אגדות מהרי"ט/יבמות/פרק טז
אגדות מהרי"ט – מסכת יבמות – פרק טז
[קכ"א ע"א] במתני' נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף אשתו אסורה. ובגמ': תניא א"ר גמליאל פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה ומנו רבי עקיבא, וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה וכו', אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו וכו' מים שאין להם סוף אשתו אסורה. ופי' דיש כח לחז"ל לשנות הטבע, כמו שדרשו ז"ל לקל גומר עלי, ועל ידי כח תורתן שקבעו הלכה דמים שאין להם סוף אשתו אסורה, ניתנה כח הצלה גם בדרך הטבע ממים שאין להם סוף, וז"ש באותה שעה (שעלה ר"ע) אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אסורה.
[קכ"א ע"ב] ת"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה וכו' שלישית אמר להם עלתה, אמר לה בתי מי העלך, אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו, אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי וכו', אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו. אמר רבי אבא אע"פ כן מת בנו בצמא וכו'. וכן איתא בגמ' ב"ק (נ' ע"א) אלא דשם הוסיף "כך אמרתי" דבר שאותו צדיק מצטער יכשל בו זרעו. וכתב בשיטה מקובצת (שם) ואע"ג דמת בנו בצמא וכו', ולרבינו נראה לפרש, "אמרתי" כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה דבר שנצטער וכו' והסכים הקב"ה לדברי, שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא ע"כ. ועד"ז פי' בעץ יוסף וז"ל: והא דמת בנו בצמא, י"ל משום דהא דאמר רבי חנינא בן דוסא דבר שהצדיק מצטער בו וכו' לא מדת השי"ת קאמר, דאם כן למה מת בנו בצמא, אלא דרך תפלה אמר כן, ולפי שעל בתו התפלל לכן ניצולה בתו על ידי מלאך וכו', אבל על בנו לא התפלל ומת ע"כ. וכעין זה מצינו עוד בגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב) אשכחיה רבה בר שילה לאלי', א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר, א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומי' דאחר, א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר. הרי שהקב"ה מסכים לסברת הצדיקים אף בענין הכרעת זכותים דתליא במשקל קל דיעות.
ובמד"ר רות (פרשת ו' סי' ד') ויאמר ברוכה את לה', ר"י אמר לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך אצל זקן לברכו, בועז היה בן פ' שנה ולא נפקד, וכיון שהתפללה עליו אותה צדיקת מיד נפקד וכו', ר"ל אמר רות בת ארבעים שנה היתה ולא נפקדה וכו', וכיון שהתפלל עליה אותו צדיק נפקדה וכו', ורבנן אמרי שניהם לא נפקדו אלא מברכותיהן של צדיקים עכ"ד המדרש. ואמרז"ל (מו"ק ט"ז ע"ב) מי מושל בי צדיק, שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, והבורא יתברך מסכים לגזירתם, ע"ד ותגזר אומר ויקם לך.
[שם] מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה וכו' שלישית אמר להם עלתה, אמר לה בתי מי העלך, אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו, אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי וכו', אלא דבר שהצדיק מתעסק בו יכשל בו זרעו. אמר רבי אבא אע"פ כן מת בנו בצמא וכו'. וכן איתא בגמ' ב"ק (נ' ע"א) אלא דשם הוסיף "כך אמרתי" דבר שאותו צדיק מצטער יכשל בו זרעו. ולכאורה תקשי למה לא הועיל לבנו הטעם דבר שנתעסק הצדיק וכו', וכתבו התוספות (ד"ה אף על פי כן) וז"ל: מכל מקום לא הוי דבר שנצטער בו הצדיק שלא עשה הבור עכ"ל.
אמנם ראיתי להשיטה מקובצת שתירץ תמיהה זו באופן אחר, וז"ל: ולרבינו נראה לפרש אמרתי כלומר, השמעתי דבר זה לפני הקב"ה והוא דבר שנצטער אותו צדיק וכו', והסכים הקב"ה לדברי, שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא, עכ"ל. ועד"ז פי' בעץ יוסף וז"ל: והא דמת בנו בצמא, י"ל משום דהא דאמר רבי חנינא בן דוסא דבר שהצדיק מצטער בו וכו' לא מדת השי"ת קאמר, דאם כן למה מת בנו בצמא, אלא דרך תפלה אמר כן, ולפי שעל בתו התפלל לכן ניצולה בתו על ידי מלאך וכו', אבל על בנו לא התפלל ומת ע"כ.
ודברים אלו תואמים עם דברי הנועם אלימלך (פ' ויחי) בהא דאיתא בגמרא (ברכות ל"ד ע"ב) אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולה היה אומר זה חי וכו', אמרו לו מנין אתה יודע אמר אם תפלתי שגורה בפי יודע אני שהוא מקובל וכו', וזלה"ק: דהנה לכאורה יש להבין הסיבה הזאת שהצדיק מתפלל על החולה והוא מתרפא ונראה הדבר כמו השתנות חלילה אצל הבורא האחד הפשוט האמיתי וחלילה לחשוב ולומר כך, אך הענין דהנה כל העולמות וכל הנבראים היו מתחלה קודם בריאת העולם בכח אין סוף ברוך הוא, ואחר כך כשעלה ברצונו הפשוט לבראם הוציאם מכח אל הפועל, וכל מה שיהיה הוא שהיה בכח אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ונמצא אין כאן שום השתנות, כי כל זאת היה בכח האין סוף, שזה יהיה חולה והצדיק יתפלל עליו ויעתר בתפלתו וכו', עכדה"ק. היוצא מדבה"ק שענין תפלת הצדיק לרפאות החולה, היינו משום שמתחלת הבריאה גזר הבורא כל עולמים כן שיהיה זה חולה, ואם יתפלל הצדיק עליו תהיה תפלתו מועלת ויקום מחליו. ודברי השטמ"ק הנ"ל תואמים עם דברי הנוע"א הנ"ל שזה נגזר מתחלת הבריאה מה יארע עם כל אדם, אלא שאם הצדיק מתפלל לבטל הגזירה אזי הקב"ה מסכים לסברת הצדיקים שבדור, ואין בזה שינוי רצון כלל, דכך חקק יוצר בראשית הבריאה שתהא תפלת הצדיקים מקובלת ואת שועתם ישמע ויושיעם.
ולהכי גבי בנו של ר' נחוניא אף שהיתה סברא הגונה ונשמעת דדבר שנצטער אותו צדיק וכו', מ"מ כדי לבטל הגזירה יש צורך והכרח שיהיו הדברים נאמרים מפי צדיק, ועל ידי שיאמר הצדיק סברא זו יסכים הקב"ה על ידו ויבטל רוע הגזירה, ולכן מאחר שלא חי' ר' חנינא בן דוסא כשמת בנו של ר' נחוניא בצמא לא נתבטלה הגזירה, אף על פי שיש כאן סברא נכוחה דדבר שנצטער בו אותו צדיק וכו', מ"מ לא אמר ר' חנינא בן דוסא דבר זה, וכך גזרה חכמתו יתברך שמו בתחלת הבריאה שיש צורך באמרי פי צדיק שיסכים הקב"ה על ידו.
[שם] שנאמר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ'), מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה. והנה לכאורה הא מילתא טעמא בעי מדוע באמת הקב"ה מדקדק כל כך עם ידידיו, וכי בעבור שצדיקים הם, ניתן להם מגרעות להענישם על עוונות דקות כשערה ששאר בני אדם אינן נענשין עליהם. (ועיין בדברינו פ' פנחס עמוד קמ"ה מש"כ בזה).
ואפ"ל ביאור הענין עפ"י מה שאמרו ז"ל (עירובין י"ג ע"ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו. ופי' המהרש"א ז"ל בח"א (במס' מכות כ"ג) כוונת אמרם נמנו וגמרו, שמנו חז"ל מנין העשין והלאוין, ונמצא שהלאוין מרובין, ואם כן האדם עלול ביותר לחטוא והוא רחוק משכר וקרוב להפסד, ולפיכך גמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא עכ"ד ז"ל. וע"ד זה פירשו אומרם עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ר"ל שיעשה תשובה מאהבה ועל ידי כן יתהפכו לו הזדונות לזכיות, נמצא כי גם מחמת הלאוין יבא לידי שכר שהרי הן נעשין זכיות, וממילא שפיר נוח לו שנברא. אמנם לפי זה קשה דהתינח ברשעים החוטאים הרבה דכשעושים תשובה מאהבה נוספים להם זכיות הרבה, אמנם בצדיקים הנשמרים מן החטא לכאורה הרי בצרי להו זכיות הרבה הבאים מחמת הלאוין כנ"ל. ותימה גדולה לומר כן דרשע שעבר על כל עבירות שבתורה ועשה תשובה באחרונה יהיו לו זכותים הרבה יותר מצדיקים גמורים שלא חטאו מימיהם, ונמצא חוטא נשכר.
ואפ"ל עפ"י מה שכתב בספה"ק נועם אלימלך (באגרת הקדש הנדפס בסופו) על מה שאמרו ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, דלכאורה הלא זה כמו זר נחשב שהצדיק מתחילתו שלא חטא מעולם לא יוכל לעמוד במחיצת הבעל תשובה שעבר ושנה ועשה תשובה באחרונה, ויהיה מחיצתו לפנים מהצדיק הזה, אלא דכוונת הגמרא [במ"ש במקום שבעלי תשובה עומדין] על הצדיק העובד ה' באהבה ומדקדק על עצמו כחוט השערה ועושה תשובה בכל רגע על כל נדנוד קל של עבירה, ובמקום הצדיק הזה שהוא נקרא "בעל תשובה" כנ"ל אין "צדיקים גמורים" יכולים לעמוד, היינו צדיקים שאין מרגישים בחטא קל לעשות תשובה בכל רגע, אינם יכולים לעמוד שם במחיצת הצדיק הנ"ל, שהוא בעל תשובה עכתדה"ק. והנה צדיקים הללו שהם בעלי תשובה בכל עת ורגע, ובודקים בחורין ובסדקין ומפשפשין במעשיהן, ואם המצא ימצא להם איזה פגם דק כחוט השערה מיד עושים עליו תשובה מאהבה ונהפך להם לזכות, בוודאי כי מספר הזכיות שלהם מרובין יותר מן הרשעים שחזרו בתשובה.
והיוצא לנו מזה כי ענין העבירות של הצדיקים שהם בעלי תשובה אינם עבירות בעצם, דלגבי שאר בני אדם אין הם נחשבים לחטא כלל, אלא שהצדיקים בענוותנותם ובשפלות רוחם חוששים תמיד אולי לא היתה עבודתם בשלימות ועושים תמיד תשובה על כל נדנוד קל. נמצא כי כל ענין החטא נחשב ונודע רק כשהם שבים עליו בתשובה, שהרי קודם שעשו תשובה לא היה כאן חטא כלל, ואך על ידי שהתחילו לחקור ולבדוק מעשיהם ונדמה להם כי לא היו בשלימות אז נעשה מזה חטא דק, ובתשובתם מאהבה הם מהפכים אותו לזכות, וזהו שאמרו ז"ל צדיקים הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, היינו בשעה שעושים תשובה על כל נדנוד עבירה מדקדק הקב"ה עמהם לחשבם לעבירה כדי שיתהפכו לזכויות, וה' חפץ לזכותם שיתרבו זכויותיהם על כן מדקדק עמהם כחוט השערה, [ועיין בספר המקנה (בהקדמה אות י"א) שכתב כעין זה].
[שם] מלמד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה. הנה אין זה כלל תמיד דהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, דיש כמה פעמים להיפוך, שכח תורתן וצדקתם מגינה עליהן, שנוהגין עמהם ברחמים וחסדים, ורק לפעמים מדקדקין עמהם כחוט השערה בכהאי גוונא, בבחי' נורא עלילה על בני אדם, והיה ההכרח להיות כן, ואף על פי כן בלי חטא אין המדה לעשות כן, ומבלי פגם לא היה אפשר לעשות זאת, לכן סובבין לו מן השמים איזה פגם, הגם שאינו רק כחוט השערה, דסוף כל סוף היה מוכרח להיות כן, רק אף על פי כן לפי ראות העין היה קצת פגם, וסגי בזה שיהיה סיבה שיענש, וז"ש שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, דדבר שמוכרח להיות בלא"ה, וצריך רק סיבה לתלותו בחטא קל, סגי גם כחוט השערה, וא"צ לעשות לזה עבירות גדולות.