אגדות מהרי"ט/חגיגה/פרק ג
אגדות מהרי"ט – מסכת חגיגה – פרק ג
כתיב ביה תמיד, מנורה לא כתיב בה תמיד. ופרשיז"ל כלומר תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר, אלא תמיד מלילה ללילה, כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כהן גדול, אבל ביום לא היה דולק, דמערב עד בוקר כתיב, תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר וכו', עכ"ד. וכתבו התוספות, והקשה הר"ר אלחנן דהא ממסכת תמיד משמע דנר מערבי היה דולק כל היום, שממנו היה מדליק ובה היה מסיים, ומסתמא מתמיד נפקא וכו', וי"ל דמ"מ לא היה נותן בו טפי שמן מבשאר נרות, ומ"מ ממילא מחמת הנס דלק כל היום, ובשעה שלא היה הנס היו מדליקין אותה בבוקר, כדי להדליק ממנה האחרות, עכ"ד התוספות. עכ"פ מבואר דעל כן לא כתיב במנורה תמיד, מפני שלא היו צריכים להדליק כל המנורה בבוקר, מלבד הנר המערבי.
דהנה מצות הדלקת המנורה הכתובה בתורה יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר וגו', עיקר מצותה להדליקה בין הערבים שתהא דולקת כל הלילה, וכמו שאמרז"ל (מנחות דף פ"ט) תן לה כדי מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכים. אמנם אם צריכין להדליק את המנורה גם בבוקר פליגי בה אשלי רברבי, דהנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהל' תמידין ומוספין הל' י"ב) סבירא ליה דהטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה, שנאמר יערוך אותו אהרן וכו', והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו, עכ"ל. ופירוש הכסף משנה והמפרשים, דטעמו ונימוקו מפני שהוא סובר שגם בבוקר צריך להדליק את הנרות, דכי כתיב ממצות עשה והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות, פי' בהיטיבו בהדליקו, ומצות עשה על הכהן שנכנס להיטיב את הנרות בבוקר אם מצאן שכבו להיטיבן, פי' להדליקן, ובכל ז' הנרות כן הוא דמצוה להדליקן בבוקר אם מצאן שכבו, ובין הערבים חוזר ומטיבם, ונותן בהם שמן חצי לוג כדי מדתה, שתהא דולקת מערב עד בוקר בלילי טבת הארוכים ומדליקן, ואמנם עיקר מצות ההדלקה שעלה אמרו רז"ל תן לה כדי מדתה וכו', הוא רק בין הערבים, אבל בבוקר לא הוצרכו ליתן כמדת הלילה, אלא שאם מצאן שכבו היה צריך להוסיף שמן, כדי שיהא דולק כל היום וחוזר ומדליקן, זו היא שיטת הרמב"ם ז"ל.
ז"ל בתשובה (סימן ש"ט) חולק עליו, וסבירא ליה דאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים, ופירוש בהיטיבו את הנרות בבוקר, אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות, ואם מצאן שכבו אין זקוק להן להדליקן, אלא מדשן שמנן ופתילתן, ונותן לתוכן שמן, ומניחן עד הערב ומדליקן בערב. והאריך בראיות ומהן מ"ש רז"ל (מנחות דף פ"ח) חצי לוג שמן לכל נר מנא הני מילי, דת"ר מערב ועד בוקר תן לה כדי מדתה, שתהא דולקת מערב עד בוקר, ומכאן אנו למידין שאם מצאן בבוקר שכבו אין זקוק להן להדליקן עד הערב, שאילו כן היה נותן בהם שמן כדי מדת יום ומדת לילה, שהתורה לא תסמוך על הנס, ובנר מערבי בלבד היא שהקפידה תורה להיות דולק ומולך תמיד, דכתיב לפני ה' תמיד, ואעפ"כ לא היו נותנין בה שמן יתר מחברותיה מפני שזהו עדותה, וכדתניא במסכת מנחות (פ"ו ע"ב) מחוץ לפרוכת העדות יערוך וגו', מאי עדות, א"ר זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, ועל כן במצאו שכבה, מדשנו ומדליקו, דבעינן לפני ה' תמיד, אבל בשאר הנרות אם מצאן שכבו מדשן שמנן ונותן לתוכן שמן כמדתן ומניחן עד הערב, עכת"ד הרשב"א ז"ל. וכתב הכסף משנה (בפ"ג מהל' תמידין ומוספין הנ"ל) דכן נראה גם דעת רש"י בפרק שתי מדות (מנחות פ"ח ע"ב) ובפירושו עה"ת (ריש פרשת תצוה) כדעת האחרונים החולקים על הרמב"ם, וכן נראה דעת הראב"ד (בפ"ב מהל' עבודת יוהכ"פ) וכן דעת אונקלוס.
שלא הביאו ריא' לדבריהם מדברי הגמרא (בסוגיין) דקאמר שלחן כתיב בי' תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד, ופרשיז"ל כלומר תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר, אלא תמיד מלילה ללילה, כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כהן גדול, אבל ביום לא היה דולק, דמערב עד בוקר כתיב, תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר וכו', עכ"ד. וכתבו התוספות, והקשה הר"ר אלחנן דהא ממסכת תמיד משמע דנר מערבי היה דולק כל היום, שממנו היה מדליק ובה היה מסיים, ומסתמא מתמיד נפקא וכו', וי"ל דמ"מ לא היה נותן בו טפי שמן מבשאר נרות, ומ"מ ממילא מחמת הנס דלק כל היום, ובשעה שלא היה הנס היו מדליקין אותה בבוקר, כדי להדליק ממנה האחרות, עכ"ד התוספות. עכ"פ מבואר דעל כן לא כתיב במנורה תמיד, מפני שלא היו צריכים להדליק כל המנורה בבוקר, מלבד הנר המערבי. [ויש לי הרהורי דברים בזה בין לשיטת הרמב"ם ז"ל, דצריכין להדליק כל המנורה בבוקר, ובין לשיטת החולקים דס"ל דא"צ להדליק אלא נר המערבי בלבד כשכבה, דיש לעיין אם הדלקה זו גם כן דוחה שבת, דעצם הדלקת המנורה בין הערבים, הרי ילפינן מקרא דדוחה שבת, מדכתיב להעלות נר תמיד, כמ"ש בתורת כהנים (פ' אמור), ופסקו הרמב"ם ז"ל שם (בפ"ג מהל' תמידין ומוספין הנ"ל), וצ"ע אם גם הדלקה זו במצאן שכבה נלמדה מילפותא זו].
היוצא לנו מזה דבנר מערבי הכל מודים דצריך שיהא דולק תמיד, וכמ"ש בספרי (פ' בהעלותך) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שומע אני שיהיו דולקים לעולם (פי' מעת לעת), ת"ל מערב עד בוקר, אי מערב עד בוקר יכול יהיו דולקים מערב עד בוקר ויכבם, ת"ל לפני ה' תמיד, הא כיצד יאירו שבעת הנרות מערב עד בוקר, לפני ה' תמיד שיהא נר מערבי דולק תדיר שממנו מדליק את המנורה בין הערבים, עכ"ד הספרי. ובהא כולי עלמא לא פליגי, שאם נכנס ומצא הנר מערבי שכבה שצריך לחזור ולהדליקו, כאשר שנינו להדיא בתורת כהנים ובמשנה דתמיד (הובא לעיל) שאם מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, והוא חיוב דאורייתא מקרא דלפני ה' תמיד, והאמנם שמדברי התוספות בסוגיין משמע דטעמא כדי שיהיה להדליק ממנה האחרות בין הערבים, כמ"ש ממנו היה מתחיל ובה היה מסיים, אבל הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל דחה סברא זו, וכתב דעיקר הטעם הוא המפורש בקרא שיהא לקיום לפני ה' תמיד, וכמו שהאריך בזה התוספות יו"ט (בספ"ג דתמיד) יעיי"ש, ורק כל זמן שזכו לנס כמו בימי שמעון הצדיק ודכוותיה היה דולק והולך כל היום ולא כבה, אבל גם אחר כך בשעה שלא זכו לנס אם מצאוהו שכבה, מצוה מדאורייתא להדליקו מקרא דלפני ה' תמיד, ויש סוברין דגם שני המזרחיים צריכין להדליק בבוקר, כמ"ש שם הרשב"א, ולשיטת הרמב"ם ז"ל כל ז' הנרות.
לי משום ציפוי, דתנן וכו' וכ"ת כאן בציפוי עומד וכו'. [עיין שו"ת דברי יואל יו"ד סימן ע"ז אות ג'].
ישראל שמלאין מצות כרמון דכתיב (שיר ד') כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך על אחת כמה וכמה. הנה מובן מאליו שאין הכוונה למינים ואפיקורסים שאין למצוותיהם ערך כלל, אלא הכוונה על סתם פושעי ישראל שגם הם מלאים מצות.
לכאורה יש סתירה ממ"ש במדרש (ויק"ר פ"ל סי"ב) בענין רמז הד' מינים, דערבה שאין בה לא טעם ולא ריח ירמוז על אנשים מישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ואמר הקב"ה יאגדו אלו עם אלו וכו'. עכ"פ מבואר מדברי המדרש שישנם בישראל כת אחת שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, והכא אמרינן דאפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון. אמנם הנה אין הרמז של ערבה על בני אדם שעוברים על מצות הבורא יתברך בזדון ושאט נפש, דמאלו לא דברה תורה, ולא צותה תורה לעשות שום התחברות עמהם אפילו דרך רמז בעלמא, אלא הכוונה כמ"ש היפה תואר דרומז על בני אדם שמקיימין את המצות אלא שאינם על צד השלימות רק כמצות אנשים מלומדה, או שאין להם זהירות יתירה במעשיהם ומ"מ פרושים הם מן החטא. ובזה מתורץ הני מילי סתיראי בדברי רז"ל דבאמת הם מקיימין את המצות, ועל כן כשהם בפני עצמם נאמר עליהם שהם מלאים מצות כרמון, אלא דבשעה שמאגדין אותם ביחד עם שאר ג' המינים הרומזים על בני אדם שיש להם עכ"פ תורה או מעשים טובים על צד השלימות, לעומתם אין למעשיהם של הללו שום ערך וחשיבות כיון שאינם בשלימות. וע"ד שאמרה הצרפית לאליהו באת אלי להזכיר את עוני (מלכים א' י"ז), ופרש"י עד שלא באת אלי היו שוקלין מעשי ומעשה עירי, והייתי צדיקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך איני חשובה כלום, ואין צדקתי ניכרת, ועל כן כשהם באגודה אחת עם בני אדם שיש להם תורה או מעשים טובים, נאמר עליהם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
הגמרא האלו רואין שיכולין להיות מלא מצות כרימון ואעפ"כ פושע ישראל מתקרי, דאם לא כן יקשה איך יתכן לומר פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, והלא ממ"נ אם הם מלאים מצות מאי טעמא קרית להו פושעי ישראל, וע"כ שאע"פ שאמת הדבר שהם מלאים מצות, מ"מ הם פושעי ישראל, והטעם מבואר בישמח משה (פ' בראשית ופ' תולדות) שפירש מה שהמשיל מעשים טובים של הרשעים לרימון דוקא, דיש הפרש בין מעשים טובים של צדיקים, ובין מעשים טובים של רשעים, דמעשים טובים של צדיקים הם במחשבה זכה וצלולה בלתי לה' לבדו, לא כן הרשעים דאף אם עושים מעשים טובים הוא רק להנאתן ולטובתן ובשביל איזה תועלת וכדומה, והוא מעורב בפניות וכזבים וכו' והפסולת מרובה על האוכל, והקליפה עיקר יותר מגוף הפרי, וזולת הפסולת והקליפה לא היו עושים המעשים ההם, והרי זה דומה לרימון דכי שקלי לנץ דרימונא (הוא הקליפה שסביבות הרימון) מיית רימונא כדאיתא בברכות (ל"ב ע"ב), ועד"ז הם מעשיהם הטובים של הרשעים, דזולת הפסולת והקליפה אין למעשים טובים שלהם שום קיום, וז"ש פושעי ישראל מלאים מצות, אבל אינו אלא כרימון, עכדה"ק.