא רצה להשיג טעה פרה אדומה בבחינתה שהיתה קודם החטא ובבחי' שתהיה לעתיד, ואפשר שזהו ושאלתי שהי' רוצה לידע הפי' בלא הדרשות, וזהו בחי' שאלה שירמוז על פי' הפשוט.

ובזה יובן הקישור עם הכתוב שלאחריו רחוק מה שהי' ועמוק עמוק מי ימצאנה, ועפ"י מ''ש בתרגום יונתן שקאי על רז יום מותא, ורז יום דייתי מלכא משיחא, דהנה קודם חטא העגל לא הי' מיתה כדאיתא בגמ' שבמתן תורה לא הי' כ"ז, והוא רק מכח החטא ולעתיד ג"כ יתבטל, ואפשר דג''ז ירמוז על פרה אדומה, דהנה מה שדרשו חכמז''ל על בחי' של עכשיו כ''ז השיג שלמה המלך, אבל הבחי' שהיה קודם החטא ואיך שיהיה לאחר ביאת המשיח סוד זה רצה להשיג, ולזה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, רחוק מה שהיה, דהיינו מה שהי' מקודם החטא, וכמו שפי' בת"י מה דהוה מן יומא דעלמא, ועמוק עמוק מי ימצאנה, היינו איך שיהיה אחר ביאת המשיח שהוא מכוסה בתכלית.

ואפשר כי שלמה המלך באמת השיג גם בחי' דלעתיד, אבל נתוודע לו שהוא בבחי' אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, שדבר זה רחוק הוא, וזהו אמרתי אחכמה שרצה שכבר יהי' התיקון, אבל ראה שהיא רחוקה שאין עוד הזמן, וכדאיתא ששלמה המלך רצה לקרב הגאולה בימיו, ובחכמי האמת מבואר שמהאי טעמא לקח נשים נכריות מפני שרצה להכניע כוחותם, כי דור כימי דוד ושלמה לא הי' מעולם, שהר בימיהם סיהרא במילואה, וחשב שכבר הזמן, אבל באמת לא הי' עוד הזמן ונעשה מזה פגם, והפנים יפות בפרשתן הביא בשם מאמחז"ל שלא יהי' דור כזה עד ביאת המשיח, יעיי"ש, ולא ידעתי אי' מקומו בדברי חכז"ל, אבל הדבר מבואר בחכמי אמת ובזה אפ"ל מ"ש שלמה המלך אמרתי אחכמה, שרצה לקרב בחי' העתיד מיד, אבל ראה והיא רחוקה ממנו כמ"ש אשורנו ולא קרוב, והנה אז הי' עוד רחוק הזמן מביאת המשיח, אבל בימינו אלה כבר אנו עומדין סמוך וקרוב להגאולה, ורק שלמה המלך אמר והוא רחוקה ממני ועמוק עמוק מי ימצאנה, ובזה א''ש קישור הכתוב שבחי' זו שאמר והיא רחוקה ממני, וגם אומרו עמוק עמוק מי ימצאנה קאי על פרה אדומה, ועל בחי' שיהי' לעתיד בימות המשיח.

וראוי להעיר במ"ש ז"ל פרה אדומה נלקחת מן הגוי, עפ"י מ"ד במקדש מלך שענין פרה אדומה הוא השגחה פרטית, שימצא פרה תמימה באדמימות, ולא יהי' בה שתי שערות לבינות וכו', זה אינו טבעיות כלל והוא רק השגחה, ולכאורה קשה לפי"ז מדוע לא הי' הנהגת השגחה שלא ימצא פרה כזו ברשות עכו"ם, דבשלמא אם הי' דרך הטבע כן, ואירע שנולדה פ"א אצל הגוי א"ש, דלא עביד קוב"ה ניסא למגנא למנוע ממנו, אבל אם הוא רק בהשגחה ורחוקה מן הטבעיות, הרי כמו"כ הי' יכולה להיות ההשגחה שימצא בבית ישראל, ומדוע הי' הנהגת ההשגחה שיתוולד בבית עכו"ם.

ואפ"ל עפימ"ד במדרש הנ"ל שענין פרה אדומה ירמוז על ד' מלכיות והכנעתם, כמו שדרשו רז"ל עה"פ ושרף את הפרה וגו', ובכח פרה אדומה הרי יהי' הכנעת האומות, ואיתא בגמ' (סנהדרין ל"ט ע"ב) חזון עובדי' כה אמר ה"א לאדום וגו', מאי שנא עובדי' לאדום וכו', אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום ר''מ, עובדי' גר אדומי הי', והיינו דאמרו אינשי מיני' ובי' אבא ניזול בי' נרגא, פירש"י ז"ל מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער, וכן עובדי' לאדום, וכן דוד למואב והוא יצא מרות המואבי' עכ''ל רשיז"ל, וכעי"ז איתא במדרש רבה פ' בראשית (סו"פ ו') כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתין, א"ל מה לכם מרתתים, עץ מכם אל יכנס בי ואין אחד מכם ניזוק ע"כ, וכן הוא בעוה"ר כל המסיתים ומדיחים ומהרסים שמסלפים את דרך התוה"ק מהם עצמם עמדו, ע"ד הכתוב מהרסיך ומחריביך מהם יצאו, והם הם אותן שהבע"ד מעמיד מיני' ובי', וכמו"כ להכניע את אדום הי' דייקא ע"י עובדי' הגר אדומי, ובזה אפשר להבין שלזה היתה הנהגת ההשגחה שתהא פרה אדומה נלקחת מן הגוי, דפרה אדומה ה"ה הכנעת האומות, והכח הוא יותר חזק כשהוא בא מיני' ובי'.

ובזה יתבאר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא ז') ויקחו אליך פרה אדומה, מכאן שפרה אדומה נלקחת מן הגוי, ולכאורה יקשה ע"ז למה הנהיגה ההשגחה העליונה שהפרה אדומה יהא אצל הגוי, לז"א זש"ה כל הגוים כאין נגדו וגו', וכנ''ל במדרש ושרף את הפרה לעיניו ירמוז על האומות, וכל העומד לישרף כשרוף דמי, וע"י שיקיים בו ושרף את הפרה לעיניו, עי"ז יהי' וכל הגוים כאין נגדו, ובזה יובן מדוע הי' ההשגחה שהפ"א ימצא בבית עכו"ם.

ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל (קושיא ו') כשעלה משה למרום וכו' אליעזר בני אומר פרה בת שתים וכו', עפי"ד האוחה"ק הנ"ל, כי מה שצוותה תוה"ק שתהיה בשעת לקיחתה פרה דייקא, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה עד שתהי' פרה, כי שם פרה ירמוז על מספר בחי' הדינים רפ"ה וכו' עכ"ד, אמנם בחי' זו נוהגת רק לאחר החטא כנ''ל, ואפשר דמה שאר"א פרה בת שתים וכו', הוא רק כפי המדה של עכשיו, וכמו כל פלוגתת חכז"ל שתלויים בהמדה שנוהגת, והנה למשרע"ה הרי נתגלה טעם פרה כפי הבחי' שהי' קודם החטא, וכפי הבחי' שיהי' לעתיד, דהרי לא הי' לו חלק בחטא העגל, ולזה נתגלה לו הפ"א בבחינתה שהיתה מקודם החטא, ולז"א רבש"ע עליונים ותחתונים ברשותך, דמשרע"ה לא רצה שיתקיים בחי' זו, דהי' עומד ומצפה שיבוטל הגלות ולא יהי' חטא, ואלמלי נתקיים כן הרי הי' הכל בבחי' אחרת, וכמ"ש הרמ''ק שלכן אין אומרים הלכתא למשיחא דאין אנו יודעין היאך תהי' לעתיד המדה, דההלכה תלוי באיזה מדה תהי' הגאולה, וכמו"כ בפרה אדומה דעכשיו בחינתה על החטא ובחי' הדינים, אבל משרע"ה לא רצה שתהי' בחינתה על הגלות ואוה"ע, ולזה אמר עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם בשר ודם, דהרי בשו"ד יוכל להשתנות, אבל אתה עליונים ותחתונים ברשותך, ובידך למנוע ממשלת הד' מלכיות והתגברות הדינים, ואולי לא יגיע לכל כוחות האומות והענינים הרמוזים בפרה אדומה. א"ל הקב"ה צדיק א' עתיד לעמוד בעולמי וכו', והכוונה דמזה אין עוד הכרח שיהי' כן, אלא כל מה שהצדיקים ראויים לחדש, אף שלא יארע כן בפועל מ"מ שכרם אתם כאלו הי' המצב כן, ועל היגיעה שהי' להם בתוה"ק ועל כל הנסיונות מגיע להם שכרם משלם, וז"ש לו הקב"ה שאין עדיין הכרח שיהי' כן בפועל, ע"ז אמר משרע"ה יה"ר שיהא זה מחלצי, ואפשר שר"ל שיתקיים על דעתו וכוונתו של משרע"ה, אבל באמת בעוה"ר נתקיים בפועל בתוקף הגליות והנסיונות עוד יותר ממה שכתוב.

ובזה אפ"ל מאמה"כ שהתחיל זאת חוקת התורה, ואח"כ אמר עוד דבר אל בנ"י ויקחו אליך פרה אדומה וגו' (עיין קושיא ב' לעיל) דהנה לאחר חטא העגל באשר הוא שם, אנו יודעים טעם מצות פרה וכדברי ר"מ הדרשן, וא"כ אינו עוד חק, ולזה כתיב זאת חקת התורה, מקודם שאמר דבר אל בנ"י ויקחו וגו', שקאי על בחי' הגדולה שהיתה קודם החטא ואז הוא בבחי' חק, ואומרו דבר אל בנ"י ויקחו אליך פרה אדומה, בזה כבר יש טעם תבא אמו ותקנח וכו', ולזה מחלקן הכתוב שלא יקשה דהרי פרה אדומה כבר במרה נצטוו, ואז לא הי' עוד החטא, וגם איך יהי' לעתיד, הכי יחסר מצוה זו מהתרי"ג מצוות, לז"א מקודם זאת חקת התורה, שתדע שזהו חק, ואעפי"כ עכשיו דבר אל בנ"י ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, ולפי הענינים והדרשות יכולין להבין בחינת הפרה אדומה כמו שהוא עכשיו.

ואפ"'ל דהנה לעולם אהרן הכהן לא עשה את העגל ולא הי' לו חלק בה, אלא אמר מוטב יתלה החסרון בי כדי להציל את הכלל ישראל, ואעפ"כ לא הי' לו חלק במעשה פרה, שהוא לכפר על חטא העגל, מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור, ואף דבאמת לא הי' הוא הקטיגור רק הסניגור, אבל עכ"פ כן הי' צריך להיות מפני המקטרג, ובזה יונח. דגם לאהרן הכהן גילה הבוכ"ע טעם הפרה כמו שהיתה קודם החטא, והבוכ"ע כלל אותו יחד עם משרע"ה, ונאמרה לו הדיבור כמו למשרע"ה בבאר שהיתה קודם החטא, כיון שבאמת לא הי' לו חלק בה, ולזה כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו', אמנם לא נעשה הפרה על ידו רק מצותה בסגן, מפני המקטרג כנ"ל, ע"כ לא כתיב דברו אל בנ"י רק דבר, שנאמרה לישראל ע"י משרע"ה כמו כל המצות, וכדי שלא לטעות שאהרן הכהן היה לו חלק בה, לזה כללם הבוכ"ע ונאמרה המצוה לשניהם, ורק לבנ"י ניתן הפרה לכפר על חטא העגל, אבל למשרע"ה הרי אמר הבוכ''ע לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, ולזה כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן, וכלל את אהרן הכהן עם מרע"ה בהדיבור, להורות שגם הוא הי' בבחי' זו להשיג את הפ"א בבחי' שהי' קודם חטא העגל, כי הוא הי' נקי מהחטא.

ובזה יתבארו דברי הפסיקתא הנ"ל (קושיא ה') פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט, פי צדיקו של עולם יהגה חכמה וכו' באיזו תורה בזאת חקת התורה, דלפי דברי הפסיקתא הנ"ל ירמזו מעשה פרה אדומה על הכנעת האומות וגאולה העתידה (עיין לעיל) ומבואר בדברי רז"ל שאז יעשו משפט ברשעים ויכלו הפושעים והזדים, וכמשה"כ ציון במשפט תפדה, ושרף את הפרה לעיניו ירמוז על אוה''ע שיכלו, וגם הערב רב שבישראל שהם בשיטתם עמהם, וע"כ סיים ולשונו תדבר משפע, שבמצוה זו של חקת הפרה יש בה משפע לרשעים, השי"ת יעזור שנזכה במהרה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ונזכה להרמת קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר ה

באופן אחר אפשר לפרש כל הנ"ל, בהקדם מה דאיתא במדרש רבה פ' חקת (פי"ט ס"ח) שאל גוי א' את ריב"ז אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה וכו' ואחד מכם נטמא במת מזין עליו ב' וג' טיפין, ואתם אומרים לו טהרת, אמר לו ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית וכו', כך הרוח הזה רוח טומאה וכו', מזין עליו מי נדה והוא בורח, לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי עכ"ד המדרש והובא ג"כ בתנחומא שם, והקשו המפרשים דמאומרו לא המים מטהרין, משמע שהשיג ענין פרה וטהרתו עכ"פ קצת, דאל"ה א"א לומר בבירור דלא המים מטהרין, דא"א לשלול היפך המכוון, אא"כ משיג קצת באמיתיות המכוון, ולבסוף סיים לומר חקה חקקתי גזרה גזרתי וכו' ולא נתגלה טעמו כלל, ובאמת לא נתגלה טעם פרה אלא למשרע"ה בלבד, כאמרז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, ואף שלמה המלך אמר על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה חקרתי ושאלתי וכו' והיא רחוקה ממני, גם יל"ד הלשון שאמר חייכם לא המת מטמא וכו', ונראה כלשון שבועה שנשבע בחייכון, ולמה הוצרך לזה וכי לא סגי בלא"ה וצ"ב.

ב)

בפסיקתא דרשו ז"ל כל הפרשה על אומה"ע וז"ל פרה זו מצרים וכו', אדומה זו בבל, תמימה זו מדי וכו', ושחט אותה לפניו שנאמר כי זבח לד' בבצרה, ושרף את הפרה לעיניו דכתיב ויהיבת ליקודת אשא וכו', דבר אחר פרה אלו ישראל שנאמר וכו', אדומה אלו ישראל וכו', ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זה ירמי' הנביא, והוציא אותה אל מחוץ למחנה שיגלו לבבל, ולבסוף ואסף איש טהור זה הקב"ה דכתיב ואסף נדחי ישראל, את אפר הפרה אלו גליותיהם של ישראל, והניח אל מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים וכו' עכ"ד הפסיקתא, ודבריהם ז"ל פליאים המה, דאיך הוציאו הפסוקים ממשמעותם לגמרי, ופשטות הכתובים מיירי בהלכות פרה בשחיטתה ושרפתה והוצאתה אל מחוץ למחנה, וחז"ל דרשוהו על הגלות והגאולה, והרי כללא הוא דאין המקרא יוצא מידי פשוטו לגמרי, וגם הדרש צריך שיתקשר עם משמעות הכתוב כידוע.

ובפשטות אפ"ל כעין מ"ש הכלי יקר ז"ל בפ' תרומה, על מה דאיתא בתנחומא שם, זהב כנגד מלכות בבל וכו' וכסף נגד מדי וכו' עורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום, אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואין ד' מלכיות מתגאות ובאות עליכם, חייכם שאני מצמיח לכם ישועה וכו' עכ"ד המדרש, וכתב הכלי יקר דעל מדרש הזה וכיו''ב תמהו רבים, שהוציא המקרא מפשוטו, לפתרו על ד' מלכיות, ולי נראה שגם בעל מדרש זה סובר שהכל כפשוטו וכו', אך דעתו לפרש שמצות אלו שיש לישראל בזהב וכסף ונחושת, יש בו כח הגנה והצלה נגד ד' מלכיות שנמשלו להם, וזהב התנופה הוא כנגד מלכות בבל, מורה שמצוה זו מתנגד ומקדים להנצל מאותה אומה שנמשלה לזהב, וכמו"כ כולהו עכת"ד הכל"י ז"ל, ועד"ז אפ"ל בכוונת הפסיקתא שכל אלו המצות שבהלכות הפרה, יש בהם כח וזכות להיות ניצולים ישראל על ידם, מן ד' מלכיות המשולים אלי', כמבואר בפסיקתא שמצרים נמשלה לפרה, אדומה זו בבל, וכולהו מייתי לה מקראי, ועד"ז דרשוהו חז"ל על הגלות ועל הגאולה, ר"ל שבכח אלו המצות, להקל קצת מעול הגלות שנמשלו אלי', ויש בהם כח הגנה מצרות הגלות וחבלי משיח, ובזכותם יזכו אל הגאולה, אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב מיירי בהלכות פרה כפשוטו, אלא שרמזי המקראות מורים שע"י עסקם במצות אלו, יהיו ניצולים ישראל מן ד' מלכיות המשולים אלי' וכן כולהו, כ"ז אפ"ל בדרך פשטות ועוד יתבאר להלן ביתר ביאור.

גם יל"ד בדברי הפסיקתא מה שסיימו לומר מחוץ למחנה זה ירושלים, וצ"ב דירושלים איננה מחוץ למחנה, ובפרט כי דרשתם קאי על זמן קיבוץ גליות, שיאסף הבוי"ת גליותיהם של ישראל ויקבצו כולם ויעלו לירושלים כמבואר בפסיקתא, ובאותה שעה ודאי לא יהי' ירושלים חוץ למחנה ואמאי קורהו מחוץ למחנה וצ"ב.

ונבוא אל הביאור בהקדם להעיר מהו ענין החק במצות פרה, שאמרז"ל חקה חקקתי גזרה גזרתי, ועוד אמרז"ל שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה, וצ"ב דהרי חז"ל גילו לנו טעם הפרה, שהוא בא לכפר על עון העגל כדברי ר' משה הדרשן תבא אמו וכו', גם מפורש בפסוקים שהפרה נעשית לטהרת טומאת מת, והאלשיך הק' ביאר דהא בהא תליא, ושני הטעמים בקנה א' עולים, כי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני כמבואר בדרז"ל, והי' לנו חירות ממלאך המות, לולא העגל שהחזיר הזוהמא והיסב המיתה והטומאה, והזוהמא אשר המיתה את המת, כרוכה בו ומתפשט לטמא הנוגע ומאהיל עליו, ע"כ תבא אמו היינו הפרה, ותקנח הזוהמא אשר סיבב העגל עייש"ד באריכות, עכ"פ ישנם טעמים גלוים במצות הפרה, ומהו זה ענין החק ובחי' הסוד אשר חז"ל רמזו עליו בו, ואמרו גזירה הוא מלפני אין לך רשות להרהר אחרי' וצ"ב.

ואפ"ל דלטעם שאמרו ז"ל שבאה לכפר על עון העגל, יש עלי' פירכא וקושיא, דלמה הוצרכו ישראל להקרבת הפרה לטעם זה, והלא התוה"ק מכפרת יותר מכל הקרבנות, כמבואר בגמ' מנחות (דף ק"י ע"א) אמר ר"ל כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם וכו', אמר רבא כל העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם, ועוד אמרו ז"ל (ר"ה דף י"ח ע"ב) עה"פ לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם (שמואל א' ג') אמר רבא בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בתורה, מבואר דלימוד התורה ובפרט אם הוא לשמה מכפרת יותר מן הקרבנות, ומכ"ש גודל כח התורה שהי' להם לישראל במדבר, שלמדו תורה מפי משה מפי הגבורה ומבואר במד"ר פ' בשלח, שלטעם זה הסיבן הקב"ה במדבר מ' שנה, כדי שתהא התורה נבללת בגופן, ועיין בדברינו לעיל פ' בשלח שביארנו מדברי חז"ל, שדור המדבר הם אשר זכו להשגת כל חלקי התורה וחידושי', ועל ידם נתגלו יסודות התורה לדורות הבאים, וכל דורות ישראל נמשכה קבלתם מן הדור ההוא, ממה שקבלו ממשרע"ה כל מה שקבל מפי הגבורה בהר סיני, א''כ בודאי ראוי לכח התורה כזו שתהא מכפרת יותר מכל הקרבנות, ולמה הוצרכו עוד להקריב הפרה להתכפר בו, אלא ודאי כל הענין של פרה גזירה היא ובבחי' חק, ואין בידינו להשיג אפי' טעם הפשוט והנגלה שבה, שהוא לכפר על עון העגל.

ואפשר לתרץ בזה קושית האוהחה"ק זלל''ה, שהקשה למה אמר הכתוב זאת חקת התורה, וכינה למצוה זו בשם כללות התורה, הול''ל זאת חקת הפרה או זאת חקת הטהרה, ויובן לדרכנו דע"י כללות התורה הוי פרה אדומה לחק, דזולת זה הרי נגלה לנו טעמה שהוא לכפר על עון העגל, אבל לפי שקבלו חז"ל מזאת התורה, דתורה מכפרת יותר מן הקרבנות כנ"ל, א"כ חזרה מצות פרה להיות חק ובבחי' גזירה.

ובזה אפשר להבין דברי המדרש שאמר שלמה המלך על כל התורה כולה עמדתי, ועל פרשה זו של פרה חקרתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, דלכאורה אמרתי אחכמה מיותר כקושיתנו הנ"ל, אמנם זהו סיבת החק והסוד של פרה אדומה, דלפי שזכה שלמה המלך להשיג בכח התורה כל מה שאפשר להשיג בגדר אנושי, כמאמה"כ ויחכם מכל האדם, וע"כ השיג כוחה וזכותה הגדול של התוה"ק שמכפרת יותר מכל הקרבנות, ומעתה אזלה לה טעם הכפרה, ועכ"ח שהוא גזירה וחק, וז"ש אמרתי אחכמה, ולכן היא רחוקה ממנו, וזהו סיבת התרחקותה.

ובאמת גם מה שנסתבבה לידם חטא זה הי' בבחי' גזירה מן השמים, כאמרם ז"ל לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ולבסוף עשו ישראל תשובה שלימה, ומחל להם הקב"ה ואמר למשה סלחתי כדברך, וכמ"ש התוס' במס' יבמות (דף ע"ב ע"א) על מה שאמרו בגמ' שם, דלא נשבה להם לישראל רוח צפונית כל מ' שנה שהיו במדבר משום דנזופים היו, וכתבו התוס' נזופין היו ממעשה מרגלים, ולא ממעשה העגל שהרי מחל להם הקב"ה וא''ל סלחתי, שאח"כ נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם עכ"ל התוספות, ואעפי"כ צוה הקב"ה עוד לעשות פרה, אחר שהוקם המשכן והשרה שכינתו ביניהם, וע"כ מוכרח שכל ענין הפרה וסיבת החטא, הכל הוא בבחי' גזירה מן השמים, ואין בכח השגתינו להשיג אפר טעם הנגלה שבו, ונזכה אלי' לעתיד כמ"ש ז"ל דברים המכוסים בעוה"ז עתידים להיות צופים לכם לע"ל.

ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל זאת חקת התורה, שאלו מלאכי השרת להקב"ה א"כ למה מת משה, והשיב ית' מקרה א' לצדיק וגו', וכעי"ז איתא בגמ' שבת (דף נ"ה ע''ב) אמרו מלה"ש לפני הקב''ה למה קנסת מיתה על אדה''ר, אמר להם מצוה קלה צויתיו ועבר עלי', אמרו לו והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו, אמר להם הקב''ה מקרה א' לצדיק ולרשע לטוב וגו' (קהלת ט') ולכאורה צ"ב ואינו מובן לא ענין השאלה ולא התשובה, דמה ענין שאלתם של מלאכי השרת לזאת חקת התורה, וגם על דברי הגמ' שם הקשו המפרשים דמה היתה שאלתם של מלאכי השרת, וכי לא ידעו חטאו של אדם בעץ הדעת, ותירצו המפרשים שתמיהתם היתה מדוע לא נתקבלה תשובתו של ק"ל שנה, והרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אמנם צ"ב להבין תשובתו ית' מקרה א' לצדיק ולרשע, ומה טעם בזה להשיב על דבריהם, וביותר קשה לשון הפסוק מקרה אחד וגו', וכי יש מקרה לפניו ית', והרי הכל במידה ובמשקל ובהשגחה פרטיות, ואין שום דבר במקרה ח"ו.

אמנם כל עיקר סיבת המיתה לצדיקים היא גזירה מן השמים, בבחי' נורא עלילה ולא לסיבת החטא, כמבואר בתנחומא פ' וישב לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם (תהלים כ"ה), כך אמר אדה"ר לפני הקב"ה, רבש"ע עד שלא בראת עולמך, קודם ב' אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון וכו', וכתיב בה אדם כי ימות באהל, אלולי שהתקנת מות לבריות, היית כותב בה כך, אלא באת לתלות בי את העלילה, ועד"ז היה עונשו של משרע''ה בבחי' נורא עלילה, וחטא מכירת יוסף, שכולם היו גזירה קדומה מלפניו יתברך, שראתה חכמתו ית' שמוכרח להיות כן, וחקר אלקי מי ימצא ואין בידינו להשיג כוונת רצונו ית', אבל כך מידתו ית' דלא עביד דינא בלא דינא, וע"כ נסתבב חטא זה לאדה"ר ומשה ואהרן בבחי' נורא עלילה, וכמו"כ סיבת המיתה לא לטעם החטא היתה, אלא גזירה קדומה היא מן השמים כמבואר בדברי התנחומא הנ"ל.

ומה שהשיב הקב"ה מקרה א' לצדיק ולרשע וגו', כוונת התשובה ביארה שלמה המלך בפסוק שלאח"ז, באמרו זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, כי מקרה אחד לכל, וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם, פרש"י שאומרים אין דין פורעניות לרשעים, אין הכל אלא לפי המקרה, פעמים לצדיק ופעמים לרשע עכ"ל רש"י ז"ל, מבואר דדרך הנהגת העולם כך הוא, שענין ההשגחה מסותרת הסתר בתוך הסתר, ובחר זו של הסתרת פנים הוא כדי להגדיל הנסיון, דבאמת מחויבים אנו להאמין שכל דבר הוא בהשגחה מיוחדת מאתו ית', כמ"ש הרמב"ן ז"ל בסו''פ בא וזלה"ק, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דבריו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם וכו', אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזירת עליון עכ''ל, אבל הבוי''ת מנהיג עולמו בבחי' זו, שההשגחה מסותרת, ואין מראין ההבדל בין צדיק לרשע, ולא יכירו בנ"א לראות בחוש דרכי ההשגחה, ואדרבה לפעמים יראו ההיפך שדרך רשעים צלחה, וכל זה לצד הנסיון באמונת ההשגחה, כי אם יראו הכל בחוש נתבטלה מציאות האמונה לגמרי, ויהיו מוכרחים להאמין, ולא יצוייר ענין הבחירה בטוב או ברע, ונמצא שאין כאן קבלת שכר, כי ההכרח לא ישובח, וע"כ לצד נסיון האמונה עשה ד' ככה, שיהיו נראין הדברים כאלו מקרה אחד לכל, לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא וגו'.

ובזה נבין דברי המדרש הנ"ל, זאת חקת התורה וגו' שאלו מלה''ש א''כ למה מת משה, כי לפי הטעם שגילו לנו חז"ל במצות הפרה, שהוא לסיבת חטא העגל, וכמ"ש האלשיך הנ"ל, שהחטא הסיבה המיתה, וע''כ תבא אמו לטהרה מזוהמא ההיא, ועכ"פ כל גזירת המיתה תלוי' בחטא העגל, וע''כ שאלו מלה"ש, דהרי משרע"ה לא הי' לו חלק במעשה ההוא, ולא הי' בזה העולם בעת עשייתם העגל, ומדוע נקנס עליו מיתה, והשיב להם ית' שסיבת מיתתו לא לטעם החטא הוא, אלא גזירה קדומה מן השמים, וכל ענין המיתה מה שנתלה לאדה''ר הוא בבחי' גזירה ונורא עלילה ולא לסיבת החטא בלבד, ומה שנראין הדברים כמקרה, ומקרה אחד יקרה לצדיק ולרשע, וכמ"ש בילקוט קהלת, לצדיק זה אברהם ולרשע זה נמרוד, זה מת וזה מת, מרגלים לא נכנסו לארץ ומשה ואהרן לא נכנסו לארץ, ויאשיהו ואחאב, זה מת בחצים וזה מת בחצים, דרכי השגחתו ית' מסותרת מבנ"א, והכל לצד הנסיון באמונת ההשגחה, דאל''כ בטלה ענין האמונה וסוף דבר דכל ענין פרה אדומה אף טעם הנגלה שבה שהוא לכפר על העגל, וטעם המפורש בפסוק שהוא לטהרת טומאת מת, הכל הוא בבחי' חק וגזירה מן השמים, וכמו''כ ענין המיתה עצמה הוא בבחי' גזירה ונורא עלילה כנ"ל.

ועד"ז יתבאר גם דברי המדרש (ב"ר פר' ט' ס"ו) (הובא לעיל) ר' חמא אמר ראוי הי' אדה"ר שלא יטעום טעם מיתה, אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירום מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, לפיכך נקנסה עליו מיתה וכו' א''ל ר יונתן א"כ יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים, אלא שלא יהיו הרשעים אומרים, כלום הצדיקים חיים אלא בשביל שהם מסגלין מצות ומע"ט, אף אנו נסגל מצות ומע"ט, נמצאת עשייתם שלא לשמה עכ"ל המדרש, והקשו היפ"ת והנזה"ק דמה בכך אם יהי' עשייתם שלא לשמה, והלא אמרו ז"ל בפ' מקום שנהגו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, (וכבר תירצנו קושיא זו בכמה פנים), ולדרכנו יתורץ בפשטות, דהנה כל העושה שלא לשמה מיראת העונש, או לצד תועלת השכר, הרי עושהו מצד האמונה, שמאמין בגמול שכר ועונש, שהבוי"ת משלם לשומרי מצותיו, ומעניש למי שיעבור על מצותיו, ואמונה זו מצוה גדולה יש בה, ובודאי שבכח מצוה זו יביאהו לידי בחי' לשמה, דמצוה גוררת מצוה, אבל אם יגזור מיתה על הרשעים ולא יגזור מיתה על הצדיקים, אז יראו ויכירו בנ"א בחוש דרכי ההשגחה, ויתבטל בחי' האמונה לגמרי, כי מה שרואין בחוש אין זה בגדר אמונה, וא"כ יעשו הרשעים המצות בגדר הכרח וכפי', וז"ש נמצאת עשייתם שלא לשמה, דבחי' שלא לשמה כזו שהוא באונס ובכפי', אונסא כמאן דלא עביד, ואף שהבוי"ת בוחן לבבות ויודע מי הוא העושה לשמה ומי להיפך, ואם כן הדרא קושיא יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור על הצדיקים, אבל אף על פי כן בני אדם לא יכירו להבחין ויבואו להרהר אחר מדותיו ית', וע''כ בהכרח מקרה אחד לצדיק ולרשע, ודרכי ההשגחה מסותרת מבני אדם, וכ"ז להגדיל הנסיון כנ"ל.

היוצא לנו מזה שממצות פרה אנו למדין יסוד גדול באמונת ההשגחה, כי אי אפשר לומר טעם הנגלה לבד, שהמח מטמא לסיבת זוהמת חטא העגל, והמים מטהרין לטעם תבוא אמו ותטהר, כמו שהסביר באלשיך הק' טעם הנגלה, דאם כן יקשה שאלת מלאכי השרת למה מת משה, דלא יצדק עליו סיבת מיתה לטעם זה, ועכ"ח צריך לומר דכל ענין פרה גזירה היא מלפני השי"ת, וענין המיתה גם כן גזירה קדומה, ומקרה אחד לצדיק ולרשע, ומוכרח כן דאם לא כן לא יצוייר ענין אמונת ההשגחה כלל כנ"ל, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל (בקושיא א') ששאל גוי א' את ריב"ז בטעם פרה, והשיבו לפי דרכו, אבל כשגם התלמידים שאלוהו ולנו מה אתה אומר, גילה להם שיסוד אמונת ההשגחה תלוי' בזה. וז"ש להם "חייכם" תדעו שחייכם תלוי בזה, שזהו החיות של כל א' מישראל, שיהיה לו אמונת הבוי"ת, ואמונה שלימה בסיבת ההשגחה, וזולת זה ח"ו הרשעים בחייהם קרוים מתים, וע"כ תדעו שלא המת מטמא ולא המים מטהרין, ואף טעם הנגלה לא יושג לבנ"א, אלא חקה חקקתי גזרה גזרתי, וסוף דבר שהכל גזירה מן השמים, גם הפרה וסיבת החטא וסיבת המיתה, ושורש הדבר האמונה גמורה ושלימה בהשגחתו ית', וזה חייכם, ויובנו קצת דברי המדרש הנ"ל.

ואפ"ל עוד בחי' בזה, דהנה לפי טעם הנגלה שהוא לכפרת חטא העגל, ולפי טעם המפורש בקרא שהוא לטהרת טומאת מת, א"כ לעתיד שיתוקן חטא העגל ויבולע המות לנצח, לא יהיו שייכים טעמים האלו כלל, ולא יצטרכו ישראל לא לבחי' הכפרה ולא לטהרת טומאת מת, ואעפ"כ לא יתבטל מצות הפרה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בה' פרה דתשע פרות עשו ישראל, והעשירי יעשה אותו מלך המשיח, אלא ודאי שכל ענין הפרה גזירה הוא, ואין אנו משיגין טעמה כלל, ואף טעם הנגלה שבה, ולעתיד יתגלה לנו בחינתה כמבואר בדרז"ל, ואפשר לפרש בזה דברי רז"ל שהשטן ואומה"ע מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, ואפשר דהכפל בטענתם מה המצוה הזאת ומה טעם וכו', דכוונתם לקנטר את ישראל בשתי פנים, דעכ"פ הטעם הנגלה הוא בשביל חטא העגל, ובזה רוצים לקנטר את ישראל ולהזכיר עונם, ועוד שואלים דמה טעם יש בה לעתיד, אם כדבריכם שיבולע המות לעתיד, א"כ מה טעם יש בה ומדוע יהי' נוהג גם לעתיד, ובזה רוצים להחליש האמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים.

וזהו הכפל בטענתם מה המצוה הזאת עכשיו, ומה טעם יש בה לעתיד, ובאמת הי' אפשר לסתום פיהם ולהשיב להם כמענתם, עפימ"ש ז''ל במס' פסחים (דף ס"ח ע"א) עולא רמי כתיב בלע המות לנצח, וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות, לא קשיא כאן בישראל כאן בעכו"ם, ועובדי כוכבים מאי בעו התם, ותירצו דכתיב (ישעי' ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וגו' עכ"ד הגמ' שם, והנה אותן האומות שישארו חיים לעתיד, יהיו כולם גרים גרורים וידבקו בישראל, כדכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד' לעבדו שכם א' (צפניה ג'), ואפשר דאע"ג דעכשיו אין עכו"ם מטמאין באהל, אבל אותן מהם שישארו לעתיד, ויהיו גרים אפשר שיטמאו באהל, וכיון דיהי' לגביהם מציאות המיתה גם לעתיד, כדכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות, א"כ יהי' צורך בפרה אדומה לטהרת טומאת מת גם לעתיד עבור האומות העולם, ובאמת לעתיד יתגלה לנו טעם פרה ובחינתו העליונה, כמו שניתנה במרה לפני חטא העגל, ויש בה רזי עליונים מלבד טעם הטהרה לטומאת מת, אלא שלאומה''ע שרוצים לקנטר אותנו, הי' אפשר להשיב להם כמענתם, כי הצורך יהי' בה לעתיד, לפי שעדיין יהי' נוהג מציאות המיתה באומה"ע, אמנם כל זמן שאנחנו בגלות מושבעים אנחנו שלא למרוד באומות, ושלא להתגרות באומות, וכמ"ש ז"ל במס' מגילה (דף ז' ע"א) שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, ועד שלא מצאו רמז בתורה לא רצו לכותבה עיי"ש, ע"כ א"א להשיב להם כן, גם אסור לגלות להם עניני התורה, ובפרט עניני הגאולה איך שיהי' לעתיד, ע"כ משיבין להם גזירה היא ואין לנו רשות להרהר אחרי'.

ולבר מן דין כיון שבענין פרה נרמז בה ענין הגאולה, כמבואר בב' דרשות שבפסיקתא הנ"ל, שדרשו חז"ל ושחט אותה לפניו שנא' כי זבח לד' בבצרה וכו', וזה יהי' בזמן הגאולה, ועוד דרשוהו ז"ל על קיבוץ גליות ואסף איש טהור זה הקב"ה דכתיב ואסף נדחי ישראל, ונרמז בכל מעשיה של פרה כל ענין גאולה העתידה עיי"ש בפסיקתא, ובעניני הגאולה אין רשאי להתחכם בה ולבקש דרכים לקרבו אל השכל, וכמ''ש הרמב''ם ז"ל בסוף ה' מלכים, שכל אלו הדברים שיהיו בעת ביאת המשיח, לא ידע אדם איך יהיו, והדברים סתומים הם אצל הנביאים וכו' ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכו' אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר עכ"ל. ורגיל אני לפרש מ"ש בגמ' מס' סנהדרין (דף צ"ז ע"א) אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה וכו', כי הא דר' זירא כי הוי משכח רבנן דמעסקי בי', אמר להו במטותא מנייכו לא תרחקוה, דתנינא ג' באין בהיסח הדעת אלו הן משיח וכו', ולכאורה הרי אמרז"ל דא' מהדברים ששואלין ליום הדין צפית לישועה, ואין גם תפלה א' שאין מזכירין בה ענין הגאולה, ותקנו אנשי כנה"ג להתפלל ג' פעמים בכל יום, על צמיחת קרן דוד ובנין ירושלים, ולא יתכן להסיח דעת ממנה ח"ו, אמנם כוונת חז"ל שלא לעסוק בה לקרבו אל השכל, באיזה אופן שיהי' ומתי יהי', שזה גורם לרחקה ח''ו, כמ"ש ר זירא כי הוי משכח רבנן דמעסקי בי', א"ל במטותא מנייכו לא תרחקוה, ורק צריך להאמין באמונה פשוטה בלי שום התחכמות בגאולה העתידה, וירבה במצות ומע"ט ובתפלה ובתחנונים לפני הבוי''ת, וכמו שהזהיר הרמב"ם ז"ל שלא יתעסק האדם ולא יאריך בענינים הללו, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, ואולי זה כוונו לומר שבא ע"י היסח הדעת, ר"ל שיסיחו דעתן מלהתבונן בהם, ולבקש דרכים לקרבו אל השכל, שזה גורם לרחקה ח"ו.

ואפשר לפרש בזה עוד דברי המדרש הנ''ל שאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה, שהתבונן שלמה המלך וראה שאמיתיות טעם הפרה יתגלה אלינו רק לעתיד, כמ"ש ז"ל דברים המכוסים מכם בעוה"ז, עתידים להיות צופים לכם לע"ל, גם השיג שרמוזים בה כל עניני הגאולה כמו שדרשו בפסיקתא, ובעניני הגאולה אסור להעמיק בהם בדרך התחכמות, ע"כ אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו, כי באם אתחכם בהם גורם ח"ו להתרחקות, כמאמר ר' זירא במטותא דלא תרחקוה, ע''כ צריך לידע בדרך כלל דגזרה הוא וחקה חקקתי אין לך רשות להרהר אחרי'. וכמ"ש הפייטן אין להרהר אין לידע ולא לידע, עמוקה משאול מה תדע, נעו מעגלותר לא תדע.

ומ"ש בפסיקתא הנ"ל והניח מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים, אפ''ל עפימ"ש בספה"ק צמח ד' לצבי פ' ראה, איך יתכן מקום השכינה, שהי' כוה"ג נכנס פעם א' בשנה אחר כמה טבילות וקידושין וכו', ואיך עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים ובית ע"ז שלהם, אלא שנתקפלה ירושלים וכו' ובקיפול ארצות באה שם רצועה מארם, והם בנו שם בית ע"ז וחושבים שבנו בירושלים והם מכזבים עכ"ל, והביא רמז מדברי רש"י ז"ל בירמי' עיי"ש, עכ''פ לפי"ז כשירושלים מיושבת ר''ל מעובדי ע"ז ועוברי עבירה, הבוי"ת לוקח ומקפל את ירושלים ממקומה, ומעתיקה במקו"א מחוץ למחנה, ולעתיד כשיתקיים ואסף איש טהור, שהבוי"ת יאסף נדחי ישראל, יחזיר גם את ירושלים למקומה במקום טהור, וזה שדרשו מחוץ למחנה זה ירושלים, ונקראת כן ע"ש הויתה של עכשיו בעת הגלות, ולעתיד יחזירה הקב''ה ויניחה במקום טהור, ויאסף לתוכה גליות ישראל ב"ב, עכ"פ מבואר בדברי הפסיקתא שנרמזים במצות הפרה כל עניני הגאולה.

ואפשר שזה שהשיב ריב"ז לתלמידים, כששאלוהו בטעמי פרה, ולנו מה אתה אומר (עיין לעיל קושיא א') השיב להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים וכו' אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי וכו', ורמז להם שאין רשאי להעמיק המחשבה בה, ולהתחכם בחקירות אחר טעמי הפרה, והם דברים שכיסן עתיק יומין, וסוד הגאולה תלוי' בהם, וז"ש חייכם, שבזה תלוי חיותם של ישראל, מה שמצפים ומתאוים אל הגאולה, וההתחכמות בזה גורם להתרחקות ח''ו, אלא צריך להאמין באמונה שלימה ופשוטה, ובזה ממשיכין ומקרבין את הגאולה.

ואפ"ל עוד בחי' רמז בענין הפרה, דהנה א' מהפלאים בענין הפרה שמטהר טמאים, ואעפ"כ מטמא טהורים העוסקים בה, ואפשר דכיון שכל הלכותי' של פרה רומזים אל עניני הגאולה כמבואר בפסיקתא הנ''ל, ע"כ רמז גדול יש בזה שאין רשאי לעסוק ולעשות שום פעולה בענין הגאולה, כמ''ש בילקוט פ' בא (רמז קצ"א) מי פרע לכם ממלכות רביעית נטרונה והי' לכם למשמרת, אל תאכלו ממנו נא, לא תבעינה מהבהבה, ופי' שם בזית רענן מבעל מג"א זלל"ה נטרונא, שצריכים לשמור ולהמתין, לא תבעינה מהבהבה, ר''ל קודם שמגיע זמנה המוכן מן השמים, וכבר הארכתי בספרי ויואל משה, שכל פעולה ועסק בעניני הגאולה יש בה סכנה, ומושבעים אנחנו על זה שלא לידחק את הקץ, אלא צריכים להרבות בתשובה ובמצות ומע''ט ובתפלות ותחנונים לפני הבוי"ת, ובזה יש כח וזכות לעורר רצון העליון ית' ולמהר גאולתנו, אבל חלילה לעשות שום עסק ע"י פעולה אנושית, וע''ז בא הרמז שהפרה שהיא בחי' גאולה העתידה כמבואר בפסיקתא, מטמאה כל העוסקין בה, וכמו שרואין בחוש דכל העסוקין בה ליקח גאולה לעצמם הם טמאים ומטמאים, והעיקר להאמין באמונה שלימה ולהמתין על הגאולה, ואף אם יתמהמה חכה לו.

תוכן הדברים שעל ידי קריאת פרשת פרה צריכים התבוננות ולשים אל הלב מה שנרמז בה, שלא לעשות שום עסק על ידי פעולה אנושית, וכל הגאולה ויסוד האמונה תלוי בזה כמו שנתבאר לעיל, וצריכין להכין עצמינו אל הגאולה העתידה, על ידי אמונה שלימה ומצות ומעשים טובים המביאים את הגאולה, וצריכין לידע שהכל הוא בגזרת הבורא יתברך כפי שראתה חכמתו ית', ואין להתחכם ואין לעמוד על סודה, רק להאמין באמונה פשוטה באמת ובאמונה, ועל ידי קריאת פרשת פרה מתעורר כח הטהרה וכח התורה ומצוות לעורר רחמים לפני הבורא יתברך, והבוכ"ע ירחם על עמו ועל ארצו שנזכה במהרה לישועה שלימה, והבוכ''ע ישפיע רוח טהרה בלבבות בני ישראל שנזכה לעשות תשובה שלימה, ולהיות דבוק בו יתברך שמו באמת ובתמים, ונזכה במהרה לראות הישועה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל, בהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.

מאמר ו

במדרש ויקחו אליך וגו' מכאן שפרה נלקחת מן העכו''ם זש''ה כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, וצ''ב איך נשמע מכאן דפרה נלקחת מן העכו"ם, גם מה שסיימו במדרש זש"ה כל הגוים כאין נגדו וגו' צ"ב הקישור, (וכבר בארנוהו בפנים שונים) ואפשר לומר עוד בהקדם דברי המדרש, מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה וצ"ב, ויתבאר עפ"י מה שכתבנו לעיל דקרח בא לחלוק על משה בטענת רובא, ורצה שיהיו נמלכים בצבור על התמנותו של כה"ג ונשיאותו של אליצפן, וכמ''ש ז"ל בגמ' ברכות (דף נ"ה ע"א) אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א''כ נמלכין בצבור, ולפי"ז הולכין אחר רוב דיעות, וקרח הקהיל אליו את כל העדה כמ"ש ויקהל עליהם קרח את כל העדה, ופרש"י כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם וכו', נמצא שבא בכח הרוב לחלוק על משה ואהרן (וכבר נתבאר הענין באריכות לעיל).

והנה אמרי' בגמ' חולין (דף י"א ע"א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא, והקשו בגמ' מנלן דכתיב אחרי רבים להטות, ותירצו רובא דאיתא קמן לא קא מבעי' לן, כי קא מבעיא לן רובא דליתי' קמן, רבה בר רב שילא אמר אתי' מפרה אדומה, דאמר רחמנא ושחט ושרף, מה שחיטתה כשהיא שלימה, אף שריפתה כשהיא שלמה, וליחוש דלמא טרפה היא, אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא עכ"ד הגמ' שם, והקשה בס' עיר דוד דהרי מבואר בגמ' דרובא דאיתא קמן, מסתבר יותר לילך בו אחר הרוב, מברובא דליתי' קמן, וא"כ למ"ל עוד קרא דאחרי רבים להטות ברובא דאיתא קמן, כיון דאזלינן בתר הרוב אף ברובא דליתי' קמן, וילפר לי' מפרה אדומה, א"כ כ"ש דאיכא למילף מיני' רובא דאיתא קמן מק"ו, ולמ''ל קרא דאחרי רבים להטות, אחרי דאפשר למילף תרווייהו מפרה אדומה.

ואפ"ל עפימ''ש התוס' חולין (דף מ''ד ע"א) על מה דאמרר בגמ' יצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל, וכתבו התוס' דקרא מסייע להו לב"ה דכתיב אחרי רבים להטות, ובית הלל רובא הוו, אלא דמעיקרא מספקא לן משום דב"ש מחודדין טפי עיי''ש, ולפי"ז אפשר לומר דמילפותא דפרה לחודא, הו' אמרינן דבמקום דמחודדין טפי המועטים, לא ניזל בתר רובא כסברת התוס' שם, אבל כיון דאיכא תרי ילפותות מפרה אדומה, ועוד קרא דאחרי רבים להטות, עכ"ח לרבויי אתי, דבכל מקום אזלינן בתר רובא אפי' במקום דהמיעוט מחודדין טפי.

ובזה אפ"ל המדרש הנ"ל, מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, דהנה אמרנו לעיל דקרח בא לחלוק על משרע''ה בטענת רובא, דאחרי רבים להטות, אמנם נסתר טענתו מכח סברת התוס', דהיכא דהמיעוט מחודדין טפי לא הוי אזלינן בתר רובא אי לאו דיצתה בת קול, וא"כ לגבי משה רבינו נסתר טענת הרוב לגמרי, אבל לפי שראה פרשת פרה אדומה, וילפינן מהפסוקים שבפרשה דאזלינן בתר רוב, ותרי ילפותות למה, ולמ"ל אחרי רבים להטות, ע''כ רצה ללמוד משם דלעולם אזלינן בתר רובא אף לנגד מחודדים, ובסברא זו רצה לחלוק על משה, וז"ש פרשת פרה אדומה ראה.

והנה קרח פקח הי' כמ"ש רש"י ז"ל, והי' גדול בתורה, וידע לחזק סברת מחלוקתו בראיות חזקות מן התורה, אבל טעות גדול הי' לו, דאף אם אמרינן לילך אחר הרוב אפי' לגבי מחודדים טפי, אבל נגד האמת ליכא מאן דפליג, שמעט מן האמת דוחה הרבה מן השקר, ורובא כי האי כמאן דליתא דמי, וכמו שבארנו לעיל דמי שיש לו נגיעה אין דעתו מצטרפת למנין הרוב, כ''א מי שדעתו לש''ש, וכיון שלבקשת השררה נתכוונו אין נכנסין כלל בצירוף למנין הרוב (עיין לעיל באריכות).

ועפי''ז נבין מאמרם ז''ל במס' ב''ב (דף ע''ד ע"א) דרבב''ח הוי אזל במדברא, א''ל ההוא טייעא תא אחוי לך בלועי דקרח, שמעית דהוו אמרין משה אמת ותורתו אמת והן בדאין, ויל''ד דהול"ל ואנו בדאין ומאי והן, ולדרכנו אפ"ל דאילו הי' כל העדה המחזיקים במחלוקת אתם, מכוונים רק למען האמת ובלי נגיעה ורק לש"ש, ע"ז הי' נבנית כל יסוד מחלוקתם ליזיל בתר רובא, אבל אחר כל המעשים נתברר להם שמשה אמת ותורתו אמת, והן בדאים ר"ל כל המשתתפים עמהם להשלים הרוב, כולם לבקשת השררה נתכוונו, ובכי הא נחשב הרובא כמאן דליתא, ומעט מן האמת דוחה אפי' עולם מלא שקרים, וא"כ נסתר טענתם לגמרי, וז"ש והן בדאים, כי זה הי' יסוד טענתם מעיקרא ליזיל בתר הרוב, ועכשיו מצדיקים את הדין כי אין בטענה זו ממש, ובזה אפ''ל המדרש ויקח קרח מה לקח אמת לקח, שאחר כל המעשים נתברר לו לקרח דבר חדש, שאמת מדה יקרה מאוד ואין כערכה, וכדאי הוא להכריע אפי' נגד עולם מלא שקרים, וזאת הלימוד לקח קרח ממחלוקתו וממה שראה בסופו והבן.

נחזור לעניננו דמפרה ילפינן דאזלינן בתר רובא, והקשו התוס' שם (חולין י"א) מנ''ל למילף דאזלינן בתר רובא, דלמא היינו טעמא דידעינן בר דלאו טרפה הוא, דכיון דפרה בת שתי שנים כשנקרבת, אוקמי' אחזקה שאינו טרפה למ"ד טרפה אינה חי', ואפשר דבעלמא לא אזלינן בתר רובא, ע''כ קושית התוס', ובס' מקור חיים מתרצים קושית התוס' דקיי"ל אין מחזיקים מרשות לרשות, ואף למאן דס"ל מחזיקים בחד בהמה מקום למקום, אבל מרשות לרשות כ"ע מודי שאין מחזיקים, דאפשר דמזלא דהאי גברא גרם שתהא כשרה, ומזלא דאידך גברא גורם שתהא נטרפת, ולפי"ז מתורץ קושית התוס' דהנה פרה אדומה נלקחת עפ"י הרוב מרשות אחרים, ובגמ' ע"ז (דף כ"ג ע"א) דרשו ויקחו אליך על קניית הפרה עיי"ש, וא"כ לפי"ז ממשמעות הפסוק נלמד ויקחו אליך פרה. שתהא לקיחתה כשהיא פרה, בת שתי שנים לר''א ובת ג' לחכמים, וא''כ ליכא למימר דכשרה מטעם חזקה ומטעם דטרפה אינה חי', דהרי אין מחזיקין מרשות לרשות, ודלמא מזלא דהאי גורם שנטרפה, ועכ"ח נלמד מפרה דאזלינן בתר רובא כמבואר בגמ', דאל"ה מנא ידעינן דכשרה.

והנה בגמ' דע''ז הנ"ל פליגי ר''א ורבנן, דר''א ס''ל פרה אין ניקחת מן העכו"ם דחיישינן לרביעה, ורבנן ס"ל דלא חיישינן לרביעה וניקחת מן העכו"ם, וסברתם שם בגמ' דמשום הנאה פורתא לא מפסיד העכו"ם שכר פרתו שדמי' יקרים, עיי"ש בגמ', אבל הך סברא אלימתא הוא רק אם אזלינן בתר רובא, דרוב עכו"ם לא יפסיד שכר פרתו בשביל כך, אבל ודאי שכיח אצלם דבשביל שיצרו תקפו מוכן להפסיד שכר פרתו, ואי נימא דלא אזלינן בתר רובא, א"כ פרה אין ניקחת מן העכו"ם דאיכא למיחש ארביעה, ובזה יבואר המדרש הנ"ל ויקחו אליך פרה, שתהא לקיחתה כשהיא פרה, ולד"ה אין מחזיקים מרשות לרשות, ומנ"ל דכשרה, וע"כ משום דאזלינן בתר רובא, מכאן שפרה נלקחת מן העכו''ם, דרוב עכו"ם לא יפסיד פרתו בשביל הנאה מועטת, וליכא למיחש ארביעה, אבל א"כ דאזלינן בתר רובא יקשה קושית האומה''ע, כיון שהם הרוב למה לא נשוה עמהם, כמבואר במדרש ששאלו המינים כן, ע"כ סיימו במדרש זשה''כ כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, ורובא כי הא כמאן דליתא דמיא, דמעט אמת דוחה רבוא רבבות מן השקר והבן.

מאמר ז

באופן אחר אפ"ל דקדוקים הנ"ל, בהקדם לתרץ עוד קושיא הנ"ל, דאיך הותר לאהרן ליכנס לפני ולפנים ולעשות העבודה ביוהכ"פ, הא אין קטיגור נעשה סניגור בעבודת פנים, כדאמרינן (במס' ר"ה דף כ"ו ע"א) מפני מה אין כה''ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבודת עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, וק"ו הוא, דהרי הזהב שבבגדי כהונה לא הוי עצמותה קטיגור, אלא מינה ודמיונה של זהב העגל, ואעפ"כ נאסרה בפנים לטעם שלא יזכר על ידה הקטרוג, ואין קטיגור נעשה סניגור, כ"ש אהרן הכהן שבעצמו נעשה העגל על ידו, כמ"ש הרא"ם ז"ל (הו"ד לעיל) דלטעם זה מצותה של פרה בסגן, ואעפ''י שהיתה עבודת חוץ לא היתה נעשית ע"י אהרן לטעם הנ"ל דאין קטיגור נעשה סניגור, וא"כ איך נעשית עבודת יוהכ''פ לפני ולפנים על ידו, (עיין מה שפירשנו בישוב קושיא לעיל).

וכעת נ"ל דרך אחרת בזה בהקדם מ"ש הכלי יקר בפ' שמיני עה"פ ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו', יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת, ועגל של ישראל בא לעולה, ואמרו בזה לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה, שהרי ודאי לא נתכוין לשם ע"ז כלל, כמבואר במדרש (שהבאנו לעיל) שאמר הקב"ה יודע אני האיך הי' כוונתך, ואמרז"ל דלש"ש נתכוין להצלת ישראל, ורק המעשה לא היה טוב שעשה את העגל, כמשה"כ ויגוף ד' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, מה ת"ל אשר עשה אהרן, אלא להורות בא שאהרן לא חטא כ''א בעשיית העגל, ולא במחשבה ע"כ קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה, כי ודאי קצתם לאיזה בחי' של ע"ז נתכוונו, ע''כ קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור, ועוד הביאו שעיר עזים לחטאת לכפר על חטא המעשה ע"כ תוכן דברי הכלי יקר זלל"ה.

והנה ידוע דחטא שבמחשבה פוגם בנפש הרבה יותר מחטא המעשה בלבד, וע"כ ישראל שחטאו גם במחשבה בעגל, לא נתכפר עונם לגמרי בפרה שעשה משה רבינו, ועדיין רושם החטא קיימת ושמור לדורות, ויתוקן כולו לעתיד כמבואר בדבריהם ז"ל, וכמ''ש הרמב"ם ז''ל (בפ"ג מה' פרה ה"ד) דתשע פרות עשו ישראל, והעשירית יעשה המלך המשיח במהרה, מבואר דעוד נצרכו ישראל לבחי' טהרה וכפרה שבסגולת פרה אדומה לכפר עון העגל, ואחר ביאת המשיח יהי' נמחה רושם העון לגמרי, ואז לא יהי' בחינתו ע''צ הכפרה, כ''א על בחי' העליונה וכמו שניתנה במרה לפני חטא העגל, משא''כ אהרן שלא חטא במחשבה רק במעשה, נמחק לו העון ורושם החטא תיכף ע"י הפרה הראשונה שהקריבו ישראל, ואפשר דעל כן שרפת הפרה לא היתה נעשית על ידו כ''א ע"י הסגן, דקודם שנשרפה הפרה עדיין הי' רושם החטא קיים קצת, ואין קטיגור נעשה סניגור, אבל אחר שרפת פרה הראשונה נמחל חטאו לגמרי, ולא שייך עוד בו הטעם דאין קטיגור נעשה סניגור.

ובזה יובן מ''ש בספרי פ' חקת ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, בא הכתוב ולימד על הפרה שנעשית בסגן, תדע שכן הוא שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף הפרה, ונתתם אותה אל אלעזר, זו נעשית באלעזר ושאר הפרות נעשות בכהן גדול וכו', ולדרכנו יובן שפיר דלא הי' שייך הטעם דאין קטיגור נעשה סניגור כ"א בפרה ראשונה בלבד, וע"כ זו מצותה בסגן, אבל אח''כ נמחה רושם העון לגמרי מאהרן הכהן, וכמבואר במדרשים שהבאנו לעיל, שהודיעו הקב"ה שאין בלבו עליו, וע"כ מכאן ואילך בפרות אחרות היתה נעשית הפרה גם בכהן גדול, דאזלה הטעם הנ"ל, ולא שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור, והנה אמרו ז''ל בא' בניסן הוקם המשכן, ובשני בו נשרף הפרה ואז נמחל עונו של אהרן לגמרי, ומעתה ל''ק קושיתנו הנ"ל, וא"ש מה שנכנס אהרן ביום הכפורים לפני ולפנים לעבוד עבודה, דזה הי' אחר שרפת הפרה ראשונה, וכבר אזלה הטעם ולא שייך בו אין קטיגור נעשה סניגור, אבל בבגדי זהב לא הותר לו לכנס לפני ולפנים, כדי שלא להזכיר עונותיהם של ישראל, שעדיין רושם החטא קיים, עד כי יתוקן לעתיד, וע"כ בזה החששא במקומה עומדת מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור והבן.

והנה במעשה העגל אף כי משרע"ה לא היה עמהם כלל בשעת מעשה, אעפ''כ בערך קדושתו הי' נצרך לכפרה, לפי שהי לו חלק בו בדרך גרמא, כי הערב רב הם אשר עשו את העגל והחטיאו את ישראל בכך, ומשה רבינו קיבל את הערב רב בצאתם ממצרים, ולטעם זה נחשב לו לקצת פגם בדרך גרמא, וכמשפרש"י ז"ל עה"פ שחת עמך, שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלתם מעצמך, וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו עכ"ל רש"י ז"ל, ובאמת כל כוונתו היתה לש"ש להכניסם תחת כנפי השכינה, ולעתיד יתוקנו גם הם כמבואר בדברי האריז"ל, אלא שהוצרכו עוד לצירוף אחר צירוף בכור הגליות, ולבסוף יתבררו, ואלו שהם משורש הקדושה, יתקנו ויחזרו אל הקדושה, ואז לפי מדריגתם לא היתה עדיין שעתם שיתחברו אל ישראל, וההתחברות ההוא פעלה בהם לרעה, ועל ידם באו ישראל לחטא העגל ושאר חטאים, והקפיד ד' על משה עבור זה כמבואר בדברי רש"י הנ"ל, אמנם לפי שהי' כל החטא רק בבחי' גרמא, וגם זו לש"ש היתה ואחריתו יהי' טובה כנ"ל, ע"כ לרוב דקותו של הפגם, בודאי שנמחה הרושם לגמרי בפרה הראשונה שעשה משה רבינו, וכמו שפירשנו באהרן כנ"ל.

אבל כל ישראל הוצרכו עוד לפרות אחרות, כי עדיין רושם החטא קיימת, עד כי יתוקן לעתיד כמו שאמרנו לעיל, והנה תינח בזמן שביהמ"ק קיים, היו מתכפרים להקל מעליהם כובד החטא ע''י הקרבת הפרה, המסוגלת לתקון חטא העגל, אבל מה נעשה בחורבנה שא"א להקריב פרה אדומה, וא''כ במה יהיו מתכפרים, אמנם כבר הורו לנו חז"ל דבזמן שאין ביהמ''ק קיים, כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה, וכמו"כ בקריאת פ' פרה ובלימוד הלכותי' נחשב כאלו הקרבנו פרה, ויש בו כח כפרה, ואפשר דבזו מועיל הלימוד עוד יותר, כיון דחטא המחשבה הוא אשר נשאר ורושמו קיים, ע''כ לימוד התורה שעיקרה במחשבה במוח שבראש, ללמוד לשמה ובמחשבה זכה וטהורה, בודאי שמועיל לכפר, וכל העוסק בפ' פרה בקריאתה ובלימוד הלכותי' כאלו הקריב פרה.

ובזה יבוארו דקדוקים הנ"ל, וכפל האמירות שבמצוה זו, באמרו וידבר ד' אל משה ואל אהרן "לאמר'', זאת חקת התורה אשר צוה ד' "לאמר" ואמר עוד דבר אל בנ"י וגו' הרי ג' אמירות וצ"ב הכפל (עיין לעיל באריכות) אמנם לדרכנו ג' בחינות נאמרו במצוה זו, וכנגדן הם הן השלשה אמירות כמו שיתבאר, ואפשר דמ''ש הכתוב וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר, אמירה זו היתה מיוחדת למשה ואהרן, ולפי בחינתם לא הוצרכו לבחי' כפרה שבפרה אדומה כ''א בפרה ראשונה בלבד, ונתכפר להם בזה לגמרי, ומ"ש הכתוב לאמר לא נתכוין בזה לעשותה צווי שיאמרו אותה לישראל, אלא להפסיק האמירה בא ולעשותה אמירה מיוחדת, ועוד אמה"כ דבר אל בנ"י ויקחו אליך פרה וגו', כי לפי בחינתם יצטרכו עוד לפרות הרבה, וע''כ נאמר ויקחו בתוספת וא"ו להורות על קיחות הרבה, וכדרך שדרשו ז"ל ויתן לך האלקים וגו' יתן ויחזור ויתן, ונרמז עוד בחינה השלישית בזמן שאין ביהמ"ק קיים וא"א להקריב פרה בפועל, יתכפר להם ע"י קריאת פרשת פרה ולימוד הלכותי', וזה נרמז במ"ש זאת חקת התורה, ולכאורה הול''ל זאת חקת הפרה כקושית האוהחה"ק הנ"ל, אלא שבא לרמז כנ''ל דע"י עסק התורה במצות פרה יתכפר להם כאלו הקריבו פרה, ונכתב אמירה בכל אחד, להורות שכל א' הוא אמירה מיוחדת ומשונה בחינתו כנ"ל.

ויבואר בזה דברי המדרש הנ''ל (הובא בישמח משה) וז"ל זאת חקת התורה וגו' שאלו מלה"ש להקב''ה א"כ למה מת משה, והשיב ית' מקרה א' לצדיק ולרשע ע''כ, ויובן עפי"ד המדרש (שמו"ר פל"ב) אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושין אותו מעשה, לא היה מלאך המות שולט בהן, וכיון שחטאו בעגל אמר הקב''ה אכן כאדם תמותון וכו', נמצא לפי"ז דאם יתוקן עון העגל לגמרי ואיננו, יתבטל ג"כ גזירת המיתה בעולם, וכבחי' שהי' קודם החטא, וע''כ כשאמר הקב"ה זאת חקת התורה, וצוה במצות פרה אדומה, שאלו מלה"ש א"כ למה מת משה, כי בחי' חטאו יתכפר מיד בפרה ראשונה, ואין טעם לגזירת מיתה שיחול עליו, והשיב להם הקב"ה מקרה א' לצדיק ולרשע, ובפשטות הכוונה דאל''כ יתבטל הבחירה, וכאומרם ז"ל במדרש (המובא לעיל) דאם יהיו הצדיקים חיים והרשעים מתים, יהיו הרשעים עושים תשובה של רמיות וכו' עיין לעיל (ועוד יתבאר כוונת תשובה זו באופן אחר) ואפשר דע"כ לא שאלו מלה"ש כמו"כ למה מת אהרן, דגם חטאו נתכפר בפרה ראשונה כנ"ל, ואפשר לפי שאהרן הי"ל חלק בחטא העגל במעשה, ע"כ מעיקרא ידעו מלה"ש שיש להשיב מקרה א' וגו', אבל במשרע"ה שלא הי' חטאו אלא בדרך גרמא, ואף זאת נתכפר לו לגמרי בפרה ראשונה, א"כ למה נקנסה עליו מיתה, והשיב להם הקב"ה מקרה א' לצדיק וגו'.

ואפ"ל עוד הכוונה במה שהשיב להם הקב"ה מקרה א' לצדיק וגו', עפימ''ש חז"ל דמשרע"ה לא נכנס לארץ, כדי שיביא עמו לעתיד כל דור המדבר, כמ"ש שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם, וזה שהשיב להם הקב"ה מקרה א' לצדיק ולרשע, דע"כ נגזרה גזירת מיתה גם על משרע"ה שימות במדבר, כדי שיהי' מקרה א' לצדיק וגו', וכאשר יקום משרע"ה בתחי' לעתיד ויכנס לארץ, גם דור המדבר יבואו עמו ובזכותו, והבוכ"ה יעזור לנו שנזכה לשוב אליו בתשובה שלימה, על כל מה שפגמנו הן בדיבור הן במעשה, ובפרט פגם המחשבה שזו צריכה תשובה ותיקון יותר, ועי"ז נזכה לראות ביאת הגואל ואתו משרע"ה וכל הצדיקים, ונזכה להתרוממות קרן התורה והתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר ח

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר דבר אל בנ"י ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. יש לדקדק למה כפל הכתוב מלת לאמר ב' פעמים, אחר שאמר הכתוב וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר, חזר ושנה עוה''פ בפסוק שלאחריו זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר, ותרתי לאמר למ''ל.

ב)

קשה אחר שכפל הכתוב ב' פעמים לאמר, למה חזר עוה''פ לומר דבר אל בנ"י וצ"ב.

ג)

קשה קושית האלשיך הק' מדוע נשתנה דיבור זה משאר דברות שנאמרו למשה ולאהרן, שבכולם נאמר דברו אל כל עדת בנ"י, ושניהם נצטוו על הדיבור, כמ"ש בפ' החדש ובכ"מ, ומדוע כאן שינה הכתוב דרכו, שאע"פ שנאמר הפרשה למשה ואהרן יחדיו, לא צוה לדבר אל בנ"י רק את משה לבדו ולא שיתף אהרן עמו, באמרו דבר אל בנ"י ולא אמר דברו.

ד)

ק"ז הישמח משה זלל"ה הוסיף להקשות, עפימ"ש רש''י ז"ל בריש פרשת ויקרא (והוא ברייתא דת''כ) וז"ל א''ר יהודה בן בתירא י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן י"ג מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן, ולכאורה קשה הלא כל התורה כולה אמר משה קודם לאהרן, ואח"כ לבני אהרן ואח"כ לזקני ישראל, כמ"ש בעירובין (נ"ד ע''ב) שכן הי' סדר המשנה עיי"ש, וא''כ במה נשתנו י"ג דברות אלו שנאמרו בהן רבויין ומעוטין, והלא כל התורה כן הוא, וע"כ צ''ל די"ג דברות אלו נאמרו למשה שיאמר לאהרן, והצוי הי' ע"ד כן שיאמרו אח"כ שניהם לבני ישראל, ולכן נאמרו י"ג דברות אלו למשה ולאהרן וזה ברור, והשתא קשה כיון דכאן בפ' חקת מבואר בכתוב שהי' הצוי שרק משה לבדו יאמר לישראל כמ"ש דבר אל בנ"י ולא נאמר דברו, א"כ למה נתייחד הדיבור גם לאהרן כיון שנתמעט אח"כ מדיבור זה, עכ"ל ק"ז הישמח משה זלל''ה.

ה)

לכאורה צ"ב מ"ש הישמח משה זלל''ה לתרץ, דלכן נתייחד הדיבור בי"ג מקומות אלו למשה ולאהרן, אעפ"י שנתמעט אהרן מכלל הדיבור בי"ג מיעוטין, אמנם הצוי הי' ששניהם יאמרו אח''כ לבנ"י, ולכן נתייחד הדיבור לשניהם, אבל באמת לא נאמרה הדיבור מהקב"ה אלא למשה לבדו עכ"ד, וקשה באיזה אופן היתה הצוי שיאמרו שניהם לישראל אם היתה הצוי שיאמרו לישראל זה אחר זה, הא בכל התורה ובכל המצות כן הי' סדר משנה כדאיתא בערובין נ"ד, שלמד משה המצות לבנ"י, נסתלק משה ושנה להם אהלן פרקן, וא"כ במה נשתנו י"ג דברות אלו שנתייחד בהם הדיבור למשה ולאהרן, ואם היה הצוי בהם שיאמרו משה ואהרן שניהם בפעם אחת לבני ישראל, זה א''א דתרי קלא לא משתמע, וא''כ סוכ"ס הדרא קושיא לדוכתי' רבויין למאי אתא, למה נאמר בי"ג דברות אלו וידבר ד' אל משה ואל אהרן, כיון שנתמעט אהרן מכלל הדיבור בי"ג מיעוטין, וממנ"פ לא לכתוב הכתוב רבויין ולא יצטרך לכתוב מעוטין.

ו)

במדרש זש''ה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וכו', שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו שנא' זכרו תורת משה עבדי, בשמואל נכתב לו שנא' ויכתוב בספר וינח לפני ד', אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שנתנה לו פרשה זאת שלא תזוז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו זאת חקת התורה ע"כ, וקשה במה נתייחס פרשה זו לשמו של אהרן, והלא כמו כן ניתנה לכל ישראל, וביפ"ת פי' לפי שטהרת טמאים תלוי באפר פרה, לכן ניתנה פרשה זו לאהרן ולבניו הכהנים עיי"ש, אבל עדיין קשה דגם ישראל צריכים לטהרת מי פרה, וא"כ פרשה זו לכל ישראל נאמרה, ואיך אמרו במדרש שנתנה לאהרן פרשה זו וצ"ב.

ז)

במדרש (הובא בישמח משה זלה"ה) מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה ע''כ וצ"ב.

ח)

איתא בפסיקתא זוטא אמר קרח לא די שהוציאנו מכלל הכהונה אלא גלחהו וכו', מיד נתקנא למשה לחרחר ריב, והוא לא ידע שחק פרה אדומה כפרה גדולה הי' על ישראל וכו' ע"כ, והנה מלבד שדברי הפסיקתא בעצמם הם פליאים, דמאי נפק"מ במה שלא ידע חוק פרה וכו', ומדוע אילו ידע שהוא כפרה גדולה לא הי' חולק על משה, ואיך תלוי זה בזה, - אבל עוד יקשה דמאמר הפסיקתא סותר לדברי המדרש הנ"ל מהיפך להיפך, דבמדרש הנ"ל מבואר בשביל שראה פרשת פרה לכן נחלק על משה, ובפסיקתא מבואר ההיפך בשביל שלא ידע חוק פרה לכן נחלק על משה, והוא סתירה מהיפך להיפך.

ולבאר הענין נקדים מ"ש בש"ך עה"ת, הטעם דמצותה של פרה היתה באלעזר ולא באהרן, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית אסורים, ושאר הפרות נעשו בכהן גדול, רק זו לבדה שהיתה לכפרת אהרן לכן היתה מצותה באלעזר עכ"ל, ומעתה אפ"ל דלכן נאמר כאן דבר אל בני ישראל ולא נאמר דברו, ונתמעט אהרן מכלל הדיבור לבנ"י, לפי שלא הי' אפשר שתעשה כפרה זו על ידו כדברי הש"ך הנ"ל, ולכן לא נאמרה מצוה זו על ידו, כי אמירה זו הוא הכשר כפרתו, ואין חבוש מתיר את עצמו, ומבואר דברי המדרש הנ"ל זש"ה משה ואהרן בכהניו וכו' אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שנתנה לו פרשה וכו' ע"כ, וא"ש מה שנתייחס פרשה זו לשמו של אהרן, לפי שכפרת אהרן תלוי בפרשה זו, ועיקר פרה זו היתה לכפרת אהרן כדברי הש"ך הנ"ל.

ומה שהקשינו לעיל דאחרי שנאמרו י"ג מעוטין, ונתמעט אהרן מכלל הדיבור, א"כ למה נאמרו י"ג דברות למשה ולאהרן, אפ"ל עפימ''ש הרמב"ם בה' יסוה"ת (פ"ז) בהבדל שבין נבואת משרע"ה לשאר נביאים, שכל הנביאים בחלום או במראה, ומשה רבינו מתנבא והוא עומד, כל הנביאים ע"י מלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא ע"י מלאך שנא' פה אל פה אדבר בו וכו', ונאמר ותמונת ד' יביט, שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, וכתב שם עוד חילוקים בין נבואת משרע"ה לשאר נביאים.

ומעתה אפ"ל מה שנאמרו י"ג דברות אלו למשה ולאהרן, כי באמת לשניהם הי' הדיבור, אבל לא נאמרה לאהרן בבחינה זו שנאמרה למשה רבינו, כי לא ישוו אליו כל הנביאים, ולכן נאמרו י"ג מעוטין למעט את אהרן, להורות כי לא נאמרה לאהרן בבחינה זו שנאמרה למשה, כי למשרע"ה נאמרו הדברות פה אל פה אמירה דכוותא, ואמירה זו עצמה שנאמרה למשה שמע גם אהרן ונאמרה גם אליו, אבל לא בבחינה זו, כי לא דיבר ה' אל עבדיו הנביאים פה אל פה בלתי למשה לבדו, ומצינו אמירה בכמה בחינות כמ"ש (יונה ב') ויאמר ד' לדג ופי' הרד"ק שהאיר בדעתו, וכמו''כ מצינו בב''ר (פר' מ' ס"ו) בשעה שהלך אברהם אבינו למצרים, אמר הקב"ה לא"א צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ובאמת לא נצטוה א"א על הליכתו למצרים, ומ''ש במדרש שאמר הקב"ה לאברהם, לא היתה אמירה ממש, אלא שהאיר הקב"ה אמירה זו בדעתו, וכמו"כ מצינו במתן תורה בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נחלק הקול לשבעים לשונות ושמעו כל האומות, וא"א ששמעו אמרות ד' שנאמר השמע עם קול אלקים וגו', אבל הפי' הוא שהדיבור הי' נחלק לע' חלקים, וישראל שמעו מפי הקב"ה בעצמו, ואוה"ע שמעו רק מה שהי' הקול מוציא קול הברה, עכ"פ מצינו אמירה בכמה בחינות, וכולם בכלל אמירה הן, וקראן הכתוב אמירה, וכמו"כ אמירה שהי' לאהרן הי' בא' מאלו הבחינות, ולא פה אל פה כאשר הי' אל משה, ולכך נאמרו י"ג מעוטין אלו, למעט אמירת אהרן שלא הי' בבחינה שנאמרה למשה רבינו ע"ה.

ונקדים עוד מה דאיתא במד"ר ויקרא (פר' י' ס"ג) וירא אהרן מה ראה, אמר אהרן אם בונין הן (המזבח לעגל) אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, א"ל הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזיז מן הפלטין שלי לעולם שנא' ומן המקדש לא יצא עכ"ל המדרש, ובישמח משה הביא בשם ס' ברית שלום פי' על דברי המדרש אלו, עפי"מ דאיתא בגמ' זבחים (דף מ''א ע"ב) משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת, אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת עכ"ד הגמ', והנה אהרן ידע כי אם לא יזדקק הוא מ"מ יעשו הם, כי הוא לא עשה כלום רק השליך זהב באש, והם בכשפים הוציאו את העגל, ואם הם יעשו לבדם הרי הסרחון בהם ויסתלק קדושתו ח"ו, כיון שרובם סרחו, ע"כ אמר מוטב יתלה הסרחון בי, כי אם הוא עושה הרי יש עליהם לימוד זכות ואינם חייבין כ"כ, כי אחרי שראו אהרן מזדקק לדבר זה מסתמא ראוי לעשות כן, וע"כ תלה הסרחון בו כדי שלא יהא נחשב כרובן שחטאו והקדושה לא יסתלק, ואין לך מסינ"פ גדול מזה שעשה כן בשביל קדושת שמו ית' שלא תסתלק, לכן אמר לו הקב"ה מדה כנגד מדה שלא יסתלק הוא מקדושתו ומן המקדש לא יצא, ע"כ בס' ברית שלום.

ואפשר לפרש דברי המדרש באופן אחר, עפי"מ דאיתא ביומא (פ"ו ע"ב) תניא ר' מאיר אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, שנא' ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, מהם לא נאמר אלא ממנו, ע"כ בגמרא, והוא מאמר תמוה לכאורה, איך אפשר שבשביל יחיד שעשה תשובה, מוחלין לכל העולם כולו אעפ"י שלא עשו תשובה אתמהה, ואי מיירי שגם הרבים עשו תשובה, א''כ ראוי שיתקבל תשובתם גם מצד עצמם, ולמה צריכים עוד לזכות היחיד שעשה תשובה, ועיין בדברינו (פ' תזריע), שפירשתי דברי הגמ' הנ"ל בהקדם מ"ש ק"ז הישמח משה זללה"ה בפ' האזינו דרבים ששבו כמעט מן הנמנע שישובו כולם מאהבה, דא"א שיהיו כולם במדריגה זו, ומסתמא תשובת רבים הוא מיראה, אבל הקב''ה עושה להם חסד בכח זכותא דרבים, ומקבל תשובתם כאלו עשו מאהבה, ובזה פי' הכתוב ארפא משובתם בלשון רבים, שבתשובת רבים אפי' אם יעשו רק מיראה, נרפא גם העבירה עצמה כדין תשובה מאהבה, שזדונות נעשו זכיות, ואעפ"י שאין מגיע להם כן מצד הדין, אבל אוהבם נדבה, שהקב"ה עושה להם אהבה זו בתורת נדבה עיי"ש.

ובזה יתבאר דברי הגמ' הנ"ל דמיירי ביחיד ששב מאהבה, והרבים כמו"כ עשו תשובה אבל תשובתם הי' רק מיראה, כי תשובת הרבים כמעט מן הנמנע שיעשו כולם מאהבה כמ''ש בישמח משה הנ"ל, והקב"ה מצרף תשובתם של הרבים לתשובת היחיד והוא מעלה את תשובתן, ונחשב כאלו גם הם עשו מאהבה, כמובא בספה"ק כי יש בכח הצדיק להעלות עם תפלתו ועבודתו גם תפלות אחרים, וכמו''כ בתשובתו מעלה את תשובת הרבים ויצטרפו עם תשובתו, וזה פי' הגמ' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, ומיירי שגם הרבים שבו דאל''ה אין מוחלין להם, אלא שהם שבו מיראה ומוחלין להם כאלו עשו מאהבה, וכ"ז בזכות היחיד ששב מאהבה, ועיין בדברינו (פ' תזריע).

ולפי"ז אפ"ל דברי המדרש הנ"ל שאמר אהרן מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, לפי שראה אהרן שלא יהיה אפשר לכל ישראל לעשות תשובה מאהבה, דא"א שיהיו כולם במדריגה זו כמ"ש בישמח משה הנ"ל, ואם יתלה הסרחון בהם, אפי' אם יעשו תשובה מיראה, עוד ישאר רושם העבירה, דתשובה מיראה זדונות נעשו שגגות, לכן אמר מוטב שיתלה הסרחון בי, אע''פ שעכ"ח גם הם עשו עבירה, אבל אהרן חשב שיעשה תשובה מאהבה על חטאו ויצרף גם את תשובתם, ויהי' נחשב גם תשובתם כאלו עשו מאהבה, ולא ישאר רושם העבירה כלל, אדרבה יתהפכו לזכיות, וא"ל הקב"ה הואיל וכך עשית לפיכך לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם, דלפי שכל כוונתו של אהרן בזה הי' לכפר על בני ישראל שיכופר עונם, לפיכך לא תזוז מן הפלטין שלי, מדה כנגד מדה, כי כל עבודת אהרן במשכן היתה ג"כ לכפר על בני ישראל.

ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, עפ"י מ"ש בש"ך עה"ת כי פרשת פרה לכפרת אהרן היתה, ולכן הי' מצותה באלעזר ולא באהרן כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, וגם מה שנאמר דבר אל בני ישראל ולא נאמר דברו, ולא צירף את אהרן שיהי' מהמדברים אל בני ישראל, מורה כן שפרה אדומה לכפרת אהרן היתה לכפר מה שחטא בעגל, ולפיכך לא נאמרה מצוה זו ע"י אהרן כי אין יכול לסייע בזה מטעם הנ"ל כי אין חבוש מתיר עצמו, ולכן חשב קרח כי אהרן חטא יותר מכל ישראל וכל הסרחון תלוי בו, מאחר שכל מעשה פרה לכפרת חטאו נעשית, ולכך חלק עליו שאינו ראוי להיות כהן גדול, אחרי שהוא חטא בעגל יותר מכל ישראל.

אבל באמת מה שנתלה הסרחון באהרן ולא בישראל, היתה לטובת ישראל ולכפרתן, כדי שע''י שעשה אהרן תשובה מאהבה יצרף עם תשובתו גם את תשובתם, ויתכפרו גם הם כאלו עשו תשובה מאהבה, כנ"ל, ועתה מבואר גם דברי הפסיקתא הנ"ל דקרח לא ידע שחק פרה אדומה כפרה גדולה הי' על ישראל, דאלו ידע זה לא היה נחלק על הכהונה ולא הי' חולק על אהרן, דמה שנתלה החטא באהרן והי' צורך להביא פרה אדומה לכפרת אהרן, לא מפני שאהרן חטא יותר ח"ו, אדרבה מעליותא הוא לגבי' ונתלה בו החטא וכפרת פרה אדומה רק לטובת ישראל, כדי שיהי' גם להם כפרה על ידו במה שיצורף תשובתם לתשובתו כנ"ל, ולכן אלו ידע שהוא כפרה גדולה לישראל לא הי' חולק עליו.

ועתה יתורץ מ"ש הכתוב ב' פעמים לאמר, הראשון שיאמרו לישראל פרשת פרה אדומה, ולאמר הב' זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר דבר אל בנ"י, פירושו שיאמרו לישראל שאע"פ שחוקה זו לאהרן נאמרה ולכפרת אהרן היתה פרה זו כמ''ש דבר אל בנ"י ולא נאמר דברו, אעפ"כ מה שנתלה בו החטא, לטובתן של ישראל הוא כדי שיתקבל גם תשובתן כנ"ל, ולא יהרהרו אחרי אהרן קדוש ה', אדרבה מעליותא הוא לגבי' שמסר נפשו עבור כפרתן של ישראל, וע"כ אמר דבר אל "בני ישראל", דמ''ש דבר ולא נאמר דברו הי' בשביל בני ישראל ולטובת הצלתם כנ"ל.

מאמר ט

וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה וכו', ודברתם אל הסלע לעיניהם, נלאו כל חכמי לב לפרש מה הי' שגגתו של משה בענין זה, האבן עזרא ז"ל כתב הרבה טעמים ודחה אותם, הרמב"ן הק' הזכיר עוד ג' טעמים אחרים וטען עליהם ודחאן, והאוהחה"ק הזכיר עוד טעמים ולא יונח לו בהם, וסוף דבר המציא הוא ז"ל טעם מדברי המדרש, וז"ל בקיצור לא אמרתי לכם להכות והכיתם וכו', שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק א' ועברתם על דברי, עכ"ל המדרש. והקשה הוא ז"ל, א"כ למה יצוה ד' לקחת את המטה, כיון שהוצאת מים הוא בדיבור לבד, ותירץ האוהחה"ק כי מה שאמר הקב"ה קח את המטה, הוא להורמנותא דמלכא, והוראת היות בידו כח עליון, ולא להכאה, ולא חש הקב"ה שיבוא לטעות בדבריו שקיחת המטה הוא להכאה, אחרי שאמר לו בפירוש ודברתם וכו', עכ"ל האוהחה"ק.

אמנם גם טעמו של האוהחה"ק צ"ב דממנ"פ יקשה, אם נאמר דבצווי הקב"ה אל משה, לא הר בה מקום לטעות כאשר תירץ האוהחה"ק, א"כ יקשה על משה רבינו איך אפשר שטעה בדברי ה', ולא הבין ולא שמר את ציוויו וח"ו לומר כן, אלא ע"כ נצטרך לומר, שהי' בדברי ד' ובצוויו מקום לטעות בו, וע"כ טעה בו משה, אבל א"כ יקשה למה צוהו ד' באופן שיהי' אפשר לבוא לכלל טעות, ועוד א"כ למה יענש עליו, הלא אין האשמה עליו, כיון שהי' הטעות עלול בה וצ"ב.

ובאמת ישנם טעמים אחרים שלא הי' אפשר שיכנס משרע''ה לא"י, מבוארים בדברי חז''ל בכ''מ, גם בשביל דור המדבר שחטאם הי' עוד קודם מי מריבה, והי' מן ההכרח שישאר משה עמהם במדבר ויכניסם לאר''י עמו, והאמת כמו שמבואר במדרש, נורא עלילה על בנ"א, שהי' גזירה מן השמים והי' מוכרח להיות כן, רק שנזדמן להם זה החטא לתלות בו, והכי איתא בתנחומא (פ' וישב) א''ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן, וחושב שם במדרש שב' אלפים שנה קודם בריאת העולם, נגזרה כבר מיתה על האדם, שהתורה היתה אצלו ית' אמון ב' אלפים שנה קודם בריאת העולם, וכתיב בה אדם כי ימות באוהל, אלא שנתלה העלילה בחטא אדה"ר, וכן אתה מוצא במשה רבינו, שא''ל הקב"ה למשה במרגלים אם יראה איש באנשים האלה וגו', את הארץ הטובה וגו' ודרשו רז''ל איש זה משה וכו' הרי שנגזר עליו מאז שלא יכנס לארץ, וכן הוא אומר (שמות ו') עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, וכיון שאמר להם שמעו נא המורים, א"ל הקב"ה לכן לא תביאו את הקהל הזה, הוי נורא עלילה ע''כ, היוצא לנו מדברי המדרש הנ"ל דלא מפני שגגת משרע"ה במי מריבה, נגזר עליו שלא יכנס לארץ, דגזירה קדומה היתה זו מלפניו ית', אלא שכאן מצא בע"ח לגבות את חובו, ונתלית בעלילה זו של מי מריבה, גזירתו הקדומה ית', ולפי"ז אפשר דלא הי' שגגת משרע''ה גדולה עד כדי כך, שתהי' ראויה לעונש גדול כזה, אלא שהי' רק פגם קטן כאשר נבאר, ולפי ערך גדולת משה רבינו היה די בזה, שתתקיים גזירתו ית', ובפרט כי גזירה זו היתה לטובת בני ישראל ודור המדבר כמבואר בספה"ק.

וכתב בס' תפארת יהונתן וז"ל, והנה העולם מתמיהין דמה הי' חטא משה שהכה את הסלע, הלא הקב"ה בעצמו א"ל קח את המטה וגו', ונראה דלמדנו תורה ד"א, לבל לבוא מיד ליסר את חבירו בחירופין וגידופין, רק יהי' אמירתו מקודם בדברי רצוי ונחת, ואם עד אלה לא ישמע לו, אז ניתן הורמנא לבוא בדברים הקשים כגידים, וזה הי' במשה שהקב"ה א"ל שמקודם ידבר אל הסלע בדברי רצוי, לקדש שמו ולפרסם הד"א, ואם לא יתן מימיו יוסר בהכאה, אבל משה לא עבד הכי ולא נזהר בד"א עכ''ל, ופירושו צ"ב כי אין הסלע מרגיש בדברי רצוי, ואין נפק"מ לסלע אם פותחין לו בדברי רצוי, או בדברים קשים כגידין, וא"כ אין המשל דומה לנמשל, ואיך אפשר ללמוד ממנו מידות ד"א בין אדם לחבירו, מאחר שמידות ד"א אלו אין שייכים כלל בסלע וצ"ב, והנה אע"ג דטעמי' מיפרכא, אבל המציא לנו דבר חדש, ודלא לנו מרגניתא בענין מי מריבה, והנה לפי דבריו באמת כוונת השי"ת במה שאמר קח את המטה היתה להכאה, ועל שניהם ציוהו ד' על הכאה ועל הדיבור, אלא שמשה רבינו שינה את הסדר והקדים את המאוחר, וע''כ גם אנו נאחוז דרך צדיק, ונלכה בעקבותיו אבל לא מטעמיה.

ונקדים מה שהקשתי כבר, על מה דאיתא בתיקונים (תקון כ"א) שאלולי שהכה משה את הסלע אלא הי' מדבר אליו, אז היתה השפעת התורה חזקה כ''כ, עד שהי' יכול להיות הלכה ברורה בכ"מ בלי מחלוקת, ומפרש שם בתיקונים שע"י הדיבור של משה אל הסלע, הי' יוצא מים דהיינו תורה מהסלע ישר בלי מחלוקת, וע''י שהכה אזלא טיפין טיפין, ואין יכולין להגיע אל התורה אלא ע"י קושית ומחלוקת עכת"ד התיקונים, וקשה דמשמע מלשונו דאלו הי' משה רבינו מדבר אל הסלע, הי' אפשר להיות הלכה ברורה בלי מחלוקת, ובירושלמי סנהדרין (פ"ד ה"ב) מבואר דא"א להיות קיום לתורה רק ע"י מחלוקת, והכי איתא בירושלמי אר"י אלו הי' התורה ניתנה חתוכה, לא היתה לרגל עמידה, ופי' שם בפני משה שאלו הי' ניתנה התורה פסק הלכה, בלא נטיית דעת לכאן ולכאן לא הי' קיום לעולם, ואיתא עוד שם שאמר משרע"ה להקב"ה, הודיעני איך הוא ההלכה, א"ל אחרי רבים להטות, כדי שתהא התורה נדרשת מ''ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא וכו', ופי' שם הפני משה שמשרע"ה ביקש מהקב"ה להודיע לו ההלכה, שלא יהי' בה שום ספק, וא"ל הקב"ה שזה א"א, בשביל שצריך שהתורה תהי' נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן, ואם אני מגלה לך ההלכה, שוב לא תהי' נדרשת בהרבה פנים ע''כ, וא"כ לפי"ז מוכרח שיהי' מחלוקת בהלכה אוסרין ומתירין, שתהי' נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן, והוא סתירה לכאורה למ"ש בתיקונים, דמחלוקת התורה נסתבב ע"י חטא מי מריבה.

והנה מלבד זאת יש ג"כ סתירה בין ב' התלמודים, והוא דבירושלמי הנ"ל מבואר, דצריך שיהא התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ומ''ט פנים טמא, וכ"כ הריטב"א (עירובין י"ג) לפרש מה שאמרו חז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, וז"ל שאלו רבני צרפת ז"ל, האיך אפשר שיהיו אלו ואלו דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה, הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה ע"ז, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהי' הכרעה כמותם וכו' עכ"ל הריטב"א, מבואר ג"כ דההכרח הוא שיהי' מחלוקת בין חכמי התורה, ודברי האוסרין ודברי המתירין שניהם היא שיטה בגבהי מרומים, ואלו ואלו דא"ח, וזהו קיומה של תורה, כדי שתהא התורה נדרשת במ"ט פנים לכאן ולכאן כדברי הירושלמי הנ"ל, ובמס' סוטה (מ"ז ע"ב) איתא משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשני תורות, ופרש"י זחוחי הלב שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבן וסומכים על בינתם וכו', מבואר מזה דע''י שלא שימשו כל צורכן ולא דקדקו שמועתם מפי רבם, דין גרמא שרבתה המחלוקת ונעשית ב' שיטות בהלכה, ותורה כב' תורות, נמצא לפי"ז דכל עיקר המחלוקת בין לומדי תורה, הוא שלא כדת של תורה, ונתהוה ע"י אשמת הלומדים, שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבן, וא"כ עכ"ח לכה"פ א' משיטות החולקים מוטעת הוא, ואפשר ששניהם מוטעין, כיון שלא דקדקו לשמוע מפי רבן, ולא הטו אזן קשבת לכוון שמועתם, והוא סתירה מהיפך להיפך לדברי הירושלמי והריטב"א הנ"ל, דמבואר בדבריהם להיפך, דהמחלוקת בין חכמי התורה בהלכה הוא קיומה של תורה וב' השיטות אמיתיות הם, ושניהם נאמרו למשה במרום, וכ"א מהחולקים ישיג ויזכה במתן גורלו, הראוי אליו כפי שורש נשמתו.

והמהרש"א בחידושי אגדות במס' סוטה מחלק בדברי הגמ' הנ"ל, ומפרש דב' דברים נזכרו שם, וז"ל משרבו זחוחי לב וכו', רמז על הצדוקין ובייתוסין שהם זחו מדברי חכמים וקבלתם, שעל ידיהם רבו המחלוקת לישראל בבית שני, והוא מחלוקת שלא לש"ש, ועוד קאמר משרבו תלמידי שמאי והלל וכו', רבו מחלוקת בישראל ולש"ש נתכוונו כולם, כמ"ש בחגיגה (דף ג') אע"פ שזה מטמא וזה מטהר זה אוסר וזה מתיר, כולם נתנו מרועה א', וקאמר דגם שכוונתם לש''ש, נעשה תורה כב' תורות ע"י שלא שמשו כ"צ עכ"ל המהרש"א, - והנה לפי דברי המהרש"א ז"ל, מבואר גם בגמ' דישנו מחלוקת שהוא לש"ש ודברי שניהם אמת כמ"ש בירושלמי, ומ"ש בגמ' זחוחי הלב מיירי במחלוקת שלא לש''ש, אבל בדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש זחוחי הלב ושלא שמשו כ"צ חדא נינהו, שכ' זחוחי הלב שאין מטין אזנם לשמוע יפה מפי רבן, וכן הבין המהרש"א בדברי רש"י, וא''כ כל מחלוקת בהלכה שהוזכר שם, הוא שלא כדת ושלא לש"ש והדרא קושי' לדוכתי', וברמב"ם (ה' ת''ת) כתב שהתלמידים שלא שמשו כ"צ מכבין נרה של תורה, ועל ידם נתרבה המחלוקת וכו', מבואר ג"כ דסיבת המחלוקת מפני שלא שמשו כ"צ, ולא קבלו קבלה אמיתית וע''י המחלוקת מכבין נרה של תורה, ובירושלמי מבואר להיפך דהמחלוקת בהלכה קיומה של תורה הוא.

וההכרח לומר דאלו ואלו דא"ח, וב' מיני מחלוקת בהלכה יש, האחד בתלמידים ששמשו כ"צ ולומדים לש"ש בלתי לד' לבדו, ומחלוקת שלהם הוא מוכרח להיות, וא"א לקיומה של תורה בלי נטיית דעת לכאן ולכאן, כאשר כתב הפני משה בפי' הירושלמי, וב' שיטות החולקים הם אמת ויציב ואלו ואלו דא"ח, ושייך לשורש נשמתן, ובזה מיירי הירושלמי והריטב"א, וזה מה שאמרו בגמ' (חגיגה ג') הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין וכו', שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה מעתה, ת"ל כולם נתנו מרועה א', א-ל א' נתנן, פרנס א' אמרן, מפי אדון כל המעשים ב"ה, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת לשמוע את דברי מטמאים ודברי מטהרין וכו', ופרש"י וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו ע"כ, והבחנה זו שכתב רש"י ז"ל, כוונתו כפי הכלל שנתנה לנו תורה אחרי רבים להטות. כ''כ המהרש"א, דכיון שדעתם לש"ש אפשר לצרף דעתם למנין הרוב, וסופן שמשוים א"ע בנחת ובשמחה, דאין לך שמחה כהתרת הספיקות, כמ"ש רז"ל את והב בסופה שנעשו אוהבין זל"ז ולא ישאר המחלוקת, ואדרבה המחלוקת הוא סיבה שישתוו בדיעה אחת, ויתברר ההלכה לאמיתה וזה קיומה של תורה.

אולם במס' סוטה מיירי בבחי' אחרת, שחשבו שם בגמ' כל אותן הדברים שיקרה בשפלות הדור, וחשיב ג"כ עמהן שכאשר יתמוטטו הדורות ויתמעט הדעת, ירבו זחוחי הלב ויתרבה המחלוקת בישראל, פי' שיהי' רוב המחלוקת על ידיהם, והוא מחלוקת שלא לש''ש, וסיבת המחלוקת ע"י שהם זחוחי הלב, שאין מטין את אזנם לשמוע מפי רבן, ושלא שמשו כ"צ, או ע"י מיעוט הדעת, ואינן מאותה הסוג ששנוי' בירושלמי, רק כל המחלוקת שלהם הוא שלא כדעת של תורה, ומכבין נרה של תורה, ובעו"ה בזמנינו נתרבה שפלות הדור עוד יותר, שחוץ מה שלא שמשו כל צרכן ואינם ראוים להוראה, עוד יש בהם מידות רעות וצביעות, ומחלוקת שלהם ודאי אינה לש"ש, ומכבין נרה של תורה ועושים התורה כב' תורות, והם הם המחבלים כרם ד' צבאות, ובזה ניחא מה שפי' בזוה"ק עה"פ היו צריה לראש שקאי על הערב רב שיתגלגלו בכל דור ודור, שהם יהיו מורים הוראה בישראל, ואין לך חורבן גדול מזה, ובתיקונים מיירי ג"כ מזה הסוג מחלוקת, שבא ע"י שפלות הדור וע"י הערב רב, והנה איתא בזוה"ק פ' בראשית (דף כ"ח) דבגינייהו דערב רב עבר משה רבינו מאמר דקב''ה, וחב בסלע דמחא בי' וכו', ואינון גרמי עכ"ל, ולכאורה כפי הפשטות שפי' כל המפרשים דשגגת משרע"ה היתה ע"י טעות, א''כ מה שייכות יש בזה להערב רב, ולדרכינו נאמר שהערב רב גרם לזה שהכה משה את הסלע כמו שיתבאר להלן, והמחלוקת שלהם הוא מצד הקליפות, כמ"ש האר"י הק' שקושית שלהם ומחלוקתם באים מהקליפות, והרבה צריך סייעתא דשמיא שלא להיות נשפע מהם, אלא לזכות להשגת דרך האמת, והם במחלוקתם גרמו לשגגת משה רבינו להכות הסלע כמו שיתבאר להלן.

ולהבין דברי התיקונים, נאמר כי ב' בחינות יש, דהנה קשה מאוד להשיג האמת, ואפי' מי שרוצה להשיג האמת יש לו עיכובים הרבה, ע"י שנתפסים בעון הדור ונשפעים מדיעות נפסדות שהדור משפיע על האדם, וצריך יגיעה רבה ובעזר סייעתא דשמיא יזכה להשיג את האמת, וזהו בחינה א', ובחינה הב' כשמגיעים אל האמת ורואין את האמת בעזר השם, אז יש להם צרות מאותן הערב רב שישנן בכל דור ודור, כמ''ש הרמב"ם דתלמידים שאינם הגונים המורים הוראה מכבין נרה של תורה, והם מבלבלים את המוחות בדיעותיהם הכוזבות, והם מונעים ומעכבים השגת דרך האמת, ועתה א"ש מ"ש בתיקונים דאלולי שהכה משה את הסלע, אלא הי' מדבר אל סלע כמ"ש ודברתם אל הסלע לעיניהם, אז הי' באים תיכף אל האמת, ישר בלי מחלוקת, אע"פ שמוכרח להיות מחלוקת כמ"ש בירושלמי, אבל סוף המחלוקת שהוא לש"ש, שמשווין א"ע ובאים לידי הכרת האמת ולהלכה ברורה, ולא היו עיכובים וצרות ויגיעות להגיע לידי הכרת האמת, כי במחלוקת כזו לש"ש משווים א"ע בנחת ובשמחה, עפ"י הכלל שנתנה לנו תורה אחרי רבים להטות, וגם כי כ"א מהחולקים מטרתו לבקש האמת, ולא לאהבת הנצחון, כמ"ש ואת והב בסופה שלבסוף נעשו אוהבין זל"ז.

ועתה אפ"ל עפי"ד שכתב בתפארת יהונתן, דהקב"ה צוה את משה רבינו על שניהם, ומה שא''ל קח את המטה היתה כוונת השי"ת שיהא קיחת המטה להכאה, וגם צוהו על הדיבור במ"ש ודברתם אל הסלע וכו', ואלו הקדים משרע''ה הדיבור לסלע אז היו מגיעים אל האמת בלא עמל ויגיעה, כמ"ש בתיקונים שאז הי' יוצא מים דהיינו תורה ישר בלי מחלוקת בכח דיבורו של משה, אבל עוד צוהו השי"ת על קיחת המטה להכאה, שגם בזה יש צורך אח"כ אבל לא להתחיל בזה, כי התחלה הי' צריך שיהי' בדיבור אל הסלע, כדי שמבקשי האמת יוכלו להגיע אל האמת בלי עיכובים ומניעות כנ"ל, ואח"כ כשיכירו האמת עוד יש עיכובים וצרות מהערב רב, שמבלבלים את המוחות בדיעותם הכוזבות, ואינם מניחים להחזיק את האמת, לזה צוה השי"ת שיקח את המטה להכאה כמ"ש ושבט לגו כסילים, אבל משרע"ה לא עשה כן, וקודם שדיבר אל הסלע, לקח את המטה והכה בו, וזה גרם רעה גדולה שגם מבקשי האמת יצטרכו להרבה עמל ויגיעה להשיג את האמת, לא כן אם הי' מדבר אל הסלע קודם, הי' יוצא הלכה ברורה, והשגת האמת בדרכי התורה בלי עמל ויגיעה ובלי מחלוקת.

והגורם לזה שהביא משרע"ה לידי טעות בדברי השי''ת, הי' בעון הדור כמ"ש בגמ' גיטין (נ"א ע"ב) על ריב"ז משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, וכתב שם בח"א מהרש"א וז"ל, משיב חכמים ר''ל דעון אנשי הדור הוא הגורם שהקב"ה משיב חכמים וכו', שלא יהי' להם דעת להשיב עכ"ל, וכמו"כ הערב רב שהיו בדורו של משה שהיו מלאים תלונות וקשיות ומחלוקת, וראה משרע"ה שגם בדורות הבאים יתגלגלו הערב רב, ושבטענותיהם הכוזבות ישפיעו על הדור ויבלבלו את המוחות, וע"ז צריך קיחת המטה להכאה, ולכן טעה משרע''ה ולקח את המטה בתחלה והכה בו, נמצא דהערב רב גרמו לטעות משה, וא"ש מ"ש בזוה"ק פ' בראשית דהערב רב גרמו לשגגת משרע"ה במי מריבה.

ואפשר שזה הי' ג"כ טעות קרח, שנחלק על משה רבינו בטלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים, ולפי שיטתו בהלכות אלו הי' נחלק עליו גם על הכהונה כאשר פירשנו כבר, דמה שחלק על משרע"ה בהלכות אלו, הי' לו צורך בו כדי לברר טענתו במחלוקת הכהונה ואפשר שטעה בדברי הירושלמי הנ"ל, דמבואר שם דמוכרח שיהי' מחלוקת, וזה קיומה של תורה, וב' שיטות החולקים אמיתיות הם, וכולם נאמרו בשמי מרום, ובפרט כי קרח היתה דעתו לש"ש כדאיתא בספה"ק, וא"כ בודאי חשב כי גם דעתו אמיתית כמו כל החולקים לש"ש, אע''פ שזה אוסר וזה מתיר, כולם נתנו מרועה א' א-ל א' אמרן, אבל באמת טעה כי לא הכל זוכים שיהא דעתם לש"ש ממש, כאשר פירשתי בחי' (פ' קרח) כי אפשר שיהא דעתו לשמים אבל לא יהי' לשם שמים, דהוא בחי' גבוה מאוד (עיין בדברינו שם), וכן אמרו במשנה אבות איזהו מחלוקת לש"ש זה מחלוקת הלל ושמאי, ולא אמרו בית שמאי ובית הלל, כי תלמידי ב"ש וב"ה אע"פ שהיו כולם צדיקים והי' דעתם לשמים, אבל מפני שהיו קצתן שלא שמשו כל צורכן כדאיתא בגמ' סוטה (מ"ז ע"א), לכן לא נמנו במדריגת מחלוקת לש"ש, ובקרח ועדתו אמרו שם שהוא מחלוקת שלא לש"ש, ולכאורה יש להבין מ"ש איזהו מחלוקת שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, הלא מחלוקת קרח הי' עם משרע"ה ולא עם עדתו, וא"כ הול"ל זו מחלוקת קרח עם משה, אלא דבאמת קרח בעצמו הי' דעתו לשמים כדאיתא בספה"ק, אלא כיון שנתחבר לדתן ואבירם שהם היו מקור הרע, ואם מתחברים לרשעים נתפסים בעונם ונשפטים מדיעותיהם הכוזבת, כמשה"כ בהתחברך לרשע פרץ אלקים את מעשיך, וא"א שיהי' דעתם לש"ש, ולזה אמרו במשנה איזהו מחלוקת שלא לש"ש זה מחלוקת קרח ועדתו, לפי שהי' בהתחברות עם עדתו, זה גרם לו שהי' מחלוקת שלא לש''ש, כי נתפס גם הוא לדיעותיהם.

ובחינה זו הי' אצל מי מריבה, שבשביל שהכה משה אח הסלע והערב רב גרמו לזה, עי"ז נחרבה המחלוקת בישראל וקשה להשיג את האמת, וכמו"כ מחלוקח קרח הי בבחי' זו והכל בחינה א' ושורש א', וכבר פירשתי למה הי' צריכים עוד לאות מטה אחר שהי' מופת הבליעה שנבלעו קרח ועדתו, נאמר עוד ויראו וייקחו איש את מטהו, עיין בחי' פ' קרח ותמצא בזה טעם נכון למה הוצרכו לשני האותות האלה, ולדרכינו נאמר כי נרמז באות המטה לדורות, דע"י מחלוקת כאלו שהה שלא לש"ש ובאים ממקור הרע, הם הם המונעים את בנ"י מלהשיג את האמת, וע"כ הי' צווי השי"ת שיקחו את המטה, וע"י הכאה ועונש יפטרו מהם, ואין עצה אחרת להפטר מהם, ואח"כ יזכו להשיג את האמת באין מפריע.

מאמר י

וישמע הכנעני מלך ערד וגו' כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו', פרש"י דרך האתרים דרך הנגב שהלכו בה המרגלים וכו', דבר אחר דרך האתרים דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם, שנא' וארון ברית ד' נוסע לפניהם וכו' לתור להם מנוחה עכ''ל רש"י ז"ל, והקשה המזרחי ז"ל בשלמא לפי' הראשון ששמע עמלק משליחות המרגלים, ושישראל רוצים לעבור דרך ארצו שהוא הי' יושב בארץ הנגב, א"ש הקישור שע"כ בא להלחם בישראל, אבל לפי' השני מה נתינת טעם הוא זו, וישמע הכנעני ובא להלחם, בעבור כי בא ישראל דרך האתרים שהלכו אחר הארון, וכי בעבור שהלכו ישראל אחר הארון בא להלחם עמהם אתמהה, עיי"ש מה שתירץ לפי דרכו, ואפשר דל''ק מידי, עפימ"ש ק"ז הישמח משה זללה"ה (בפ' בלק) וז"ל והנה שומה מאת ד' ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע, אף אם אין מכירין זה את זה, ואינם יודעין למה, אבל כך הוא בטבע כדי שלא יהי' להם התחברות וכו', ולפי גודל הטומאה של האיש ההוא כך הוא השנאה, כי השנאה הוא כפי התרחקותם מהקדושה, והחתם סופר זל''ה פי' (בפ' דברים) עה"פ ויכחשו אויביך לך, ולא אמר שיעשו אוהבין לישראל, שזה דבר שא"א, שמוטבע בהם בטבע שהם שונאים להקדושה, וכעין זה כתב הרמב''ם ז"ל (בס' המדע) שמקור הטעם שהאומות שונאים לישראל מפני שהם מתקנאים בהם, על שהם דבוקים בתוה''ק.

וזה הפשט וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים, דרך התייר הגדול דהוא ארון ד', ואע"פ שנסתלקו מהם הענני הכבוד, אבל הארון נשאר אצלם ודבקו עצמם בקדושת התוה"ק והלכו לאורו, וע"כ עמלק שהוא מקור הסט"א נתקנא בישראל ע''ז, וע"ד שאמרו ז"ל בת"ח יותר מכולם, ששם התגברות הס"מ גדול יותר ולא הי' יכול לסבול שהיו ישראל דבוקים בתוה"ק, ובא להלחם בישראל, ובזוה"ק כתב זכור את אשר עשה לך עמלק, פי' הערב רב שמעורבים בישראל, ורוצים להפריד אותנו מדביקות התוה"ק, וצריך סייעתא דשמיא להנצל מהם ומהמונם ורק ע"י התוה"ק אפשר להנצל מהם, כמ"ש כי בא ישראל דרך האתרים התייר הגדול היינו הארון, שהיו דבוקים בתוה"ק ובזכות זה הושיעם השי"ת, ויקוים בנו מקרא שכתוב וישמע ד' בקול ישראל, שיצילנו מעמלק ומערב רב, ושנזכה להשיג את האמת ולהיות דבוקים בהקב"ה ובתורתו עד עולם אמן.