אגדות מהרי"ט/תמיד/חלק א
אגדות מהרי"ט – מסכת תמיד – חלק א
רבא גוזמא, אמר רבי אמי דברה תורה לשון הואי וכו', דכתיב (דברים א') ערים גדולות ובצורות בשמים וכו'. פירש"י ז"ל גוזמא, כלומר מילתא בעלמא הוא דקאי ולאו דוקא וכו', דברה לשון לשון הבאי, כאדם שרוצה לחזק דבריו, עכ"ל. וכן הוא בגמרא חולין (צ' ע"ב), ופירש"י (שם) לשון הואי, לשון הדיוט, שאינו מדקדק בדבריו, ומוציא בפיו דבר שאינו, ולא שיתכוין לשקר, אלא לא דק. בשמים, אלמא לא דק, עכ"ל. ולכאורה דבריהם ז"ל פליאים הם, ואיך יתכן לומר כן, והרי כל דיבור שבתורה הקב"ה אומר ומשה כותב, ובכל קוץ וקוץ שבתורה תלוין תילי תילי הלכות, והכל בדקדוק למעלה מהשגת שכל אנושי, ואיך יתכן לומר שדיבר הכתוב בלשון הואי ודבר שאינו ולא דק, והיא פליאה עצומה, וצ"ב.
יתבאר בדברי הפנים יפות (פ' דברים), שכתב על דרך הרמז י"ל, שאמרו המרגלים כי חזק הוא ממנו, ר"ל שחזקתם הוא מאת הקב"ה, על ידי כח הקדושה שנפלה ונשבה ביד הכנענים וכו', וכמו כן מה שאמרו המרגלים ערים בצורות בשמים, כוונו לומר שיש להם כח ותוקף בשמים, ואי אפשר להכניעם, שהשר שלהם חזק מצד הקדושה, ועל דרך שפירש הרמב"ן ז"ל סר צילם מעליהם, היינו הכח שיש להשר שלהם מצד הקדושה, עיי"ש בפנים יפות שהאריך בזה.
זה אתי שפיר, דלא דיבר הכתוב לשון הבאי, דעל פי הרמז והדרש הלשון מדוקדק, ובכוון הוציא הכתוב לשון זה בצורות בשמים, דזה היה כוונת דבריהם של המרגלים, ומה שאמרו ז"ל דדיבר הכתוב לשון הבאי, לפי שבפשטות המשמעות נראין הדברים כגוזמא וכאילו לא דק, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על כן אמרו רז"ל דדיברו הכתובים בלשון הבאי, אבל לפי פימיות התורה אין זה דברי הבאי, וכנים הדברים ומכוונים, דכל דבר יש לו שורש ושר למעלה, ועל זה כוונו לומר ערים גדולות ובצורות בשמים.
אחר יש לבאר הענין, דודאי לא יתכן לומר שדברה תורה דבר שאינו אמת במציאות, וראוי להבין פירוש הכתוב ערים גדולות ובצורות בשמים וגו', וכוונת דבריהם ז"ל. ונקדים דברי הספרי (פ' דברים) עה"פ ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר, וישיבו אותנו דבר, באיזה לשון הם מדברים, [ומובא ברש"י שם]. וראוי להבין דמאי נפקא מינה להם בזה, ואין זה מתכסיסי המלחמה לחקור על מהות הלשון, כי אם על מהות הגבורה.
על פי דברי הזוה"ק פ' נח (דף ע"ה ע"ב) בענין דור הפלגה, שהקשו ואי תימא לישנהון אמאי אתבלבל, אלא בגין דכלהון ממללין בלשון הקודש, האי לישנא קא עביד לון סיוע, בגין דבעובדא ובמילולא דפומא תליין מילין וכו', כיון דאיתחלף לישנהון לא אצלחו בעובדא, בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אישתמודע בר בלשון הקודש, וכד אתבלבל לישנא דלהון, אתחלש חיליהון ואתבר תוקפא דילהון וכו', מיד ויחדלו לבנות העיר, דהא איתבר חילייהו, ולא ידעי למיעבר מידי ברעותא דילהון, עכלה"ק.
שם בזוה"ק להלן (דף ע"ו ע"ב) חמי מאי כתיב (בראשית י"א ו') הן עם אחד ושפה אחת לכולם, בגין דאינון בלבא חד ורעותא חד וממללי בלשון הקודש, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ולית מאן דימנע עובדא דילהון, עכלה"ק. מבואר בדברי הזוה"ק דכח הצלחתם של דור הפלגה היה על ידי שדברו בלשון הקודש, ובדא עבדי סיועא בחילא דלעילא, ועל ידי כוחות הסט"א, ועל כן בלבל השי"ת לשונם, וניטל מהם ידיעת הלה"ק, כדי לבטל זממם וכוחותם. [עיין בספרי ויואל משה (מאמר לשון הקודש סי' י"ט) שהארכנו בזה].
נבין דברי הספרי הנ"ל, שאמרו ישראל וישיבו אותנו דבר, באיזה לשון הם מדברים, כי השיגו ישראל כח הלשון, ורצו לחקור ולהתוודע על ידי המרגלים, על מהות לשונם של ז' האומות, כי אם מדברים בלשון הקודש, אזי כח השפעתם גדול מאוד ומגיע בשמים, על ידי שיש להם סיועא מחילא דלעילא, כמבואר בזוה"ק הנ"ל בענין דור הפלגה, והשיבו המרגלים, ערים גדולות ובצורות בשמים, כי כוחם גדול ומגיע בשמים, על ידי כח הלשון שדברו בלשון הקודש, כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"פ (בראשית מ"ה) כי פי המדבר אליכם, שהיה לשון הקודש שפת כנען בימים ההם, ובכח הלשון קבלו השפעתם משרי הטומאה ומחילא דלעילא.
מ"ש הכתוב בצורות בשמים, אינה על דרך גוזמא והפלגה, והאמת היה כן, שהיה חוזקם בצורה ומגעת בשמים, לינק מהשפעת כוחות הטומאה, אלא שחכז"ל רצו להעלים ענין הזה, כמו שביארנו בכמה מקומות שאין לדבר מהפלגת כוחות הטומאה והסט"א כי אם לצד ההכרח, כי הענין גורם למכשול וטעות, שיטעו הבריות לומר יש בהם ממש ח"ו, וכבוד אלקים הסתר דבר, על כן פירשוהו חכז"ל כי דיבר הכתוב בלשון הבאי ודרך גוזמא, לההביל כוחותם, ולהעלים הענין מפשוטי העם.
דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב וכו', אמר להן מה דין אתריסתון לקבלי, אמרו ליה שטנא נצח וכו'. פירש"י אמר להן מה דין אתריסתון לקבלי, מה זה שאתם עומדים נגדי ואינכם מחזיקי' יראתינו, הלא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו וכו', אמרו ליה שטנא נצח, זו אינה ראיה, שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא נוצח ומטעה בני האדם, אף אתם אל תתמהו על שאנו תחתיכם, עכ"ל. ורבינו גרשום מפרש, כלומר אל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח, שמתעה אותם ונותן להם גאולה, ולסוף יורידם לגיהנם, ע"כ. הרי מכאן דברים ברורים ומאירים כשמש בצהרים, שחכמי ישראל דחו ראיות אלכסנדר מוקדון בשתי תיבות בלבד, שטנא נצח, ומה חידוש יש בדבר שהעבודה זרה מצליח, הלא אנו רואים בכל יום שהשטן מצליח, וכל זה אינו אלא לנסות את הבריות.
מדברי הגמרא הנ"ל משמע שלא השיב להם אלכסנדר מוקדון שום דבר לדחות את דבריהם. ונראה שהיה דבר זה ידוע בימיהם אפילו אצל אומות העולם עובדי עבודה זרה. ומה מאוד נוקבים ויורדים עד התהום דברי רבינו גרשום מאור הגולה, שפי' שטנא נצח ואל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח, שמתעה אותם ונותן להם גאולה, ולבסוף יורידם לגיהנם, עכל"ק, והגם דלא מיירי בגמרא מענין של גאולה לא מיניה ולא מקצתה, ראה זאת הר"ג זלה"ה ברוח קדשו רומז לנו הדבר בדברו מענין ניצוח השטן ר"ל, ואין אלו אלא דברי נביאות, כי הרי בימיו של רבינו גרשום ז"ל עדיין לא הצליח מעשה שטן עד כדי כך להסית בגאולת שקר, ורמז לנו הדבר בדברו מענין ניצוח השטן רח"ל, שיגיע זמן שהשטן יתעה את ישראל להסיתם ולהטעותם בגאולה של שקר, כאשר קרה לנו בזמנינו אלה באחרית הימים בעוה"ר, אלא שכל תורתן של הראשונים כמלאכים היה ברוח הקודש, והשיגו בפירושי דברי חז"ל כל מה שעתיד להתרחש ולקרות אותנו באחרית הימים. וכבר הזהירונו חז"ל בדבריהם הקדושים שלא להאמין בהצלחת הרשעים אף אם יהיה גדולה מאד, שהשטן הוא הנוצח ונותן להם גאולה ומתעה אותם ואת כל הנמשכים אחריהם, ולבסוף יורידם לגיהנם.
חילוק אם נס הוא על ידי כח הקדושה או הוא מהסט"א, דאם הנס הוא על ידי כח הקדושה אזי הוא נצחיות, ונשאר האור לעולם, משא"כ אם הנסים הם מהסט"א אזי אינם רק לפי שעה, ואין להם קיום, ואדרבה סופם רע ומר ותכליתם שאול ואבדון רח"ל, וכדברי רבינו גרשום דהשטן מתעה אותם ונותן להם גאולה ולבסוף יורידם לגיהנם. [ובדרך רמז צחות י"ל, דלא לחנם כינו האפיקורסים לגאולה של שקר שבזמנינו בשם אתחלתא דגאולה, דאמנם לפי דברי רבינו גרשום ז"ל אין בגאולה הבאה מצד השטן רק אתחלתא לבד, דלבסוף מורידם לגיהנם ח"ו, ואע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי].
להן מה דין אתריסתון לקבלי, אמרו ליה שטנא נצח וכו'. פירש"י אמר להן מה דין אתריסתון לקבלי, מה זה שאתם עומדים נגדי ואינכם מחזיקי' יראתינו, הלא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו וכו', אמרו ליה שטנא נצח, זו אינה ראיה, שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא נוצח ומטעה בני האדם, אף אתם אל תתמהו על שאנו תחתיכם, עכ"ל. ורבינו גרשום מפרש, כלומר אל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח, שמתעה אותם ונותן להם גאולה, ולסוף יורידם לגיהנם, ע"כ. ולכאורה הלא לא מיירי התם מענין הגאולה כלל, ומה ענינו להתם. אך מפני שעל ידי הגאולה יכול להתעות לכל אחד, שעל זה מצפים בכליון עינים ודאבון נפש, מתי יגיע זמן הגאולה, ואפילו הפשוטי עם רוצים בגאולה, שהגאולה יהיה בגשמיות וברוחניות, ובדבר שכל אחד משתוקק אליה יכולין להמשיך כל ישראל. וכן קרח אף שהיה כוונתו לטובה, אבל היה על ידי טעות שעדיין לא הגיע הזמן, היה בכחו להמשיך את כל ישראל על ידי שאמר לקרב הגאולה, ומאז כל המסיתים ומדיחים שרוצים להמשיך את הכלל, מפטפטין בדברי גאולה, שיודעין שהוא הכח להמשיך לבבות בני ישראל.
להן מה דין אתריסתון לקבלי, אמרו ליה שטנא נצח וכו'.
ורבינו גרשום מפרש, כלומר אל תתמה על זה שהשטן הוא נוצח, שמתעה אותם ונותן להם גאולה, ולסוף יורידם לגיהנם, ע"כ. הנה דבריו ז"ל מובנים לפי מה שדרשו ז"ל במדרש (ב"ר מ"ד כ"א) על הפסוק (בראשית ט"ו י"ז) ויהי השמש באה ועלטה היה וכו', שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו גיהנם ומלכיות וכו', אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות, ר' חנינא בר פפא אמר אברהם ברר לו את המלכיות, רבי יודן ור' אידי ור' חמא בר חנינא אמרו, אברהם ברר גיהנם, והקב"ה ברר לו את המלכיות וכו', ע"כ.
ששני דברים אלו המה זה לעומת זה, שאם אין מקבלים עליהם את עול גלות המלכיות, יורדין ר"ל לגיהנם. ובזה יבואר היטב מ"ש רבינו גרשום שהשטן וכו' מתעה אותם ונתן להם גאולה ולסוף יורידם לגיהנם, ששני דברים אלו תלויים זה בזה, כי על ידי שאינם מקבלים על עצמם עול הגלות, לכן יורדים לגיהנם.
להן מה דין אתריסתון לקבלי, אמרו ליה שטנא נצח וכו'. פירש"י שטנא נצח, זו אינה ראיה, שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא נוצח ומטעה בני האדם וכו', עכ"ל. הנה ברור שמן השמים נותנין להם כח זה, כדי לנסות את ישראל, דאי אפשר שיהיה להם כח זולתו, דאין עוד מלבדו. אמנם כי כן, יפול לב האדם בקרבו, בראותו ההסתרה הגדולה כל כך, איך שנות נים מן השמים כח לעבודה זרה ולסט"א לעשות נסים, ואין לנו כח כזה מצד הקדושה, וכבר אמרו ז"ל (יומא כ"ט ע"א) אסתר סוף כל הנסים, ואם כן יחשוב האדם כבר אבדה תקותנו ואפס תוחלתנו, כי איך נוכל לעמוד נגדם ולהתגבר לעומתם, אם ניתן להם כח חזק כל כך, ואנו אפיסי כח, ואין לנו על מי להשען. אולם חלילה לחשוב מחשבה זו, וגם זה מעצת הסתת היצר, דבאמת בכל עת ובכל זמן, ואפילו כשההסתרה גדולה מאוד, הבורא יתברך משגיח על עמו ישראל, ומשתוקק להטיב להם, ולסייע בידם להתגבר על כוחות הסט"א הלוחמים נגדם, וכמ"ש ז"ל (יומא ל"ח ע"ב) הבא לטהר מסייעין אותו, ואלמלא הקב"ה עזרו לא יכול לו (קידושין ל' ע"ב), אלא שדרכי ההשגחה מסותרת ואין נגלית בארץ.
חכם הרואה את הנולד.
אפשר לומר דהכוונה על כל הטוב העתיד לבא לישראל בביאת המשיח, שעתיד להיות אחר ביאתו דור שתהיה גבוה יותר מכל הדורות הראשונים, ויתרבה כח התורה במדה גדולה ומרובה שאין ערוך אליה. ואם כן ראוי לאדם להיות נכון לבו בטוח בהשי"ת ובחסדו הגדול כבר מעתה, ולראות גם הימים האלה כאילו הם טובים ומועילים, על ידי הבטחון בהקב"ה אשר כל דבריו אמת וצדק, ודבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם. ועל דרך שפי' השל"ה הקדוש (פרשת בשלח) על אמרם ז"ל (שמו"ר פכ"ג ה') עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, דהכוונה דישראל בעודם בגלותם בהסתרת פנים שעדיין אין רואין שום התנוצצות ישועה, עתידין שיאמרו שירה על הנסים של הגאולה העתידה לבוא אליהם, ואע"פ שלא נגאלו עדיין, דבטחונם בהשי"ת שיקיים הבטחתו וקרובה ישועתו לבוא חזק כל כך עד שנחשב בעיניהם כאילו כבר נתקיים, ועל כן הם מקדימין לומר שירה אף בטרם תבוא.
חכם הרואה את הנולד.
אפשר לומר בדרך רמז, דהנה אמרו ז"ל (אבות פ"ב מ"י) ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ותרווייהו בקנה אחד עולם, דהנה אל יאמר אדם אני אעסוק כל היום רק במשא ומתן ואכלכל את יששכר ואתן לו את פרנסתו ועל ידי כן יהיה לי חלק בתורתו, ולא אצטרך לבוא לביהמ"ד ללמוד תורה שבלאו הכי יהיה לי חלק בתורתו, ויפטור את עצמו על ידי זה לגמרי מלימוד התורה הקדושה, כי כל זמן שיש לו מעות יש לו גם שניהם, העולם הזה וגם יש לו זכות התורה, אולם כשח"ו נהפך עליו הגלגל ישאר ערום ועריה מכל, ולא זה ולא זה ישאר בידו, אבל הלומד התורה הקדושה בפועל ממש, הוי תורתו נצחיי.
לרמוז זה במאמרם ז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, וגם אמרו ז"ל ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ותרווייהו בקנה אחד עולם, והכוונה הוא כאמור שרק מי שרואה את הנולד ויודע שהעניות הוא גלגל החוזר, ורק לימוד התורה בפועל הוא דבר נצחיי, זהו נקרא חכם, שזוכה על ידי זה לחכמת התורה כנ"ל, מה שאין כן המרבה בסחורה ואינו קובע עתים לתורה, אף שעל ידי שתומך לומדי תורה יש לו זכות בלימוד התורה הקדושה, מכל מקום אינו מחכים, שהרי אין זה נצחיות, ואם יתהפך ח"ו עליו הגלגל לא יזכה לחכמת התורה.
להן מה יעבד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו. הנה בוודאי אין הכוונה על המיתה בפועל ממש, דלא הרשתה התורה הקדושה לאדם מישראל להמית עצמו, כי אם במקום שמצווה על קידוש השם, וביהרג ואל יעבור. ואפשר לפרש בהקדם דברי מרן הקדוש בעל דברי חיים זלה"ה (פרשת נח) עה"פ קץ כל בשר בא לפני, וזל"ק: דהנה מבואר שחטא של דור המבול היה ששחתו זרעם, ולזה לא מהני תשובה וכו', אך עיקר הדבר למסור נפשו להקב"ה בהשתוקקות רב עד דכדוכה של נפש, ומתוקן בזה מה שחרבו העולמות ובא עד הקץ, ולז"א הכתוב שפיר קץ כל בשר וגו', עיי"ש דבריו הקדושים שהאריך.
הענין, על פי המבואר בזוה"ק (בכמה מקומות) דאין מועיל תשובה לחטא הידוע, ולא ניחא למארייהו למימר הכי שלא יועיל תשובה כלל, שהרי אמרו בגמרא (יומא פ"ו ע"א) ד' חילוקי כפרה יש, והחמור בכולן עון חילול השם, שיסורים תולין ומיתה ממרקת, ואם נאמר דבחטא זה אין מועיל תשובה כלל, אם כן הו"ל למנות ה' חילוקי כפרה, אלא וודאי דכוונת הזוה"ק דכל זמן שהאדם בחיים אינו יכול לתקנו לגמרי, כמו בחילול השם שרק יום המיתה ממרק החטא לגמרי, וכך הוא בחטא הזה, אבל יום המיתה מכפר על הכל, ומפורש בזוה"ק (סוף פרשת במדבר) וז"ל: אית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר נש מעלמא, הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והאי יהיב גרמיה ודאי למיתה ומסיר נפשיה וכו', כמאן דאתפטר מהאי עלמא ודאי, כדין קוב"ה מרחם עלויה ומכפר ליה לחוביה, עכ"ל.
מבואר דמסירת נפש באמת ברעותא דלבאי, נחשב ליה כאלו אתפטיר מהאי עלמא, ומכפר על כל חטאיו כיום המיתה, וזה יועיל לכפר אף על חטא הידוע כמ"ש הדברי חיים זלה"ה.
דרך זה יש לפרש אמרם ז"ל מה יעבד איניש ויחיה, אמרו ליה ימית עצמו, היינו שימסור נפשו למיתה בכוונה אמיתית, ונחשב ליה כאלו אתפטיר מהאי עלמא, ומכפר ליה לחוביה כיום המיתה ממש, ומעתה יחיה ולא יצטרך לעונש בשביל כפרת עונותיו, והבן.
רבי אליעזר בן עזריה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו'. החתם סופר זלה"ה (פ' תצוה בדרושים למגלת אסתר) עה"פ (אסתר י') דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, תמה תמיהה גדולה, מדוע שכיח פירוד הלבבות בקרב ישראל הרבה יותר מאשר בקרב האומות, ובתלמידי חכמים צדיקים יותר מבשאר עמי דארעא, והלא ישראל מתיחסים כאוהבי שלום, וכדאיתא בגמרא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ועיי"ש מה שהאריך ליישב, ועדיין אינו מסיק בדבריו יסוד מוצק להבין ענין זה לאשורו.
אמרתי בפשטות כמה טעמים בדבר, חדא שהרי אמרו במשנה (סנהדרין ע"א ע"א) פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם, כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, ע"כ. ולפי זה דבר פשוט הוא אשר הס"מ שאומנתו להסית לרע, מתאמץ בכל כחו למנוע כינוס והתחברות בין צדיקים, ולעומת זה מתאמץ הוא לעשות חבור וכנוס בין הריקים והפוחזים, אם כן אין זה מן התימה מדוע דרך רשעים צלחה, ושלום ושלוה שורר בינותם, ובין הצדיקים מבדיל הפירוד והמחלוקת, כי כל זה הוא מפעולות השטן, ועבודתו בכך לעשות כינוס בין הרשעים ופיזור בין הצדיקים, ולא בניקל ניתן להתגבר עליו.
טעמא רבה איכא למילתא, כי הנה פשוטי העם קלי הדעת בעת אשר יחפצו להתאגד ביחד, כדי להגיע אל איזה מטרה אשר הציבו לעצמם, זה דרכם כסל למו, שאין הם מקפידים ובוררים מי נעשה חבר בסיעתם, וכשר בעיניהם להתחבר אפילו עם רשעים העוברים כל עבירות שבתורה, כי זה כל חפצם שילכו עמהם בדעה אחת, להוציא אל הפועל את התכלית הנרצה להם, ומה להם לבקר את מומיהם ולהתגרות בהם, הרי כל כוונתם להגיע אל המטרה שלמענה הקימו את האיחוד, ועל כן אין פירוד ומחלוקת ביניהם.
לא כן הדבר כאשר מתחברים יהודים כשרים, שמטרתם היא להרים קרן התורה ולחזק בדקי הדת, כי בריש כל מראין עליהם להזהר להתאחד אך ורק עם יהודים כשרים ההולכים בדרך התורה, והם בעלי מדות טובות ולא עולתה בהם, ומבלעדי זאת אין מציאות לפעול לחיזוק הדת, שהרי לא יתכן לעשות פעלים לתורה אלא אם כן כנים ואמתיים ללא זיוף. ועל כן כאשר נעשה חבור ואיחוד בין יהודים כשרים, והמצא ימצא ביניהם איש אשר לא כן הוא, מיד מבקרים את מומיו, ואמור יאמרו לו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, ולעומת זאת גם הוא כאשר הוא מרגיש שאינו נוהג כשורה, ובאים להוכיחו על פניו, ירצה להצטדק ולהטיל מום בעמיתיו, באמרו הרי לא טוב אתה ממני, ומזה יוצא שמתנצחים אחד עם חבירו, וכאן מצא הבעל דבר מקום ללבות אש המחלוקת, ולהביא לפירוד לבבות, נמצא כי הקהלה ואיחוד שעושין לצורך דבר טוב עלול להביא לפירוד.
נראה לי לומר הסבר אמיתי לזה, על פי מה דאיתא בגמרא (סוטה כ"ב ע"ב) אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומים לפרושין, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס ע"כ. והנה נחזי אנן באיזה מחנה עלולים להמצא צבועים, זה ברור כי בין הפושעים וקלי הדעת אין נמצאים צבועים, כי לא יתכן לומר שנמצא בינם יהודי אשר בסתר לבבו הוא ירא ושלם, והוא צובע עצמו ומעמיד פנים כאלו הוא פושע ישראל, שהרי מה בצע לו לצבוע עצמו ולהעמיד פני רשע, אם כפי האמת ירא שמים הנהו, אמנם לאידך גיסא נמצאים צבועים קלי דעת, המסתירים רשעתם ונכליהם, ומעמידים פנים כאלו הם יהודים כשרים. נמצא כי בזמן שנעשה איחוד בין הכשרים עלולים להמצא ביניהם גם צבועים, ואם יד הצבועים באמצע נעשה פירוד בין הדבקים, כי זה כל עבודתם של הצבועים בנכליהם אשר המה מתנכלים, זה בכה וזה בכה. וישנם עוד כמה בחינות לישב תמיהת החתם סופר זלה"ה, אך אין כאן מקום להאריך.
חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך.
הנה קורא לתלמידי חכמים לימודי ה', ויש להבין מהו הפירוש של לימודי ה'. וי"ל בהקדם דברי א"א ז"ל בקדושת יו"ט (פ' משפטים) עה"פ ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו, שהביא שנתגלה לו בחלום פי' הפסוק דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב וגו' ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, דצריך טעם למה בעבר על מצות עשה אמרו ביומא (פ"ו ע"א) דאם עשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, ואילו בעבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה וצריך להמתין עד יום הכיפורים להתכפר. ואמר שם על פי מה דאיתא דשרשם של עשין הוא בשם הוי' ב"ה, ושם הוי' אינו נופל תחת הזמן, ממילא אי אפשר לומר שצריכין להמתין זמן כי אינו נופל תחת הזמן, ועל כן מוחלין לו מיד, אבל הלא תעשה שרשם בשם אלקים והוא נופל תחת הזמן, על כן מקושר המחילה בזמן. וז"פ דרשו ה' בהמצאו, ר"ל על ידי שם הוי' ב"ה הרי הוא נמצא תמיד לרחם עלינו ולמחול לנו, ואל אלקינו שעל ידי שם אלקים כי ירבה לסלוח גם על הלא תעשה, עכ"ד.
צריך להבין, שכיון שהעשין הם משם הוי' ואין נופל תחת הזמן, איך יש אצל העשין יותר מצות שהזמן גרמא כסוכה ולולב ושופר כו' מאצל המצות לא תעשה, ואיך יהי שהמ"ע הם תלויים בזמן יותר מהמל"ת. רק אפ"ל דהנה הקשו המפרשים על זמן התפלה, דהלא כשכאן הוא יום, הוי לילה במקום אחר, ואין רגע שלא יהיה בכדור הארץ או יום או לילה, וצ"ב איך הוא למעלה, ורבים פירשו (כוזרי מאמר ב' אות כ') שהולכים אחר ארץ ישראל. אבל הבעל התניא (בשו"ע מהדו"ת סי' א' סי' ח') מסביר הדבר דאין להקשות איך הוא למעלה, דשם אין שום זמן והוא למעלה מן הזמן, רק כאן בארץ בא האור מלובש בזמן, אבל למעלה לא שייך שום זמן, יעיי"ש. ממילא אפשר שהעשין שצוה הקב"ה לעשות כאן הוא מלובש בעשייה גשמי ונופל תחת הזמן, אבל השורש הוא משם הוי' ב"ה, רק כשבא לכאן למטה בא מלובש בזמן. והנה תשובה מגיע עד השורש, והקב"ה בעצמו מקבל את התשובה, כמ"ש (הושע י"ד ב') שובה ישראל עד ה' אלקיך, שצריך לעשות תשובה כל כך שיגיעו עד השורש לשם הוי', ושם אין שייך זמן, על כן לא זז משם עד שמוחלין לו, הגם שכאן הוא מלובש בזמן.
בסוף סדר משניות תנן לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. וצ"ב דמן הכתוב אפשר להוכיח רק דשלום הוא ברכה כשאר ברכות הכתובות בתורה, אבל איך הוכיח מן הכתוב דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום. עוד קשה על הכתוב, דכיון דאמר ה' עוז לעמו יתן, הו"ל לסיים ויברך את עמו בשלום, ולמה חזר ואמר ה', וגם יש חשש שיאמר ה' ולא יסיים יברך את עמו בשלום, נמצא שיאמר את ה' לבטלה, ובגמרא נדרים (י' ע"א) איתא דאין אומרים לה' קרבן שמא יאנס ולא יסיים קרבן, נמצא שיאמר את השם לבטלה, ובפרט שכאן מיותר לגמרי.
על פי מה דאיתא בבראשית רבה על הכתוב (בראשית א' ה') ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה, קרא אלקים לילה אין כתיב כאן, מכאן שאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה. והקשה היפה תואר דמאי ראיה היא זו דאילו היה כתוב כן הוי קשה טפי, שכיון שאמר ויקרא אלקים לאור יום א"צ לחזור ולומר ולחושך קרא אלקים לילה שהוא מיותר. ובנזר הקדש תירץ דאיתא בגמרא (ריש ברכות) מאי שנא דתני דערבית ברישא לתני דשחרית ברישא, ומשני ואיבעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שקודם היה ערב, עיי"ש, והיינו דקשיא להמדרש דהיה צריך להקדים ולומר ויקרא אלקים לחושך לילה ולאור יום, ועל זה תירץ דאם כן היה צ"ל על הלילה אלקים, ומשום דאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה הפך הסדר, עכ"ד.
כוונת הגמרא להוכיח מן הכתוב דלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, דהוי קשיא ליה אמאי לא כתיב ה' עוז לעמו יתן ויברך את עמו בשלום, ולמה כתב ה', וע"כ מדחזר וייחד הקב"ה שמו על השלום מוכח דבא להשמיענו שהוא דבר גדול וחשוב מאד, וכי תימא דהיה יכול לכתוב ה' יברך את עמו בשלום ועוז לעמו יתן, אם כן היה הקב"ה מייחד שמו רק על השלום ולא על התורה, והיה אפשר לטעות ולומר ששלום לחודיה סגי אפילו בלא התורה הקדושה, וזה אינו כי אין שלום אמר ה' לרשעים, ורק שלום שהוא על פי התורה הוא חשוב, ועל כן היה בהכרח לייחד שמו של הקב"ה על התורה ועל השלום, מפני שהוא הגדול שבכל הדברים.
נבין דברי רבי אליעזר בן עזריה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, וקורא לתלמידי חכמים "למודי ה'", שהם לומדים ממ"ש עוד הפעם ה' אצל השלום וייחד הקב"ה שמו עליו, ומוכח שגדול השלום, וע"כ ורב שלום בניך.
רבי אליעזר בן עזריה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמוכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך. וכן הוא בגמרא (סוף מסכת ברכות) ומסיים שם אל תקרי בניך אלא בוניך. הנה כן מצינו נמי במסכת שבת (קי"ד ע"א) דתלמידי חכמים נקראים בנאים, מפני שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהם. ולכאורה וכי מה הם בונים ומדוע נקראים כן. אמנם האמת הוא שהעולם נבנה על ידי התורה והעבודה ומעשים טובים מצדיקי אמת, והבית המקדש דלעתיד נבנה על ידי מצות ומעשים טובים של ישראל, וכיודע המעשה ממרן הקדוש הדברי חיים זלה"ה שאמר פע"א בשולחנו הטהור, שהבית המקדש של מעלה כבר נגמר אלא שחסר עדיין הפרוכת, וענה לו אחד מבני עליה היושבים לפניו שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שרבינו הק' בכוחו לעשות הפרוכת, ולא השיבו אז הדברי חיים זלה"ה דבר, אלא פעם אחרת כשישב אל השלחן התחיל לומר "מהיכן אתם יודעים שלא עשיתי את הפרוכת אלא שבא רשע גדול עם עבירה גסה שעבר וקרע אותו". ועל דרך זה איתא בספה"ק זרע קודש (פרשת תצא) לפרש ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, שבונה ירושלים ה', ובמה בונה אותה, "בימינו" על ידי הימים שלנו, שבכל יום כשאדם עובד אותו יתברך הכל לפי מעשיו בונה את ירושלים ובית המקדש וכו', כן בונה האדם מישראל שעובד ה' בכל יום, עד שיהיה נבנה בשלימות במהרה בימינו, יעיי"ש. ואתי שפיר לפי זה מה שנקראים תלמידי חכמים בוניך.
מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים, מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה.
וכן הוא בברייתא דתורת כהנים (סוף פרשת אמור פרשתא י"ג) עיי"ש. ופי' הרע"ב מצאו שכבה, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס. משמע מזה שהמשכת כח הנס במנורה היה תלוי בכח קדושת הכהן גדול המדליק, דכפי כח הקדושה אשר השפיע הכהן במנורה בשעת ההדלקה, כפי זה התקיימה ודלקה תמיד, ולאחר שנסתלק שמעון הצדיק הגם שהיו עוד כמה כהנים גדולים צדיקים ששימשו בכהונה גדולה, מ"מ לא היה להם תמיד כח זה שהיה לשמעון הצדיק להדליק את המנורה בכח הקדשה כזה שלא תכבה, [דאיתא בגמרא (יומא דף ל"ט) דכל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה], דהנס אשר מצד הקדושה אי אפשר להיות אלא על ידי צדיקים וקדושים וכח הקדושה גדול, ומה שדלק הנר מערבי כל היום, הרי היה נס שלא כטבע, וכדברי הגמרא (שבת כ"ב ע"ב) שלא היה נותן בה שמן אלא כמדת חברותיה, והיה דולק כל היום כולו, ועל כרחך היה זקוק להיות לכהן גדול המדליק כח הקדושה גדול כשמעון הצדיק וחבריו, ולזה לאחר מיתת שמעון הצדיק שלא היה כח הקדושה כזה, לא היה מספיק לעשות להם נס זה ולא היה דולק.