אגדות מהרי"ט/פסחים/פרק א
אגדות מהרי"ט – מסכת פסחים – פרק א
פירש"י ז"ל בודקין שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. ועי' בתוס' מה שהקשה עליו. [עי' מ"ש בס"ד לקמן בדף מ"ט ע"א בד"ה מתני' וכו'].
עלמא אור אורתא הוא, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה וכו', ותנא דידן מאי טעמא לא קתני לילי, לישנא מעליא הוא דנקט וכו'. הנה בגמ' מפלפל למה נקט אור שמשמע יום גם כן. וי"ל עוד למה נקט באמת התנא לישנא דמשתמע לתרי אנפי, ולא אמר ליל ארבעה עשר כמו שאמר הפסוק בכמה מקומות ליל שימורים הוא הלילה הזה שימורים וגו'.
שמרמז התנא איזה דבר בלשון זה, ונקדים מ"ש בספר חוט המשולש שעושה חשבון איך שכל מכה היה משמש חודש אחד, כמבואר במדרש שג' שבועות היה ההתראה ושבוע אחד היה המכה משמש, והמכות התחילו בחודש אייר שהם י"ב חודש, כמו שמשפט הרשעים בגיהנם י"ב חודש, ועושה שם החשבון שמכת חושך לא היה רק ששה ימים, וצריך טעם למה. ולכאורה במדרש עצמו מתורץ זה, דאיתא במד"ר (פ' בא) שיום הז' של חושך היה אצל הים, שנאמר ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה, שהיה הקב"ה שולח ענן וחושך ומחשיך למצרים. ובספר הנ"ל כתב הטעם לזה כיון שמכת חושך התחיל בר"ח אדר, ולפי החשבון שיצאו ישראל ממצרים ביום ה' בשבוע, נמצא שר"ח ניסן היה ביום ה', ממילא ר"ח אדר היה ביום ד', והיה חושך יום ד' יום ה' ויום ו', אבל בשבת לא שמשה מכת חושך, דהרי על מכת חושך יש במדרש שני טעמים למה הביא אותו הקב"ה, א' מפני שהיו בין ישראל רשעים שלא היו רוצים לצאת משם, ואמר הקב"ה אם אביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו יאמרו המצריים כשם שאנו לוקים כך הם לוקים, לפיכך הביא על המצריים את החושך ג' ימים כדי שיהיו קוברין את מתיהם ולא יהיו רואין אותן שונאיהן, וטעם הב' הוא שבג' ימי אפילה נתן הקב"ה חן העם בעיני מצרים והשאילום, שהי' ישראל נכנס לתוך בתיהן של מצרים והיו רואין בהם כלי כסף וכלי זהב, אם היו אומרים אין לנו להשאיל לכם והיו ישראל אומרים להם הרי הוא במקום פלוני עיי"ש. ממילא אלו הב' טעמים אין שייכים בשבת, דהרי אסור לקבור מתים בשבת, וגם כדי שיטלו הכלים מהם אינו שייך בשבת, דאיתא במדרש שהיו צריכין לשבור הרבה כלים וגם היו צריכין לעשות הרבה מלאכות שאסור לעשות בשבת, על כן לא שייך בשבת ב' טעמים של החושך, אם כן היה חושך ג' ימים קודם שבת וג' ימים אחר שבת, כיון שר"ח אדר היה ביום ד' בשבוע והמכה התחיל בר"ח אדר, זת"ד עיי"ש.
אי אפשר לומר כדבריו, דמבואר ברמב"ן הק' שמכת ברד היה בחודש אדר, שאז היה כבר הזריעה נצמח ולא קודם לכן, שמקודם לא היה מזיק כלום הברד, כמו שלא הכו בברד החטה והכסמת כיון שאפלות הנה, אלא וודאי שהברד היה בחודש אדר בזמן שכבר נצמחו רוב הפירות עיי"ש. רק אינו מבואר בדבריו החשבון של החדשים, דלפי זה שמכת ברד היה באדר, צ"ל שהיה הפסקה באמצע בין המכות, דכל מכה לא שמשה יותר מחודש אחד, ומוכרחין לומר שהיה איזה הפסקה באיזה חדשים באמצע, וכן מבואר באבן עזרא שהיה הפסקה בין ברד ובין הארבה, כדי שיחזור ויצמחו הפירות אחר הברד. אבל הרמב"ן הק' וודאי שאינו סובר כן שההפסקה היה בין ברד ובין ארבה, שמבואר בדבריו שברד היה באדר וארבה בניסן. אבל יש סתירה בדברי הרמב"ן עצמו, שפי' על הכתוב כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא וגו', וז"ל: ולא פירש עתה איזה לילה תהיה המכה הזאת, כי הדיבור הזה והאמירה אל פרעה קודם ר"ח ניסן היה עכ"ל. וכבר דיברנו מזה (פ' החודש תשט"ז) דדברי הרמב"ן אלו הם קושי הבנה, דמה בכך שהיה קודם ניסן, וכי לא היה יכול לומר לו באיזה יום בחודש ניסן, [ועיי"ש שהוכחתי בראיות שכבר ידעו משמות החדשים]. עכ"פ יהיה איך שיהיה כתב הרמב"ן שנבואה זו נאמרה עוד באדר, ובפשטות מסידור הפסוקים מוכח שנאמרה הנבואה אחר מכת חושך, אם כן איך אפשר שג' מכות היו כולן בחודש אדר ברד ארבה וחושך.
לומר קצת, שנבואה זו נאמרה עוד קודם מכת חושך. ומה שאמר עוד נגע אחד אביא אין קושיא כל כך, דאפ"ל שלאו דוקא הוא אחד. וגם אפשר לומר על פי מה דאיתא במדרש שחושך היה גם במכת כינים, אם כן לא היה עוד חדשות מכה זו, על כן אינה בכלל, ושפיר אמר עוד נגע אחד אביא, אבל לעולם אפ"ל שהנבואה נאמרה קודם חושך. אבל יהיה איך שיהיה דוודאי אי אפשר לומר שחושך היה בתחלת אדר, ואפילו אם נאמר שהיה באדר, לא היה יכול להיות רק בסוף אדר, כיון שגם ברד וארבה היה בחודש אדר, אם כן יותר מסתבר לומר שחושך היה בחודש ניסן בימים האחרונים קודם היציאה, וכן מסתבר לומר דהרי טעם החושך היה כדי שלא יאמרו המצריים כשם שאנו לוקים כך הם לוקים, אם כן מאי הועילו במה שהיה חושך ולא יראו אותם בשעת מעשה כשהם מתים, הלא גם אחר כך יראו שחסרו מישראל אנשים הרבה, שהרי הם ידעו הכל ממה שנעשה בגושן, כמבואר בפסוק הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו, וגם רואין שלא היו יכולין לסתור עצמם מן העבודה שהם ידעו הכל וידעו החשבון מכל איש ואיש, ובפרט שמבואר במדרש שאותם שמתו בימי אפילה היה להם פטרונים במצרים והיה להם ממשלה, ועל כן לא רצו לצאת משם, אם כן איך יצוייר שלא ידעו ולא ראו כלל שחסרו מהם כל כך, ובפרט לפי מה שמבואר במדרש שלא נשתיירו רק אחד מס' רבוא, והשאר מתו בימי אפילה, ואפילו אם נאמר כדעה זו שיצא אחד מחמשה, אעפי"כ היה עם רב שמתו בימי אפילה, וגם שהיו פטרונים ומושלים שם, ואיך לא נתוודע להם אחר כך שמתו, אם כן מאי הועילו בימי החושך שלא יאמרו כשם שאנו לוקים כך הם לוקים, דהגם שלא יאמרו כן בשעת מעשה אבל יאמרו אחר שיעבורו ימי החושך, משא"כ אם נאמר שהיה בימים האחרונים קודם יציאתם משם ניחא, שהיה חושך ג' ימים קודם שבת, והשבת הפסיק בינתיים ואחר כך היה עוד חושך ביום י"א י"ב וי"ג, ובאלו הימים מתו רשעי ישראל, ובי"ג בלילה בדקו ישראל את החמץ ולמחרת היה ערב פסח ושחטו את הקרבן פסח, ואז כבר היו בטלים במציאות ולא השגיחו כלום מה נעשה בין ישראל, וראו שהכל תלוי בקיום התורה והמצות, ולא השגיחו כלום מה נעשה בישראל.
אפשר על פי מה שפירש"י ז"ל עה"פ ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם, שהיו טרודים באבלם, על כן לא עכבו את ישראל לצאת, וכמו שהיה אצל המרגלים שבכל מקום בואם ראו אותם קוברים מתים, שהקב"ה עשה כן לטובת המרגלים כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו, כמו כן היה בהמצריים דבשבת היה למכה מצרים בבכוריהם, שהרגו הבכורים מהם עם רב, ואחר שבת היה ג' ימי אפילה עד ערב פסח, נמצא שעד ערב פסח לא היו יכולים לקבור את המתים מפני החושך, ממילא היו טרודים אז לקבור מתיהם, ובפסח היו טרודים לקבור את בכוריהם על כן לא ראו כלל מה שנעשה בין ישראל שנחסר מהם עם רב, כיון שהיו טרודים בעצמם, ואחר שיצאו ישראל משם בוודאי שלא ידעו כלום, שהרי עלה עמהם ערב רב והיו גם הם עם רב אלפים ורבבות, נמצא שמעולם לא נתוודע להם כלל ממה שנעשה בין ישראל שמתו מישראל עם רב.
איך שיהיה לפי חשבון זה נמצא שמכת ברד וארבה היה בחודש אדר, ומכת חושך היה ג' ימים לפני שבת הגדול וג' ימים אחריו, דבשבת לא שימשה המכה כנ"ל, נמצא שפסק החושך בלילה שלפני ע"פ, ואחר כך מיד בערב פסח בלילה היה מכת בכורות.
אפשר לרמז למה נקט באמת התנא לישנא דמשתמע לתרי אנפי, ולא אמר ליל ארבעה עשר כמו שאמר הפסוק בכמה מקומות ליל שימורים הוא הלילה הזה שימורים וגו', דאפשר שמרמז התנא בלשון זו, דהנה במצרים היה חושך עד ליל י"ד ג' ימים אחר שבת הגדול כנ"ל, נמצא שבליל י"ד נעשה אור במצרים לענין שהיו יכולין לדלוק נר, דבחושך של ג' ימים האחרונים לא היו יכולין אפילו להדליק נרות, כמו שהוא כן בההרי חושך שאי אפשר להדליק שם נר משום ממשות החושך, ואז בליל י"ד נפסק חושך הזה ונעשה אור להם, וגם לא היה דומה אותו החושך לסתם חשכות של לילה, שאז היה וימש חושך יותר מג' ימים ראשונים, וגם הג' ראשונים היה יותר מחשכות לילה, וכ"ש ג' אחרונים, ולא יכלו להדליק גם נרות כמ"ש הרמב"ן והאבן עזרא, אבל כשבא ליל י"ד נפסק אותו החושך ונעשה אור נגד החושך שהיה קודם לזה, על כן נקט התנא אור לי"ד לישנא דמשתמע לתרי אנפי דמשמע יום ומשמע לילה, דאע"פ שסתם נקרא חושך ולילה זה הוא הזמן של בדיקת חמץ, אבל אז במצרים נעשה אור להם בלילה זו, והתנא רוצה לרמז בכל הפעולות ניסים של מצרים, על כן נקט לשון זה לרמז נס זה שהיה להם חושך ועכשיו בליל י"ד נעשה אור להם.
שזריזין מקדימים למצות שנאמר.
ועי' בתוד"ה שנאמר בא"ד והתם מוכח מוישכם אברהם בבקר דכתיב גבי סדום דלא היה מצוה, ויחידי היה שלא רצה שיראו במפלתן של סדום. [עי' מ"ש בס"ד במס' יומא כ"ח ע"א ובמס' חולין צ"א ע"ב]
מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, למאי נפקא מינה, לישייליה וכו'.
[עיין טיב לבב על סוגיות סימן א', סוגיא דחזקתו בדוק].
הנה הקשה הריטב"א מהכא לדעת הסוברים דעל חמץ שאין ידוע אין עובר עליו, ואין חיוב כלל מן התורה לבדוק אחר החמץ, [עי' בתוס' לקמן כ"א א' ד"ה ואי], דמדלא קאמר מדאורייתא בעי ביטול, וקאמר בביטול בעלמא סגי, משמע דה"ק דמדאורייתא אם ביטל סגי ולא בעי עוד בדיקה, אבל אם לא ביטל בעי בדיקה מה"ת, וכן הוכיח הפ"י.
חיים ריש הל' פסח בדיני בדיקה וביטול תירץ, דהם מפרשים דה"ק דדוקא אם מדאורייתא בביטול סגי ליה לא בעי בדיקה מן התורה, אבל אם מדאורייתא לא מהני ביטול, דתשביתו דקרא מתפרש שריפה דוקא ולא ביטול, היה הבדיקה חיוב כדי לקיים המ"ע, שמחויב לחזור אחר קיום מ"ע כדאמרינן בחולין פ' שילוח הקן (דף קל"ט), יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, תלמיד לומר כי יקרא וכו', ומוכח דבסתם מצוה מחויב לחזור אחריהם כדי לקיימה. וכבר העיר הגאון מהרש"ם בהגה ותיו לס' ארחות חיים הל' פסח (סי' תל"א) שהרי מבואר ברש"י ז"ל דהתם הוי ס"ד משום דכתיב ב' פעמים שלח תשלח, ואם כן מוכח להיפך דבשאר מצות אין שום הו"א שיצטרך לרדוף אחרי' אם אינה לפניו.
ביותר תמוה מה שנראה מדבריו שיש בזה חיוב דאורייתא, שהרי מתרץ בזה לשון הגמרא שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, דהנה מה שאמרו במנחות (מ"א ע"א) ענשיתו אעשה מה שלא הביא עצמו לידי חיוב, אין זה אלא בדיני שמים כמ"ש שם התוס' שאינו חייב לקנות טלית כמו שהוא בשו"ע סי' י"ז, אלא בדיני שמים יוכל להיות עונש ח"ו, ואלו היה עשה גמור אף בי"ד שלמטה היו כופין. גם לא דמי לגמרי למה שאמרו פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים, דהתם בידי שמים יש עונש לעולם אף שלא בעידן ריתחא מדאמר סתם חייב בדיני שמים, אבל כאן לא אמר אלא .בעידן ריתחא, אבל שלא בעידן ריתחא אף בידי שמים אין עונש על זה.
שהביא המהרש"א על זה מהך דאמרינן בכמה דברים חייב בדיני שמים ופטור בדיני אדם, לא בא אלא להביא ראיה משם דדין שמים חמיר טפי מדיני אדם, אבל לא דמי לגמרי להתם דחייב לעולם בדיני שמים, וכמ"ש המהרש"א תיכף אח"כ וז"ל בעידן ריתחא בעלמא היה לצדיקים להגין על דורם בתפלתן ובמצותן, וע"כ יש להם להרבות במצות כדי לזכות את דורן בכך ולא טצדקי למיפטר נפשיה ממצות, וע"כ ראוי לצדיקים כמותם ליענש על כך עכ"ל, ומדבריו משמע שאין זה אלא בצדיקים.
ברכות (ס"ג ע"א) המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחך, ואמרו אח"כ אפילו במצוה אחת. וברש"י שם במשלי (כ"ד) על אותו הקרא ביום צרה צר כחך פי' מלאכי השרת לא יהיו מאמצין כחך יעיי"ש, כי בעת צרה שניתן רשות למשחית אינו מבחין וצריך אימוץ כח ממלאכי השרת, והמרפה עצמו במצוה אין לו אותו הכח, ופי' המהרש"א שם בברכות המרפה גם שלומד ומקיימה אם הוא בריפוי ובדרך ארעי קאמר, וזה פשוט דאם אינו מקיים המצוה נמצא עובר עליה והוי עבריינא ולא שייך לומר לשון המרפה אלא העובר, וכן בזה שאינו מביא עצמו לידי חיוב, אף שאינו מחויב בזה כלל ואינו עובר עליה, מ"מ בזה שלא הביא עצמו לידי חיוב הוי עכ"פ רפיון למצוה, ובעידן ריתחא שהוא עת צרה אין לו כח ויוכל לבוא ח"ו לידי עונש, אבל לפי דינו של בי"ד שלמטה כיון שאינו בכלל העשה אינו מחויב כלל.
מבואר בלשון הרבינו יונה בשערי תשובה (שער השלישי במדריגה השניה אות כ"ב) דז"ל שם: ועל מצות ציצית ארז"ל בספרי שהציצית מוספת קדושה שנאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם, וגם כי אין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד אשר לו ארבע כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, אף גם זאת ארז"ל כי ענש יענש לעתות בצרה על דבר אשר לא חמד בלבבו יופי המצות ושכרה לבעבור סבב פני דבר חיובה עליו ולקחת לו בגד שיש לו ארבע כנפות לעשות בו ציצית על כנפיו עכ"ל. הרי מבואר בדבריו דאין מצות ציצית זולתי על מי שיש לו בגד של ד' כנפות, ואם אין לו בגד כזה אינו חייב לקנותו, וכן הוא מבואר בשו"ע או"ח (סי' י"ז סעיף ב') דציצית אינו חובת גברא שאינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית, וכן הוא בשו"ע סי' י"ט, ומ"ש בסי' כ"ד דנכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, זהו זהירות כמו שאמרו בגמרא דענשי בעידן ריתחא, והאיך אפשר לומר בזה שהוא חיוב דאורייתא ולהעמיס זה בש"ס שהוצרך על זה קרא דכי יקרא.
המקור חיים אח"כ שצריך לבער החמץ קודם שיבטל כדי שיקיים המצות עשה בחמץ שלו, כמו שמחויב לקנות בגד ד' כנפות להתחייב בציצית. שמה אפשר אין כוונתו שהוא חיוב דאורייתא, אלא כיון שהחמץ בידו ונתחייב בביעור אסור לו להפקיע עצמו מן המצוה מדרבנן. גם מ"ש בציצית שמחוייב לקנות בגד בת ד' כנפות, אפשר שאין כוונתו על חיוב גמור, דלפעמים אין מדקדקין הפוסקים לקרות גם מה שיש בו איזה זהירות בלשון חיוב אף שאינו חיוב .גמור, אלא כיון שזה כל האדם לחמוד את המצוות בכל לבבו, ואמרינן בגמרא סוכה (ל"ב ע"ב) ובבא בתרא (כ"ז ע"א) אימור דאמרינן לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן, אלמא דלחומרא אמרינן לפעמים אף באמוראים לא דק, ומכש"כ בפוסקים האחרונים.
מ"ש כאן להעמיס בלשון הש"ס מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, דבלא ביטל הוי דאורייתא בשביל שצריך להדר להביא עצמו לידי חיוב, וכן מפרש זה בלשון הש"ס בשילוח הקן שהוצרך קרא דכי יקרא, דנמצא לפי זה שהוא חיוב גמור מדאורייתא מקראי, זה אינו מובן כאשר נתבאר לעיל. ואולי סובר המקור חיים דיש לחלק דמה שאמרו שאין חיוב לקנות טלית לציצית זה מיירי כשהטלית אינו ברשותו כלל, וחסר עדיין מעשה הקני', אבל כשהטלית הוא ברשותו ואין צריך לקנותו יש חיוב יותר ללבשו, וכמו כן הוא היכא שהחמץ ברשותו ואינו חסר אלא לילך ולבדוק, וכמו כן בשילוח הקן שהקן הוא שם במקומו אלא שחסר הליכה בהרים שמה. וזה דוחק מכמה טעמים, ואין להאריך.
וודאי שהמקור חיים כתב זה בשביל הקושי' שעל שיטת התוס' שאינו עובר בחמץ שאין ידוע, וקשה על זה מדברי הש"ס שאמרו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ומחמת קושי' זו כתב שהם מפרשים דברי הש"ס באופן זה שחייב לטרוח אחר המצוה לקיימה. אבל לשיטת הרא"ש והטור והמגן אברהם וסייעתם שעובר אף בחמץ שאין ידוע, וכתב הפרי חדש שכן גם דעת רש"י ז"ל שכתב בריש מכילתין בודקין שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, אין צריך לדחוק בזה דחל עליו החיוב אף שאינו ידוע, ואם כן לא קשה מה שהקשו על המקור חיים ממ"ש רש"י ז"ל בחולין פרק שילוח הקן דמקרא דשלח תשלח היה הו"א שצריך לחזור בהרים, ואם כן משמע דבעלמא לא, די"ל דכן הוא האמת לדעת רש"י ז"ל, והמקור חיים לא אמר זה אלא לשיטת התוס' שלא מצא ישוב לדברי' באופן אחר, ואפשר דלא סברי התוס' כדברי רש"י דהיו למדין זה משלח תשלח ב' פעמים, אלא שגם בכל המצות הוא כן. אלא שגם מלשון הש"ס משמע כדברי רש"י שהתחיל לומר לפי שנאמר שלח תשלח וגו', ומשמע דאך מקרא דשלח תשלח היו למדין כן.
לתרץ זה על פי דברי החוות יאיר (סי' ס"ז) שמסתפק שאפשר לא חייבה התוה"ק לשלח את האם אלא כשרוצה ליקח הבנים, ואז אמרה התוה"ק לא תקח האם על הבנים, אבל אם אינו רוצה ליקח כלל אינו מחוייב לקיים המצוה, וכתב דמדברי הגמרא משמע דאמר יכול יחזור בהרים תלמיד לומר כי יקרא במאורע, אם כן נהי דממעט שלא יחזור בהרים מכל מקום במאורע רמי עלי' ליזקק לה. וזה י"ל דלמדין מקרא דשלח תשלח ב' פעמים, ולכן התחיל לומר בלשון זה שאם אין לנו לימוד לחייבו אף אם אינו רוצה ליקח הבנים, תו אין מקום לחשוב לחייבו לחזור בהרים, כיון שאף אם הוא לפניו אינו חייב בכי האי גוונא שאינו רוצה ליטול את הבנים, ואין להאריך עוד בזה. [ועיין היטב בדברי רבינו בפנים].
דבי ר' ישמעאל בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח, להכרית זרעו של עשו דכתיב ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ולבנין בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ולשמו של משיח דכתיב.
[ופירש"י ז"ל בשכר ג' ראשון, שביתת הרגל דפסח ושביתת הרגל דחג ונטילת לולב שנקראו ראשונים זכו לשלשה ראשון עכ"ל]. וכעין זה איתא במדרשי רז"ל (ב"ר פס"ג ח' וכ"ה במד"ר פ' אמור ס"פ ל') בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון שנאמר אני ראשון ואני אחרון, ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע דכתיב ביה ויצא הראשון אדמוני, ובונה לכם ראשון זה ביהמ"ק דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם וגו' ע"כ.
הענין הוא שציוותה תורה לעשות בימים הקדושים הללו מעין אותם דברים שאנו נדונין עליהם באותה שעה, כדי שעל ידי פעולותינו על אותו דבר יעלה זכרונינו לטובה לפני ה' שיוציא לצדק דיננו. וכדמצינו בגמרא (ר"ה ט"ז) מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, וכן שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, וכן ניסוך המים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. הרי דציוותה תורה שבשעה שאנו נדונים באיזה דבר נעשה מצוה בענין כיוצא בו, ועל ידי זה יעלה זכרונינו לטובה [עיי"ש בר"ן], וכמו כן ציוותה תורה ולקחתם לכם ביום הראשון כדי שעל ידי זה נעורר רחמים למעלה על כל אלו הדברים הקרויים ראשון.
בזמן שביהמ"ק היה קיים לא היה צורך כל כך לעשות פעולה לזכות לכל אלו הדברים הקרויים ראשון, שהרי הבית המקדש הקרוי ראשון היה בנוי ועומד על מכונו, וכן היה מלך בישראל הקרוי ראשון, וגם זכו שנגלה עליהם הקב"ה הקרוי ראשון, שהרי השכינה היתה שורה בביהמ"ק כדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ואם כן היו בידם אותם הענינים הקרויים ראשון, ועל כרחך דמה שהזכיר הכתוב במצות ד' מינים ביום הראשון לרמוז על כל ענינים הנ"ל מיירי בזמן שאין ביהמ"ק קיים, ואנחנו בתוך הגולה שאין לנו לא מלך וכו' וניטל כבוד השכינה מבית חיינו, ולזאת אמר הכתוב ולקחתם לכם ביום הראשון, וכדרשתם ז"ל בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון וכו' ובונה לכם ביהמ"ק ומביא לכם מלך המשיח, דההיא שעתא זמנא הוא לעורר שבזכות הלולב הנקרא ראשון נזכה ויחזרו לנו כל אותם דברים הקרויים ראשון.
לכאורה יקשה על דרשתם ז"ל הנ"ל דהקב"ה נקרא ראשון וכן ביהמ"ק ומשיח נקראו ראשון, ובזכות ד' מינים הנלקחים ביום ראשון נזכה לכל הני ראשון, והלא כשם שהקב"ה קרוי ראשון כן הוא קרוי אחרון כדכתיב (ישעי' מ"ד) כה אמר ה' אני ראשון ואני אחרון וגו', וכן בית המקדש קרוי אחרון דכתיב (חגי ב'
) גדול יהיה כבוד הבית האחרון, וכן משיח יהיה המלך האחרון, ואם כן יקשה לכאורה על מה שציוותה תורה ולקחתם לכם ביום הראשון לעורר זכות כל אותם ראשון, והלא הם קרויים גם בשם ..אחרון, ולא עוד אלא דיותר שייכא בהו קריאת שם אחרון משם ראשון, דשם אחרון מורה על קיומם הנצחי, והביהמ"ק האחרון יהיה בנין עדי עד וכן שאר דברים הנ"ל.
דהנה האמנם כי בכל הנך דאמרן שייך בהו גם שם אחרון, מ"מ דבר אחד יש שאינו נקרא אלא בשם ראשון ולא בשם אחרון, והיינו מה שרמזו ז"ל שעתיד להיות פורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע דכתיב ביה ויצא הראשון אדמוני, דאותו לא יתכן לכנות בשם אחרון כלל, כי בעת ביאת משיח צדקנו יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ ולא יהיה שריד לבית עשו, ולפיכך לא יתכן לכנותו בשם אחרון, כי כל מלכותו וגדולתו נמשכת רק עד שיגיע הזמן של ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, וע"כ רמז עליה קרא בשם ראשון דייקא, כי בזכות ראשון יזכו להכרית זרעו של עשו הקרוי ראשון, ונזכה לביאת משיח צדקנו בב"א.
שואלין ודורשין בהלכותהפסחקודם הפסח שלשים יום וכו'.
הנה דקדק הטו"ז ז"ל בריש הלכות פסח (סי' תכ"ט) דשואלין לישנא יתירא הוא לכאורה, דהוה סגי שיאמר דורשין בהלכות הפסח וכו'.
נראה כי הנה תכלית אמירת הדרשה ברבים היא לעורר לבבות השומעים לתשובה, ולעשות בהם רושם ופעולה לטובה, ותכלית זו ניתן להשיג רק אם יהיו אמרי פי הדורש דברים היוצאים מן הלב, כי אז יכנסו הדברים ללבות השומעים, כאמרם דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ולזאת על הדורש בטרם יתחיל דבריו לשאול ולהתחנן לפני רבון כל העולמים שיחוננהו בלשון למודים, וישם ה' דבר בפיו, דברים הגונים ומתקבלים לרצון לפני ה', שיכנסו ללבות השומעים ויעשו בהם רושם לטובה. וכמו שיסד הפייט ביוצר לשבת הגדול בטרם החל בסדור הלכות פסח, פתח דבריו בבקשת רשות מאת נורא עלילה, וכן יסד הפייטן ביוצר לר"ה אוחילה לא-ל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון. וזאת אפשר לרמוז בכוונת הגמרא "שואלין" ודורשין בהלכות פסח, פי' שואלין מלשון תפילה, כלומר בתחלה שואלים ומבקשים מאת השי"ת שישים מענה לשון בפיו, ויהיו לרצון אמריו דברים נאים ומתקבלים, ואח"כ דורשים בהלכות הפסח.
ודורשין בהלכות הפסחקודם הפסח שלשים יום וכו'.
הטור (או"ח סימן תכ"ט) כתב שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, והשמיט תיבת ודורשין, עיי"ש בטורי זהב (סק"א) ובאחרונים דצ"ב. וגם לבאר כפל הלשון שואלין ודורשין. ועוד הוה ליה למימר שואלין ומשיבין.
בדרך רמז, עפימ"ש בסה"ק דברי יחזקאל (פ' שופטים) עה"פ (דברים י"ז ט') ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, וז"ל: באכלי מזונות אצל מו"ח הגאה"ק אר"י דבי עילאה זלה"ה, עלה בדעתי לשאול עצת קדשו בענין תעניתים, וכשבאתי לפניו דיבר עם אחד ואמר בזה"ל "פאסטען אז מען קען מהיכי תיתי, אך שאין זה העיקר", וכאשר שמעתי דברי קדשו לא שאלתי אותו יותר כי שמעתי תשובה על אשר רציתי לשאול, ואמרתי אז בלבי דזה פי' הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ובאת אל הכהנים וגו' ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, ולכאורה היה צ"ל ודרשתם היינו שתשאל אותם, אך הפי' כך דאם האדם מסופק באיזה דבר מדרכי ה' האיך לעשות, ילך להצדיקים וישמע דבריהם של הצדיקים, ממילא יודע לו האיך להתנהג, וזה ודרשת כשתדרוש בלבבך לבד אף בלא שאלת פיהם, והגידו לך מעצמם את דבר המשפט מה שיש לך לעשות, עכלה"ק.
שזאת רמזו לנו חז"ל במתק לשונם הזהב, דכשיש לאדם ספיקות בעניני עבדות השם או שאר ענינים ילך אצל חכם וצדיק וישמע ממנו דיבורים קדושים ואז ממילא יהיה לו תשובה על כל משאלותיו, וזהו "שואלין" ששואלין להחכם כל ספיקותיו ומפרש האיך שואלין, ואמר שאין צריך דוקא לשאול את פיו רק "ודורשין", על ידי שדורשין לעם ה' דיבורי קודש, ממילא נכלל בזה תשובה לכל אחד כפי ענינו, כי בדברי הדורש נשפע להם להבין גם מה שלא שאלו ממנו בפירוש, וכל אחד ימצא בו מבוקשו ומשאלות לבו כאילו היה מייחד הדיבור אליו.
רבינו הטור השמיט תיבת "ודורשין", כי בזמנו כבר נתמעט כח ההשפעה, וגם אותן שהיו מלפנים בבחינת דורשין להשפיע יותר ממה ששאלו מהם, נעשו כהיום שואלין שנשארו להדרשנים עצמם שאלות וספיקות שלא נתבררו להם. [ועיין בזה בספה"ק תולדות יעקב יוסף פ' קדושים].
ו דורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, ר' שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות, מאי טעמא דתנא קמא, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני [דהיינו שלשים יום דפסח שני בי"ד באייר],
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ור' שמעון בן גמליאל [דס"ל שתי שבתות]
אמר לך איידי דאיירי במילי דפסחא מסיק להו לכל מילי דפיסחא וכו' ע"כ. והקשה בפני יהושע (בסוגיין) דכמו דילפינן זמן שואלין ודורשין ממה שהקדים משה להזהיר על פסח שני בשלשים יום, איכא נמי למילף ממקום אחר דשואלין ודורשין בהלכות הפסח מראש השנה, שהרי משה עמד בראש חדש ניסן והזהיר את ישראל על כל דיני יום הכיפורים, כדאיתא בגמרא (גיטין ס' ע"א) אמר ר' לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, וחדא מינייהו פרשת אחרי מות שנתפרשה בה סדר עבודת יוה"כ. הרי שהזהיר הכתוב בששה חדשים קודם על עבודת יוהכ"פ שזמנה בתשרי, אלא ודאי אין ראיה משם, דאיכא למימר דנקט קרא מיתת בני אהרן, והוצרך להזהיר את אהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש, כי אם אחת בשנה ביוהכ"פ, ואגב דאיירי בביאת אהרן אל הקדש ביוהכ"פ, שנה להם כל דיני יוהכ"פ. ואם כן קשה לת"ק דיליף שואלין ודורשין ל' יום ממה שעמד משה בפסח ראשון והזהיר על פסח שנה, מנא לן למילף הא, דילמא אגב דאיירי בדיני פסח, אסיק גם לדיני פסח שני, ע"כ קושיית הפני יהושע ז"ל, עיי"ש מה שנדחק לתרץ, ודבריו אינם מספיקים ליישב קושיא זו.
ההתבוננות נראה ליישב קושיא זו בכמה אנפי בעזה"י. חדא שהרי איתא בתורת כהנים, דבר אל אהרן אחיך, אחיך באל יבא ואין משה באל יבא [ופירש בזית רענן שמותר למשה לכנוס בכל עת]. וגדולה מזו איתא במדרש רבה (פ' אחרי) עה"פ ואל יבא בכל עת, א"ר יהודה צער גדול היה לו למשה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו', א"ל הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור וכו' אלא בכל עת שהוא רוצה יכנס ובלבד שיהא נכנס בסדר הזה ע"כ. וכתב בסוף ספר חכמת אדם בשם הגר"א ז"ל שפירש דברי המדרש הללו כפשוטם, שלא נאמרה אזהרת ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם לבני אהרן, אבל אהרן הותר לו לבא בכל עת שירצה אם יעשה כסדר האמור בפרשה. [וכבר ישבנו (בפ' אחרי) בכמה אנפי שלא יסתרו דברי המדרש הנ"ל עם דברי הת"כ הנ"ל דדריש אחיך בבל יבא].
זה לא קשיא מידי מה שהקשה הפני יהושע ז"ל, שהרי ממה שנאמרה פרשת יוהכ"פ בר"ח ניסן אין ללמוד דשואלין ודורשין בששה חדשים קודם, דלא נאמרה פרשה זו לאמרה ביום שהוקם המשכן, משום שתיכף ומיד היתה נוהגת למעשה, שהוצרך משה לדעת סדר כניסתו לקדש הקדשים והתנאים הצריכים לה, דהוא היה מותר להכנס בכל עת, ולדברי התורת כהנים הוצרכו לאמרה מיד גם לצורך אהרן מאותו טעם עצמו, שהרי הותר לו לבא בכל עת שירצה.
נראה בישוב קושיא זו בדרך אחר, דהנה מצות קרבן פסח היא השייכת ביום שנצטוו בה בלבד, ואין שייך להקדים בעשיית המצוה לפני זמנה. ולפיכך שפיר יליף בגמרא ממה שעמד משה בפסח ראשון והזהיר על פסח שני, דשואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום, שהרי לא היתה שייכת מצות הפסח אלא בי"ד באייר ולא קודם לכן. אמנם לא כן הוא ענין יום הכיפורים, שהרי יוהכ"פ ניתן למחילת עוונות וטהרת הנפש מזוהמתה, כדכתיב בקרא כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו', וכתיב וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וגו', והתודה עליו את עוונות בני ישראל, והנה כדי שישיג האדם טהרת הנפש בשלימות ביום הקדוש והנורא הזה, עליו להכין עצמו לכך במשך כל השנה כולה. וכמו שכתב ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' אחרי) על הא דאמרו ז"ל (יומא ס"ז ע"ב) בלשון של זהורית שהיה קשור בקרניו של שעיר המשתלח הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. והקשה כיצד יתכן שלא הלבין והרי עצמו של יוה"כ מכפר, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה (פרק א'). וביאר דיש שני מיני תיקונים לעבירה, א' מחילה וסליחה, שהקב"ה מוחל ואינו מעניש, והב' רפואה לחולי ומכות פצעים של הנשמה, מהעוונות שחובל העובר עבירה בעצמו. והנה יוהכ"פ הוא יום מחילה סליחה וכפרה, אבל רפואה אינה אלא על ידי תשובה. ועל פי זה מבואר דלא הלבין הוא סימן שאף שהקב"ה מוחל ואינו רוצה להעניש, מ"מ נותרו עדיין הפצעים והחבורות בנשמה, שצריך לנקותן ולטהרן, אבל הלבין הוא סימן שעשו תשובה גמורה, וטהר גברא מכל רושם של עוון וחלודה ולכך היו שמחין עכ"ד ז"ל.
הדבר שכדי להגיע לטהרת הנפש שימחקו כל הרושמים מן הנשמה, חייב האדם להזהר ולהשמר כל השנה מן החטאים, ויהיה בזכרונו תמיד כי קרב ובא יום הגדול והנורא יום הכיפורים, ולפי מעשיו בכל השנה תטהר נשמתו ביום הכיפורים, כי פשוט הוא הדבר שאם העוונות מועטים נקל הוא יותר לצחצח וללבן כתמי הנשמה, מאם הרבה לחטוא ולהמרות פני בוראו ברוב עתים וימים, כי אז חטאתו דבוקה בנפשו, ואם יכבס בנתר וירבה לו בורית, נכתם עוונו, ונפשו לא מטוהרה היא.
פי זה מבואר דליכא למילף ממה שנאמרה פרשת יוהכ"פ בר"ח ניסן, דשואלין ודורשין בהלכות חג בששה חדשים קודם, כי שאני פרשת יוהכ"פ דהוצרכה לשעתה, דכל יומא ויומא זמניה הוא, כי חייב האדם להתבונן בכל עת כי קרב ובא היום שעתיד הוא ליתן דין וחשבון, וחשב עם קונהו על הנהגתו בכל השנה, ואין לך רגע ורגע שעבר עליו במשך השנה כולה שלא יהא נדון עליו בר"ה וביוה"כ, ואם כן חייב הוא לזכור זאת במשך כל השנה, כי עתיד הוא לתת דין וחשבון על כל עת ורגע, ואז יהיה נזהר כל השנה מן החטאים. וכן כתב ק"ז זלה"ה בישמח משה (פ' אחרי) בשם ספר חוקר ומקובל [בדף האחרון] שבכל ערב שבת מחוייב האדם לתקן שיבא למקורו טהור, וכ"ש קודם יוהכ"פ כי הוא מקור המקורות ע"כ. ובפרט לר' יוסי דס"ל (ר"ה ט"ז ע"א) אדם נידון בכל יום, ורב נתן ס"ל אדם נידון בכל שעה, ודאי שכל יום יש בו מעין יוהכ"פ, אלא שביום הכיפורים הוא דין כללי. ולפיכך אין להביא ראיה ממה שנצטוו ישראל מר"ח ניסן סדר עבודת יוהכ"פ, כי ענין יוהכ"פ שייך כל השנה, ובכל עת מעתות השנה לא ימוש זכרונו מן האדם.
אחר יש ליישב קושיית הפני יהושע ז"ל, עפ"י מש"כ (בפ' אחרי) ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו', ואח"כ כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכתב האוה"ח הק' בטעם שהקדים ואל יבא בכל עת אל הקדש, לאומרו בזאת יבא אהרן אל הקדש, לומר שאם לא יבא בכל עת, אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצוך יעיי"ש. ולכאורה הרי מניעת ביאתו אל הקדש בכל עת אינה אלא שב ואל תעשה, ומה זכות גדול יש בכך, שבעבור כן יזכה לבא אל הקדש בעת אשר נצטווה. אמנם מכיון שכבר היה ידוע לו מראש מקדם קדושת עבודת יוהכ"פ, וגודל התיקונים הנעשים על ידי סדר העבודה בשמי מרום, לכפר על בני ישראל מפשעיהם לכל חטאתם, ודאי היתה לו השתוקקות עזה לעשות כן במשך השנה כולה, כדי להשיג אושר מופלא זה, ואעפי"כ מכיון שנצטווה ואל יבא בכל עת אל הקדש, כבש רצונו ומאויו, וקיים מצוות ה'. וזה ודאי זכות גדול הוא לו, שהתגבר על חשקו והשתוקקותו בעבור מצוות השי"ת, ובזכות זה יבא אל הקדש פנימה ביוהכ"פ.
זה מצינו בענין הגאולה העתידה, כדאיתא בילקוט פרשת בא (רמז קצ"א) מי פרע לכם ממדי וכו' מרדכי ואסתר, מי פרע לכם מיון בני חשמונאי שהיו מקריבין שני תמידין בכל יום, מי עתיד לפרוע לכם ממלכות רביעית נטרונא, והיה לכם למשמרת אל תאכלו ממנו נא, לא תבעינה מהבהבה. ופירש בזית רענן, נטרונא, שצריכין לשמור ולהמתין, לא תבעינה מהבהבה, אל תבקשו לאכול אותו בהבהוב כלומר שאינו צלוי כל צרכו. מבואר מזה כי בגלות הרביעי אין לנו זכות שבעבורו יפרע הקב"ה מן האומות, ויביא הגאולה, כי אם זכות נטרונא, ששומרים ומצפים לזמן הגאולה, ואין דוחקין ח"ו את הקץ, לקחת מעצמם גאולה קודם הזמן. וה"נ בעבור שהיה מקיים ציווי הקב"ה ואל יבא בכל עת אל הקדש, ולא דחק להכנס בטרם הזמן שציוהו השי"ת, זכות זו עמדה לו שיזכה לבוא אל הקדש אחת בשנה ביוהכ"פ. ולפיכך סמך הכתוב ואל יבא בכל עת אל הקדש לאומרו בזאת יבא אל הקדש, להורות כי בזכות שאל יבא בכל עת אל הקדש, "בזאת" היינו באותו זכות עצמו יבא אל הקדש.
בזה ליישב קושיית הפ"י ז"ל, דליכא למילף דשואלין ודורשין בהלכות החג ששה חדשים קודם לחג, ממה שמצינו שנאמרה פרשת יוהכ"פ בראש חדש ניסן, דשאני פרשת יום הכיפורים, שהוצרכה מיד לשעתה, שהרי כל מה שזכה הכהן גדול לבוא אל הקדש פנימה ביום הכיפורים, היה בזכות שמנע את עצמו ולא נכנס לקדש הקדשים כל השנה, אף שידע גודל התיקונים הנעשים בשמים ממעל ע"י כניסתו אל הקדש, והיתה לו השתוקקות גדולה להכנס בכל עת, ואילו לא ידע מראש מה טיבה של מצוה זו, וגודל התיקונים הנעשים על ידו, לא היתה לו זכות גדולה זו, ע"כ נאמרה פרשת אחרי מות בר"ח ניסן, למען ידע סדר עבודת היום, והפעולות הנעשות על ידו, ותכנס בלבו תשוקה עצומה לעבוד עבודה זו בכל עת, ובזכות שיתגבר על תשוקתו, ויקיים מצות בוראו, לשמור ולהמתין עד הזמן אשר נצטווה, לפום צערא אגרא, ויזכה להכנס אל הקדש ביוהכ"פ. והשתא אין להביא ראיה מפרשת יוהכ"פ שנאמרה בר"ח ניסן, דלא נאמרה אלא בעבור שנצרכה מיד באותה שעה, כדאמרן דבכל ענין צריך לעשות הכנה, וזאת היא ההכנה שיזכה לבא אל קודש הקדשים ביום הקדוש, שלא יבא אל הקדש בכל עת.
אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה.
הנה באמת הך מילתא ודאי בעי טעמא אמאי אין מוקדם ומאוחר בתורה, הלא תורת ה' תמימה, וכל אות ותג שבה הכל בסדר נפלא וטמונים בהם סודות נוראות, ועל מה ולמה לא הקפידה תורה על סדרן של דברים לכתוב דבר דבור על מקומו הראוי לפי זמנו, אלא הקדימה הראוי להיות מאוחר ואיחרה הראוי להיות מוקדם, הלא דבר הוא.
טעמא רבה איכא בהא מילתא, דהכי איתא במדרש שוחר טוב (תהלים פרשה ג') זש"ה לא ידע אנוש ערכה (איוב כ"ח) אר"א לא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר, שאלמלי נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן מיד היה יכול לבראות עולם ולהחיות מתים ולעשות מופתים, לפיכך נתעלם סדורה של תורה וכו'. רבי יהושע בן לוי ביקש לישב על הספר הזה [ספר תהלים] ולסדרו, יצאה בת קול אל תפיחו את הישן [פי' אל תעיר את דוד בקברו להקיצו משנתו] וכו' ע"כ. הרי מבואר טעם דאין מוקדם ומאוחר בתורה כדי שלא יוכלו להשתמש בכח התורה לעשות מופתים להחיות מתים וכו'.
לכאורה יש לשאול על מה עשה ה' ככה לגנוז בתורה כח זה שיהיה בפרשיות התורה להחיות מתים ולעשות מופתים בזמן שהם כסדרן, ומחמת כן נכתבו הפרשיות שלא על הסדר שלא ידעו להשתמש בהן, הלא אם חפץ ה' למנוע בני אדם מלהשתמש בכח זה היה בידו ליטול מפרשיותיה של תורה כח זה לגמרי, דבין כך ובין כך אין יודעין להשתמש בזה, ואז היו פרשיותיה של תורה יכולים להכתב כסדרן, ואין כאן בית מיחוש כלל.
ממה שגנז הקדוש ברוך הוא כח עליון זה בתורה הקדושה והעלים סדרה, חזינן שכך רצונו יתברך שיהיה בפרשיותיה של תורה כח זה להחיות מתים ולעשות מופתים לצורך העתיד, כי כל מה שהעלים ה' סדרה של תורה הוא מפני בני אדם שאינם הגונים פן יבואו להשתמש בה שלא כראוי, אמנם לעתיד לבא שהארץ תמלא דעה את ה', לא ימצא עוד מי שיחפוץ להשתמש בפרשיותיה של תורה שלא לצורך הראוי, שהרי כולם ירדפו לדעת את ה', ולא ימצא גם אחד שיעשה דבר נגד רצון הקב"ה, אז יגלה ה' סדר פרשיותיה של תורה וידעו וישיגו כח זה להחיות מתים וכו'.
רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל, מאי טעמא וכו', אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה, וכי משכחת ליה לבטליה וכו'.
[עי' לקמן בדף מ"ט ע"א בד"ה מתני' וכו'].
רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן וכו'.
[עי' מש"כ במסכת ברכות בדף ט"ו ע"א, ד"ה וברכה דרבנן].
אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה, מאי סכנה, אי נימא מפני סכנת עקרב וכו', והא"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין, אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיינוי בתרה, וכה"ג לאו מצוה הוא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור, דילמא בתר דבדוק אתי לעייוני בתרה.
מבואר מזה דאם מקיים האדם איזה מצוה אע"פ שיש לו גם איזה כוונה אחרת שלא לשמה, אעפ"כ כח המצוה מגין מפני הסכנה. אמנם במסכת ראש השנה (ד' ע"א) איתא דדוקא בישראל אמרינן כהאי גוונא שהוא צדיק גמור, אבל בעכו"ם לא אמרינן כן, וכמ"ש רש"י (ד"ה כאן בישראל) דבישראל לבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעונו, אבל נכרי אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר. ונמצא לפי זה דבעכו"ם אם יש לו איזה כוונה שלא לשם שמים, שוב לא מהני המצוה להגין להם מפני הסכנה.
יובן היטב למה לא נתן הקב"ה מצות מילה לאומות העולם, דהנה בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רמ"ה) הקשה על מה שדרשו ז"ל (ילקוט שמעוני דברים רמז תתל"ז) בפסוק (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום, זה מצות מילה, שהיא סכנה ומקיימין המצוה במסירות נפש, ולכאורה קשה לפי זה מה דקיימא לן (יומא פ"ד ע"ב) דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, דהלא כיון שצותה תורה (ויקרא י"ח) וחי בהם וגו', ודרשו (יומא פ"ה ע"ב) ולא שימות בהם, אם כן צריך לומר דמה שמותר לאדם לסכן את עצמו בשביל קיום מצות מילה, זהו בשביל שהולכים אחר הרוב, ואם כן נלמוד מכאן על כל התורה כולה שהולכין גם בפיקוח נפש אחר הרוב. ותירץ שממצות מילה אי אפשר ללמוד דהולכים בפיקוח נפש אחר רוב, כיון שכח מצוה זו מגין מפני הסכנה, ומתחלה על דעת זה ניתנה שהגם שהיא סכנה יכולים לקיימה, כיון שכח סגולת המצוה מגין על האדם מן הסכנה, עכת"ד ז"ל, והיוצא לנו מדברי החתם סופר דמצות מילה היא סכנה בעצם, אלא שכח המצוה מגין מן הסכנה, אמנם אם יכוון בעשיית המצוה איזה כוונה אחרת לשם קבלת שכר וכדומה, הרי אצל ישראל עדיין הוי צדיק, ותגין עליו המצוה מפני הסכנה, אמנם בעכו"ם שוב לא יועיל לו המצוה להגין מפני הסכנה, ונמצא שיסכנו עצמם על ידי קיום המצוה, ולכן היתה מבלתי אפשרי לצוות אותם על המילה].
הנה באמת שגם באופן כשהולכים לדבר מצוה שאמרו חכמינו ז"ל ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, אולם כשלא נצטוו בקיום המצוה דוקא באופן שהוא סכנה, הרי אסור להכניס עצמו בסכנה לקיום המצוה. ורק בג' דברים אמרה תורה שהם ביהרג ואל יעבור, אבל בשאר מצות שנאמרו בסתמא אמרינן (יומא פ"ה ע"ב) וחי בהם, ולא שימות בהם, שלא נצטוינו בקיום המצוה אלא באופן שיכולים לקיימה כשאין בה סכנה, כיון שאין האדם רשאי להכניס עצמו בסכנה, ואם כן בפשיטות לא שייך בזה ששלוחי מצוה אינם ניזוקין, שהרי לא נצטוה בקיום המצוה כלל כשהוא באופן של סכנה.
האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור וכו'.
איתא במדרש (ב"ר פ"ט ו') למה נקנסה מיתה על בני אדם, מפני הרשעים שבעולם, ומקשה אם כן רשעים ימותו וצדיקים יחיו, ומתרץ דאם כן לא יהיה בחירה בעולם, דכל אחד יעשה שלא לשמה, כדי שלא ימות, ורצה הקב"ה שיעבדו אותו לשמה, על כן גזר מיתה גם על הצדיקים. ולכאורה קשה הרי איתא בגמרא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור, אם כן מותר לעשות גם שלא לשמה, ומאי כל הרעש הזה שיעשו שלא לשמה, ועל כן נגזר מיתה גם על הצדיקים.
איתא בספה"ק ישמח משה (פ' קרח עה"פ בקר ויודע ה') שיש בזה פלוגתא בין הירושלמי והזוהר, אם מותר לעבוד שלא לשמה או לא, דדעת הזוה"ק שאסור לעבוד שלא לשמה, ודעת הירושלמי (ברכות פ"ט ה"ט) שמותר, ותלוי בזה עוד פלוגתא אחרת, דבמדרש תנחומא (בהעלותך סי"א) דרשו דבכל מקום שנאמר לי, כמו ועשו לי מקדש דרשינן לי לשמי, ובמקום אחר (ויק"ר פ"ב ב') איתא דכל מקום שנאמר לי פירושו לעולם, ותלוי בפלוגתת הזוהר והירושלמי, דמאן דס"ל לי לשמי ס"ל כדעת הזוהר שאסור לעשות על מנת לקבל פרס, רק לשמו יתברך דוקא, על כן דריש לי לשמי, ומאן דסובר לי משמעו לעולם, ס"ל דמותר לעבוד גם בשביל הנאת עצמו, ולכך לא דריש לי לשמי רק לעולם.
האמת הוא, שאין בדבר איסור, רק הלשמה הוא יותר חשיבות ונקרא צדיק יותר, שאין שיעור וערך למעלה הזה מי שעובד את השי"ת רק לאהבה לשמו יתברך, וכמו שהאריך האוהחה"ק בזה (עי' פ' ואתחנן ו' ד') בגודל המעלה והחילוק בין מי שעובד מיראה לעובד מאהבה, שאין שיעור וערך לזה שעובד מאהבה, אבל באמת אין איסור בדבר, רק מה שנקנס מיתה על הצדיקים, גם כן הוא מפני שרצה השי"ת שיעבדו מאהבה, מפני שהוא חשיבות יותר, אבל לא מפני שיש איסור בדבר. (ח"ת תשט"ז פ' תשא פ' פרה ס"ג)
האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העוה"ב הרי זה צדיק גמור.
הנה בחינה זו של שלא לשמה על מנת לקבל פרס מהשי"ת, הוא מעלה נכבדה מפני שמצפה לגמול מהשי"ת, והוא מאמין בשכר ועונש מהקב"ה, הגם שאינו מעולה כל כך כמו לשמה ממש, אבל אף על פי כן יש לו מעלת האמונה בהקב"ה שגומל טוב לשומרי מצותיו שהוא אחד מעיקרי האמונה, כמ"ש הרמב"ן הק' (סוף פ' בא) וז"ל: שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזירת עליון וכו' עכ"ל. [והגם שרואין לפעמים עושי רע מצליחין, זה הוא רק למראה עין, אבל האמת הוא כך ששכר טוב אי אפשר שיבא רק על ידי שמירת תורה ומצות וההיפך לעושי רע]. עכ"פ מקיים בזה מצות אמונה, שמאמין שהשי"ת משלם שכר טוב ובו שם בטחונו, ולא מבני אדם ששוא תשועתם ומקושר עם השקר, משא"כ הגמול מהשי"ת הוא אמת ממקור האמת.
מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח.
כתב בספה"ק מנחם ציון מהה"ק רבי ר' מענדלי מרימנוב זי"ע, לתת טעם על המנהג שאנו קורין הפטרת וערבה (מלאכי ג')בערב פסח שחל בשבת, ומסיימין הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, שמדבר מביאת אליהו. כי אנחנו בני ישראל מצפים לישועת ה' על גאולתנו ופדות נפשנו בעת הזאת כאמרם ז"ל בניסן עתידין להגאל, ולפי זה הגאולה צריכה להיות בט"ו בניסן כשם שגאולת מצרים היתה בו ביום, והנה קבלה בידינו כיאליהו בא לבשר את ישראל יום אחד לפני ביאת הגואל, אך כיצד יבא אליהו בערב פסח הא אין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בעיו"ט, אך כל זה בשאר עיו"ט וטעמא משום שישראל טרודין בהכנות שבת ויו"ט, משא"כ בערב פסח שחל בשבת שכבר הכל מוכן מערב שבת, אין שייך טורח,יוכל אליהו לבא בערב פסח, לכך קורין הפטרה זו בשבת שחל ערב פסח ומזכירין בה ביאת אליהו, עכדה"ק.
גברא רבא אמר מילתא, אמנם לכאורה תמיהא רבא איכא בדבר, שהרי מבואר בגמרא (עירובין מ"ג ע"ב) נמי דאין אליהו בא בשבתות ובימים טובים, וכיצד יבא בשבת שחל בו ערב פסח. ונראה להצדיק את הצדיק ולתרץ דבה"ק דהנה מידי הוא טעמא דאין אליהו בא בשבתות וי"ט אלא משום איסור תחומין כמבואר בגמרא שם, אמנם נפסק להלכה בשו"ע או"ח (סי' ש"ו סי"ד) מי ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לג' פרסאות, ואי לא בעי ב"ד גוזרין עליו עיי"ש. והנה כל יום ויום שישראל נמצאים בגלות בין אומות העולם, המה בסכנה בגוף ובנפש, כמו שרואין בחוש כמה מאחינו בני ישראל מסוף העולם ועד סופו שעומדים בסכנה עצומה בגופים ובנפשות, וכשיבוא אליהו לבשר הגאולה יהיה בזה תיכף השפעה של אורה גם על האומות העולם כמבואר בדבריהם ז"ל ובדברי הרמב"ם, שכולם יתבטלו ויכניעו לפני אליהו ומשיח, ועל ידי זה יופסק תיכף מצב הסכנה לישראל. ולפי זה אין לך פיקוח נפש גדול יותר מביאת אליהו שהוא הצלת הרבה נפשות מישראל, ואם כן ודאי שאין בזה חילול שבת, כיון שעל ידי ביאתו ינצלו נפשות ישראל.
מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח.
[עי' מש"כ במסכת עירובין בדף מ"ג ע"א, ד"ה תא שמע הריני נזיר וכו' הנה המהר"ל וכו'].
פסחים ג.
פסחים ג.
[ובזה [שם] בעו [שם] שואלין [שם] שואלין [שם] אמר [שם] שלוחי [שם] והתניא [שם] והתניא [שם] כבר [ב' ע"א] מתניתין [ג' ע"א] דכולי [ד' ע"א] אלא [ד' ע"ב] מדאורייתא [ה' ע"א] דתנא [ו' ע"א]כדתניא [ו' ע"ב] זאת [ז' ע"ב] דאמר [ח' ע"א] תנא [י"ג ע"א] כבר