דברי יואל על התורה/במדבר/בלק

<< חקת • חומש במדבר • פנחס >>

~ בלק ~

וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב וגו', דקדקו המפרשים דהול''ל וישמע בלק, ובזוה"ק פי' דחמא במשקופי דחכמתא, וצ''ב דבפסוק מבואר שראה מלחמת סיחון ועוג, ולמה הוצרך לזה משקופי דחכמתא, והוא דבר הגלוי לכל.

ב)גם צ"ב אומרו את כל אשר ישראל לאמורי, וגמר אומר ויגר מואב מפני העם וגו', התחיל בישראל וסיים העם, וסיפא לאו רישא.

ג)כי רב הוא הקשו המפרשים (הרא"ם והגו"א) דע"כ ויגר מואב קאי אדלעיל מני', וכבר מבואר בפסוק טעם פחדתם, לצד שראו מה שעשה ישראל לאמורי, ואם בא הכתוב להוסיף טעם שני הול"ל וכי רב הוא, גם צ"ב דהול"ל וכי רבים הם, ולמה דיבר בלשון יחיד.

ד) בזוה"ק כי רב הוא, דהא כדין איהו הו' רב וכו', וישראל הו' רב באתר עשו, דכתיב בי' ורב יעבוד צעיר וכו', וע''ד כי רב הוא, באתר דרב בוכרא קדישא דכתיב בני בכורי ישראל וכו', וראוי להבין כוונת דרז"ל, למה הי' מפחדים לצד שנקראו רב באתר דעשו, ומנפק''מ בזה לדידהו וצ"ב.

ה)

ויקץ מואב מפני בני ישראל, יל''ד הכפל והשנוי שבפסוק, דכבר אמר ויגר מואב, וכפל עוד לומר ויקץ מואב והכפל למה, גם צ"ב כוונת השנוי ויגר ויקץ, ורש"י פי' קצו בחייהם וצ"ב הכוונה, ומה הוסיף הכתוב על מ''ש בתחלה ויגר, גם קראם הכתוב כאן בני ישראל, ולעיל אמר ישראל והעם, וצ"ב כוונת השנוי.

ו)

ילחכו הקהל את כל סביבותינו, שינה לקראם הקהל, וכבר קראם לעיל ישראל והעם ובנ"י, הרי ד' שמות שונות זו מזו וטעמא בעי, גם אומרו את כל סביבותינו, והלא ראוי שתהי' יראתם לצד עצמם, ומה הוסיפו כאן בדאגת כל העמים אשר סביבותיהם.

ז)

בזוה"ק (פ' בחקתי), אם בחקתי תלכו וגו' ר' חייא פתח (מיכה ו') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו' למען דעת צדקות ד', ת"ח בלק חכים הוי ורב חרשין בעובדי ידוי, יתיר מן בלעם וכו', ואע"ג דבלעם חרשא הוי רב מכל חרשין דעלמא וכו', בקסם הוי בלק רב מכל חכימין, ובלעם בנחש, נחש לא תליא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא וכו', ובמלה דפומא הוי בלעם רב מכל חרשין דעלמא, ובלק בעובדא, ועל דא בעא בלק לאתחברא עמי' ולאשלמה כלא קסם ונחש וכו', למען דעת צדקות ד' כל אינון צדקות דעבידנא לכו וכו', בזמנא דאתון אחידנא בי, ולא שביקנא מלה דעלמא לשלטאה בכו, ורוגזא דלעילא ותתא וזינין בישין לא יכלין לקרבא בכו, עיי"ש שהאריך הזוה"ק טובא בענין בלק ובלעם, וצ''ב קישור ושייכות כל הענין לפ' אם בחקתי תלכו.

ח)

לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, פרש"י בשם המדרש, אמר לו א"כ אקללם במקומי, אמר לו לא תאור את העם, א"ל א"כ אברכם, א"ל אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך עכ"ל, וצ''ב הרי כיון שא"ל ית' לא תלך עמהם, הרי ראה שאין רצון הבוי"ת לקללם, ומה זה ניסה עוד לומר א"כ אקללם במקומי, וכי המקום גורם, ומנפק''מ אם במקום הזה או במקום אחר, גם מ"ש א''כ אברכם, ודרשו חז"ל כן מיתור הפסוק כי ברוך הוא, צ"ב לאיזה כוונה רצה לברכם, וכי הברכה והקללה היו שווים אצלו במשקל אחד, ואם לא קללה הי' מוכן מיד לברכם אתמהא, גם אין המשל דומה לנמשל, דכאן רצה אח''כ רק לברכם, ובמשל דצרעה ישנם שניהם ביחד, הדבש והעוקץ משא''כ כאן.

ט)

וקסמים בידם, פרש"י בשם המדרש כל מיני קסמים הוליכו בידם, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי, ד"א קסם נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבוא עמנו מיד יצליח, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, הניחוהו והלכו להם, ובגמ' סנהדרין (דף ק"ה ע"א) איתא כיון דא"ל לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ד' אלי, אמרו כלום יש אב ששונא את בנו, ובודאי לא יסכים ד' לקללם ע"כ בגמ', ולכאורה לשני הפירושים צ"ב, לפי' ראשון למה הוצרכו לכלי הקסמים, וכי תבן היו מכניסים לעפריים, ואם לא ירצה לקללם לא יועילו בקסמיהם כלום, ולפי' הב' שעשו סימן בעלמא למה קראו הכתוב קסמים, גם צ"ב באיזה סברא אפליגו זקני מואב וזקני מדין, ומדוע נשארו זקני מואב וזקני מדין הלכו להם.

י)

ויחרד אף אלקים כי הולך הוא, הקשו המפרשים כי השי"ת א''ל מתחלה לא תלך עמהם, ואח"כ א"ל אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, ואחר שהורשה לו ללכת, כתיב ויחר אף אלקים כי הולך הוא, והלא אין שנוי רצון לפניו ית', והגם שארז"ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ולא הרשה לו השי"ת, אלא לצד שבחר ברעה מתכונתו, אבל עכ''פ סוכ"ס הסכים על ידו, ומדוע אח''כ עיכב בידו, וגם צ"ב מ''ש כי הולך הוא, ומלת הוא מיותר.

יא)

לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, פרש"י גנות גדולה הי"ל דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין, והקשו המפרשים מה היא הגנות, דהרי הוא עצמו אמר דאין כחו אלא במה שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס, כמשפרש"י להלן עה"פ מה אזעום לא זעם ד', וכן אמרז"ל (בברכות דף ז' ובסנהדרין ק"ה ע''ב), וא''כ מה היא הגנות, כיון שלא הי' עכשיו עת הזעם ע"כ הוצרך לחרב להריגת האתון.

יב)

במדרש פליאה או מי יחי' משמו אל, הה"ד וסלחת לעוני כי רב הוא וצ"ב.

יג)

איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, פרש"י איעצך מה לך לעשות, ומה היא העצה, אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, (כדאיתא בסנהדרין דף ק"ו ע"א) וה"ז מקרא קצר שלא פי' מה הוא העצה, ועוד א''ל מה שיעשה העם הזה לעמך וגו', שעתידים להרע למואב באחרית הימים עכ''ד רש"י ז"ל, וכן פי' התרגומים דהם ב' דברים נפרדים, ונראה דהוצרכו לפרש כן, דא"א לומר דקאי על עצת הזימה לבד, דא''כ למה נאמר באחרית הימים, והרי עצה זו הי' על מיד לעשות כן בימיו, אבל קשה לפי דבריהם הול"ל ואשר יעשה העם הזה וגו' בוא''ו המחלקת, גם צ''ב דלפי"ז סתם הכתוב ולא פי' מהו העצה שנתן להם, ומשפרש"י דה"ז מקרא קצר אינו מספיק, דהוא גופא טעמא בעי למה קיצר הכתוב, ולא מצינו כזה בשום מקום, דאפי' במקום שקיצר הכתוב, עכ"פ נכתב איזה רמז, אבל כאן חסר המקרא ולא גילה כלום, אלא שלמדין מענינו ממ"ש להלן וישב ישראל בשטים, וטעמא בעי למה העלימו הכתוב.

יד)

כתב המזרחי אבל רבותינו אמרו בפ' חלק (דף ק"ו ע"א) שהוא דבוק עם איעצך וכו', ומבואר כן בגמ' שם, דאשר יעשה העם הזה לעמך קאי על עצת הזימה, ופריך התם אי הכי עמך לעם הזה מבעי' לי', ומשני כאדם שמקלל ותולה קללתו באחרים עיי"ש, אבל לפי"ז יקשה משה"כ באחרית הימים, דהרי עצה זו הי' לעשות כן מיד בימיו וצ"ב.

טו)

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות וגו', לכאורה כל הענין הפלא ופלא, שהרי אמרז"ל (במד"ר בפ' זו) מימות אברהם לא נפרץ א' בזנות, וכל אותן שנים שהיו ישראל במצרים לא נפרצו בעריות, תדע לך שהרי אחת היתה ופירסמה הכתוב, וכל אותן מ' שנה לא סרחו במדבר, ואיך יתכן שנסתבב לדור המדבר דור דיעה מכשול גדול כזה, שנכשלו אלפים ורבבות מישראל בעריות ובבעל פעור, ונפלו כ"ד אלף חוץ ממה שנא' הרגו איש באנשיו וגו', ובמדרש העירו ע''ז, ותירצו שהי' בעצת בלעם, אבל אין זה טעם מספיק שהרי גם במצרים הי"ל נסיונות רבים ועצומים, שהיו משוקעים בטומאת מצרים ערות הארץ ומלאה זימה, ואעפ''כ עמדו בנסיונם ואף כי הי' קודם מתן תורה, וכאן שהי' אחר מ"ת והי"ל גם כח התורה איך נכשלו כ"כ וצריך הסבר.

טז)

והמה בוכים פחח אהל מועד, בתרגום יוב"ע ואינון בכיין וקריין שמע, וצ"ב דמה ענין ק"ש לכאן, ולמה קראו שמע בשעה זו דוקא.

ח) מה אזעום לא זעם ד', פרש"י ז"ל (והוא בגמ' ברכות דף ז' ע"א) אני אין כחי אלא שאני יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו וכו', ואמרו בגמ' שם תנא משמי' דר' מאיר בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה, ונראה שדבר זה הוא תמידיות, אלא שהי' מחסדי הבוי"ת שלא כעס בכל אותן הימים, והוא שדרשו שם בגמ' למען דעת צדקות ד', דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט ח''ו ע"כ בגמ' שם, ולכאורה צ"ב דאם זה הי' כל כחו של בלעם, א"כ למה א"ל השי"ת לא תלך עמהם, וגם מה זה שאמה"כ ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' את הקללה לברכה, והלא בלא"ה לא הי' מקום חלות הקללה כלל, ונמנע ממנו היכולת לגמרי, כיון שלא הי' שעת זעם לפניו ית', גם צ"ב לאידך גיסא למה הוצרך השי"ת לשנות דבר התמידי, והלא הוא ית' כל יכול, ומה איכפת בקללתו אם השם יברך את עמו בשלום.

יח) איתא בגמ' ברכות הנ"ל ויודע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא הוי ידע, דעת עליון ידע, אלא שהי' יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס, ולכאורה עדיין קשה דהשתא דעת בהמתו לא ידע, ואיך נתגלה לו ידיעה זו לכוון אותה שעה, וגם זו היא השגה מדעת עליונה, ואמרו רז"ל בגמ' שם בריב"ל דלא אסתייעא לי' מילתא משמיא לכוון אותה השעה, ואותה הרשע ידע לכוון, ועדיין הקושיא במקומה עומדת דה"ה ק"ו מדעת בהמתו.

ולבאר הענין נקדים מ"ש ז"ל במס' חולין (דף ז' ע"ב) א"ר יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, ההיא איתתא דהות קא מיהדרא למישקל עפרא מתותי' כרעי' דר' חנינא, אמר לא שקולו לא מסתייעא מילתיך אין עוד מלבדו כתיב, והא''ר יוחנן כשפים מכחישין פמליא של מעלה, ומשני שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' עכ"ד הגמ' שם, ויתבאר הענין בהקדם מה שהסביר הרמב"ן ז"ל ענין הכשפים (בפ' שופטים) וז"ל כי הבוי"ת כאשר ברא הכל, עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עלי' בכוכבים ומזלות, לפי הנהגתם ומבטם בהם וכו', ועשה עוד על הכוכבים ומזלות מנהיגים, מלאכים ושרים שהם נפש להם וכו', אבל הי' מנפלאותיו העצומים ששם בכח המנהיגים העליונים, דרכי תמורות וכוחות להמיר אשר למטה מהם וכו', וזהו סוד הכשפים וכוחם שאמרז"ל שמכחישין פמליא של מעלה, שיש בכוחם לשלוט על המלאכים מנהיגי המזלות, ויולידו שינוים כרצונם בהם עכת"ד ז"ל, ופירשתי בזה משפרש"י ז"ל (בפ' וישלח) עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי וכו', ויהי לי שור וחמור, אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות אביך וכו', שהרי לא נתקיימה בי, ורבו הדקדוקים דהיתכן שעשה ברכות יצחק פלסתר, וגם אחרי דכל הברכה זו היתה לו, היתכן שהקטין ברכת ד' ואמר שאינה לא מן השמים ולא מן הארץ, וגם שאמרז"ל שצאן נקרא גידולו מן הארץ, וגם מדוע שלח לו תרי"ג מצות שמרתי ומנפק"מ לעשו בזה, וגם הלשון אינך כדאי צ"ב דהול"ל אינו כדאי או איני כדאי.

ופרשתי דהנה לבן הי' מכשף גדול מאוד שאין כמוהו בעולם, ובתרגום יוב"ע כתב דלבן הארמי הוא בלעם, והגם דעפ"י חשבון סדר הדורות א"א לומר כן, שהרי אמרז"ל דהי' בלעם בן ל"ג שנה כשהרגו פנחס, ואם הי' לבן הרי הי' כבר זקן מופלג בימים ההם, ואפשר כוונת התרגום יוב"ע שהי' בלעם מנשמת וגלגול לבן, כדאיתא בילקוט ראובני בשם (עשרה מאמרות עיר'ש), עכ"פ היה כוחו גדול בכשפים, אמנם אעפ"כ לא הי' לו יכולת בכשפיו לשלוט על יעקב אבינו ועל מה שיש לו, שהרי כל כוחן של כשפין אינו אלא במה שהיא תחת שליטת מערכת השמים והארץ, וע"ז יש להם כח בהשרים המושלים עליהם כמ"ש הרמב"ן ז"ל, אבל יעקב אבינו כל ברכתו הי' מבחי' עליונה מהשי"ת לבדו ולמעלה משליטת שרי מעלה, ובבחי' זו אין שליטת כשפים כלל, דאין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יובן מ''ש ז"ל שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', ופרש''י (בסנהדרין דף ס"ז) דמשמיא מסרי נפשייהו לאצולי', ואפשר הכוונה דעל כי נפיש זכותי' טובא, אינו מושפע ומושגח תחת שליטת השרי מעלה, אלא בהשגחה נפלאה מהבוי"ת לבדו, ובמקום ובחי' גבוה כזו אין יכולת הכשפים לשלוט שם, דאין עוד מלבדו כתיב, ואפשר שזה ששלח יעקב לעשו, שכל זה אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, ור''ל שאינו מושפע ע"י מערכת השמים והארץ ולא תחת שליטת שרי מעלה, וע"כ לא יכול לבן לשלוט עליו בכח כשפיו, וז"ש לו אינך כדאי לשנוא אותי על הברכות, שגם אתה לא יהא בכוחך להרע לי, שכל הברכות אינו לא מן השמים ולא מן הארץ, ואני מושגח מהבוי"ת ית' לבדו, ואין שם שליטת כח הרע יכול לפעול ולהזיק כלל, וע''כ שלח לו תרי"ג מצות שמרתי, דע"כ זכיתי לזה, וע''ד שאמרז"ל בר' חנינא דנפיש זכותי' טובא.

ועתה נבוא לעניננו דאיתא בילקוט ראובני בשם מדרש הנעלם עה"פ וישלח מלאכים אל בלעם, ואח"כ כתיב וילכו זקני מואב וגו' ולא כתיב וילכו המלאכים, וכו', אלא בלק ראה מדריגת ישראל, וראה י"ב מלאכים סובבים הכסא הכבוד נגד י"ב שבטים, וחשב שישראל מסורים לאותן מלאכים, ורצה לפעול הכישוף באותן המלאכים, כתב ושלח שם אותן המלאכים לבלעם כדי שיוכל לעשות חרשין, וזהו וישלח מלאכים אל בלעם, אבל טעה בדבר כי ישראל תחת הקב"ה מסורין עכ"ל המדרש הנעלם, ואיתא ברות רבה (פר' ה' ס"ד) א''ר אבון שמענו שיש כנפים לארץ וכו', וכנפים לשמש וכו' וכנפים לחיות, וכנפים לכרובים וכו' וכנפים לשרפים וכו', בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים, וכמה גדול כחה של צדקה וכו', שאין חסין לא בצל כנפי שחר ולא בצל כנפי ארץ, ולא בצל כנפי שרפים וחיות וכו' אלא בצל מי שאמר והי' העולם, שנא' (תהלים ל"ו) ובצל כנפיך יחסיון, והכוונה דאלו שהם מושפעים מכוחות מערכת השמים והארץ או ע"י שרי מעלה, עדיין שליטת כח הכשפים עליהם, אבל צדיקים בצל כנפיך יחסיון אין עוד מלבדו ולא יוכלו הכשפים לשלוט עליהם.

יהי' איך שיהי' כל כוחם של בלק ובלעם הי' ע"י כשפים, כמבואר בזוה"ק (פ' בחקתי) שהי' כוחות שניהם משותפים בעובדא ובמלולי, שבלעם הי' כחו במלולי ובלק בעובדא עיי"ש, אבל לגודל זכותם של ישראל דור המדבר דור דיעה, וזכותו של משרע"ה שהי' עמהם, לא הי' יכולים לשלוט עליהם בכח כשפיהם, כמ"ש לעיל דהי' כוחם וזכותם מהקב"ה לבדו, למעלה משליטת שרי מעלה, וע"כ ידע בלעם שאין יכול לפעול ולהרע לישראל בכח כשפיו, אלא שהתחכם לכוון אותו רגע שהקב"ה כועס, ואמה"כ ולפני זעמו מי יעמוד, וחשב שבעידן רוגזא בשעה שהדין שולט לא יספיק זכיותיהם, וכמ"ש ז"ל במדרש שאם יעמוד הקב"ה בדין עם אברהם יצחק ויעקב לא יוכלו לעמוד.

ופירשתי מ"ש ז"ל (בגמ' ר''ה י"ז ע"ב) ד' ד' כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא, ועיין ברא"ש (שם) שדקדק דקודם שיחטא למה נצרכו למדת הרחמים עיי"ש, ופרשתי דאלולי מדת הרחמים א''א לבחי' זו דקודם שיחטא, דאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אלא ע"י מדת הרחמים, הקב''ה מעביר ראשון ראשון, ועי''ז אפשר שיהי' בחי' זו דקודם שיחטא, ועכ"פ רצה לכוון אותו רגע שהקב"ה כועס, ואז יהי' יכול ח"ו לשלוט עליהם בכח כשפיו, ומעתה הי' צריך בלעם לשניהם, שהי' נצרך לכח כשפים, ובזה לבדו לא הי' יכול להם כי הי' זכותם רב כנ"ל, אלא שהוצרך עוד לכוון אותו רגע שהקב"ה כועס, ומסתמא מה שידע לכוין אותו הרגע, ג"כ בכח כשפיו הנ"ל ידיעה זו.

ומעתה יתורץ (קושיא י"א הנ''ל) שהי"ל גנות גדולה כמ"ש לו יש חרב בידי וגו' שלצד ישראל שהי' זכותם רב הוצרך לכוון אותו רגע כנ"ל, אבל נגד בהמתו הי' יכול לפעול בכשפים לבד, וזה הי"ל בושה גדולה, שאין כחו מספיק להרוג את הבהמה והוצרך לחרב להרוג אותה, א"כ איך יכול לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס, שהרי ידיעה זו ג''כ רק בכח הכשפים כנ''ל, ומה שנמנע ממנו הכח הזה להמית את בהמתו בכח כשפיו, אפשר שג"ז הי' מן הנסים שנעשו אז כפתיחת פי האתון, ויגל ד' את עיני בלעם ויעמוד מלאך ד' במשעול הכרמים, וכ"ז הי' לטובתן ולהצלתן של ישראל, ולכך נעשו נסים הללו, וע''כ נטלו ממנו כח הכשפים, ומן השמים מנעוהו שלא יוכל לעשות כלום בכשפיו, וכ"ז הי' לטובתן של ישראל, כדי שיתפרסם בחי' הנס.

והנה כדי להבין קצת פליאה העצומה איך ירדו פלאים כ"כ דור המדבר דור דעה, שנכשלו בדבר בלעם מספר רב מבני ישראל, שחוץ מכ"ד אלף שמתו במגיפה, אמה"כ עוד הרגו איש את אנשיו הנצמדים לבעל פעור, וכתב רש"י ז"ל דכאו"א מדייני ישראל הי' הורג שנים, ודייני ישראל היו ח' רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין עכ"ל רש"י ז''ל, וכתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מי"ז אלף רבוא, שהוא רובע ישראל וחלילה וכו', ואח''כ כתב ויתכן שתהי' כוונת האגדה הנזכרת לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה יותר מחמש עשרה רבוא, שהיו החוטאים רבים, אבל חסך עליהם ענין פנחס וכו' עייש"ד, עכ''פ איך יתכן שנכשלו עם רב מישראל בחטא גדול כזה, וכל הענין הפלא ופלא, ונראה לומר שכ''ז הי' מכוחות הכשפים שהשליט עליהם בכח כשפיו וכוחות הסט"א, לשנות טבעותם ולהגביר עליהם כוחות הסט"א, כמ"ש היע"ד שיש בכוחות הכשפים למנוע ההשפעה ממקומות רבים ולהמשיכם במקום א' כפי רצונם, וכ"ז ע"י שלטונם במערכת השמים, וע"ד שאמרז''ל כשפים מכחישין פמליא של מעלה, ואפשר שעד"ז הגביר והמשיך עליהם כוחות התאוה ע"י כשפיו, ואלולי כן לא הי' יכול להם להביאם לידי כך, וראיתי מ"ש הרמב"ן ז"ל שמה שנכשלו ישראל לא הי' מכוחות היצר של זימה שרגיל ומצוי באנשים ונשים מנעוריהם בטבעם, אלא שהי' בעצת בלעם, ולכאורה אינו מובן דבפשטות כפי המבואר בדברי חז"ל הי' עצתו ג''כ ע''ד לגרות בהן יצה"ר של זימה, כמ''ש ערומות פגעו בהן, וילדה בחוץ והשקיתה לו יין עד שבערה בו היצה"ר, וצ"ב דברי הרמב''ן ז"ל.

אמנם נראה דכוחות היצר וכוחות התאוה שהם מוטבעים בטבע אנושי, היו ישראל שבאותו הדור מתגברים עליהם לרוב קדושתן, ולא הי' שולט בהם כלל, וגם במצרים היו כל ישראל גדורים בעריות כמשארז"ל, והתגברו על כוחות התאוה והזימה, אלא שבאו אלו בלעם ובלק בכח כשפיהם, שבלעם הי' כחו גדול במילולי ובלק בעובדוי כמ"ש בזוה"ק הנ"ל, ובצירוף שניהם הי' כוחם גדול על כל המכשפים שבעולם, והם המשיכו עליהם כוחות התאוה וכוחות הזימה שאינם בטבעי האדם אלא למעלה מהם, וע"כ לא הי' בכוחם להתגבר על זה, ורק יחידי סגולה עמדו בנסיון והתגברו נגד התגברות הקשה, אבל חלק גדול מישראל נכשלו ר"ל, ולא יכלו להתגבר נגד כוחות אלו שהיו למעלה מטבע אנושי, וזשה"כ הן הנה היו בדבר בלעם, ודקדק הכתוב לומר בדבר בלעם, כי כחו של בלעם בכשפים הי' במילולי כדאיתא בזוה"ק, ובכח זה המשיך התגברות הנורא וגרם להכשילם, ובלעם עצמו הי' רודף אחר הזימה מאוד כמארז"ל שבא על אתונו, ובכח מעשיו ובכח כשפיהם בראו והקהילו מזיקים ומחבלים ומלאכים שחורים, שעל ידם הגבירו כוחות הטומאה, ואלו המזיקים היו מסייעים להחטיא את ישראל, ואמרז"ל במס' ברכות (דף ה' ע"א) הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי, מבואר דהמזיקין בכוחם להביא עייפות וחולשא ביראי ה' ות"ח, ועל ידיהם נחלש כח ההתגברות לנגד היצה"ר.

ונקדים מ"ד במדרש רבה (הובא ברש''י ז"ל) הן עם כלביא יקום, עומדין משינתן כאריות וחוטפין ק''ש וממליכין להקב"ה וכו', ומפליגין לד"א ולמשא ומתן, אם נתקל א' מהם או אם מחבלין באין ליגע בא' מהן ממליך להקב"ה וכו', וכשהוא אומר ד' אחד נאכלין המחבלין מפניו וכו' ובורחין, והוא נסמך בקריאת שמע משומרי יום לשומרי הלילה וכו', מבואר דהסגולה להנצל ממחבלים ומזיקים הוא ע"י ק"ש דוקא, ומבואר מדברי המדרש דבלעם בעצמו אמר כן שזהו עצה להנצל מכח כשפים, ומפורשי המדרש הביאו ראיה מדברי הגמ' (ברכות דף ו' ע"א) כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו, ופרש"י להרוג את המזיקין, ואפשר שזה הכוונה מ"ש הכהן המשיח שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, ופרש"י אפי' אין בכם אלא זכות שאתם אומרים שמע ישראל אתם כדאי להנצל, דהק"ש מסוגל לזה להנצל מיד המחבלים ומזיקים.

ובזה יבואר דברי התרגום יוב"ע והמה בוכים פתח אוהל מועד, ואינון בכיין וקריין שמע, שהיו בוכין על שנכשלו בעבירה גדולת כזו, והשיגו שכ"ז חוץ לדרך הטבע, וע"י כח הכשפים ומזיקין שנמשך עליהם ע"י בלעם ובלק, וגם בזמרי בן סלוא שהי' שלומיאל בן צורישדי והוא שאול בן הכנענית, שהי' עוד בימי יעקב אבינו מהשבעים נפש שירדו למצרים, והי' זקן המופלג שבדור ההוא, ובדרך הטבע א"א להבין איך נכשל כ"כ, שהי' זקן וצדיק ונשיא ישראל, ואפשר שהי' טעות שראה והשיג הגלגולים, כמבואר בילקוט הראובני שנתגלגל אח"כ בר''ע ונשא את כזבי שהיתה אשת טורנוסרופס, ואפשר שטעה וחשב שכבר הגיע זמנה, ועכ"פ הי' ע"י אחיזת עינים וכח כשפים, שיש בכוחם להתגבר ולהביא לידי טעות גם אנשים גדולים וצדיקים, כמו שמצינו אצל אחאב שגם נביאו האמת טעו ע"י דמיונות שוא ורוחו של נבות, יהי' איך שיהי' כל כוחו של בלעם הי' ע"י כשפים ומזיקין, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שלא הי' יצה"ר של זימה הרגיל באנשים ונשיה מטבעם, אלא כוחות היוצאים מגדר הרגילות, וע"כ היו יראים ומתפחדים גם הצדיקים ממנה, וז"ש התרגום יוב"ע ואינון בכיין וקריין ק''ש, כדי שיצולו ממחבלים וממזיקין ומכוחות הסט"א, שכל ההתגברות הזה הי' ע"י כוחות המזיקין והכשפים.

ואפשר להבין קישור הענין מה שהביא בזוה"ק כל הענין של בלק ובלעם (בפ' בחקתי) והכי איתא שם והכי אוליפנא כל מה דבעי בר נש בההוא עלמא בפולחנא דקוב"ה בעי לאתערא בעובדא דלתתא וכו', ובמלה דפומא תלייא עובדא וכו', וכמה דבעינן לאתערא קדושה עילאה בעובדא ובמלה, הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא בעיין לאתערא סטרא דילהון בעובדא ובמלה דפומא וכו', וזה לעומת זה גם הסט"א כוחותם בעובדא ובמלולי, ומעתה נבין קישור הענין אל הפסוק אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ולכאורה הוא לשון מכופל ויתרון, אחרי שכבר אמר אם בחקתי תלכו וכפרש"י שתהיו עמלים בתורה, ואת מצותי תשמרו דהיינו עשי', למה כפל עוד לומר ועשיתם אותה, וע"כ דייקו מזה בזוה"ק שצריך לקיים בעובדא ובמילולי, דאע"פ שאמרז''ל כל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה, וא''כ אפשר לבוא לידי שמירת המצות בדיבור לבד, אבל מ''מ הזהיר הכתוב ועשיתם אותם שצריך לקיימן בעובדא ובמילולי, וע"כ הביאו הזוה''ק ראי' מבלק ובלעם, דעל שהי' כוחם בעובדא ובמילולי, ע''כ יכלו להתגבר בכוחות למעלה מן הטבע.

ועתה נבוא אל הביאור דאיתא במדרש וירא בלק, שראה אותן הכ"ד אלף שיפלו ע"י ובעצתם, וכ"כ רש"י ז"ל ויקחהו מול בית פעור הנשקף על פני הישימון, שראה שעתידים ישראל ליפול ולהכשל ע"ד הפעור, ונבאים ואינם יודעים מה נבאים, ואפשר שזה כוונת הזוה"ק שראה במשקופי דחכמתא, וע"כ צירף עמו את בלעם שבכח כשפיהם רצו להכשיל את ישראל. וז"ש וקסמים בידם סימן זה הי' בידם של זקני מדין, שכיון שאמר לינו פה הלילה אמרו אין בו תקוה, שבאמת לא נצמח מזה שום טובה למדין, שאח"ז מיד נצטוו ישראל צרור את המדינים והכיתם אותם, כי צוררים המה לכם בנכליהם וגו', וראו והשיגו בכח כשפיהם שלא יוכלו לשלוט עליהם לקללם ולאבדם, ורק להכשילם בעצתו הרע, וסופם לנקום ממדין עבור זה, וע''כ כיון שא''ל כאשר ידבר ד' אלי אמרו אין בו תקוה, כי לא ראו בזה שום תועלת, וכמשארז''ל במס' סנהדרין שאמרו זקני מדין כי בודאי לא ירשהו הקב"ה לקללם דכלום יש אב שונא את בנו, וגם הם השיגו שיעלה בידם להכשילם בבנות מואב, אבל ראו ג"כ בכח כשפיהם שישולם להם עבור רעתם כפל כפלים, וע''כ הלכו להם זקני מדין, אבל זקני מואב נשארו, כי ידעו שלא יוכלו ישראל להרע למואב מיד בשביל הב' פרידות טובות שעתידין לצאת מהן, וכמבואר במד"ר שרצה משרע"ה לדון ק"ו, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב נאמר בהם צרור את המדינים, מואבים עצמן לא כ"ש, וא"ל הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, ב' פרידות טובות אני עתיד להוציא מהם וכו', ועכ"פ זקני מואב ראו והשיגו שלא יאונה להם רעה מיד, ויהרגו על ידם כ"ד אלף מישראל, ולא יענשו לפי שעה ומיד.

ובזה יבואר מה שפרש"י ז"ל וקסמים בידם שהוליכו כלי תשמישם עמהם, ועי"ז ידעו והשיגו שאין בו תועלת, ואפשר שע''כ הוליכו קסמיהם עמהם, ולא סמכו על קסמיו של בלעם, כי אולי לא יגלה להם דבר זה שהוא נגד רצונו וטובתו, או אפשר שהי' קסמיהם בעובדא מה שלא הי' בכח קסמיו של בלעם, דלא הי' כחו אלא במילולי, ועי"ז ידעו והשיגו שאין בו תועלת, ושהקב''ה לא יסכים לקלל את ישראל, וממה שיכשילם בבנות מואב לא יהי' להם תועלת מזה, כי ינקמו ישראל מהם מיד, אבל ממואב ינקמו ישראל רק לעתיד, והרשעים האלו לא השגיחו על עונש העתיד, ולא מנעו מעשות הרע אף שראו והשיגו שיגדל עונשם לעתיד, וכמו"כ מבואר ב

רבינו בחיי@44 (פ' מקץ) בשם פורקי היכלות שהתרו את הסז,מ בעונשים קשים ומרים על שהכין גזירת עשרה הרוגי מלכות, וקבל עליו הכל, ולעתיד יגדיל ענשו עוד יותר עבור זה, וע''כ שרי מואב נשארו אבל זקני מדין הלכו להם, כי ראו שיקבלו ענשם מיד.

ובזה יתבארו הדקדוקים שבפסוק איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, (עיין קושיא ר'ג) דבלק מלך מואב השיג ג"כ, שינקמו ישראל ממואבים לעתיד, עבור רעתם שהכשילם בעצת בלעם, וחשש בלעם פן לא יקבל עצתו מיראת עונשם, וז"ש לו דאשר יעשה העם הזה לעמך יהי' באחרית הימים, וא"צ לחוש על זמן רחוק כזה, והבטיחו שלא ינקמו ממואבים מיד אלא באחרית הימים, והרשעים הללו לא חשו על מה שיהי' באחרית הימים, וא"ש לפי"ד רש"י ז"ל דאע"ג דהם ב' דברים נפרדים, מ"מ יש קישור לשניהם, והוא השלמה למ"ש איעצך שנתן לו עצה רעה ונבערה, ולמען יקבל ממנו ולא ירא מעונש המעותד לבוא על עמו, ע''כ הבטיחו שעונש זו לא יהי' אלא באחרית הימים.

ומ"ש בגמ' סנהדרין (עיין קושיא י"ד), אפשר דאין כאן מדרשות חלוקות, וגם בגמ' ס"ל דאשר יעשה העם הזה לעמך וגו', הכוונה ג"כ שעתידים ישראל להרע למואב באחרית הימים וכפרש"י ז"ל, אלא שלכאורה לפי פי' רש"י ז"ל והמפרשים יקשה דאיעצך אין לו פי', דסתם הכתוב ולא פירש מהו העצה, ואפשר דע"כ ס"ל לגמרא דאשר יעשה העם הזה לעמך קאי אלפניו ולאחריו, וכמ''ש התוס' בב"מ בריש פרק איזהו נשך, את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ודרשו בגמ' שם את כספך לא תתן בנשך ובמרבית, ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך, וכתבו התוס' דבכ''מ דרשינן הכי, ורק היכא דמשמעות הכתוב מורה להיפוך עיי"ש, וכמו''כ הכא הכריחו חז"ל בגמרא, דא"א לחלק הכתוב לגמרי דא"כ איעצך אין לו הבנה כנ"ל, דסתם הכתוב ולא פי' העצה מהו, ועכ"ח דאשר יעשה העם הזה לעמך, קאי ג"כ על תחלת הפסוק דאיעצך שהוא עצת הזימה, ועוד נדרש הפסוק לאחריו אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, שעתידים ישראל להרע למואב באחרית הימים, וזה ג''כ השלמה על העצה שנתן להם בתחלה כמו שפירשנו לעיל, וע"ז הקשו בגמ' דאיך יתכן לדרשו גם על איעצך דרישא, דא"כ הול''ל אשר יעשה עמך לעם הזה ותירצו כאדם התולה קללתו באחרים עיי"ש, ויובן שפיר שיטת הגמ', ומ"ש הכתוב באחרית הימים א''ש אף לדברי הגמרא.

ועתה נבוא לבאר הכתוב ויחר אף אלקים כי הולך הוא, וחידוש מה שנתקשו בזה המפרשים (עיין קושיא י') ובמד"ר ובתנחומא נתבאר הענין היטב, ול"ק כלל קושיתם, והכי איתא במדרשים אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם, מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, שמתחלה נאמר לו לא תלך עמהם, כיון שהעיז פניו להלך עמהם הלך, שכן כתיב בו ויחר אף אלקים כי הולך הוא, א"ל הקב"ה איני חפץ באיבודן של רשעים, הואיל ואת רוצה ליאבד מן העולם קום לך אתם, וכתיב ואך את הדבר ללמדך שבהתראה הלך עכ"ל המדרש, עכ"פ מבואר שמעולם לא הסכימו מן השמים ולא הרשהו לילך, ומה שאמר הכתוב קום לך אתם נאמר לו בתורת התראה, שאם רצונך ליאבד מן העולם קום לך אתם, ותיאבד עמהם, ואעפ''כ קבל עליו לגודל רשעתו, ומעתה אין כאן סתירה במקראות, ולא שנוי רצון לפניו ית', אמנם בלעם הרשע אעפ"י שהתרו בו מן השמים, שלא ינתן לו רשות לקלל את ישראל, מ"מ חשב שע"י שיחטיא את ישראל בעצתו, יעלה חימה ח"ו עליהם ואח"ז יסכימו ח''ו על קללתם, וזה יתפרש במ"ש רש"י ז"ל ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, על כרחך אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואעפ"כ וילך בלעם אמר שמא אפתנו ויתרצה, ור"ל שחשב במזימתו הרעה, שע"י שיחטיאם יעלה עליהם מדת הרוגז, ואולי יסכים הקב"ה לקללתם, וא"ש משה"כ ויחר אף אלקים כי הולך הוא, כי מעולם לא הרשהו הקב"ה לילך, וגלוי וידוע לפניו ית' כוונתו הרעה שרצונו להחטיאם, אלא שלא מנעו הבחירה מאתו, דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, עכ"פ לא הי' בזה שינוי רצון ח"ו, ול"ק קושית המפרשים.

ובזוה"ק (פ' בחקותי) מבואר יותר שלא דיבר הקב''ה עם אותו הרשע ולא הרשהו לילך, ומשה''כ ויבא אלקים אל בלעם לילה וגו' קום לך אתם, דא שמא דע"ז, וע"ז נקרא אלהים אחרים, ואלין ממנין דכשפים דהוי עסוק עמהן, בכללא דאלהים אחרים אינון, ומ"ש בלעם כאשר ידבר ה' אלי, ושם הוי' הוא שם העצם להבוי"ת לבדו, ההוא רשע קח משבח גרמי', והתפאר כן לפני שרי מואב, אבל לא הי' האמת כדבריו שלא דבר עמו השי"ת, דבר אחר כאשר ידבר ד' אלי ע"י ההוא שליחא דסט"א, והשליח מהסט"א דיבר עמו, אלא דבשעתא דבריך את ישראל כתיב, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, ושביק גרמי' מכל נחשים דעלמא ולא אסתכל בהו, וניתנה לו הברכה בפיו ע"י רסן ודבר המפסיק, וע"ד כתיב כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל עיי''ש בזוה"ק.

ולפי"ז אין כאן סתירה ושנוי רצון כלל, דמתחלה כשנאמר לו קום לך אתם, הי' הדיבור הזה מהסט"א להטעותו, והשי"ת לא הרשהו מעולם להלוך עמהם, ומ"ש בתחלה לא תלך עמהם נאמרה ג"כ בשליחות הסט"א, דלפי שאין הקב"ה חפץ באיבודן של רשעים, ע"כ מנע השי"ת מהם, ולא נתן להם רשות להסכים, ואחר שהעיז פניו להלוך לא מנע ממנו הבחירה, ונאמר לו בשליחות הסט"א קום לך אתם, דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואעפ"כ התרו בו שהולך לאבדון, וקבל עליו לגודל רשעתו, וז"פ בגמ' שכיון שא"ל כאשר ידבר ה' אלי, אמרו זקני מדין אין בו תקוה, שהבחינו בקסמיהם אשר בידם, שאין אמת בדבריו אלא משקר ותולה בדבר ה', ולא דיבר השי"ת עמו, ולא ירשוהו מן השמים לקלל את ישראל, דכלום יש אב שונא את בנו, אלא שהסט"א מדבר עמו להטעותו, וע"כ אמרו שאין בו תקוה, ולא יעלה בידו להרע לישראל, ובזה מבואר הענין קצת.

עכ"פ בלעם ניסה באופנים שונים להרע לישראל, מתחלה רצה לקללם ולשלוט עליהם בכח כשפיו, אבל לא יכול להם לפי שבחינתם למעלה ממערכת השמים, ודבוקים בשורשם בבוי"ת, ואין כשפים שולט בהם דאין עוד מלבדו כתיב, ועוד חשב לכוון השעה שהקב"ה כועס כנ"ל, דלפני זעמו מי יעמוד, ואולי יתמעטו זכיותיהם, ואז יכול לשלוט בהם לקללם בכח כשפיו, אבל צדקה עשה ה' עם ישראל שלא כעס בכל אותן הימים, כמו שדרשו חז"ל מהפסוק למען דעת צדקות ה' כנ"ל, וכשראה שג"ז לא עלתה בידו חשב להחטיאם בזימה, וכ"ז בכח כשפיו כנ"ל, ועי"ז יעלה עליהם חרון אף ח"ו, ויסכים הקב"ה לקללם ח"ו, וע''כ א''ל הקב"ה לא תלך עמהם ולא הסכים ית' על ההליכה, אע''פ שהי' נמנע הקללה מאתו בלא"ה, שהרי לא כעס השם בכל אותן הימים, ומתורץ בזה קושיא י"ז.

ומ"ש א"כ אקללם במקומי (עיין קושיא ח') אפ"ל דהנה שלימות פעולת הכשפים הי' רק כשהיו יחדיו בלק ובלעם, כמבואר בזוה"ק דזה במילולי וזה בעובדא וחשב בלעם שאין הקב"ה מסכים לקלל את ישראל עם בלק יחדיו, שכוחם משותף וחזק בכשפים, וע"כ כשא"ל לא תלך עמהם, חשב שרק עמהם הי' הקפידא, ואמר א"כ אקללם במקומי, אבל גם על זה לא הסכים הקב''ה, וא"ל לא תאור את העם, א"ל א"כ אברכם ואפשר הכוונה עפימ"ד בירושלמי, ואברכה מברכיך שאפי' עכו"ם המברך את ישראל מתברך, ואפשר שחשב בלעם לברכם ע"ד כך שיתוסף עי"ז זכותו, ובזה הכח יוכל אח"כ להרע לישראל, ולא הסכים הקב"ה וא"ל כי ברוך הוא, א"צ לברכתך, ויובן עפימ"ש האוהחה"ק בפ' קרח אל תפן אל מנחתם, ופרש"י בשם המדרש שאמר משרע"ה יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו, וכתב האוהחה"ק כבר קדם לנו שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' וברי' ואפי' של רשעים, צא ולמד מפסיעתו של נ''נ הרשע, אשר ע''כ חש משרע"ה, שתעמוד להם זכות איזה מצוה שבידם, ויוכלו עי"ז להוסיף ברשעתם וכו', ובזה יבואר ענין המשל שהביא רש"י בשם המדרש משל לצרעה וכו', לא מדובשך ולא מעוקצך, ולכאורה אינו מענין המשל, שהרי רצה בלעם לברך בלבד, אמנם ע"י ברכות אלו רצה להגדיל כוחו וזכותו, כדי להרע להם לישראל וא"ש ענין המשל, ובאמת בלא"ה לא הי' לו שום זכות על ברכותיו, דבתוהא על הראשונות לא יזכרו לו מעשיו הטובים, והוא הי' כוונתו להרע ולקללה, ונהפכה לו לעונש, אלא שהשי"ת א"ל מתחלה שאינו חפץ בברכותיו, כי ברוך הוא כנ"ל.

ועתה נבוא לבאר הדקדוקים בפסוקי הפרשה שהתחלנו בהם, ונקדים מ"ש הח"ס זלל"ה וירא בלק וגו' את אשר עשה ישראל לאמורי, בהקדם מ''ש הרמב''ן ז''ל (פ' ויחי) עה''פ אשר לקחתי מיד האמורי, ועי"ז נכבשה הארץ לפני בניו, כמו פועל דמיוני ברוה"ק, וירה חצים ושלף חרבו נגד ארץ האמורי, ועי"ז היתה נכבשה הארץ לפני בניו, כמו שעשה אלישע גבי יהורם בן אחאב נגד ארמיים עכת"ד הרמב"ן ז"ל עיי"ש, ופי' בזה הח"ס זלל"ה, וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ישראל סבא, שכבר הכין יעקב אבינו ע"ה בכח קדושתו נצחון מלחמה זו, להיות נוחה ליכבש לבניו עיי"ש לדרכו, ובזה אפ"ל מ"ש ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, שהי' מתיירא אפי' ממדריגת העם שהוא מדריגה שפילה, אמנם יראתו הי' מכוחו של יעקב אבינו ע"ה כי רב הוא, וכי רב הוא חוזר על ישראל סבא שבראש הפסוק, וכמ"ש בזוה"ק דישראל הוי רב באתר עשו, דכתיב בי' ורב יעבוד צעיר וכו', וע"ד כי רב הוא באתר דרב בוכרא קדישא, דכתיב בני בכורי ישראל וכו' עכ"ל הזוה"ק, ומזה הי' יראתו של מואב, מכחו של יעקב אבינו, וא"ש מה ששינה לומר ישראל ואח"כ העם, שמ"ש ישראל קאי על ישראל סבא, ומ''ש העם קאי על בני ישראל, וחזר לומר כי רב הוא על כוחו של ישראל סבא כנ"ל, שיראתו מן העם הי' מכוחו של יעקב אבינו ע"ה, ובזה יתורצו הקושיות ב' ג' וד' עיין לעיל.

ויקץ מואב מפני בני ישראל ופרש"י קצו בחייהם, ואפשר שיראתם הי' על לעתיד, ונקדים לפרש המדרש הנ"ל (בקושיא י"ב) או מי יחי' משמו א-ל הה"ד וסלחת לעוני כי רב הוא, דהנה בתרגום יוב"ע פי' הפסוק וי מאן יתקיים בזמן דיתגלי מימרא דהשם, למיתן אגר טב לצדיקיא, ולמתפרעא מן רשיעיא וכו', ואמרז"ל שהרשעים יקומו בתחי', ויראו גמול הצדיקים ועונש הרשעים, ואלה יקומו לחיי עולם ואלה לחרפות והיו דיראון לכל בשר, והנה איך ובאיזה כח יזכו ישראל ביום הדין הגדול והנורא, אמנם יתקיימו בזכותו של יעקב אבינו עפי"מ שפירשתי דברי המדרש שוחר טוב (הובא בתפלה למשה מק"ז זלל''ה תהלים י"ד) בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, יגל אברהם ישמח יצחק לא נאמר, רק יגל יעקב ישמח ישראל, אר"ש לפי שאם חטאו ישראל יעקב מרגיש במערת המכפלה, לכן כשבא שמחה על ישראל ישמח יעקב ביותר עכ"ד המדרש, והנה הא גופא טעמא בעי, למה יעקב מרגיש יותר משאר האבות, ופירשתי דהנה במס' ברכות (דף י"ח) שקלי וטרי בגמ' אם המתים יודעים ומרגישים בצערא דחיי אי לא, ומשמע בגמ' שם דאפי' למ"ד דידעי, היינו רק ע"י שמודיעין להם, והביאו ראי' ממה שא"ל הקב"ה למשה, לך אמור לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם, ואי ס"ד דלא ידעי כי א"ל מאי הוי עיי"ש, אבל ביעקב אבינו אמרז"ל דלא מת, וע"כ הוא מרגיש תיכף בצער דישראל יותר משאר האבות הקדושים, וירגיש גם בשמחתן בבוא ישועת ישראל בב''א.

ויבואר בזה דברי המד"ר בפ' ויחי (פ' צ"ח ס"ג) שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב''ה, כך אין בלבנו וכו' אלא ה' אלקינו ה' אחד וכו', והוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שצוויתנו, עדיין הוא נוהג בנו ה' אלקינו ה' אחד עכ"ד המדרש, וכתב היפ"ת דאתי' הא כמ"ד דהמתים ידעי מה שנעשה בין החיים עיי''ש, ולדרכינו לא צריכנא להא, אלא כיון דיעקב אבינו לא מת, ע"כ יודע ומרגיש כל מה שנעשה עם ישראל יותר משאר אבות.

עכ"פ בזה יתפרש המדרש הנ"ל או מי יחי' משמו א-ל, ואיך נזכה ביום הדין כמו שפי' התרגום יוב''ע, ע''ז תירץ וסלחת לעוני כי רב הוא, בזכות יעקב אבינו שנקרא כי רב הוא כמ''ש בזוה"ק דהוא רב באתר עשו דכתיב בי' ורב יעבוד צעיר, ואפשר דבעוה"ז נקרא עשו רב, דשרו הוא הס"מ כוחו חזק מאוד בהתגברות הקליפה והסט"א, אבל לעתיד כשרוח הטומאה יעבור מן הארץ יהי' יעקב רב באתר דעשו.

ואפ"ל עוד וסלחת לעוני כי רב הכוונה על כוחות היצה''ר, דאמרז"ל במס' ברכות (ל"ב ע"א) אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל, חד דכתיב (מיכה ד') ואשר הרעותי, ופרש"י שאמר הקב"ה אני גרמתי להם שבראתי יצה"ר, וכו', וחד דכתיב (יחזקאל ל"ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו', עכ"פ לעתיד יהי' לימוד זכות גדול על ישראל, והקב"ה יצדיק אותם על עוונם, שלגודל התגברות ותקיפות היצר לא יכלו לעמוד בנסיונם, ואמרז"ל מניח את כל האומות ואינו מתגרה אלא בישראל, וכ''ז יהי' לימוד זכות לעתיד על ישראל, וז"ש במדרש או מי יחיה משמו א-ל, ואיך וזכו ישראל ביום הדין הגדול והנורא, ע"ז תירץ הה"ד וסלחתי לעוני כי רב הוא, כי היצה"ר רב וכוחו חזק מאוד, וזאת יהי' לימוד זכות גדול על ישראל.

ולדרכינו הנ"ל יתפרש הפסוק ויקץ מואב מפני בני ישראל, וקאי על העתיד וע"כ קראם בנ"י ולא העם, כי יראתם הי' לעתיד וקצו בחייהם, כמ"ש או מי יחי' משמו א-ל, וכמ"ש בתרגום יוב"ע ווי לחייביא דיחיו אז, דישראל יזכו ליום הדין, ויתקשר עם הפסוק דלעיל מני' כי רב הוא בזכותו של יעקב אבינו כנ''ל, וע"כ ויגר מואב מפני בני ישראל, ומזכותם הגדול שיהיה להם זכותו של יעקב אבינו כנ"ל. ובזה יל"פ מ"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו (עיין קושיא ו') דאיתא במד"ר ויחי (פ' צ"א ס"ב) שאמר יעקב לבניו האספו ואגידה וגו' הקבצו ושמעו וגו' אמר להון תהיו כלכון אסיפה אחת וכו', התקינו עצמכם לגאולה, מה כתיב אחריו ועשיתי אתכם לגוי אחד וגו' (יחזקאל ל"ז), ופי' היפ"ת שהראה להם יעקב אבינו את אשר יקרא אותם באחרית הימים בעקבתא דמשיחא, ולימדם על האחדות שע"י האסיפה יזכו לגאולה עיי"ש, וכאן הי' יראתו של מואב מכוחו של יעקב במה שאסף אותם, ופעל בזה כח לדורות שיתאספו באחדות, ובכח זה ישלטו באומות, וז"ש את כל סביבותינו דישלטו בכל העולם, כמ"ש ז"ל דאם ישראל באחדות אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, ואפ"ל בזה דברי התרגום יוב"ע, והמה בוכים פתח אוהל מועד, ואינון בכיין וקריין שמע (קושיא ט"ז) ואפשר דרצו לעורר כחו של יעקב אבינו שמרומז בק"ש כמ"ש במדרש הנ"ל, שמע ישראל ישראל סבא, והמה ראו והשיגו שנכשלו בבנות מואב ע"י כח וכשפים של בלק ובלעם, וע"כ הזכירו ועוררו כוחו של יעקב אבינו ע"ה, שזהו כח חזק המנגד להם כדי שינצלו מכח כשפיהם.

והנה איתא במדרש ילמדנו אראנו ולא עתה, א"ר יצחק משה אמר (דברים ל"ב) כי קרוב יום אידם וגו' (דברים ל') כי קרוב אליך הדבר מאוד, ובלעם אמר אראנו ולא עתה וכו', וכן ישעי' אמר (ישעי' י"ג) כי קרוב יום ד' וכו' עכ"ד המדרש, ביאור הענין שבלעם ראה בטובתן של ישראל רק לעתיד, אבל לא השיג שהבוכ"ע משגיח בהשגחה פרטיות על בנ''י אף בגודל ההסתרה, אבל משרע"ה אמר כי קרוב אליך הדבר מאוד, וכן ישעי' אמר כי קרוב יום ד', וקרובה ישועתו לבוא, ובכל עת ובכל זמן קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, והבוכ"ע יעזור שכבר הגענו לאחרית הימים, וכבר עברו הזמנים של לא קרוב ולא עתה, והקב"ה יזכור אותנו לרחמים, ונהי' מושגחים מהבוכ"ע, ונזכה להתדבק בבוית''ש בדרך האמת, ושלא נדחה ח"ו וננצל מכל רע, ונזכה לעשות רצון הבוב"ת בנחת ובשמחה, ונזכה לראות במהרה הישועה שלימה ואמיתית בהתרוממת קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר א

באופן אחר אפ"ל דקדוקים הנ"ל, בהעיר עוד משאה"כ עתה ילחכו הקהל וגו', יל"ד מה שהוסיף כאן מלת עתה, וידוע דבזמן הנוכח ידבר.

ב) הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ, פרש"י סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום, ויל"ד דלשון כיסה שייך לומר על דבר שלא נתבטל ממציאות, אלא שנתכסה מעין הרואה, אבל כאן שהרגום ואבדו לנצח, לא יוצדק לשון כסה והול"ל השמיד את עין הארץ.

ג) והוא יושב ממלי, התרגום פירשו והוא שרי מלקבלי, ר'ל שיושבים כנגדנו, ורש"י ז"ל פי' ממלי חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו בשם ד' כי אמילם, ויל"ד לב' הפירושים, דלפי' התרגום הול"ל והוא יושב למולי, גם לפרש''י עיקר חסר מן הספר, דלא נתבאר בכתוב אלא מלת כריתה, אבל היכן מרומז שרוצה להכריתני, ולכה"פ הול"ל לממלי.

ולבאר הענין נקדים מ"ש ז"ל (מגילה דף ו' ע"א) קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהם אל תאמן וכו', חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן, שנא' אמלאה החרבה (יחזקאל כ"ו) אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו, ר"נ בר יצחק אמר מהכא ולאום מלאום יאמץ וכו', ויתבאר הענין בהקדם מ"ש האוהחה"ק בפרשה זו עה"פ או מי יחיה משמו אל, וזלה''ק נ"ל עפ"י הקדמה מדברי הזוה"ק, כי סיבת גליות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה, אשר שם נתונים ביושב הארץ ההוא, והוא מה שרמזו בפסוק עת אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, פי' להרע לו לשולט עכו"ם, כי יתברר ממנו חלק הטוב, ויגמר בו חלק הרע שיש בכנגדו בנשלט, וכבר הקדמנו פעמים רבות כי בהעדר חלק הטוב מהאדם, זה הוא כליונו, כי הוא דבר המעמיד והמחיה אותו, כי בחר הרע מת תקרא, וזה פי' הכתוב לפי שקדם והזכיר שבות אשור וכו', שהם גולים בארצות אויביהם, אמר הכתוב אוי לאומות משומו קל וכו', שבשימת אלה בתוכם מי יחי' מהם, כי כ"מ ישוב ישראל שמה, הם מוציאים מהם כל ניצה"ק המעמידה והמחי' אותם וכו' עכלה"ק.

ונקדים עוד מ"ש הרמ"ע מפאנו זלל"ה עה"פ ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה ד' שמך לבדך וגו', ולכאורה אם יחפרו האומות ויאבדו ויתבטלו ממציאות, איך ידעו כי אתה ד' שמך לבדך, אמנם הכוונה כי בהעדר מהם חלק הטוב, והוא ניצוץ הקדוש המחי' אותם, עי"ז יאבדו וכאין וכאפס יהיו, ומשה"כ וידעו כי אתה ד' שמך לבדך, קאי על הניצה''ק שיצא מקרבם עיי"ש דה''ק, ובזה יבואר הגמ' מגילה הנ''ל, דאמלאה החרבה אם מליאה זו חרבה זו, חרבה קסרי מלאה ירושלים, ותליא זה בזה, כי חורבנה של צור הוא ע"י שיבררו ישראל מהם הניצה''ק המחר אותם, וידבקו ויתחברו בישראל ועי"ז יתוסף כוחם של ישראל בקדושה, וח''ו להיפך בחורבנה של ירושלים נשבו אצלם הניצה"ק, וז"ש לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.

ועתה נבוא לבאר הדקדוקים שבפרשה, וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ועפ"י פשוטו שראה מלחמת סיחון ועוג, שעמדו ישראל עליהם והרגום כפרש"י ז''ל, אולם עוד ראה בלק במשקופי דחכמתא (כדברי הזוה"ק) שע"י שהתגברו עליהם והרגום ביררו מהם כל הניצה''ק, כי זהו איבודם כנ"ל, וכ"ז ניתוסף לישראל ונתגברה כח קדושתם עי"ז, ע"כ ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, שנתרבה כוחם ע"י הריגת סיחון ועוג, ואפשר להבין מה ששינה הכתוב מישראל לעם, שבתחילה אמר אשר עשה ישראל לאמורי, דלא הי' בכוחם של הפשוטי העם להתגבר על סיחון ועוג ולהוציא בלעם מפיהם, וכ"ז נעשה ע"י ישראל הבני עלי', אבל עתה שניתוסף כח קדושתם היו מואב יריאים גם מפני העם ר"ל הפשוטי עם, וז"ש ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, שנתרבה וניתוסף כוחם ע"י מלחמת סיחון ועוג, ומעתה ל''ק קושית הרא"ם והגו"א דהול''ל וכי רב הוא (עיין קושיא ג'), ולדרכנו חד טעמא הוא דע"י שראה מה שעשה ישראל לאמורי, עי"ז הי' יראתם כי נתרבה כוחם וקדושתן כנ"ל.

והנה עיקר יראתם הי' על לעתיד, ואפשר כי חזו והשיגו בכח כשפיהם, כי לא יוכלו להם ישראל אלא לעתיד, כאשר ירשו קני קניזי וקדמוני שהוא עמון ומואב ואדום, ואמרי' במס' ב"ק (דף ל"ח) דבמואב נאמר אל תצר ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא אבל צעורי ואנגריא עביד בהו, וכתב רש"י ז"ל (בפ' דברים) דישראל היו מייראים אותם ונראים להם כשהם מזויינים, לפיכך כתיב ויגר מואב מפני העם, שהיו שוללים ובוזזים אותם עכ"ל, אבל מהריגה לא היו מתייראים עתה, אבל יראתם הי' על לעתיד, וז"ש ויקוצו מפני בני ישראל, ופרש"י קצו בחייהם ר"ל הניצוץ הקדוש המחי' אותם, מפני בני ישראל היינו דורות העתידים, וע''כ קראם כאן בני ישראל ר"ל בניהם אחריהם, וידעו כי לעתיד יטלו ישראל מהם כל הניצה"ק, וישארו ריק מהקדושה ויפסק חיותם, וע"כ קצו בחייהם מפני בני ישראל.

ומ''ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, דייקו לומר כאן מלת עתה, ר"ל דעכשיו בזמן הנוכח אין לישראל רשות ללחום עם מואב, ואין לנו לירא ממלחמה מצד עצמינו, אבל יראתם הי' שילחמו באומות אשר סביבותינו, ובזה יצירו לנו ויפסקו חיותינו, ואמרו תיבת הקהל להורות על כינוס ואחדות, דכוחן של ישראל גדול ע''י קבוצת קהל, ובאחדותם אין אומה ולשון שולטת בהם, וז"ש דבהקבץ ויקהל יחדיו, יוכלו לשלוט על כל האומות אשר סביבותינו, ובזה יובן מ"ש הנה כסה את עין הארץ, ופרש"י סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום עכ"ל, וכינו הריגתם בלשון כסה, עפימ"ש לעיל דעיקר הריגתם הי' ע"י שניטל מהם הניצה''ק המחי' אותם, וזה לא נתבטל ממציאות, ואדרבה נתעלה ונדבק בשורש הטוב בישראל, ומאופן הריגה כזה הי' יראתם של המואבים, ע"כ כינו להריגה זו בלשון כסה את עין הארץ, שנתכסה חיותם מעין רואה, אבל לא נתבטלה ממציאות.

ומעתה יבואר ב' הפירושים שבפסוק והוא יושב ממלי (עיין לעיל קושיא ג') ואפשר דשניהם בקנה א' עולים ויתיישבו הדקדוקים הנ"ל, והוא עפ"י הגמ' מגילה הנ''ל כשזה קם זה נופל, אם מליאה זו חרבה זו, ובזה יבואר פי' התרגום שר"ל שישראל יושבים כנגדנו, דעיקר התיישבות ישראל ושלותה ממה שהם כנגדנו, וע"כ כיון שהם מתיישבים ונוצחים קרובים הם להכריתני, דכשזה קם זה נופל, ושני הפירושים חדא נינהו והא' משלים לחבירו, ומזה הי' עיקר יראתם של המואבים, וא"ש מ"ש ממלי ולא למולי, כי עיקר כוחם וגבורתם הם ממלי מההתנגדות, דלא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכן להיפך.

ואפשר לפרש בזה משאה"כ ולא אבה ד' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ד' לך את הקללה לברכה, ולכאורה אם לא אבה השי"ת שמוע, בודאי לא הועילה קללתו כלל, ולמה הצורך להפוך אם לא חלו כלל, גם תיבת לך מיותר וצ"ב, ויובן לדרכנו שהגם שלא אבה ד' לשמוע אל בלעם, ולא חלה קללתו על ישראל, אבל ע"י שהפך השי"ת הקללה לברכה על ישראל, עי"ז יחולו הקללות על ראש שונאינו, דכשזה קם זה נופל, וזה שדייק הכתוב בתיבת לך, ויהפוך ד' לך את הקללה לברכה, אבל יחולו על שונאינו, גם עפי"מ דאיתא בזוה"ק דמדת הדין אינו חוזר בריקניא, ובלעם המשיך ועורר דינים עליהם כדי שיחולו קללתו, וכאשר הפכם ד' לברכה לישראל, אותו חמה החזירה השי"ת על ראש שונאינו, וכמ"ש ק"ז הישמח משה זלל''ה (בפ' בשלח) בפי' דברי הילקוט עה"פ והמים להם חמה עיי"ש.

מאמר ב

עוד אפ"ל דקדוקים הנ"ל, בהקדם דברי המד"ר (פ"כ ס"ו) א"ר אבא בר כהנא זה א' מג' שבדקן הקב"ה ומצא קרון של מי רגלים וכו', וכן בלעם הרשע א''ל הקב''ה מי האנשים האלה עמך, הי' צריך לומר רבש"ע הכל גלוי וידוע לפניך, ואין כל דבר נעלם ממך, ולי אתה שואל, אלא א"ל בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי, אמר הקב"ה הואיל וכך אתה מדבר לא תאור את העם, וצ''ב דמשמע דלולי זה הי' נותן לו רשות לקלל את ישראל ח"ו אתמהה.

ב)

גם דקדקו המפרשים במאמה''כ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, דאין לו קישור, והו"ל להזכירו אצל וירא בלא וגו'.

ואפ"ל בהקדם מה שהקשה האוהחה"ק (פ' לך) וכעי"ז הקשה הרא"ם ז"ל, עה''פ כי לא שלם עון האמורי עד הנה, דמוכח מזה שעון האמורי מעכב הכניסה, ובמעשה אשר סדר ד' בתורתו הנעימה, יגיד כי עון המרגלים הוא אשר סבב עכבת הדור היוצא ממצרים וכו', וזולת זה אמר ד' להם, שיכנסו באותו הדור עצמו שיצא ממצרים, והלא לא שלם עון אמורי עדיין כמאמרו ית', ותירץ האוהחה"ק ע"ד אומרם ז"ל, במס' ברכות (דף ז' ע"ב) עה"פ (חבקוק א') כבלע רשע צדיק ממנו, וכי רשע בולע צדיק, והא כתיב (תהילים ל"ז) ד' לא יעזבנו בידו, וכתיב (משלי י"ב) לא יאונה לצדיק כל און, אלא צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע עכ"ד הגמ', וביאר הוא ז"ל כי אם יהי' הרשע רשע שאינו גמור, ויבא צדיק שרובו זכיות ואינו צדיק גמור, להתגרות בו, אין כח בצדיק לאבדו, כי עדיין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעוה"ז, והרשע יתנקם מהצדיק, להיות שיש בידו מהתיעוב שאינו צדיק גמור, ור"ל כי להרשע משלמין זכותו בעוה"ז, ולהצדיק משלמין חובתו בעוה"ז, ע''כ אין כח בצדיק לאבדו, אבל כשיהי' צדיק גמור, הגם שישאר לרשע חלק מהטוב, יפקע כליתו, וכן אם יהי' הרשע מוחלט ונגמר דינו למות, בכל עושה ד' שליחותו לאבדו, וכל הקודם בו זכה, ואפי' אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם, ומעתה בצאת ישראל ממצרים לפני שליחות המרגלים, היו ישראל במדריגת צדיקים גמורים בערך האמורי, וע"כ לא ימנע ביאתם לארץ מטעם כי לא שלם עון האמורי, משא"כ אחר שחטאו במרגלים והקניטו את ד', אז נכנסו בגדר צדיק ממנו בערך האמורי, וע"כ לא יכלו להם מצד כי לא שלם עון האמורי עייש"ד באריכות.

ובזה יתבארו הפסוקים וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ר"ל ישראל סבא (כמ''ש הח''ס זלל''ה הבאנו לעיל עיי"ש) וכ''ז ראה בלק במשקופי דחכמתא, וע"כ לא כתיב ויגר בלק דהוא לא מתיירא, דאין ראי' ממלחמת סיחון ועוג שכבר הוכן להם הניצחון מכחו של יעקב אבינו, אבל ויגר מואב, כי המואבים לא ראו כ"ז, ולא ידעו לא הפירכא ולא הדחי' ע"כ נתיראו, ואמה"כ בטעם יראתם כי רב הוא, ור''ל מפני שזכותם רב, ובערך זכותם הגדול יהי' נשלמו עונם של מואבים מיד, וע''כ היו יראים אפי' ממדריגת העם שהם הפשוטים שבישראל, כי השיגו שלגודל מדריגת הדור ההוא, נחשבים כולם לצדיקים גמורים, ובערך צדקתם נשלמו עונם של המואבים, או אפ"ל עפ"י מ"ש המגלה עמוקות דמשרע"ה נקרא רב, שנא' רב לך אל תוסף וגו', ויראתם הי' מזכותו של משה כי גדול הוא.

ויקץ מואב מפני בני ישראל פרש"י קצו בחייהם, ויתבאר עפימ"ש בספה''ק אגרא דכלה (פ' לך) עה"פ ואת בריתי אקים את יצחק, א"ר אבא מכאן למד בן הגבירה ק"ו מבן האמה, כתיב בישמעאל הנה בירכתי אותו והרבתי אותו וגו', וק"ו ואת בריתי אקים את יצחק עכ"ד המדרש, וכבר הובא בדברינו דברי האגרא דכלה כ"פ, ותו"ד בקיצור דח"ו כשלא יזכו ישראל מצד עצמן, יושעו מכח מידת הק"ו, שניתן לדרוש עפ"י התורה, שמגיע להם חסד וטובה, ק"ו מהצלחת ישמעאל וגדולתו עייש"ד, ואפשר שזה הכוונה ויקץ מואב פרש"י קצו בחייהם מפני בני ישראל, שע"י חייהם יומשך לישראל חסד וטובה בכח הק''ו, ולגודל רשעתם מאסו וקצו בחייהם, שלא רצו שיצמח לישראל טובה ע"י חייהם, וע''כ קראם כאן בני ישראל, דבחי' הק''ו מגיע להם, מכח שהם בני הגבירה ובזכות אבותיהם, ולצד זה קצו בחייהם, ע"כ אמר מפני בני ישראל.

ומ"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, קראם כאן הקהל ור"ל בהצטרף כל אלה הבחינות יחדיו, זכותו של ישראל סבא וזכותם כי רב הוא, וזכות משה רבע''ה, וכח הק"ו, וז"ש הקהל שיקהל כל הבחי' וכל הזכותים, יוכלו לכבוש את כל סביבותינו כל האומות, ומ"ש בלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, אפ"ל עפ"י מ"ש ז"ל (ברכות ז' ע"ב) רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, רמזו בדבריהם שהצלחת הרשע עוברת היא ואינה אלא לשעתו, וע"כ כינו להצלחתו שהשעה משחקת לו, ואפשר דמשה"כ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, נותן טעם על יראתם מפני ישראל, כי הגם שעתה סמכו עליו ובכח כשפיו, אבל יראו על להבא כי שעתו עוברת, ורק בעת ההוא מלך עליהם, וכמ"ש האוהחה"ק, כי אח"כ שלחו את בלק והורידוהו מגדולתו.

ולפי הנ"ל יבואר דברי המדרש שהבאנו לעיל, שא"ל הקב''ה הואיל וכך את מדבר לא תאור את העם, דהנה בלעם הי' כוחו גדול בקללות כמשארז"ל, אלא לפי שהי' גונב דעת עליון, ע"כ נחשב לרשע גמור, וכ"כ האוהחה"ק דרשע מוחלט לא יכול להרע אפי' לצדיק שאינו גמור כנ"ל, ע"כ א"ל הקב"ה לא תאור את העם כי ברוך הוא, ואפי' הפשוטי עם לא תוכל להם, כי ברוך הוא בערך צדקתם.

מאמר ג

עוד אפ"ל בביאור דקדוקים הנ"ל, בהקדם להעיר עוד במשה"כ, ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק וגו', מאן ד' לתתי להלך עמכם, פרש"י אלא עם שרים גדולים מכם, למדנו שרוחו גבוה, ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום וכו', והקשו המזרחי והגו"א דמנ''ל למידק הכי, דאין לומר ממה שאמר עמכם, דהרי גם הקב"ה א"ל בלשון זה לא תלך עמהם, ובודאי לא הי' כוונתו ית', שלא ילך אלא עם שרים גדולים וחשובים מהם.

ב)

אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם, יל"ד דמלת אתם מיותרת, ויספיק לומר קום לך, גם להלן שאמה"כ ויחר אף אלקים כי הולך הוא, מלת הוא מיותרת.

ג)

לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, פרש"י איעצך מה לך לעשות, ומה הוא העצה אלקיהם של אלו שונא זימה וכו', כדאיתא בסנהדרין (ק"ו ע"א) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזימה, שהרי נאמר הן הנה היו לבנ''י בדבר בלעם. עכ"ל רש"י ז"ל, ראוי להבין למה נקרא עצה זו על שמו, ומה חידש בלעם בזה, וסיבת קריאתו לא לכך הי', ועצה זו הי' גם ביד בלק לעשות, ומסתמא ידע גם הוא דהקב"ה שונא זימה, דחכם גדול הי' בלק כמבואר בזוה"ק.

ד)

עוד כתב רש"י ז"ל איעצך מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם ולא פי' הכתוב מה הוא העצה, ועוד אומר לך מה שיעשה העם הזה לעמך, שהם עתידים להרע למואב באחרית הימים, וכן פי' התרגומים, וכבר הקשינו לעיל דא"כ דהם ב' דברים נפרדים הול"ל ואשר יעשה העם הזה לעמך בוא"ו המחלקת, גם סתם הכתוב ולא פי' מהו העצה (עיין הקושיא לעיל), והמזרחי הוסיף להקשות שהרי בגמ' סנהדרין (דף ק"ו ע"א) פירשוהו להאי קרא, דאשר יעשה העם הזה לעמך קאי על עצת הזימה ודבוק עם איעצך, ופריך התם אי הכי עמך לעם הזה מבעי' לי', ומשני אמר רבא בר כהנא כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, ולא ידעתי למה לא הביא רש''י בפירושו גם דרשת חז"ל, כמו שדרכו להזכירו בכ''מ עכת"ד הרא"ם ז"ל.

ה)

גם תירוצא דגמ' צ"ב מ"ש כאדם התולה קללתו באחרים, והלא אדרבא תלה הכשלון במואב, ורש''י שם בגמ' פירשהו בשני אופנים עיי"ש, ולפי פי' הא אין זה מדברי בלעם, אלא מדברי הכתוב שתלה הכשלון במואב וכו', וב' הפירושים דחוקים קצת, והמהרש"א ז"ל בח''א פי', לפי שעצה זו הי' למואב לדבר מגונה וזילותא, להפקיר בנותיהן לזנות, וע"כ תלה קללתו וזלזלתו באחרים, כאלו ישראל הפקירו בנותיהן עיי"ש, ולכל הפירושים קשה לפי"ד הגמ' מ"ש הכתוב באחרית הימים, דעצה זו להפקיר בנותיו הי' על מיד ובאותו הדור, ולא באחרית הימים, ואפשר דע"כ לא בחר רש"י לפרש כדרך הגמ', כי הי' קשה לו כנ"ל, ובודאי מצא מדרש חז"ל כפירושו, אולם גם לפירש"י קשה כנ"ל, וצ"ב לדברי כל הפירושים.

ו)

במד"ר פ' במדבר (פ"ב ס''ד) איש על דגלו באותות, הה"ד מי זאת הנשקפה וגו', ואף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא הי' יכול ליגע בהם, שנא' וישא בלעם את עיניו אלו הם הדגלים, התחיל אומר מי יכול ליגע בבנ"א אלו, מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם שנא' שוכן לשבטיו, וצ"ב הכוונה בזה, וכי בשביל שמכירין את אבותיהם ע"כ לא יכול ליגע בהם, והלא הקב"ה מנע ממנו הקללה כמבואר בפסוקים ובדברי חז"ל.

ז)

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, צ"ב כפל הלשונות אראנו ואשורנו, גם למה שינה הלשון בשמות נרדפים, ומהו הכוונה בשנותו את טעמו, ועוד שהוא סתירה מני' ובי' שאמר ולא עתה, ואינו שולל רק הזמן ההוה, אבל אפשר שיתקיים הנבואה בזמן קרוב ואפי' תוך כדי דיבור, ואח"כ תיכף אמר ולא קרוב, ובא לשלול שהנבואה לא יתקיים בזמן קרוב כלל, ובדברי האוהחה"ק מתורץ קושיא זו, שפי' דהנבואה זו יתפרש עפימ"ש ז"ל זכו אחישנה, לא זכו בעתה, וכנגד קץ בעתה, אמר אשורנו כמו שצופה למרחוק, וז"ש ולא קרוב וכו' עייש"ד.

ח)

וכמו"כ יל''ד עה"פ כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו, פרש"י אלו האבות ואמהות, דהול"ל מראש צרים ומגבעות אשורנו או אראנו לבד, ולמה חילקן הכתוב צרים לחוד וגבעות לחוד, וכפל הלשון במלות שונות וצ"ב.

ונבוא לבאר הענין, ונקדים מה דאיתא במדרש רבה (פ"כ סי' כ"ב) מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות, כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות, ואיתא בפדר"א (פרק מ"א) כל אותו הדור ששמעו קולו של הקב"ה בהר סיני, זכו להיות כמלאכי השרת ולא ראו קרי מימיהם וכו' (בספרים שלנו לא נמצא גירסא זו דלא ראו קרי, אבל מובא גירסא זו בילקוט המכירי, והחיד"א מביאו, ועוד מובא בכ"מ בשם פדר''א, ונראה שזה הי' הגירסא הישנה והאמיתית אלא שנשמטה מדפוס), ולכאורה הוא הפלא ופלא, דבמצרים היו נכנעים תחת יד המצרים שהיו שטופין בזימה מאוד, ודנו מצריים ק"ו דאם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש, ואעפ"כ העיד הכתוב עליהן שלא נכשלו בעריות, ותדע לך שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב, וגם זה באונס היתה, ואיך יתכן שנסתבב לדור המדבר דור דעה אחר קבלת התורה מכשול גדול כזה, שנכשלו אלפים ורבבות מישראל בעריות ובבעל פעור, ונפלו כ"ד אלף מישראל, והוא ענין פלא, וכבר פירשנו לעיל שהי, כ''ז ע"י כוחו של בלעם ובכח כשפיו שהי' שולט בשרי מעלה, כאמרז"ל כשפים מכחישין פמליא של מעלה, והי' בכוחו לשנות ע"י כשפיו טבעיות של בנ"א, וע"י השפעת כוחות הטומאה הטביע בישראל כח תאוה וכח זימה, ובלעם עצמו הי' רודף אחר הזימה, כמ"ש ז"ל במס' סנהדרין (דף ק"ה ע"ב) ההסכן הסכנתי וגו' שעשה עמה מעשה אישות וכו', וברא עי"ז מלאכים שחורים מכוחות הטומאה והסט"א, ואלו המלאכים היו מסייעים לו להחטיא את ישראל, יהי' איך שיהי' נסתבב כ"ז רק בכח בלעם וע"י עצתו, כי לא עלתה על דעתם של האומות להחטיא את ישראל בכך, ואף שכולם ידעו דאלקיהם של ישראל שונאי זימה, ויהי' חרון אף גדול ח"ו עי"ז על שונאיהם של ישראל, אבל חשבו כי לא יכלו להם להחטיאם בכך, שהיו ישראל גדורים בעריות מעולם, ואפר במצרים, ולרוב קדושתן לא יתפסו להסתתם לחטוא בזנות ח"ו, ולולי כח כשפיו של בלעם לא הי' במציאות להחטיא אותם בזנות, וע''כ קראו הכתוב על שמו עצת בלעם, שכל המכשול הזה הי' בעצתו ומכוחו, ומתחלה בא במחשבה זו להחטיא את ישראל כאשר נבאר, אבל בלק ושרי מואב ומדין לא עלה על דעתם שיוכלו להחטיא את ישראל בכך.

ומעתה יתורץ קושית המזרחי והגו"א (קושיא א') ממ"ש לו הקב"ה לא תלך עמהם כנ"ל, ובודאי לא הי' כונתו ית' שלא ילך אלא עם שרים חשובים מהם, ויובן עפימ"ש בהגהות מיימוניות (פ"ג ה' תלמוד תורה) בשם ר"ת, דבכ"מ שנאמר מלת עם, האחרון הנתלה בו היא העיקר, ודייק לה ממתני' (דפ' החולץ) שאמרו יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ואמרו שם ש"מ יורשי האב עיקר עיי"ש, ולפי"ז יתבאר מ''ש לו הקב"ה מתחלה לא תלך עמהם, ואח''כ א"ל קום לך אתם, והכוונה במלת עמהם ואתם, שלא הרשהו הקב"ה לילך כפי רצונם ומחשבותם של שרי מואב, ולז"א אתם ועמהם להיות נטפל להם ולדעתם, שלא עלה על דעתם לקרוא לבלעם אלא ע"מ לקלל את ישראל, ואפשר דע"ד כן הרשהו הקב"ה והסכים על ידו, שבלא"ה לא יועילו קללותיו, כמ"ש ויהפוך ה' את הקללה לברכה, אבל ידע השי"ת ממחשבותיו הרעים שהולך מתחלה בדעה רעה, להשיאם עצה ולהכשילם בבנות מואב, ועל דעת כן לא הרשהו לילך, ומ"ש מתחלה לא תלך עמהם ואח"כ א"ל קום לך אתם, כבר אמרז"ל דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, אבל כל השקלא וטריא הי' רק באופן שילך "עמהם ואתם" ויהיו הם העיקר, ועל דעת מחשבותם ורצונם שהי' לקלל את ישראל בלבד ולא עלה על דעתם להחטיאם כנ"ל, ורק ע"ז הסכים הקב"ה וניתן לו רשות להלוך עמהם.

אולם בלעם הרשע הלך מתחלה במחשבה רעה להחטיאם בזנות ע"י כח כשפיו, ואפשר שזה נרמז בקרא ויחר אף אלקים כי הולך הוא, ומשמעות מלת הוא בכ''מ לומר הוא ולא אחר, שהלך על דעת עצמו להחטיאם בבנות מואב, ולא הלך עמהם בדבר עצתם, ושרי מואב ובלק לא עלתה על דעתם עצה זו, וז"ש כי הולך הוא לבדו ולא הי' עמהם בעצה, ובדבר זה הי' חרון אף ה' עליו, שמתחלה לא הסכים הקב"ה להליכתו ע"ד כן ומתורץ קושית המפרשים הנ"ל (בקושיא י').

ועתה נבוא לבאר קישור הפסוק איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, לפי"ד רש"י ז"ל וגם לפי דברי הגמ' סנהדרין הנ"ל, מ"ש רז"ל כאדם התולה קללתו באחרים (עיין קושיא ה'), ויתבאר דהנה ישראל לרוב קדושתן, ולגודל קדושת אבותיהם, שהן משורש האבות מזרע אברהם יצחק ויעקב, ומכירין את אבותיהם, ולא היו בהן לא תמורה ולא חילוף וזרע פסול ח"ו, והיו כולם גדורים בעריות כל השנים הללו, כמבואר בדברי חז"ל בכ"מ, וידע בלעם בכ"ז, שלא יעלה בידו בניקל להחטיאם בזנות, ואפי' ע"י כוחות הכשפים וכוחות הסט"א, וע"כ הוצרך עוד להשיא את מואב שיהיו מפקירין בנותיהם, ובל"ז לא הי' יכול להם לישראל להשיאם לזנות, וקליפת מואב סייעה לו להפיק זממו הרע.

אמנם בלעם ראה עד סוף כל הדורות, וניבא על ימות המשיח ומלחמת גוג ומגוג, כמ"ש אראנו ולא עתה וגו' דרך כוכב מיעקב וגו', ואמרז"ל במדרש ולא קם נביא עוד בישראל, אבל באומה"ע קם ומנו בלעם, וראה בנבואה שיהי' בדור שלפני ביאת המשיח כת מישראל ר"ל, שיהיו גרועים ופרוצים בעריות יותר מן הגרועים שבאומות, ובעוה"ר אלו הכת הציונים מרבים זימה בעולם, ותקנו גיוס נשים ועוד נבלות ופריצות, מה שלא נמצא אפי' במתוקנים שבאומות, וכמ"ש ז"ל כמתוקנים שבהם לא עשיתם, אלא כמקולקלין שבהם עשיתם, וגם בשאר פריצות ותועבות מפריזים על המדה יותר משאר אומות, וז"ש בלעם איעצך (כפרש"י שנתן לו עצה להפקיר את בנותיו לזנות) אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, שבאחרית הימים ובעקבתא דמשיחא יעשה העם הזה לעמך כן, שיהיו מופקרים ר"ל בזנות ופריצות יותר מן האומות, והם ירגילו את עמך לזימה, ובעוה"ר נתקיימה נבואתו.

ובזה יתבאר דברי הגמ' כאדם התולה קללתו באחרים, דלכאורה למה הוצרך להגיד להם מה שיהיה באחרית הימים, ומאי נפקא מינה להם, אלא לפי שהשיאם עצה נבזה ושפלה, להפקיר את בנותיהם לזנות, וכמ"ש רש"י שהוא פרץ גדר של עולם, שמדור המבול ואילך היו האומות גדורים בעריות, והוא נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות, וזה הי' זילותא ודבר מגונה אפי' לאומה"ע בימים ההם לעשות מעשה נבלה כזו, ע"כ תלה קללתו באחרים, וכעין שכאב המהרש"א ז"ל הנ''ל, שתלה השפלות והקלקלה בישראל, ולדרכינו התנבא שיהי' השפלות הזה נמצא בישראל באחרית הימים, וכ"ז עשה לצד שחש שיש בעצתו שפלות ובזיון למואב, ואולי לא יקבלו דבריו, ע"כ תלה השפלות בישראל ולא בהם.

ובזה יובן לפי דברי הגמ' דסנהדרין קישור הפסוק, מ''ש איעצך למ"ש באחרית הימים, והכל קאי על עצת הזימה שנתן להם, ויובן מ''ש ז"ל כאדם התולה קללתו באחרים, שנתן להם עצה נבערה כזו, והתנבא שיעשו ישראל כן באחרית הימים, ובזה תלה קללתו באחרים, ומקושר אל מה שאמר באחרית הימים, דאשר יעשה העם הזה לעמך יתקיים באחרית הימים, שלא הי' כזאת מימות עולם, והתנבא שיהי' כן באחרית הימים, וע"י דיבורו הרע מה שהזכיר רעתם העתיד, גרם חולשה והגברת כוחות הטומאה, כמו שמצינו במדרש חז"ל כשרצה יעקב לברך את אפרים ומנשה, בא השטן והכניס צורת העגלים שעתיד מנשה לעשות, והזכיר יהוא ובניו מאפרים, ועי"ז נסתלקה ממנו השכינה (ועיין בדברינו פ' ויחי).

והנה הבאנו לעיל מה שנדחקו רש"י והמהרש"א ז"ל בדברי הגמ' הנ"ל, כאדם התולה קללתו באחרים, ובודאי השיגו הראשונים ג"כ רמז הנבואה שבפסוק, על שפלות המצב שיהי' באחרית הימים, אמנם עדיין לא הי' הכרח שיהי' כן, ותליא בבחירת בנ"א, והנבואה כ"ז שלא בא לבחינת דיבור, אינו מכריח הבחירה, שהוא רק בבחי' חזיון ומחשבה כידוע, ובעוה"ר ע"י אורך הגלות, באנו לידי שפלות מצב כזה, אמנם דיבורו של הקב"ה מכרחת, וכל התורה כולה דיבורו של הקב"ה, ואף פרשת בלעם חזרה ונשנית מפי הגבורה, כמאמרם ז"ל הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, ומעתה אלו לא הי' פי' אחר בפסוק זה דמה שיעשה העם וגו' באחרית הימים, הי' הדיבור מכרחת וה"ז העדר הבחירה, ג"כ נדחקו ז"ל לפרש הפסוק באופנים אחרים, ומכיון שהפסוק סובל גם פי' אחר, נשארה הנבואה בבחי' מחשבה והידיעה אינו מכרחת, ואפשר שלא רצו הראשונים לפרש כן, משום אל תפתח פה לשטן, דעדיין הי' מצפים ומקוים, שלא יתארך הגלות עד כדי כך, ולא יבואו ישראל לידי דרגא ומצב שפל כזה, אשר אירע לנו בדורינו, שאין מי שיגדור גדר ומי יעמוד בפרץ, וע"כ טרחו לפרש הכתוב בפנים אחרים, כדי להעלים הנבואה הזו, ושלא להביאו לבחי' דבור שמכריח הבחירה כנ"ל.

ובדרך זה אפשר לבאר קישור הפסוק גם לפי"ד רש"י ז"ל (עיין הקושיא לעיל) דהנה בלעם השיאם עצה נבזה ושפלה, להפקיר בנותיהם לזנות, שאפי' האומות היו גדורים בעריות מדור המבול ואילך כנ"ל, ע"כ כדי שיתקבל עצתו הרע, צירף אלי' נבואתו, וא"ל מה שיעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, וכפרש"י שעתידים להרע למואב ולהעבירם מן העולם באחרית הימים בגאולה האחרונה, וע''כ מוכרח עתה לקיים עצתי ולהכשילם בעבירה ר"ל, כדי לעכב גאולתם, שלא יוכלו להרע לך, וכן הי' בעוה"ר שע"י הפרצות שבכל דור ודור, נתאחרה גאולתינו ופדות נפשינו, ואי לאו הכי כבר היינו נגאלים, ומובן בזה קישור הפסוק, דגם מה שהתנבא ואמר מה שיעשה העם הזה לעמך וגו', הוא ג"כ מכלל העצה, ובזה הטעים עצתו שיתקבלו דבריו, וא"ל שמוכרח אתה לעשות גם שפלות כזה, כדי להחליש כוחם של ישראל ולאחר גאולתם ר''ל.

ועתה נבוא לבאר מ"ש אראנו ולא עתה וגו' (עיין קושיא ז'), והנה בפשטות שניהם פירושו לשון ראי', דאשורנו ג"כ לשון ראי', אבל מצינו בגמ' גם פי' אחר במלת אראנו, כמ"ש רואה אני את דבריכם, נראין דברי מדבריכם, שאין פי' לשון ראי' והסתכלות, אלא ראיית השכל שמראה פנים ודעתו לכך, ואשורנו אינו משמש אלא לשון ראי', וז"ש בלעם שרואה כאן ב' דברים בנבואתו, שרואה הפירצה מה שיעשה העם הזה לעמך וגו', שהם יפרצו גדר עולם ר''ל, וזה אינו מקושר ומוגבל לזמן, ואפשר שיהיה באיזה זמן בדורות העתידים, רק כ"ז שהי' התגברות התורה והקדושה בעולם, וגדולי ישראל אמיתיים, ונבואה ורוה"ק וכח התורה, לא הי' בכח הסט"א להתגבר כ''כ, להחטיא ר"ל את ישראל ולהביאם למדריגה שפלה כזו, עכ"פ אין קץ וזמן מוגבל לזה, ועוד ראה והתנבא על הגאולה העתידה שיהי' באחרית הימים, והשיג שהיא רחוקה עוד, ויש לה קץ וזמן מוגבל, אלא שאם זכו ישראל אמרז"ל שיתקיים הגאולה בבחי' אחישנה, וכדברי הנזה"ק שיחליף השי"ת הזמן והקץ, ויקדימו ויחליפנו בזמן אחר.

ועד"ז יתבאר מאמה"כ דהתנבא כאן על ב' דברים, וז"ש אראנו ולא עתה, בזה התנבא על שפלות המצב שיהי' בעקבתא דמשיחא, וכמו שבארנו מאמה"כ אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, שהם יפרצו גדר הזימה ר''ל, וע"כ אמר לשון אראנו, שנבואה זו הי' נראה בעיניו, מלשון רואה אני את דבריכם, שלגודל רשעתו רצה בזה, ואמר ולא עתה, שלא שלל רק הזמן ההוא, שא"א שיהי' בדור הזה לגודל קדושת הדור ההוא, שהי' משרע"ה עמהם ודור דיעה, אבל אין הזמן מוגבל לזה ויכול ח"ו להיות גם בזמן קרוב, אלא שעזר הקב"ה שלא נתקיים בדורות הקודמים, שבכל דור ודור היו גדולי ישראל, שעמדו בפרץ ולא נתנו המשחית לבוא אל בתינו, ועוד התנבא ואמר אשורנו שהוא לשון ראי' והסתכלות, ובזה התנבא על הגאולה העתידה שיהי' באחרית הימים, וכמ"ש דרך כוכב מיעקב וקרקר כל בני שת, וע"ז אמר אשורנו שרואה בנבואתו, אבל לא הי' נראה בעיניו, ולא היה חפץ בטובתן ובגדולתן של ישראל, ואמר לא קרוב שהזמן ההוא מוגבל ורחוק כאשר הוא באמת, ובזה יובן כפל הלשונות אשורנו ואראנו, וגם שנוי הלשונות ולא עתה ולא קרוב.

ועתה נבוא לבאר מאמה"כ כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שכפל הלשון במלות שונות, והאוהחה"ק פי' שהביט וראה ראש הצורים תרח ואבותיו, חיפש אחר שורש האמהות לבן ובתואל, ולא ראה ולא מצא מקום שממנו יעורר הדינים עליהם, ולכאורה איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים שיחול עליהם הדינים, לזה אמר הן עם לבדד ישכון וגו', ר''ל שאין שורשו משורש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא, אלא לבדד ישכון, ומקורו ממחצב נשמות ישראל ואין לו שום קורבה מהמולידים, והכוונה שלגודל כח קדושתו, היו מתבודדים ונבדלו משורש אבותיהם, ובגוים לא יתחשב, שלא היו נחשבים לזרעם ומשורשם, ועד"ז יתבארו שינוי הלשונות כי מראש צורים אראנו שהסתכל בשורש תרח ואבותיו, וע"ז אמר אראנו שהיו נראין בעיניו, ולשון אראנו מורה ע"ז כנ"ל, וחשב שדרך שם יחול עליהם הקללה ר"ל, ואח"כ כשהתבונן לדעת שהם מובדלים ונפרשים מדרכי אבותיהם, ועם לבדד ישכון וגו', ע''כ כשהסתכל באמהות אמר ומגבעות אשורנו, שידע שלא יועיל כלום ולא יזיק להם שורש האמהות, וע"כ לא אמר אראנו אלא אשורנו.

ובזה יתבאר כוונת המדרש הנ"ל, איש על דגלו באותות וכו' שאמר בלעם מי יכול ליגע בבני אדם אלו שמכירין את אבותיהם וכו', ר''ל שראה שמקושרין בדרכי אבותיהם, ואין ביניהם עריות ומרוחקין ממנה, וע"כ אמר מי יוכל ליגע בהם, ולא מצא עצה אחרת אלא שהשתדל בכח כשפיו, ובכוחות הסט"א להחטיאם ע"י בנות מואב, ועל ידו נפלו כ"ד אלף מישראל, ואפשר שגם בלק ידע עצה זו להחטיאם, וידע ג''כ דאלקיהם של ישראל שונא זימה הוא, אלא שחשב שלא יעלה בידו להחטיאם לגודל קדושתם של ישראל.

ואיתא במדרש שה"ש (ד' כ"ד) יוסף הצדיק גדר עצמו מן הערוה ונגדרו כולה בזכותו, והכח הזה בישראל שהיו גדורים מן העריות הי"ל מיוסף הצדיק, ובביאת משיח בעת הגאולה יבוא קודם משיח בן יוסף ואח"כ משיח בן דוד, עכ''פ ראה שנשאר בהם כוחו של יוסף הצדיק, ואיתא בילקוט כשבקש יהושע לשתק את החמה, א"ל השמש אני קשיש ממך שאני נבראתי ברביעי ואתה בשישי, א"ל יהושע כבר נשתעבדת לזקני יוסף, שנא' והנה השמש והירח משתחוים לי וכו', מבואר דהעמדת החמה הי' בזכותו וכוחו של יוסף הצדיק, ובזה יובן מ"ש הבעה"ט וירא בלק ראה שעמדה לו חמה למשה במלחמת סיחון עיי"ש, ומזה ידע דעדיין לא נפסק אצלם כוחו של יוסף הצדיק, והבין מזה דלא יוכל להכשילם בעריות, וע"כ פחד בלק והי' אובד עצות, וז"ש ויגר מואב וגו', אבל בלעם הי' כוחו גדול בכשפים, והוא עצמו הי' מזוהם בעריות כנ''ל, וע"כ ניסה ועלתה בידו ר"ל להחטיאם.

ואפ"ל רמז מ"ש ז"ל במדרש רבה (פ''כ סי''ד) כי הכיתני זה שלש רגלים, רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים, ולכאורה מדוע דוקא מצוה זו רמזה לו, ומה טעם למנוע מקללתו עי"ז, ודיבורים האלו דבורי תורה הם, והושמו בפיה מאת ד', ואפשר דהנה לא מצינו עולת יחיד חובה בשום מקום, כ"א עולת ראי' בג' רגלים, ואפשר הטעם, על כי אמרז"ל דעולה מכפרת על הרהורי הלב, וע"כ הצריכה תוה"ק להביא עולה, לטהר המחשבות כדי שיבואו למקדש ה' במחשבות טהורות, וידוע דמחומר אזהרת העריות שלא יהרהר אדם בהם, והמחשבה היא ראשית המעשה ר"ל, ואפשר שע"ז רמזה לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים, ונזהרים ונשמרים אפי' ממחשבות ומביאים עלי' כפרה, ומכ''ש שנזהרים במעשה, ולפי שכוונת דרכו הי' להכשילם בעצת רעה של זימה, ע"כ רמזו לו רמז הנ"ל.

ונחזור לפרש הדקדוקים הנ"ל ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ונבאר דברי המדרש הנ"ל או מי יחי' משמו א-ל הה"ד וסלחת לעוני כי רב הוא,

בהקדם ממ"ש הספורנו או מי יחי' משמו א-ל, כענין שאמרו ז''ל סנהדרין (צ''ח ע"ב) שאמרו האמוראים הק' ייתי ולא אחמיני', וכבר פירשתי שלא הי' הקדושים האלו יראים מיסורי הגוף, אלא שראו ברוח קדשם בלבול המוחות, והסמיות עינים שיהי' בעקבתא דמשיחא, ולרוב קדושתם ידעו שלא יהיו בהם כח לסבול את זאת, וז"ש הכתוב או מי יחי' משומו א-ל, ווי וצרה לאלו שיחיו בדור הזה, אמנם א"כ באיזה זכות יהיו ישראל נגאלים, אם יהי' החשכות הדור גדול כ"כ, ונקדים מה שפר רש''י ז''ל בתהלים (כ"ה ר'א) וסלחת לעוני כי רב הוא, כי נאה לרב לסלוח עון רב, והמצודת פי', כי רב הוא אף שעוני גדול ורב, וראיתי בספר אמרות טהורות מבעהמח"ס נועם מגדים זללה"ה, שפי' למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא, עפימ"ש שאמרז"ל נשבע השי''ת שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, דכתיב כי יד על כס י-ה, ונחסר א' בכסא ואותיות ו' ה' משם הוי' ית', ופי' בזה למען שמך ה' וסלחת לעוני, שהשי"ת מוחל עונותיו של ישראל בשביל כבוד שמו ית' כי רב הוא, כדי שישלמו אותיות הוא, ויהי' שמו ית' שלם וכסאו שלם, וע"ד שאמה"כ הנני מוחה פשעיך למעני עכת''ד ז"ל, וכשיבוא משיח צדקינו יחזיר את כל ישראל לתשובה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מלכים עיי"ש, ויכניס התעוררות תשובה בלב כל ישראל החפצים ביראתו ית', ויבואר בזה דברי המדרש הנ"ל, או מי יחי' משומו א-ל, וע"ד שכתב הספורנו שהוא כענין שאמרו ייתי ולא אחמיני', שראו שפלות המצב של הדור האחרון, וא"כ באיזה זכות יהי' ישראל נגאלים, וע''ז מתרץ הה"ד וסלחת לעוני כי רב הוא, שכל אלו הרוצים וחפצים בתשובה ימחלו עונותיהם, כי רב הוא בשביל כבוד שמו ית', כדי שיהיה שמו ית' שלם וכסאו שלם, וכמ''ש בספר נועמ"ג ז''ל הנ''ל.

והנה לעתיד ירשו ישראל קני קניזי וקדמוני, שהוא עמון ומואב ואדום, נוסף על ז' האומות שירשו אז כשנכנסו לארץ, ובזה יבואר פי' הפסוק ויגר מואב מפני העם כי רב הוא (עיין בקושיא ב') והפי' שהי' מתיירא אפי' ממדריגת עם, שהוא פחותה ממדריגת ישראל, ויראתו הי' על מה שיהי' לעתיד, ואפשר שיהי' בבחי' אחישנה, ואז כל ישראל ישובו, חוץ מהאפיקורסים ומנאצי השם ר"ל, וז"ש ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, שבזכות שמו וכסאו ית' המרומז במלת הוא, יתקבלו כל ישראל בתשובה, וע"כ ויגר מואב מפניהם.

ומה שפרש''י ז"ל קצו בחייהם, אפ''ל עפימ''ש ז''ל ממזר לא חיי, חוץ ממזר הידוע ומפורסם, שאין בו חשש שיתערב בזרע כשר, ואומה''ע המה כולם בספק ממזרים, שאינם מכירים אבותיהם, וזה שפי' רש''י ויקץ מואב קצו בחייהם מפני בני ישראל, שישראל המה כולם בנים כשרים ומכירים את אבותיהם, וע"כ שינה הכתוב כאן לקראם בני ישראל, שעל זה הי' קנאתם עליהם, דבני ישראל ירמוז על בחי' זו, שהם בנים כשרים ומיוחסים ומכירים את אבותיהם, וע''כ קצו בחייהם, לצד שראו שחייהם אינו חיים, שבישראל ספק ממזר לא חיי, לצד חשיבותן שלא יתערבו בזרע כשר, ובאומה"ע שכולם בספק זה אעפ"כ חיים, וזה מורה על גריעותם ופחיתותם וע"כ קצו בחייהם, וז"ש עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כי בהקבץ יחדיו כל הבחי' שהזכיר כאן, מדריגת ישראל והעם, ובנ"י, ובחי' יוסף הצדיק, ובזכות כל אלו הבחינות יזכו ישראל לבחי' הגאולה, שיהיה שמו ית' וכסאו שלם, ואז יהי' בכוחם לכבוש את כל העולם כולו, וז"ש עתה ילחכו הקהל, ר''ל כל הבחי' יחד, את כל סביבותינו כל האומות יכנעו מפניהם כמ"ש הנבואה.

ובעוה''ר בדורנו זה נתקיימה נבואתו של בלעם הרשע, מ"ש אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, שרשעי ישראל פרצו גדר עולם, ומופקרים בזנות ופריצות ר"ל יותר מהאומות, וגורמים צרות ומבוכות לא רק לישראל, כ''א לכל העולם, השי"ת ירחם במהרה שננצל מהם ומהמונם, ונזכה למ"ש רז''ל במדרש הנ''ל, עה"פ או מי יחי' משומו ק''ל הה"ד וסלחת לעוני כי רב הוא, וע"ד שפי' בספה''ק נועם מגדים זלה"ה, שיסלח השי"ת לעוננו בשביל כבוד שמו ית' כי רב הוא, כדי שיהי' שמו ית' שלם וכסאו שלם, ונזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר ד

וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי וגו', יל''ד על לשון וירא דהול"ל וישמע בלק, דהא לא ראה במו עיניו כל אשר עשה ישראל לאמורי וכן הקשה בגור ארי', ובזוה"ק פי' דחמא במשקופי דחכמתא, וגם פי' זה צ"ב, שהרי הי' גלוי וידוע לכל העולם שנצחו ישראל לאמורי, ולמה הוצרך לזה משקופי דחכמתא.

ב)

בבעה"ט פי' וירא בלק, שראה שעמדה לו חמה למשה במלחמת סיחון ועוג עכ"ד, ובגמ' תענית (כ' ע"א) דרשו לי' מגז"ש, כתיב הכא במלחמת סיחון ועוג (דברים ב') אחל תת פחדך וגו', וכתיב התם (יהושע ג') אחל גדלך, פרש''י מה יהושע נקדרת לו חמה במלחמתו, אף משה כן וכו', אמנם פי' הבעה"ט צ"ב דהיכא רמיזא בקרא דראי' זו ראה, ומזה היתה יראתו.

ג)

ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, הקשו המפרשים דע"כ ויגר מואב קאי אדלעיל מיני', וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ובמלחמח סיחון איתא בזוה"ק שבאו כל הע' שרים לעוזרם, ואעפ"כ נצחום ישראל, א"כ לא לטעם הריבוי היתה יראחם, אלא מפני שנוצחים שלא כדרך הטבע מעטים נגד הרבים, ועו"ק אם קאי על ישראל כי רב הוא, הול"ל כי רבים הם.

ד)

ויגר מואב מפני העם וגו' ויקץ מואב מפני בנ"י וגו', יל"ד הכפל ושינוי הלשון דכבר אמר ויגר מואב, וחזר לומר ויקץ מואב בשינוי לשון, גם מדוע שינה הכתוב לקרוא לישראל בד' שמות מחולפין, שהתחיל לומר את כל אשר עשה ישראל לאמורי, וקראם ישראל, ואח"כ ויגר מואב מפני העם, וקראם עם, ואח''כ בני ישראל, והקהל, וטעמא בעי.

ה)

עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו', יל"ד במלת עתה דמיותר דבודאי על זמן ההוה הי' יראתם, ולא על העבר או העתיד, גם צ"ב מ"ש את כל סביבותינו, ומדוע לא פחדו על עצמם, רק על האומות שבסביבותיהם.

ו)

ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, צ"ב הקישור, וכי היתה יראתם לטעם זה.

ז)

ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם וגו', פרש"י א"ל א"כ אקללם במקומי, א"ל לא תאור את העם, א"ל א"כ אברכם, א"ל אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך, יל"ד כיון שא"ל הקב"ה לא תלך עמהם, הרי ראה שאין רצון הבוי"ת שיקללם, ומדוע אמר עוד א"כ אקללם במקומי, וכי המקום גורם, ומנפק"מ אם במקום הזה או במקום אחר, גם צ"ב מ"ש א"כ אברכם, וכי היו אצלו הברכה והקללה במשקל אחד ושניהם שווים, ואם לא קללה הי' מוכן לברכם, גם אין המשל דומה לנמשל, דכאן רצה לבסוף רק לברכם, ובמשל דצרעה ישנם שניהם כאחד הדבש והעוקץ, משא"כ כאן.

ולבאר הענין נקדים דברי ק"ז הישמח משה זלל"ה (פ' זו) לפרש הפסוקים וירא בלק וגו' ויגר מואב מפני העם וגו', עפימ"ש בדרשות הר"ן (דרוש ג') לפרש אמרם ז"ל (מנחות פ') שאמרו החרטומים למשה, תבן אתה מכניס לעפריים אמר להם אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, ותורף דבריו דהחרטומים חשדו למשרע"ה שכל אותיותיו המה רק בתחבולות הקסם, ולזה אמרו לו איך מלאו לבו לעשות מעשים כאלו, בארץ מלאה חכמים בתחבולות אלו, והשיב להם משה למתא ירקא וכו', ר"ל כמו שהירק המשובח ימכר יותר בעיר רבת הירק, לאשר כי שם תוכר מעלתם על האחרים, כמו כן ראוי שהשלם באיזה דבר, לא תוכר מעלתו כי אם בארץ שימצאו בו חכמים מאותו הדבר, כי שם יבחן עוצם חכמתו על חכמתם, וכמו"כ במצרים, אשר המה בקיאים בחכמת הקסם, והגיעו עד תכלית חכמה הזאת, בודאי ידעו וישכילו כי אותותיו המה בכח אלקי בלי ספק, וכי לא תספיק חכמה אנושית לחדשם עכ"ד הר"ן ז"ל.

ובזה פי' ק"ז זלל"ה ענין הפסוקים, כי בלק הקוסם הבין דענין עשיית ישראל לאמורי אינו בדרך קסם ולא בדרך הטבע, רק כי דבר אלקים הוא ולכך נתיירא מזה, מאחר שד' אתם ואל מי תדמיוני, וכל עיקר יראתו הי' מההשגחה של השי"ת על ישראל, ולז"א וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי ישראל דייקא, ר"ל בחי' ישראל שהם מושגחים מהבוי"ת אבל העם של מואב לא הבינו שהוא ענין אלקי וחשבו שהוא רק קסם, ע"כ יראו מפני העם של ישראל כי רב הוא וחשבו שנצחונם הי' בדרך הטבע כי רבים הם, אבל מבחי' ישראל לא נתייראו כלל, כי לא ידעו דבר מזה לז"א ויגר מואב מפני העם עיי"ש לדרכו.

ובדרכו נלך לפרש הפסוקים באופן אחר, דיראת בלק הי' מבני העלי' שבישראל, אבל ויגר מואב מפני העם שיראתם של מואב הי' מפני העם היינו הפשוטי עם והערב רב, ומ"ש כי רב הוא הכוונה עפימ"ד בזוה"ק (פ' זו) דעשו אקרי רב דכתיב ורב יעבוד צעיר, והטעם מפני דשרו הוא הס"מ כוחו חזק מאוד בהתגברות הקליפה והסט"א, וכן יראת מואב הי' מפני העם כי רב הוא שחשדו שנצחונם של העם מכח הכשפים והסט"א דנקרא רב, והנה הכלל הוא דכל דבר הנשפע מצד הקדושה, נעשה ע"י צדיקים ועובדי השי"ת, משא"כ דבר הבא מסט"א נסתבב בשליחות שפלים ובזויים טמאים ועוברי עבירה, וע"כ רואים שכל הנסים שבאו מכח הטומאה והסט"א, הכל נעשה ע"י שפלים ובזויים שבישראל, ע''כ ויגר מואב מפני העם היינו הערב רב שנקרא כן כמ"ש כי שחת עמך ופרש"י הערב רב עיי"ש, כי רב הוא שכוחם חזק בכשפים, וחשבו שבזה תלוי נצחונם, אבל ממדריגת ישראל לא נתייראו כלל, דאין דרכם בכשפים.

ונקדים עוד מ"ד בגמ' סנהדרין (צ' ע"א) תניא ר' יוסי הגלילי אומר, הגיע תורה לסוף דעתו של ע"ז, לפיכך נתנה תורה ממשלה בה, שאפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע אל תשמע לו, א"ר עקיבא חס ושלום שהקב"ה מעמיד חמה לעוברי רצונו, אלא כגון חנני' בן עזור, שמתחלתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר, פרש"י שתחלתו נביא אמת כגון חנני' הנביא, והאי ונתן אליך אות, בעודו נביא אמת, יתן לך אות בנבואה אחרת, ולבסוף כשיחזור להרשיע יאמר לעבוד ע"ז, וסמוך עלי שהרי מוחזק אני ע"י אות ומופת שנתתי לך כבר עכ"ד רש"י ז''ל, והנה א"א לומר דס"ל לר"ע שלא ניתן הכח לע''ז לעשות נסים כלל, דהרי מפורש בכ"מ דניתן להם היכולת לעשות נסים וכמ''ש במס' ע"ז (נ"ה ע''א) א"ל רבא בר יצחק לרב יהודה האיכא בית ע"ז באתרין דכי מנגיב עלמא ולא אתי מטרא, מתחזי להו בחלמא, ואמר להו שחטו לי גברא ואייתא מיטרא, שחטו לי' גברא ואתי מטרא וכו', וכן פירשו הראשונים ומפוה"ת במאמה"כ (דברים י"ג) ונתן אליך אות ומופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך וגו' שיתנבא על דבר מחודש בשינוי הטבע וכו', ויתקיים בנבואתו, ואעפ"כ לא תשמע לו, כי מנסה ד' אלקיכם אתכם, הרי מבואר דניתן הכח לע"ז לעשות נסים בשינוי הטבע, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' יסודה"ת שהמאמין עפ"י אותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט ובכשוף, ובודאי שלא יחלוק ר''ע על כל זה.

אמנם נראה דרק בהעמדת חמה פליג ר"ע, מפני שזה נס מופלג ומפורסם בכל העולם, ומביא לידי יראה ופחד מגדולתו ויכולתו ית', כמ''ש הכתוב (דברים ב') היום הזה אחל תת פחדך ויראתך ע"פ העמים תחת כל השמים, אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, ודרשוהו רז"ל על העמדת החמה ויראתם הי' מפחד הדר גאונו ית', כי ראו שהיכולת בידו ית' למשול על המזלות ולעשות בהם כרצונו, והם חשבו בטעותם שנמסרה הנהגת העולם למזלות ומערכת השמים, וע"י נס זה נכזבה תוחלתם ולטעם זה גדלה יראתם ופחדם, ע"כ ס"ל לר"ע דכח גדול כזה לא נמסר לע"ז, אבל מודה ר''ע בשאר כל הנסים אף אם הם בשינוי הטבע ניתן להם מן השמים הכח לעשות נסים ע"צ הנסיון עיין בספרי עה"ג (מסימן י"ד ואילך) שהארכנו בזה.

ובזה יובן דברי הבעה"ט, וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, היינו שראה והשיג שנצחונם של ישראל הוא ע"י בני עלי' הצדיקים שבישראל, ומהיכן ראה זאת ממה שעמדה החמה למשה, ומזה שפט בלק שבוודאי אין זה מכח של כשפים, שאין בכחה לעשות נס כזה להעמיד החמה באמצע הרקיע כסברת ר"ע, ע"כ וודאי שבא מכח הקדושה, לז"א וירא בלק את כל אשר עשה "ישראל" הבני עלי', משא''כ העם של המואבים לא הבינו זאת וחשבו שאפשר הכל מכח הכשפים, וגם ר' יוסי הגלילי סובר כן, שיכול הע"ז אפילו להעמיד החמה, על כן סברו שגם זה הוא מכח כישוף, שישראל הם מכשפים יותר מבלק ע"כ ויגר מואב מפני העם מפשוטי עם, כי רב הוא, היינו כחה של ע"ז רב וגדול מאוד שיכול אפי' להעמיד החמה באמצע רקיע וזה כי רב הוא כחה של ע"ז רב כ"כ, לזה הי' יראתם מפשוטי העם, שהם עשו הדבר הזה בכח הכישוף.

והנה באמת מואב לא הי' צריך לירא בשביל עצמם מישראל, שהרי היו ישראל מוזהרים עליהם בלאו אל תצר את מואב, שהוזהרו עליו כבר כמו שאמרו בגמ' (ב"ק דף ל''ח) נשא משה ק"ו בעצמו, ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמם לא כ"ש, א"ל הקב"ה לא כשעלתה על דעתך, עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם וכו'. וכתבו התוס' אומר ר''ת נשא משה ק"ו לאו דוקא, אלא כלומר עתיד משה לישא ק''ו, אם לא שהזהירו הכתוב תחלה, דקודם נאמר אל תצר את מואב, ממה שנאמר צרור את המדינים וכו', עכ"ד התוס', עכ"פ באותה שעה כבר נצטוו ישראל באל תצר את מואב, א''כ מפני מה היתה יראתם של מואב, אמנם הם השיגו וידעו הטעם שצוה הקב"ה אל תצר את מואב, בשביל השני פרידות טובות, אבל אחר שיוציאו הפרידות מהם יהיה מותר ללחום עמהם, ולא ידעו מתי יוציאו הפרידות מהם, דזה הי' סוד כמוס ונעלם ונסתר מעיני המקטריגים, ולעתיד כשיהי' עולם התיקון יעברו אותם מן העולם, שעתיד הקב"ה להנחיל לישראל קני קניזי וקדמוני, שהם עמון מואב ואדום לתשלום עשרה אומות שהבטיח הקב''ה לאאע"ה, ולא ניתן עדיין רק ז', וזה הי' יראת מואב שלא ידעו אימת יוציאו מהם השני פרידות, ואח"כ יהי' מותר לישראל ללחום עמהם, גם היו יראים שמא יהי' מיד העולם התיקון, ואז ימסרו ביד ישראל, וכמו שמשה רבינו חשב שיהי' מיד העולם התיקון ויכנס לארץ ולא יהי' עוד חורבן, ומזה הי' יראת מואב ג"כ, וחוץ מזה ידעו המואבים שכל חייהם תלוי' בזה בשביל שצריך להוציא מהם שורש מלכות בית דוד. והנה שנאה כבושה יש ברשעים בטבע, לשנוא כל דבר קדושה בתכלית השנאה, והם ידעו שבזכות זה חיים כדי להביא לישראל נשמות קדושות, ע"כ קצו בחייהם והטעם מפני בני ישראל שידעו שצריכים להביא לעולם נשמות בנ"י.

ובזה א''ש כפל ושינוי הלשונות שבפסוק, ויגר מואב מפני העם, שהיו יראים דאחר שיוציאו מהם הפרידות יהי' מותר ללחום עמהם, ושמא יהי' עולם התקון מיד ויכלו ויתבערו מן העולם, ועוד אמר הכתוב ויקץ מואב מפני בני ישראל, שגם עד הזמן ההוא קצו בחייהם, שידעו שכל מה שנתארך חייהם הוא בשביל בני ישראל להוציא נשמות בני ישראל, וע"כ קצו בחייהם, שטבעם לשנוא הטוב והקדושה בתכלית השנאה, ולזה קורא אותם הכתוב כאן בני ישראל, והוא בתכלית הדקדוק, שמפני זה קצו בחייהם שעתיד לצאת מהם בנים לישראל ולז"א מפני בני ישראל.

ובזה יתבאר מאמה"כ ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, דהנה זקני מדין לא רצו להשתתף עמהם, שכבר הרגישו במפלתם והשיגו שבלעם לא יועיל להם ולא יציל אותם, כמ"ש רש"י עה"פ וקסמים בידם שאמרו אין בו תועלת והניחוהו והלכו להם, אבל המואבים דברו על לבם ואמרו שלהם נוגע הענין יותר, והם בסכנת המלחמה יותר ממואב, שלא הותר לישראל ללחום עם מואב מיד, אלא לאחר שיוציאו מהם הפרידות, אבל מדין הותרה מיד, וז"ש "עתה" ילחכו הקהל את כל סביבותינו, שלעת עתה ובזמן ההוה ילחכו רק את כל סביבותינו היינו מדין, אבל מואב לא הותרה להם, וע"כ עליכם להכנס בעובי הקורה יותר מאתנו.

ומה שקורא אותם הכתוב כאן בשם הקהל אפ"ל דהנה הנקמה שנעשה במדין, הי' ע"י שניהם, על ידי הפשוטי עם והבני עלי' דהנה איתא במדרש איך שנתקרבו ישראל לחטוא עמהם בפעור, שעשו להם קלעים והושיבו בהם זונות, ובידיהן כל כלי חמדה, והיתה זקנה יושבת מבחוץ וילדה בפנים וכו', ומפתה אותו ואומרת לו, למה אנו אוהבים אתכם ואתם שונאין אותנו, טול לך כלי זה חנם, הלא כולנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם ואין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו, הרי לך עגלים ותרנגולים, שחטו כמצותכם ואכלו, מיד משקהו היין ובוער בו השטן וכו', והנה וודאי שלא עשו זאת רק פשוטי העם והערב רב דהבני עלי' לא הניחו עצמם לשטות כ"כ. עכ"פ החטא נעשה ע"י העם, והנקמה שצוה השי"ת לנקום במדין, הי' ע"י הצדיקים ובני עלי' שבישראל כמ"ש החלצו מאתכם אנשים לצבא, ופירש"י אנשים צדיקים ומי שסח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה, ומצינו כשחזרו מהמלחמה אמרו אם מידי עבירה יצאנו וכו', שלא לקחו מעיקרא למלחמה רק אותם שהיו בטוחים עליהם שיצאו מחשש עבירה, עכ''פ נקמת מדין הי' ע"י הבני עלי', שעל ידיהם נעשה הנקמה בהם, אבל הסיבה לזה היו הפשוטי עם, שאם לא היו נכשלים לא הי' הקב"ה מצוה לנקום מהם כמ"ש הן הנה היו לישראל בדבר פעור וגו' שכל הנקמה הי' רק בשביל שנכשלו בהם בנ"י. וז"ש עתה ילחכו,,הקהל" את כל סביבותינו, היינו שנקמח מדין יהי' בצירוף הקהל וע"י שניהם הפשוטי עם והבני עלי', ע"כ קורא אותם כאן הקהל, ואמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, דמה שלא לחמו ישראל עם מואב לא הי' רק לשעה, דאחר שהוציאו מהם הפרידות טובות הותר ללחום עמהם אח''כ, ע"כ אמר שלא הי' רק בעת ההוא רק לשעה, משא''כ לעתיד יאבדו כולם מן העולם גם מואב, שעתיד הקב"ה ליתן ארצם לישראל.

ונבוא לבאר מאמה"כ ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם, ומ"ש בלעם א"כ אקללם במקומו, וכל הדקדוקים שבענין (עיין לעיל קושיא ז') ואפ"ל עפימ"ד בזוה"ק, ובילקוט ראובני הביאו בשם ציוני ואפשר שגם הוא מקורו מדברי הזוה"ק וז"ל ויבא אלקים אל בלעם לילה וגו' חד כותי שאל לר' אליעזר, א"ל בלעם יתיר הוא ממשה, דבמשה כתיב ויקרא אל משה, ובבלעם כתיב ויבא אלקים אל בלעם, א"ל משל למצורע שקרא בשער המלך, אמר המלך אין אני רוצה שיבא ויטמא היכלי ואחד מבני הפלטרין שלי, אני הולך אצלו לחוץ, אבל כשאוהבו רוצה לדבר עם המלך אינו זז ממקומו, רק מניחו לבוא תוך חדריו ומדבר עמו ומשתעשע עמו, כן הדבר בבלעם וכו', במשה רבינו כתיב ויקרא אל משה להיכלו בחדרי חדרים וכו' ולכאורה אין המשל דומה לנמשל, דשם יש חשש שמא יטמא היכל המלך ואחד מבני הפלטרין אבל קמי שמיא אצל הקב"ה ששם הם המלאכים וכי שייך ענין זה שיטמא אותם ואינו נתפס שם טומאה. ואפ"ל עפי"מ דאיתא בגמרא אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על ישראל וכן בתינוקות של בית רבן יש השראת השכינה על כן חשש הקב"ה שמא ילך בלעם לבקש את השי"ת בין בנ"י, וימצא מקום לטמא אותם ע"כ אמר הקב"ה שהוא יבוא אצלו ולא יטמא את בני הפלטרין. ובזוה"ק מבואר יותר וז"ל דלא יקרב לגבי תרעא דברי ולא יסאב לי', וע"ד ויבא אלקים אל בלעם וגו', אמר לי' סגיר סגיר (ר"ל מצורע) לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, לא תקרב לגבי דברי הן לטב הן לביש, מסאב אנת בכולא עכ"ל.

ע"כ כשאמר לו הקב"ה לא תלך עמהם, חשב בלעם שאין כוונת הקב"ה שלא יקלל את ישראל, רק מה שאינו רוצה שילך אתם, כדי שלא יתקרב לישראל לטמא אותם, אבל אין קפידא אם יקלל את ישראל, ע"כ אמר א"כ אקללם במקומי שלא אתקרב אצלם לטמא אותם, הגם שלא יפעול כ"כ כמו שאם יטמא אותם, והראי' שאם לא הי' נותן בלעם העצה להפקיר בנותיהן, לא הי' מזיק לישראל כל קללותיו, על כל זה אמר הגם שלא אוכל לילך אצלם לטמא אותם, עכ''פ אקללם במקומי, א''ל הקב"ה לא תאור את העם א"ל א"כ אברכם שעכ"פ יברך אותם, ואם יתקיימו ברכותיו על ישראל, יבואו עי"ז להמשך אחר דעותיו ע"י שיקבלו טובה מהם, וע"ד שאמרז"ל במדרש למה היתה רבקה אמנו עקרה, כדי שלא יאמרו תפלתו של לבן עשתה פירות, ולכאורה מה בכך אם יאמרו כן אלא שלא רצה הקב"ה שיומשכו אחר דרכו של לבן ע"י שיקבלו ממנו איזה טובה. וכבר ביארתי ענין זה הרבה פעמים בשם הרמב"ם ז"ל בס' המורה, ע"כ אמר בלעם א"כ אברכם, שעי"ז ימשכו ישראל אחר דרכו הרעה, וכמו"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (פרשה זו) טעם ששומה מאת ה', ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע, כדי שלא יהיה להם התחברות, וילמדו ממנו דאם יהיה להם קצת שייכות, לא ימלט שלא ימשכו אחריו. ע"כ לטעם זה אמר בלעם א"כ אברכם, א"ל הקב"ה אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא, שהם נתברכים מהקב"ה בעצמו, וזה כי ברוך הוא מכביכול השי"ת לבדו, ואינם צריכים לברכתך, ולא תברך אותם כדי שלא ימשכו אחר דרכך הרעה וכמו"ש הרה"ק מלובלין זלה"ה בס' זאת זכרון שאם הצדיק משפיע שפע טובה לעולם אז משפיע עמו גם יראת שמים, שהשפע בא ממקור קדוש, וידיעת הפכים שוה, דאם בא השפע ממקור טמא, אז ממשיך גם טומאה עמו ע''כ אמר הקב"ה לבלעם כי ברוך הוא ולא אתה תברך אותם רק יהי' נשפע להם הברכה מהקב"ה בעצמו, וז"ש לא מדובשך ולא מעוקצך שהברכה בעצמה הוא העוקץ, שע"י הברכה מתקרבין לדרכיו, וא"ש דמיון המשל לנמשל לא מדובשך ולא מעוקצך, ונזכה להשפעות קדושות משמים ממעל, ולראות במהרה בישועת ישראל ושמחתן, בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.

מאמר ה

וירא בלק בן צפור וגו' וישלח מלאכים אל בלעם וגו' ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה בזוה"ק ר' אבא פתח תפלה לעני כי יעטוף וגו' והאריך שם בענין תפלה. עוד שם להלן ר' אלעזר פתח ואמר מי בכם ירא ה' וגו', האי קרא אוקמוה חברייא בצלותא, והכי הוא מאן דרגיל למיתי לבי כנישתא לצלאה, ויומא חד לא אתי, קב"ה שאיל עלי', ואמר (ישעי' נ') מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, גם בגמ' ברכות (ו' ע"ב) דרשו רז"ל דרשא זו מפסוק הנ"ל מי בכם ירא ד' וגו', אמנם צ"ב להבין קישור ענין התפלה ובית הכנסת לפרשת בלק ובלעם.

ב)

ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, פר רש"י א"ל א''כ אקללם במקומי, א"ל לא תאור את העם, א''ל א''כ אברכם, א"ל אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה לא מדובשך ולא מעוקצך, וצ"ב, דכיון שא"ל הקב"ה לא תלך עמהם, למה אמר אקללם במקומי, דכיון שאינו רוצה הקב"ה שיקללם אין נפק"מ באיזה מקום, ויתר הדקדוקים שבענין כבר נפרטו לעיל בדרוש הקדום.

ג)

במדרש רבה (פרשה כ' ס''ו) וירא בלק, כיון שבאו שלוחיו אצל בלעם, א"ל הקב''ה מי האנשים, א"ל בלעם בלק בן צפור מלך מואב שלח אלו, א"ר אבא בר כהנא זה א' מג' בנ"א, שבדקן הקב"ה ומצא קרון של מי רגלים, קין חזקי' ובלעם וכו', וכן בלעם הרשע בשעה ששלח בלק אצלו, א''ל הקב''ה מי האנשים האלה עמך, הי' צ"ל רבש''ע הכל גלוי לפניך, ואין כל דבר נעלם ממך, ולי אתה שואל, אלא א''ל בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי, אמר הקב"ה הואיל וכך אתה מדבר לא תאור את העם, עכ"ד המדרש וצ"ב דנראה דלולי זה שהי' גונב דעת העליונה ואלמלא הי' משיב כן להשי"ת הכל גלוי לפניך הי' נותן לו רשות לקלל את ישראל אתמהה.

ד)

בגמ' סנהדרין (ק"ה ע''ב) א"ר יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו, ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמר מה טובו אהליך יעקב וכו', א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנא' ויהפוך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ד' אלקיך, קללה ולא קללות, פרש"י כל הברכות של בלעם חזרו לקללה, כמו שהי' כוונתו מתחלה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלא יפסקו לעולם, שנא' ויהפוך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה, אחת מן הקללות הפך לברכה ולא חזרה לעולם, ולא כל הקללות לברכות שחזרו עכ"ד רש''י ז"ל, ולכאורה קשה דא''כ לא הועילו כל ברכותיו ועוד נתהפכו לקללה, ומדוע האריך התוה"ק בהרבה פסוקים ופרשיות לספר כל ברכותיו, אם אין בהם תועלת כלום, גם מדוע נשתנה ברכה זו של מה טובו אהליך יעקב, שזה לבד נתקיימה וכולם נתהפכו לקללה, גם אין מפורש בפסוק איזה ברכה נתקיים, רק חז"ל דרשו מדכתיב ברכה בלשון יחיד, אבל מנין הכרח שברכה זו של בתי כנסיות נתקיימה ולא האחרות.

ה)

עוד קשה איך אפ"ל שכולם חזרו לקללה, הלא נתנבא על ביאת המשיח, כמ"ש וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, והכופר בנבואה זו ה"ה כופר בתורה, ואמרו חז"ל לא קם נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם, אבל באומה"ע קם ואיזה זה בלעם, ולא מצינו לו נבואה אחרת כי אם בפ' זו, ואיך אפ"ל שכולם נתבטלו.

ו) בגמ' סנהדרין (שם) א"ר יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות, א"ר יוסי בר הונא רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה עכ"ד הגמ', ולכאורה קשה ממ"ש בגמ' ר''ה (דף ד' ע"א) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה בה לחיי העוה"ב ה''ז צדיק גמור, ומסיק בגמ' כאן בישראל, כאן בעכו"ם, פרש"י עכו"ם אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר, וע"כ לאו מעליותא הוא לגבייהו אם עושין שלא לשמה עכ"ד הגמ' שם, וא"כ איך למדו חז''ל כאן לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אפי' שלא לשמה, מבלק שהקריב קרבנות וזכה לשכר גדול, והרי בעכו"ם ליתא להאי כללא.

עו"ק ממ"ש התוס' (ברכות י"ז ע"א) עמ"ש בגמ' שם העושה שלא לשמה נוח שלא נברא, וא"ת האמר רב יהודה אמר רב (פסחים נ' ע''ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ותירצו התוס' דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר וכו', ובכה"ג נוח לו שלא נברא עיי"ש, וא''כ בלק שרצה לקלל ולכלות את ישראל, אין לך לקנתר ולהכעיס גדולה מזו, ואיך אפ"ל בזה מתוך שלא לשמה בא לשמה, ולא עוד אלא שלמדו חז''ל מכאן גם על ישראל שיעסוק שלא לשמה ואיך אפשר לדמותם.

ז)

להלן בסוף הפרשה והמה בוכים פתח אהל מועד, פי' בתרגום יוב"ע ואינון בכיין וקריין שמע וקיימין בתרע משכן זימנא, וצ''ב מה ענין ק''ש לכאן ומדוע קראו ק''ש בפעם הזאת דייקא.

ולבאר כל הענין נקדים דברי הגמ' (ברכות י"ב ע"ב) א''ר יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש, ומפני מה לא קבעוה מפני טורח ציבור וכו', מ"ט א"ר יוסי בר אבון, משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, פירש"י דדמי לובשכבך ובקומך, שהקב''ה שומרנו בשכבנו ובקומנו, לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא עכ"ל, והנה לא נתבאר בגמרא אם רצו לקבוע פרשה זו בלבד בק"ש היינו שיאמרו רק פרשת בלק בק"ש, או הכוונה שגם פרשת בלק יאמרו, דאף אם נאמר שק"ש דאורייתא משום דכתיב ובשכבך ובקומך, אין הכוונה שמדאורייתא צריך לומר פרשה זו דוקא וכמו שפי' הרבינו יונה, על מה שאמרו בגמרא (ברכות כ"א ע"א) דאיכא מ"ד שסובר ק"ש דרבנן, והקשו והא כתיב בשכבך ובקומך, ותירצו ההוא בד"ת כתיב ופי' רבינו יונה דס"ל לשמואל דק"ש דרבנן, ואעפ"י שכתוב בתורה בשכבך ובקומך, ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש, אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה, ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן עכ''ל. אמנם גם למ"ד ק"ש דאורייתא, אינו מבואר בתורה לומר פרשה זו של ק"ש דוקא ואפשר שמתחלה הי' דעת חכז''ל לקבוע פרשת בלק לק"ש. וכ"כ השאגת ארי' שהעיקר להלכה ק"ש דאורייתא, אבל לאו דאורייתא לומר פרשה זו של שמע והי' אם שמוע, רק חכז"ל קבעו לומר פרשה זו ומדאורייתא סגי באיזה פרשה שבתורה, א''כ אפשר שכוונת הגמ' שרצו לקבוע פרשת בלק בק"ש, היינו שיאמרו רק פרשת בלק, וזה יהי' המצות עשה של קר"ש רק משום טירחא דציבורא לא קבעוהו עכ"פ אין מבואר בגמ' הכוונה בזה, ויכולין לומר בו פירושים, אבל יהי' איך שיהי' רצו לקבוע פרשת בלק בק"ש רק משום טירחא דציבורא לא קבעוהו.

ובפני יהושע הקשה על זה דלמה רצו דוקא לקבוע פרשת בלק בק''ש משום דכתיב בה יציאת מצרים ושכיבה וקימה כרע שכב כארי וגו' הלא יש הרבה פסוקים כמוהו בתורה ולמה דוקא פרשת בלק רצו לקבוע. ופי' משום דבלא"ה הי' צד חיוב להזכיר ענין בלק בכל יום כדאמר מיכה לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו', משמע שיש צד חיוב לזכרו, והוא מצוה מדברי קבלה, ע"כ רצו לקבוע פרשה זו בק"ש, כדי שיצאו שניהם יחד מצות ק"ש משום דדמי לובשכבך ובקומך, וגם לצאת החיוב מדברי קבלה לזכור מעשה בלק עכת"ד. ולכאורה לדבריו ה"ה מצוה מדברי קבלה, והכלל הוא דכל מצוה מדברי קבלה הוא הלכה למשה מסיני, וכעין שאמרו בגמ' סנהדרין (כ''ב ע"ב) דא''ר חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, עד שבא יחזקאל ולימדנו וכו', עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה, אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא וכו', ולכאורה מהו הקושיא מאן אמרה, ואפשר שלא נאמרה הלכה זו עד שבא יחזקאל ולימדה, אלא ודאי משום דכתיב אלה המצות ודרשו רז"ל שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ע"כ הכרח לומר שכל המצות שהם מדברי קבלה הלכה למשה מסיני נינהו אלא שבאו הנביאים וסמכוהו אקרא.

עכ''פ לדברי הפנ''י שהוא חיוב מדברי קבלה, צ"ל שהוא הלכה למשה מסיני, דדברי קבלה כד"ת הם ויהי' לדבריו החיוב מדאורייתא לקרותו בתורה. ואינו מבואר בדברי הפוסקים כן שיהי' חיוב לקרותו כמו פרשת זכור, אמנם נראה מדברי הפנ"י שהוא כעין מצות זכירת מעשה מרים דכתיב זכור את אשר עשה ה"א למרים וגו', והכוונה על זכירה בלב שמקיימין מצות זכירה בלב, וכמו שאיתא במדרש פ' תצא עה"פ זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול זכור בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, ומה אני מקיים זכור בפה ע"כ. הרי שאלמלא לא נכתב לא תשכח, הייתי אומר שזכור הוא רק בלב, וכמו כן זכירת מעשה מרים ג"כ רק בלב וכמו כן לדברי הפנ"י זכירת מעשה בלק ג''כ החיוב לזכור בלב המעשה ההוא, שלא כעס השי"ת כל אותן הימים למען דעת צדקות ה', והוא חיוב מדברי קבלה לבד, אבל אין חיוב לקרות בפה.

ועפ"י דרכנו יתבאר דברי התרגום יוב"ע ואינון בכיין וקריין שמע (עיין קושיא ז' לעיל) בהקדם מה שפירשתי במאה"כ פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בנ"י וגו' ולא כליתי את בנ"י בקנאתי, דמשמע דלולי מעשה פנחס נתחייבו כל ישראל כלי' ח"ו, ואיך יתכן להיות כן, האיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף, ואפ"ל עפימ"ש בגמ' ברכות (דף ז' ע"א) מאי למען דעת צדקות ד', א"ר אלעזר א"ל הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דקא"ל בלעם לבלק מה אזעום לא זעם ד', מלמד שכל אותן הימים לא זעם, וכמה זעמו רגע, וכמה רגע א''ר אבין ואיתימא רבי אבינא רגע כמימרי' וכתבו התוס' וא''ת מה היה יכול לומר בשעת רגע, ותירצו יש לומר כלם וכו', ובזה יבואר דע"י המעשה הזה שעשה זמרי הי' החרון אף גדול מאוד, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ולא הי' יכול מדת הרחמים למנוע כעסו של הקב"ה, ובלעם הי' יודע לכוין אותה הרגע שהקב"ה זועם והי' יכול לומר כלם כמ"ש התוס', נמצא שהי' חשש כלי ח"ו על ישראל, אלא שע"י הקנאות שעשה פנחס השתיק החרון אף ולא כעס הקב"ה ועי"ז ניצולו ישראל מכלי', וז"פ הפסוק פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בנ"י וגו' שע"י שהשתיק החמה ניצולו ישראל מכלי', ומה"ט מצוה מדברי קבלה לזכור פ' בלק, כמ"ש הנביא (מיכה ז') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' למען דעת צדקות ה', וכמו שפי' בגמ' מאי למען דעת צדקות ד', שלא כעס הקב"ה בימי בלעם הרשע, והחיוב לזכור תמיד חסדי השי"ת עלינו, ולדעת הפני יהושע מה"ט רצו לקבוע פ' זו בק"ש, מפני שבלא"ה יש מצוה מדברי קבלה להזכירו תמיד, אלא שלא קבעוה מפני טרחא דציבורא כמ"ש בגמ' שם.

והנה טעם זה לא יתכן רק בזמן שישראל טרודים על המחיה ועל הכלכלה, ושאר טירדות דעלמא, אז שייך טעם זה של טירחא דציבורא, אבל בזמן שהיו ישראל במדבר, ואכלו את המן, ולא עסקו בשום דבר בעולם, רק כל היום וכל הלילה עסקו בשירות ותשבחות ובתורה ותפלה, א"כ אין שייך לומר טירחא דציבורא, דמאי נפק"מ אם לומדין פרשה זו בתורה, או פרשה אחרת, ולפי"ז יתכן דבמדבר אמרו ישראל פרשת בלק בק"ש, כיון שכל הטעם שלא קבעוהו חכז"ל בק"ש, הוא רק משום טירחא דציבורא וזה לא שייך במדבר, ועוד דלמ"ד תורה מגילה ניתנה, וכל פרשה בשעה שנאמרה ניתנה מיד לישראל, א''כ כשניתן להם פרשת בלק לא נאמרה להם עדיין פרשת שמע והי' אם שמוע שזה נאמרה במשנה תורה, נמצא דלא היה להם עדיין ק"ש אחרת רק פרשת בלק, וכ"ז שלא נאמרה משנה תורה, היו קורין קר"ש בפ' בלק, וע"כ כשאמרו ק"ש זאת של פרשת בלק, ראו מזה הסכנה הגדולה אם יכעוס השי"ת ח"ו על ישראל, שזה יוכל לגרום כלי' ח"ו, ע"כ א"ש דברי התרגום יונתן ואינון בכיין וקריין שמע, דמק"ש שלהם שהי' פרשת בלק ראו גודל הסכנה מהחרון אף של הקב"ה, ע"כ בכו על שנעשה מעשה זה שיוכל לגרום ח"ו חרון אף אצל הקב"ה שהוא סכנה גדולה לכלל ישראל, ממילא הקריאת שמע גרם להם הבכי', שבכו על מצב הדור, שבימיהם נעשה עון זה של פעור, שהי' יכול לגרום ח"ו כלי' לולי מעשה פנחס שבגודל מסירת נפשו בטל הכעס וגרם תגבורת הרחמים בעולם ולא הי' יכול בלעם לקלל את ישראל.

ואפשר לומר עוד ענין בזה מדוע רצו לקבוע פרשת בלק בק"ש, בהקדם לתרץ קושיתנו הנ"ל (קושיא ה') עמ"ש בגמ' וכולם חזרו לקללה, א"כ מה הועילו ברכותיו, ומדוע האריך הכתוב לומר כל דברי ברכתו אם היו לריק וללא הועיל, אמנם יתבאר דאמת הדבר שהכל הולך אחר הכוונה וכמו שדרשו רז"ל עה''פ תכין לבם תקשיב אזניך, שהכל תלוי בכוונת הלב, ומפני זה שכוונתו הי' לקלל, אף שבירך אותם נתהפכו כולם לקללה, ומצינו גם להיפך שהכוונה מהפכת הקללה לברכה, כמ"ש בגמ' (מו"ק ט' ע"ב) גבי רשב"י שצוה לבנו, שילך אצל ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים, וא"ל אנשים הללו בעלי צורה הם זיל גביהון דלברכוך, אזל וכו' אמרו לי' יהא רעוא דתזרע ולא תחצד תעיין ולא תיפוק וכו', כי אתא לגבי אבוה וכו' א"ל הנך כולהו ברכתא נינהו וכו', ואא"ז היש"מ זלה"ה פ' במדבר ביאר הענין דהנה אם מסתירין הברכה תוך דיבורים של קללה יש לו מעלה שאין המקטריגים מבינים שהוא ברכה ולא יקטרגו, ולעומת זה יש חסרון ג"כ, שהשליחים המביאין תפלות לפני השי"ת, אין נזקקין לברכה זו, שאין מבינים אותה, וכמו שאמרו בגמרא אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מה"ש נזקקין לה, כיון שאין מבינים אותה, כמו כן בברכה כזו שמלובש בדיבורים של קללה, אין מלאכי השרת נזקקין לברכה זו שאין מבינים אותה שהוא ברכה. אמנם כשיש השראת השכינה א"צ לשלוחים, והקב"ה יודע ומבין כל תעלומות, אז יש מעלה לברכה כזו, שאין המקטריגים יכולים לקטרג עלי', וגם אין צריכים לשליחים, וז"ש רשב"י אנשים הללו אנשי צורה הם והשכינה שורה עליהם, וא"צ לשלוחים כיון שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם, ע"כ יכולים לברך גם בלשון קללה, ויש לו מעלה יותר, מפני שהוא בהסתר מפני המקטריגים עכת"ד.

ונקדים עוד מ"ש בספה"ק דברי מנחם (פ' זו) מהה"ק ר' מענדל מרימונוב זצלל"ה, שהקשה הלא באמת היו ברכותיו של בלעם רק מהשפה ולחוץ ולבו בל עמו, וא''כ איך יכולים ברכות כאלה לשרות ולחול על המתברך כשאין בהם שום חיות, דאנן קיי"ל שהמברך את חבירו צריך ליתן חיות ושכל טוב לתוך הדיבורים, היינו שיתן את דעתו ורצונו וכל חפצו באהבה עזה, ועי"ז יכולה הברכה להתקיים, משא"כ מי שמברך בפיו ולבו בל עמו וכו', אך התירוץ הנכון הוא שבשעה שאנו קוראים בתורה אותן הברכות, או כשאנו לומדים ועוסקים בהם, צריכים אנו להמתיק את כל הדיבורים האלה, וליתן בהם שכל טוב, וחיות של שפע ברכות וטובות וחסדים, ועי"ז החיות הם יכולים לשרות על ישראל עכלה"ק. ואפשר שזה נרמז במאמה"כ אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, שראה שישראל יקראו אלו הדיבורים, עד שיתהפכו לברכות, הגם שעכשיו בשעה שאמרו לא היו עדיין ברכות, מפני שאמרן בלי כוונה, אבל אחר זמן ע"י ישראל יחזרו להיות ברכות, ע"י שיכוונו בהם כוונות הראויים וז"פ אראנו ולא עתה, היינו שאלו הברכות יהיו ברכות רק אחר זמן, ולא עתה, רק אחר שיקראו אותם בנ"י בתורה ויכוונו בהם כל הצורך אז יחזרו להיות ברכות.

ובזה יתבאר דברי הגמרא הנ"ל, וכולם חזרו לקללות, היינו שמצד ברכתו של בלעם כולם חזרו לקללות, שלא הועילו כלום ברכותיו, כיון שהי' בכוונה רעה, רק אחר זמן יחזרו לברכות ע"י בנ"י, שיקראו אותן תמיד בתוה"ק, והנה זה ניחא אם יש להם לישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות, שיכולים לקרות בתוה"ק, אז יכולים לעשות מכל דיבוריו ברכות, אבל אם לא הי' בתיכנ"ס ובתי מדרשות לא יהיו יכולין לעשות מכל זה ברכות, ע"כ כולם חזרו לקללה, חוץ מבתהכנ"ס ובתמ"ד, כמ"ש ויהפך ה"א לך את הקללה לברכה, חוץ מקללה אחת והוא בתכנ"ס ובתמ"ד, ומפני שזה לא נתהפך לקללה ונשארו לישראל בתכנ"ס ובתמ"ד, אז ממילא יעשו מהכל ברכות, ע"י הכוונות שיכוונו בו, שרמוזים בדברים אלו כוונות הרבה, ואין שיעור ואין חקר מה שהשפיע הקב"ה בדיבורים הקדושים האלו, וישראל אומרים אותו על דעת הקב"ה, ואז אך טוב לישראל, שרמוזים בזה הפרשה הבטחות ונחמות לישראל, והוא חלק מהתוה"ק, ובאמת אין לישראל כלום מברכותיו של אותו רשע, שהרי כולם נתהפכו לקללה מצד כוונתו הרעה, וגם בתכנ"ס ובתמ"ד לא הי' מחמת ברכתו, שכבר מקודם הי' לישראל בתכנ"ס ובתממ"ד, שמעולם לא מישראל, שא"א ע"ה הי' זקן ויושב בישיבה, גם עמרם זקן ויושב בישיבה הי', וכן תמיד בכל הדורות, וגם זה אינו מברכתו של אותו רשע, אמנם הכוונה שבלעם הי' יכול לקלקל זאת ע"י כוונתו הרעה, כמו ששאר הברכות חזרו לקללה, כמו"כ הי' יכול לקלקל גם זאת, שלא יהיה בישראל בתכנ"ס ובתמ"ד, אלא שהקב"ה לא הניחו, ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה, אבל שאר הברכות לא מעלה ולא מוריד ברכתו, שהרי מצד ברכותיו חזרו כולם לקללה, ולהודיע שלא מחמת ברכתו של אותו רשע נתברכו ישראל, דממקור הטומאה א"א שיהי' טובה לישראל, וישועת ישראל א''א להיות רק ע"י צדיקים, ושומרי תורה ומצות, לא מבעלי עבירות וממקור הטומאה, שכל טובתם הוא כלה ואבד, ואפר אם נראה לעינים שהוא טובה, אעפ"כ כל הרעות טמונים בהם ע"כ כולם חזרו לקללה, ורק ע"י שישראל קורין פרשה זאת, והם מכוונים בה כוונות הראוים, הם מהפכים הכל לברכות.

ואפשר שע"כ רצו חז"ל לקבוע פרשת בלק בק"ש מפני שצריך להפך דיבורים אלו לברכה, שמרומזים בה ענינים נשגבים, וסתם בנ"י מכוונים את לבם יותר בשעת ק"ש, שבשעה שקמין בבוקר מקבלים עול מלכות שמים, וקורין ק"ש בכוונה ואם היו קורין פ' בלק בק"ש היו מתקנים יותר אלו הדיבורים שאמר בלעם הרשע, להפך אותם לברכות רק משום טירחא דציבורא, שראו חכז"ל שלא בכל זמן ישראל הם בזה הבחינה שהיו במדבר, ע''כ הניחו הדבר, לסמוך על הקריאה בציבור שתיקן מרע"ה, וע"י הקריאה בציבור א-ל כביר לא ימאס, ועי"ז יתהפכו לברכות, וזה בשאר כל הדורות ששייך אצלם טרחא דציבורא כנ"ל, אבל אותו הדור שהיו במדבר אוכלי המן, ולא עסקו בשום דבר רק בתוה"ק, בוודאי היו קורין גם פ' בלק בק"ש, ע"כ אחר שנעשה מעשה זה עצת בלעם שחטאו ישראל בפעור, בכו ישראל וקורין ק"ש, כדי להמתיק החרון אף ע''י קריאת שמע שלהם, שהוא פרשת בלק. וז"ש בתרגום יונתן ואינון בכיין וקריין שמע, שע"י קריאת שמע רצו להמתיק גודל החרון אף שנעשה ע"י מעשה ההוא, ובבכי' קרו ק"ש של פרשה זו להמתיק אלו הדיבורים של פ' בלק ועצתו של בלעם.

ונבוא לבאר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ג') דהנה בלק רצה לשלם לו מעות הרבה, שיקלל את ישראל, ולכאורה הי' לו עצה לבלעם, ליטול המעות מבלק, ויקלל את ישראל בלשון קללה וכוונתו יהי' לברכה, ובלק לא יבין כוונתו, והרי גם אצל בלעם הי' השראת השכינה, וכמו שאמרו ז"ל מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהי' פ"פ לאוה"ע וכו', יהי' מאיזה טעם שיהי', עכ"פ הי' אצלו השראת השכינה, א"כ הי"ל לעשות כמו שעשו אותן התנאים בגמרא מו"ק הנ"ל, לברך את ישראל בלשון קללה, דכיון שיש אצלו השראת השכינה א"צ לשלוחים מקבלי התפלות, כמו שהסביר אא"ז הישמח משה זלה"ה והי' יכול להטעות את בלק שיתן לו את המעות ומדוע לא עשה כן, אמנם מפני שהי' גונב דעת עליונה, ולא אמר להקב"ה הכל גלוי לפניך שחשב שאין הקב"ה יודע הכל, ע"כ לא מסר לו הקב''ה כח כזה שיקלל בכוונת ברכה שלא האמין לו השי"ת שכוונתו יהי' לברך, מפני שהי' גונב דעת עליונה, נמצא שאם הי' לו אמונה שלימה בהשי"ת, שהוא יודע הכל ואין דבר נסתר לפניו, הי' מציאות שיקלל את ישראל בכוונות של ברכה, רק כיון שלא השיב כהוגן להקב"ה, לא האמין לו השי"ת בדבר זה, ע"כ א"ל לא תאור את העם כלל אפי' בכוונה של ברכה, וא"ש דברי המדרש הנ"ל, שא"ל הקב"ה הואיל וכך אתה מדבר לא תאור את העם, ר"ל אפי' לכוונת ברכה.

ועד"ז אפשר לפרש ג"כ כוונת דברי רש"י ז"ל, שא"ל א"כ אברכם, היינו שיאמר בלשון קללה ויכוון לברכה, ע"ז א"ל הקב"ה לא מדובשך ולא מעוקצך, מפני שלא האמין לו הקב"ה שיהי' כוונתו לברכה, ע"כ אמר לא תאור את העם כלל, אפי' בלשון קללה ולכוונת ברכה, וע"כ כשאמר לו השי"ת לא תלך עמהם חשב בלעם, שטעמו של הקב"ה שאם ילך עמהם יחד, והם שלוחי בלק מחשבתם לקללה, אפשר שגם הוא יכוון לכוונתם, ע"כ אמר א"כ אקללם במקומי, היינו שכאן במקומי שאני לבדי, אוכל לעשות כזה שאקללם וכוונתי יהי' לברכה, ע"ז אמר לו השי"ת לא תאור את העם, ועדיין חשב בלעם שהי' גונב דעת עליונה, שאין הקב"ה מבין כוונתו שהוא רוצה באמת לברך את ישראל בלשון קללה, כדי שיחשוב בלק שהוא מקלל ויתן לו המעות, ע"כ אמר א"כ אברכם היינו שרצוני באמת לברכם רק שאומר בלשון קללה, ע"ז השיב לו הקב"ה גם זה אני מוחל לך, כי ברוך הוא אינם צריכים לברכתך, שהם ברוכים מהקב"ה בעצמו, והטעם מפני שלא האמין לו הקב"ה, שיהי' כוונתו לברכה מפני שהי' גונב דעת עליונה, וע"כ א"ל לא מדובשך ולא מעוקצך, שבאמת הי' בלעם שונא את ישראל יותר מבלק שהוא אמר ארה ובלעם אמר קבה ע"כ א"ל הקב"ה שלא תאור את העם כלל כי ברוך הוא.

ומה שהסכים השי"ת לבסוף על הליכתו עמהם, גם שיברך את ישראל, כמ"ש לך עם האנשים, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר, יתבאר הענין עפי"מ שבארנו בכ"מ, דענין השתלשלות מלכות בית דוד, הוצרך להיות בהסתר וסוד כמוס מפני המקטריגים, וכמ"ש רז"ל במדרש מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, שהי' בדרך מציאה והעלמה שלא ירגישו בו המקטריגים, ויקטרגו למנוע ולעכב הענין, וכמו כן פרשה זו של בלק ובלעם, שיש בו ברכות ונביאות על ביאת המשיח ושורש מלכות בית דוד, הי' צריך להיות בהסתר לטעם הנ"ל, ולטעם זה הי' הצורך וההכרח שיבואו ע"י בלעם רשע וטמא ממקור הטומאה, שעי"ז שבתו ונשתתקו כל המקטריגים, שחשבו שבודאי יכוין בהם לרעה ויקלקל הענין ע"י מחשבתו, וא''צ להם לקטרג, שבלא"ה יצמח ממנו רעה, וע"כ סיבב השי"ת בדרך זה שיבואו הברכות מפיו של בלעם, מאוד עמקו מחשבותיו ית' כולם בחכמה עשית.

ועד"ז יתבאר ענין הקרבנות שהקריב בלק ובלעם, שהם ענינים גבוהים ונעלמים, כמ"ש האבן עזרא עה''פ שבעה מזבחות וגו', יש סודות עמוקים לא יבינום כ"א מתי מספר, והסכים אליו הרמב"ן ז"ל, שבלעם התכוין להשיג דביקות רצון העליון ע"י קרבנות האלו, גם אמרו רז"ל בגמ' סנהדרין (ק"ה ע"ב) הנ"ל, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות שהיתה בת בן בנו, והי' צריך להיות בהסתר שהיא שורש מלכות בית דוד, ע"כ נעשה ע"י פעולות טמאים הללו, שלא ירגישו בו המקטריגים, אמנם אעפ"כ לדבר נשגב ונעלה כזו, שיצא ממנו מקור קדושה כזה, שורש מלכות בית דוד, הי' הכרח שיהי' לו זכותים שיזכה לזה, ע"כ מן השמים השפיעו עליו רוח טהרה, שבאמצע העבודה הי' כוונתו לשמים, אף שתחלת העשי' הי' לקנטר ולכלות ח"ו הכלל ישראל, אבל מן השמים כפוהו אח"כ לעשות לשמה, כדי שיזכה לצאת רות ממנו שהי' צריך להיות בדרך זה לטעם הנ"ל.

וע"ד מ"ש ק"ז הייטב לב זלה"ה לפרש אמרם ז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, עפימ''ש הרמב"ם ז''ל הטעם שגט מעושה בישראל כשר, אעפ"י שהוא ע"י כפי', דאחרי שמסירין את המונע, ממילא רצון של כל ישראל לעשות רצון השי"ת, ע"כ מהני כפי', שעי"ז אח"כ עושה הדבר ברצונו, וז"פ מתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו שבתוך ואמצע הלימוד, אחר שהסיר את המונע, בא לידי לימוד לשמה, הגם שבעכו"ם אין שייך בחי' זו שאין מכוונים כלל לשמים, אבל בבלק הי' יוצא מן הכלל, שהם היו בעלי מוחות ובעלי השגות כמ"ש בבלעם יודע דעת עליון והשרה הקב"ה שכינתו עליו, גם בלק הי' מכשף גדול, וכל שרי הטומאה יודעין ומשיגין השגות גדולות, ורואין גדלות השי"ת והעיקר שרצו מן השמים שיהי' לו זכות שיזכה עי"ז שיצא ממנו רות המואבי', שהוצרך להיות דוקא באופן זה, וגם הברכות היו צריכין לירד באופן זה שיהיה בהסתר, ע"כ אף שתחלת עשייתה הי' לקנטר, מ''מ באמצע העבודה השפיעו עליו רוח טהרה שיהי' כוונתו לשמים. ע"כ שפיר למדו חכז"ל מכאן מתוך שלא לשמה בא לשמה, אע"פ שהוא עשה לקנטר וזה אינו מועיל אפי' בישראל, מ"מ אז הי' נס שיהי' כוונתו לשמים, דגם מזה שראה שאין הקב"ה כועס כל אותן הימים בשביל טובת ישראל, וראו גודל השגחת השי"ת על ישראל בהשגחה פרטית, זה עצמו הביא להם קצת בחי' יראה מהשי"ת, ובזה יתבאר דברי הגמ' סנהדרין הנ"ל, וסרו כל הקשיות (עיין לעיל קושיא ו').

ועפ''י דרכנו יתבארו דברי הזוה''ק הנ"ל (בקושיא א) עה"פ לכה ארה לי את העם הזה, ר' אבא פתח תפלה לעני כי יעטוף וכו', והאריך שם בענין התפלה, והסמיכו לזה מאמר ר' אלעזר בענין בתי כנסיות ובתי מדרשות עיי"ש, דבאמת הי' כוונתו לקלל כמ"ש ועתה לכה ארה לי את העם הזה, ומ"ט הניחו הקב"ה שיברך את ישראל, אלא מפני שהי' הכרח שיבואו הברכות בדרך הסתר מפני המקטריגים כנ"ל, ולזה הסמיכו בזוה"ק דרשא זו תפלה לעני כי יעטוף, שהתפלה צ"ל בעטיפה ומכוסה מפני המקטריגים, גם הסמיכו אלי' דרשא דר' אלעזר, שצריך לילך בכל יומא לבתי כנסיות ובתי מדרשות, שזהו הכח של ישראל להפך על ידו הקללות לברכות, וכל מה שהתכוונו הארורים האלה בלק ובלעם לרעה על ישראל, נמתק הכל ע"י הקריאה והלימוד בתוה''ק כמ"ש בספה"ק דברי מנחם הנ"ל, וא"ש קישור דרשות אלו לפ' בלק, ואיתא בזוה''ק פ' זו אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, אינון תינוקות דבי רבן דאולפי תורה וכו', ורש"י פי' בשיר השירים צאי לך בעקבי הצאן שיתבוננו בדרכי הראשונים לילך בדרכיהם, ואפשר דדא ודא אחת הוא, דבעוה"ר נתפסים היום ברשת ההתחדשות, לשנות הגבולים אשר גבלו הראשונים, אמנם זהו יסוד קיום התורה ושמירת מצותי', שלא לשנות דבר רק להתבונן בדרכי הראשונים ולילך בדרכיהם, ויסוד זה צריך לנטוע בתינוקת של בית רבן מיד בהתחלת חינוכם, ועי"ז יתקיימו ויזכו להיות פרי קודש הילולים, ונזכה להתקיים בדרך התורה והקדושה, ונזכה להעמיד דורות כשרים ונאמנים לד' ולתורתו הקדושה, בלי שום תערובת ושינוי כל דהו, דבעוה"ר פגעי הזמן גורמים להתפס ח"ו בדרכי המינות והאפיקורסות דיצרא תקיפא עלייהו יותר מע"ז בזמן בית ראשון, הבוכ"ע יעזור שנזכה לילך בעקבי הצאן והכל יתהפך לנו לטוב ולישועה, הבוכ"ע יציל אותנו מכל צרה וצוקה, ונזכה להיות דבוק בדרך התוה''ק ודרך האמת, ונזכה בקרב במהרה דידן לראות בישועה אמיתית בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.